כמו עץ בזמני סערה – מסע ברוח החומר
תרומתו של העיסוק באמנות בתהליך ההתמודדות עם מחלה מסכנת חיים
מאת מילי אפשטיין-ינאי
לאימי האהובה, שחיה באינטנסיביות שנים ארוכות והלכה מאיתנו בצניעות, בפתאומיות.
הקדמה
התהליך היצירתי יכול להתחולל בזמן המוקדש ליצירה, לפניו וגם לאחריו, הוא בעל ערך תרפויטי המתועד במיתוסים ובמסורות עתיקות-יומין: יש ביכולתו להניע טרנספורמציה ב"תרכובת" הנפש, להביא לשינוי, למודעות, להקלה ולהתמודדות מחודשת עם אירועי העבר וההווה, ולהפגיש את האדם באופן בלתי אמצעי עם כוחות הריפוי, ההחלמה והצמיחה שבתוכו. כפי שיוצג בהמשך, תיאוריות שונות מספקות מגוון תשובות לשאלת מקור כוחו של התהליך היצירתי, אך לכולן משותף זיהוי הקשר בין עיסוק באמנות לבין רווחה נפשית ושינוי תודעתי.
מאמר זה מבקש לבחון את תרומתו האפשרית של התהליך היצירתי לטיפול באנשים הסובלים ממחלות מסכנות חיים ואת הרווחים הנפשיים הפוטנציאליים שלו עבור אנשים אלו. תחילה ייסקרו רעיונות שמהם ניתן ללמוד על כוחה של היצירה והאמנות; לאחר מכן ייסקרו מחקרים המצביעים על האפקט החיובי והמרפא של התהליך היצירתי בכלל, ושל הכוחות היצירתיים שהוא מעורר אצל מטופלים בכלל ואצל הסובלים מטראומה אובדן ומחלה בפרט. בהמשך, באמצעות בחינת יצירות שנוצרו על ידי מטופלת חולת סרטן, ייעשה ניסיון לזהות ולהמחיש את תרומתו של התהליך היצירתי לשיפור איכות החיים בזמן הטיפול. לבסוף יזוהו על סמך בחינת היצירות ארבעה תהליכים תרפויטיים שעשויים לקדם התפתחות נפשית והשלמה ולחזק את תהליך ההחלמה של חולים במחלה מסכנת חיים בעזרת שימוש באמנות.
יצירת דימויים וכוחה של המטפורה
תהליך ההסמלה הוא העומד בבסיס היכולת לייצר ייצוגים שונים. התוצר הסמלי הוא מעין הקפאה של הרגע שבו התרחשה ההסמלה, שכן הדימוי שנברא מעיד על חוויה שכבר קרתה וכעת נעדרת ואיננה. ניתן לומר שהדימוי הסמלי, בתמציתיות ובמידיות שבו, לוכד בו-זמנית נוכחות והעדר, תנועת הזמן ועצירתו, תהליך תוך-אישי ופנייה בין-סובייקטיבית.
הדימוי החזותי יכול לקפל בתוכו ראייה מטפורית. המטפורה מבטאת את האפשרות להבין, להרגיש ולהתייחס אל תופעה אחת כאילו מדובר היה בתופעה אחרת, המשתייכת לעולם רפרנציאלי שונה מזה שאליו משתייכת התופעה הראשונה (למשל, צעירים הם פרחים, אהבה היא אש, עמוד אינפוזיה הוא עץ, יד הוא צמח, וכו'). בדרך זו יוצרות המטפורות רשתות של יחסים בין מושגים שונים (Lakoff & Johnson,1981). המטפורה נשענת על זיהוי דמיון מבני מורכב בין תופעות שונות, ויש בכוחה לשלב מציאות עם מרחב רגשי-דמיוני ולא ריאלי. כך מתייתר הצורך לדייק מבחינה אסתטית, שכן הדימוי הוא ביטוי לנפש.
המטפורה היא בו-זמנית תופעה לשונית ותופעה מחשבתית-תרבותית, ועל-כן היא מקבלת ביטוי בייצוגים רב-רובדיים השוזרים אסוציאציות, רגשות, יחסים תוך-אישיים ויחסים בין-אישיים. השימוש בדימוי מטפורי מוסר מידע, אך גם מבטא רגשות, חוויות ומצבי תודעה לא-מילוליות; הוא יכול גם לעורר תחושות, זיכרונות קודמים ותובנות וכן לעודד תהליך של מנטאליזציה והבנה רבת-פרספקטיבות של סיטואציה נתונה (אליצור,1992; ויצטום, 1987; אריקסון, 1996; חזות ושגב-שהם, 2006; דורון ויפה, 2007; Dent & Case, 2007; Buk, 2009; Bat-Or, 2010). לפעמים, מטפורות מוטמעות באופן לא מודע, והן יכולות להנחות פעולה, לבסס ערכים ולקבוע אופני הוויה בעולם (Lakoff & Johnson,1981).
הפילוסוף ארנסט קסירר (Cassirer, 1968), שחקר את תהליך יצירת הסמלים, טען שהסמלים משמשים בידי האדם כמכשירים שבעזרתם הוא יוצר את עולמו; יחד עם זאת, הסמלים גם מרחיקים את האדם מהעולם הממשי. בדומה, חזות ושגב-שהם (2006) מציינות כי היצירה היא בו-זמנית דבר-מה קרוב מאוד ליוצר ("הוא עצמו") וגם היא נפרדת ממנו:
תפיסת היצירה כמרוחקת מנציחה את היותה מופרדת מגופו של היוצר ובכך מופחתים האיום, החרדה וההצפה מהתכנים המובעים באמצעותה, אך נפרדות זו מאפשרת גם התבוננות מעמיקה והתקשרות אשר ממשיכה "להדהד" מול עיני היוצר גם בפרספקטיבה של ריחוק במקום ובזמן [...].
גם ז'ן-מרי ויליון (Viljoen, 2013) מתייחסת, בעקבות פוקו, לכפילות שבשפה, ההופכת אותה לכלי להבעה אשר מניח מודעות עצמית, אך בו-זמנית גם מאפשר ריחוק מהאירועים.
לפי ג'וי שבריאן, הדימויים הם "השתקפות של העולם הפנימי והרהור על העולם הפנימי" (Schaverien, 1995: 125) וכך הם מאפשרים לשים עולם זה בחוץ כדי להתבונן בו, ללמוד ממנו, לסלק אותו או להשלים איתו. היא משתמשת במושג "הדימוי המגולם" (embodied image) על מנת לתת ביטוי ליחסים המורכבים שבין הדימוי, היוצר, המטפל ועולם הרגשות הלא-מודע. מושג זה מבטא את האופי החומרי של העדות שנושא התוצר האמנותי על המטופל ועולמו ואת הקשר העמוק שבין היוצר לבין התוצר המוחשי שלו.
הוגים שונים (Langer, 1957, 1962 ; מקרמן-סימנס, 2013) חקרו כיצד הגוף והחושים משפיעים על תהליך ההסמלה וכיצד מטפורות מבוססות על דימויים שנוצרים באמצעות המערכת הסנסו-מוטורית (.(Lakoff & Johnson, 1981 מכיוון שהמטפורה מובילה לזיכרון קדום המגולם בתחושות הגוף, חקירתה עשויה להביא לתובנה ולהבנה המגשרת בין רגש, חישה, התנהגות וקוגניציה (Shengold, 1981). כחלק מכך יש בכוחה לחבר מחדש את העצמי לתחושות גוף ראשוניות המתייחסות להפרדה בין פנים וחוץ ובין עצמי לדברים שאינם עצמי. כפי שבוצ'י (Bucci, 2005) טוענת, הרקע לכל אלו נרקם ביחסים הבין-סובייקטיביים המוקדמים, שהם הבסיס ליצירת "סכמות רגשות" אשר דרכן האדם תופס את המציאות. כלומר: תהליך ההסמלה ומניפת הרגשות מנהלים תמיד יחסי גומלין שלעתים אינם גלויים לעין, אך הם באים לידי ביטוי ביצירות.
קשר כזה בין גוף לנפש זוכה לתמיכה גם במחקרים על נוירוני-מראה ועל סימולציה גופנית (embodied simulation), שמממצאיהם נובע שהנוירונים האחראים לפעילות ולתנועות הגוף של היוצר בעת ההסמלה פועלים אוטומטית אצל המתבונן בזמן שהוא שקוע בהתבוננות ביצירה, ומעוררים מעין "חוויה מבפנים" של היצירה ושל הפעילות הגופנית שהתרחשה בפועל, דבר המעצים את התהליך האֶמפתי במתבונן ( Freedberg & Gallese, 2007; Buk, 2009; מרקמן-סינמנס, 2013). תשומת הלב לתופעות אלו חשובה במיוחד בזמן מחלה, כאשר הגוף פגיע ותחושות של פירוק או חוסר חיבור בין חלקי הגוף פוגשות את החולים.
