אייל חלד
נפש בשיקום
פסיכולוגיה של אנשים עם מוגבלות
הוצאת מטר
נפש בשיקום מתאר את דרכם של מבוגרים וילדים המתמודדים עם מגבלה פיזית או מנטלית אשר דורשת מהם להסתגל מבחינה רגשית לקושי שעמו הם מתמודדים, ועושה זאת מנקודת מבט ייחודית של טיפול פסיכולוגי, המסופר על ידי פסיכולוגים שיקומיים שונים. הספר פותח לראשונה נתיב לתוך נפשו של אדם עם מוגבלות, דרך הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר במהלך השיקום שלו. כל המקרים אמיתיים ומתארים את התהליך הנפשי שעוברים מטופלים כחלק מהתמודדותם. ובין דפי הספר הקורא נחשף לחוויה המורכבת והעדינה של הסתגלות לחיים עם מגבלה, תוך שזירת נקודת מבטו של המטפל בתוך התהליך.
בספר התייחסות נרחבת גם להעמקה עיונית בעולם השיקום בכלל, ובעולם הטיפול הנפשי-שיקומי בפרט. המחבר מנסה להבהיר את ייחודיותה של ההשקפה השיקומית, תהליכים נפשיים בתגובה למוגבלות, כיצד תופסת החברה אנשים עם מוגבלות, וגם מעט על מאפייני העבודה הפסיכולוגית השיקומית.
השילוב בין האישי והעיוני, מאפשר התבוננות עמוקה על מקטע הטבוע עמוק בחברה הישראלית – התמודדות עם מגבלה, ועל כוחה של הנפש האנושית לשאת את הקשה ביותר ולמצוא תקווה בתוך העצב והייאוש.
ד"ר אייל חלד הוא פסיכולוג שיקומי ונוירופסיכולוג מומחה-מדריך. בעל ניסיון טיפולי בסיוע לאנשים עם מוגבלויות התפתחותיות ונרכשות, ומדריך מתמחים בעבודתם הטיפולית. כמו כן הוא עוסק באבחון נוירופסיכולוגי וחוקר בתחום הקוגניציה והנוירופסיכולוגיה, בעיקר בקרב אנשים הסובלים מנזק מוחי וממוגבלויות אחרות. הוא פסיכולוג אחראי במערך לשיקום נוירולוגי בבית החולים השיקומי "שיבא" בתל השומר, חוקר ומרצה באוניברסיטת אריאל ובעל קליניקה פרטית.
לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
מבוא
כשנפגשתי לראשונה עם הפרופסור שראיין אותי לתואר השני בפסיכולוגיה, סיפרתי על עצמי ועל ההיסטוריה שלי, והוא אמר, "אז אתה נמצא בין שני עולמות — זה של הרואים וזה של כבדי הראייה. לא בטוח שאתה יודע בדיוק איפה אתה שם את עצמך. כל החיים שלך ראית את עצמך שייך גם לעולם הזה וגם לעולם השני, של בעלי הלקות." הוא צדק, ואף שלא גילה לי משהו שלא ידעתי קודם לכן, ניסח את הדברים בצורה שטלטלה אותי.
נולדתי עם נזק לעצב הראייה במוח, אשר גורם ללקות ראייה חריפה. בשל מיקומו של הנזק המוחי, משקפיים אינם מסייעים לי, ולכן הלקות נותרת בלא מענה. את הלקות גילו הרופאים כבר בילדותי המוקדמת ולכן היא היתה תמיד חלק בלתי נפרד ממני, נוכחת בכל מקום שאני נמצא בו ומשפיעה בדרך זו או אחרת על כל היבטי חיי. עוד בילדותי הבנתי שלא אוכל לחוות את העולם באופן שאנשים אחרים חווים אותו דרך חוש הראייה. לא אוכל לראות מראות מסוימים, לא אוכל לנהוג ולא להתגייס לצבא (בסופו של דבר התנדבתי לצה"ל). תובנות אלו השפיעו עלי בדרכים רבות, ועדיין משפיעות עלי עד היום.
כיוון שמדובר בלקות ראייה, לא תמיד ניתן להבחין בה משום שעם השנים סיגלתי לי שיטות שבהן אני נעזר על מנת לזהות אנשים ממרחק לא גדול, להתמצא במרחב בצורה טובה ולתפקד בצורה סבירה.
למעשה, הלקות נסתרת מעיני כול עד שאני לא אומר שלום למישהו שאני מכיר, עד שרואים כמה קרוב לאף אני מחזיק את הדף כשאני קורא, או כששואלים אותי למה אין לי רישיון נהיגה. לרוב מתחילות הערות על כך שאני צריך משקפיים, ואז אני מתחיל לספר על הלקות ועל ההשלכות שלה, והופך בהדרגתיות מאדם בריא לאדם עם מגבלה — מישהו שבעיני עצמו יכול לעשות הרבה דברים, אבל בעת ובעונה אחת הוא מוגבל.
ייתכן שאני באמת נמצא בין שני עולמות, גם בעיני עצמי וגם בעיני אחרים, ואולי משום כך התגלגלתי למקצוע שבחרתי — פסיכולוג המתמחה בשיקום.
לפני שנים אחדות הוזמנתי להיות חבר בפורום של מטפלים לקויי ראייה ועיוורים המסייעים למבוגרים ולילדים עם קשיים שונים. שם התחדדה הבנתי לגבי הקשר בין זהותי כמטפל לבין מגבלת הראייה שלי, ועד כמה היא עיצבה את הזהות שלי כאיש מקצוע לא פחות מהאדם שאני.
בשורה התחתונה אני מאמין כי כל מגבלה שאדם מתמודד איתה, אם היא מולדת או נרכשת, אם אחרים מבחינים בה מיד או לא, משפיעה על אופיו. הוא עשוי לסלוד מעצמו בגללה או לקבל את עצמו איתה, אבל היא תמיד שם. מנקודת המבט שלי, זו התמודדות שלעולם אינה נגמרת.
ההשלכות של פגיעה פיזית או של מחלה המובילה למוגבלות, עשויות להיות קבועות או משתנות — לצמיתות או לתקופת זמן מוגבלת. בדרך כלל יידרשו מאמצים וכוחות רבים, פיזיים ונפשיים, על מנת להתמודד עם תהליך השיקום בדרך לתפקוד מיטבי ולבניית שגרת חיים שונה המותאמת למגבלה.
המוגבלויות מתפרסות על פני קשת רחבה של פגיעות שנחלקות לכמה סוגים: פגיעה נרכשת הכוללת נזק לאיבר או לחוש; מחלות כמו פרקינסון, סרטן, סכיזופרניה או זאבת; פגיעות מולדות כגון מחלה גנטית, לקות חושית, מוגבלות שכלית התפתחותית (מה שכונה בעבר פיגור שכלי) או פגיעה ביכולות חברתיות (כגון הפרעות על הספקטרום האוטיסטי).
בספר זה אתמקד באחד ההיבטים המשמעותיים המלווים את ההתמודדות השיקומית — ההיבט הנפשי.
ברור כי קיימת שונות גדולה של הביטוי הרגשי בין אנשים בעלי מוגבלות דומה, וישנם גם הבדלים משמעותיים בין מאפייניה הייחודיים של כל מוגבלות. עם זאת, נדמה כי קיים גם מכנה משותף המחבר בין אלו המתמודדים עם מגבלה המתבטא במגוון רחב של תגובות ותחושות רגשיות, קשיים תפקודיים ואפילו התייחסות חברתית.
למגבלה הגופנית או הנפשית עשויות להיות השלכות שונות שמשפיעות על התפקוד בכל מעגלי החיים. הפגיעה האישית מולידה גם תגובות רגשיות שונות כמו ירידה בביטחון העצמי, תחושת נחיתות, בושה ואשמה. ביטויים אלו יכולים להיות בעלי השלכות משמעותיות על המוטיבציה להשיג מטרות בחיים, ליצור קשרים בין-אישיים או לשמר אותם, לעבוד או ללמוד.
בין שהמוגבלות מולדת או נרכשת, ההסתגלות אליה היא תהליך שעשוי להימשך זמן רב, והרבה פעמים מחייב התאמות ושינויים משמעותיים באורח החיים תוך הסתייעות בגורמים רבים. התמודדות עם המוגבלות הכפויה נעשית לרוב באמצעות תהליך של שיקום — פיזי, קוגניטיבי (הקשור ליכולות חשיבה), נפשי.
תהליך השיקום נעשה בשילוב של תחומים מקצועיים אשר מטרתם לנסות ולסייע בשיפור איכות החיים של המטופל. הוא עשוי לכלול טיפול רפואי שמטרתו לשמור על יציבות הבריאות הגופנית, וכן טיפולים נוספים אשר מהווים את לִבּו של תהליך השיקום וכוללים מגוון תחומים האחראים להיבטים שונים בתפקוד. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול באמנות או בדרמה, הם רק חלק ממקצועות הטיפול הללו. סוגי הטיפולים תלויים כמובן בסוג הבעיה ובחומרתה, ומטרתם לנסות ולהשיב עד כמה שניתן את המצב לקדמותו, לשפר את איכות החיים ולהסתגל לחיים עם מוגבלות, או למנוע התדרדרות של המצב הקיים.
הפסיכולוגיה השיקומית היא אחת מן ההתמחויות הטיפוליות במקצוע הפסיכולוגיה, והיא מתמקדת בעבודה על ההשלכות הרגשיות של מחלה נפשית או גופנית. מטרתו של הפסיכולוג השיקומי היא לסייע בתהליך ההתמודדות עם המשבר ועם השלכותיו באופן המתאים למטופל, לא רק מבחינה רגשית אלא גם מבחינה חברתית, מקצועית ומשפחתית.
כשחשבתי על כתיבת הספר, חשוב היה לי בראש ובראשונה לאפשר למי שאינו איש מקצוע מתחום זה להתוודע לעולם השיקום בכלל ולשיקום הנפשי בפרט, ולהבין את הרציונל העומד בבסיסו ואת היבטיו השונים. הספר מנסה לתאר לעומק את התהליך שעובר אדם עם מוגבלות כלשהי, ולהתחבר לתהליך הזה.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי להקיף נושא כה מורכב בצורה יסודית ומלאה, ולכן הדרך שבה בחרתי להציג את העולם הנפשי של המתמודדים עם מוגבלות או עם מחלה כרונית יוצאת הן מנקודת מבטו של המטופל והן מזו של המטפל. דרך התיאורים, הדוגמאות וההסברים מנסה הספר לשלב בין שתי הדמויות הללו בדרך המשותפת שהן עושות יחדיו, הגוזרת מקטע מרתק בהוויה האנושית של נפש הפוגשת נפש אחרת המעוניינת לסייע לה בהתמודדות עם מגבלה.
הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מופיעים מקרים טיפוליים של אנשים המתמודדים עם מוגבלויות שונות או עם מחלות, והפסיכולוגים השיקומיים מתארים את התהליך הנפשי שעברו יחד עם מטופליהם וחושפים את הדרך המפרכת שהם צועדים בה כדי להשתקם. החלק השני הוא עיוני בעיקרו, ומטרתו לספר את סיפורו של השיקום ואת סיפורה של ההתמודדות הנפשית בתוכו. בחלק זה אנסה להסביר את מהות החשיבה השיקומית בכלל ואת המאפיינים של התהליך הנפשי בפרט, כמו גם את משקלה של החברה שאנו חיים בה כגורם משפיע על תהליך זה. לבסוף אנסה להביא מעט מהמאפיינים של הפסיכותרפיה בהקשר השיקומי בעבודה הטיפולית באוכלוסייה עם מוגבלות.
