פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

מאמרים

טראומה: קיפאון, מוות ולידה מחדש

על בסיס מיזוג מקורי של רעיונות פסיכואנליטיים ופילוסופיים ובעזרת דימויים מוזיקו-פסיכו-פיזיולוגיים עשירים פורש המאמר שלהלן הסבר תיאורטי לטראומה ותסמיניה, ומציג דרכים יצירתיות לזיהוי אובייקטים טראומטיים ה"קפואים" בנפש ולמיזוגם בתוכה. תהליך המפגש עם הטראומה, שמוצג כשלב הכרחי בכל חוויה של התבגרות, מתואר במונחי לידה של אובייקט חדש מתוך הריסותיהם של האובייקטים הישנים במערכת הנפשית.

מתפרסם מ 9/9/2018 | 3,906 צפיות

תגיות: | | |

טראומה: קיפאון, מוות ולידה מחדש

 

מאת גיא ברק

 

תודה לאלה מרחובסקי על שהעירה.

הפרטים מתוך תיאורי הטיפולים המובאים לאורך המאמר הוסוו על מנת לשמור על פרטיותם של המטופלים.

 

החדירה

מזה מספר ימים אני מתלבט כיצד לפתוח את המאמר. הדבר משונה בעיניי, מכיוון שבמרבית המקרים בהם אני כותב, הפתיחה היא זאת שמתגלגלת במחשבתי ומציתה את התהליך. הפעם היה זה הקושי – קושי לגעת בנושא בו אני רוצה לגעת, קושי לגעת בטראומה. במובן מסוים הקושי מעיד נאמנה יותר מכול על המגע הראשוני עם הטראומה: קשה לגעת בה, קשה להתמודד עמה וקשה בכלל להכיר בקיומה. הרגע היחיד או הרגעים הרבים בהם התרחש האירוע הטראומטי, אינם רגעים של מגע שלנו עם הטראומה, מכיוון שבמובנים חשובים בכלל לא נכחנו במקום: היינו בגופנו, אך לא ב"עצמיותנו", ריחפנו בחלל וצפינו בעצמנו מבחוץ, נרדמנו בעיניים עצומות, נרדמנו בעיניים פקוחות או פשוט לא הבנו מה בכלל מתרחש. היינו מנותקים מהחוויה ולא היינו יכולים שלא להיות, אך כך או כך החוויה התרחשה ולמרות שלא רצינו בה חדרה לתוכנו. הטראומה פולשת בכוח לתוך המערכת הנפשית שלנו כמו גוף זר ולא רצוי, שאולי היה שם מאז ומתמיד. אילו היה רצוי, היה נכנס באופן חלק ו"רך" למערכת הנפשית ועובר דרך תיווכן של מערכות ההכרה, החשיבה וההסמלה המפותחות שלנו. היינו מבינים אותו, קוראים לו בשמות, מספרים עליו סיפור לעצמנו ולקרובינו ושוזרים אותו בעולמנו הנרטיבי. המקרה היה הופך לחלק אינטגרלי מאישיותנו ולחתיכה נוספת בפאזל המורכב מאינסוף חלקים אחרים שנבלעו בנפשנו והפכו אותנו למי שאנו. אך זוהי אינה טראומה. מקרה הופך טראומטי כאשר המערך הנפשי שלנו אינו מסוגל לחשוב אותו. הוא פולש בכוח ומבלי שנצליח אפילו להבחין שפלש. הוא נכנס, אך בה בעת נותר בחוץ, בצורה של רשמֵי חושים וזיכרונות מפורקים במוחנו. החלקים המפורקים הם בגדר גוף זר שאמנם שוכן בנפשנו, אך באופן מפוצל וממודר. הם הופכים לאובייקט עצמאי ומאיים המזין ומגדל את עצמו – לגידול נפשי. למעשה, זוהי נפש קטנה (או גדולה) המגדלת את עצמה ומתקיימת בניתוק מנפשנו ה"ראשית". האובייקט הטראומטי מתנהג בתוכנו כמוזיקאי עם כיסוי עיניים ואטמי אוזניים, היושב באמצע תזמורת ובמהלך קונצרט עושה כל שעולה על רוחו עם חצוצרה גדולה וצורמת. הדבר גורם למבוכה ובלבול בקרב חברי התזמורת, מרחיק את הקהל ומטריד אדם אחד יותר מכול – את המנצח על התזמורת, אשר מבחין בדיסהרמוניה ומנסה להסתיר את הַבְּעָתָה שחש כתוצאה ממנה. האדם שסוחב בנפשו את הטרמפיסט הזר הזה אינו מבין מה לא בסדר ומדוע הוא חווה כזו דיסהרמוניה בחייו. ברגע אחד הכול יכול להיות תקין אצלו, וברגע לאחר מכן הוא עלול לשרות בחרדה נוראית ללא כל סיבה נראית לעין; חרדה שלאחר שתחלוף תותיר אותו מבולבל ואפילו ללא יכולת לזכור כיצד הרגיש רק לפני רגע.

 

הטראומה כדיסהרמוניה בין מקצבים וסגנונות

המוח הוא איבר "מוזיקלי" במובן זה שהוא מורכב מנוירונים – תאים ש"יורים" כמו גלי קול (או כל גל אחר) בתדירות פעולה מסוימת. כשתדירותם של שני נוירונים סמוכים דומה, ומתקיים מתאם כלשהו בין פעולתם, יכול להתחזק הקשר ביניהם – ולהיפך. החיבורים והניתוקים שנוצרים מבטאים את ניסיונותיה של הנפש למצוא (או להמציא) חוקיות בדברים על מנת להקל על עבודתה בתפיסה ובהכרה של העולם. הנפש מנסה כך לייצג באופן יעיל את "מה שמחוץ לה", בצורה שתאפשר תקשורת יעילה בין בני אותה תרבות.

כך למשל, ישנו רישום מיוחד בנפש לאובייקט "מנורה" אשר מאגד בתוכו את כל הרכיבים השונים שלה: רשמי חושים מסוימים שלרוב היה מתאם בין הופעותיהם, כגון נורה, מתג, צורה מסוימת, צבע, וכו'. מסיבות ברורות, יעיל יותר להתייחס אל הרכיבים השונים הללו כאובייקט אחד ולכנותם בשם "מנורה". תהליך זה מתבטא במוח בהמצאת קשרים בין נוירונים שלכאורה אינם קשורים, עד אשר נוצרים מבנים שמוכיחים עצמם פעם אחר פעם כיעילים.

כאשר מתקיים נוירון "סורר" ודיסהרמוני, כזה אשר יורה בתדירות ללא כל מתאם עם הנוירונים הסמוכים לו, תדירות הנוירונים הסובבים אותו תשתנה יחד עמו בהתאם, עד אשר יומצא קשר כלשהו שיצליח להכיל את כולם, כלומר ייווצר חיבור. כדי להמחיש תופעה זאת אפשר לפנות לתופעה אחרת מעולם הפיזיקה: כאשר מניחים מספר מטרונומים על משטח שמושפע מהרטט שלהם ומאפשר תקשורת ביניהם, הם עוברים תהליך של שינוי קצב עד שמתאזנים ביחס לחבריהם. בסופו של התהליך, פועלים כולם בתדר אחיד שמבטא למעשה מיצוע כלשהו בין המקצבים הראשוניים שלהם. כאשר מניחים מטרונום נוסף על אותו משטח, משתנים מקצבי הפעולה שלו ושל האחרים עד אשר הם מתאזנים מחדש למקצב אחר.

כגודל ההבדל בין קצב הפעולה של הנוירון הסורר לבין שאר המערכת, כך גודל השינוי שיתרחש במערכת בעקבות המיזוג עמו. במובן זה, התמזגות עם קובץ נוירונים "סורר" ביותר יזעזע את המערכת, שתיאלץ לעבור שינוי מסיבי כדי להתאים את עצמה אליו. תהליך זה מתרחש על ידי פירוק במידת מה של הסדר הקיים והרכבתו מחדש באופן יעיל ומקיף יותר.

מנגד, מצב של דיסהרמוניה יכול לגרור גם אפשרות נוספת: שלא ייווצרו קשרים בין הנוירון הדיסהרמוני לבין שאר הנוירונים, כלומר ייווצר ניתוק. לצד היכולת למזג ולאחד, לנפש גם יכולת להפריד ולהבדיל בין אובייקטים שונים. בעזרת תהליך טבעי זה אנו יכולים לא רק לחבר חלקים נפרדים לכדי אובייקט שלם (למשל, מדפים, ידיות ודלתות בצבעים וצורות מסוימים ההופכים לאובייקט יחיד "ארון"), אלא גם להבחין בין אובייקטים שונים (הארון הוא לא מדף הספרים שנמצא לידו).

באמצעות פונקציות החיבור, אנו מסוגלים לקרוא לחוויות מרובות רכיבים בשם אחד ומאחד – למשל, "התאהבות". באמצעות פונקציות החיבור והניתוק יחדיו, אנו יכולים להבדיל בין רגש ההתאהבות לבין רגש אחר בעל רכיבים משותפים ונבדלים – "חיבה". ככל שהנפש מתמחה יותר בתחום מסוים, כך היא לומדת להבדיל בין יותר ויותר ניואנסים באותו התחום, ולצד זאת גם מאגדת אותם באופן יעיל יותר. למשל, הפסיכולוג אשר לומד להבדיל בין ניואנסים קטנים של רגשות, הלכי רוח, התנהגויות, קוגניציות ועוד, ולצד זאת מאגדם לכדי תיאוריות או אבחנות באמצעות המכנה המשותף שמוצא בהם. דוגמה אחרת היא המוזיקאי אשר לומד להבחין היטב בין תווים בגבהים שונים, אך בה בעת, על ידי בחינת המכנה המשותף להם, לומד להכניסם תחת קטגוריות משותפות במסגרת אקורדים. פונקציות החיבור והניתוק יוצרות נפש אשר דומה לעץ: העלים (הלכי רוח, תווים בודדים) נפרדים לכאורה, אך מחוברים לענפים ולגזע המאגדים אותם (אבחנות, אקורדים).

