פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

סקירות ספרים

פה היתה אמורה להיות כותרת

במרכז ספרה האחרון של יעל נאמן, ״היה היתה״, ניצבת אישה שעסקה במחיקה עצמית ודאגה שלא להותיר אחריה ולו מילה כתובה אחת. המאמר סוקר את הספר תוך התייחסות למשמעויות הדיאלקטיות שבאקט המחיקה העצמית, ולצורך של מחברת הספר להתקומם כנגד האקט הזה באמצעות הכתיבה והתיעוד.

מתפרסם מ 5/10/2018 | 3,224 צפיות

תגיות:

פה היתה אמורה להיות כותרת

על האקט הדיאלקטי שבמחיקה: מחשבות על ספרה של יעל נאמן "היה היתה"

מאת שירה פירר

 

 

שני ספרים שקראתי לאחרונה, של אלנה פרנטה ושל יעל נאמן, עסקו שניהם, באופן מפתיע, במחיקה עצמית. הראשון הוא אחד הכרכים של הרומנים הנפוליטנים, סיפור שמתחיל בלילה שבו רפאלה צ'רולו החליטה למחוק את עצמה באופן מוחלט - גזרה את עצמה מתמונות, מחקה כל עדות לקיומה ונעלמה.

"כבר לפחות שלשה עשורים היא אומרת לי שהיתה רוצה להיעלם מבלי להותיר עקבות, ורק אני מיטיבה לדעת מה פירוש הדבר (...) אני בטוחה שהיא מצאה את הדרך לא להשאיר כלום בעולם הזה, בשום מקום, אפילו שערה אחת שלה" (החברה הגאונה, פרולוג- מחיקת העקבות)

קנאתי נתונה לאלו שעדין לא קראו את הספרים הנפלאים האלו. אך כרגע הייתי רוצה להתמקד דווקא בספר השני, ספרה של יעל נאמן, "היה היתה". יש משהו פרדוקסלי בלתת את השם היה היתה, שהוא למעשה רפרנס לכל סיפור אגדה שאי פעם סופר, דווקא לספר היפר-ריאליסטי שכזה. הרגשתי שאני קוראת מעין דוקו-ספר, מז'אנר חדש שמשלב בין סרט תיעודי לספר. הסיבה לכך היא שהיה היתה מביא את סיפורה של אישה שאכן היה היתה, בשם פזית פיין. נאמן, המחברת, אמנם ראתה אותה רק פעם אחת לרגע קצר, אבל היא שמעה עליה מאנשים שונים ודמותה המיוחדת שבתה אותה והובילה להחלטה לרכז את המידע אודותיה בספר, שמורכב מראיונות שערכה עם הקרובים לה. כמו פזית, כל המרואיינים בספר מופיעים גם הם בשמם, ובסוף הספר מובא מפתח אישים עם כמה פרטים ביוגרפיים על כל מרואיין. אני, כאמור, הרגשתי שאני קוראת-צופה בסרט דוקומנטרי שמסקר בפרוטרוט את חייה של פזית. 

הבחירה בפזית כמושא הספר היא מעניינת משום שפזית עסקה גם היא במחיקה. היא היתה אשה של מילים וכתיבה שלא השאירה אחריה שום דבר כתוב. את גופתה תרמה למדע ואת רכושה פיזרה. היא חששה להוריש רכוש לחבריה כדי שחלילה לא ייפגשו וידברו עליה. גם בחייה אסרה על חבריה לדבר עליה. בריאן, בן דודה הלונדוני, מספר: "היו זמנים שהיתה כמעט מלחמה בין פזית לבין הדודים מרמת אביב. פזית התנתקה מהם, היא דרשה שלא אגיד להם אף פעם כלום כשאני בא לבקר אותה. זה היה לי מאוד קשה (...) לא יכולתי לדבר איתם על פזית ולא להיפך. הייתי מגיע לישראל והולך לפזית ולא אומר להם שאני בישראל. זה היה נורא". כשמסרה את ספריה לאחרים היא דאגה לעבור על ההערות שכתבה עם טיפקס, בשני הצדדים, כך שגם במאמץ לא יוכלו לזהות ולו משפט שכתבה. יש להניח שלו עדיין היתה, היתה מתחלחלת מעצם קיומו של הספר.         