סגולותיו התרפויטיות של תהליך היצירה
חזות ושגב-שהם (2006) מדגישות את חשיבות המטפורה כחלק מהתהליך התרפויטי ואת הכוח המארגן שלה המאפשר למטופלים לחוש עצמאות, חוויה של תיקון, שליטה ומשמעות חדשה. ואמנם, לפי ויניקוט (1995), התהליך היצירתי מתקיים על התפר שבין עולם המציאות לבין העולם הפנימי, והוא מאפשר למצוא/להמציא "דבר-מה חדש" ולאתר כך נתיבים חדש בהתמודדות עם סוגיות מטרידות.
נראה כי האפקט התרפויטי של האמנות והשימוש בה ככלי לחקירה, לריפוי ולשיקום מתבססים על המרחב הסמלי-משחקי שהיא מציעה (Lieberman, 1977). במרחב פרדוקסלי זה אפשר ליצור במובן הרחב של המילה: לעשות, לתת ביטוי ליצר, להביע, לחולל, לעסוק באמנות כלשהי; ניתן לתת בו ביטוי לתכנים סותרים מבלי להידרש להחליט ביניהם. במרחב בטוח זה ניתן להתנסות, ללמוד, לגלות; לפעמים, אפשר גם לפתור קונפליקטים, לזהות דרכים חדשות, להיזכר בנשכח ולהביע את אשר חורג מהשיח המנוסח. במרחב המעברי שהיצירה מחוללת, היוצר יכול להחצין פיצולים ופנטזיות, להביע דו-משמעות ופחדים, לשחק עם תחושותיו וגם לשאת את חרדת הפירוק (ויניקוט, 1995).
שבריאן, שחקרה תהליכי העברה, העברה נגדית והשלכה ביצירת אמנות, מציעה כאמור כי היצירה מכילה השלכה של ייצוגים נפשיים. כך מתאפשרת העברה של מצב רגשי אל המצע המחזיק אותו וגם מכיל אותו. בתוצר האמנותי, המייצג את חלקי הנפש או את האינטגרציה שלהם, הייצוג הנפשי מוחזר אל היוצר/צופה המעניק לו משמעות חדשה (Schaverien, 1995). בשפה תיאורטית אחרת אפשר גם לומר שעבודות האמנות מגלמות מקרה פרדוקסלי שבו הגרעין הפנימי ביותר מתגלה במצע חיצוני ולוכד כך את ההוויה, כמו במושג הלקאניני extimité, המשלב בין המושגים "אינטימיות" ו"חוץ" (Miller, 1994). תפיסה זאת מניחה קשר בין המיוצג לבין נפש היוצר, ולפיכך עשויה לשמש כבסיס פורה לשיחה טיפולית ולהתייחסות פרשנית ליצירות.
העיסוק באמנות מאפשר לגשר בין עולמות שונים ולתת להם ביטוי חזותי: הבין-אישי והתוך-אישי, הגלוי והנסתר, המודע והלא-מודע, המוכר והמפתיע. כחלק מכך, התהליך היצירתי נע בין תקופות של חוסר סדר לתקופות של התנסות ועשייה מעשית ומאורגנת. "כאוס", "עמימות", "חוסר שקט" ו"חוסר סדר" הם ביטויים המנסים לתאר את ה"עודף" ואת הגודש המאפיינים את החיים הנפשיים בפעולה (ויצטום ולרנר, 2009; סטור, 1983; Kaufman & Sternberg, 2010); אולם על מנת שחיים אלו יתקיימו דרוש סדר כלשהו, גם אם נזיל ולא עקיב. התוצר האמנותי נותן אפוא ביטוי אינטגרטיבי למיזוג בין כאוס לסדר, בין חיפוש למציאה, בין איבוד שליטה להשגתה, בין הרס לבנייה.
לאור זאת, אין פלא שהתרומה של אמנות בכלל ושל אמנות פלסטית בפרט לתהליכי ריפוי, לשיפור ההרגשה הכללית ולשיקום אושרה באמצעות מחקרים קליניים רבים: האמנות תוארה כבעלת השפעה מיטיבה על הגברת הביטחון העצמי ופיתוח היצירתיות (Levine, 1997), וכמובילה להרחבת המודעות ולקבלה עצמית (Thompson, 2011). התהליך היצירתי נמצא כמדרבן כוחות בריאים בנפש המעודדים הבעה של רגשות, מחשבות ותחושות שאינן מודעות בהכרח (חזות ושגב-שהם, 2006; Lieberman, 1977).
בשנים האחרונות התווספה לעבודות אלו ספרות מחקרית הולכת ומתרחבת התומכת בהשפעות החיוביות הספציפיות של טיפול באמנות במצבי טראומה, אובדן ומחלה, וביניהם מחלת הסרטן (Nainis et al., 2006; Predeger, 1996; Deane et al., 2000; Appleton, 2001; Ponto et al., 2003; Slayton et al., 2010). ממצאי עבודות אלו הצביעו על תרומת הטיפול באמנות לתחושת היכולת של האדם החולה ולתובנות החדשות שהוא מעורר לגבי חוויית המחלה, וכן על הפוטנציאל של התערבויות קצרות מועד באמצעות אמנות לתמיכה במשפחות החולים ובמטפלים שלהם (Walsh &alii, 2004). עוד נמצא כי עיסוק מתמשך באמנות יכול לחזק את כוחות החיים ולעורר תקווה בריפוי, תחושות המשפיעות על הרווחה הנפשית של החולים ותורמות לתהליך ההחלמה הנפשי והגופני (Levine, 1997; Bertman, 2011; Peterson, 2015).
בפרט, טיפול באמצעות אמנות נמצא כבעל פוטנציאל להפחית דיכאון ועייפות בחולים שעברו כימותרפיה (Bar-Sela et al., 2007), ולהביא להטבה ברוב התסמינים הפיזיים-נפשיים הקשורים במחלת הסרטן ובטיפולים בה, כגון כאב, עייפות, חרדה, לחץ ואי-נחת (Nainis et al., 2006). המטופלים הדגישו שהטיפול באמנות "ממלא אותם באנרגיה", והחוקרים התרשמו שהתהליך היצירתי במסגרת הטיפול סייע לחולים להגביר את המודעות לרגשותיהם ולתת להם ביטוי לא מילולי.
לצד השימוש באמנות לצורך שיפור איכות החיים של החולים בסרטן, שיפור יכולתם להתמודד עם מצוקה והפחתה בתופעות הלוואי של המחלה ושל הטיפול בה, נראה כי לַעיסוק באמנות – בין אם כמשתתף או צופה – ישנן השפעות עמוקות וארוכות טווח החורגות מתקופת המחלה: הוא מעודד התבוננות רפלקטיבית וחיפוש אחר משמעות, מאפשר להתאבל ומצית שינוי (Bertman, 2011).
נראה כי הצמיחה הפוסט-טראומתית לאחר תקופת המחלה דורשת שהות לעיבוד השינויים החווייתיים והעוצמתיים הכרוכים בה (סדן, 2012), והעיסוק באמנות מספק מצע מתאים לעידוד תהליכים מסוג זה (אברהמי, 2002; שלו, מגידס ושות', 2010). לפי תומפסון, כוחה המרפא של היצירה ויכולתה לעורר תהליך אינטגרטיבי של חוויות טראומתיות טמון בשימוש שנעשה בה כראי לנפש, וכמצע גמיש ורב-תכליתי שעל גביו ניתן להביע תכנים כמוסים ואף סותרים (Thompson, 2011).
ואמנם, מחקרים שבחנו את ההשפעה המיטיבה של האמנות לאחר תקופת הטיפול מצאו כי לתהליך היצירתי יש תרומה מיוחדת לתהליך הבנייה מחדש של זהות המטופלים (Luzzatto & Gabriel, 2000). המצאת העצמי מחדש והבנה מחודשת של סיפור החיים כבעל משמעות נמצאה כמאפיינת את ההתמודדות עם טראומה (אברהמי, 2002; Viljoen, 2013): נראה כי לאדם הנפגע יש צורך לבדוק מחדש את השערותיו על מקומו בעולם ומשמעותו האישית בו בעקבות "רעידת האדמה" בקרקע-נפשו, שבמסגרתה נפגעו העולם והסדר המוכרים לו באופנים שאי-אפשר היה לנבא ושאי-אפשר לשלוט בהם (Tedeschi & Calhoun, 2004).
