'רוחניקיות' ו'רוחניות'
תנועה בין קטבי העיסוק הרוחני
מאת ליאור שנפלד
"טיול מזדמן בבית משוגעים מראה שאמונה אינה מוכיחה דבר" (ניטשה)
אנו חיים בעידן בו עיסוק רוחני כזה או אחר הינו חלק אינטגרלי מחייהם של רבים ורבות מאתנו. לצד הברכה שיש בכניסה של רעיונות מתרבות המזרח לעולם המערבי, העיסוק הרב בחיפוש אחר משמעות עלול לייצר הדבקה והשטחה של רעיונות עמוקים ומורכבים, תופעה המוכרת בתרבותנו כ-"ניו אייג'" ((new age. אנשים נוהים אחר מנטורים, גורואים וקבוצות התפתחות כדי למצוא מזור לכאבם, אולם פעמים רבות נהייה זו הינה למעשה הפניית עורף למגע עם מורכבותה של המציאות האנושית.
כאדם שמתרגל מעל לעשור פרקטיקות רוחניות שונות (ולעיתים גם משונות), כמורה למיינדפולנס וכפסיכולוג קליני אשר עובד הרבה עם צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם (הן בכפר איזון והן בקליניקה פרטית) מזדמן לי לפגוש מגוון רחב של אנשים העוסקים בעולם הרוח. מפגשים אלו עוררו בי תהיות לגבי הדרכים השונות בהן ניתן לחוות תרגול רוחני (שלא לומר להשתמש בו). מצאתי את עצמי עסוק בשאלה כיצד חוויה הנתפשת עבור אחדים כמורכבת, עשירה וממלאת אך גם כקשה ומאמצת למדי, עשויה להוות עבור אחרים כמעין מסכה המונעת מהם להתחבר לעצמם בצורה אותנטית.
פרויד הגדיר את העיסוק ברוחניות כרגרסיה וכביטוי למשאלה להתמזגות של התינוק עם אמו (פרויד, 1930) ועמד על כך שמדובר בחוויה רגרסיבית בלבד. לא פלא אם כן, שאחת הסיבות להדרתו של יונג מהחברה הפסיכואנליטית הייתה עיסוקו בחלקים הרוחניים והמיסטיים של המציאות, כשעבודתו על הלא מודע הקולקטיבי הינה רק ביטוי אחד של עיסוק זה (יונג, 1973). זרם הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית שהדמויות המובילות בו הן אברהם מאסלו, ויקטור פרנקל וסטניסלב גרוף עוסק כולו במה שמעבר ליחיד ולעולמו הפנימי כדוגמת חקר מצבי תודעה שונים, הרחבת גבולות העצמי ועוד (ליבליך, 2009). כיום ניתן למצוא ספרות נרחבת בנושא האינטגרציה בין החשיבה הפסיכולוגית בכלל והפסיכודינמית בפרט לבין תורות המזרח בכלל והפילוסופיה הבודהיסטית בפרט (רק מעט דוגמאות: קורנפילד, פלד, ליבליך ועוד). נוסף לאלו, ישנו כמובן את הגל השלישי ב - CBT שמשלב רעיונות מתורות המזרח (ACT, DBT, מיינדפולנס). יותר מכל, נראה כי מטפלים רבים המתרגלים בעצמם פרקטיקות רוחניות שונות משלבים חשיבה זו בעבודתם.
הרעיון מאחורי הכתיבה הנוכחית הוא לנסות ולתרום זווית נוספת לחשיבה זו ולהראות כיצד נקודת מבט פסיכודינמית, בדגש על זווית של תאוריית יחסי האובייקט, יכולה להאיר, להרחיב ולהבהיר את ההבנה של אנשים שעסוקים בהתפתחות רוחנית אותם אנחנו עשויים לפגוש במהלך החיים ובקליניקה. מטופלים רבים מגיעים אלינו ומספרים על עיסוק ותרגול רוחני, אולם ישנן רמות שונות של תרגול ורמות שונות של עומק והבנה בעולם זה. מטרתי היא להציע כי קיים ציר אשר בקצותיו שני קטבים של עיסוק רוחני, אשר נבדלים בצורה איכותית זה מזה, ולמעשה משרתים שתי מטרות שונות עבור המנגנון הנפשי. לפיכך, אגזור חלוקה בין שני סגנונות שונים של מגע עם עולם הרוח- 'רוחניקיות' ו'רוחניות'. כאן המקום להדגיש כי כיאה למורכבות של המציאות הנפשית, מדובר בציר אינסופי של חוויה אנושית שבו מתקיימת תנועה על הרצף שבין שני קטבים אלו. לצורך הכתיבה והבהרת הרעיון, אדבר על החלוקה כדיכוטומית.