יש משהו באקט המחיקה, שפזית היתה עסוקה בו כל חייה, ולא רק במותה, שהוא כשלעצמו פרדוקסלי. אני נזכרת במרצה שאמר לנו ״רק מי שחושב שהוא אלהים טורח להגיד שהוא לא״. יש משהו כל כך זועק וקורא ומנכיח בעצם המחיקה. קודם כל צריך לייחס חשיבות גדולה לדברים שכתבת כדי למחוק אותם בכזו יסודיות, במקום למשל להניח שהם פשוט יתמוססו, שאנשים לא ישימו לב. מכאן אגב הכותרת (הפרובוקטיבית משהו) של הסקירה הזו. הטיפקס העז בשני הצדדים שזועק ״כאן היה משהו ונמחק״, כמו גם כותרת שמספרת לך שחסרה כאן כותרת, מחייבים אותך להסתכל, לתהות, לנסות לנחש מה הפסדת. לדעת שהפסדת. במובן מסוים באותה מידה שבה פזית מנעה את המילים שלה מאחרים, היא גם פנתה אליהם ואמרה ״פספסתם אותי. היה לי משהו להגיד, ואתם תישארו לתהות מה הוא היה״, ובמובן הזה יש בכתיבה של יעל נאמן לפחות שאיפה לתיקון. יש בה הקשבה לעוד רובד שהיה באקט המחיקה העצמית של פזית, ויתכן שהכתיבה עליה אינה לחלוטין בניגוד לרצונה, אלא כן קשובה לחלק שהיה גם הרצון שלה.

"פזית עסקה במחיקה רק לכאורה. אני חושבת שפזית הקדישה המון זמן, רצון וכוח ומשאבים אמוציונלים לשימור. שימור עצמי, שימור ה'אני' (...) מה שנראה כמחיקה הוא ממש ההפך, הוא שימור והנכחה. אחד המאמצים הכי עקביים שלה היה להישאר ולהשאיר" (חברתה, ניצה דרורי-פרמן)

ועוד משהו על המחיקה הזו, שכאמור היתה נוכחת גם בחייה של פזית. פזית לא מחקה רק ״כדי שלא יראו״ (או שיראו שלא רואים), היא מחקה כי עבורה- זה לא היה מדויק. עוד מילה שעושה עכשיו קאמבק בשפה העברית: דיוק. דייקת, מדויק לי, בואו נדייק את זה. מילים מתחדשות תדיר אבל הצורך, ההתעקשות הזו על הדיוק, הוא צורך ישן נושן. ההתעקשות של פזית העלתה בי שוב ושוב שיר של יונה וולך:

וזה לא מה ש

ישביע את

רעבוני לא

זה לא

מה

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה

אין הרבה מילים שיכולות להעביר כך את חוסר הנחת. את הרעב. את הדחיה המוחלטת של התחליפים. את חוסר הדיוק, אם תרצו, שפושה בכל. זה לא זה.

הרבה נאמר על תהליכים של ״התבגרות בריאה״. כיצד הם נראים, מה נדרש מילד בתהליך שכזה. התבגרות בריאה היא בין השאר היכולת להשלים עם החלקיות שבמציאות. עם העובדה שדברים אינם כפי שהיית רוצה שהיו. היא היכולת להתאבל על דברים שאבדו ולא ישובו עוד. התבגרות בריאה היא בין השאר תהליך מצער מאוד.

כפסיכולוגים אנחנו מקבלים לא מעט פניות סביב תהליך ההתבגרות הזה, כל שנה, בתחילת ספטמבר- תקופת ההסתגלות לגן. לקחת ילד שהעולם שעד עכשיו הוא הכיר כלל רק את המשפחה הקרובה שלו, כל הזמן, ומעכשיו הוא אחד מכמה, בחברת זרים, לרוב היום. לצד הרצון שהילד יסתגל וכמה שיותר מהר, יש בי תמיד גם הערכה ללא מסתגלים, למוחים, לאלה שלא משלימים עם הגזרה. זה לא מה שהם רצו! זה לא זה! וההסתגלות הזו הרי רק תלך ותמשיך, ותגדל, כל החיים. ואלו חלק מהחיים של אדם בוגר, להסתגל. למרות שזו לא בדיוק המסגרת שרצית. החברה שרצית.