תהליך היצירה נע בין קטבים מנוגדים ובמהלכו זוכים רסיסי ההרס של הזיכרון טראומתי ושל החוויות המורכבות והכואבות לייצוג וכך הם נאספים אל רצף החיים ומשויכים אליהם באופן אינטגרטיבי (Viljoen, 2013). באמצעות מתן האפשרות למצוא/להמציא את הדרך המתאימה לספר את הסיפור ולתת לו "קיום" רגשי נוכח, תהליך היצירה מאפשר להיזכר בחוויה ש"נשכחה" ולא נרשמה במודעות ולהפוך אותה ל"ניתנת לייצוג" רגשי. במונחיו של ויניקוט במאמרו על הפחד מהתמוטטות, היסוד בנפש אשר טרם חווה את החוויה המאיימת ולא עיבד אותה הוא שנמשך להפוך אותה לזיכרון שנרשם כבעל נוכחות רגשית (Winnicott, 1974; Winnicott, 1980; בן צור, 2011). ההסמלה של תהליכי ההרס והרישום של החוויה שאי-אפשר לנסח במילים בחומר הפיזי – צבע, נייר, חמר וכו' – היא הבסיס לבנייה החדשה.
במובן מסוים, מחלות ואובדן הן מקרה ספציפי של טראומה, וצורך דומה בבנייה מחדש של העצמי בעקבות הריסתו תועד באופן ספציפי גם לאחר אירועים מטלטלים כגון התמודדות עם מחלת הסרטן (Utley, 1999; Bahrami et al., 2015). גם השפעתה של ההתמודדות עם מחלה מסכנת חיים הפוגעת הגוף ובבריאותו היא בעלת אופי סיסמי (seismic), ובדומה להשפעתם של אירועים טראומתיים גם היא נחווית כמעין רעידת אדמה שלא ניתנת לייצוג ולהבנה באמצעים קוגניטיביים.
בשל עוצמתה החריגה של החוויה, בתהליך הריפוי והצמיחה שלאחר הטראומה נדרשת תשומת לב מיוחדת לממד החווייתי. באפיק זה טמונה האפשרות לגשר על פני התהום של החוויה המטלטלת הבלתי ניתנת לביטוי או להסבר ולחבר בין "העצמי הזוכר" ל"עצמי החווה" (Kahneman, 2012; Viljoen, 2013). השימוש באמנות מעניק למטופל מסלול עוקף היגיון וקוגניציה כדי לחקור את עולמו החבוי, בעזרת אופני תקשורת סמליים ולא ישירים המעודדים מגע בלתי אמצעי עם הכוחות היצירתיים שבו (Levine, 1997).
נראה כי העוצמה הרגשית שמתעוררת באמצעות האמנות, שאחראית להשפעתה הטיפולית שתוארה לעיל, נעוצה בדיוק ברבדים החווייתיים הפרֶה-סמנטיים שלה, המערבים תהליכים ראשוניים של ייצוג, רכיבים לא מודעים והפעלת מסלולים עצביים רגשיים ב"מוח הימני" (חזות ושגב-שהם, 2006; הרפז, 2007; Buk, 2009). ואמנם, מחקרי מוח הדגישו את מקורם של תהליכים מוחיים אלו בתהליכי התקשרות מוקדמים המופעלים בעת אינטראקציה בין-אישית בכלל ובעת תקשורת טיפולית בפרט, ואת תרומתם ליכולת ההתמודדות עם לחץ ועם אתגרים – ולפיכך לחוסן הרגשי ולאיכות החיים (Schore, 2014).
הממד החווייתי הוא ממד חמקמק של מפגש בין רוח וחומר, והעיסוק בו מעלה שאלות על הקשרים העדינים בין הנפש לגוף החולה, בין איכות החוויה האנושית לתהליך הריפוי ובין התייחסות נפשית, חשיבה וציפיות חיוביות לשינוי במצב הגופני. במאמרן על כוחה של האמנות כמעודדת "עבודת התקווה", טוענות חזות ושגב-שהם (2006) על סמך מחקרים מדעיים כי השפעתה של האמנות פועלת באמצעות מערכת העצבים המרכזית והמערכת ההורמונלית אשר מפעילה את המערכת החיסונית שמגנה על הגוף (ראו גם: Gantt & Tannin, 2009). כך, תחושות תקווה ואמון מובילות לשחרור חומרים הורמונליים מעוררי רגיעה וסותרי לחץ, והחוויה של שקט נפשי משדרת לגוף מסר של "לחיות" ולהמשיך להתקיים. זהו המפתח לתהליך החלמה (Peterson, 2015).
היצירות – עץ בזמני סערה
בחלק זה של המאמר אתייחס ליצירותיה של הדס (שם בדוי), אישה חולת סרטן כבת חמישים שנעזרה בציור במהלך הטיפולים שעברה לפני מספר שנים ושיתפה אותי בעבודותיה. היצירות (שמוצגות כאן לפי סדר יצירתן) נוצרו במהלך כמה חודשים של עבודה אינטנסיבית. הן נעשו ללא הכוונה כלשהי, ומתוך רצון לתעד חוויות בזמן טיפול רפואי במחלת הסרטן. היצירות נשמרו מבלי לנסות לחשוף מה נמסר דרכן. מבין מגוון היצירות של הדס, אלו שיתוארו כאן נעשו על גבי קרטון, כוללות שילוב בין חפץ דומם וחלקי (עמוד אינפוזיה או זרוע) לבין עץ שלם, ומשלבות במרכזן צילום שצולם על ידי היוצרת עצמה. בחירה זו נועדה לאפשר ניתוח ממוקד של מספר תמות ומרכיבים עיצוביים.
השאלות המרכזיות שהנחו אותי בניסיון לגלות את האיכויות הטיפוליות שבתהליך היצירה של הדס נוגעות לאפקט החיובי של העיסוק ביצירה בזמן מחלה ופגיעוּת ובתהליך ההתמודדות עם מחלה מסכנת חיים. המטרה היא לנסות ולזהות ביצירות את תרומתו של התהליך היצירתי לשיפור איכות החיים בזמן הטיפול.
בסיס מתודולוגי להתייחסות ליצירות אמנות
הניתוח המוצע משקף את הרצון לפרק ולהרכיב מחדש את אשר נשקף מעבודות אלו, ובתוך כך כמו "לשחזר" תחושות ורגשות שקפאו על המצע, כפי שהם התגלו לעיניי. כחלק מהחקירה, ייערך שילוב בין תיאור היצירות ובין פרשנות הייצוגים המופיעים בהן. הניתוח לא יתבסס על פרשנותה המילולית של היוצרת עצמה לעבודותיה, מתוך הנחה שלמדיום החזותי יש עוצמה משלו, שעומדת בפני עצמה ואינה תלויה בדיווח מילולי כזה.
התייחסות לתוצרים החזותיים תתבסס על שתי תיאוריות מרכזיות: הגישה הפנומנולוגית, התומכת בתיאור קפדני של הנגלה מבחינה חומרית-צורנית, והגישה ההרמנויטית, המאפשרת לגשת בדרכים פרשניות וסמליות לייצוגים הפלסטיים, על מנת לגלות משמעויות חדשות.
הגישה הפנומנולוגית צמחה בתחילת המאה ה-20 (Betensky,1995 ; הוסרל, 1972). מטרתה הראשונית הייתה לתאר את מבנה החוויה כפי שהוא מתגלה לתודעה. תנועה זו שאפה להתנער מתיאוריות, השערות והנחות אשר מקורן אינו בחוויה עצמה, ולחקור את האובייקטים השונים כפי שהם מתגלים לעיני המתבונן ונחשפים לפניו. מתחילת דרכה חוקרת הפנומנולוגיה רגשות, חפצי אמנות ומצבי תודעה. כותבים שלקחו חלק בתנועה פילוסופית זו הדגישו כי תוכני התודעה קשורים לפעולות של היזכרות, של רצון, של תחושה וקליטה באמצעות החושים. הם גרסו כי יצירות אמנות צריכות לעבור תהליך של מימוש (concretization and performance) על ידי קוראים/צופים, המודרכים על ידי ההתכווננות (intentionality) האישית שלהם. בתחום הטיפול באמנות, גישה זו מיוצגת למשל בעבודתה של מלה בטנסקי (Betensky,1995), אשר דגלה בהתבוננות לא פרשנית בתוצרי המטופלים. השאלה המנחה את בטנסקי היא "מה את/אתה רואה פה?" תוך היצמדות למצע החומרי של היצירה.
הגישה ההרמנויטית, מנגד, שואפת לפרש טקסטים מסוגים שונים ולתת להם משמעות. לשם כך היא נעזרת בכלים תיאוריים וביאוריים ובכלים מגוונים של הסקת מסקנות. שורשיה הרחוקים נעוצים כבר במאה ה-10, ובמאה ה-15 היא החלה להיבנות כתחום עיון נפרד, כאשר במוקדה עמדו טקסטים דתיים וספרותיים שאותם היה צורך לפרש ולמצוא להם משמעות בזמנים משתנים (לוי, 1986; צבר בן יהושע, 2001). בתחילת המאה ה-20 טען הפילוסוף מרטין היידגר (Heidegger) שכל התנסות אנושית – ובכללה אמנות, תרבות, דרכי התנהגות ונימוסים וכו' – היא התנסות פרשנית.