אאפיין את ה'רוחניקיות' כהתמודדות הגנתית אשר מונעת מגע עם כאב, חוסר אונים, מורכבות ועם חוסר השלמות הקיומית. ניתן לומר כי היא מבטאת דומיננטיות של העמדה הסכיזו-פרנואידית (קליין, 1946) ומהווה במהותה 'מעקף רוחני', מצמצמת את המגע הרגשי עם העולם או לכל הפחות עם חלקים מסוימים שלו. לעומתה, 'רוחניות' תאופיין כצורת חוויה אשר שמה לה למטרה לתת מקום למורכבות הקיומית ולרגשות שהיא מביאה עמה על שלל גווניהם, מהווה קרקע פורייה להתעמקות נפשית אותנטית ויכולה להוות תהליך של גדילה והתרחבות.
'רוחניקיות' - הקוטב השטוח
רוחניקיות הינה צורת התמודדות עם החיים אשר מאופיינת בבסיסה בפיצולים, אומניפוטנציה ובהכחשה של חלקים מסוימים של המציאות - לרוב אלו אותם אנו מגדירים 'רעים'. אנשים אשר מגיעים לחקר העולם הרוחני ללא מצע נפשי המאפשר התמודדות עם אינטגרציה ועם הכלת פרדוקסים - קרי בעלי דומיננטית של העמדה הסכיזו פרנואידית - יגייסו לטובת ארגון המציאות הגנות פרימיטיביות אלו על מנת לשמור על יציבות נפשית. כך, מושקעת אנרגיה נפשית רבה בהפרדה בין טוב ורע, זאת על מנת למנוע מהרס פוטנציאלי של הטוב במפגש עם הרע, ומכאן שתנועה לכיוון חיבור ואינטגרציה מהווה איום על עולמם הנפשי ומעוררת חרדות ראשוניות של איון (קליין, 1946). למול דינמיקה נפשית זו, ה'רוחניקיות' משמשת ככלי שרת למניעת אותה אינטגרציה ('אין ייאוש בעולם'), משמרת עמדה של כל יכולות ('תחשוב טוב יהיה טוב') ובעצם מהווה מנגנון-מונע-מגע עם כאבי החיים, הסופיות, חוסר השלמות והתסכול הכרוך בהיותנו בני אנוש.
כדי להמחיש את דבריי, אתאר מקרה דרכו ניתן יהיה לראות את השימוש ההגנתי שנעשה בדרך הרוחנית, שימוש שנועד לעקוף את המציאות הכואבת. המקרה מורכב ממספר מטופלים ומטופלות שפגשתי לאורך הדרך ופרטי המקרים טושטשו לצורך שמירה על חסיון.
