להוציא את הבור מאמא
על הממד המיתולוגי בספר 'לרגל הנסיבות' מאת רוית ראופמן (כנרת זמורה דביר, 2019)
מאת גיא פרל
גיבורת הרומן 'לרגל הנסיבות' מאת רוית ראופמן (פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות) היא נוגה – פסיכולוגית קלינית שעבודת המחקר שלה עוסקת בהיבטים תרפויטיים בסיפוריהם של ניצולי שואה. הסיפור נע בין ילדותה ונעוריה של נוגה וחייה כאישה בוגרת לבין ילדותה של רותי – אמה של נוגה – שבתקופת השואה הוסתרה בבור כדי להצילה ממוות.
התנועה המתמדת בין מישורי הזמן השונים חושפת לעיני הקורא מרחב נוסף, המתקיים מחוץ לכרונולוגיה – מרחב בו שתיהן ארוגות זו בזו כמעט לבלי התר. ככל שנחשפים לעיניה של נוגה ולעיני הקוראים סיבי הכאב שמהם עשוי האריג הטראומטי המשותף, וככל שנוגה מספרת את סיפורה של האם, את סיפורה שלה ואת סיפורן המשותף – כך מתאפשרת במידת מה התרתו, ומתאפשרת האהבה.
רשימה זו תתמקד במרחב המיתולוגי הנפרש ברומן – מביטוייו הבולטים של אותו מרחב על זמני. בספר מוזכרים באופן מפורש ומפורט שלושה מיתוסים מן המיתולוגיה היוונית: המיתוס של חתונת זאוס עם אחותו הרה, המיתוס של פרומיתאוס והמיתוס של אמור ופסיכה. אולם, ואולי זה ישמע מוזר, לדעתי המיתוס המרכזי בספר הוא מיתוס שאינו נזכר בו כלל באופן מפורש – כוונתי לסיפורן של דמטר ופרספונה. אינני יודע אם ההמנעות מאיזכורו של מיתוס זה היא מכוונת. ייתכן שבשעת הכתיבה הוא לא עלה למודעות המחברת, וכי המהלך הארכיטיפי עלה מתוך הלא מודע שלה ועיצב את השכבה הלא מודעת של הספר. ייתכן גם שהמיתוס הושמט בכוונת מכוון דווקא בגלל מרכזיותו, וזאת מתוך רצון להניח לדמטר ופרספונה לחיות שקופות בין דפי הספר, בלי לקרוא להן בשמן המפורש, באופן שעלול היה להחליש ולצמצם את התעוררות התכנים הארכיטיפיים אצל הקורא.
זהו תקציר המיתוס: דֵמֵטֵר, האלה המעניקה את היבולים והפירות, ילדה לזֶאוּס את פֶּרסֶפוֹנֵה. פעם יצאה פרספונה, הנערה הרכה, אל האחו עם חברותיה להשתעשע ולקטוף פרחי בר. היא אספה סיגלים, איריסים, כרכומים, ורדים ופרחי יקינטון. שם, בחיק הטבע, מסמלי חיקה של האם הגדולה, היא נחטפה על ידי הדס – דודה, אל המתים והשאול. במרכבת זהב רתומה לסוסים בני אלמוות הוביל אותה הדס אל משכנו. כאשר נודע לדמטר על חטיפת ביתה היא נתמלאה בדאגה, צער וזעם. אדלג על כמה חלקים בסיפור ואגיע אל סופו. בצערה וזעמה היכתה דמטר את הארץ בבצורת. האדמה לא הצמיחה את יבוליה. בני-האדם עמדו לגווע מרעב, והאלים לא זכו למנחות וזבחים. זאוס שלח את איריס לזמן אליו את דמטר. גם יתר האלים ירדו כדי לשדלה, אך היא הודיעה שלא תשוב לאולימפוס ולא תצמיח יבולים כל עוד לא תראה את בתה. בשליחותו של זאוס ירד הרמס אל השאול, כדי להעלות את פרספונה ממעמקי האדמה. הדס נעתר לבקשתו אך הערים על פרספונה, ולפני שהניח לה ללכת הוא שם בפיה גרגר רימון. על פי הכללים, מי שבא דבר מה אל פיו לא יוכל עוד לשוב באופן מלא אל ממלכת החיים, ומאז ועד היום מחלקת פרספונה את זמנה – מחצית השנה היא בממלכת החיים ובמחציתה השניה היא יורדת לשאול. עד כאן סיפור המיתוס.