פזית סרבה להסתגל. דחתה את התחליפים שהחיים מציעים לנו, מאחרים ומעצמה. העדיפה למחוק ובלבד שידעו ש"זה לא זה". אפילו לא קרוב. סרבה למתנות, וסרבה לחייך כשקיבלה אותן. עליזה אולמרט, בת דודתה, מספרת:

"כשהייתי מעורבת בעיצוב אולם תצוגה לפוטונים במושבה הגרמנית בירושלים, שידלתי את פזית להגיע לשם ולבחור מה שבא לה. היא ממש התלהבה ובחרה מזרן וכרים ומנורה עומדת ובסיס לפוטון (...) בערב התקשרה ואמרה לי "את יודעת, המוביל הביא את הדברים ועזר לי לסדר אותם בחדר והכל כל כך יפה שבא לי למות. לא יכולה לסבול שזה בדיוק מה שתמיד חלמתי עליו. פתאום אני מסתובבת בחדר שהכל בו תואם וחדש וכמו שאנשים צריכים בשביל שיהיה להם טוב, ואני אומרת: זה לא יכול להיות שתהיה לי סיבה לחיות. אני הרי כל הזמן נלחמת בסיבות לחיות,ואת באה ונותנת לי סיבה לחיות? שתקתי רגע, הייתי המומה, ואז היא אמרה: 'כל כך מצטערת, צריך לקחת את זה מכאן מהר'"

גם פזית וגם יונה וולך קיבלו במהלך חייהן אבחנות פסיכיאטריות כאלה ואחרות. יש הרבה סבל בחוסר היכולת למלא את הבור הזה, שלעולם לא מתמלא, בתחליפים לדבר ההוא, שאבד. שאולי אף פעם לא היה. אבל יש המון אומץ, אולי יושרה, בלהיות זה שמכריז ״זה לא זה״. זה לא מה שישביע את רעבוני. דעתי לא תנוח.

וחייה של פזית מספקים לא מעט בורות. לא מעט סיבות לחוסר הנחת. יעל נאמן עושה עבודה יסודית כשהיא טווה את קורות חייה של פזית, ילדה יחידה לזוג הורים ניצולי שואה, בשכונת המפדה בחולון. דור שני עוד הרבה לפני שהיתה מודעות למושג הזה, 'ילדי דור שני'. כמעט כל חברי הילדות של פזית שמתראיינים הם דור שני גם כן. כמעט לכולם יש חצאי אחים שמתו שם, משפחות שלמות שהיו להוריהם ונרצחו, ילדים בכורים שאינם באמת בכורים. חיים שנמחקו. חיים על סף תהום המחיקה.

"גם אבי וגם אמי לא רק איבדו את כל משפחתם הקרובה, הם גם היו נשואים לבני זוג אחרים. עד לפטירתו של אבי לא ידעתי שהיה לו ילד (...) כל הדברים המזוויעים הללו רחשו כל הזמן בבית שלנו. זה הכל היה כאילו להתחיל מחדש, כשמה שקרה קודם כל הזמן רובץ ולא נאמר ולא מדובר" (עו"ד אביגדור פלדמן, שמתראיין כחבר של פזית)

גם שמה של פזית מקורו במחיקה. עד לבית הספר היסודי היתה 'סילביה', שם החליטה המורה שכל ילד יקבל שם עברי, ואף הגדילה לעשות ובחרה בעצמה שם לכל ילד. סילביה הפכה פזית, יתכן ובהשראת שלט על מורה לריקוד בשם זהה שהיה בקרבת בית הספר. מסכת חייה של סילביה שהפכה פזית כפי שהיא נפרשת אט אט עם התקדמות סיפור מספרת סיפור של דור שלם שגדל בצל המחיקה. 

זהו ספרה השני של יעל נאמן שמספר, בצורה כזו או אחרת, סיפור של דור. ספרה הקודם, "היינו העתיד", מספר על ילדותה בקיבוץ. על אף שזהו סיפורה האישי רובו מסופר בלשון רבים, ומספר את תולדות הפרויקט הקיבוצי (ושברו?). נאמן גדלה במה שנחשב ה'הארד-קור' של התנועה הקיבוצית, שכלל לינה משותפת מגיל לידה ועוד (כך למשל היא מספרת שבכיתה ב' ראתה לראשונה מבוגר ישן והיתה משוכנעת שהוא מת). התנועות לכאורה מנוגדות, פרדוקסליות. כשנאמן באה לספר את סיפורה האישי יוצא לה "היינו", וכשהיא מספרת את סיפורה של האישה המיוחדת והשונה ש"היתה", ברקע מתגלה דור שלם על כאביו וקשייו. עדיין, במבט על, על אף השוני הגדול בין בתי הגידול של יעל ופזית, מחיקות אינן זרות בשניהם. 