תהליכי החיבור והניתוק מתרחשים באופן יומיומי ואפשר להמחישם בעזרת דוגמה מוכרת, של חוויית התמודדות עם הערה פוגענית מצד נהג אוטובוס. למערכת הנפשית של האדם שסופג הערה שכזו חדרו נתוני חושים דיסהרמוניים ביחס לחלקים אחרים בה. בהמשך היום יש לו הזדמנות לשחק עם המקרה ולחשוב עליו בצורות שונות, לספר עליו לכמה אנשים ולהשיג פרספקטיבות חדשות ושונות לגביו. בסופו של דבר, במקרים רבים האירוע נספג בתוכו ומתפוגג. זוהי דוגמה למקרה שבו נוצרה דיסהרמוניה שאינה קיצונית ביחס למערכת הנפשית. ועדיין, ייתכן כי המוזיקה של המקרה, ההדים של אותם תדרים דיסהרמוניים, תהדהד באדם גם לאחר "התפוגגותו" ושיחול בו שינוי מסוים. למשל, ייתכן שהוא ישתנה מעט ביחס למקרה ושבפעם הבאה שיעלה לאוטובוס הוא יפנה יחס מעט תקיף או קר יותר כלפי הנהג, אולי גם כלפי נותני שירות במקומות אחרים, או שהוא ירגיש מעט סגור יותר כלפי זרים בכלל. אף על פי כן, הדבר יהיה כאבן הנזרקת לפלג נחל קטן והיוצרת גלים אשר מהדהדים עד הופכם לבלתי נראים וחסרי משמעות בנחל, בנהר ולבסוף באוקיינוס. באופן זה מתמודדים ביומיום עם דיסהרמוניות קטנות: מטמיעים אותן במערכת באמצעות שיתוף אנשים מקורבים לנו שגם להם עצמם יש ייצוג בנפשנו, חולמים אותן ומשחקים עמן באופנים שמנסים ליצור חיבור בינן לבין שאר הנפש, וכולי. תהליך השזירה הוא תהליך טבעי של למידה והפנמה, ומימושו מאפיין את יכולתה של הנפש לגמישות ולהסתגלות.

תהליך ההתמזגות הופך מסובך לאין ערוך כאשר מדובר באובייקט שעוצמת הדיסהרמוניה שלו ביחס למערכת שלנו גדולה עד כדי כך שנפשנו אינה מעזה או מסוגלת לחשוב אותו ולהתמזג עמו. הבעיה טמונה בכך שההפרדה אינה יכולה להמשיך ולהתקיים מסיבות כלשהן, אך בה בעת, שהחיבור וההתמזגות אינם יכולים להתממש מבלי שייווצרו תהליכי התפרקות והרס נרחבים ומשמעותיים במערכת הנפשית. תהליכי ההטמעה והעיבוד אינם פועלים, ולפיכך לצד נפשנו מתקיים אובייקט זר, מעין עץ נוסף, נפש קטנה – שאולי מקיימת הרמוניה עם עצמה, אך מבטאת דיסהרמוניה ביחס לשאר המערכת.

ניתן להתייחס אל אובייקט זה כאל אובייקט הפועל בסגנון מוזיקלי אחר ביחס לשאר האובייקטים מסביבו. זהו סגנון בעל הגיון פנימי, אך שההבדל בינו לבין סביבתו והניסיון לשלב בין השניים יוצר דיסהרמוניה. הדבר נדמה לניסיון להאזין לשיר רוק כבד, המתנגן באותה העת בה מנוגנת יצירה קלאסית. הסובייקט, אשר נוטה להזדהות עם אחד מהסגנונות, נוטה להאשים את הסגנון השני ולחוותו כטראומטי וזר עבורו; אך למעשה ה"אשמה" מוטלת גם עליו – הוא זה אשר משמר את הסגנון השני מבודד בתוך קפסולה, מתוך ניסיון לשמור על שלמות סגנונו. ליתר דיוק, מכיוון שבפועל מדובר בשתי מערכות שונות, הפועלות במקצבים שונים לחלוטין ולכן אינן מצליחות "לראות" אחת את השנייה ולשתף פעולה, שתי המערכות אשמות וחפות מפשע במקביל.

 

זיהוי הטראומה

בניסיון למפות את האובייקט הזר ואת ההתנגדות למיזוג עמו, כמה שאלות יכולות לעזור: על מה מנסה הנפש לשמור? איזה חלק בנפש יהיה חייב להתפרק כתוצאה מהמגע עם הטראומה? איזה "ענף" ייעלם – האם זאת תמימותו של האדם? או שמא האובייקט הטוב והטהור שלו? אמונה מסוימת? זהות? ערכים? אמו או אביו? אחיו או אחותו? האם הפחד הוא שלא יוכל לתפקד ולדאוג למישהו שחשוב לו? שלא יוכל להישאר עם בן/בת הזוג? או אולי החשש הוא שתיווצר קריסה של המערכת כולה? אלו הן אינן שאלות תיאורטיות בהכרח: אפשר לבדוק איזה אדם או רעיון היו נפגעים לדעתנו כתוצאה מפתיחה של תיבת פנדורה ושחרור שדים ישנים מהעבר אל ההווה. ההתעמתות עם שאלות אלו כמוה כניסיון ליצור מגע בין האובייקט הטראומטי לסביבתו, ניסיון שמאיים על הסדר הנפשי הקיים, על המערך ההגנתי הפנימי אשר שומר על האובייקט בעל הפוטנציאל הטראומטי בתוך קפסולה מבודדת. הדיסהרמוניה הפנימית אשר מתעוררת כאשר נוצר מגע כזה היא הביטוי החווייתי המודע לחרדה, אשר לרוב תוביל להתנהגויות שידכאו את המגע וישיבו את הסדר על כנו. ניתן להניח כי רכיביו של האובייקט הטראומטי קשורים באופן כלשהו לתכנים שהתגובה לחרדה מנעה מלפגוש.

זווית נוספת שדרכה אפשר לזהות ולמפות את הטראומה היא דרך תפקידו של העצמי בתרחיש. העצמי הוא נקודת ההתייחסות של הנפש כאשר היא מזהה ומכירה אובייקטים אחרים; אולם, כאמור, בעקבות הפוטנציאל להרס הטמון במיזוג עם האובייקט הטראומטי, העצמי אינו בא עמו במגע והוא נותר חיצוני לו. בשל עצמאותו הכמעט מוחלטת של האובייקט הזר משאר הנפש, העצמי יתקשה לזהות אותו ואף להכיר בקיומו. במערכת העצבים, ניתוק זה יתבטא בהיעדר אינטראקציה והשפעה הדדית בין קובץ נוירונים המייצג את האובייקט הטראומטי לאלו הקשורים לעצמי.

מכיוון שהעולם נחווה מתוך העצמי, במקרים שבהם לעצמי אין מגע עם אובייקט מסוים בעולם הפנימי – לא ניתן יהיה לראות את אותו אובייקט במציאות כפי שנתפסת על ידי הסובייקט. עם זאת, העצמי משקיע משאבים על מנת לתחזק את היעדר האינטראקציה, וכמו מציב חומה כדי לשמור על עצמו. כך, בעוד שאת האובייקט הזר שעמו אין מגע העצמי לא יכול לראות – את החומה כן ניתן לראות מתוכו. ניתן להמשיל זאת לאדם שנולדו בכפר קטן בימי הביניים ולעולם לא יצא ממנו: הוא אינו יכול לדעת אילו רוחות ושדים או ברברים פראיים מסתתרים מחוץ לכפר; אך יכול להסיק על קיומן וגודלן של הסכנות מההתבוננות בגודל החומה שהוא רואה מתוך הכפר. בדומה, למרות הניתוק של האובייקט הזר, גם הוא נותן אותות אשר יכולים לרמוז על קיומו. בתודעה, או בעולם התופעות ה"חיצוני-מציאותי", הדבר יבוא לידי ביטוי בצורה של סימפטומים מטרידים, ולפיכך דרך נוספת למיפוי האובייקט הטראומתי היא באמצעות פירוש הסימפטומים.

ניקח לדוגמה אדם המפחד ממקומות סגורים, אשר נמנע ב"עולם התופעות" ממצב של הימצאות גופו בתוך מקום סגור. ההימנעות שלו היא ביטוי תפיסתי והתנהגותי לניתוק ב"עולם הפנימי" בין ייצוגים או נוירונים המרכיבים את העצמי לבין אלו הקשורים בכל אופן שהוא למקומות סגורים. במקרה זה, הסובייקט הנמנע לא יכול עדיין לראות את האובייקט הטראומטי שלו, אך הוא יכול לזהות את החומה שבנה כדי להישמר מפניו – תגובה הימנעותית לחרדה. החומה יכולה להיות מאוד מורכבת ומסובכת להבנה, אך ניתן לזהות אותה בכל התנהגות, מחשבה או רגש אשר מונעים מגע עם אובייקט מסוים – בין אם קונקרטי וברור ובין אם מופשט וסבוך. אילו נוצר מגע כלשהו בין השניים במציאות הנתפסת, היה נוצר גם מגע מקביל בעולם הפנימי בין העצמי לבין האובייקט הטראומטי.

הדברים מסתבכים כאשר ישנה חפיפה כלשהי בין העצמי לבין האובייקט הטראומטי, אך בשל פיצול מסוים בעצמי לא יהיה בכוחו להבחין בביטויים לקיומו של האובייקט הטראומטי במציאותו. למשל, אדם שחווה במשך שעות ארוכות מצב של חרדה או של רגש קשה אחר, וכאשר משתפר מצב רוחו והוא חוזר למצבו ה"רגיל" הוא לא יכול אפילו להעלות בדמיונו את תחושת החרדה שחש רק רגע קודם לכן. בדומה, כאשר היה שרוי בהלך הרוח החרדתי, לא יכול היה לדמיין כיצד הרגיש טרם בואו, וחש שמצב זה שאופף אותו הוא היחיד שאי פעם התקיים. אלו הם מצבי דיסוציאציה (דיס-אסוציאציה) בעצמי – היעדר קשר אסוציאטיבי בין חלקים שונים בו, אשר יכולים כל אחד בתורו לתפוס פיקוד על המודעות או אף להתקיים במקביל מבלי להיפגש.

הלכי רוח "זרים", כגון מצבים חרדתיים מעין אלו שתוארו כאן, יכולים לספק מידע רב בנוגע לרמת המורכבות של האובייקט הזר בנפש. אובייקטים טראומטיים עלולים להתפתח עד לכדי מבנה נפשי שמאפשר מודעות משלהם. למשל, אצל אדם אשר יכול לדבר מתוך מצב הרוח ה"זר" שהופיע אצלו, ניתן להניח שהאובייקט הזר התפתח ממצב גולמי לכדי רמה של דיבור, סמלים ומודעות. מצד אחד, ניתן לחשוב שבגלל המודעות של אותו אובייקט יהיה קל יותר להתייחס אליו ולהתמזג עמו. אך מנגד, הרמה אליה התפתח מעידה גם על גודלו ומורכבותו, ועל כך שהמיזוג עמו עלול יהיה לגרור שינוי והרס נרחבים מדי למערכת. המודעות המופגנת במצב זה אינה מודעות מצד החלק הראשי של העצמי: זהו אובייקט אשר פיתח מודעות בעצמו. לכן חשוב, אם כי קשה, לנסות ולהבחין האם האובייקט הזר הוא זה שמדבר, או שמא מדובר בעצמי, שרק מתאר בדרך כלשהי את האובייקט הזר שעמו בא במגע.

את הביטוי הקיצוני ביותר למצב שבו האובייקט הזר "מדבר את עצמו" ניתן לזהות בקרב אנשים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. כפי שאני רואה זאת וכפי שנובע מהרעיונות שתוארו, במקרים אלו מתקיים פיצול של חלקי נפש המרכיבים את העצמי עד כדי תחושות קיום מתחלפות תדיר. בנפש שכזו, כל אחד מחלקיו המפוצלים של העצמי התפתח בנפרד עד כדי סיגול אופי ייחודי ושלם משל עצמו. אולם גם במצב קיצוני זה הדיסוציאציה היא סלקטיבית, שכן אף שהאובייקטים של העצמי אשר מתקיימים בנפש מאופיינים בדיסוציאציה ביניהם, הם מכילים בתוכם קשרים אסוציאטיביים תקינים ומורכבים – כמו עץ עם כמה גזעים.