כל המטופלים שסיפוריהם מובאים בחלק הראשון קראו את הפרקים ונתנו את הסכמתם לפרסום. חלק מהפרטים שונו על מנת למנוע את זיהוים. בחלק השני מופיעות דוגמאות קצרות של מקרים טיפוליים, וגם בו שונו הפרטים במידה ניכרת על מנת לשמור על פרטיותם של המטופלים.
כתושבים במדינה אשר השכול והכאב הם חלק בלתי נפרד ממנה, הסיטואציה הזו אינה זרה כמעט לאף בית בישראל. אני מקווה כי הספר יוכל להעמיק את ההבנה ואת המודעות לחיים עם מוגבלות פיזית ונפשית, ובדרך זו לעורר פתיחות וסובלנות כלפי אלו המתמודדים עמן וכלפי בני משפחותיהם.
אולי הדפים הבאים יוכלו לשמש מעין תחנה בדרך הזו — לחדש ולשפוך אור, לחדד ולהדגיש מה שכבר ידוע. ייתכן שהצצה לתוך עולם של חיים עם מגבלה נרכשת או מולדת תגלה כי תמונת ההתמודדות אינה כה ברורה, על אף שהיא כל כך נפוצה בארץ שלנו. נדמה לי כי בסופו של דבר, התיאורים שמובאים כאן הם הסיפורים של כולנו.
אייר התשע"ח, פתח תקווה
פרק ראשון: "אם יש גן עדן" — חבלת ראש טראומטית
גולן היה בן 25 כשגויס למילואים עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה. כחייל בחטיבת הנח"ל הוא היה גאה לשרת את המדינה והאמין כי חובתו וזכותו להיות לוחם. "אין לנו מדינה אחרת וצריך להגן עליה," חשב.
כבן למשפחת לוחמים גדל גולן על סיפורי גבורה ואהבת הארץ, וכשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל היה לו חשוב להמשיך את המורשת של משפחתו. את שירות החובה סיים כחייל מצטיין ולאחר השחרור יצא לטיול ארוך במזרח הרחוק. כששב החל לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה. גיוסו בצו שמונה עם פרוץ המלחמה קטע את מהלך חייו באותו זמן, אך למרות זאת היה נכון ללבוש את המדים מחדש.
כבר בשלבים הראשונים של המלחמה התבהר שהלחימה מורכבת וקשה, הן בגלל תנאי השטח והן בשל חוסר התיאום בין כוחותינו. דרך קבלת ההחלטות של המפקדים בדרגים השונים נראתה לגולן לעתים לא ברורה. אי-הסדר הגדול בכל הקשור למוכנות ולהיערכות הכוחות היה ברור מאוד.
בתחילה חשבו גולן וחבריו ש"תוך זמן קצר הכול ייגמר ונוכל לחזור הביתה", אך לא כך היה הדבר. לאחר כמה ימי לחימה התבשרו כי הם חוזרים למנוחה ולהירגעות בארץ בסמוך לגבול, אולם רק כדי להתארגן ולשוב בחזרה לשטח.
ביום הכניסה המחודשת ללבנון לא נרשמו אירועים יוצאי דופן. היחידה קיבלה הוראה להמתין לפקודה להשתלט על אזור מסוים. הלוחמים הגיעו לנקודת הציון, התמקמו שם ומצאו לעצמם קצת זמן לנוח, לדבר ולצחוק. גולן ישב בקבוצה, לצדו שלושה מחבריו ליחידה, והם ניהלו שיחה קצרה. לאחר השיחה הניח את הראש כדי לנוח מעט. הוא שכב שם והתבונן בחבריו. הוא חש רגוע ובטוח. לפתע, כאילו משום מקום, נשמעה שריקה מחרישת אוזניים. הלוחמים הוותיקים כבר למדו להכיר את השריקות האלה החותכות בעור התוף ומתקבעות בזיכרון. מיד אחרי השריקה נשמע פיצוץ אדיר, נדמה היה ש"העולם נשבר", ואז שקט. גולן הרים את ראשו מעט, התבונן סביבו וראה את בגדיו צבועים באדום. הראש כאב לו מאוד, והוא הניח עליו את היד כדי להבין למה כואב לו כל כך. כשהביט בידו ראה כי היא מלאה בדם. אז הבין כי נפגע בראשו. עיניו נעצמו והוא איבד את הכרתו.
סביבו שררה המולה. חיילים נוספים נפצעו ושלושה נהרגו באותו אירוע, אך גולן אינו זוכר דבר מהרגעים ההם. מרגע זה ואילך הוא החל לנהל מלחמה אחרת — המלחמה על חייו. הודות לחובש הפלוגתי שלמרבה המזל נמצא לא רחוק ממנו, הוא קיבל מענה רפואי ראשוני ומהיר, ובעודו מחוסר הכרה פונה למסוק שלקח אותו מלבנון לבית חולים בישראל.
אובדן הכרה לאחר פגיעה ישירה בראש הוא דרך לאבחן חבלת ראש טראומטית, שמשמעותה פעמים רבות נזק לרקמת המוח. חבלת הראש יכולה להיגרם בנסיבות שונות כמו תאונת דרכים, פגיעה מירי או נפילה, והיא בעלת השלכות רבות על יכולות תפקודיות מגוונות. הפגיעה יכולה להיות כזו החודרת את הגולגולת, או לחלופין פגיעה המותירה את הגולגולת סגורה ורק המוח שבתוכה נפגע. את חריפות הפגיעה מסווגים לשלוש דרגות חומרה: קלה, בינונית וקשה, וככל שהפגיעה חריפה יותר, השלכותיה על תחומי חיים שונים מקיפות יותר.
חלק מחבלות הראש הטראומטיות ממוקדות ונגרמות עקב חדירה של עצם חד הפוגע באזור ספציפי במוח, אולם רובן מתאפיינות בנזק מפושט שבעקבותיו פגיעה נרחבת לאזורים שונים במוח. כתוצאה ישירה מן הפגיעה נגרמים דימומים תוך-גולגולתיים, פגיעה בתאי עצב ובצקת מוחית (הצטברות נוזלים בסביבת המוח). באופן עקיף נפגעים מרכזים במוח האחראים לתפקודים חשובים בגוף כגון לחץ דם, נשימה ומצב הכרה. פעולות מוטוריות, יציבה והתמצאות במרחב עשויות גם כן להינזק, ונוסף לכך, יכולות קוגניטיביות (יכולות הקשורות לכישורי חשיבה כמו ריכוז, מודעוּת, זיכרון, תפיסה, פתרון בעיות) משתבשות ומשפיעות על התפקוד היומיומי בטווח הרחוק. במקביל, גם ההתנהגות של הנפגע עשויה להשתנות ולהתאפיין בתוקפנות ובחוסר סבלנות או לחלופין באפתיות ובהתנהגות מרוחקת. שינויים אלו משפיעים בצורה נרחבת על מצב הרוח, על הביטחון העצמי ועל היחסים הבין-אישיים.
גולן הוטס בבהילות לבית החולים כשהוא מונשם ומורדם וקיים חשש כבד לחייו. הוא הובהל למחלקה הכירורגית ועבר ניתוח להוצאת הרסיסים הרבים שחדרו לגופו אשר יצרו נזק רב-מערכתי לרקמות. במשך שבועות שכב מחוסר הכרה במחלקת טיפול נמרץ. היו אלו שבועות מתוחים של חוסר ודאות כשמשפחתו אינה יודעת אם יחזור לעצמו ובאיזו מידה. בהדרגה שב גולן להכרה ויצא מכלל סכנת חיים, אך משפחתו עדיין לא ידעה כי החיים כפי שהכיר אותם, וגולן שהם הכירו ואהבו, לא יחזרו להיות כפי שהיו.
לאחר התייצבות מצבו עבר גולן למחלקת השיקום של בית החולים, שם היה מאושפז כמה שבועות באשפוז מלא, ובהמשך החל לקבל טיפולים יומיים במחלקת אשפוז יום (מחלקה שבה הטיפולים נערכים במהלך הבוקר ובסיומם המטופלים חוזרים לבתיהם). הפציעה החמורה הובילה לחולשה של פלג גופו הימני של גולן, לפגיעה במוטוריקה העדינה, לירידה ביכולות החשיבה, ולהתמודדות עם כאבים רבים.
בתוך זמן קצר ניכר היה כי משהו השתנה בו. גולן והאנשים סביבו הבינו כי השינוי שחל בו אינו רק גופני, אלא שהוא השתנה גם מבחינה רגשית והתנהגותית. הוא נפגש עם הפסיכיאטרית במחלקה ואובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder), אשר אופיינה במחשבות חודרניות על המלחמה, סיוטים, התקפי זעם, תגובת בהלה מוקצנת, קשיי ריכוז והימנעות ממקומות שיש בהם אנשים רבים. נוסף לכך, הוא סבל מדיכאון חריף שהתבטא במצב רוח ירוד, בהסתגרות ובהתרחקות מהסובבים אותו, ואף במחשבות על מוות. במצב זה, שבועות לאחר פציעתו, פגשתי אותו לראשונה.
גולן נכנס לחדרי. הוא נראה מהוסס ושקט. הוא לבש חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס דהויים ונעל נעלי ספורט. הוא בחור לא גבוה, צנום. גבו היה כפוף, הזיפים על פניו העידו כי לא התגלח במשך זמן רב, שערו היה ארוך ואסוף ברישול. הבעת פניו הקודרת והחודרנית הדגישה עיגולים שחורים מתחת לעיניו. אף שמיעט לדבר, מראהו הסגיר את מה שהתחולל בתוכו. הוא נראה כמו בחור אבוד שאינו מוצא את מקומו.
הצגתי את עצמי והתחלתי לגשש מעט בשאלות לגבי פציעתו ולגבי מה שקרה לו. הוא מיעט בדיבור וענה בלקוניות. כשהתעניינתי במלחמה ובאירועים שקרו שם, לא נידב מידע רב. נראה היה שאני מכביד עליו וכי השהייה עמי בחדר מעיקה עליו. גולן ציין כי הגיע אלי משום שכך נתבקש לעשות על ידי הצוות הרפואי, וכי למעשה הוא לא חושב שהוא צריך טיפול. מבחינתו, הדבר החשוב ביותר היה להצליח לתפקד כמו בעבר, כלומר לעשות דברים שנהג לעשות בלי שיעלו קשיים בזיכרון או בריכוז. "זה מה שמשנה לי בעיקר, עם השאר אוכל להסתדר." אמירה זו היתה בעלת משקל גדול במפגשים בינינו, משום שהתחושה שעמדה מאחוריה, כי הוא אינו זקוק לטיפול, בלטה לאורך השיחות והביאה לקושי של גולן לדבר ולהיפתח במשך תקופה ארוכה. כשהעליתי את השתיקות ואת אופיין של תגובותיו, אמר גולן כי לא חשב שימצא את עצמו יושב מול פסיכולוג. הרהרתי בַּמבוכה ובבושה שבסיטואציה הזו מבחינתו. "מצד שני," הוסיף, "אמרו שיכול להיות שזה יעזור אז אני נותן לזה צ'אנס."