ד', בן 25, פנה לטיפול בעקבות תחושת חוסר מימוש יכולותיו במגוון תחומים בחייו, הוא חש תקיעות, מתקשה להתמיד בדברים אותם בוחר לעשות, כאשר כל אלה מובילים לחוויה של חוסר סיפוק וחוסר טעם. ד' מגיע לפגישה, הוא משתף בעיסוק על גבול האובססיבי בשנים האחרונות בעולם הרוח - החל בפסטיבלים של סדנאות העצמה, המשך בקריאה של ספרים על 'העצמי הגבוה' ותקשור ומנגד עישון יום יומי של קנאביס (נושא רחב ומורכב שדורש כתיבה בפני עצמה) ושימוש בהרבה חומרים פסיכואקטיביים במסיבות (עוד נושא רחב, מורכב ועמוק שקצרה היריעה בכתיבה זו להכיל). לאורך השנים הוא מוצא עצמו מחליף עבודות באופן תכוף ובהלימה גם קשרים זוגיים שלרוב נפסקים לאחר מספר חודשים של התאהבות. עם תחילת הטיפול, ד' מתאר את רצונו "רק להעניק ולתת טוב", "לקבל את העולם כמו שהוא". הוא מרבה לדבר על הפוטנציאל האנושי לאהבה אינסופית, על זה שהוא עדיין לא הצליח "לזמן" לעצמו את אהבת חייו. אני יושב מולו מספר פגישות ומוצא את עצמי לא מצליח להתחבר למצוקה שלו. אני חווה אותו כמי שבורח, לא נוגע, כשבכל פעם שיש רגע שקרוב ללהיות מחובר רגשית הוא חומק כמו בלון רטוב שמחליק בין האצבעות.
התמקמות או תקיעות בקוטב זה מהווה פעמים רבות הגנה מפני מגע רגשי בסיסי עם עצמי ומשם עם העולם. המוכנות לפגוש רגשות שונים הינה נקודה קריטית באבחנה בין 'רוחניקיות' ל'רוחניות'. רבות נכתב על תפקיד האם בהתפתחות העולם הרגשי של התינוק, ובתהליכים המורכבים הנדרשים על מנת שתינוק יפתח את היכולת ה'פשוטה'- להרגיש. מצד האם נדרשת היכולת להכלת רגשותיו, לעיבודן, תרגומן ולהענקתן חזרה לתינוק. התינוק חווה את אותן חוויות גולמיות ככאוטיות ובעלות פוטנציאל הרסני ולכן משליכן אליה בתהליך חוזר ונשנה של הזדהות השלכתית (ביון, 1962). חלק מהדגש שמושם בתהליך זה הוא על תהליכי הרוורי (אוגדן, 2011) של האם ויחסי מיכל-מוכל כחלק מהעיכול הרגשי. כאשר תהליכים אלו לוקים בחסר נוצרים חסכים התפתחותיים אשר בעקבותיהם מתנהל התינוק, שהופך למבוגר, בצורה אשר חשה איום מרגשות, ואז מפצל, משליך אותם ומתרחק מהם. להבנתי, אל תוך חלל זה נכנס פעמים רבות תרגום מוטעה או מרודד של פרקטיקות רוחניות אשר הופכות ל'מעקף רוחני' (Welwood, 1984). אצטט מכתיבתו מלאת התבונה של יואל בלום על הנושא: "המונח מתאר שימוש באמונות ובתרגולים רוחניים על מנת להימנע ממגע עם רגשותינו הכואבים, עם הפצעים הנושנים שלנו ועם צרכינו ההתפתחותיים. תופעה זו שכיחה יותר מכפי שאנו עשויים לחשוב. אחת הסיבות לשימוש ב'מעקפים רוחניים' היא שאנו נוטים לגלות חוסר סובלנות לפגוש ולעבד את כאבינו, ומעדיפים פתרונות מטשטשי כאב על אף הסבל שפתרונות אלו עלולים להעצים בהמשך..." (בלום,2014).
כך, השימוש במנגנונים אלו מהווה דרך להתמודד עם המציאות בצורה שלא דורשת התמודדות עם עצב, כעס, חוסר אונים ומונעות מגע עם חסכים ראשוניים וצרכים התפתחותיים שלא קיבלו מענה. ה'רוחניקיות' מונעת התמודדות עם החוויה הרגשית ומנסה לפתור אותה בצורה מרוחקת ופשטנית, לרוב כאמור על ידי יצירת פיצול בין רגשות "טובים" ל"רעים". כך למשל, לכל אירוע רגשי בעל אופי שלילי תימצא הלהטוטנות אשר תסביר מדוע הוא חיובי והיה הדבר הנכון והמדויק ביותר שהיה יכול לקרות ('הכל לטובה'), כחלק מאסטרטגיה נרחבת של חוסר מגע רגשי והכרה בסבל הקיומי.