במקרים חמורים פחות, ניתן יהיה לזהות מגע כלשהו, גם אם קלוש, בין הנפש לבין האובייקט הזר לה, שכן גם ההגנות החזקות והמתוחכמות ביותר חייבות להיסדק מדי פעם ולהותיר מצב של מגע. סדקים בהגנות יכולים להיווצר, בין היתר, כאשר הנפש מותשת מסיבה כלשהי ואינה יכולה עוד לספק את האנרגיה הנדרשת להחזקה ולתחזוקה של המערך ההגנתי. ניתן לזהות זאת גם בכיוון ההפוך: תשישות נפשית מתמשכת שלכאורה אינה תואמת את אורך החיים של אדם מסוים, יכולה להעיד על השקעה רבה של אנרגיות תוך-נפשיות ולרמוז על ניסיון להישמר מפני מיזוג של מצב מפוצל.

את ההגנות וקריסתן ניתן לזהות בכשלים בדיבור, בניסיון להימנע משיח על נושא מסוים, בדיבור לא מאורגן או בקשרים אסוציאטיביים איטיים ומוזרים. ניתן לראות זאת בגוף, במצמוץ עפעפיים מואץ, במעבר לישיבה במנח סגור או בכל תנועה מאולצת שמעידה על אי-נוחות. דרך נוספת היא באמצעות רכיבים סותרים המעידים על פיצול, למשל דיבור מלגלג ומזלזל לצד תחושות אשמה ורוך, החלפה תדירה בין מנח גוף מכונס ופתוח, תחושות מתחלפות של קרבה וריחוק וכולי. נהוג לפרש התנהגויות אלו כניסיון להימנע ממגע עם נושאים שהינם כואבים; אך אני מאמין כי המקור לכאב הוא לא בנושא עצמו, אלא בצורה יוצאת הדופן שהוא עוטה בנפש, הגוררת אי-יכולת לשחק ולהתמזג עמו מבלי להיהרס. כלומר, החרדה מתעוררת בשל הקושי לשלב בין ייצוגי העצמי לייצוגים שמודרים ממנו, או בין כל זוג ייצוגים אחר, ולא בהכרח בשל התוכן או סגנון הפעולה של הייצוגים הללו.

דרך נוספת לזהות את האובייקטים הטראומטיים היא באמצעות התבוננות ברגשות ובתחושות שמתעוררים לנוכח דמויות או חפצים מסוימים. הטראומה יכולה למשל להנכיח את עצמה בצורה של דמות אשר בכל פעם שייווצר מגע עמה יתעוררו תחושות קשות וסוערות שיהיה קשה לשאת. למרות מאמצים להימנע ממגע עם אותה דמות וניסיונות להמעיט בערכה, לא ניתן להישאר אדישים אליה. אם תיעלם הדמות מחייו של האדם, מבלי משים תופיע במהרה דמות אחרת בעלת מאפיינים דומים, אשר תפעיל אותו באותה הצורה בדיוק. דמויות כאלו בחייו של אדם הן ביטוי תפיסתי לשדר חיצוני משתנה שעליו מוקרן מצב פנימי קבוע, אובייקט פנימי זר שהוא חושש לבוא עמו במגע. ההימנעות ממגע עם דבר כלשהו, לצד עיסוק אובססיבי בו, בכל צורה שהיא, הם עצמם סימפטומים המסמנים שמדובר באובייקט זר וטראומטי בעל יחס דיסוציאטיבי לעצמי או לאובייקטים אחרים בנפש.

 

זיהוי הטראומה דרך התבוננות בחלומות

לטראומה ולחלומות קשר הדוק. במרבית המקרים, הלילה והחלומות מהווים את הפלטפורמה ה"נוחה" ביותר לסבל אשר נובע מהמצב הטראומטי ומתבטא בחלומות חוזרים ונשנים, סיוטים, קשיים בשינה ועוד.

במצב תקין, החלום מספק מעין מרחב פוטנציאלי-משחקי שבו יכולות לעלות מחשבות שונות, בצורות שונות, באופנים נעימים יותר או פחות. החלימה היא כעין משחק עם המחשבות והדימויים שמספק "יוצר החלום" עבור החולם, סימולציה בה ניתן ליצור חיבורים כאלו ואחרים ולבחנם בסביבה בטוחה. במרחב הפוטנציאלי של החלום ניתן לשחק ולטעות שוב ושוב מבלי שההשלכות לכך יהיו חמורות.

הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן ראה בעקבותיו של וילפרד ביון את היכולת לחלום כהישג נפשי. חלימת מחשבה כלשהי, בערות ובשינה כאחד, מעידה לפיהם על התקדמות בתהליך עיבודה, ועל ניסיון להטמעתה ברשת הנפשית-אסוציאטיבית. בכיוון ההפוך, אי-היכולת לחלום מחשבה מסוימת מעידה על מצבה הגולמי, המפורק, המנותק, הקפוא וחסר ההקשר, ובכך גם על היותה טראומטית עבור הנפש.

זיכרונות טראומטיים גולמיים, אפוא, נותרים בצורה שאינה ניתנת לחלימה, ולפיכך נשאלת השאלה כיצד ניתן בכל זאת לזהותם ולסמנם בעזרת חלומות. אפשרות אחת היא לזהות את המקומות החסרים בחלום. למשל, בסיוטים מסוימים, החולם מתעורר רגע לפני שמתרחש דבר מה; אותו דבר יכול לבטא מחשבה שאינו מצליח לחלום, ולרמוז על היותה טראומטית עבורו. אפשרות אחרת היא לנסות למצוא תכנים אשר חוזרים על עצמם בצורה דומה ו"תקועה" בכל חלום. חזרה וחוסר שינוי יכולים להעיד על אי יכולת לשחק וליצור חיבורים חדשים סביב הנושא שחוזר על עצמו, דבר המאפיין תוכן טראומטי.

דוגמה שכיחה לתקיעות כזאת מוכרת לרבים מתקופות של מבחנים. פעולתם של מבחנים, במהותה, הפוכה למרחב המשחקי שכן הם מעמידים אדם במצב בו כל טעות היא קריטית ולכן אינם מעודדים ניסיונות יצירתיים. בתקופות של מבחנים, מכל סוג, רבים נוהגים לחלום שוב ושוב שהם פשוט מבצעים את הבחינה. כאשר החולם עובר את אותה החוויה ללא שינוי פעם אחר פעם, הדבר מבטא נוקשות מחשבתית ותקיעות סביב הנושא. עם זאת, לעיתים ניתן לזהות בהם גם התפתחות חשיבתית, כאשר ישנם שינויים כלשהם בהתרחשות הנחלמת. לדוגמה, בחלום בו החולם מבצע את אותה בחינה שוב ושוב, אך לעיתים מצליח ולעיתים נכשל, אפשר להסיק כי נפשו משחקת עם שני המצבים הללו ולומדת כיצד להתמודד עם כל אחד מהם.

גם בהקשר של החלומות כדאי לבחון את השאלה בדבר מערכת היחסים המתקיימת בין החולם (העצמי) ובין התוכן הטראומטי. למשל, האם העצמי מנסה ליצור מגע עם הטראומה בחלום? האם העצמי נותר פסיבי ביחס לדימויים הטראומטיים? האם דמות מסוימת בחלומות מנסה לייצר מגע בין העצמי לבין הטראומה? או לחלופין, האם ישנה דמות אשר מונעת ממגע זה להתממש? כל אלו יכולים ללמד על הדינמיקה הפנימית סביב האובייקט הטראומטי.

כך למשל, במצב בו החולם אינו בא במגע עם תוכן טראומטי שמיוצג באופן כלשהו בחלום, ניתן להסיק על ניתוק פעיל בין ייצוגי העצמי בנפש לבין תכני הטראומה. דוגמה אחרת היא חלומות בהם החולם מסתובב בתחושה ש"קרה משהו" אך שאף אחד מסביבו אינו מכיר בכך. חלום כזה יכול להעיד על מגע כלשהו בין העצמי ובין התוכן הטראומטי – אך על היעדר מגע של שאר האובייקטים בנפש עם אותו התוכן. כלומר, במצב זה מתקיימת אינטראקציה תוך-נפשית בין העצמי ובין האובייקט הטראומטי, לצד דיסוציאציה בינו ובין אובייקטים אחרים המייצגים בני משפחה, חברים או מכרים. נצפה לראות חלומות מעין אלו במקרים בהם אדם מנסה להכיר בדבר מה שהוא מאמין כי סביבתו מנסה להכחיש או להדחיק. בנוסף, חלום כזה יכול לרמוז על כך שסגנון הפעולה של העצמי קרוב במידת מה לסגנון הפעולה של האובייקט הטראומטי ולכן מסוגל לספוג את המיזוג עמו, בעוד שייצוגי האובייקטים האחרים בנפשו אשר קשורים לסביבתו הנם פגיעים מדי ביחס למיזוג זה.

דרך נוספת שבאמצעותה אפשר להבין חלומות בהקשר של טראומה היא זאת של הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולס. לפי בולס, מעבר להתנהגות החולם בחלום ומעבר לתכנים ולדימויים העולים בחלומות, יש לשים לב גם לאופן שבו החלום מנהל את החולם. חלומות מתרחשים בסביבה כלשהי שהנפש מייצרת עבור החולם. בולס הסיק כי ה"תפאורה" של החלום מבטאת יחסי אובייקט ראשוניים, כלומר את הפנמת האופן שבו האם הבנתה עבור תינוקה את העולם ועזרה לו לעבד ולעכל את מחשבותיו. כמו האם, החלום מעביר את החולם חוויה כלשהי, מציג בפניו דימויים מסוימים, מונע ממנו אחרים ומעודד את התקדמותו או מקשה עליה. מתוך המשגה זאת ניתן לחשוב על החלום כמרחב הפוטנציאלי המתקיים בין העצמי ובין הדמות הטיפולית המופנמת.