בישיבת הצוות במחלקה שוחחנו על גולן ועל מצבו. הפיזיותרפיסטית ציינה כי לדעתה תוך חודשים אחדים הוא יוכל לחזור לעשות את רוב הדברים שעשה בעבר, לפחות מבחינה פיזית. עם זאת, שיקום כפות הידיים והיכולות הקוגניטיביות שלו עמדו בסימן שאלה, והמְרפאה בעיסוק לא היתה בטוחה כל כך שבתחום זה השינוי יהיה מהיר באותה מידה, אם בכלל. בשלב זה התקשה גולן לקשור את שרוכי נעליו, לכפתר כפתור בחולצתו ואפילו לאכול בסכין ומזלג. מעבר לכך הופיעו אצלו ליקויי חשיבה בולטים שהתבטאו בעיקר בקשיים של קשב, ריכוז וזיכרון, במידה כזו שנוצר צורך לבדוק את הדברים לעומק.
בצוות שררה הסכמה בנוגע להתרשמות ממצבו הנפשי הקשה של גולן. תיארתי את התמונה הסבוכה, כפי שהתרשמתי בפגישותי הראשונות עמו, ואת חוסר רצונו של גולן להיעזר בטיפול פסיכולוגי. הרופאה ציינה שבעיניה אחד המפתחות החשובים לשיקום מוצלח שלו הוא עבודה רגשית של עיבוד החוויות שעבר, אבל גם היא הבינה שלשם כך הוא זקוק לביטחון בטיפול. היא אף ביקשה מעורבות של הפסיכיאטרית במחלקה לעזרה תרופתית לצורך שיפור מצב הרוח.
מצאתי את עצמי עומד בפני שאלה מורכבת. מצד אחד, גולן היה זקוק לסיוע רגשי רב כיוון שעבר חוויות קשות ומטלטלות שרק עכשיו התחיל להתמודד עם השלכותיהן. מצד שני, שאלתי את עצמי, האם עלי לכפות את עצמי ואת הטיפול עליו? הרי אם יצטרך, אני פה בשבילו, אז מדוע "להכריח" אותו לדבר או לחשוף נושאים שאינו מעוניין להעלות? השאלה הפתוחה הדהדה בראשי כשהחלטתי להרחיק את השיחה מהמקומות הכואבים והרגישים לפחות לתקופה הקרובה. קודם היה חשוב ליצור בחדר הטיפולים תחושה נוחה יותר עבור גולן, כזו שתביא לביטחון ולפתיחות בינינו. שאלתי אותו קצת על גולן של לפני הפציעה: מי היה, מה אהב, לאן שאף.
גולן סיפר לי מעט על עצמו, על כך שתמיד ראה עצמו כבחור חזק מבחינה נפשית שאינו מתרגש בקלות. הוא תיאר ילדות טובה ונעימה יחד עם שני אחיו הצעירים ממנו. המשפחה שלו היתה משפחה עוטפת ואוהבת והוא קיבל את התחושה כי יוכל להשיג כל מה שיסמן לו כמטרה. הוא היה בבת עינה של אִמו אשר טיפחה אותו ודאגה לכל צרכיו. היא זו שעודדה אותו להתחיל לשחק טניס בגיל שמונה, ואף שבתחילה לא רצה בכך והתאמן רק כדי לרַצות אותה, הגיע במהרה להישגים גבוהים, "נדבק בחיידק" והמשיך לשחק.
עוד סיפר גולן כי הוא לא היה טיפוס חברתי במיוחד, ולא אהב המולה ואנשים רבים סביבו. היו לו שניים-שלושה חברים טובים מהילדות, ועִמם שמר על קשר מאז ועד היום. למרות שלא אהב ללמוד ולא אהב את סביבת בית הספר, הוא היה תלמיד טוב. את רוב זמנו השקיע בטניס עד אשר החליט, סמוך לצבא, שדי לו. את שירות החובה ברצועת עזה עבר ללא קשיים, ובסיומו יצא לטיול למזרח הרחוק למשך חצי שנה. הוא הרגיש כי העולם פתוח בפניו וכי עומדות מולו הזדמנויות רבות ומגוונות.
התיאור של חייו לפני הפציעה הביא את גולן לספר על התמודדותו כיום עם הקשיים הקוגניטיביים והתפקודיים. כאילו בהמשך לתיאוריו את חייו לפני המלחמה, החל לספר על מה שעובר עליו היום. הוא דיבר על כך שאינו מצליח לצפות בטלוויזיה או לקרוא עיתון כיוון שבתוך זמן קצר מאוד הוא מאבד סבלנות, וסיפר שלעתים הוא לא מצליח להתרכז במה שאנשים אומרים, ובאמצע שיחה הוא עשוי "לצוף" ולפספס את מה שנאמר. מעבר לכך, הוא גם לא יכול לזכור דברים שהוא דיבר עליהם. כל אלו יצרו אצלו תסכול גדול משום שחש כי הירידה בחשיבה היא משמעותית וזה הפריע לו מאוד. "עד עכשיו הייתי מאושפז אז לא כל כך שמתי לב לזה. מגיעים אנשים, עוטפים אותך, מעסיקים אותך וכאלה, אז פחות הרגשתי. עכשיו כשאני כבר לא באשפוז מלא וחוזר הביתה זה שונה."
שאלתי אותו על מצבים נוספים שבהם הוא רואה שקשה לו. הוא סיפר שהוא מסתבך כשהוא צריך להתארגן עם טפסים או עם ניירת או כשהוא צריך לדאוג לעשות כמה דברים במקביל. "פעם לא היתה לי בעיה עם דברים מהסוג הזה. עכשיו אני מתבלבל, רוצה להתחיל משהו ואז מסתבך ואחר כך מתעצבן. אני לא מבין למה אני לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים שלי גם בדברים הכי קטנים כמו להביא את העיתון מהחדר ואחר כך להתקשר למישהו. אני נכנס לחדר ואני לא מוצא מה שאני מחפש, לא בגלל שזה הלך לאיבוד אלא בגלל שאני לא זוכר מה רציתי לעשות. אחר כך אם צריך לעשות עוד משהו אז אני שוכח גם
אותו."
הרגשתי מעודד מעט מהעובדה שגולן התחיל להיפתח בפני ומהכּנוּת שבה סיפר על הדברים. הבנתי כי פשוט יותר עבורו לדבר כרגע על מה שהוא יכול או לא יכול לעשות, אבל שמעתי גם את התסכול שעלה בין השורות. זה הספיק לי כדרך ראשונה ליצור קשר בינינו. התמקדות בהשלכות הקוגניטיביות והתפקודיות של פגיעת הראש, ומתן הכלים והעזרה להתמודדות איתה, היו חשובים לא פחות כרגע משיחה רגשית. בשלב זה היה לי חשוב להבין לעומק את הקשיים שגולן מתמודד עִמם בהיבט הזה, לברר מה הוא מזהה כבעייתי מבחינתו, ובצורה כזו לבחון את הדרך הטובה ביותר לסייע לו.
בהדרגה, עם המשך הפגישות, הפכו תיאוריו של גולן מפורטים יותר. הוא החל להיפתח ולתאר את השינוי בחייו לאחר פגיעת הראש. הוא סיפר על המגבלה הפיזית שלו שמפריעה לו לעשות דברים שהוא אוהב, שבעבר עשה בלי כל בעיה. בפגישות אחרות סיפר בכאב על החברים שהתרחקו ממנו ועל הבילויים שהולכים ומתמעטים. אחד הדברים שהפריעו לו במיוחד היה ריבוי התפרצויות הזעם שלו ואיבוד הסבלנות כלפי אנשים קרובים אליו. הוא חש שאינו שולט בעצמו, דבר שעורר אצלו רגשות אשמה גדולים מאוד. למרות זאת, הוא התקשה להתנצל ולהסביר שזה בעצם "לא הוא", ושהוא גם לא יודע מי האדם הזה שהשתלט עליו.
גולן: לך תסביר להם שאתה לא סגור על עצמך ובגלל זה מתפרץ.
אני: אתה מתחרט על זה.
גולן: נכון, אבל אני לא מתנצל בפניהם. הייתי מעדיף אם זה לא היה קורה בכלל.
ניסיתי להבין יותר לעומק מה קורה לגולן כשהוא מתעצבן ומתפרץ. לנסות לפרק שלב אחרי שלב את השתלשלות הכעס ואז לראות אם אפשר לתקוע באחד השלבים "מקל" ולמנוע את הפיצוץ. גולן לא הצליח לשחזר את הדברים שגורמים לו להתרגז, אבל דיבר על כך שהם קורים במהירות כה גבוהה עד שאינו מאמין שיכול היה להגיב אחרת. "אני לא מבקש ממך לא להתעצבן," אמרתי לו, "תנסה לראות אם אתה יכול להסתלק מהמקום כשאתה בהתקף זעם, ועדיף כמה שיותר מהר מרגע תחילת ההתפרצות. בשלב מאוחר יותר ננסה לראות מה קורה לך כשאתה מתעצבן ואיך אולי אפשר להגיב אחרת."
גולן: אני לא יודע אם אני מסוגל. אני כל כך רוצה להגיב שאני לא רואה בעיניים. יוצא ממני יצור נורא, שאני ממש מופתע שזה אני.
אני: בוא נתחיל בכך שתנסה להתרחק מהסיטואציה שמרגיזה אותך. מה שקורה לך קורה להרבה מאלו שסובלים מפגיעת ראש או מפוסט טראומה, אבל כרגע זה לא משנה לנו מאיפה זה מגיע, אלא רק איך לצמצם את זה.
חשוב היה לי שידע מה הם פגיעת ראש ופוסט טראומה. הסברים מהסוג הזה מסייעים בדרך כלל להעלות את המוטיבציה, כיוון שההבנה של הדברים שקורים מסייעת להשיג שליטה רבה יותר בהתנהגות.
בפגישה שלאחר מכן תיאר גולן שוב איזה אדם היה לפני הפציעה מבחינה חברתית ומבחינות אחרות. הוא תיאר את עצמו כבחור עם שמחת חיים, לשחק טניס, לפגוש בחורות, ללכת לים. "זה לא משהו מיוחד, אבל הרגשתי שאני חי." הוא ראה את עצמו מתברג בחברת השקעות ככלכלן כי אהב מאוד מספרים וכסף — "שילוב מנצח," אמר. אבל עכשיו הכול כמו נעצר, כי כל החיים שהכיר נמצאים הרחק מאחוריו והוא מוצא עצמו במציאות אחרת, שונה ומוזרה. הבנתי גם שהוא חש אכזבה גדולה מעצמו, כי גילה בתוכו אדם אחר. הוא כבר לא מי שהוא חשב שהוא — איתן ובעל כוחות — אלא חלש וחסר אונים. כל כך הרבה דברים שאהב לעשות בעבר אינו מסוגל לעשות היום, ועוד גרוע מזה, הם כבר לא עניינו אותו.