הדומיננטיות של מנגנון הפיצול באה לידי ביטוי גם בכיוון אליו מוכוונות ההתפתחות הרוחנית. הדרך הטובה ביותר בה אוכל לתאר את כוונתי היא על ידי דימוי של עץ אשר גדל רק לכיוון אחד: מעלה. ככל שעובר הזמן משקל העלים והגזע גדל, אך אין לצידו גדילה הנדרשת בהתאמה של השורשים אשר אמורים להחזיק את העלווה המלבלבת. למעשה ההשקעה היא אך ורק בצמיחה חיצונית, צמיחה של מראית עין, ללא כל צמיחה פנימה אל המעמקים אשר אמורים לעזור להחזיק את המבנה הנפשי. העבודה הרוחנית במצבים אלו נעשית כלפי חוץ, אל העולם, אך ללא כל התמודדות פנימית עם אותם תכנים קשים וכואבים. ביטויים שונים לכך הם למשל פיתוח של חמלה אינסופית וקבלה של האחר ללא כל התבוננות פנימה והתעסקות ביחס שלי לעצמי, או אף להיפך - האדרת צרכיי והתעסקות עם ההתפתחות האישית שלי ללא יכולת לראות את צרכי האחר. פעמים רבות תנועה זו תהיה בהלימה עם בולטות של חסכים ראשוניים, אימפיג'מנטים (ויניקוט,1971) וצרכים נרקיסיסטיים שלא קיבלו מענה. כך, העיסוק ברוח מגיע מתוך חסר וכיסוי על צרכים אלו ומהווה דבר מה גדול, נשגב, להתלות בו כגורם אידילי. כמובן שעבודה רוחנית כזאת, ללא שורשים עמוקים ועם הכחשה של אזורי כאב, לא תוכל להחזיק לאורך זמן. כאשר האדם אינו מעמיק את המגע עם עצמו ויכולתו לבוא במגע עם מורכבות העולם מוגבלת, עלול הדבר להביא לקשיי תפקוד בעולם ובמצבי קיצון גם לקריסה נפשית בדמות מצבים פסיכוטיים, חרדות או דכאון.
נחזור לד'. אני מנסה להתמקם מולו בעמדה שמחזיקה את הניתוק הרגשי שלו. אני משקף באופן אמפתי פעם אחר פעם את העדר הרגש ובוחן עימו את ההגנה שפיתח ויחד אנו תוהים על מה היא שומרת. אנו בודקים יחד מה יקרה אם לא ה כ ו ל יהיה טוב, מכירים לאט לאט ברגישותו ממנה הוא מתרחק ונוגעים בחששו מכך שיישאר לבד, ללא זוגיות בחייו. אני משתף אותו בתחושות הקירבה שעולות בי כאשר הוא מצליח לתת מקום לפגיעותו. ככל שהקשר נבנה וד' חש בטוח יותר, הוא מצליח לדבר על ההעלמות של אימו לתקופה של מספר שנים לאחר הגירושין של הוריו, ועל הריחוק הרגשי שחווה מאביו שהתקשה לתפקד, חוויות מעצבות להן לא נתן משקל עד כה. כמו כן, אנחנו מתחילים להבין את עישון הקנאביס כדרך להתמודדות לא אדפטיבית עם רגשות עמם הוא מתקשה להתמודד. ד' מפחית במעט את תדירות העישון ונכנס לתקופה דיכאונית של מספר חודשים בה הוא חש כשלון, בדומה לאופן שבו הוא תופש את אביו.
מכל אלו ניתן להבין כיצד 'רוחניקיות' הינה במהותה עמדה הגנתית אשר מונעת מגע רגשי, אינה מאפשרת שהייה באי ודאות ולמעשה חותרת תחתיו, מצמצמת ואף מהווה מחסום בפני האפשרות של האדם להתרחב ולהכיל את המורכבות הקיומית. באמצעות הטיפול, בו קיימת האפשרות להתבונן פנימה, באופן הדרגתי המותאם למטופל, תוך הקשבה אמפטית ומתן כבוד להגנות שלו, ניתן לאט לאט להגיע למקומות הקשים, המורכבים, לגעת בהם ולכאוב אותם מבלי לעקוף ולטשטש אותם. ייתכן כי כאשר שניים נושאים את הכאב והסבל שלעיתים ישנה תחושה שהוא בלתי אפשרי, כאשר קיים מבט מכיל, שאינו חושש ממגע רגשי ושאינו שיפוטי, אז מתהווה מעין מעקף למעקף, וכך המטופל כבר לא נדרש לעקוף את הכאב אלא מסוגל ללכת דרכו. ואז, ממקום כזה, אם ירצה בכך, יוכל המטופל להמשיך גם במסע הרוחני שלו, אך הפעם כזה שיהיה מלא ועגול.