בולס ניסה לגזור מבחינת תפאורת החלום את טיב יחסי האובייקט הראשוניים של מטופליו. אני סבור כי בנוסף לאפשרות זאת, תפאורת החלום יכולה ללמד אותנו רבות גם בנוגע לטראומה, לאופייה ולתכנים אליה היא קשורה. התפאורה היא הסביבה שהחלום פותח עבור החולם ביחס לתוכן נפשי מסוים, והיחסים בין החולם לבין סביבה זאת מבטאים את המרחב הפוטנציאלי המופנם הקיים בנפשו של החולם סביב אותו התוכן. מרחב בריא ובעל פוטנציאל רב יספק אפשרויות שונות ומגוונות שבעזרתן יוכל החולם ללמוד כיצד להתמודד עם נושא מסוים וכיצד ניתן לשלבו ולשזרו בשאר הנושאים בנפשו. כמו אם טובה דיה, חלום טוב דיו יפגיש את החולם עם המציאות טיפין טיפין, באופן שיוכל לשאת ולחשוב. מכאן, נושאים שיוגשו בחלומות באופן חד, קונקרטי וגס מדי, או לחלופין, סימבולי ומופשט מדי, לא יוכלו לעבור עיבוד קונסטרוקטיבי ויעידו על מרחב פוטנציאלי מופנם שאינו מספיק טוב סביבם. כל עוד מצב זה יתקיים, נושאים אלו יוותרו בצורתם הקפואה והגולמית, ובשל כך ייתפסו כטראומטיים. רעיון זה מודגם בקצרה בשני תיאורי המקרה שלהלן – המקרה של דניאל והמקרה של אדווה.

דניאל, גבר בשנות ה-40 לחייו אשר התגורר באחד מיישובי עוטף עזה בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, חלם חלום אשר חזר על עצמו פעמים רבות. בחלום זה היה מסתובב ביישוב שעה שהושמעה אזעקת "צבע אדום" המתריעה על התקפת רקטות מכיוון רצועת עזה. דניאל חיפש בחלומותיו מחסה, אך ללא הצלחה. לרוב היה שומע פיצוץ בסמוך לו וברגע זה מתעורר. חלומות אלו נחוו על ידו כסיוט, הם היו מציאותיים וקונקרטיים מדי. בסימולציה שבנה החלום עבור דניאל לא יכולים היו להתרחש תהליכי עיבוד וסימבוליזציה הדרגתיים, ולכן התכנים אשר עלו בהם נותרו קפואים וגולמיים בנפשו.

בחלומות אחרים, דניאל חלם שהוא מסתובב בארץ זרה וחש פחד רב כתוצאה מגל צונאמי אשר ידע כי עומד לשטוף את המקום ולהרסו. לעומת הקונקרטיות הגסה מדי אשר ביטאה את חלומותיו הקודמים ואשר דמתה בעיניי לקריסה של המרחב הפוטנציאלי אל עבר המציאות, חלומות הצונאמי ייצגו צד שני של אותה מטבע, בצורה של קריסה אל עבר הפנטזיה. הם היו סימבוליים עד כדי כך שלא יכול היה להבינם ללא עזרה מגורם שלישי, ולכן לא תרמו בשום צורה לשזירה ולהטמעה של התכנים המדוברים.

חלומותיו של דניאל המשיכו להעבירו דרך אותן חוויות מצומצמות ומגבילות, ולא אפשרו לו לשזור את הטראומה בנפשו. יחד עם זאת, הניסיונות של דניאל ושל מטפלו לפרש את חלומותיו, לשחק עם הדימויים שעלו בהם ולמצוא בהם פשר, הגמישו עם הזמן את המרחב הפוטנציאלי שלו סביב אותם נושאים. הגמישות ויכולת המשחק שסיגל בטיפול סביב נושאים אלו באו לידי ביטוי גם בחלומותיו, מה שמעיד בעיניי על כך שהצליח להפנים את המרחב המשחקי שיצר יחד עם מטפלו. כלומר, מלבד העזרה שסיפק הטיפול בנוגע לפירוש החלומות ולעיבוד התכנים שעלו בהם, הטיפול עצמו היווה עבור דניאל חוויה חדשה של מרחב פוטנציאלי, אשר הופנמה והחלה לבוא לידי ביטוי גם מחוץ לחדר הטיפולים, בחלומותיו.

*

אדווה, בחורה בשנות העשרים לחייה, גם היא תושבת האזור, חלמה חלומות שהזכירו בצורתם הכללית את אלו של דניאל. חלומות אלו החלו לקבל תפנית בעקבות טיפול שעברה, שלדבריה אפשר לה להשתחרר מהעמדה הקורבנית, ההימנעותית והפסיבית שהייתה מצויה בה ועודד אותה ליתר אקטיביות. במקביל לתהליך שעברה בטיפול, ייצוג העצמי בחלומותיה, אשר בעבר התנהג באופן פסיבי וניסה להתחמק מכל מגע עם התכנים הטראומטיים, החל לנקוט גישה אקטיבית יותר וניסה ליצור קשר עמם. אולם למרות השינוי, בתחילה החלום עדיין לא סיפק פלטפורמה גמישה דיה, והעצמי לא יכול היה להבין את המתרחש וללמוד ממנו. בהמשך, ובמקביל להתקדמות בטיפול ולהפנמה של המרחב במשחקי והבטוח שיצר עבורה, הייצוגים הטראומטיים בחלומות התאזנו: בעוד שקודם הם נעו בין הקטבים של "מציאותי ומפחיד מדי" ל"סימבולי מדי וחסר פשר", כעת הופיעו תכנים בעלי משמעות והקשר. אזעקות צבע אדום, פיצוצים, שרפות ומזג אוויר סוער, הפכו בחלומותיה לייצוגים שיכלה להבין ולבוא עמם במגע מלמד ובונה.

למשל, אדווה חלמה חלום חוזר על מערה בדיונית שהייתה ממוקמת בפאתי היישוב בו התגוררה. בחלומותיה, אימה הייתה מזהירה אותה ומפצירה בה שלא להיכנס לאותה מערה, ואדווה הייתה שומעת לה. כשהעיזה לבסוף להיכנס אל אותה מערה באחד מחלומותיה, ככל הנראה בעקבות הפנמת הגישה האקטיבית והמעמתת שחוותה בטיפול, פגשה ב"מחבל" שידעה כי פגע במשפחתה ועלול לעשות זאת שוב. תחילה פחדה ממנו, אך פחד זה נצבע ברגשות אשם קשים, שעה שסיפר לה שהיא זאת אשר רצחה את משפחתו ואחראית לכך שאינו יכול לצאת מהמערה. אני סבור כי חלום זה מבטא מפגש בין העצמי של אדווה לבין האובייקט הטראומטי. המפגש מרמז על כך ששני הצדדים ב"מאבק" – העצמי והזר – אחראים וגם לא אחראים לפיצול ולקרע שנוצר ביניהם. האקטיביות והתעוזה של אדווה אשר הובילו למפגש, לצד תפאורת החלום הטובה דיה שאפשרה מפגש בעל פשר עבורה, יצרו יחדיו מגע מאחה בינה לבין הטראומה שלה. מגע זה אמנם הוביל לתחושות של פחד ואשמה, אך אלו מבטאות התקדמות נפשית והתחלה של תהליך מיזוג וריפוי.

 

מניעת טראומה: המגע עם כאב כחיסון

התיאור שהוצג עד כה מאפשר להצביע על שתי דרכים יעילות ומשלימות להתמודדות אישית עם אובייקט טראומטי: דרך אחת, שכבר נרמז כאן לגביה, היא לנסות לזהותו וליצור בינו ובין העצמי אינטראקציה מאחה. דרך שנייה, שגם היא הכרחית, היא הכנת מצע הנפש למגע עם האובייקט על ידי התחשלות והתחסנות מראש מפני מאפייניו. במילים אחרות ניתן לומר כי העצמי יכול ללמוד מראש משהו על הסגנון, המוזיקה והשפה בהם מדבר האובייקט הטראומטי. נפש מחושלת ומחוסנת אשר מסוגלת לחשיבה ולהבנה של נושאי הטראומה תוכל לשאת את המפגש עמה, וכך תתאפשר התממשותו – ואף תתחייב.

ככל שהנפש תבין ותדבר יותר את שפת האובייקט הזר, כך היא תבחין בו באופן ברור ובהיר יותר. בעולם הפנימי, הביטוי לכך יהיה שינוי סגנון הפעולה של העצמי או של אובייקטים אחרים בנפש, כך שיפעלו במקצבים שניתן יהיה לגזור מתוכם גם את המקצב בו פועל האובייקט הטראומטי; או אז, הצורות דרכן תופס העצמי את העולם יהיו מסוגלות להכיל את צורותיה של הטראומה. ככל שהשפה של השניים תתקרב, כך הפוטנציאל לזעזוע ייתמתן והמפגש יתאפשר ויתממש. למעשה, ניתן לראות את עצם למידת השפה בה מדברת הטראומה כמעין מפגש "מוחלש" עם האובייקט הזר, שיש לו אפקט מחסן, או אולי אף כמפגש כשלעצמו.

בפרק השני מתוך העונה הרביעית של הסדרה "מראה שחורה" (Black Mirror), מתואר סיפורן של שרה ואמה הדואגת והמגוננת. כשהייתה שרה צעירה, החליטה האם לקחת חלק בניסוי בו הושתל במוחה של בתה שבב, אשר מלבד מסירת מידע הנוגע למיקומה הגאוגרפי של שרה בכל עת, דאג גם לטשטש בתפיסתה תכנים מפחידים וכואבים בהם נתקלה. נראה כי ניסיונותיה הפולשניים של האם לשמור על בתה מפני סכנות העולם נבעו מתוך אי יכולתה לשאת בעצמה את המצוקה שהתעוררה בה בעקבות הדאגה. אולם כאשר שרה נשארה לבד בביתה עם סבה היא לא הצליחה לראות ולהבין את המתרחש שעה שהוא לקה בשבץ, נשכב על הרצפה וניסה לבקש ממנה להתקשר לעזרה כלשהי. המקרה הותיר את שרה מבולבלת ועם תחושות אשם קשות, שמי יודע אם השבב הותיר לה בכלל לחוש. נראה כי חוסר היכולת של שרה לחוש סבל מנעה ממנה את האפשרות לחוש אמפתיה לסבה, להבין מה הוא חווה ולעזור לו באופן כלשהו. במקרה אחר, שרה החלה לדקור את עצמה בעיפרון שוב ושוב רק כדי להצליח לחוש כאב, כמו מנסה באופן נואש לחוש את שנגזל ממנה. אף שלא יכלה להבין מהו כאב, הצליחה להבין שדבר מה משמעותי ביותר נמנע מחייה – דבר אשר ניסתה להשיג בכל מחיר.

גם במציאות, הורים רבים מנסים לגונן על ילדיהם ולחסוך מהם את המפגש עם הכאב. אולם, כמו במקרה של שרה, הימנעות כזאת עלולה לעלות במחיר של פיתוח יכולת מחשבתית סימבולית המאפשרת נשיאה של כאב נפשי. במקרים אלו, המפגש עם הכאב עלול יהיה להיחוות רק שנים מאוחר יותר, במרחב לא מוגן, מצומצם ומציאותי מדי. יהיה זה מרחב שלא ניתן לשחק בו, מכיוון שמחיר הטעויות יהיה גבוה מדי – וכך יכול להיווצר מצע לטראומה.