סיפורן של דמטר ופרספונה הוא סיפור פרידתן של אם ובת – פרידה כמעט בלתי אפשרית. מה שמנסה להפריד בין השתיים נחווה כגברי, זר, מאיים. מה שמפריד ביניהן נחווה כמוות – מוטיב אותו כינה נוימן, בפרשנותו למיתוס אחר שדווקא נזכר בספר, המיתוס של אמור ופסיכה – מוטיב חתונת המוות1. אבל אפילו המוות אינו מצליח להפריד ביניהן לגמרי, היות שהן הופכות אותו לממלכתן המשותפת – הבת גרה בשאול והאם ממיתה את החיים על פני האדמה. המיתוס נגמר בפשרה – תנועה מתמשכת, מעגלית ואין סופית, בין החיים למוות ובין חיבור לפרידה. זו פשרה דומה מאוד לזו שהגיעו אליה הן רותי ואימה, הן נוגה ואימה רותי.
אל ההבנה כי המיתוס של דמטר ופרספונה הוא המיתוס המרכזי ב'לרגל הנסיבות' הגעתי כאשר קראתי את השורות הבאות, המתארות את התקופה בה רותי, אמא של נוגה, הסתתרה מן הנאצים, לפני שיוליה, הפולניה שהצילה אותה, הורידה אותה אל בור המסתור (בקטע זה האמא מכונה סבתא, משום שנוגה מדברת אל הבן שלה):
"זה היה קבר ריק. והקבר הריק הפך להיות הבית של סבתא. בוקר ילדה בשדות, לילה ישנה בבית הקברות. ככה כמה חודשים. חיכתה שיוליה תבוא לקחת אותה" (עמ' 92).
זהו תיאור מדוייק של פרפסונה, שמאז עלתה מהשאול נותרה נעה ונדה בין ארץ החיים לארץ המתים – בין שני ייצוגים אופייניים של ארכיטיפ האם הגדולה. מחד, עולם הטבע, שהוא מסמליה המרכזיים של האם הגדולה. לא בכדי דמטר הייתה אלת היבולים. שדה החיטה מייצג את הפן המזין ומחייה של ארכיטיפ האם. מאידך, בית הקברות והמוות, מייצגים את ליבת ההיבט השלילי של ארכיטיפ האם. זיקה זו בין חיים למוות כשני היבטים קוטביים של ארכיטיפ האם הגדולה, באה לידי ביטוי מושלם במלה העברית 'קבר' – מילה המשמשת הן לתיאור מקום שטומנים בו את המת והן ככינוי לרחם האישה הנפתח לקראת לידה. ביטוי נוסף ונורא לדואליות הארכיטיפית המגולמת בתנועה שבין השדות לבית הקברות, ניתן לראות בשם שנתנו הנאצים למבצע השמדת מחנה ההשמדה – "חג הקציר" (עמ' 222).
אם כן, בילדותה, רותי אמא של נוגה - המסתתרת מן הנאצים - נעה בין שני היבטים אלו של האם הגדולה, כפי שפרספונה נעה בין ממלכתו של הדס לבין ארץ החיים. יש לציין שהמיתוס של רותי ואימה שונה במקצת מן המיתוס היווני. תנועת הסרוגין של פרספונה מתחילה כאשר היא עולה מן השאול. אצל רותי היא מובילה אל הירידה אליו – כדי להצילה קוברת אותה יוליה למשך שנתיים בבור באדמה.
עד כה התייחסתי לדמטר ופרספונה כאל המיתוס המכונן של יחסיה של רותי עם אימה. מרתק לראות כיצד המיתוס הזה התגלגל והפך להיות המיתוס המכונן של חייה של נוגה – הפעם היא בתפקיד פרספונה, ואילו רותי בתפקיד דמטר.