'רוחניות'- הקוטב העגול
למיטב הבנתי, 'רוחניות' מגלמת התמקמות אחרת אל מול חקר העולם הרוחני. מדובר בעמדה שונה המעוגנת לרוב בדרך של תרגול מעמיק וארוך טווח של החוויה האנושית, על שלל מרכיביה. לאור קיומם של יסודות נפשיים יציבים יותר, ישנה אפשרות גדולה יותר להכיל את המורכבות האנושית והקיומית ולקבל בצורה שלמה יותר חלקים במציאות אשר אינם מושלמים. הדגש הוא על קבלה, הכלה ומגע רגשי בכל רגע, תוך ניסיון לשהות ולהרחיב את היכולת להיות עם מה שיש, פשוט כי זה מה שיש, ללא כוונה לשנותו. יש חיפוש אחר קשר - עם עצמי או עם האחר - ובתוכו הזמנה לתת מקום לכאב, לבלבול, לתסכול, כמו גם להתפעמות, לפליאה
רוחניות מאפשרת ואף תרה אחר הפרדוקסים והיא מעודדת את היכולת להיות עם המורכבות בה אנו חיים. כאן כמובן ניתן לציין את וויניקוט אשר מדבר רבות על הפרדוקסליות של הנפש, שם דגש על היכולת לשהות במרחב מעברי (ויניקוט, 1971) שמהווה בעצמו פרדוקס ועל המשחקיות כסימן לבריאות נפשית. ניתן לחשוב על הרוחניות כשוהה לה במעין מרחב מעברי תמידי, חוקרת את המציאות באופן שמחזיק בתוכו יחד את הפנטזיה ואת המציאות עצמה. שם, ביכולת לשהות ולהיות, קיימת חיות המכילה בתוכה את הסופיות וסופיות המכילה בתוכה חיות, מלאות המכילה בתוכה ריקות וריקות המכילה בתוכה מלאות. כל אלו ועוד קיימים יחד בדיאלקטיקה תמידית וזורמת בה אנו חיים. מה שיש אינו 'לטובה' ואינו נדרש להיות כזה, אלא הוא עצמו.
דוגמא שמחזיקה בעיניי את קבלת המציאות כפי שהיא ללא העדפה הינו אחד התרגולים במדיטציית ויפאסנה (ממנה נגזר עם השנים תרגול המיינדפולנס) - סריקת גוף. בתרגול זה אנו סורקים את גופנו איבר אחר איבר, תוך ניסיון לשמור על שימת לב מכוונת למה שקורה ברגע הנוכחי ללא כל שיפוטיות. אין עיסוק בסיווג לנעים/לא נעים, אין העדפה של נוחות על כאב או של נמלול נעים על פני מתיחה של שריר. ישנה פשוט התחושה והיכולת לשהות עמה, עד כמה שאפשר, לקבל אותה ולחקור אותה. כך, ניתן לצלול אל תוך החוויה הגופנית של כאב בגב, לבדוק אילו איכויות פיזיות מופיעות שם - דקירה/שריפה/פעימה/מתח וכו', להעמיק בתוכה, לשהות בה (וכן, זה נשמע הרבה יותר פיוטי ממה שזה בפועל). ועם אותה גישה לא שיפוטית נחקור לעומק את החוויה של רוח עדינה שבאה במגע עם העור ומה היא התחושה שהיא מביאה עימה - ליטוף/דגדוג/רפרוף.