מאפיין זה התחבר לשאלה שעלתה בי לאורך הקריאה- למה הבחירה בפזית? למה לבחור לספר דווקא את הסיפור של האישה שרצתה להיעלם מבלי להשאיר עקבות? מדוע להתעקש לקרוא דווקא את המחיקה הגסה בטיפקס? זהו כמובן אינו ניתוח פסיכולוגי, לא של פזית ולא של נאמן, רק הצעת קריאה. אני חושבת על הוראתו של פרויד בפירוש החלום- כל הדמויות הן בעצם אתה. באופן די הגיוני, כל מי שמככב בחלום שלך, רחוק ממך ככל שיהיה, קיבל את הטקסט שלו מהתסריטאי הראשי, תת המודע של החולם. באופן דומה, גם בספר כל הדמויות הן למעשה אתה. 

ויניקוט מדבר על האישונים בעיני האחר כאנשים קטנים (אישונים, במפתיע זה עובד טוב בתרגום) שדרכם אתה מבין מי אתה. המבט של האחר עליך מספר לך מי אתה. מבט אוהב על תינוק מספר לו- "נוכחותך מעוררת בסובבים אותך שמחה. אתה אהוב". מבט מבוהל וחסר אונים מספר לילד "משהו בך מעורר אימה. אתה בלתי ניתן להכלה". (זה כמובן הזמן להעיר שכל סוגי הילדים מעוררים את כל סוגי המבטים בנקודת זמן כזו או אחרת, וזה ממש בסדר). כלומר הקשר עם האחר הוא הדרך כמעט הראשונית ביותר לחשוב את עצמי. 

אני חושבת שהמציאות היא אף רדיקלית יותר מהטענה הזו. כלומר, ויניקוט טוען שהאחר מסביר לי *איזה* מחשבות לחשוב על עצמי (כשלעצמה אמירה מאוד משמעותית). אני חושבת שהאחר הוא בעצם הדרך היחידה שלי בכלל לחשוב *את* עצמי. אולי זה חוזר בעצם לויכוח על הנרקסיזם הראשוני מול אהבת אובייקט אצל פרויד וקליין. אם לפי פרויד בהתחלה יש נרקסיזם, כלומר ההשקעה הראשונית היא בעצמי, ואחר-כך היא עוברת התמרה לאהבת (עצמי דרך) אובייקט, הרי שלפי קלין מתחילים באהבת אובייקט. כלומר, הדרך הראשונית שלי להבין את עצמי היא דרך האחר. המושקעות הראשונית בעצמי היא דרך קשר. היכולת לחשוב את עצמי, עוד לפני תוכן המחשבה, היא דרך מבנה של קשר. 

בילדות החשיבה הזו היא דרך הקשרים המיידיים והקרובים ביותר שלנו, בהמשך החיים אנחנו זוכים לבחור את הדרכים בהם נחשוב את עצמנו- דרך חברים, דרך טיפול, דרך אומנות. כל אומנות היא תמיד גם דרך להבין את העצמי. כמו בחלום- כל תוצר אומנותי שלך, גם לכאורה התיעודי ביותר- יצא ממך. מדבר בשפה שהיא רק שלך. מספר, במודע או שלא במודע- אותך. 

יעל נאמן תוהה בקול במהלך הכתיבה על הנחישות הזו לכתוב על פזית. על עשר שנים של איסוף חומרים ביוגרפיים כמעט בכח, מנסה להחיות אשה שרצתה להישכח. תוך כדי שהיא מספרת עליה, היא מספרת גם את סיפורה שלה. איפה היא היתה במקביל לפזית, איך זה היה לשכור דירה בת"א כמו פזית, האם יכלו להיפגש? עולה לי אסוציאציה ל"האם המתה“ של האנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין. הוא מדבר על חיים של ילד לצד אם ששרויה בדיכאון (במובן הזה היא מתה עבור הילד), ועל הניסיונות של ילד להחיותה והמחירים שזה גובה ממנו. מעל הכל- הצורך להחיות. להיאבק במוות, לא מתוך אלטרואיזם, אלא כצורך קיומי של העצמי. אני קיים כחלק מקשר, ואם אמא שלי, העיניים שלי, מתות, אני מת איתם. החובה להחיות היא בכל מחיר, והספר מדבר על המחירים הפתולוגיים שבלהחיות אם מתה. עדיין אלו המחירים שעדיף לשלם, מאשר להישאר ללא עיניים בעולם הזה. ללא קשר ראשוני. 

