פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

להעיד על העדים / דנה אמיר

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

מתפרסם מ 11/7/2018 | 1,313 צפיות

תגיות: | | |

להעיד על העדים

דנה אמיר

להעיד על העדים

ארבעה מודוסים של עדות טראומטית

מאגנס

 

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

״סבתי הייתה הבת הצעירה ביותר למשפחה שמוצאה מלבוב, ואשר נספתה כולה בשואה. הצעיר משני אחיה הגדולים נקרא שמאי. שימק. הוא היה אחיה האהוב. במשך שנים רבות נהגה לחלום עליו את אותו חלום: הם עולים יחד לרכבת המובילה, ככל הנראה, לאושוויץ. הרכבת עוצרת פתאום, היא קופצת ממנה במחשבה שהוא מאחוריה ורק רגע אחד מאוחר מדי מבינה שהוא נשאר על הקרון ומתעוררת.״

 

ד"ר דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, חברת סגל וראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. הוציאה לאור שישה ספרי שירה ושני ספרי עיון: על הליריות של הנפש (מאגנס, 2008) ותהום שפה (מאגנס, 2013). כלת פרס אדלר לשירה (1992), פרס בהט לספרי עיון (2006), הפרס הבינלאומי ע"ש טסטין (2011), פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012), פרס סצ'רדוטי מטעם ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית (2013), פרס אקו"ם לשירה ע"ש נתן אלתרמן (2013), פרס הפורום הבינלאומי לחינוך פסיכואנליטי (2017) ופרס היימן מטעם ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית (2017).

 

לרכישת הספר ביריד

לפניכם הפרק הראשון מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


כשהלקונה הטראומטית פוגשת שפה: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית

הספרות העוסקת בטראומה ובהתמודדות נפשית עם טראומה דנה בהרחבה בנושא העדות ובתפקידו החיוני של האחר כנושא עדות לטראומה שפעמים רבות הקורבן עצמו לא יכול היה להיות עד לה. כותבים משדות תאורטיים שונים (Laub and Auerhahn, 1993; Oliner, 1996) מתארים טראומה כדבר-מה המתרחש "שם, הרחק", לא כמאורע השייך לסובייקט החווה, לאני. הטראומה מדומה פעמים רבות למאורע חיצוני המנותק מן המספר שחווָה אותו. לעתים קרובות ניצולי טראומה מדגישים כי הם אכן חיים בשני עולמות נפרדים: עולם הזיכרונות הטראומטיים (שהוא מעין הווה נצחי) ועולם המציאות (שהוא ההווה הקונקרטי). לרוב אין הם מעוניינים ואף אינם מסוגלים לאחד את שני העולמות, ועובדה זו משמרת את הזיכרון הטראומטי עצמו קפוא וחסר זמן והופכת את התנועה הנפשית כולה לאוטומטית, חסרת מטרה ונטולת פשר.

בלב ההתנסות הטראומטית יש איזה "יתר" (excess) החומק מכל ייצוג ומותיר בתוך התודעה לקונה ריקה (לה קפרה, 2006). קאתי קרות (Caruth, 1996) כותבת בהקשר זה על הפרדוקס הטראומטי, שבתוכו המגע הישיר ביותר עם המאורע האלים עשוי להיות דווקא באמצעות אי-היכולת לדעת אותו. הטראומה איננה רק החוויה הישירה, היא טוענת, אלא גם החמצת החוויה הזאת: לא האיום כשלעצמו, אלא העובדה שהאיום מזוהה ככזה רק רגע אחד מאוחר מדי. מאחר שלא נחווה בזמן, נידון המאורע מעתה לא להיות לעולם ידוע במלואו, ועל כן הוא שב ותובע את נוכחותו, מנסה לכסות על ידי החזרה הכפייתית על הריק הקשור ברגע שבו לא נחווה. ון דר קולק (Van der Kolk, McFarlane and Weisaeth, 1996) טוען גם הוא כי מאורעות מבעיתים עשויים להיזכר בחיות קיצונית או לחלופין לדחות לחלוטין כל אינטגרציה. זיכרונות אלו נותרים רבי עוצמה אך קפואים, כלומר בלתי ניתנים לשינוי, לא באמצעות תהליכים נסיבתיים ולא באמצעות הזמן החולף. הם אינם מושָאים להטמעה או להתמרה התפתחותית משום שהם אינם עוברים כל אינטגרציה לתוך הרשת האסוציאטיבית. לכן הם נותרים חסויים, שומרים על כוחם המגנטי בתוך הבהירות המפורטת ורבת הסתירות, בתוך העמימות הדחוסה האופפת אותם. חוויות טראומטיות, הוא מוסיף וטוען, אינן עוברות טרנספורמציה לכדי נרטיב אישי, אלא מוטבעות כרשמים ראשוניים שאינם מקבלים ייצוג מילולי (שם: 282, 296).