ז'אק דרידה (Derrida, 1967) תרם גם הוא לדיון ההרמנויטי ואף טלטל אותו בטענתו הרדיקלית באשר לשוני והפער הבלתי ניתנים לגישור בין השפה והעולם, ולאי-יציבותן של השפה ושל מערכות ליצירת משמעות. דרידה טבע את מושג ה-différance כדי לתאר את המרחק ואת ההבדל המהותי הקיים בתוך טקסט באשר למשמעותו, שבעטיים הטקסט טוען את ההפך מהצהרתו הגלויה. המושג "דקונסטרוקציה", פרי המצאתו ושיטתו הפרשנית, מתייחס לתהליך של פירוק המשמעות בעזרת קריאה צמודה של הנגלה בטקסט על מנת גלות משמעויות חדשות ואף סותרות, וכך להרכיבו מחדש.
הפרשנות ההרמנויטית נשענת על ניתוח סמלים ויחסי-גומלין חברתיים, והיא מקובלת מאוד במחקר האיכותני, שבמרכזו המשמעות המוענקת לתופעה הנחקרת (צבר בן יהושע, 2001). השפה והסמלים מייצגים מציאות הניתנת לחקירה. הפרשנות ההרמנויטית מציעה ניתוח של תקשורת בין-אישית ותוך אישית (Ricoeur, 1992) המתבצעת על ידי סמלים והבנות אינטר-סובייקטיביות שמתגלמות בשיח.
התבוננות פנומנולוגית: מה רואים פה?
 ציור 1 |
 ציור 2 |
 ציור 3 |
 ציור 4 |
 ציור 5 |
 ציור 6 |
 ציור 7: אדריאמיצין מצוי פורח |
 ציור 8 |
 ציור 9 |
|
מה מתגלה לעין בעבודות אלו? סגנון הציור הוא לא ריאליסטי והפורמט יחסית קטן (55 ס"מ X 45 ס"מ ופחות מזה). מספר ייצוגים חזותיים חוזרים בעבודות: שורשים, גזע עץ, צמרת, טבע ברקע, עלים, פרחים, אבנים, שמים, מוט אינפוזיה ממתכת ושקיות עם נוזלים. רוב היצירות מייצגות עץ או צמח, ומשלבות את הצומח עם החפץ הדומם והמתכתי ואת עולם החיים עם עולם הדברים נטולי-החיים. בחלק מהדימויים (למשל בציור 3) ניתן אף לראות דמיון בין העמידה של העץ ועמוד האינפוזיה.
הקומפוזיציה היא לרוב סימטרית וממורכזת: עמדת עמוד האינפוזיה וגזע העץ מוצבים במרכז התמונה, כאשר מסביבם מתפשט הטבע ברמות משתנות של פירוט. צמרת העץ חורגת לרוב מעבר לגבולות הדף. במקביל, הנוזל האדום שנראה באינפוזיה חורג אף הוא מגבולות הצילום כלפי מטה ומתחבר לגזע העץ שתחתיו.
העבודות כוללות צילומים שהודבקו בקפידה וללא התערבות, לרוב – אותו צילום החוזר על עצמו. בכל היצירות בולט הצילום המודבק כמעין חפץ זר ביצירה, הנבדל מהרקע. ניכר כי הרקע נצבע בתנועות רחבות ובצבעים עזים או בצבעים רכים, לפני שהתמונה הודבקה. שולי הצילום הישרים מבליטים את היותו "גוף זר" על רקע הצבע. ברוב העבודות לא היה ניסיון לטשטש מעבר זה, והנפרדות בולטת לעין. יחד עם זאת, נראה כי נעשה ניסיון לבטא המשכיות מסוימת בין הפרטים שבצילום (מוט אינפוזיה, שרוול של בגד) לבין הנוף המצויר (עץ או צמח): אף שההדבקה שומרת על הגבולות הברורים של הצילום, הציור ממשיך את המיוצג בו והופך אותו לחלק מהנוף. מוט האינפוזיה הופך בציורים השונים לגזע כהה ודק מאוד של עץ, אשר לו שורשים רחבים וגם צמרת גדולה. גם העצים נראים "נפרדים" מהרקע, כאילו "הונחו" עליו.
העבודות נעשו על גבי חומרים ממוחזרים – קרטונים משומשים מסוגים שונים. הרקע מורכב מצבע אקריליק שהונח בתנועה רחבה. מלבד מצע הקרטון, האקריליק והצילום המודבק, נעשה שימוש גם בכתבי-עת, בדיו שחור, וגם במספר קטעי טקסט כתוב: סיפור בריאת הצומח מספר בראשית, פרשנות לקטע זה ממקראות גדולות, קטע על קשרים בין הרוח לחומר והסיפור "פרומתיאוס" מאת קפקא, המתייחס לאמת הדוממת המגולמת בחומר. מאות העלים שבעצים הוכנו בצביעה או בגזירה והדבקה קפדנית, ונראה שזמן רב הושקע במלאכה זו, הנראית כפעילות מדיטטיבית.
דיון פרשני ביצירות
האופי הלא-ריאליסטי של העבודות מעיד כי היוצרת לא חשה מחוייבת "להיות מציאותית" או לדייק בפרטים, ומבליט את המיקום של היצירה על התפר שבו מפגשים ומתמזגים הפנימי והחיצוני. הוא מזכיר כי תהליך היצירה יכול להיות מרחב שבו שולט הדמיון והרגש נפתח, שבו ניתן לשהות באמביוולנטיות מבלי להחליט מראש מהי משמעותו של המצויר ואיך לנסח את המגולם בעבודה.
הקומפוזיציה, הכוללת חריגה מגבולות הדף והצילום ומערערת על הגבולות, יוצרת מצד אחד רושם של גבולות פרוצים; מצד שני, נראה כי יש ניסיון לשלוט בארגון מאוזן של התמונה כולה. אמביוולנטיות זו נותנת ביטוי סמלי ואסתטי לאמביוולנטיות המאפיינת תקופת מחלה מסכנת חיים: בין רצון לשמר את החיים לבין כוחות המחלה הפורצים ומטלטלים את מסגרת היום-יום, בין כוחות הרס וחידלון לכוחות בנייה ותקווה.
השימוש בחומרים ממוחזרים, ובפרט בקרטון שנזרק, משקף גם הוא רב-משמעות זו שבין הרס ובנייה ומנכיח אותה, דרך האיכות החומרית של כל יצירה. בנוסף, השימוש בדימויים מבליט גם הוא את הבו-זמניות של ההרס והצמיחה, של הפגיעה והתקווה, שכן הוא מראה כי ההרס ניתן להסמלה ומניח כך בסיס לבנייה חדשה.
הצילום המודבק במרכז המשטח מבטא הזרה ובידול, והוא יכול לייצג את ההזרה שמחלה מכניסה לשגרה: דבר-מה זר הממלא את החלל שעמד במרכז החיים לפני המחלה. ההזרה יכולה לשקף גם התרחקות ודיסוציאציה – מצב שיכול ללוות את ההתמודדות עם סכנת מוות מוחשית. עמדה דיסוציאטיבית מאפיינת את ההתמודדות עם מצבי טראומה ואובדן (אברהמי, 2002; סדן, Winnicott, 2012 ;1980) והיא תגובה שנועדה למנוע את המפגש עם הכאב או האיום הבלתי נסבלים. גם החזרתיות שבפעולת הדבקת הצילום בכל יצירה ויצירה נועדה אולי להשיג שליטה, ארגון ורגיעה כתגובה למצב הנחווה כטראומתי.
מבחינה תמטית, נראה כי העבודות מדגישות מעברים בין קטבים שונים: מהחי לדומם, מהמצולם לצבוע, מגבולות ברורים למטושטשים, מהחדש למשומש, מנוזלים טבעיים לנוזלים מלאכותיים, מזרימה וצמיחה לעצירה וישיבה במקום, מהמרחב הפנימי המצולם למרחב החיצוני המצויר.
ניתן לארגן נושאים אלו בשלושה רצפים או אשכולות שונים ומשלימים, אשר כל אחד משבץ יחדיו רכיבים תמטיים ובחירות אסתטיות: הרצף של הצמיחה, הטרנספורמציה והחיים, שיכונה כאן "עץ צומח"; הרצף של הצמצום, האבל וסכנת המוות, שאליו אתייחס כאל "ההזרה שבתמונה"; ולבסוף – הרצף המתייחס לקשר בין כוחות החיים לכוחות ההרס, שיידון כאן תחת הכותרת "חיבורים".