מחסור כזה במגע קודם עם כאב, בסביבה בטוחה יחסית, יכול להסביר את חוויית הניתוק המתרחשת בעת אירוע טראומטי: היעדר הסמלים המאפשרים חשיבה והבנה של המתרחש מוביל לכך שהאירוע נדמה כלא מציאותי ומעורפל, והיעדר המגע הפנימי בין מאפייני האירוע לבין העצמי מוביל לחווייתו כחיצוני – כאילו קורה לאדם אחר והסובייקט רק מביט מהצד. מחסור בהתנסות קודמת ומשחקית יותר עם כאב יכול גם להסביר מדוע אנשים מסוימים מבטאים פגיעות רבה יותר לפיתוח של סימפטומים פוסט-טראומטיים לעומת אחרים: ככל שהנפש מנוסה וגמישה יותר בחשיבה וחלימה של נושא כלשהו, כך פוחת הסיכוי שהמפגש שלה עמו ייחווה על ידה כמזעזע וטראומטי.

ישנן דרכים רבות לחסן את הנפש, וחלקן מופיעות בצורה של אגדות, סרטים, ספרים, הצגות, שירים, מנגינות, משחקי מחשב וכולי. כל אלו מפגישים נפשות עם תכנים קשים הקשורים בין היתר למין, לאלימות ולשלל מצבים משונים יותר ופחות שצפוי להיתקל בהם במהלך החיים. אלו הן מעין סימולציות, שכמו מאלצות את הילדים ללמוד לדבר את שפתו של הסבל ולפתח דרך לשאתו. לאחר שילדים רוכשים כך כלים להתמודד עם הסבל בסביבה בטוחה – כזו אשר ניתן לשחק ולטעות בה – ביכולתם ליישמם במפגש עמו במציאות. ניתן לזהות את אותו גורם מחסן גם בכל שאר הפלטפורמות המפגישות את הנפש עם נושאים מאתגרים במרחב שנמצא על התפר שבין הפנטזיה למציאות, מרחב בו אין השלכות מכריעות מדי, ובשל כך מאפשר למידה והתפתחות. הנפש יכולה ללמוד להכיל ולשאת כל נושא שבו היא נתקלת אם מספקים לה את התנאים המתאימים לכך.

 

טיפול בטראומה

על מנת למפות את אזורי הטראומה בנפשנו למטרת טיפול, יש לגבש מושג כללי לגבי הנושאים שמפחידים אותנו יותר מכול ושמעוררים בנו חרדה ותגובה המנעותית. כאמור, אובייקטים מתפצלים מאתנו והופכים זרים לנו כשהם נוגעים ברכיבים שאיננו מסוגלים או מוכנים לחשוב. על פי רוב, יהיה מדובר בתכנים המודחקים גם בחברה כולה, וביניהם נושאים הקשורים למיניות, אלימות, רוע, שנאה, קנאה, נזקקות ופתטיות. אדם המנסה להבין את ההקשר של הטראומה שלו, יכול לשאול את עצמו מהו הדבר שהוא הכי מפחד להכיר בעצמו? או לחלופין, מהו הדבר שהוא מנסה להסתיר בעצמו מפני אחרים? אילו רכיבים בחייו שמורים רק לרגעים בהם הוא נמצא לבד? מהן המחשבות האלימות והמיניות אותן הוא מפחד לחשוב ולהכיר? רמז נוסף למאפייניו של האובייקט הטראומטי ניתן כאמור לקבל מהסימפטום. למשל, במצב בו האובייקט הטראומטי מגולם בעולם התופעות בדמות של מאהבת נוטשת, הדבר יכול לרמוז על כך שהאובייקט הזר קשור לתכנים של נטישה, היעלמותה של האהבה, בגידה, בדידות, נפרדות או קשיים שונים הקשורים למיניות.

במקרים רבים, הסימפטום הוא אשר דוחף את האדם לפנות לטיפול, לאחר ניסיונות כושלים להתמודד עמו. המנצח על התזמורת, כלומר העצמי של המטופל, מזהה צרימה מסוימת ומנסה תחילה לדאוג ששאר הנגנים בתזמורת ינגנו כל כך חזק, עד כדי שהנגינה של הנגן הסורר תיבלע בצליליהם. זהו פתרון אפשרי במקרים מסוימים, אך יש לו חסרונות משמעותיים: לא זו בלבד שהנגינה תהיה רועשת מדי, אלא גם שכאשר הנגנים יתעייפו יישמעו בכל זאת צליליו המאיימים של הנגן הסורר. במציאות, הדבר יכול להיראות כחיים חסרי מנוח או כדיבור בלתי פוסק, כאדם המעסיק עצמו ללא נחת, על מנת שלא ייווצר ולו רגע אחד של שקט בעל פוטנציאל מאיים. אדם זה לבסוף יקרוס מתשישות, לא תהיה לו ברירה וברגעים אלו יצוץ האובייקט בצורה כלשהי.

לעיתים, אדם הפונה לטיפול אינו יודע מה הבעיה, ומגיע להתייעצות בנוגע לצרימה, שהיא הסימפטום. אך במקרים רבים, המטרה של המטופל היא לחסל את הסימפטום. המשאלה היא לבצע מעין "ניתוח" ולהוציא את הגידול מהמערכת, לעקור את האובייקט הסורר מהנפש, או לכל הפחות לחזק את המערך ההגנתי אשר שומר על ההפרדה בין השניים. אני עוד לא ראיתי זיכרונות ורשמים שפשוט נעלמים מהנפש, ולכן אני לא מאמין שהדבר אפשרי או כדאי. זהו רגע מאוד קשה עבור אדם, שעה שהוא מבין שהדבר שמטריד אותו יותר מכול הוא חלק ממנו ושהדרך להיפטר מאותו הדבר היא דווקא להתמזג עמו. האפשרות האחרת של המנצח, וזו שמציעה פסיכותרפיה טובה לדעתי, היא להתחיל ולבוא במגע עם אותו נגן לא צפוי, ולנסות ליצור יחד עמו סגנון נגינה חדש, כזה אשר יבטא ויכיל את שני הצדדים. בטיפול כזה, המטפל הוא בתפקיד של מעין "חוקר" אשר מנסה להתחקות אחר האובייקטים הזרים ולבוא עמם במגע. מגע זה נראה בתחילה כמגביר את הדיסהרמוניה, אך עם הזמן מוביל להרמוניה ולאינטגרציה שלמה יותר של חלקי הנפש. הניסיון להביט מעבר לחומה אל עבר האובייקט הלא מובן הוא צעד אמיץ לאור ההתמודדות המורכבת שמזמן לאדם. זהו צעד ראשון במסע מרתק ומפרך אל עבר מהפך.

כחלק מהתהליך, מתגלה למטופל שקיומו של האובייקט הטראומטי הוא הכרחי לקיומם של שאר האובייקטים: כמו עץ, שכל כיוון אליו הוא צומח מחייב צמיחה הפוכה ומאזנת של שורשיו, כך התנועה בטבע ובנפש שואפת לאיזון וסנכרון אך בה בעת גם לכאוס מתחת לפני השטח, והאחד הוא תולדה הכרחית, מקיימת ומאזנת של האחר. כל ניסיון ליצור סדר בכאוס יוביל לפירוק הסדר בצד המאוזן ולהפך. בדומה, הפיזיקאים אשר חקרו את תופעת הסינכרוניזציה של המטרונומים אותה תיארתי קודם, גילו דבר מה אותו ידעו המתמטיקאים כבר מזמן: שכל איזון של סט מטרונומים מוליד גם חוסר איזון של סט אחר. תופעה זאת מודגמת כאשר מחברים משטח נוסף של מטרונומים אל המשטח הראשון, באופן המאפשר השפעה תנועתית הדדית ביניהם. באחד מהמשטחים המטרונומים יתאזנו ויפעלו בסנכרון מופתי, אך האיזון ביניהם יגרור חוסר סנכרון קבוע בין המטרונומים המונחים על המשטח השני. תהליך זה מרמז על כך שהאנרגיה הנדרשת לשם איזון וסנכרון כמו יוצרת עודף – תוצר לוואי כאוטי ההכרחי לשמירת הסדר הקיים.

אפקט זה כונה "אפקט כימרה" על שם מפלצת מהמיתולוגיה היוונית המקיימת שילובים בלתי אפשריים: ראש של אריה, גוף של עז וזנב של נחש או דרקון. מעניין לחשוב בהקשר זה גם על דמותה של "הרמוניה" במיתולוגיה, אשר נולדה כתוצאה מרומן סוער ובגידה שהתרחשה בין אלת האהבה לאל המלחמה. המיזוג האסור בין האהבה והיופי לבין ההרס והמלחמה, בין הכוחות המחברים לכוחות המנתקים, הוא שיצר את ההרמוניה. לכן, לא ניתן לעקוף את כוחות ההרס בדרך למציאת אינטגרציה, והכרחי לעבור דרך ה"בוץ" של הנפש. האובייקט הזר והכאוטי, הרכיבים שהודחקו החוצה מהעצמי ושהוא אינו מוכן להזדהות עמם, מזוהה עם הצדדים ה"מכוערים" של העצמי ועם התכונות ה"גועליות" שבאמצעותן תמיד יעדיף לתאר אחרים ורק לא את עצמו. לכן דווקא תחושות של לכלוך וגועל בשלב זה יכולות להעיד על התחלה של מגע עם הטראומה ועל כך שזהו הכיוון הנכון.

כשהעצמי מתחיל לבוא במגע עם אובייקט שלא מובן לו ושהוא אינו יכול עדיין לחשוב או לחלום, הוא חווה זעזוע שניתן לתארו כמעין טראומה שנייה. אם לשחק במילותיו של וויניקוט, זוהי התמוטטות שכבר קרתה ושרק כעת נחווית. כמידת הצרימה בין תכני האובייקט לבין שאר המערכת הנפשית, כך עוצמת הזעזוע שייחווה. המפגש עלול להיות כרוך בדיסהרמוניה קיצונית ביותר ברמה הנוירונלית, אשר תתבטא בעולם התופעות ברגשות עזים ומשונים, בחרדה רבה, בתחושות של התפרקות, בבלבול וברצון לברוח.

תחילתה של תקשורת פנימית בין הנפש לטראומה שלה, לעולם תקבל ביטוי גם במציאות הנתפסת. אם עד כה עטה האובייקט הטראומטי סימפטום בדמות אדם, חפץ או מקום, כעת יתקרב ייצוג זה אל העצמי או אל כל אובייקט אחר ממנו פוצל ומודר. בהתאם, המגע הפנימי עם האובייקט יכול למשל להתבטא בעולם התופעות כהתקרבות פיזית אל חפץ מעורר פחד, כפי שקורה למשל בטיפול בחשיפה לפוביות מסוימות. במצב בו האובייקט הזר "לובש" צורת אדם, המגע הפנימי עם האובייקט יכול להתבטא בניסיון ליצירת קשר כלשהו עם אותה הדמות, קשר אשר יהיה שונה במהותו משהיה עד כה. באופן אירוני, ייתכן והאובייקט הזר הוקרן, שלא במקרה, על אדם שהפגין זרות מבעוד מועד. הזרות מהווה את אחד ממאפייניו הבולטים של האובייקט הפנימי הטראומטי, האובייקט "מחפש" לעצמו ביטוי חיצוני הולם, וכך עלול להיווצר מצב בו הוא "נדבק" לדמות אשר מבטאת היטב את זרותו. דבר זה עלול לשמר את אי-היכולת ליצור תקשורת עם אותו אדם, גם כאשר ישנה בשלות נפשית לכך מצד זה הנושא בנפשו את הטראומה.

