על טראומה ותרבות
סקירת הספר 'Interdisciplinary Handbook of Trauma and Culture'
Yochai Ataria, Haviva Pedaya, David Gurevitz, Yuval Neria (Editors)
Basel, Switzerland: Springer International Publishing (2016). 402 p.
מאת ציפי רוזנברג שיפר
סקירת הספר התפרסמה במקור בכתב העת "חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית" (2018), ל"ח 2
אני מודה לכתב העת על אישור לפרסום הסקירה באתר 'פסיכולוגיה עברית'
זכורה לי פגישה סוערת במרכז לבריאות הנפש, בהצגת מקרה של טיפול בילד, שלדברי המטפלת סובל מטראומה מתמשכת עקב צעקות ומריבות בלתי פוסקות בין ההורים. הפסיכיאטרית שניהלה את הפגישה נזעקה: "הרי לילד לא נשקפה סכנת חיים, אז למה כל הזמן את חוזרת על המילה טראומה?!" החדר כולו המה מאי הסכמה, אבל היא פתחה את ספר האבחנות הפסיכיאטריות ,.D.S.M, ובחיוך מנצח הראתה שהמילה 'טראומה 'אכן מכוונת רק למצב שבו נשקפת לאדם סכנת חיים
זה אכן ויכוח ארכאי משהו. המונח 'טראומה' כבר זמן רב אינו רק אבחנה פסיכיאטרית המשקפת סכנת חיים. שתי מלחמות עולם, ואלו שבאו אחריהן, אסונות טבע ואסונות מעשה אדם כמו 11/9, חשפו מיליוני בני אדם לטראומות נפשיות וחלחלו לאתוס של עמים ותרבויות שנפגעו.
תפיסת מושג הטראומה עברה שינויים פרדיגמטיים ניכרים במאת השנים שעברו, והשיח כיום מכוון בעיקרו לטראומה נפשית; אך השימוש בו קל, ואולי קל מדי.
לטראומה עוצמה רבה והיא מטילה צל רחב על כל תחומי חיינו. כמעט כל שיח חברתי, תרבותי, פילוסופי או פסיכולוגי עוסק בה והיא מהווה סוגיה דומיננטית בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. הספר שלפנינו מתייחס לאספקטים אלה מזוויות מבט שונות ובכך חשיבותו.
הרעיון העובר כחוט השני לאורך הספר הוא שטראומה נפשית עומדת בלב המודרניזם והפוסט-מודרניזם כתופעה בסיסית המעצבת את מבנה השיח התרבותי. הספר מנסה למפות את היחסים בין טראומה לתרבות בכלל, ולענות על שתי שאלות עיקריות: האחת — באיזה אופן מיוצגים אירועים טראומטיים בתרבויות ספציפיות. והשנייה — כיצד טראומות קולקטיביות מעצבות מבנה של תרבויות.
בספר שלושה חלקים: ייצוגים של טראומה, תיאוריה של טראומה ותיאורי מקרה של טראומה קולקטיבית. הפרקים השונים עוסקים בזוויות מגוונות של נושאים אלה.
הפרקים בחלק הראשון מתמקדים בייצוגים של טראומה בתרבות החברתית. לדוגמה: תרומת הספרות המודרנית והפוסט-מודרנית להמשגת שיח הטראומה בחברה נבחנת במאמרו של גורביץ' (Gurevitz). ניתוח היחסים ההדדיים שבין טראומה וספרות, נעשה דרך יצירתו של פרנץ קפקא, במיוחד על פי סיפורו: מושבת העונשין", וגם דרך יצירתו של קורמאק מקארתי ובמיוחד ספרו "הדרך". דוגמאות נוספות מופיעות בניתוחו של ארב (Arav) על דימויי הקולנוע והטלוויזיה כגורמים מז'וריים בביסוס תרבות הטראומה העכשווית. רוט (Rothe) מתייחס ספציפית לסוגת המלודרמה, שהפכה לנרטיב דומיננטי במדיה הוויזואלית וטוען שהסוגה הזו נובעת מטראומה ויש בה ייצוג מתמיד לחוויות של קורבנות וסבל. פרקים אחרים בחלק זה עוסקים בטראומות מלחמת העולם השנייה והשלכותיהן באומנות, כמו הטיפול בזיכרון הפצצה הגרעינית בקומיקס ובאנימציה ביפן (ברטל, Bartal) ופרויקט "קמיקזה" (kamikaze) של קויזומי מיירו (Koizumi Meiro).