הרעיון הזה נושק במידת-מה למה שכתבה יולנדה גמפל בספרה ההורים שחיים דרכי (2010) בהצביעה על דו-קיום מתמיד המאפיין את קורבנות השואה וקורבנות אחרים של אלימות שלטונית. זהו דו-קיום בין שתי תמונות רקע: האחת היא רקע של ביטחון, והאחרת היא רקע של זרות מאיימת (uncanny). גמפל טוענת כי מאחר שילדי השואה היו עדים למחיקתם הפתאומית, הפיזית והנפשית, של הוריהם, הדמויות ההוריות עברו הזרה, כלומר נשמרו במצב של קיפאון והיעדר חיות. כך נוצר מה שהיא מכנה רקע של זרות מאיימת (Gampel, 1999). רקע זה יתפקד מעתה ככלי קיבול לכל האובדנים ובו בזמן כאמצעי להכחשתם, והוא עשוי לבוא לידי ביטוי בצורה של חורים נפשיים. החורים הנפשיים הכמוסים (encapsulated) מעוררים עם הזמן רגשות תוקפניים רבי עוצמה המלווים בחוויה של אשמה (גמפל, 2010: 33). יוחאי עתריה כותב בספרו המתמטיקה של הטראומה: "הטראומה היא מצב הדברים בעולם במובן הרדיקלי ביותר, משמע מצבך שלך בעולם" (עתריה, 2014: 160).

במאמר העוסק בנרטיבים של עדות טוען דורי לאוב (Laub, 2005) כי אדם יכול להכיר את סיפורו רק כשהוא מספרו לעצמו, או למעשה לנמען (thou) הפנימי שלו. אולם מאחר שטראומה היא פגיעה מהותית באחר החיצוני והפנימי, כלומר בנמען של כל יחסים דיאלוגיים באשר הם, היא מחסלת את האפשרות של דיאדה אמפתית בייצוג הפנימי של העולם ומותירה את מי ששרד ללא נמען לפנות אליו, לא מחוצה לו ולא בתוכו.1 בהמשך אותו מאמר טוען לאוב כי כדי להבין את האפקט המפרק של החוויה הטראומטית, עלינו להניח את נוכחותן ההרסנית של נגזרות משוחררות, בלתי מנוטרלות, של דחף המוות. אובדנו הטראומטי של האובייקט הטוב ושל הקשר הליבידינלי אִתו משחרר את כוחות דחף המוות שעד כה היו מנוטרלים, ומעצים את השפעתם. הנגזרות הללו הן הכוח החותר תחת האפשרות להעיד על החוויה ולהיות בעליה. 

שושנה פלמן (2008) מעיינת בהקשר זה ביצירתו של אלבר קאמי הדֶבֶר:

על גיבורו של "הדֶבר" ללמוד על בשרו מהי שואה, מהי הרשעה מוחלטת: [זוהי] תופעה המאלצת אותך לחיות את מותך שלך, ובאורח פרדוקסלי לשאת עדות לחוויית מותך שלך; חוויית מוות שאפשר להבינה באמת ובתמים, להיות לה עד, רק מבפנים (תוך הכחדה של העד עצמו); חוויה רדיקלית שאף צופה חיצוני לא יכול להיות לה עד, אבל אף עד לא יכול להיות, או להישאר, חיצוני לה (שם: 110).

מטפורה, מטונימיה ופסיכוזה

מדוע מטפורה ומטונימיה, ומה בין מטפורה, מטונימיה ופסיכוזה? 