אומנות היא סובלימטיבית במובן הזה. היא בוגרת יותר, מפוכחת. פזית אינה אימה של יעל, וחייו של איש אינם תלויים כאן. ובכל זאת, הצורך הזה להחיות, להילחם ברצון המפורש של אישה בלהימחק, להילחם באפשרות להימחק, במחיקה עצמה. ילדת קיבוץ שמספרת ששם משפחתה היה "קבוצת נרקיס“ ומספרת את ילדותה המוקדמת ביותר בלשון רבים ("נולדנו"), מסרבת לתת לפזית, שהיא סילביה פיין, לא להשאיר חותם, להיעלם בין שתי משיכות עבות של טיפקס. יש כאן אמירה שמוחה גם כנגד האפשרות של אדם להימחק, וגם כזו שפונה לדואליות שבמחיקה. ויניקוט אומר "זהו אושר להיות חבוי אך אסון לא להימצא". קצת כמו ילד שמשחק מחבואים בכזו נחישות שכולם כבר התייאשו והלכו הביתה. אז יעל נאמן לא התייאשה, היא שבה למצוא את מי שנותרה חבויה, ותוך כך אומרת לה שגם לחלקי, ללא מדויק, יש ערך, ואפשר להרפות מהמחיקה.

פתיל מחשבה: סיפרו על פזית שהיתה מתרגמת בחסד, אבל גם כאן- הרצון שלה לדייק לא איפשר לה לסיים אף תרגום, ואם סיימה המחיר הנפשי היה כה גבוה. בשלב מסוים היא סרבה לשחרר תרגום מכיוון שלא מצאה את התעתיק המדויק של שמה של עיירה בוורשה, ולאחר שחפרה במפות ושאלה מומחים, ביקשה לבסוף מהעורך שיפטר אותה כי היא לא עומדת בלחץ. בחלק אחר בסיפור יעל נאמן מצאה מכתב באנגלית ששלחה פזית לבן דודה בחו"ל והיא מביאה אותו בספר, בתרגום חופשי שלפחות לעיני הלא מקצועיות- הוא קלוקל משהו. לא יכולתי שלא לתהות- מה מסתתר שם? איך דווקא כשמדובר באישה שהשמידה בקנאות כל מכתב שלה, במכתב האחד שמצאת, דווקא של המתרגמת הפדנטית ביותר, עד טירוף- תרגמת "להגיד את זה בקיצור- " (כנראה to say briefly?) שזה ללא ספק ביטוי שלא ניתן לתרגם מילולית. למה? הרגשתי ששם יוצאת קצת תוקפנות, אולי כעס, כלפי פזית. מעין אמירה של "את רואה? לא הכל חייב להיות מדויק. אפשר לא להבריק, ולשחרר, ולהיות.״

אז שאלתי למה פזית כתבה ומחקה. ולמה יעל נאמן כתבה על פזית. הזום-אאוט הבא יחייב לשאול למה אני כותבת על יעל (שכתבה על פזית). מאותן הסיבות כנראה.

"היא הרחיבה עד אין קץ את מושג העקבות. לא רק את עצמה רצתה עכשיו להעלים, בגיל שישים-ושש, אלא גם למחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה. זה הרגיז אותי מאוד. נראה ידה של מי תהיה על העליונה הפעם, אמרתי לעצמי. הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב כל פרט של הסיפור שלנו, כל מה שנשאר בראשי". (החברה הגאונה, פרולוג- מחיקת העקבות)

 

מקורות

גרין, א׳ (2007). האם המתה; דיאלוג עם "האם המתה". הוצאת תולעת ספרים.

וולך, י׳ (1992). תת-הכרה נפתחת כמו מניפה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ויניקוט, ד׳ ו׳ (2009). לתקשר ולא לתקשר. בתוך ע׳ ברמן (עורך) עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד׳ ו׳ (2009). עיון בהפכים מסוימים. בתוך ע׳ ברמן (עורך) עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.

נאמן, י׳ (2018). היה הייתה. הוצאת אחוזת בית.

פרנטה, א' (2015). החברה הגאונה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פירר, ש. (2018). פה היתה אמורה להיות כותרת. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3740

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.