גישה זו אל המציאות מזמינה אותנו להיות עם החוויות העולות בנו ולתת להן מקום. כך, רגשות כמו עצב, חוסר אונים, תסכול או כעס, כולם מוזמנים. ניתן לראות ביטוי לגישה זאת בשירו של המשורר הסופי ג'לאל א-דין רומי:
להיות אנושי זה מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר.
שמחה, דכאון, רשעות,
מודעות חולפת מגיעה
כאורח בלתי צפוי.
קבל את כולם ובדר אותם!
אפילו אם הם קהל של עצבונות,
שמנקה את ביתך באלימות מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן שהוא מרוקן אותך
עבור עונג חדש.
המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
פגוש אותם צוחק בדלת,
הזמן אותם פנימה.
היה מלא תודה לכל מי שבא,
כי כל אחד מהם נשלח,
כמדריך מלמעלה.
(תרגום: מתי ליבליך, האדם שבקצה האגו)
המכוונות כאן היא לחיבור רגשי ומגע עם מי שאנחנו על סך חלקינו - הפגיעות, הבושה, העצב כמו גם השמחה והקלילות. לשם האבחנה בין הקטבים אדגיש את החיפוש והיכולת להעמיק ולגעת בכאבי החיים - זיכרונות ילדות של בושה וחוסר אונים, האפשרות להיות פגיע בתוך קשר אל מול האחר, היכולת להיות עם חרדת המוות של אהובינו ושלנו. אם נמשיך עם מטאפורת העץ - יש כאן ניסיון להעמיק אל השורשים של נפשנו וקיומנו ולהתמודד עם הכאב שקיים בהם, מתוך אמונה שריפוי באזורים אלו ישנה את ההזנה של העץ וישפיע על פירותיו. אך יחד עם זאת, ישנה הכרה בחלקיות שמאפשרת מבט חומל על חוסר המושלמות של הקיום הנפשי האנושי, על השבריריות שלנו ושל גופנו, וכן ישנה סקרנות כלפי כל חוויה באשר היא. אז, כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להיות במגע עם כל החלקים בנו, אנו בעצם מכשירים את היכולת להיות כך אל מול העולם. בצורה פרדוקסלית, הדבר מאפשר מקום להתבוננות בעין משתאה על היופי האינסופי הנוכח בכל רגע - כואב ואוהב.
לסיום, אדגיש שלמרות שבכתיבה קיים פיצול, במציאות יש בכולנו חלקים 'רוחניקיים' ו'רוחניים'. פעמים רבות אני מוצא את עצמי משתמש בהגנות כמו 'יהיה טוב', 'ככה היה צריך להיות' ועוד, כאשר אין לי את המשאבים הנפשיים לשאת את הכאב והקושי שקיים במציאות במרחביה השונים - האישי, החברתי, הפוליטי, התרבותי. וכך כנראה, אנו נעים בין היכולת לקבל לבין הרצון להכחיש, בין ניסיון לשאת את הסבל לניסיון להימנע ממנו ולרגעים נוכחים ונוגעים באותה אמת, עצובה ויפה ככל שתהיה.
מקורות
אוגדן, ת’ (2011). "על החזקה והכלה, הוויה וחלימה”. על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.
אוגדן ת' (2016). "ארבע עקרונות של הפעולה הנפשית על פי ביון. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים.
ביון, ו.ר. (1962/2004). ללמוד מן הניסיון. תל-אביב: תולעת ספרים.
בלום, י. (2014). 'מעקף רוחני'. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/7/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית.
וויניקוט, ד. ו. (1971/1995). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע. תל-אביב: דביר.
ליבליך, מ. (2009). האדם שבקצה האגו. ירושלים: כתר, פרדס חנה: רימון.
ניטשה, פ (1888/1978). "אנטיכריסט" תל אביב: הוצאת שוקן.
פרויד, ז' (1930/2000): "תרבות בלא נחת",תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, עמ' 145-75.
קליין, מ. (1946/2003). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידים. בתוך: כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים.
Welwood, J. (1984). Principles of inner work: Psychological and Spiritual. The Journal of Transpersonal Psychology. 16 (I), 63-73.