אם כן, חשוב ששלב ההתקרבות לאובייקט הזר יהיה הדרגתי, על מנת שלא יזעזע את המערכת הנפשית יתר על המידה. ועם זאת, יש לסמוך על כישורי הנפש ולהניח שהמגע ממילא יתרחש רק כאשר תהא בשלות ומוכנות מסוימות. אפשר להניח כי במצב של מגע מוקדם מדי עם הטראומה, האובייקט שמגלם אותה בעולם החיצוני יאבד את קישורו לאובייקט הפנימי וכבר לא יהווה ביטוי שלו. הסיבה לכך היא שבעולם הפנימי האובייקט הזר אינו מצוי במגע עם העצמי, ואם בעולם החיצוני העצמי בא במגע עם הדמות שהזר הפנימי הוקרן עליה, אותה דמות כבר לא תבטא את אותו היעדר מגע פנימי. למשל, כאשר את הטראומה מייצגת בעולם התופעות דמות אנושית, יצירת קשר מוקדם מדי עמה עלול להוביל בעולם התופעות לאיבוד עניין באותה דמות מיד לאחר שהקשר נוצר, ובמקביל – להיווצרות של דמות טראומטית חדשה. הדמות שעד כה נתפסה כאלילית, מאיימת ומסעירה עבור האדם הנושא את הטראומה תהפוך לפתע לאנושית, ובאותו הרגע תצוץ לה דמות חדשה, אשר תתפוס את התפקיד שהדמות הקודמת איבדה.

דוגמה אולי פשוטה יותר להבנה של מצב משונה זה היא של אדם החושב שהוא רואה את חברו, אך שכשמתקרב לברכו לשלום מבין לפתע שזהו אדם זר. הייצוג הפנימי והמדומיין של החבר הוקרן על אותו שדר חיצוני עמום כל עוד תאם את החוקיות הפנימית של אותו ייצוג, אך כאשר השדר החיצוני כבר לא תאם את אותה חוקיות, התחלפה התמונה, וכעת הוקרן עליו ייצוג פנימי של אדם רנדומלי וזר. דוגמה זאת ממחישה כיצד הנפש מורכבת משלל "תחפושות" שבהן היא יכולה להלביש את המציאות ובכך להעניק לה פשר ומובן. ככל שהנפש גמישה יותר, כך היא יכולה להחליף ולשלב בין חלקים שונים של אותן תחפושת שעה שהיא מקרינה אותם על אובייקטים במציאות. במונחים אלו אפשר לומר שהנפש הטראומטית נושאת בתוכה תחפושת מאיימת וחסרת גמישות, בין אם בצורת דמות או חפץ, שהולכת עמה לכל מקום ומחפשת שדר חיצוני הולם שתוכל "להתלבש" עליו.

כאשר תהיה הנפש מוכנה לכך, המגע התדיר עם האובייקט הדיסהרמוני ייצור תהליך של התמזגות והכללה. בטיפול, הדבר יבוא לידי ביטוי במרחב הפוטנציאלי והמשחקי שייווצר ביחסים עם המטפל. לאחר מכן, או במקביל, יהיה לכך ביטוי גם מחוץ לחדר הטיפול. בעולם התופעות, הסימפטום יאבד אט-אט מכוחו, והמוזיקה הסוערת שעד אותה העת הייתה "כלואה" בתוכו תפוזר כעת בנפש כולה. ניקח לדוגמה מקרה של נער שהסימפטום שלו בא לידי ביטוי בדמות של בריון מתעלל בבית-הספר: לאחר תחילת השינוי, רגשות החרדה שהבריון היה מעורר ימשיכו אמנם להנכיח עצמן, אך כבר לא נוכל למקם את מקורן דווקא באותו אובייקט חיצוני. בשלב זה, התחושות המאיימות ייחוו כמופשטות, וללא כל מקור ברור וקבוע. זוהי חוויה מפחידה ביותר, הכוללת תחושות עזות של התפרקות וחוסר אונים. תחושות אלו מבטאות התפרקות ובנייה מחדש של קשרים והקשרים תוך-נפשיים. אלו הם הנוירונים המאבדים את קישוריהם הישנים ומנסים להתחבר בצורה אחרת, אינטגרטיבית, מורכבת, מכילה ויעילה יותר. אלו הם הנגנים אשר זורקים לפח את היצירות שכבר למדו ומנסים, יחד עם הנגן הסורר, ללמוד סגנון חדש, תוסס ורלוונטי יותר לתקופה. זהו רגע קשה ומפחיד, וחשוב מאוד שמי שעובר אותו יקבל תמיכה.

לצד זאת, זוהי גם תקופה מרגשת מאין כמותה. כדי לחוש זאת אפשר לדמיין אדם שלראשונה בחייו מתנסה בדבר שעד כה היה בגדר בלתי אפשרי מבחינתו: הולך לשירותים מבלי לשטוף ידיים, משתמש במעלית לראשונה מזה שנים כדי להגיע לחברה שגרה בקומה עליונה בבניין רב-קומות, מתעמת עם המנהל בעבודה, או אולי אף כמו במקרה שיתואר להלן, מתעלס עם הסימפטום שלו וחש לראשונה בחייו שהוא ער.

 

הכלא של אריאל

אריאל, מתכנת רווק בן 30, הרגיש לסירוגין לאורך חייו תחושות של בדידות וחרדה, והגיע לטיפול אצלי בשל התעצמותם בשנה שקדמה לו. במהלך הטיפול סיפר על טליה, בחורה אשר עובדת עמו ואשר לדבריו "משגעת לו את השכל". אריאל תיאר שלמרות ההנאה מתפקידו, אשר מספק לו מרחב ליצירתיות רבה, ולמרות הקרבה לבני משפחתו ולחבריו, הוא מרגיש כי אלו חסרי משמעות ביחס לאהבה שלו כלפי טליה. הקשר בין השניים היה מאוד עמוק, ואריאל אף חשף בפניה מספר פעמים את רגשותיו הרומנטיים, אך יחד עם זאת, העדיפה טליה לשמור על אופיים הידידותי של יחסיהם.

מספר שבועות לאחר תחילת הטיפול התברר לי שלפני שהכיר את טליה, אריאל לקח חלק בכמה מערכות יחסים דומות להפליא: הסתבר כי גם כאשר אריאל היה בזוגיות הוא חווה במקביל התאהבויות מעין אלו, שמעולם לא מומשו, והיה עסוק באופן מטריד בניסיון להבין האם מושא אהבתו אוהבת אותו בחזרה באופן מוחלט. למעשה, דפוס זה החל להתרקם כאשר היה בן שבע, בסמוך למות אביו, כשהרגיש תחושות דומות כלפי מורתו בכיתה א'. את האהבה שחש כלפי אותן בחורות אריאל תיאר כשונה במהותה מהאהבה שחש כלפי בנות הזוג שהיו לו במהלך חייו: הן כולן היו מושכות בעיניו בצורה בלתי רגילה: "משהו בלחיים ובשפתיים", אמר לי. הן היו משתפות אותו בסודות שלא סיפרו לאיש, והתחושה שלו הייתה שרק הוא "רואה אותן באמת".

כך גם עם טליה: כאשר היה שוהה בחברתה, אריאל היה מתמלא בתחושות של משמעות ושל אינטימיות עמוקה. הוא הרגיש חכם ומיוחד, ושרק הוא יכול לגרום לה לצחוק כפי שצחקה. עם זאת, לצד אלו הרגיש גם לעיתים ניכור, פחד עז, אי-נוחות עם גופו ותחושה שאינו ראוי לה. בתקופה זאת, חווייתו בחיים נעה בין קוטב משכר של אינטימיות וקרבה לבין קוטב מרוקן של ניכור ובדידות.

אריאל היה מסוגל לאינטימיות עוצמתית, ובפגישותינו עורר בי רגשות אימהיים. לעיתים הייתי מוצא עצמי נשאב אל תוך סיפוריו ומרחף עמו בחלום משותף בהקיץ. במקרים אחרים היה יושב מכונס בעצמו, מבלי להותיר לי כל גישה, והייתי מרגיש שאני מאכזב ונוטש אותו, וכי אין ביכולתי לספק לו את שצריך. האינטימיות שידע לייצר הייתה כה עמוקה והניכור שתמיד התלווה אליה היה קשה מנשוא, צרם לי עד מאוד והצית בי תחושות של שנאה ומרירות כלפיו, וכלפי הטיפול בכלל.

אמו של אריאל חוותה לאורך ילדותו תקופות ממושכות של דיכאון. עם זאת, אריאל לא זכר זאת בעצמו, ואת המידע על כך אסף משברי שיחות עם בני משפחתו. מבחינתו, זכר את אמו קרובה תמיד ומבטאת חום ואהבה רבים. מהסיפורים שסיפר ומהתחושות שחוויתי עמו בעצמי, נוצר בי אט אט הרושם כי הוא ואמו לא היו מסוגלים לשאת את השנאה והזרות שלעיתים חשו אחד כלפי השני. תחושות אלו גררו אצלם רגשות אשם שלא יכלו להכיל. כך למשל, אריאל סיפר כי בתקופה בה עזב את בית אמו ועבר להתגורר עם חבריו בעיר אחרת, הרגיש שהוא נוטש את אמו לבדה, וחש את כעסה כלפי המהלך שבחר לעשות, אך כשניסה לדבר עמה על כך היא הגיבה בביטול מוחלט של דבריו. לאחר השיחה ביניהם, ולמרות מצבה הכלכלי הקשה, רכשה אמו כמות רבה של רהיטים לדירתו החדשה, דבר אשר הסב לו אי-נוחות רבה וגרם לו לרגשות עוצמתיים ואמורפיים שפירשתי כרגשות אשם גולמיים. נראה שכך הצליחה האם להיפטר מרגשות האשם שלא יכלה לשאת בעצמה, והפקידה אותם מבלי משים אצל בנה. ההתכחשות לכאב הנפרדות מנעה מאריאל את האפשרות "להתחסן" מפניו ולפתח יכולת לשאת, להכיל ולחשוב אותו. כתוצאה מכך, אריאל כמו "לא זכר" את הרגעים בהם אהבתה של אמו נעלמה – היו אלו נתוני חושים ללא כל חוט מקשר, שלא היה מסוגל לראות ולהבין.