פגיעה פיזית בכלל, ופגיעת ראש בפרט, עשויות להביא לשבר בדרך שבה אדם מכיר ותופס את עצמו. יכולות, התנהגויות ותכונות אופי — משתנות. כיוון שהמוח הוא האיבר השולט בכל התפקודים, כאשר המוח נפגע, משהו במרכיבים הללו משתנה, כמעט תמיד לשלילה, ונוצרת חוויה של חוסר היכרות של אדם עם עצמו. האופן שבו האדם תפס את עצמו נפגע, מה שהיה עבר ונגמר, ומה שיש כעת זה עצמי חדש, לפעמים שונה מאוד מזה שהיה לפני הפגיעה.
מקומו של הטיפול בהקשר זה הוא קודם כול בהבנת הקשר בין המוח לבין ההתנהגות, וההשלכות הרגשיות של הפציעה. המטפל חייב להביא גורמים אלו בחשבון לצורך סיוע בהתוודעות של אדם אל עצמו ובקבלת המציאות החדשה, כמעין בניית גשר המחבר בין האישיות טרם הפציעה לזו שאחריה, באופן שמקטין את תחושת הפער בין העבר להווה ויוצר המשכיות המאחה את השבר שנוצר אצל המטופל.
גולן הראה עניין בהמשך השיחה על שינויים שעבר אחרי הפציעה, ואף שלא אמר הרבה נדמה שהיה בו רצון לפרוק ולשתף. אבל במקביל גם נדמה היה לי שמשהו בו החל לאותת על כך ש"זה המצב", ושהגיע הזמן להרים את הראש ולחזור לשגרה. "מה יעזור לי לשבת ולבכות על המצב שלי?" חזר ואמר, והוסיף שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים כי אין דרך אחרת. בהדרגה, עם הפגישות והתהדקות הקשר הטיפולי, החל לראות את הדברים מנקודת מבט משלימה וחיובית יותר. "אני כנראה לא כל כך גרוע כמו שחשבתי והמטפלים אופטימיים לגבי, אז כנראה שיש תקווה," אמר. אפילו כשדיבר על קשיים או על אכזבות מעצמו ומהחיים, הוא התבונן בהם מזוויות שונות אשר הפחיתו מאימתם ולא נדמו עוד כענן שחור שאי-אפשר לפוגג. הוא רצה לברר כיצד יוכל להתמודד עם הקשיים הקוגניטיביים שסבל מהם, ובשלב הזה כבר נראה היה מגויס וענייני וחיפש הכוונה וסיוע.
"אני עדיין לא מצליח להתרכז. לא רואה טלוויזיה, לא מסוגל לקרוא עיתון... הדברים הקטנים," סיפר גולן. "אחרי כמה זמן אתה כבר מאבד סבלנות?" שאלתי. "לא יודע... עשר דקות בערך, ונגמר לי הסוס." "ואז אתה הולך ולא חוזר לנסות יותר," אמרתי וביקשתי: "אני רוצה שתנסה לחזור לטלוויזיה, אל תוותר, ושוב תבדוק זמן. ככה תעשה כמה פעמים ביום ותרשום אם אתה שם לב לשינוי."
"לרשום את זה?" שאל גולן בחוסר חשק. "כן," עניתי. "אני לא יודע... מספיק שאני אנסה את זה. אני לא טוב ברישומים האלה," הוא ניסה למחות. "הרישומים נועדו לצורך מעקב, כדי שנוכל לראות אם יש שינוי ביכולת שלך להיות מרוכז לאורך זמן," הקשיתי, והוא נעתר והסכים לנסות.
חודשים אחדים לאחר תחילת הטיפול הראה גולן סימנים של שינוי. ראיתי כיצד הברק חוזר אט-אט לעיניו, גבו היה קצת פחות כפוף ולבושו קצת יותר מוקפד. הוא התחיל לדבר על תכנון מטרות ויעדים עבור עצמו, כמו לימודים או עבודה. לראשונה בטיפול נוכחתי לראות את הכוחות המצויים בו. הוא החליט שהוא לא מוותר לעצמו ויוצא למאבק על חייו. מעֵבר למאבק הפיזי, הוא יצא למאבק נפשי שבעיניו נראה קשה אף יותר.
בתקופה זו דיברנו בישיבות המחלקה על כך שגולן יוכל להפיק הרבה תועלת מטיפול ממוקד טראומה כדי לצמצם את ההשלכות הרגשיות וההתנהגותיות שהותירו החוויות המצטברות במלחמה. הצעתי לו להתחיל טיפול כזה והוא הסכים באומרו שלא אכפת לו לנסות אם זה יכול לעזור, אך ביקש כי הפגישות שלנו יימשכו. הוא חש עצמו חזק יותר ודיבר על כך שהוא מתקדם ומשתפר, ואולי זו היתה גם הסיבה לכך שהסכים להירתם לסוג הטיפול הזה שדרש לא מעט כוחות והשקעת מאמצים רגשיים. הטיפול בטראומה נועד לסייע לו בהפחתת המחשבות המעיקות, החלומות הקשים והזיכרונות הכואבים, והיה מכוון גם לעזור בשינוי ההתנהגות החרדתית שהתבטאה ברגישות לרעשים ובהימנעות ממקומות פתוחים ומנסיעה ברכב. הוא נפגש עם המטפלת — פסיכיאטרית המתמחה בטיפול ייעודי לפוסט טראומה — ולאחר פגישת ההיכרות הם קבעו להתראות אחת לשבוע.
השינוי החיובי שחל בו הביא את גולן לדבר על הכוחות שיש בו ולהעריך אותם. הוא החל לשים לב לכך שהוא מתחיל לצאת בהדרגה מהדיכאון, למצוא נקודות אור בתוך התסכול, וחשב שכדאי לו לסמן מטרות נוספות. לשאלתי מאיפה לדעתו הכוחות שלו מגיעים ענה שהוא לא יודע, אבל כנראה שיש בו משהו שלא מוכן לוותר. הוא לא יכול היה לצפות את זה כי מעולם לא התמודד עם מצב מהסוג הזה, אבל באמצעות מה שקורה עכשיו הוא לומד על עצמו דברים חדשים. גולן הוסיף שבעיניו, מה שבעיקר יכול לתרום לו כרגע זה הרחבת הפעילות שלו — לעשות דברים נוספים — לכן החליט לנסות ולמצוא עבודה במשרה חלקית. הוא הגיע למחלקה שלוש פעמים בשבוע, מה שהותיר לו יומיים נוספים לעבודה.
חבר סידר לו עבודה משרדית בתיוק ובצילום מסמכים. המשרה לא היתה משאת נפשו, אבל מבחינתו זה הספיק לאותו זמן — מנהל עבודה ידידותי, ועבודה שקטה ולא מלחיצה שאפשר להעביר באמצעותה את הזמן. המטלות שקיבל לא היו קשות עבורו מבחינה פיזית והוא בא רק לכמה שעות בכל יום, ולמרות זאת הוא הרגיש שקשה לו במסגרת הזו כי לא תמיד זכר מה שביקשו ממנו, לקח זמן עד שביצע חלק מהדברים, וניכר כי הליקויים הקוגניטיביים מורידים את איכות עבודתו. הוא חש מתוסכל מחוסר יכולתו להתגבר על המהמורות הללו. הקושי לא החליש אותו, אבל היווה גורם מפריע שיש צורך להתייחס ולהתעמת איתו.
שאלתי את גולן על הקושי שלו בעבודה ומתי הוא מופיע. רציתי להבין עד כמה קשה לו לבצע את המוטל עליו, ועד כמה הוא מודע להיקף הקשיים הללו. הוא השיב שכאשר מבקשים ממנו לעשות כמה דברים ברצף, למשל, הוא מתפנה אליהם לאחר כמה דקות ואז אינו זוכר מה ביקשו. או כאשר הוא לוקח תיקים ממקומות שונים, הוא לא זוכר היכן הם היו ולעתים אילו מסמכים צריך להוציא מתוכם על מנת לצלמם. הוא גם התקשה לזכור פרצופים ושמות של אנשים, וחש מבוכה רבה בפגישותיו עם אנשים שהתקשה לזוכרם.
ניסיתי להציע דרכים לשפר את יכולת התמודדותו עם הקשיים הללו. להתמודדות עם בעיות הזיכרון תרגלנו שימוש בפנקס, שבו יוכל לרשום אילו משימות עליו לבצע או מה היה רוצה לעשות בימים הבאים. הפנקס אפשר לגולן להיות מאורגן ויעיל יותר אולם היה עליו ללמוד להשתמש בו ולהפוך אותו לחלק משגרת היום שלו. נוסף לכך, נעשה שימוש בתזכּוּרָן בטלפון הנייד כדי לתזכר אותו לעשות דברים כמו לקחת כדורים בזמנים קבועים או להגיע לפגישות שקבע. אף שמשימות אלו לא היו פשוטות עבורו, הוא התגייס להן על מנת לפתח מיומנויות של שימוש באמצעים הללו.
גולן שוחח עִמי גם על תסכולו מכך שכשהוא חוזר הביתה לאחר יום בעבודה או יום טיפול במחלקה, הוא לא מצליח לעשות דברים שתכנן לעשות ועד שהוא נכנס למיטה בשעה מאוחרת הכול נמרח ובקושי משהו יוצא אל הפועל.
גולן: זה לא רק זה שאני לא זוכר. כשאני צריך לעשות כמה דברים בבית כשאני חוזר מהעבודה אני דוחה חלק מהם לאחר כך, וחלק אני מתחיל ועובר באמצע למשהו אחר. אני לא מצליח להתמיד במה שאני צריך לעשות.
אני: מה אתה עושה כשאתה חוזר הביתה?
גולן: לא יודע בדיוק. אתה חושב שאני זוכר?
אני: אני מבין. קח את המחברת הזו ואני רוצה שתעקוב אחרי הפעולות שאתה עושה כשאתה חוזר. בכל יום פשוט תכתוב מה עשית. לא צריך לפרט עד כדי כך, אלא רק מספיק להבין מה העסיק
אותך.גולן: אני לא יודע אם אני אזכור לרשום לך כל יום.
אני: בוא תנסה לעקוב בימים הקרובים ואז גם נראה מה היה קשה לך עם הרישום. בינתיים תוכל להכניס לך תזכורת לטלפון, שאתה צריך לעשות את זה.
בשלבים הראשונים התקשה גולן להתמיד ברישום וניסינו לבחון מה הִקשה עליו. בשלב מאוחר יותר החל לרשום בעקביות רבה יותר, שתרמה לזיהוי הנקודות שבהן הדברים התבלבלו והלכו לו לאיבוד. לאחר כמה פגישות נוספות בנינו סדר פעולות שהכניסו את הדברים למעין מסגרת מארגנת שתאפשר לו להספיק את מה שתכנן. עם הזמן, נראה שגולן מצליח להיות מאורגן יותר ולהספיק את שתכנן לו לאותו היום.
לאחר חבלת הראש שעבר, רבות מיכולות החשיבה של גולן נפגעו ונוצר פער בין מה שהוא היה מסוגל לעשות בעבר למה שהוא יכול לעשות כעת. ריכוז, זיכרון, יכולת התארגנות ואפילו שליפת מילים הפכו פעולות מורכבות עבורו, וכאמור נדרש ממנו מאמץ מיוחד כדי להצליח לעשות דברים שעשה בעבר. ההתרכזות בבעיות הקוגניטיביות נתנה מענה לקשיים שתיאר, כיוון שהיא הקנתה לו מיומנויות חדשות וכלים לפצות על הקשיים שלו.