מטפורה היא למעשה הַשְׁאָלָה: שימוש בתכונותיו של מושג אחד כדי להאיר מושג אחר. המטפורה מבוססת על אנלוגיה, על קשר של דמיון בין השדות הסמנטיים. המשפט "אהובי הוא ורד אדום" אין כוונתו שהוורד עצמו הוא האהוב, אלא שמשהו בתכונות האהוב דומה לתכונות הוורד. לעומת זאת, מטונימיה היא אמצעי פיגורטיבי הממחיש דבר על ידי החלפתו בדבר אחר הסמוך לו בזמן או במקום או שייך לאותו הֶקשר. התוצאה היא ביטוי שאינו הגיוני כפשוטו, ומובן למעשה רק בשל הסמיכות בין הגורמים. כך מחליף, למשל, הביטוי "הבית הלבן" את המושג "דוברו של הנשיא" (אפרתי וישראלי, 2007). במטונימיה, בניגוד למטפורה, לא מתבצעת העברה של תכונות בין שני הגורמים (דוברו של הנשיא איננו בעל תכונות הדומות לבית הלבן) אלא נוצר ביניהם קישור אסוציאטיבי בלבד המאפשר לנו לראות את האחד כמייצג את האחר.

הבלשן רומן יאקובסון מציג במאמרו "שני צדדים של הלשון ושני טיפוסים של הפרעות אפאזיות" (1986) את מושגי המטפורה והמטונימיה כמושגים קוטביים ולא כמושגים היררכיים, כפי שמקובל להציגם. טענתו היא שהמטפורה מבוססת על יכולת קוגניטיבית לבצע פעולה של המרה, ואילו המטונימיה מבוססת על פעולה קוגניטיבית אחרת – יצירת הֶקשר. הוא אכן מחלק את חולי האפאזיה, שבהם עוסק המאמר, ללוקים ביכולת לבצע המרה וללוקים ביכולת לצרף ולהכניס לתוך הקשר.

לאקאן (Lacan, 1958) מבחין הבחנה אחרת בין מטפורה למטונימיה. לפי תפיסתו, המטפורה היא מעשה של כינון משמעות, ואילו המטונימיה היא מעשה המתנגד למשמעות: התנועה המטונימית קשורה באיווי להתחבר לממשות האבודה, ואילו המטפורה קשורה בתסמין, שלפי לאקאן, יצירתו היא תהליך מַבנה היוצר משמעות חדשה. מטפורה מקיימת אפוא יחסים אנלוגיים בין המושאים שלה, ולעומתה המטונימיה מקיימת יחסים של סמיכות אסוציאטיבית עם המושאים שלה. מטפורה קשורה ביכולת להתרחק במידה המאפשרת לדַבֵּר על דבר השייך לשדה מושגי אחד, במונחים השייכים לשדה מושגי אחר. לעומתה המטונימיה היא אזור שמתקיים בו קשר של רצף בין שני מושאים, כלומר קשר שאין בו מרחק (אמיר, 2013). במילים אחרות, המטפורה, הכרוכה בתהליך מתווך, שייכת לרמת ארגון נפשי וליכולת הסמלה גבוהה יותר מן המטונימיה, המסמנת רמת ארגון נמוכה וליקוי ביכולת ההסמלה, הנובע מן הסירוב לוותר על החיבור הלא מתווך לאובייקט הראשוני. כפי שטוען מולר (Muller, 1990) בעקבות לאקאן, השפה מאפשרת את הדיבור בכך שהיא מַבנה מערכת מאורגנת של סימנים המספקים, באמצעות המטפורה והמטונימיה, תחליפים לפנטזיה האבודה של כל סובייקט. ההיסטוריה השפתית של התחליפים הללו היא למעשה מערך הסימנים המייחד כל אחד ואחת. אם נלך צעד אחד נוסף מעבר לדבריו של מולר, את כל הסובייקטים מאפיינת היסטוריה שפתית מסוימת או מערך סימנים (ויחסים בין סימנים) מסוים – ואלה מייחדים אותם כסובייקטים בתוך שפה. אפשר לחשוב על מודוסים של עדות בהקשר זה גם כעל האופנים המסוימים שבהם הסובייקט עושה שימוש בהיסטוריה השפתית שלו ובמערך התחבירי הייחודי לו שעה שהוא ניצב מול חוויה טראומטית. 

מהו אפוא מודוס עדות מטפורי, ובמה הוא נבדל ממודוס עדות מטונימי?