נראה שבאותו האופן, אריאל לא הצליח לחשוב ולזכור את העובדה שטליה אינה מעוניינת בו כפרטנר רומנטי, ולכן נותר כלוא בקשר המייסר עמה. למעשה, אפשר לראות את היחסים בין אריאל וטליה בעולם התופעות כביטוי ליחסים פנימיים עם אובייקט מבלבל אשר התקיים בנפשו של אריאל. אובייקט זה אמנם סיפק לו אינטימיות עוצמתית מאין כמותה, אך בה בעת הותיר אותו דחוי ומבלי יכולת להבין ולזכור זאת. כך השתמר במציאותו כאב הנפרדות אשר לא עובד ונותר באופן מפורק, פסיכוטי ומעורר חרדה. אותו כאב, שעדיין לא נבנה ונחווה, היווה למעשה "פוטנציאל לכאב" שנותר חבוי באובייקט פנימי, נפרד מהעצמי, והוקרן על דמות חיצונית. היחסים הלא ממומשים של אריאל עם טליה ביטאו ושימרו את הפוטנציאל לכאב כלוא בתוך דמותה החיצונית של טליה, ובכך "שמרו" על אריאל מפני עיבודו של הכאב, התפתחותו ושזירתו בנרטיב הנפשי. בין אם המקור לכך טמון באי יכולתה של אמו של אריאל להכיל מחשבות הקשורות לכאב הנפרדות, או שמא במזגו המולד, אריאל לא זכה לשחק עם כאב הנפרדות במרחב בטוח ולא נוצרה בנפשו המוזיקה, השפה והכלים להכלתו.

הקשר בין אריאל לבין טליה לא היה מורכב מצבירת חוויות משותפות חדשות, אלא הכיל ברובו ניסיונות חוזרים ונשנים מצדו להבין ולתקשר עמה את הנטישה שחווה ממנה. הדבר דמה בעיניי לתינוק החווה את היעדרותה של אמו: מצד אחד הוא זועם ומצפה ממנה להכיל את זעמו, אך בה בעת גם מצפה ממנה להיות זאת אשר תרגיע אותו, תנחם ותבנה עבורו את היכולת לשאת את החרדה שמרגיש.

אריאל בקושי דיבר על סקס, אך באחת מפגישותינו סיפר לי במבוכה רבה שהוא צופה באופן קבוע בסרטי פורנו. הוא היה צופה בעיקר בז'אנרים בהם גברים צעירים שוכבים עם מבוגרות ואימהות, או בז'אנר בו גברים צופים מן הצד שעה שבנות זוגם שוכבות עם גבר אחר. אריאל סיפר זאת בבושה, וטען שוב ושוב כי "זה דפוק". נדמה היה לי כי הצפייה בסרטים אלו ביטאה כמיהה שאריאל שומר במחשכי נפשו ושלא מעז לבוא עמה במגע. כאמור, רצף ההתאהבויות המתואר החל כאשר איבד את אביו, אדם שזכר גם כך כקר ומרוחק, והתרשמתי כי הסרטים בהם צפה שימרו בחייו את כמיהתו לדמות שלישית. הייתה זאת כמיהה לדמות אשר תאפשר לו מוקד התבוננות חיצוני לדיאדה, כזו אשר אולי תוכל לשחררו מהקשר הדביק והמענה עם האובייקט האימהי ותעזור לו לצאת לעצמאות.

בספרה "תהום השפה", הפסיכואנליטיקאית הישראלית דנה אמיר מתארת את ה"טראומה המצטברת". מצב זה נולד לדידה מתוך דינמיקה משפחתית ראשונית בה חוויה של אימהות אלימה, כזו אשר כופה את רצונותיה וצרכיה על תינוקה, משבשת את תהליך היווצרותו של גוף ראשון ("אני") בתחבירו הנפשי. בנוסף, אמיר טוענת שהיעדרותו של האב באותו תקופה עלולה למנוע התפתחות תקינה של גוף שלישי ("הוא") המאפשר במצב תקין את נקודת המבט החיצונית לדיאדה עם האם. במקרה של פגיעה בגופים אלו בתחביר הנפשי, הנפש לא תוכל לרשום חוויות בצורה של עד ("אני") אשר חווה את העולם. רצף החוויות לא יישזר בצורה נרטיבית, והרשמים מהמציאות ייוותרו באופן מפורק, נפרד וקפוא. מהפגיעה בגוף הראשון והשלישי, משתמע שכל שנותר במצב זה הוא הגוף השני, ה"אתה". במקרה של אריאל הייתה זאת אמו, טליה, או הדמות שבה היה מאוהב בכל רגע נתון, שמילאה בצבעי היעדרותה את כל עולמו ברגע נתון. במובנים אלו, אין זה פלא שאל מול הקשר עם אותן בחורות, שאר האובייקטים בחייו איבדו ממשמעותם. אריאל היה כלוא לאורך כל חייו בצורתו הראשונית והגולמית של אחד מהכאבים הנוראיים ביותר שיש לקיום האנושי להציע – כאב הנפרדות.

המשאלה לנפרדות בעזרת שבירת הדיאדה הייתה כה אסורה בעיני אריאל, עד אשר נאלץ להדחיקה למקום הסכיזואידי והצפון ביותר בנפשו. הביטוי לכך בעולם החיצוני היה מאחורי דלת חדרו הנעולה, במחשבו המוצפן, בחושך ובאתרי אינטרנט שהוא דאג להעלים כל זכר לכניסה אליהם. הביטוי לכך בעולמו הפנימי היה בתוך העצמי, בניתוק מוחלט מכל אובייקט אחר. ניתן לחשוב על כך כעל קבוצת נוירונים שפעלה בקצב מסוים וביטאה בנגינתה את אותה משאלה, אך אותה מנגינה נותרה חבויה ומוסתרת באזור כלשהו בנפשו של אריאל. מלבד ייצוג העצמי של אריאל, אף ייצוג אחר בנפשו לא יכול היה לשמוע את אותה מנגינה, ולמעשה גם הוא עצמו שמע אותה רק באופן עמום, כשהביטוי החיצוני שלה היה התרחיש המיני החוזר והקבוע.

למעשה, כשסיפר לי על כך בטיפול, יצר לראשונה מגע בין משאלתו המוצפנת לביני. הביטוי הפנימי למגע כזה הוא מגע בין ייצוג המשאלה לבין אובייקט הטיפול הנפשי. אזור הנפש המקושר לאובייקט הטיפול הוא מרחב פוטנציאלי, המאפשר משחק ולמידה סביב התכנים הנפשיים המובאים אליו. כך, בעוד שלפני הטיפול המשאלה לדמות שלישית ולנפרדות נותרה בנפשו של אריאל במצב קפוא, כעת יכול היה לשחק עמה, להעז לבטאה, לתהות, לטעות ולנסות להבינה במרחב בטוח.

בתקופה זאת של הטיפול אריאל דיבר רבות על נטישות, בגידות, פרידות ונושאים נוספים הקשורים לאובייקט הטראומטי שנשא בנפשו. עם הזמן, סיגל יכולת לדבר על נושאים אלו ולהבינם יותר מכפי שיכול היה בעבר, מה שהעיד בעיניי על התחשלות מסוימת בפניהם, ועל יכולת לדבר את שפתם ולנגן את מקצבם. לאחר זמן מה, ניסה להתקרב יותר ויותר אל טליה והביע את רגשותיו ורצונו לקשר רומנטי עמה באופן ברור וחד משמעי יותר. השניים ניהלו רומן למשך מספר שבועות, אך ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. אריאל סיפר לי שמרגיש שמשהו בתוכו מתפוצץ ומתפרק. הוא נהג להאשים את טליה בכל פעם שניסיון ההתקרבות נכשל, אך עם הזמן החל באופן הדרגתי להרפות מההאשמות כלפיה. תהליך זה המשיך עד אשר תחושות החרדה, הנטישה והבדידות התהומיות שנהג לתלותן בטליה, החלו לצוף באופן מופשט בחייו. לעיתים אף התהפכו היוצרות, ואריאל היה מרגיש שהוא זה אשר נוטש, שונא ודוחה את טליה, מה שגרר תחושות אשם קשות בקרבו.

התרחשויות אלו בעולם התופעות ביטאו לדעתי את השינוי הפנימי שהתרחש בנפשו של אריאל בתקופה זאת. צביר הנוירונים מחוסרי הקשר וההקשר, אשר פוצלו ובודדו, אותו "פוטנציאל לכאב" שנכלא בתוך האובייקט הנשי-אימהי, או "המשאלה לנפרדות" שנכלאה במרחב הסכיזואידי בנפשו, השתחררו סוף סוף לחופשי. חלקי נפש אלו החלו מטיילים החוצה מהסימפטומים שכלאו אותם – טליה וסרטי הפורנו - ונשזרו בחלקיה השונים והמגוונים של נפשו של אריאל.

הצרימה שיצר האובייקט הטראומטי הייתה גדולה עד כדי כך שהמגע עמו יצר בלבול רב בנפשו של אריאל. הוא סיפר למשל כי באחת מצעדותיו בשכונה בה התגורר נתקל בבית יפה מאין כמותו והרגיש להפתעתו שהוא מתאהב בו. האופן בו תיאר את הבית הזכיר את האופן בו תיאר גם את טליה בעבר, והבנתי אותו כביטוי להתפרקות של האובייקט הטראומטי ולפיזור חוקיותו ומנגינתו באופן חסר הבחנה בנפש, תהליך שהאפקט שלו נראה כמעין פסיכוזה נקודתית. כאשר יוצרים מגע עם האובייקט הטראומטי הוא חייב להתפרק יחד עם עוד חלקי אובייקטים בנפש כדי להתחבר עמם באופן חדש שמכיל את כולם. כמו קוביית קרח שהתמוססה אט אט אל תוך כוס המלאה במים ושינתה את הטמפרטורה של כל חלקיק וחלקיק המרכיב אותם, כך האובייקט הזר איבד את צורתו הפנימית הנשית והחל להתערבב עם האובייקטים האחרים בנפש.

מקרה זה, יחד עם תחושות נטישה קשות וחרדות עוצמתיות שאריאל חווה, הפחידו אותי מאוד וגרמו לי לתהות שמא עדיף היה לו להישאר במצבו הקודם עד סוף ימיו. אך עם זאת, האמנתי כי יכולתו של אריאל לתאר באופן כה מחובר ונוגה את ההתרחשויות מעידה על יכולתו לשאת אותן ולהתמודד עמן, והנחתי שהעובדה שהעז לעבור את המהפך מעידה על בשלות נפשו לכך. בנוסף, ההתפרקויות שחווה היו נקודתיות והרגשתי שמה שעומד מאחוריהן הוא המוטיבציה של נפשו להתפתחות ולבנייה מחדש, ולא ההתפרקות כשלעצמה.

לאחר תקופה ממושכת, שכללה ייסורים נפשיים רבים, נדמה היה באופן מאוד משמח כי מצבו של אריאל משתפר. מצבי רוחו החלו מתמתנים אט אט, ולעיתים אף חווה אותם כנעימים עבורו. הוא היה נראה רגוע יותר, וטען שמרגיש שלם משהרגיש בעבר. הקשר עם טליה המשיך להטריד אותו, אך הוא טען שהתשישות שהייתה תוקפת אותו שעה שהיה שוהה בחברתה נעלמה כליל והתחלפה בעצב וכאב על כך שדחתה אותו.