לכל אורך הספר מחפשת נוגה אפשרות לפרידה מאימה. המילה 'רווח' חוזרת בספר שוב ושוב – היא מחפשת רווח בינה לבין אמא, חריץ בו תוכל להתקיים באופן נפרד, מקום בו תוכל לפתח שפה משלה, שונה משפת אימה. כמו דמטר, רותי אינה נפרדת מנוגה בקלות. יותר מפעם אחת, כאשר נוגה הולכת מעל אימה היא חשה את מבטה ממשיך ומלווה אותה בעודה שואלת "את תחזרי, נוגילי?"
כמו פרספונה בנעוריה, העוברת מהיבלעות חסרת תודעה בחיקה של דמטר, להיבלעות חסרת תודעה בממלכתו של הדס – מחפשת נוגה הנערה רווח, מרחק ופרידה מאימה, בצריף בו מתגורר נציגו של הזר והגברי עבורה – רוני. ככל שתתפתח העלילה נראה שרוני קשור הדוקות אל ממלכת המוות, ולא אוסיף בזאת כאן כדי לא לפגום בחוויית הקריאה.
נוגה נעה בין חוסר הרווח בינה לבין אימה, לחוסר הרווח בינה לבין רוני. הקשיבו לדמיון בין שני התיאורים:
"שזו רק אני שאין רווח בין היותי להיעדרי, ולכן לא יכול להיות ביני לבין אמא שלי שום דבר. או שאני בתוכה או שהיא בתוכי, או שלא היינו זו לזו" (עמ' 202), ועל יחסיה עם רוני היא אומרת: "הגוף של רוני היה רוב הזמן חם ולח, או שזה היה הגוף שלי, ולפעמים הייתי צריכה לקלף את העור שלי ממנו בזהירות, כמו שמפרידים פיסות ניילון נצמד" (עמ' 53).
הסופר רוברטו קלאסו בספרו "נישואי קדמוס והרמוניה"2 מציע פרוש מעניין מאוד למוטיב גרעין הרימון שטעמה פרספונה בשאול – טעימה שמונעת לנצח את חזרתה המלאה לארץ החיים למרות התערבותם של זאוס והרמס:
"כשפרספונה טעמה את גרגרי הרימון שגדל בגנים האפלים, התחולל שינוי במוות, שינוי שאינו נופל בחומרתו מן השינוי שעברו החיים על פני האדמה. הנערה נחטפה, אבד האיזון שבין שתי הממלכות, וכל אחת מהן נפתחה לקראת האחרת. הדס כפה על הארץ את ההיעדר. הוא כפה כי כל נוכחות תהיה מוקפת מעטה היעדרות ששיעורו גדול לאין ערוך מזה של קיומה. ואילו פרספונה כפתה על המתים את הדם: לא עוד הדם השחור של הקרבת הקורבנות, לא עוד הדם האדום שהמתים שתו בשקיקה. הפעם היה זה הדם הסמוי מן העין, שהמשיך לפעום בזרועותיה הלבנות, דמו של מי שהינו חי לגמרי גם בארמונו של המוות" (עמ' 180)
גם בספר שלפנינו מוסרת המחיצה שבין שתי הממלכות. מצד אחד, שתי הפרספונות – רותי ונוגה, כל אחת בתורה, לא נחלצות לגמרי מן השאול. גרגר הרימון עודו מונח בפיהן ונכפה עליהן ההעדר – כלשונו של קלאסו. נוגה אומרת לרינת חברתה הפסיכולגית "אפילו שזה נשמע כמו קלישאה אני בכל זאת אגיד את זה, אפשר להוציא את אמא שלי מהבור, אבל אי אפשר להוציא את הבור מאמא שלי" (עמ' 185) ומרתק לחשוב על גרגר הרימון שהושם בפיה של פרספונה בשאול כעל דימוי לגרעין הטראומטי שנותר לשכון בנפשם של מי ששבו מן השאול של מחנות ההשמדה. לכל אורך הספר עולה שאלה דומה גם לגבי נוגה: האם ניתן להוציא את השאול, את הבור, את גרעין המוות - ממנה עצמה?