המונח מודוס עדות מטפורי מתייחס לאותם אזורים בתוך נרטיב העדות שנוכחת בהם פונקציית העד הפנימי (אמיר, 2013). זוהי הפונקציה המאפשרת את התנועה בין הגוף הראשון לבין הגוף השלישי של החוויה או בין הגוף החווה לבין הגוף המתבונן, הרפלקטיבי. הפונקציה המאפשרת לחרוג מן העודפות של חוסר הישע הטראומטי אל היכולת להתבונן בעודפות הזאת; הפונקציה המאפשרת את התנועה המדומיינת בין עמדת הקורבן לעמדת העד ואת יצירת המרחב הפנימי באמצעות התנועה הזאת, מרחב המאפשר את המעתק הדינמי משדה התייחסות אחד לשדה התייחסות אחר מבלי שתאבד בתוכו החוויה עצמה.

ביוֹן כותב בספרו ללמוד מן הניסיון (1978) על הפרדוקסליות של היות בתוך החוויה לצד החשיבות של ההמשגה והיכולת לתקשר החוצה את החוויה הזו. בכך הוא מתאר את אותה תנועה שאני מכוונת אליה כאן, התנועה בין מצב הצבירה של החוויה לבין מצב הצבירה של ההתבוננות או, למעשה, היכולת להחזיק בו זמנית שתי עמדות או שני שדות התייחסות. במאמר העוסק בהבנה מטא-פסיכולוגית של מטפורות טוענת אנה ארניוֹ (Aragno, 2009) כי מטפורה היא פעולה קוגניטיבית המצביעה על דבר אחד אך מסמלת דבר אחר, בדומה לאופן שבו חלומות מצביעים על התוכן הגלוי ובה בעת מסווים את התוכן הסמוי. מקבילות נוספות בין המטפורה והחלום, לטענתה, קשורות באופיים הדו-משמעי והפרדוקסלי, היוצר באמצעות מה שנראה כדנוטציה (משמעות קבועה, משותפת) קונוטציה פרטית, כלומר פעולה לא מודעת של רגש וזיכרון. ארניוֹ מתייחסת למטפורה במשמעותה המקובלת, הלשונית, כצורה של אנלוגיה. אני מבקשת להציע כאן כי אותו תהליך רב-משמעי שהיא מתארת במאמרה, היוצר מטפורה בשפה, מעורב גם ביצירת המודוס המטפורי של העדות כפי שאני מגדירה אותו: זה איננו מודוס היוצר בהכרח אנלוגיה לשונית, אך הוא יוצר תנועה אנלוגית בין מצבי צבירה נפשיים ומצליח לקיים אותם בתוך אותה בו זמניות שארניוֹ מצביעה עליה כמצע לחשיבה המטפורית.

לעומת מודוס העדות המטפורי נותר מודוס העדות המטונימי בתוך הגוף הראשון של החוויה. מודוס עדות כזה יבוא לידי ביטוי בטקסט המשמר ומפעיל את מאפייני החוויה הטראומטית גם בתוך תהליך קריאתו או ההאזנה לו, כלומר מפעיל את תחושת הבידוד, הקיטוע, הניכור והיעדר הפשר האופייניים לחוויה הטראומטית ובמובן זה מדגים בצורתו את החומרים שהוא מעיד עליהם. זהו מודוס המבוסס על החזרה הכפייתית עַל ואֶל החוויה עצמה ללא היכולת לייצג אותה או להתבונן בה באופן רפלקטיבי. 

אם לחדד את ההבחנה בין שני המודוסים הללו: במודוס המטפורי מתאפשרת תנועה בין הגוף הראשון לגוף השלישי של החוויה. לעומת זאת, המודוס המטונימי ממוקם בתוך הגוף הראשון בלבד, כלומר הוא יוצר עדות שאינה מורחקת אלא משמרת רצף חווייתי חי עם הטראומה, ובאמצעות הרצף הזה משמרת גם את החיבור של האדם לעצמו ולזהותו. מהמודוס המטונימי נעדרת העמדה המתבוננת, ומשום כך הוא במובן מסוים מפעיל את הסיפור בלא יכולת לספר אותו, כלומר משמר רצף עם החוויה מבלי לחרוג ממנה. כל חריגה בתוך השדה המטונימי של העדות נחווית כשסע בין האדם לבין זהותו. 