אחד מההישגים הבולטים ביותר של הטיפול היה המעבר מניסיון עקר לענות על שאלה שהייתה בלתי אפשרית – אל עבר הכרה בשאלה כשלעצמה. כאמור, בקשרי ההתאהבות שלו לאורך חייו אריאל היה עסוק במציאת תשובה לשאלה האם הבחורה שהיא מושא אהבתו אוהבת אותו בחזרה באופן מוחלט. חווייתו בחיים, שנצבעה רובה ככולה בצבעי ההתאהבויות שלו, נעה בין שתי התשובות היחידות אותן הכיר: האחת, חיובית מדי, יצרה אינטימיות מושלמת אך חונקת; השנייה, שלילית מדי, הביאה חופש מתלות אך גררה תחושת ניכור קיצונית. העיסוק האינסופי בחיפוש התשובה לשאלה זאת היה כהתמכרות, כקיום מקביל בשתי תשובות סותרות, אשר מחד שומר מפני הכאב הטמון בוויתור עליהן ועל המשאלות שהן מייצגות, אך מאידך מונע צמיחה נפשית ומסב סבל רב. לעומת הניסיון להכריע לכאן או לכאן, ביכולת לתהות ולשאול בנוגע לשאלה עצמה היה דבר מה מרענן. השהייה בדילמה אפשרה מגע מאחה במקור הפיצול – האזור בו התחלק גזע העץ של נפשו לשניים. יכולתו של אריאל להישיר מבט לשאלה ממנה התחמק שנים כה רבות ולשחק עמה, פתחה עבורו צוהר למציאת תשובה חדשה, אינטגרטיבית, מכילה ומסתגלת יותר. תהליך זה התאפשר מתוך חוויית האבל על אובדן המשאלה לאינטימיות מושלמת ולחופש מוחלט מתלות, ובנוסף גם על השנים שחש כי נגזלו ממנו בשל הניסיון לשמר הן את האינטימיות והן את החירות. תחושות האבל והאובדן ייצגו לדעתי ביטוי חווייתי לפירוק הפנימי של האובייקט המפוצל, פירוק שהתממש לשם איחויו ובנייתו מחדש בצורה שתוכל להכיל את שתי המנגינות הסותרות לכאורה שעד כה ניגנה נפשו.

 

עיבוד הטראומה כלידה מחדש

המנצח הותיר לנגנים בתזמורתו לבוא במגע עם הנגן הסורר. על מנת להצליח לנגן יחדיו, הנגן והתזמורת שינו את עצמם, העזו לשכוח את שידעו וללמוד את עצמם מחדש וביחד. כעת המוזיקה של התזמורת השתנתה. היא לעולם כבר לא תחזור להיות כפי שהייתה, אך הפכה לדבר עדכני, חי ומרענן יותר. התזמורת מתה ונולדה מחדש.

המיזוג עם האובייקט הזר מעביר את הנפש טלטלה ההופכת אותה לדבר אחר משהייתה בעבר. במובן זה, זהו תהליך טראגי, מעין התאבדות של המבנים החשיבתיים הקיימים, במטרה להיבנות מחדש ומבלי לדעת כיצד תראה התוצאה. כמו שני צבעי גואש המתערבבים ויוצרים צבע חדש, כך העצמי הישן והאובייקט הטראומטי קורסים אחד אל תוך השני: הם כמו מתאבדים יחדיו ומולידים עצמי שלם ובוגר יותר המכיל בתוכו את שניהם, אך בצורה שונה משהיו עד כה.

אפשר להאשים את האובייקט הזר על כך שפלש אל העצמי נגד רצונו וחייב אותו לעבור שינוי דרך הרס. גישה זאת אמנם מפתה ביותר, בשל ההקלה שיכולה להסב עמדת הקורבן, אך היא עלולה לשמר את הפיצול ולמנוע את התממשותו של תהליך המיזוג. אני מאמין שברוב המקרים סימפטומים טראומטיים "מתלבשים" על חלקים בנפש שפוצלו גם כך, מבלי שבהכרח אירע מקרה טראומטי קיצוני בעולם התופעות. המקרים הטראומטיים הממשיים מפגישים אותנו באופן גס מדי, שלא ניתן לחשיבה, עם אותם חלקים שנודו מהנפש. לאור זאת, למרות תחושת הפולשנות שמעוררות טראומות, חוויית ההתמזגות (הטראומה השנייה או האבל) מהווה למעשה את התמזגות הנפש עם עצמה. לכן, כמו בסיפורו של אריאל, אף שהמיזוג כמוהו כמעין מוות לסובייקט הישן, הוא גם יוצר חיבור מלא ומפותח יותר של נפשו, אשר מתבטא בתחושת שלמות ואותנטיות בחייו. אני מאמין שזהו תהליך שעל כל אדם לעבור במידה זאת או אחרת בדרכו להתבגרות נפשית.

תהליך היציאה מהצל אל האור אינו תוך-נפשי בלבד. אדם אשר התמזג עם הטראומה שלו יהדהד את ה"מוזיקה" של המיזוג גם החוצה ממנו, וסביבתו תיאלץ להיוותר בדיסהרמוניה עמה או להתמזג עמה גם בעצמה. במקרה של אריאל למשל, השינוי שעבר עורר אצל כמה מבני משפחתו חרדות וסערות משלהם, אשר הובילו לשינויים דרסטיים בסדר המשפחתי. דוגמה נוספת ניתן לראות בתהליך המתרחש כעת ברחבי העולם: נשים אשר חוו הטרדות מיניות מוציאות את הטראומה שלהן אל האור ומשפיעות על מודעות החברה כולה. חוויות שנשמרו בעבר במחשכי הנפש החלו להדהד החוצה מהן אל התודעה הציבורית ובחזרה. זהו תהליך כואב ומייסר, אך גם כזה אשר מוביל לשינוי ולמהפכה חברתית. מתוך כך, אני סבור כי לטראומות ולהתמודדות האישית עמן ישנו מרכיב משמעותי לא רק ליחיד, אלא גם לאנושות כולה, בכך שמהוות ביטוי וגורם מרכזי להתפתחותה ולהתבגרותה.

שאלה שנותרת לא פתורה בעיניי היא באיזה אופן נולד האובייקט השלם והחדש מתוך הריסותיהם של האובייקטים הישנים. מהדימוי של צבעי הגואש אפשר להבין שעצם המגע ביניהם יוליד בהכרח צבע מסוים ולא אחר; אולם אפשר לחשוב גם על דימויים שונים למדי: למשל, על הניסיון לבנות בית גדול מהריסותיהם של שני מבנים קטנים, ניסיון שדורש בהכרח איש מקצוע ושיכול להתרחש בכמה אופנים, שחלקם מולידים מבנים יציבים וחלקם מבנים רעועים. תשובה אפשרית אחת, בה אני מחזיק לעת עתה, משלבת רעיונות המשתקפים בשני הדימויים: מצד אחד, התהליך דורש נוכחות של דמות יצירתית ומשקפת או הפנמה של דמות כזאת, למשל מטפל, שעבר תהליך דומה או שיעבור יחד עם המטופל את ההתפרקות; מתוך ההריסות המשותפות יבנו השניים מבנים חדשים. לצד זאת, ראוי שהמבנים החדשים שייבנו ייצגו את השילוב המקיף והיעיל ביותר בין המקצבים והתדרים שאפיינו את האובייקטים המפורקים. ייתכנו תשובות רבות לשאלה זאת, אך כך או כך אני סבור כי ליווי טיפולי מיטיב יהיה כזה אשר יעודד ויעזור ליצור מבני חשיבה חדשים באמצעות סינתזה בין הריסות המבנים הישנים, ולא ינסה לכפות מבני חשיבה ותובנות שגם אם הן גאוניות ויעילות למקרים מסוימים, לא נולדו מתוך אותן ההריסות.

 

 

תיאוריות בהן נעשה שימוש כללי במאמר זה:

זיגמונד פרויד (Freud, 1977) – בכל הנוגע לרגעים בהם המערך ההגנתי קורס; קארל יונג (Jung, 2014) – בכל הנוגע לארכיטיפ ה"צל" האישי והקולקטיבי; מלאני קליין (Klein, 1946) – בכל הנוגע למעבר בין העמדה הסכיזואידית-פרנואידית לדפרסיבית; דונלד וויניקוט (Winnicott, 1971; Winnicott 1974) – בכל הנוגע לפחד מהתמוטטות שהתרחשה אך לא נחוותה ולמרחב הפוטנציאלי; וילפרד ביון (Bion, 1962; Bion 1994; Symington & Symington, 2002) – בכל הנוגע לתיאוריית החשיבה ובעיקר ל"רשת"; אנדרה גרין (Green, 1993) – בכל הנוגע ל"תסביך האם המתה"; תומס אוגדן (Ogden, 2014) – בכל הנוגע לקריאה שלו את ביון ולתיאור האופנים בהם אנו חושבים או "חולמים" אנשים ורעיונות; כריסטופר בולס (Bollas, 1989) – בכל הנוגע ל"ידוע שאינו נחשב" ולאופן בו החלום מנהל את החולם; ארנסט הרטמן (Hartmann, 1998), בכל הנוגע לחלומות במצבים פוסט-טראומטיים; ז'אק לאקאן וסלבוי ז'יז'ק (Zizek, 2013) – בכל הנוגע לצורת התייחסותם לסימפטומים; ודנה אמיר (אמיר, 2013) – בכל הנוגע להיעדרה של "פונקציית העד" במצב של "טראומה מצטברת".

 

 

מקורות

אמיר, ד. (2013). תהום השפה. עמ' 98-131. ירושלים: מאגנס.

Bion, W. R. (1962). A theory of thinking. London: Routledge.

Bion, W. R. (1994). Learning from experience. Jason Aronson, Incorporated.

Bollas, C. (1989). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. Columbia University Press.

Brooker, C., & Foster, J. (2017). ARKANGEL [Television series episode]. In Brooker, C., & Jones, A., Black Mirror. Toronto, Canada: Netflix.

Freud, S. (1977). Introductory lectures on psychoanalysis. WW Norton & Company.

Green, A. (1993). The dead mother. Psyche, 47(3), 205-240.

Hartmann, E. (1998). Dreams and nightmares: The new theory on the origin and meaning of dreams. Plenum Trade.

Jung, C. G. (2014). The archetypes and the collective unconscious. Routledge.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. The International journal of psycho-analysis, 27, 99.

Martens, E. A., Thutupalli, S., Fourrière, A., & Hallatschek, O. (2013). Chimera states in mechanical oscillator networks. Proceedings of the National Academy of Sciences, 110(26), 10563-10567.

Ogden, T. H. (2014). Rediscovering psychoanalysis: Thinking and dreaming, learning and forgetting. Routledge.

Symington, J., & Symington, N. (2002). The clinical thinking of Wilfred Bion. Routledge.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Psychology Press.

Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psychoanalysis, 1.

Zizek, S. (2013). Enjoy your symptom!: Jacques Lacan in Hollywood and out. Routledge.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברק, ג. (2018). טראומה: קיפאון, מוות ולידה מחדש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3730

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.