הכלים שהשתמשתי בהם בשלב זה שייכים לסוג טיפול שונה הנקרא שיקום קוגניטיבי, שהִנו סוג טיפול המיועד לסייע לאנשים עם נזק מוחי הסובלים מירידה קוגניטיבית בעקבות פגיעה נרכשת או מולדת. ירידה כזו יכולה לבוא לידי ביטוי בתפקודים ירודים שונים בספקטרום הקוגניטיבי, כמו יכולות הקשב והריכוז, מודעות, זיכרון חזותי או מילולי, מהירות חשיבה, תפיסה, תפקודי חשיבה גבוהים, שפה והבנה חברתית. הטיפול מסייע מבחינה קוגניטיבית למטופלים עם נזק מוחי כתוצאה מחבלת ראש, משבץ, מדמנציה בשלביה הראשונים, לאנשים שעברו ניתוח מוח ואף לחולים בסכיזופרניה.
המטרה היא לעזור למטופל להתמודד עם הקשיים הקוגניטיביים דרך התמקדות בהם בעבודה הדורשת מאמץ חשיבתי, או דרך מתן כלים לפיצוי על קשיי התפקוד, באמצעות שימוש בעזרים שונים ולימוד אסטרטגיות חשיבה שיקלו את הבעיה וישפרו את איכות החיים.
בהדרגה הצליח גולן להתמודד טוב יותר עם הליקויים הקוגניטיביים, דבר שחיזק את הביטחון העצמי שלו. הוא החל להרגיש שהוא מחזיר לעצמו את מה שחשב שכבר איבד. זמן לא רב לאחר מכן ביקש להוריד את תדירות הפגישות, משום שחש שכעת הוא יכול להסתדר בלעדיהן, ושתהיה זו הקלה עבורו להפסיק לבוא בכל שבוע. כששאלתי מדוע, ענה שקשה לו עם העובדה שהוא נפגש עם פסיכולוג. "אתה לא מבין," אמר, "במקום שאני בא ממנו, ללכת לפסיכולוג אומר עליך משהו לא טוב."
הרהרתי ביני לבין עצמי אם סיום הטיפול הוא הצעד הנכון עבור גולן. בעינַי זה העיד על רצונו העז לחזור למציאות הקודמת, ולא לראות את עצמו כ"משוגע", או כ"בעייתי עם הפרעה נפשית". מנגד, נותרו עוד אספקטים שניתן היה לעבוד עליהם בעבודה הטיפולית. גולן עדיין התפרץ על בני משפחה, התמודד עם קשיים קוגניטיביים ונראה היה שטרם שיקם את הביטחון העצמי שלו. אבל מבחינתו, כניסה לשגרה תפקודית היא האמצעי לחזור לעצמו, והטיפול רק מפריע לו. הצעתי שנשוחח על כך בפגישות הקרובות ונראה. הוא הסכים.
חלפו שבועיים. גולן נכנס לחדר, ומשהו מאותו שינוי, מהניצוץ שהופיע בתקופה האחרונה — נעלם. האש כבתה והוא נראה שפוף ומכונס כמו בהתחלה. חיכיתי בסבלנות כי נראה היה שקשה לו לדבר. בקול שבור סיפר לי גולן שהוא עבר התקף אפילפטי, ותיאר בגרון חנוק את אשר קרה. אף שלא זכר את האירוע בשלמותו, השתלשלות הדברים צרובה עמוק בזיכרונו, ומה שלא ידע, הושלם על ידי אחרים.
"זה קרה לפני חמישה ימים. הגעתי לעבודה כרגיל, וכשעמדתי וצילמתי מסמכים, פתאום הרחתי ריח חזק ומוזר של משהו שרוף ולא הבנתי מה זה. ואז פתאום היה חושך. יותר מזה אני לא זוכר אבל סיפרו לי מה היה." גולן שמע את הסיפור מכמה עובדים שהיו במשרד באותו זמן והיו בסביבתו כשעבר את התקף האפילפסיה. זו היתה שעת בוקר מאוחרת. העובדים בחברת הנהלת החשבונות שבה עבד עסקו בענייניהם. גולן היה לבדו בחדר הצילום. הוא היה צריך להספיק לצלם תיק מסמכים גדול עבור המנהל לפני ישיבה ולכן וידא שאף אחד לא זקוק למכונה. הוא החל לצלם והשאיר את מכסה המכונה מורם. לפתע נשמע רעש חזק ולאחריו דפיקות קצובות חלשות יותר. כמה מן העובדים רצו לחדר הצילום וראו את גולן שוכב על רצפת החדר כשקצף לבן יוצא מפיו, כל גופו רועד ורגליו הולמות בחוזקה בבסיס מכונת הצילום. אחד העובדים ניסה לפתוח לו את הפה כדי שלא יבלע את הלשון והורה לעובד אחר להניח מעיל מתחת לראשו כדי שלא ייחבט בחוזקה ברצפה מהטלטולים. הם התקשרו מיד למגן דוד אדום ואמבולנס הגיע כעבור זמן קצר. גולן התאושש אך חש חלש ומטושטש. המבוכה היתה עצומה כשנוכח כי כל עובדי המשרד עומדים סביבו ומתבוננים בו בדאגה. הוא היה מבולבל ופניהם המבוהלות אף הלחיצו אותו עוד יותר. תחושת הבושה גדלה כששם לב שמכנסיו רטובים והבין שהרטיב את עצמו בשתן בזמן ההתקף. הוא רצה רק להיעלם משם ולא לחזור יותר. האמבולנס לקח אותו לבית החולים לבדיקות.
כשסיים לספר לי על שאירע, במאמץ ניכר, אמר לי: "מעכשיו אני כבר לא רק גולן פצוע מלחמה. יותר גרוע — אני גם גולן החולה באפילפסיה."
אחת ההשלכות של חבלת ראש טראומטית היא הסיכון ללקות באפילפסיה, או יותר נכון לומר אפילפסיה פוסט טראומטית, כלומר אפילפסיה הנגרמת כתוצאה מפגיעת ראש להבדיל מאפילפסיה הנגרמת מסיבות אחרות. התופעה מהווה מעין אפקט משני לנזק הראשוני של חבלת הראש, המתבטא באי-סדרים בהעברת הדחפים העצביים במוח, אשר עלולים לגרום להתקפים אפילפטיים. ההתקפים יכולים להופיע ימים, חודשים ואפילו שנים לאחר פגיעת הראש. המחלה אינה מאופיינת בליקוי בודד, אלא הִנה תסמונת בעלת מגוון רחב של ביטויים שהמשותף להם הוא התפרצות בלתי מבוקרת ומוגברת של פעילות חשמלית בתאי המוח באזור הקליפה שלו. קיימים כמה ביטויים הקשורים לאפילפסיה בהם רעידות (פִרכוס) של כל הגוף או של איברים מסוימים, שינוי מצב הכרה, הבעות קוליות לא רצוניות, או מעין ניתוקים קצרים בהכרה. לרוב ניתנת המחלה לוויסות על ידי טיפול תרופתי המסייע לסובלים ממנה לתפקד כרגיל. ישנם מקרים שבהם הטיפול התרופתי אינו עוזר וקיימת פגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי, לכן פונים לעתים להליך כירורגי לשם כריתת האזור הבעייתי במוח שבו מצוי המוקד האפילפטי. היווצרותה של אפילפסיה פוסט טראומטית מביאה למצב מורכב ולא נעים, אך מרגע שנמצאת הדרך המתאימה לטיפול בה, ניתן לחיות חיים רגילים ללא מגבלות רבות.
גולן היה שבור. הוא נזרק לתהומות של ייאוש ודיכאון בשל המצב "ההזוי" שנקלע אליו ואשר הביא אותו "להתפכח מהאשליה שאוכל להתגבר על הקשיים שלי ולשוב לחיות חיים רגילים". חוסר האונים וחוסר הוודאות הציפו אותו. הוא החליט להפסיק את הטיפול הממוקד בטראומה כי איבד את הכוחות להשקיע בו. הוא חש תסכול ובלבול ולא הבין איך הוא יכול להמשיך מנקודת השפל הזו. הוא אמר שעכשיו, בגלל שהוא חולה אפילפסיה, הכול השתנה. "מה זאת אומרת?" שאלתי. "זה אומר שמעכשיו ועד סוף ימי אני תלוי בתרופות. אני מאבד את רישיון הנהיגה, לא יודע לכמה זמן, ומחכה שכל רגע יקרה לי משהו," השיב. לא ידעתי מה לומר ולכן שתקתי. חשתי את העצב שלו. ואז הוסיף גולן, "ואתה יודע מה? אני מבין גם שאני זה לא באמת אני, ולעולם לא אחזור להיות מה שהייתי."
בחודשים שלאחר מכן חווה גולן עוד כמה התקפים קשים, עבר סדרת בדיקות וטיפולים והחליף כדורים עד שנמצאה התרופה שייצבה אותו לאורך זמן. נראה כי עבורו היתה זו מכה ניצחת שיצרה זעזוע עמוק וגרמה לו לחוש את כל כובד משקלה של פציעתו. דברים פשוטים שעשה הכבידו עליו מאוד והמוטיבציה להתמודד דעכה. הוא חש שההשקעה שלו בהחלמה עד כה היתה אולי גדולה מדי, ולכן נשבר ושקע במרה שחורה.
גולן החל לשאול את עצמו האם הוא מתחרט על כך שנלחם במלחמה ונתן מעצמו. האם זה היה שווה את זה? עם זאת, נדמה היה שתמיד הגיע למסקנה שהוא מאמין במה שעשה ואינו מתחרט, למרות המחיר הכבד. הוא דיבר בפתיחות ובכנות, אך בעצב רב, על מה שנשאר ועל מה שנלקח מהחיים שלו.
"אולי לדעת שעשית מה שעשית בשביל משהו שאתה מאמין בו, מקל את ההרגשה," הצעתי. "אולי... אבל אני עדיין מרגיש חרא." גולן היה אחר, כמעט הקליפה של עצמו. הדיכאון והשלכות הפציעה שכמו התחזקו כעת, רוקנו אותו והותירו אותו חלול ושבור.
הרהרתי בשינויים הקיצוניים שהבחור הצעיר הזה עובר ועוד יעבור במהלך החיים שלפניו. כיצד הוא מיטלטל בין תקווה לייאוש וכמה עוד יוכל לסחוב על גבו הצנום. עוד תהיתי עד כמה דברים שנראים עבורנו מובנים מאליהם יכולים בשבריר שנייה להתמוטט. מציאות שנראית מוכרת וברורה עשויה להשתנות בבת אחת. הרגשתי כמה לא הוגן שכך קרה לו.
גם בין אנשי הצוות המטפלים בו במחלקה הורגש הקושי של גולן. שוחחנו על הטרגיות במה שקרה, על כך שנראה היה שגולן עולה על דרך המלך מבחינת תפקודו ומצב רוחו, ואז בא אירוע קיצוני שפגע בו וכמו הפך את הקערה על פיה.