לשני המודוסים הללו אני מבקשת להוסיף את מודוס העדות הפסיכוטי. זוהי אופנות של עדות המתקיפה כל חיבור עם הטראומה וחוצצת בעת ובעונה אחת בין האדם לבין הטראומה ובין האדם לבין עצמו. לאופנות הזאת יש שתי תת-אופנויות או שתי תת-קטגוריות: תת-הקטגוריה המוזלמנית ותת-הקטגוריה האקססיבית.

תת-הקטגוריה המוזלמנית2 היא אופנוּת עדות המופיעה כנרטיב לעתים נדירות משום שבמהותה היא מתקיפה הן את היכולת לספר סיפור הן את השפה עצמה. אפשר לזהות גילויים מגוונים של האופנות הזאת בתיאורי דמויות ניצולים בספרות הפוסט-טראומטית שכתבו בני הדור הראשון של ניצולי השואה (למשל בסיפור "ברטה" מאת אהרן אפלפלד, שיידון בהמשך בהרחבה). דמויות אלו מייצרות עם עצמן ועם סביבתן סוג של שיח ספק פסיכוטי ספק אוטיסטי, המאיין אותן כסובייקטים במטרה למנוע מהן כל מגע עם המציאות הנפשית ועם הכאב הבלתי נסבל הכרוך בה. מאופנות העדות הזאת נעדרת לחלוטין פונקציית העד הפנימית; היא אינה מושתתת על היכולת לנוע בין הגוף הראשון לשלישי (כמו אופנות העדות המטפורית) וגם לא על היכולת לשהות בתוך הגוף הראשון של החוויה (כמו האופנות המטונימית). זוהי אופנות המחסלת הן את הגוף הראשון הן את הגוף השלישי של החוויה, כלומר מאיינת בכלל את הסובייקט כסובייקט חווה. אלה הם האזורים שבהם האדם חובר לממשות הטראומטית בלא יכולת להתרחק ממנה מחד גיסא, ובלא יכולת לשמר אִתה חיבור מאידך גיסא. 

פרימו לוי כותב בהקשר הזה: 

לכל המוזלמנים שהולכים לתאי הגזים אותן הקורות, או אם לדייק, שום קורות. [...] הניצוץ האלוקי שבנפשם כבה, והם כבר נבובים מכדי לסבול באמת. [...] יש המהססים לכנות את מותם מוות, משום שאין הם יראים מפניו, בגלל תשישותם אינם יכולים להבין מהו המוות. זיכרוני מלא וגדוש בנוכחותם האלמונית, ואילו יכולתי לתמצת את כל הרוע של ימינו בתמונה אחת ויחידה, הייתי בוחר בחיזיון הזה שכה קרוב ללבי: אדם, עור ועצמות, מצח מורכן, גב כפוף; על פניו ובעיניו לא ניתן למצוא עוד זכר למחשבת אנוש (לוי, 1989: 95–96).

באיזה אופן מתאפשר איון כזה של תהליכי המחשבה? 

הטיעון המרכזי של הפסיכואנליטיקאי והמתמטיקאי מטה בלנקו (Matte Blanco, 1975) בהקשר של תהליכי החשיבה הראשוניים (כדוגמת אלה המתקיימים בתוך המצב הפסיכוטי-מוזלמני) הוא כי מרבית היחסים המובחנים בעולם הפיזיקלי מבוססים על לוגיקה אַ-סימטרית, כלומר הם יחסים שהיפוכם אינו זהה להם (למשל, היפוכו של המשפט "א ניצב לשמאלו של ב" הוא "ב ניצב לימינו של א"), ואילו הלא-מודע מתייחס בדרך כלל ליחסים א-סימטריים כאל יחסים סימטריים (יחסים שבהם, למשל, היפוך המשפט: "א ניצב לשמאלו של ב" יהיה "ב ניצב לשמאלו של א"). החשיבה הלוגית הרגילה, המצויה בתשתית החשיבה המדעית, כוללת ברובה משפטי חיווי על אודות יחסים א-סימטריים (Rayner, 1981). תפקוד לוגי מן הסוג הזה אופייני לתהליכי חשיבה שניוניים. לעומת זאת, היחסים הסימטריים אופייניים לתהליכי חשיבה ראשוניים. גם תפיסת השלם והחֵלק מושתתת על היחסים הא-סימטריים המתקיימים ביניהם: "אם א מכיל את ב, פירוש הדבר שב כלול בתוך א". אך כשהסימטריה היא השלטת, אובייקטים שלמים נחווים כזהים לחלקיהם ולהפך. כתוצאה מכך תפיסת המרחב קורסת, ואִתה קורסים גם מובחנוּת האובייקטים במרחב וההבחנה ההכרחית בין פנים לחוץ (אמיר, 2013). באותו אופן מאבדים גם הזמנים את מובחנותם: לפי הלוגיקה הרגילה, אם אנו תופסים שמאורע ב התרחש אחרי מאורע א, אנחנו תופסים את מאורע א כקודם לו. לא כך בלוגיקה הסימטרית, שבה הנפש נמצאת במצב של אל-זמניות: העבר, ההווה והעתיד אינם מובחנים זה מזה. 