זיהוי הרצפים כנבדלים הוא פרי מהלך הפשטה והסמלה, בעוד בפועל הם כמובן שזורים זה בזה במצע היצירות. הרצפים יודגמו להלן תוך התבוננות בגזע העץ; בשל מגבלות מקום, רכיבים אחרים של היצירות – כגון זווית הצילום, שילוב טקסטים, בחירת הרקע, עובי הצבע ועוד – ידונו בפעם אחרת. העץ נבחר כמוקד להתבוננות בשל המשמעות שהוא נושא עמו: לפי הגישה היונגיאנית (נצר, 2004) העץ מסמל את איחוד הניגודים שבעצמי כצמיחה טבעית מתמדת, ומקושר לתהליך דינמי של התהוות והשתנות, כמו בדימויים של עץ החיים, עץ הדעת, עץ הנשמות, עץ הספירות, וכדומה.
עץ צומח: ביטוי לתקווה ושינוי
בעצים המשלבים בתוכם את עמוד האינפוזיה אפשר לראות את כוחות ההמשכיות, החיות והריפוי: החומר התרופתי המוחדר לגוף-עצמי-עץ מאפשר את צמיחתו, את הבראתו ואת התפתחותו הטרנספורמטיבית. השילוב מתייחס לאפשרות לשלב אירועים לא צפויים, מכאיבים ומאימים בעץ החיים (נצר, 2004).
גזע העץ הוא דק מאוד ומיוצג על ידי מוט האינפוזיה המצולם. איך גזע דק סוחב צמרת רחבה כה גדולה? יש משהו לא הגיוני בפרופורציות של הציור, המזמין התייחסות סמלית. ייצוג זה של העץ מבטא אמונה בצמיחה ובשינוי, ציפיות לעתיד ותקווה לריפוי ולהופעת עלים חדשים ופרחים. ביצירות, החיבור הוא אפשרי והעץ מצמיח עלים רבים ואף פרחים. גזע העץ מחבר בין השורשים לבין הצמרת, בין מה שמוסתר מן העין בעמקי האדמה לבין מה שגלוי וצומח לשמים, בין הבסיס לבין התוצרים.
|
|
|
אופטימיות ותקווה מובעות באופן מיוחד בעבודות המאוחרות יותר (ציורים 6-7-8), המשקפות שינוי ביחס לעבודות הקודמות: בעבודות אלו מראה הצילום המודבק זרוע – חלק מגוף חי – ההופכת בשלמותה לעץ צומח ואף-פורח, וכך מייצג המשכיות בין שתי צורות חיים. הכותרת שניתנה לציור 7, " אדריאמיצין מצוי פורח" נותנת ביטוי לבדיחה של היוצרת, שבה שם התרופה הכימותרפית מתחלף לכינוי בוטני כביכול. עמוד האינפוזיה הדקיקה כבר איננו במרכז וכך כבר לא לוכד בנוכחותו את המבט וממקד את התמונה. גם התרחבות הגזע והמובחנות הברורה יותר של הרקע מצביעים על כך שמשהו ברגשות ובתפישת העולם הנפשי השתנה.
ההזרה שבתמונה: ביטוי לתחושות קשות
הצילום המודבק מביא כאמור הזרה וניכור למרכז התמונה, בתארו אובייקט מתכתי ודומם בצילום פְּנים, בקטיעת הרצף הטבעי של העץ-עצמי, ובשוליו הישרים המבדילים אותו מהרקע הנופי. בחירות אסתטיות ועיצוביות אלו מייצגות את המחלה כ"נטע זר" בהתנהלות החיים. השפעתה של המחלה על הרקע החי שסביבה ניכרת גם על העץ עצמו: הגזע בעל השורשים הרבים, מצטמצם ונעשה דקיק ושברירי אף שהוא נושא נטל כבד. כך, רגשות מפחידים של אבל, סכנה ואובדן שהיו במרכז ההוויה ברגעי היצירה מבוטאים על הדף, גם מבלי שזכו לביטוי מילולי.
חיבורים: שילוב בין ניגודים
העבודות נותנות ביטוי למצבי תודעה ורגש שונים העולים בזמן מחלה ולשילוב ביניהם – הפחדים, הייאוש והקושי, אך גם ההמשכיות והתקווה. פחד, כאב ושמחת העשייה מעורבים בהן יחדיו.
כך למשל, גזע העץ מחבר ומגשר בין השורשים לבין הצמרת והעלים, בין מה שמוסתר מן העין במעמקי האדמה לבין מה שגלוי וצומח לשמים, בין הבסיס לבין התוצרים. הגזע גם מתפצל לשני ערוצים שחוזרים ומתאחדים לקראת הצמרת: חלקו אדום, צדדי, מעין סטייה מהגזע המרכזי, וחלקו חום, כהמשך מצומצם של השורשים. גם הנוזל האדום הוא בעל משמעות כפולה: גם מסוכן, מפחיד ובעל כוח הרסני, אך גם מבטיח ריפוי, החלמה והמשך החיים, ומוביל לצמיחה של עלים חדשים. העצים צומחים כאשר עמוד האינפוזיה והצינוריות משולבת בהם, ובכך משלבים חומר זר – וגם את המשך החיים.
היבט נוסף של חיבור בין הרס לתיקון וריפוי מופיע בבחירה בחומרים שהושלכו כמצע. מצד אחד, שארית הקרטון שנזרקה היא עדות לכך שההרס כבר אירע (;Winnicott, 1980 Winnicott, 1974). מצד שני, במקביל לרגשות כואבים, השימוש בחומרי מחזור מצביע על בחירה בבנייה והתחדשות לאחר ההרס והפגיעה, ועל המשכיות ועיבוד מחדש לאחר שהחומר התגלה כפגום ונזרק (ויניקוט, 1995; שפירא, 2005). לשארית מוענקת משמעות חדשה והיא עוברת טרנספורמציה והופכת למצע הנושא עליו עבודה בעלת ערך אישי מבלי להתפרק. היצירה מהווה כך מרחב מעברי בו ההתמרה מתאפשרת.
מעבר לרצפים הללו, ההתבוננות ברצף היצירות כולן מעלה תמה ברורה של שינוי: גזע העץ שהוצג ביצירות הלך והתרחב, הוא הפך לחלק מהגוף כאשר התחבר עם זרוע במקום עם עמוד אינפוזיה, ועליו הלכו והתרבו. שינויים אלו משקפים תנועה נפשית לקראת תהליך של אינטגרציה וצמיחה, ולקראת גיבוש עצמי מתחדש. תנועה זו מעידה בעיניי על תרומתו של העיסוק באמנות לשיפור איכות החיים והקטנת המצוקה בזמן מחלה, גם כאשר השפעה זו אינה מנוסחת, ונשארת ברמת קדם-סמלית (מרקמן-סינמנס, 2013).
דיון ומסקנות
היצירות, שנוצרו בתקופת התמודדות עם מחלת הסרטן והטיפול בה, תוארו לעיל באמצעות שילוב בין התבוננות פנומנולוגית למבט פרשני שהתייחס להיבטים עיצוביים ואסתטיים ביצירות ולתמות העולות בהן. ההתבוננות ביצירות אפשרה לי לזהות ארבעה תהליכים תרפויטיים שיש בצדם רווחים נפשיים בחולים בכלל ובחולי סרטן בפרט, ושעשויים לקדם התפתחות נפשית והשלמה ולחזק את תהליך ההחלמה: התנסות ביכולת שליטה; מתן ביטוי לתכנים לא מנוסחים; בנייה מחדש של ההוויה הנפשית בעזרת ייצוגים מטפוריים; וחקירה עצמית. מדובר בהשפעה חיובית במספר רבדים שנפגעים או נחלשים בעקבות המחלה. חשוב לציין שההבחנה בין התהליכים היא פרי ניתוח והפשטה שלאחר המעשה האמנותי ושבפועל הם מתנהלים במקביל ושזורים אלו באלו.
1. התנסות ביכולת שליטה
מחלה מסכנת חיים כמו מחלת הסרטן היא חוויה מטלטלת בכל רובדי ההוויה, והיא מגבילה או משנה את תחושת השליטה של האדם. העיסוק באמנות יכול להציע התנסות חלופית ומפצה: התנסות בהכרעות במרחב הדף, השולחן, הזמן. להתנסות זו יכול להיות אפקט מרגיע ומרפא, המחזיר אמונה ביכולת להשפיע ולקבוע.
ביצירות שהוצגו ניכרים ארגון ובחירות המבטאות שליטה, ויחד עם זאת נשמר המתח בין חוסר השליטה לבין הניסיון "לארגן" אותו: הנוכחות החודרנית של הצילום באמצע הקומפוזיציה מעוררת זרות וניכור ובכך משקפת אמביוולנטיות. יחד עם זאת, נוכחות זו היא פרי בחירה אסתטית שבוצעה באופן מדויק ומוקפד, ועל כן היא מבטאה שליטה בקומפוזיציה ובעיצוב מרחב בדף. במקביל, השימוש המדויק במכחול – אף הוא נותן ביטוי ליכולת תכנון והכרעה.