החלק השני של הספר מתרכז בתיאוריות של טראומה ותרבות. סיברגר (Seeburger) טוען כי לאורך השנים נאלצו פילוסופים להתעמת עם מה שהם עצמם הגדירו כטראומה ומהפרספקטיבה הזו- ההיסטוריה של הפילוסופיה נראית כסיפור בהמשכים של טראומה. (רוט Rothe) מבקר את הטרנספורמציה של מושג הטראומה וממתן את המשמעות החמורה להשפעות הפסיכולוגיות שעובר אדם שחווה אלימות קשה, למטפורה של משבר פוסט-מודרני. אטריה (Ataria) בוחן את מקומם של ניצולים ממלחמת העולם השנייה בספרות, באמצעות השוואה בין "השוקעים והניצולים" של פרימו לוי, לבין "W, או זיכרון חיים" של ז'ורז' פרק .
מאמר שונה בתוכנו, מורכב וייחודי מבין כלל המאמרים בספר, כתבה פדיה (Pedaya). פדיה עושה הקבלה מעניינת בין אקט ההליכה במרחב, והמרחב שמתגלה תוך כדי ההליכה, לבין ההכרה הלא-מודעת וההכרה המודעת בהתאמה, על פי המודל הטופוגרפי של פרויד. הקבלה נוספת מתחום הפסיכואנליזה היא תופעת הפחד בכתיבתו של וולטר בנימין, שמזכירה, לדברי פדיה, את מאמרו של ויניקוט - "Fear of breakdown", שבו האימה מפני התמוטטות שתתרחש בעתיד היא בעצם התמוטטות שהתרחשה בעבר .
בפרקים אחרים בחלק זה נבחנות סוגיות תרבותיות, כגון הדיון שמציע ימשירו (Yamashiro) על דתות מונותיאיסטיות: האם אפשר לדבר על לידתן, התפתחותן ומותן של הדתות המונותיאיסטיות כעל היסטוריה של הטראומה? בנוסף, אטריה (Ataria) מבקש לבחון את מושג האנושיות — או בניסוח של פרימו לוי: "מהו אדם?" — בתקופה שלאחר המלחמה הארוכה בווייטנאם, שנחשבת לדעתו כטראומה הגדולה של האדם הלבן בארצות הברית. אטינגר (Ettinger) דנה בעקידת יצחק המודרנית מנקודת מבט פסיכואנליטית. אטינגר מבקרת באופן נוקב את תשוקת האנליסט כדמות האבהית, להקריב את האנליזנט הבן. טענתה הקשה מתבססת על הדחף המתעורר בטיפול שיכול להגיע לדרגת Laius Complex (הקרבת הבנים), המושלך על האנליזנט תוך כדי העברה נגדית פסיכוטית .
בסיכום החלק השני בוחנים רובין, נריה ונריה (Rubin, Neria and Neria) את הקשר המורכב בין טראומה לבין פחד, וכיצד הם שזורים בהקשר של של הפרעת פוסט-טראומה (PTSD).
החלק השלישי מציג כמה תיאורי מקרה של טראומה קולקטיבית. לדוגמה, פרידלנדר (Friedlander) דן בדפוסי המפתח התרבותיים של עיבוד זיכרונות השואה בישראל, וג'ויינר (Joyner) בדק בארצות-הברית את האספקטים התרבותיים-חברתיים של התגובות הרגשיות בעקבות מתקפת הטרור ב-9/11/2001.
בפרקים האחרונים נדונים נושאים כמו ההשתוללות בבית הספר "Sandy Hook" בקונטיקט שבארצות-הברית והתמיכה הרדיקלית בחימוש מוגבר, שהיא, לדברי ויצטום, מלקינסון ורובין (Witztum, Malkinson and Rubin) תופסים את תרבות השכול בישראל כתרבות שכול טראומטית, בשל האדרה של השכול בארץ .
לסיכום: בספר יש אמירה נוקבת, חשובה ומנומקת היטב, שאולי ידועה אבל לא נאמרה עד כה במפורש - כל רובדי חיינו מתקיימים בצילה של טראומה. הטראומה דומיננטית בחיי היום-יום, בגוף, באמונה, בתרבות החברתית, בספרות ובאומנות.
הספר מעמיק ומקיף טווח רחב של תחומים. הוא מעניין וקריא ומהווה מקור ראוי לחוקרי ההיסטוריה של תפיסת הטראומה והשלכותיה. עם זאת, לטעמי, הוא חסר ממד אישי, ובעיקר נשי. ללא דיון מעמיק בטראומה של נשים או של ילדים — ספר על טראומה אינו יכול להיות שלם .