דורי לאוב (2014) כותב בהקשר הזה: "החוויה הטראומטית היא במהותה א-היסטורית. היא מחוץ למקום ולזמן. היא מתרחשת בכאן ועכשיו. ניצולים אפילו מדברים, לעתים, בזמן הווה" (שם: 216–217).

מאחר שמושגי זמן וחלל אינם מתקיימים בתוך הלוגיקה הסימטרית, החוויה היא שכל מה שהתרחש למעשה עומד להתרחש בכל רגע (Fink, 1989). התפיסה הזאת היא מאפיין מרכזי של המודוס הפסיכוטי-מוזלמני, שיש בו שילוב בין היעדר מגע עם החוויה הטראומטית והיעדר כל יכולת לתחום אותה או להתרחק ממנה. 

העיקרון השני שהלא-מודע פועל לפיו, לטענת מטה בלנקו, הוא עקרון ההכללה, המשתמש בתכונות משותפות מסוימות כדי לאחד רכיבים בקבוצות הולכות וגדלות. באופן הזה רכיבים המובחנים זה מזה במודע הופכים בלא-מודע לבלתי מובחנים על ידי שיוכם לאותה קבוצה. בעקבות זאת לא זו בלבד שהחלק והשלם מייצגים זה את זה, כפי שנאמר קודם (חלק של אובייקט מייצג את האובייקט), אלא הם גם ניתנים להחלפה. ככל שמעמיקים לתוך תהליכי החשיבה מן הסוג הזה, כך העולם מאבד את פרטיו עד שהוא נחווה כשלם אמורפי, חסר ייחוד ובלתי ניתן לחלוקה, כלומר הוא אינו מאפשר להבחין בין איבריו השונים (Sanchez, 2011), ולכן הוא גם איננו מגיב לשום צורה של תיחום מחשבתי. למותר לציין כי במצב הזה אין כל אפשרות לכונן נרטיב, מאחר שכינון נרטיב תובע מעצם מהותו הבחנה בין הרכיבים השונים ותנועה במקום ובזמן, כלומר כינון של רצף סיבתי המבוסס על יחסי קדימות.

עמוס גולדברג כותב בספרו טראומה בגוף ראשון (2012): "בטראומה הנמשכת של מפגשו המשתק עם הממשי נמצא הסובייקט במצב של פולשנות רדיקלית מתמשכת, המוחקת את ההקשר ומטשטשת את ההבדלים החיוניים להבחנה ולכינון זהות. פירוק ההבדלים וקריסת היכולת ליצור הבדלים תודעתיים שוללת מקורבן הטראומה את יכולתו לכונן עולם עם משמעות וכך מערערת את יציבותו הנפשית" (שם: 100). גם לה קפרה (2006) טוען כי אחת הסכנות שהטראומה מעמידה בהן את הסובייקט היא קריסת הזמן ואִתו ההבחנה בין הפנים לחוץ כמו גם ההבחנה בין "הכאן והעכשיו" לבין "האז והשם". הטראומה, טוען לה קפרה, היא "סקנדל" לכל זהות ולכל מערכת אפיסטמולוגית משום שהיא פורמת לחלוטין את הסדר הקיים על כל נגזרותיו (גולדברג בתוך לה קפרה, 2006). 