ביטוי לגרגר הרימון שהושם בפיה של נוגה ניתן לראות בעובר שהיא הפילה בצעירותה, והיא ממשיכה לחוש בנוכחותו לאורך השנים. אותו "ראשן" כפי שהיא מכנה אותו – חלק מת החי בתוכה, דמות שמתגלגלת בחלומותיה לתינוק המדבר בשפה שהיא אינה מבינה. אותו תינוק מהווה לתפיסתי סמל נוסף למחיצה שנחצתה בין עולם החיים לעולם המתים, אותה אין לאחות בשלמות לעולם.
גם צידה האחר של המשוואה נוכח במלוא עוצמתו בספר 'לרגל הנסיבות'. הסרת המחיצות בין החיים לבין המוות כופה חיים על ממלכת השאול. אם להשתמש בניסוחו של קלאסו - הדם הסמוי ממשיך לזרום בזרועותיהן הלבנות של שתי הפרספונות. רותי, למרות שנקברה בחייה, סרבה להכנע לכוחותיו של הדס, והמשיכה להבהב כנקודת חיים בלב ליבה של ממלכתו. הקשיבו לתיאור הוצאתה של רותי מן הבור – מן התיאורים הפואטיים והמרגשים ביותר בספר:
"תחת השלג הלבן, והשלג השחור, והקיץ הבוער, והימים המעושנים, היתה כאן ילדה, מתחת לעצים. כל הזמן הזה, כשהם נעלו טוב-טוב את הדלתות ואת החלונות ששום יהודי שקפץ מהרכבת לא יחדור להם לחצרות, כל הזמן הזה שהקצינים הגרמנים גרו בבית של יוליה, הייתה כאן ילדה" (עמ' 219-220).
גם נוגה, דור שני לפרספונות, מצליחה לשמר את חיותה תחת שכבות של מוות נפשי אותן עטתה על עצמה – חלקן כביטוי לחוסר הרווח שבינה לבין אימה וחלקן כנסיון להגנה מפניה. אתייחס לשתיים מן הדרכים בהן היא עושה זאת - היותה מטפלת, והיותה מספרת סיפורים.
נוגה היא 'מרפאת פצועה' – ארכיטיפ שיונג העמיק לחקור בו כאשר חקר את דמותו של כירון –דמות מיתולוגית נוספת. הקנטאור כירון היה מרפא גדול – מורהו לרפואה של אל הרפואה אסקלפיוס. כירון נפצע בירכו מחץ טבול בדם ההידרה ומאז סבל סבל רב, היות שפצע שגואל בדם ההידרה לא היה בר ריפוי. הוא חיפש מרפא לפצעו והגיע למצב בו לא היה פצע שלא ידע לרפא - חוץ מפצעו שלו. כירון הוא סמל לצמידות הטראגית והבלתי נמנעת בין פצע לבין ריפוי. בין מזור במשמעותו כמחלה, ומזור במשמעותו כרפואה וכתרופה. גם נוגה היא כזו, ומשחר ילדותה היא מחפשת את "מה שבריא לנפש" – עוד צרוף לשוני שינקה מאימה, האם השולחת אותה לחפש את מה שבריא לפצע הענק שהן נושאות באיזור האין-רווח שבין שתיהן.
הקליניקה של נוגה היא מקום מוגן, עבורה ועבור מטופליה, מקום בו היא מצליחה ליצור רווח מן העולם. נוגה אומרת – "מתוך בועת האוויר פגשתי את המטופלים שלי, שהציגו כל מני וריאציות של הנפש" (עמ' 159). זהו רווח שמאפשר לה מרחב ריפוי לעצמה ומטופליה. אדווה (המטופלת שסיפורה שזור בפרקי הספר), ממש כמו נוגה, גם היא פרספונה הנעה בין ממלכת החיים לממלכת המתים. אלא, שלא כמו רותי ונוגה, יום אחד היא לא חוזרת. אדווה נשאבת לבלי שוב אל ממלכתו של הדס, מזכירה לנוגה ולנו כי גם האפשרות הזו קיימת.