ויניקוט (1995) ראה בהרס – הן במובנו הסמלי והן במובן הממשי – את בסיס היצירה. לדידו, ההכרה ברצון להרוס ולאבד שליטה היא המסייעת בבנייה. באופן מושאל ניתן לומר שההכרה בפגיעות הגוף ובאיבוד השליטה הכרוך בה היא חלק מהתהליך ההחלמה והריפוי. כך, תחילת דרכן של היצירות שהוצגו בתהליך של בנייה מתוך הרס: בחירה בחומרים ש"הושלכו" ברחוב או שהעידו על שימוש קודם. היכולת לקבל את אשר הושלך ואת הפגום כחלק ביצירה וכחלק מהעצמי היא חיונית וחשובה, במיוחד כאשר הגוף הפגיע הוא הנושא בעצמו "סימני הרס". היכולת לבחור "מבין הנזרק לאשפה" מה מתאים ליצירה משקפת יכולת לשלוט ולהחליט מה שווה, מה מתאים. עצם היכולת לבחור מבין אופציות שונות היא עמדה המחזירה אמונה בשליטה כלשהי בחלק ממסלולי החיים. היצירות שהוצגו משלבות את אשר הושלך כחלק מעיצובן, ומגלמות כך כוחות מנוגדים של מוות וחיים, ישן וחדש. מיזוג זה מאפשר לבנות דבר-מה חדש ומשמעותי, השוזר את מצבי החולי בעורקי החיים ומחבר בתוכו שליטה ואיבוד שליטה.
2. מתן ביטוי לתכנים לא מנוסחים
העיסוק באמנות מאפשר לתת ביטוי חומרי לתכנים רגשיים ומנטאליים שטרם הגיעו להסמלה או להתארגנות בזמן מצוקה. באמצעות ההסמלה החזותית ניתן לעבד תכנים סותרים, סוערים ומבלבלים ולתת להם צורה מוחשית וחומרית, הניתנת להתבוננות. ביטויים החזותי של התכנים הלא מנוסחים יכול להניב הקלה ברגשי חרדה, עייפות ואי-שקט המלווים את ההתמודדות עם מחלה מסכנת חיים (חזות ושגב-שהם, 2006; Bar Sela et al., 2007). ההסמלה החזותית מבטאת השלכה של עולם היוצר ותכניו השונים אל תוך המיכל המאפשר של הביטוי החומרי (מרקמן-סינמנס, 2013), וכך מאפשרת להביע באופן מרובד ורב-משמעי תכנים מודעים ולא מודעים – רגשות, תחושות, אסוציאציות, ערכים ועוד. היצירות מגלמות רגשות סותרים ומנוגדים (Schaverien, 1995), ובכך טמון עושרן בעל הפוטנציאל הטיפולי.
כך, היצירות שהוצגו מגלמות תנועה נפשית לא-מנוסחת שאפיינה את תקופת המחלה כתקופה לא יציבה. ניכרת בהן תנודה בין תקווה לכאב ואבל, בין אמונה בכוחות להצטמצמות וחידלון. רגשות אלו, שאין להם ניסוח מפורש אחד ויחיד, מובעים בעזרת ייצוגים חזותיים – צבע, צורה, מרקם, קו – שבנוסף לתפקיד שהם ממלאים בקומפוזיציה של הציור, הם בו-זמנית גם "דרך המלך" אל הנפש.
3. בנייה מחדש של ההוויה הנפשית בעזרת ייצוגים מטפוריים
היכולת לארגן את מרחב הדף, הקרטון או הבד מאפשרת להפוך מצע זה להשתקפות הנפש. במעבר מכאוס לסדר ולקומפוזיציה ניתן לזהות סימנים לבחירה אישית. נוכחות ה"אני" מורגשת בטביעת היד של היוצרת על החומרים וגם על ייצוגים שעל המצע. החומרים עברו מעין טרנספורמציה אלכימית (נצר, 2004) והפכו למצע המוחשי עליו אפשר היה להטביע את רחשי הנפש ולהתנסות באופציות של "אני". נוכחות ה"אני" מייחדת את החומרים והופכת אותם לחלק בעל ממד סמלי ממארג שהוא נפשי וחומרי גם יחד. שדה האמנות הוא מעין "רשת הצלה" לנפש, מרחב בו האני הפצוע מוצא דרך להתארגן ולהתבטא ולמצוא בתוכו כוחות התמודדות. כך מחזק המעשה האמנותי את תחושת העצמי, את ארגונו ואת התכונות הבריאות שבו (אפשטיין-ינאי 2018א, 2018ב; נוי, 1997; נצר, 2004).
כך למשל, בעבודות שהוצגו, מהרגע שעמוד האינפוזיה הפך לעץ הוקנו לו משמעויות מטפוריות ייחודיות. הוא הוצג כהמשך לגוף – אך גם כנפרד ממנו, ועל כן הוא מלכד בתוכו תכנים מנוגדים. הכוח המארגן של עמוד האינפוזיה כמטפורה איפשר להקנות משמעות אישית להתמודדות עם חוויות של כאוס, פחד ואובדן שליטה. מדובר בתהליך של סינכרוניזציה שיונג מדבר עליו – זיהוי לא מודע של דבר-מה במציאות החיצונית שמורגש, בן-רגע, כהמשכיות הנפש והרגש (נצר, 2008; בן ציון כוכנוביץ, 2013). מטפורה זו היא מעין גילוי לא צפוי, ומכאן – עוצמתה המארגנת להמשך הדרך: החוויה הנפשית עוברת התמרה בעזרת דימוי העץ, ושואבת ממנו את השפה החזותית המאפשרת לבטא את שילוב המחלה בחיים, שינוי וצמיחה, תקווה, פחד וכאב.
במיתולוגיות ובמסורות דתיות אפשר למצוא דוגמאות רבות של העץ כמשקף את האני/העצמי, ועם זאת, המצאה כזו של מטפורה היא תהליך אישי וייחודי, והגילוי המפתיע של הרכיב שהופך את המטפורה לבעלת משמעות הוא הדבר החשוב. כל עץ הוא אחר ומייצג את יוצרו. ביצירות שהוצגו במאמר זה, העץ מלכד סביבו רגשות סותרים של כיליון וצמיחה, של אהבה ופחד – אך הוא גם מאפשר התחברות, טרנספורמציה וכוח התפתחות. יש בו אנרגיות חיים בתנועה. עץ זה שונה במהותו, למשל, מהמטפורה שבסיפור "העץ הנדיב", שם העץ מוכן להשאיל מעצמו כל חלקיו כדי לספק את הילד הגדל, או מהמטפורה הגלומה בעץ הדעת שבגן עדן, הנושא עליו את הציווי האלוהי ואת הפיתוי לאכוף אותו. כל עץ שונה ונושא משמעויות שונות, וכך סכמות הרגשות שהם מעוררים שונה ומותאמת למסגרת הנרטיבית שהופכת אותם לבעלי ערך בהקשר מסוים.
| |
|
|
|
|
|
למעשה, אין זה משנה מה הדימוי הנבחר, אלא כוחו המארגן ביחס לחוויה הנפשית. אפשר היה לבחור פרח, מדורה, מים זורמים, ציפור, חיה: מדימוי העץ כשלעצמו לא נגזרת מראש שום משמעות – לא צמיחה, לא התמודדות עם הכאוס, והמשמעות הניתנת לו ביצירה תלויה לחלוטין ביחסים שבין החומרים, בין גבולות לחוסר גבולות, בין דיוק להשפרצת צבע, בין המשכיות החלקים לבין קטיעות. בעבודות המוצגות, גם החומרים התרופתיים הופכים לחלק מגזע העץ, כפי שנראה בהתחברות של צינורית אדומה לגזע החום בציורים מספר
1-5 ובציור מס' 9, וכך ניתן ביטוי לחוויה שלפיה גם תקופת המחלה יכולה להיות חלק מערוצי החיים, יכולה לקבל משמעות בתוך ההמשכיות, בתוך הגבולות של האני הממשיך לצמוח.
4. חקירה עצמית ועיצוב זהות חדשה
העיסוק באמנות פותח מרחב בו מתאפשרת לא רק הבעה עצמית ואישית, אלא גם התבוננות עצמית ופיתוח מודעות, שכן האובייקט "שהושלך" על הדף מזמין דיאלוג עם יוצרו.