בתוך אופנות החשיבה המאפיינת את המודוס הפסיכוטי-מוזלמני הטראומה אכן הופכת למנגנון מדלדל, מצמצם ומעקר או, למעשה, למה שאני מכנה קניין שלילי ((Amir, 2012, 2013: מצב שבו החומרים הטראומטיים מאיינים את הסובייקט החווה, ובעקבותיהם השיח הפנימי חוצץ הן בין האדם לבין הטראומה הן בין האדם לבין עצמו. במצב הזה אין לסובייקט כל יכולת להתרחק מן הטראומה מצד אחד (מאחר שהיא נחווית כאירוע שאין לו קווי מתאר במרחב ובזמן היא למעשה מתרחשת גם כעת, ועשויה לחזור על עצמה תמיד) או להתקרב אליה מצד אחר (שכן היא נחווית כשלם כל כך אמורפי עד שכל ניסיון להתייחס אליה באופן ספציפי, במונחי הסובייקט הספציפי, נידון אפריורית לכישלון). אופנות ההישרדות איננה אפוא זו של המת-החי, אלא זו שאפשר לכנותה זה שאינו מת ואינו חי. שמואל ארליך (2014) ניסח זאת כנסיגה אל הפן השלילי של אופנות ההוויה, כלומר ל-non-being, שהוא ביטויו הנפשי של יצר המוות.

תת-הקטגוריה האקססיבית היא מודוס מתעתע פי כמה. זהו מודוס של עדות שבו האובייקט הטראומטי הופך להיות אובייקט ממכר ומספק בפני עצמו, אובייקט שהאיכות הטוטלית שלו מחליפה את תחושת ההוויה החיובית או הקיימוּת הבריאה (Erlich, 1991). זהו מודוס של עדות שבו העודפות הטראומטית אינה נגישה לחזרה כאופן של חיבור עשיר (כמו במודוס המטפורי) או כאופן של שימור קו המתאר (כמו במודוס המטונימי), אלא אך ורק לחזרה כאופן של חציצה, של הרחקה, של מניעת שינוי. בתוכה הופך האובייקט הטראומטי לאובייקט רווי3 (Bion 1959, 1962a, 1962b, 1970), אובייקט המסרב לטרנספורמציה של חשיבה ואשר ההיצמדות העיקשת אליו הופכת להיצמדות ממאירה. אלה האזורים שבהם העודפות הטראומטית אינה עוברת כל טרנספורמציה ולמעשה מחליפה את חוויית העצמי. 

סטולורו (Stolorow, 2007) כותב:

כשתפיסותיו וחוויותיו הרגשיות של ילד פוגשות היעדר תיקוף מסיבי ועקיב, אמונתו שלו במציאותיותן של החוויות והתפיסות האלה נותרת בלתי יציבה ומועדת להתפרקות. בנסיבות מוטות מסוג כזה עשויים להתפתח רעיונות דלוזיונליים הפועלים להגברת הדרמטיזציה ולהמחשת המציאות הנפשית המסויטת תוך כדי שימור תוקפן של האמונות המצויות בסכנת הכחדה [תרגום שלי] (שם: 15).

אופנות העדות האקססיבית מבוססת מצד אחד על תחושת ודאות שברירית מאוד ומצד אחר על הגנות דלוזיונליות מפני השבריריות הזאת. התעתוע המאפיין את אופנות העדות האקססיבית אכן קשור בשילוב החמקמק שהיא מציגה בין רטוריקה מהודקת ומפותחת ביותר לבין מתקפה על חיבור. ההיצמדות לעודפות של הסבל והסירוב להניח לו לספוח משמעויות חדשות או לעבור תהליכי שינוי בתוך התודעה הופכים את החזרה "אל" או "על" משהו לאובייקט מוחלט, לדבר כשלעצמו, כלומר למה שאיננו פתוח לחשיבה אלא מוצב בתוכה כנתון סטטי. למותר לציין בהקשר זה כי אחת הסכנות הגדולות בעבודה טיפולית עם טראומה היא שהטיפול יתנהל במודוס אקססיבי, שבו האובייקט הטראומטי הופך למעשה לאובייקט התענגות שאיננו מאפשר עבודה טיפולית אלא חוסם אותה, ובתוכו מה שנראה לכאורה כהפניית מבט – הוא למעשה פניית עורף.