גולן החל להתבודד ולהתכנס בתוך עצמו. שוב נראה מוזנח, כפוף ולא מגולח. נראה כי כל המאמץ שהשקיע כדי לחזור לעצמו הצטמצם והתפוגג. לאור מצבו העלינו את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע, אולם הוא איבד מוטיבציה לכל מה שהחל לטפח בתקופה האחרונה ולפעמים העדיף להיעדר מהטיפולים ולהישאר בחדרו החשוך. עבור מי שלא חווה זאת, קשה עד בלתי אפשרי לתפוס את העוצמה שבהתפרקות מסוג כזה שהיא תולדה של כמה אירועים קשים ומטלטלים בתוך זמן קצר. הרגשתי שהוא צריך אותי שם, להראות לו שהוא חשוב ושאכפת לי ממנו. חשוב היה לי לנסות ולהראות לו שהוא לא לבד ושאני לא מוותר עליו, לפיכך הצעתי כי אתקשר אליו יום לפני פגישתנו להזכיר לו להגיע. הוא קיבל את הרעיון וכך טלפנתי אליו בכל פעם, והזכרתי לו שאנחנו אמורים להיפגש למחרת. היה ברור לשנינו שאני לא מטלפן בגלל שהוא לא זוכר, אלא כדי לנסות ולגייסו להגיע.
אירועי החודשים האחרונים הביאו לתחושת קִרבה גדולה יותר בינינו. נראה היה שגולן מקבל את האינטראקציה הטיפולית ומבין את מטרתה, אף שעדיין לא היה פשוט עבורו להיות נוכח בה. הוא הרגיש בנוח יותר, והנוחות הזו הביאה אותו לפתוח דברים שהתקשה עד עכשיו לחשוף אף בינו לבין עצמו. חשוב היה לו לדבר על המלחמה ועל מה שקרה לו, כדי להבין טוב יותר כיצד היא השפיעה עליו ושינתה אותו. גולן רצה להבין ולהכיר את עצמו מחדש.
גולן: אתה לא יודע מה הלך שם. אני זוכר שהגענו לאזור מישורי בלבנון. אמרו לנו לתפוס איזו עמדה והתקדמנו אליה. מרחוק אני שומע יריות. אומרים לי, "יאללה, תזדרז." ככה, כמו שאני הולך בשטח הפתוח הזה, פתאום אני רואה הכול כאילו בהילוך אִטי ובלי צליל. אני מסתכל על כולם רצים, פותחים את הפה, מתכופפים. כמו סרט. אשכרה כמו סרט. אני מסתכל על כולם ואז שומע שצורחים עלי, ואני יוצא מההזיה הזו ורץ קדימה לקפוץ מעל איזו חומה.
אני: מה קרה לך שם?
גולן: וואלה... לא יודע. אני שואל עצמי מה זה היה הדבר הזה? מאיפה הוא הגיע עלי ככה באמצע החיים? לא יודע אם זה הפוסט טראומה. לא יודע מה זה. אבל היה שם פחד אלוהים. לא רק זה, גם האחרים. והבלגן, איזה בלגן. זה שווה את כל זה? תגיד לי אתה, זה שווה את כל זה?
אני: אתה לא בטוח אם נלחמת בשביל משהו שהוא חשוב לך.
גולן: נלחמתי בשביל שהחבר שלי לא ייהרג. שהוא יצא חי ולא שרוט. וזה לא עזר. היו שם כאלה שנשרטו לגמרי. זהו, הלך עליהם. גם אני ככה.
אני: אתה מרגיש שיצאת כמוהם?
גולן: לא ציפיתי שזה יהיה ככה. מי ציפה שיהיה כל כך רע?
שתיקה.
גולן: אתה מכיר את השיר הזה של אייל גולן, "אם יש גן עדן"?1 אני לא יכול לשמוע אותו ואני לא יכול להפסיק לשמוע אותו. אני מרגיש כאילו השיר הזה נכתב עלי.
אני: אני לא מכיר את המילים.
גולן: יש רגעים נגמרות לי המילים /
רק הראש מלא תמונות רעשים ודמיונות.
רגעים נגמרים ההסברים /
רק הלב עובד שעות לכסות את הדמעות.
אם יש גן עדן או מקום מסתור עכשיו /
חבקי אותי ואת פצעי וקחי אותי אליו
אמא, אני רוצה בנפש פנימה /
לחזור הביתה אל ביתי כמו שהיה בילדותי
קורא לך — אמא, אני רוצה בנפש פנימה /
לחזור אלי ואל דמותי שלא אצא מדעתי.
גולן סיים את השיר ודמעות עלו בעיניו.
תקופה ארוכה דיברנו על המלחמה, על מה שקרה בלבנון ועל איך המלחמה פערה בתוכו בור חשוך ללא תחתית. השיחות סללו את הדרך לנושאים נוספים כמו מהי מוגבלות בשבילו, האם הוא יוכל למצוא אישה שתתאים לו, מה היה רוצה להיות בעתיד והיכן הוא מקשה על עצמו. הוא סיפר שהציב לעצמו מטרות חדשות ושהוא מאוד רוצה להשיג אותן, אבל אינו מרגיש שהביטחון העצמי שלו יאפשר את זה. כעת הוא נמצא ב"שטח" של אנשים שלא נפגעו, שיש להם מטרות דומות לשלו, אבל הוא נמצא בנחיתות לעומתם. בת זוג, מקצוע, לימודים — כל אלו שייכים לעולם שבו התחרות קשה מאוד.
אחרי תקופה לא ארוכה חל שיפור במצב רוחו של גולן. נראה היה כי המפגשים הטיפוליים והתרופות נוגדות הדיכאון שקיבל עזרו לשפר את מצבו. הוא התחיל לצאת מעט יותר עם חברים, התלבט לגבי לימודים או עבודה וחשב על טיול גדול לדרום אמריקה. מצד אחד, גולן עדיין חש שחייו כמעט ריקים ממשמעות ואין לו דרך מוצא, אך מצד שני התנהגותו והתוכניות שתכנן לא תמיד הסתדרו עם מה שאמר, והעידו על השינוי שהחל להתרחש בנפשו.
באחת הפגישות, כשדיבר על הקשיים הנפשיים שלו, שאלתי אותו, "מי אתה היום, גולן?" אך לא קיבלתי תשובה. רציתי לשמוע על יחסו לחלקים ישנים וחדשים בתוכו, ולשמוע מה הוא יכול להגיד על עצמו. היה לו קשה לענות על כך, אבל הוא חשב קצת ואמר: "אתה יודע, יש כאילו הבדל בין מה שאני חושב לבין מה שאני מרגיש. כאילו אני אומר לך דברים שאני יודע שאני צריך לעשות אבל לא מצליח ליישם, וכשאני חושב למה, אני מבין שיש בי את הרגש שלא נותן לי, אבל אני לא מבין אותו, לא תמיד מתחבר אליו. אני לא מצליח."
"זה מתסכל," אמרתי והמשכתי, "יש פער בין השכל לבין הרגש שלך, והוא בעיניך 'תוקע' אותך, כי אתה לא מצליח לגשר ביניהם ולנסות לראות למה הרגש מפריע להוציא לפועל את מה שאתה מתכנן דרך השכל."
גולן הרהר רגע וענה, "אתה צודק מאוד. אני מרגיש שלא הולך לי כמו שאני רוצה ויש משהו ברגש שעוצר אותי, שכנראה קשור למה שאני עובר."
השינוי שהתרחש בעקבות פגיעת הראש הקיף פנים שונות באישיות, ביכולות ובתכונות האופי של גולן, אבל לא הבנתי באיזה היקף. התרגשתי ממה שאמר כי היה בכך משהו שמכיר במקום הרגשי כחלק שחשוב להתייחס אליו, דבר שלא היה מובן מאליו אצל גולן. הדברים הללו כמו סימנו עבורי שינוי גם ביחס לטיפול, שבו עיבוד רגשי הוא משהו שחשוב לו כדי לגלות את החלקים שהשתנו.
דיברנו על הרגש מול השכל, על חוויה רגשית של ריקנות שעוטפת אותו כשהוא חושב על החיים שלו ועל החיים שהלכו במלחמה. גולן אמר שאולי הבדידות ונוכחותו החזקה של המוות הביאו לחוויה זו. לדבריו, הריקנות הזו תמיד תהיה חלק ממנו. גם אם הדברים ישתנו, תמיד יהיה צד שירגיש כמה הם חסרי טעם. "כשאתה עובר משהו מהסוג הזה עם פציעה כזו, אל תצפה לחזור להיות מי שהיית."
גולן: החלטתי שאני רוצה לעבור דירה אבל לא יודע לאן. נמאס לי לחיות אצל ההורים. אני מרגיש שזה מוריד אותי ואם אני אעבור דירה אני בטוח שזה ירים אותי ויעזור לי לצאת מהבור הזה. חשבתי אולי גם ללכת ללמוד. אני לא יודע מה עדיין, אבל שווה לבדוק את
זה.אני: אתה מוכן לעשות את הצעד הזה?
גולן: ציפור, אם היא לא עוזבת בזמן את הקן, הכנפיים שלה לא יוכלו להחזיק אותה כשהיא תנסה לעוף אחר כך. היא צריכה לעזוב בתזמון נכון. אני יודע שישבתי בבית הרבה זמן. נכנסתי לדיכאונות שלי ואני עדיין בתוכם. אבל אני יודע שיש גבול. רק אם אני אצא מהמקום הזה פיזית אני אצליח לצאת גם בקטע הנפשי. אבל אני עוד צריך לחשוב על זה. מה שבטוח הוא שאני רוצה לצאת לטיול ארוך כזה בחו"ל. מגיע לי, לא? אני רק לא יודע אם זה יכול להסתדר מבחינת התרופות שאני לוקח ומה יהיה אם אני אחטוף שם התקף. וואלה, לא יודע, אבל אני חייב את זה לעצמי.
כעבור זמן מה נסע גולן לטיול עם חברים למזרח הרחוק לתקופה של כמה שבועות. הוא חזר וחש הרבה יותר חופשי, פחות כלוא בתוך עצמו ובחוויות השליליות שליוו אותו בשנים האחרונות. זמן קצר לאחר מכן נרשם למבחן פסיכומטרי וחזר לעבוד בעבודה שסידר לו קרוב משפחה בתחום השיווק. חרף השינויים הללו הוא עדיין הרגיש "עצלן", כי הוא לא הצליח לממש את הפוטנציאל שהאמין שמצוי בו.
היה בכך משהו שתסכל אותי, הן כמטפל והן כאדם שדואג לו ומעריך אותו, כי היה נדמה שמכל כיוון שהוא מביט על עצמו, הוא מצליף בעצמו ומשמיע ביקורת עצמית. הוא כאילו מתקשה להעריך את מה שהוא עושה עבור עצמו. תהיתי מה זה אומר והחלטתי לברר איתו. הוא העלה את "ניגודיות הרגש-שכל" כמו שקרא לזה, ואמר שהשכל שלו מבין שמה שהוא עושה מקדם אותו, אבל הרגש כל הזמן מבקר אותו. הוא דיבר על נטייתו להמעיט מערך ההתקדמות שלו, ולהדגיש את מה שאינו עונה לציפיות שלו מעצמו. נדמה כאילו יש לו ביד משקפת שבה הוא משתמש כדי להגדיל את ההחמצות, ומיד הופך אותה כדי להקטין מטרות שהשיג. הוא לא היה מודע למנגנון הזה, וכאשר שוחחנו על כך, נראה היה שחש הקלה מסוימת. בהמשך קשר את זה לתחושה שלו מול עצמו. "הביטחון העצמי שלי זז כמו לולב. פעם ככה ופעם ככה. בגלל זה אני לא יודע אם דברים שאני בוחר הם באמת טובים. אני לא באמת יכול לעשות משהו בלב שלם."