היצירות שנרקמות תחילה תוך כדי בחירות כמעט ספונטניות ולא מודעות של חומרי גלם, מזמינות הצצה אל עולמו של הסובייקט היוצר, ככזה ההולך ומתגלה בחיצוניותו המדברת והפועלת (Ricoeur, 1992). היצירה היא המקום שבו תכנים ממשיים אך לא מנוסחים מתגלמים בממד סמלי ומזמינים התייחסות. כלומר: התמונות השונות הן תוצר הלכוד במערכת סמלית של דרכי ייצוג והבעה (צורות, צבעים, חומרים ודרכי ארגון על הדף). היצירות מנציחות כך את "כאן ועכשיו" של החוויה על מצע ממשי שנושא עמו את האפשרות לטרנספורמציה סמלית ולפיכך לצמיחה של העצמי.
|
בעבודות שנידונו כאן, ניתן לזהות תהליך של צמיחה ועיצוב מחדש של העצמי בשינויים שעובר העץ המיוצג לאורך העבודות: גזע דקיק שבשלב מסוים מתחיל להתרחב, להתמלא בעלים, לתת פרחים. התרחבות הגזע היא הביטוי החזותי לטרנספורמציה, להתעבות האני עם חוויות חדשות, מורכבות אך מצמיחות. בנוסף, הטקסטים ששולבו בעבודות מתייחסים לצמיחה, לבריאה, למה שמחבר חומר ורוח, לאמת שמתגלה. טקסטים אלו הם פרי בחירה, החלטה תכנית ואסתטית, הכרעה התורמת ממד משמעותי לנגלה בצבע. כל אלו מעידים על אני שמשתנה תוך כדי יצירה, עצמי שמחפש זהות אינטגרטיבית בה חומרים שונים יוכלו להתחבר יחדיו. שיא התהליך מתגלה בציור 9, שהעץ שבו צויר בתחילת התהליך ערום מעלים. רק אחרי שכל יתר העבודות היו מוכנות קיבלה היוצרת החלטה "להצמיח" לעץ הרבה עלים צבעוניים, והוא שינה את מקומו בסדרת הציורים: מציור ראשון, הפך לאחרון בה. מידע זה אמנם חורג מן המסגרת המתודולוגית שהצבתי לעצמי בכתיבת המאמר, אך הוא בכל זאת נודע לי "מאחורי הקלעים" ונראה לי משמעותי דיו על מנת להדגים בעזרתו באופן מוחשי ובולט לעין את הטענה.
לסיום
מאמר זה דן בהשפעתו המיטיבה של העיסוק באמנות בתהליך התמודדות עם מחלה מסכנת חיים. העבודות שנבחנו בו לא נוצרו כחלק מהתערבות טיפולית ולא היה ניסיון לפרש אותן "בזמן אמת". עם זאת, העיסוק באמנות כשלעצמו תואר כמקור של כוח, השראה ושמחה בזמנים קשים והוצג כבעל איכויות תרפויטיות. ההנחה היא כי כוחות היצירה פועלים הן כשמדובר בהישענות על האמנות למטרה טיפולית והן באמנות כשלעצמה – וללא קשר להערכה האסתטית של התוצרים. כפי שסנדרה ברטמן (Bertman, 2011: 217) היטיבה לתאר: "המדע אמנם מספק לנו כלים לריפוי, אבל האמנות היא שנותנת לנו כלים לטיפול ותמיכה".
דרך התבוננות רפלקסיבית-פרשנית ביצירות שהוצגו הופנתה תשומת הלב לפרדוקסליות המאפיינת את החוויה המעברית של תהליך היצירה, ואת יכולתה לאפשר חיבור גמיש בין ניגודים – הרס ובנייה, כאוס וסדר, חיים ומוות, בריאות וחולי, עשייה מודעת ורצון לא-לדעת. תהליך היצירה מאפשר החזקה מותאמת של האני ורגשותיו המטלטלים והוא יוצר גבול דמיוני בין העולם בו נוכחת המחלה לבין עולם בו כוחות היצירה וההתמודדות בולטים. הייצוג של מצוקה נפשית מאפשר ליוצרים למצוא כוח, ארגון ושליטה שהם לא מוצאים בהתנהלות בחייהם. כך, האמנות מחזיקה, תומכת בנפש ומונעת "התפוררות" והתפרצות של הכאוס והכאב. כל עוד האמנות מספקת מרחב זה אפשר להמשיך לחיות מבלי לפול בתהום האבל, חוסר האונים, הכאב, החרדה וכו'.
מחלה מסכנת חיים נחווית כטראומה, וכדי לעבור אותה איכשהו צריך לעורר בנייה מחדש של האני על מנת שהטראומה תהיה צרורה בצרור החיים ולא תהיה רק "קרע" ו"רעידת אדמה" – אירוע כאוטי ולא מובן שהשתלט על האני ועל כוחותיו. בזכות הניגודיות וההשלמה בין החלקים השונים של העצמי המתבטאים באמצעות האמנות, היא מאפשרת אינטגרציה של העצמי ומעודדת תהליך טרנספורמטיבי.
את המשמעות הייחודית של יצירת האמנות לא ניתן לדעת מראש, ותחת זאת יש לשאול בעדינות את היוצרת שאלה קטנה שתכוון את הצופים בהבנת היצירה. לפעמים, היוצרת רואה בעצמה את המשמעות הייחודית, ולפעמים צריך לעזור מעט ולהצביע על כך. מניסיוני אין צורך לדבר הרבה, שכן האמנות "עובדת" כמעט מבלי להזכיר את התהליכים או לפנות למודעות. זה תהליך שגורם לשינויים ברורים.
כותרת המאמר הנוכחי, "כמו עץ בזמני סערה – מסע ברוח החומר", המתייחסת למוטיב בולט ביצירות שהוצגו בו, מציעה בעצמה ייצוג מטפורי של התהליכים הנפשיים שתוארו בו, שבכוחם להוביל לצמיחה וללבלוב של עלים צבעוניים, לקבלה ולהתפתחות – לצד הנוכחות המכאיבה של המחלה.
מקורות
אברהמי, דליה (2002). טיפול באמנות חזותית בנפגעי תסמונת פוסט-טראומתית. בתוך שיחות, י"ז, 27-36.
ארבל, חמוטל (2014). שלומי קשור בחוט אל שלומך: החוט ומשמעויותיו בטיפול באמנות. פסיכולוגיה עברית יוני 2014. נדלה: 1/1/2016.
אליצור, אסתר (1992). לתפוס את הסנאי – השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. ב-חברה ורווחה. ו'(4)
אליצור, אסתר (1992). ציפורים בראש, פרפרים בבטן וחיות אחרות. השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. ב- שיחות, כרך ו' (2).
אפשטיין-ינאי, מילי (2018א). "לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר שבין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק א׳. [גרסה אלקטרונית]. פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3632
אפשטיין-ינאי, מילי (2018ב). "לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר בין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק ב׳. [גרסה אלקטרונית]. פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3642
אריקסון, מילטון (1996). קולו של מילטון אריקסון. הוצ' נורד.
בן ציון כוכנוביץ', יעל (2013). יד המקרה? צירופי מקרים בתוך טיפול באמצעות אמנות. פסיכולוגיה עברית, ספטמבר 2013. נדלה: 15-1-2016.
גרומן, תמי (2007). השימוש באומנות כדרך ליצירת תהליך של שינוי בטיפול הפסיכותרפי, פסיכולוגיה עברית. נדלה ב-15-1-2016.
דורון, מיקי, ויפה, אלון (2007). המטפורה והחשיבה המטפורית בטיפול, שיחות, כ"א: 3, 335-341.
הרפז, רותי (2007). תרפיה באמנות בהיבט נוירו-קוגניטיבי. פסיכולוגיה עברית. נדלה ב-15-1-2016.
הוסרל, אדמונד (1972). הגיונות קארטזיאניים: מבוא לפנומנולוגיה. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית.
ויניקוט, דונלד (1995). משחק ומציאות. תרגום יוסי מילוא. תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, דונלד (2009). פחד מהתמוטטות. בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב (עמ' 287-300). תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, דונלד (2014). חסך ועבריינות. תל אביב: תולעת ספרים.
ויצטום, אליעזר (1987). ביקורת ספרים: שימוש במטפורה בפסיכותרפיה, ב- שיחות, כרך 1 (3).
ויצטום, אליעזר ולרנר, ולדימיר (2009). גאונות ושיגעון. היחסים המורכבים בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה. תל אביב: אריה ניר הוצאה לאור.
חזות, תמר ושגב-שהם, אלסה (2006). כוחה של היצירה בעבודת התקווה ובחוויית ההתקשרות שבין מטפל למטופל. פסיכולוגיה עברית, יוני 2006. נדלה ב-15-1-2016.
לוי, זאב (1986). הרמנויטיקה. תל אביב: ספרית הפועלים והקיבוץ המאוחד.
מרקמן סינמנס, דפנה (2013). כשהחסוי הופך לגלוי. פסיכותרפיה באמצעות אמנות. תל-אביב: רסלינג.