מנגנון השימור השני לכוח החיות כרוך בהיותה של נוגה מספרת סיפורים. לאורך הספר כולו היא מגוללת את סיפורן – או שמא נכון יותר לומר את המיתוס – של רותי, אמא של רותי ויוליה. בנוסף, נושא עבודת המחקר שלה, כפי שציינתי, עוסק בניתוח ספרותי של סיפורי חיים של ניצולי שואה. חני אומרת לנוגה "אולי הספרות היא מקום שאפשר להניח בו את הנפש" ונוגה משיבה "כדי שהנפש תתקיים היא צריכה סוג של כאילו" (עמ' 148). בהמשך היא מסבירה לאלי "שאנשים מתמודדים הכי טוב עם אירועים טראומטיים כשהם מספרים את זה לעצמם" (עמ' 149).
אולם, התפתחות הכח המרפא של היכולת לספר סיפור מופיעה אצל נוגה כבר בילדותה – כאשר היא כותבת את גרסתה לספר הילדים 'מפנקסו של הגמד סיפורון'. בילדותה שמעה נוגה מפי אימה את המיתוס של חתונת זאוס והרה "ומאז היא הייתה גם אחותו וגם אשתו" (עמ' 25). בתגובה למיתוס כותבת נוגה פרק חדש בפנקסו של הגמד סיפורון:
"הפרק החדש בפנקסו של הגמד סיפורון סיפר על אישה אחת שקוראים לה רוני. רוני התחתנה עם איש אחד, שהוא בעצם אל, והיא הייתה עושה איתו דברים לא מוסריים, עד שיום אחד נולדה להם ילדה שהיא חצי-אישה וחצי אלה וגם חצי ילדה. כשהחצי ילדה שלהם הייתה נפצעת, חצי מהדם שלה היה הופך לזהב, וחצי היה נשאר דם, בגלל זה קראו לה זהבה האדומה, כי היא הייתה גם פצועה וגם לא פצועה".
תפקידו של המיתוס הוא לתווך בינינו לבין עוצמתו האדירה של העולם הארכיטיפי. יש הגורסים כי תפקידן של מעשיות העם הנו לעבד את העוצמה הארכיטיפית עיבוד נוסף, ולקרבה עוד יותר אל מידות נפשם של בני האדם. הסיפורים במחברתו של הגמד סיפורון משמשים עבור נוגה כמעין מעשיות עם, הנכתבות בתגובה למיתוסים אליהם היא נחשפת ותפקידן לתווך בינה לבינם, ובינה לבין העצמה הארכיטיפית בה נפשה טעונה. אם עלי לסכם כל זאת במשפט אחד, אבחר בדבריה של נוגה המבוגרת אודות כוחה המרפא של הספרות אליהם כבר התייחסתי - "כדי שהנפש תתקיים היא צריכה סוג של כאילו" (עמ' 148).
רותי, אימה של רותי, ויוליה שהצילה אותה, חיו חיים מיתולוגיים. עוצמת החוויות, התחושות, הקושי והרוע עמם נאלצו להתמודד, כמו עצמת הגבורה והכוח שנדרש מהן להציב למולם חרגה בהרבה מן הטווח האנושי. רינת אומרת "והיוליה הזאת, היא מיתולוגית" (עמ' 191), ואלי אומר "אמא שלך היא על טבעית" (עמ' 204). נוגה נחשפה לארכיטיפיות הרדיואקטיבית הזו, וגם היא נאלצת להתמודד עם השלכותיה. באמצעות סיפורה של זהבה האדומה, מספרת נוגה לעצמה את סיפורה הפנימי. גם היא חצויה: בין ממלכת החיים לממלכת המוות; בין מה שחי בתוכה לבין שמת בתוכה; בין מה שמוכל באנושי לבין מה שנחווה כארכיטיפי ולפיכך חורג ממנו. כמו זהבה האדומה, נוגה היא "גם פצועה וגם לא פצועה", גם פצועה וגם מרפאת המבקשת להזהיב את הדם השותת מפצעיה ופצעי מטופליה.
הערות
- נוימן, א. ([1950] 1981). אמור ופסיכה – על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי. ספרית פועלים.
- קאלאסו, ר. (1999). נישואי קדמוס והרמוניה. זמורה ביתן.