המשכנו לעבוד במקביל על התמודדות עם התפרצויות הזעם שלו. הוא אמר שהוא מעדיף לשתוק כשאומרים לו משהו שמרגיז אותו, כי כשהוא עונה אז האווירה מתלקחת, גם מול בני משפחה וגם מול אנשים שהוא פחות מכיר. "העצבים שלי לא שווים את ההתפרצות שמגיעה ואת מה שקורה איתי אחר כך, אז אני סותם את הפה. זה קשה, אבל אחר כך אני מתקרר ואני שמח ששתקתי. אבל אם אתה חושב שזה קורה כל פעם אתה טועה, כי עדיין יש לי קטעים שאני לא שולט בזה."
עברו שבועות אחדים. היכולות הפיזיות של גולן השתפרו. הליכתו היתה טובה יותר והוא הצליח לבצע פעולות מורכבות יותר באצבעותיו. אנשי הצוות במחלקה התרשמו שאין עוד צורך במסגרת האשפוז והחליטו לשחררו מהמחלקה. הובהר לו ולמשפחתו כי עבודה רבה עוד לפניו מבחינה שיקומית אך המסגרת הקיימת כבר פחות מתאימה לו. הוצע לו להמשיך בטיפול הפסיכולוגי ולהיפגש במסגרת מרפאת חוץ, להגיע רק לשיחות.
המשכנו להיפגש פעם בשבוע, וכמה חודשים לאחר מכן סיפר לי גולן שהוא עובר לגור עם חברים. הוא אמר שהוא מספיק בשל לעשות את הצעד הזה, נמאס לו להיות בבית וכך יוכל לפתוח דף חדש, בדירה ובסביבה חדשות. לפעמים, כשמטופל עושה שינוי שהוא תוצאה של הבשלה אִטית, אני חש התרגשות של ממש. אחרי שנה ועשרה חודשים של טיפול בגולן, הרגשתי את התחושה הזו בבטן.
אבל כשבועיים-שלושה אחרי המעבר התברר שבזמן שחבריו יצאו לעבודותיהם, גולן נותר חסר תעסוקה. הוא לא הצליח למצוא עבודה שתתאים ליכולותיו שכן הליקויים הקוגניטיביים והפיזיים לא אפשרו לו לעבוד בעבודה רגילה, ולכן שוב חש מאוכזב מעצמו.
גולן: כשאני יושב בבית אני חושב על המצב שלי עכשיו, ויותר מזה, אני חושב על המצב שלי עוד חמש שנים. עוד עשר שנים. איזו משפחה תהיה לי, במה אני אעבוד ואיפה אני אגור. אני לא יודע. מה אני שווה עם איך שאני עכשיו?
אני: אתה מרגיש שתישאר אותו דבר.
גולן: אני לא יודע. נראה לי שכן. מה כבר יכול להשתנות? מה יש עכשיו שלא יהיה עוד הרבה זמן?
אני: אני חושב שאתה מסתכל בעיקר על עוד חמש או עשר שנים וזה עושה לך רע בגלל מה שקורה איתך עכשיו. אבל מחר או השבוע הבא לא קיימים אצלך. אתה חי עתיד שחור שעוד לא הגיע.
גולן: לא חשבתי על זה ככה. אני כאילו מסתכל על כמה עכשיו חרא וכמה שזה לא ישתנה גם עוד עשר שנים, במקום לתכנן לי את מחר ומי יודע מה יהיה אחר כך. אני כל הזמן מדבר על זה שאני צריך לעשות משהו. לקום ולשנות. אבל איך אני אשנה אם בעוד עשר שנים לא יהיה כלום? זה מה שדיברנו על ההבדל הזה בין הרגש לשכל. אז גם פה. השכל אומר לי "תעשה, קדימה" והרגש אומר לי "אין טעם". זה דופק אותי.
ניסיתי להציע התייחסות אחרת, שבה גם כשהוא מתנהג ועושה דברים אחרת, זה לא אומר שהוא משתנה מקצה לקצה, והופך לאדם אחר. הוא קצת יותר מבין וקצת יותר מתפקד, אבל בפועל הוא עדיין אותו גולן — התסכול נשאר אותו תסכול, והמשקפת שהוא מחזיק ביד עדיין מתהפכת בהתאם להישגים או לכישלונות. מצד שני, הוא אמר שאינו מוכן לוותר, ושחולשותיו וקשייו אינם מביסים אותו. הוא עשה את כל הדרך עד כאן ויכול לראות את ההבדל בין המצב שבו היה לאחר הפציעה לבין מצבו היום. הוא לא ייתן לעצמו להרים ידיים. כשהצבעתי על שני הקולות — הפגוע מול הנחוש — הסכים והוסיף שאחרי כל הבנה כזו מתרחש בדרך כלל שינוי קטן אצלו. כאילו משהו משתחרר ומתאפשר. הבעיה היא שלא תמיד הוא שם לב שזה קורה לו באותו רגע, ואז הוא מפספס את ההרגשה הטובה ואת תחושת ההצלחה.
המצב נותר על כנו למשך זמן מה. גולן לא ויתר והמשיך לחפש עבודה ולא נתן לעצמו לשקוע כמו בעבר. ניסינו לבחון עבורו אפשרויות של מסגרת שתמלא לו את הזמן, כמו אימונים בחדר כושר או שמיעת הרצאות כשומע חופשי במכללה, אבל אלו לא החזיקו מעמד זמן רב מדי. באחת הפגישות סיפר כי מצא עבודה אצל אח של חבר, בחברת כוח אדם. שם גילה מחדש שיש לו גישה לאנשים ושאחרים נותנים בו אמון, חוש ההומור שלו חזר אליו והשנינות שאפיינה אותו גם היא התחדדה מחדש. תכונות אחרות שלו, כמו מקצועיות ושאפתנות, התחזקו גם הן והוא חש בסביבה מוכרת, בעיקר בסביבה פנימית מוכרת.
חשבתי עליו, וחשבתי על הכוחות שלו. הערכתי את הדלק הפנימי שלו שמוביל אותו להרים את עצמו מחדש אחרי הקושי. הוא חווה הרבה עליות ומורדות במהלך תקופה ארוכה, בתנועה של צעד אחורה ושניים קדימה. הערכתי אותו על כך שהוא מנסה להתרומם מחדש גם אחרי שהוא סופג ונופל, ומרשה לעצמו להיעזר במי שלידו ותמיד להעריך את זה. חשתי שהוא בראש ובראשונה נעזר בעצמו וסומך על עצמו, אבל לא הייתי בטוח שהוא העריך את עצמו על כך כמו שאני הערכתי אותו.
זמן לא רב לאחר מכן אמר גולן שהוא חושב לסיים את הטיפול, משום שחש כי אינו זקוק לו באותה מידה כבעבר, ועתה הוא מרגיש שהוא יכול להמשיך מכאן לבד. שוחחנו על התחושות הללו. גולן ציין כי מבחינתו הוא עבר כברת דרך מאז הפציעה ומאז ההתקף האפילפטי הראשון. הוא דיבר על השינוי בביטחון העצמי, באומץ וברצון שלו להיות במקום אחר בחייו. הוא מודע לכך שעדיין קשה לו ושישנם דברים שעוד צריך לעבוד עליהם, אבל לא כרגע במסגרת הפגישות שלנו. גם אני הרגשתי שישנה עוד מלאכה לפנינו ושהתהליך עוד לא הסתיים — הדימוי העצמי והביטחון שלו לא שוקמו לגמרי. גולן רצה בת זוג והתקשה למצוא זוגיות בשל הסיבות הללו. אבל באותה מידה הבנתי שבדרך הארוכה שהוא עושה הוא כבר יכול לצעוד לבדו בשבילי החיים של אחרי המלחמה — בבחירות ובהחלטות, בכיוונים ובנתיבים שיבחר, ושאני מכבד זאת.
פרידה בטיפול לעולם איננה קלה. קל וחומר פרידה ממטופל שהיה אמביוולנטי לגבי הטיפול ולגבי הצורך בו. גולן דיבר על הצער שבפרידה, יחד עם ציפייה להמשך ולהתחלה חדשה ומרגשת. הוא ראה את השינוי שחל בו, בד בבד עם החלקים שהוא עוד רוצה לשנות. היה לי חשוב, רגע לפני הפרידה, לגעת עוד קצת במורכבות שבקשר שלנו ובתהליך שעברנו ביחס אליו. הוא אמר כי הוא מרגיש שבתחילה חש פגום על כך שהוא הולך לפסיכולוג, ותחושה זו רק העצימה את חוויית המוגבלות שלו. אך מתוך התחתית שהיה מצוי בה לאחר ההתקף האפילפטי, הוא חש שמבחינה מסוימת אין לו ברירה, וזו כנראה הדרך עבורו להתרומם מבחינה נפשית. הקשר החיובי שהתבסס בינינו הפך את הגלולה למעט פחות מרה, ולכן הוא חש בנוח להיפתח. "גם עכשיו כשאנחנו נפרדים, למרות מה שעברנו, יש בי תחושת הקלה על זה שאני כבר לא אהיה בטיפול. אבל אני גם מבין שהתהליך היה משמעותי עבורי," אמר. ברגע האחרון לפני הפרידה חשתי באנחת הרווחה שלו, והרגשתי שהוא יודע להסתכל אחורה בסיפוק ובגאווה מרומזת על הדרך שעשה, ובהרבה תקווה על מה שעוד יעשה.
מחשבות על טיפול באדם עם פגיעת ראש
עבודה נפשית עם מטופלים שעברו חבלת ראש מחייבת הבנה משולבת של היבטים נוירולוגיים, קוגניטיביים ורגשיים. מבחינה נוירולוגית, הפגיעה הטראומטית גורמת נזק לאזורים שונים במוח ועלולה להביא לאובדן הכרה לתקופה ממושכת. ליקויים רפואיים כמו פגיעה באחד החושים, בדיבור, בתפקוד הפיזי או בשיווי המשקל הם פועל יוצא של הפגיעה הזו, וכיוון שקיים במוח ייצוג כמעט של כל יכולת או תפקוד בגוף, אם אזור מסוים נפגע הדבר מקרין גם על רגש, קוגניציה ותפקוד בין-אישי.
קצרה היריעה מלהכיל את קשת ההשלכות הרחבה של נזק מוחי, על אחת כמה וכמה כאשר הוא מפושט ולא ממוקד. גולן, אשר סבל פגיעה רב-מערכתית, הציג מורכבות רבה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, ולכן הטיפול בו חייב היה להתנהל מנקודת מבט אינטגרטיבית שרואה את כל הגורמים שהשפיעו עליו ואת האינטראקציה ביניהם.