נוי, פנחס (1997). התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת העצמי: האמנות. המאמר הנו נוסח מורחב להרצאה שניתנה לזכר פרופ' רות יפה ז"ל בשם הפסיכואנליזה של האמנות.
נצר, רות (2004). מסע אל עצמי. אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. בן-שמן: מודן הוצאה לאור.
נצר, רות (2008). הקוסם, השוטה והקיסרית: קלפי טארוט במעגל החיים ובתרפיה. תל אביב: הוצאת מודן.
נצר, רות (2012). היבטים אמנותיים וסימבוליים בציורי 'הספר האדום', חכמה מאין - בטאון החברה היונגיאנית הישראלית החדשה, (דפים לא ממוספרים).
סדן, עירית (2012). מעבר לטראומה והחלמה - אתגרים ייחודיים בדרך לצמיחה פוסט-טראומטית מפגיעה מינית, ב- פסיכולוגיה עברית. נדלה: 1/1/2016
סטור, אנטוני (1983). הדינאמיקה של היצירה. תל אביב: ספרית פועלים.
צבר-בן יהושע, נעמה (עורכת) (2001). מסורת וזרמים במחקר האיכותי. לוד: דביר, הוצאה לאור. חלק א: "הרמנויטיקה ומחקר הרמנויטי", רות דרגיש ונעמה צבר-בן יהושע. עמ' 77-99.
קריגר, טל-יה (2011). מבט, תיעוד, בחירה : המפגש בין המטופל ליצירותיו עם סיום טיפול באמנות, ב-בין המילים 4.
שבריאן, ג'וי (1995). השיער לעזאזל והטליסמא – העברה בתרפיה באמנות, בתוך: דאלי, טסה, קייס, קרוליין ושבריאן, ג'וי (1995). תרפיה באמנות, התפתחויות חדשות – תיאוריה ומעשה. תל אביב: הוצא אח. עמ' 88-127.
שלו, יהודית; מגידס, אורנה; טרייסמן, שני; קורן, יפעת; פיבן, חנוך (2010). ציור בחפצים - מודל טיפולי לסדנה משותפת של אמן ומטפלות באמנויות. ב-בין המילים 1.
שפירא, ג'ניס (2005). הרס כחומר גלם ליצירה. ב-התבגרות ופגיעה עצמית – יום העיון השמונה עשר. ירושלים: מכון סאמיט. עורך: חיים דויטש.
Appleton, Valerie (2001). Avenues of Hope: Art Therapy and the Resolution of Trauma, Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 18: 1, 6-13
Bahrami, M; Taleghani, F; Loripoor, M & Yousefy, A. (2015). Positive changes after breast cancer: A qualitative study, Journal of Education and Health Promotion, 4:55.
Bar-Sela, Gil; Atid, Lily; Danos, Sara; Gabay, Naomi & Epelbaum, Ron (2007). Art therapy improved depression and influenced fatigue levels in cancer patients on chemotherapy, Psycho-Oncology 16: 11, 980–984.
Bat Or, Michal (2010). Clay sculpting of mother and child figures encourages mentalization, The Arts in Psychotherapy 37, 319–327.
Bertman, Sandra L. (2011). Art, Spirit, and Soul, Journal of pain and symptom management, 41: 1, 217–218.
Betensky, Mala (1995). What do you see? Phenomenology of therapeutic art expression. London: Jessica Kingsley Publishers.
Bucci, Wilma (2005). The interplay of Sub-symbolic and symbolic processes in Psychoanalytic Treatment, Psychoanalytic Dialogues 15(6): 855-873.
Buk, Ani (2009). The mirror neuron system and embodied simulation: Clinical implications for art therapists working with trauma survivors, The Arts in Psychotherapy 36, 61–74.
Cassirer, Ernst, (1968). Antropología filosófica. Introducción a una filosofía de la cultura. México: Fondo de cultura económica.
Deane, Karen, Fitch, Margaret & Carman, Marianne (2000). An innovative art program for cancer patients, Canadian Oncology Nursing Journal, 10(4):147-51.
Dent, Vivian & Case, Laurie (2007). Working in the Metaphor - Commentary on Paper by Stephen Seligman, Psychoanalytic Dialogues: The International Journal of Relational Perspectives, 17:3, 345-355.
Derrida, Jacques (1967). L'écriture et la différance. Paris: Seuil.
Gantt, Linda & Tinnin, Louis W. (2009). Support for a neurobiological view of trauma with implications for art therapy, The Arts in Psychotherapy 36, 148–15.
Heidegger, Martin (1982) [1952]. Arte y poesía. México: Fondo de Cultura Econόmica.
Jauss, Hans Robert (1982). Towards an Aesthetic of Reception. Trans. by Timothy Baht, Minneapolis: University of Minnesota Press.
Kaufman, James & Sternberg, Robert (2010). The Cambridge handbook of creativity. Cambridge: Cambridge University Press.
Lakoff, George & Johnson, Mark (1981). Metaphors we live by. Chicago: University of Chicago Press.
Langer, Susan (1957). Problems of art. New York: Charles Scribner's Sons.
(1962). Philosophical Sketches. Baltimore: The John Hopkins Press.
Levine, Stephen (1997). Poïesis: The Language of Psychology and the Speech of the Soul. London: Jessica Kingsley.
Lieberman, J. Nina (1977). Playfulness: Its relationship to Imagination and Creativity. London: Academic Press.
Luzzatto, Paola & Gabriel, Bonnie (2000). The Creative Journey: A Model for Short-term Group Art Therapy with Posttreatment Cancer Patients, Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association 17:4, 265-269.
Miller, Jacques Allain (1994). Extimité. In: Mark, Bracher, Marshall, Alcorn, W. Jr., Ronald,J. Corthell & Françoise, Massardier-Kenney (eds.). Lacanian theory of discourse - Subject, structure and society. New York: University of New York.
Nainis, Nancy, Paice, Judith A., Ratner, Julia, Wirth, James, Lai, Jerry & Shott, Susan (2006). Relieving Symptoms in Cancer: Innovative Use of Art Therapy. Journal of Pain Symptom Manage 31(2):162-9.
Peterson, Caroline (2015). “Walkabout: Looking in, Looking out”: A Mindfulness-Based Art Therapy Program, Art Therapy - Journal of the American Art Therapy Association, 32:2, 78-82. http://dx.doi.org/10.1080/07421656.2015.1028008
Ponto, Julie A; Frost, Marlene H; Thompson, Romayne; Allers, Teresa; Reed Will, Tracy; Zahasky, Katie; Thiemann, Kay B; Chelf, Jane H; Johnson, Mary E; Sterioff, Sylvester; Rubin, Joseph; Hartmann, Lynn C. (2003). Stories of Breast Cancer Through Art, Oncology Nursing Forum 30:6, 1007-1013.
Predeger, E. (1996). Womanspirit: a journey into healing through art in breast cancer, Advances in Nursing Science 18:3, 48-58.
Ricoeur, Paul (1992). Oneself as Another. Trans. by Kathleen Blamey. Chicago: University of Chicago Press.
Slayton, Sarah C; D'Archer, Jeanne & Kaplan, Frances (2010). Outcome Studies on the Efficacy of Art Therapy: A Review of Findings, Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 27: 3, 108-118.
Shengold, Leonard (1981). Insight as metaphor. Psychoanalytic Study of the Child, 36, 289–306.
Tedeschi, Richard G & Calhoun, Lawrence (2004). Posttraumatic Growth: A New Perspective on Psychotraumatology, Psychiatric Times 21: 4, 57- 58.
Thompson, Geoffrey (2011). Multiplicity and Self-Identity: Trauma and Integration in Shirley Mason's Art, Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 28:1, 39-42
Utley R. (1999). The evolving meaning of cancer for long-term survivors of breast cancer, Oncology Nursing Forum, 26: 9, 1519-23.
Viljoen, Jeanne-Marie (2013). Representing the “unrepresentable”: The unpredictable life of memory and experience in Waltz with Bashir, Scrutiny2: Issues in English Studies in Southern Africa, 18:2, 66-80.
Walker, L G; Walker, M B; Ogston, K; Heys, S D; Ah-See, A K; Miller, I D; W Hutcheon, A; Sarkar, T K & Eremin, O. (1999). Psychological, clinical and pathological effects of relaxation training and guided imagery during primary chemotherapy, British Journal of Cancer 80, 262–268.
Walsh, Sandra M; Culpepper Martin, Susan & Schmidt, Lee A. (2004). Testing the Efficacy of a Creative-Arts Intervention with Family Caregivers of Patients with Cancer, Journal of Nursing Scholarship 36: 3, 214–219.
Winnicott, Clare (1980). Fear of breakdown – a clinical example, International Journal of Psycho-analysis, 61: 651-657.
Winnicott, Donald (1974). Fear of breakdown, in: Psychoanalytic Explorations, pp.87-95. Boston: Harvard University Press.