הביטויים הנפשיים שחווה גולן בעת המשבר אופייניים לפגועי ראש באופן כללי. ייחודיותה של פגיעת הראש מבחינה נפשית היא בכך שהיא יוצרת נזק המביא לשינוי באישיות, המתבטא בהקצנת תכונות האופי ובהופעה של התנהגות שלא היתה בעבר. האישיות מקבלת תפנית קיצונית שבה כל מה שהיה מוכר עד עתה הופך להיות חריף יותר ורב-עוצמה יותר. כך, חוסר סבלנות או נטייה לרגזנות הופכים לתוקפנות ולפעמים לאגרסיביות, שמירה על סדר וארגון עשויה להפוך לנוקשות טקסית, מופנמות וסגירות משתנות להסתגרות ולניכור וכן הלאה. ההקצנה האישיותית מדגישה תכונות אופי והופכת אותן לפחות נעימות גם לאדם וגם לסביבתו.
מעבר לכך, פגיעות באזורים ספציפיים יכולות ליצור תופעות צפויות יותר. כך למשל, התנהגות יכולה להפוך לאפתית ולפסיבית או לחלופין לאימפולסיבית. נוסף לכך, יכולות וכישורים קוגניטיביים נפגעים או הולכים לאיבוד, ויוצרים תמונת מציאות אחרת לגמרי מזו שהיתה לפני הפגיעה. למעשה, נראה כי הכול הופך קשה ומורכב יותר ברמה האישית ומשליך, כאמור, על הסביבה הקרובה.
ברמה הפסיכולוגית, הבנת המשמעות של הפגיעה המוחית מביאה לדיכאון על האובדן וצער על השינוי האישיותי. כאילו אנו מאבדים משהו ממי שאנחנו, לא מבחינה פיזית אלא מבחינת התפיסה העצמית שלנו — "מי שאני כעת זה לא מי שהכרתי מאז ומעולם. אני לא מי שהייתי." ההשוואה בין האישיות שלפני הפציעה לבין זו שאחריה יוצרת כאמור אֵבֶל על העצמי, תופעה ייחודית הקרויה "אובדן תחושת העצמי" (Loss sense of self). זוהי מודעוּת לשינוי באישיות שמעלה תחושת אובדן, המובילה לתחושת זרות של האדם מול עצמו, של אכזבה וקושי לשאת את המציאות החדשה. כאילו חלק מתוך האישיות מת ולכן מתאבלים עליו, כמעט כמו על מישהו שנפטר.
תחושת האובדן יכולה להיות קשורה לצדדים שונים שהשתנו, כמו תפקוד קוגניטיבי, חברתי ותכונות אישיות. האדם שלפני הפציעה נדמה טוב בהרבה מאשר זה שלאחריה. למען האמת, אובדן תחושת העצמי יכול להתרחש בעקבות כל פציעה פיזית המביאה לאובדן, כדוגמת קטיעה, פגיעת חוט שדרה או מחלה כרונית, אבל במקרה של פגיעת ראש נראה שחוויית האובדן היא דומיננטית יותר כיוון שהיא כוללת טווח רחב יותר של השלכות שליליות. כשהמוח, אשר אמון על התפיסה וההגדרה העצמית, נפגע, נפגעות גם ההגדרות הללו. פתאום הכול משתנה והאדם כמו אינו מזהה את עצמו. שינוי כזה יוצר בלבול, כעס, ואכזבה. כשמופיעים גם קשיים קוגניטיביים והתנהגותיים נוצרת מציאות עצמית אחרת לגמרי שקשה לשאת אותה.
דרך השיקום, אם כן, מפותלת ותלויה בגורמים רבים. הניסיון הקליני והמחקרי מלמד כי האבל על האובדן דווקא מקדם את השיקום הנפשי כחוויה העוסקת באופן מודע ואקטיבי בשינוי שחל בחיים, מפני שהוא מפגיש את האדם עם המצב החדש שלו ובהדרגה מלמד לקבל אותו ולעשות התאמות.
ההשלכות של הפגיעות הנוירולוגיות לעולם אינן עומדות לבדן, אלא במשולב עם הביטוי הרגשי, שמתעורר לרוב כתגובה לאובדן ולמשמעויותיו. למעשה הן משפיעות זו על זו.
ההבנה של משמעות הפגיעה היא קשה מאוד, טרגית ממש, אולם יש לה חשיבות רבה כיוון שהיא מהווה תנאי להצלחה בתהליך השיקום. המוּדעות והמצוקה הן כמו שני שחקנים המונחים על כפות המאזניים. כשאין מודעות לכך שיש בעיה, רמת המצוקה נמוכה, וכשהמודעות גבוהה היא מביאה איתה לרוב הרבה שאלות לגבי מה שהיה, מה שנפגע ומה שעתיד להיות. עולים גם לא מעט עצב וכאב אשר תורמים בשלב מאוחר יותר לשיקום הנפשי.
כדי להבין טוב יותר את התכנים שהביא גולן למפגשי הטיפול, אפשר לארגנם על פני שני צירים: ציר רוחבי וציר אנכי. הציר הרוחבי אופיין בתכנים הקשורים למצבו לאחר הפציעה, אשר כל אחד נשא עִמו את המאפיינים הייחודיים לו — פגיעת הראש והשלכותיה, פוסט טראומה ואפילפסיה פוסט טראומטית. הציר האנכי אופיין בעיקר בתחושת אבל על מי שהיה בהשוואה למי שהוא כעת, ועל הפערים בין שתי "האישיויות". השיח שהתקיים בינינו כמו חיבר בין הנושאים ויצר מעין רצף בחוויה שלו בין עבר להווה ולהטמעה של המציאות החדשה ושל האישיות החדשה אל תוך עצמו.
בתקופה שלפני ההתקף האפילפטי נראה היה שלמרות העצב והטראומה הקשים, גולן לא נתן למצב להסיט אותו מקו המטרה ששרטט לעצמו לפני המלחמה. הוא היה נחוש לחזור לשגרה ולתוכניות הקודמות שלו, אף שהבין את המשמעויות של מצבו הפיזי. אמנם עלה קושי נפשי, אך עד מהרה כבר החל לתכנן תוכניות מעשיות כדרך לשוב לחייו. אולי דרך הכחשה של המצב, ואולי עקב חוסר מודעות הקשור לפגיעת הראש, קשה היה לו להכיל את המצב והוא ראה חזרה מלאה שלו לעצמו. רק עם התפרצות האפילפסיה חל משבר אשר הנחית עליו את משמעותה הרחבה של פגיעת הראש והשלכותיה, וגרם לדיכאון מתמשך. ההתקף האפילפטי יצר תמונה נפשית שביטאה שבר גדול בתפיסת עצמו, מחזק ובעל ערך לעלוב ונחות. אלו יוצגו בעיניו על ידי כותרות שהגדירו אותו וכמו התנוססו מעל ראשו: "פגוע ראש", "חולה אפילפסיה", "חולה פוסט טראומטי".
גולן דיבר על געגוע לאדם שהיה, לחיים שחי, והיה מאוכזב מהדמות שניבטה אליו מהראי. הוא ביטא אֵבֶל על צד שחש שגווע ואבד, וכאב את השינוי המשמעותי שחל בו. דומה כי הנזק הנוירולוגי השפיע על האישיות ושינה את הדרך שבה תפס את עצמו, במיוחד מההיבט הקוגניטיבי. עם זאת, תרמו לכך גם התפרצויות זעם והתנהגות אימפולסיבית.
התהליך הרגשי שעשה גולן ידע לא מעט נפילות בדרך. נחישותו, יחד עם אופיו החזק, היו המנופים שהשאירו אותו מעל המים גם ברגעים הקשים ביותר. הוא התקשה לשאת את הזדקקותו לסיוע רגשי, אך עם הזמן משהו בו התרכך ואִפשר לו בהדרגה מרחב להתאבל. מרחב זה הורכב מחלקים מאוכזבים, כועסים ומתוסכלים אך גם מחלקים חזקים ומעודדים, כאילו שני קטבים התקיימו בתוכו וניתן מקום לכל אחד מהם.
בשלב מאוחר יותר יכול היה להבין לעומק את עצמו החדש — מה גרמו לו המלחמה והפציעה ואיך אפשר לבנות מחדש תחושה של מוכרות עם עצמו. עמידתו מול הקושי הובילה לכך שגולן למד בהדרגה לקבל את השינוי באופיו, להתמודד טוב יותר מבחינה רגשית ומבחינה מעשית עם הליקויים הקוגניטיביים ולהפחית את הביטויים הפוסט טראומטיים. הוא יכול היה להתבונן בתמורות הללו ולעבד את המשמעות שלהן לגביו, כמו למשל ללמוד שהצלקת הנפשית לא הורידה את ערכו העצמי, והביטחון העצמי שלו אינו תלוי בה ולהבין כי אף שאינו מתפקד כבעבר, אין משמעות הדבר שהוא שווה פחות.
הבחירה של גולן לסיים את הטיפול הגיעה בנקודה שבה חש כי הוא כבר איננו זקוק לליווי הרגשי, והוא יכול להמשיך לבד. בעיניו, השיקום הרגשי הסתיים במקום של השלמה מסוימת עם ההשלכות של פציעתו. מעבר לקושי שלו להיות מטופל, ההקלה שחש בפרידה סימלה בעיני את החיבור שעשה בין הטיפול לבין הפציעה הקשה וההחלמה ממנה, לכן הפרידה ממני כמוה גם כפרידה סמלית מהמלחמה.
מנקודת המבט שלי כמטפל חשוב היה לי להיות גמיש בתגובותי אליו. לנוע בין אמירה מעודדת וישירה לבין אמירה מכילה הנותנת לו את הקצב והעצמאות שלו להבין את הדברים ולהתייחס אליהם. גם אני כמוהו חשתי תסכולים ואכזבות לצד שמחה וסיפוק. הרגשתי שאני כואב את כאבו ומרגיש אותו. התנועה ההדדית ביני לבינו הביאה לכך שהתכנים והבחירות בתוך הטיפול ומחוצה לו היו שלו, אך לעתים עודדתי אותו ומצאתי מקום להיות מעורב יותר, דבר המאפיין עבודה לאחר פגיעת ראש. בטיפול של גולן ניתן מקום לעיבוד הרגשי ובמקביל ניתנה התייחסות ישירה להיבטים התנהגותיים וקוגניטיביים של ריכוז ושליטה בכעסים.
ארבע שנים לאחר מכן ביקש גולן לחזור אלי לטיפול. הפעם מסיבות השייכות למתחים ולקשיים שאינם קשורים לנושאים שעלו בטיפול בעבר. פגיעת הראש והשלכותיה, בעיקר בתחום הקשב וההתארגנות במצבים חדשים, עדיין הפריעו לו. צלקות המלחמה נכחו וכנראה יישארו איתו לתמיד, אך לא כהפרעה פוסט טראומטית. כשנפגשנו שוב הוא סיפר כי התחתן, נולדו לו שני ילדים, והוא פתח עסק משלו בתחום הספורט. זו אולי הסיבה שאמר לי, "למרות שעדיין לפעמים קשה לי, אני מצליח לראות את עצמי כאדם רגיל שהמוגבלות תמיד תישאר חלק ממנו, אבל לא תגדיר אותו."
הערות
1. "אם יש גן עדן", מילים ולחן: דורון מדלי.