לאקאן (Lacan, 1958) טוען כי הסובייקט וכינון הסובייקטיביות מושתתים על חוויה של חסר. רגע כינון הסובייקט הוא רגע ההכנסה שלו לסדר הסמלי, כלומר הוא הרגע שבו האם נותנת משמעות לחוויה הממשית באמצעות הפירוש שהיא מציעה לה. בצד החוויה הגולמית, החוויה שטרם מתן השם, מוצב הפירוש שמציעה האם, והוא שמכניס את החוויה לתוך סדר השפה. החיתוך בין החוויות הזוכות לשם זהה הוא מה שהילד יחווה כשם הזה: כאב, דגדוג, קור, געגוע. עם זאת, יש תמיד שארית הנשמטת מן החיתוך או נותרת מחוץ לחיתוך. השארית הזאת, שאובדת בתהליך ההסמלה, נותרת מחוץ לסדר השפה והופכת מושא לאיווי. האיווי הזה הוא שמכונן את התנועה הנפשית, שהיא תמיד תנועה לעברו, ומתוכה הוא מכונן את הסובייקט כסובייקט חי. כלומר בניגוד לתפיסה שהאובייקט תפקידו לספק, לאקאן רואה באובייקט את הדבר שבשל חסרונו נוצר ומתקיים הסובייקט. ללא חוויה של חסר לא תיתכן תנועה נפשית (אמיר, 2013).

מודוס העדות האקססיבי יוצר עם הטוטליות הגורפת של האובייקט הטראומטי איחוד שאין בו חסר. אחד המאפיינים המשמעותיים של האיחוד הזה הוא הסיפוק הכרוך בו. זוהי ההתענגות הקשורה באיחוד האינססטואוזי עם האובייקט הטראומטי ומאפשרת הישארות בתוך הממשי גם במחיר הוויתור על כינון הסובייקט והסובייקטיביות. ההטעיה של מודוס העדות הזה קשורה כאמור בנוכחותה של השפה: בעוד המשלב הממשי הוא המשלב שלפני השפה, אשר במובנים רבים גם נוגד את השפה, המופע הגלוי של המודוס האקססיבי איננו נעדר שפה. נהפוך הוא, לעתים קרובות הוא מציג שפה רהוטה להפליא, מפותחת ובעלת סממנים רטוריים משוכללים. אלא שלא מדובר בשפה היוצרת חיבור, אלא בשפה המתקיפה את החיבור באמצעים מתוחכמים ובאופן הנעלם לעתים קרובות גם מידיעתו של הדובר בה. אפשר לראות במודוס הזה מעין "הפניית עין עיוורת" (turning a blind eye), כפי שמנסח זאת ג'ון סטיינר (Steiner, 1985): הפניית מבט ישיר, אולי ישיר מדי, שהיא למעשה סירוב לראות. השפה שהמודוס הזה מייצר היא שפה רוויה, אשר במסווה של עדות מלאה מציגה למעשה מה שקתי קרות (Caruth, 1996) מכנה הדקדוק הריק: שפה שאינה מניחה למושאיה לעבור באמצעותה טרנספורמציה. בעוד המודוס האקססיבי עשוי להיות רווי מטפורות, המודוס המטפורי עשוי להיות דווקא מינורי ומינימליסטי. ההבחנה בין המודוסים השונים איננה נעשית באמצעות נוכחותם או היעדרם של סממני שפה גלויים, כי אם באמצעות השאֵלה אם השימוש בהם הוא שימוש לשם חיבור או שימוש לשם ניכור.

בתוך העדויות השונות על אודות טראומה מתקיים תמיד יחס ייחודי בין ארבעת המודוסים הללו. כל נרטיב של עדות הוא שילוב יחיד במינו של אזורים של טרנספורמציה ואזורים של עודפות, אזורים של תנועה נפשית ואזורים של חשיבה רוויה, אזורים של חיבור ואזורים של חזרה כפייתית, רגעים שבהם העדות ממוטטת את העד ורגעים שבהם היא מכוננת אותו כעד. 

אגמבן (2007) כותב:

להעיד משמעו להציב את עצמך, בשפתך שלך, בעמדתם של אלה שאיבדו אותה זה מכבר, להתנחל בתוך השפה החיה כמו הייתה מתה, או לרעות בשדות השפה המתה כמו הייתה חיה [...] את השפה, שבאמצעותה מצליח הסופר להעיד על חוסר יכולתו לדבר, אי אפשר לבטא או לאחסן במחשכי הארכיון. בנפתולי אותה שפה מתיישבת שפה אחרת, אשר שורדת את הסובייקטים הדוברים אותה, עם דובר שנשאר בצד הזה של השפה (שם: 180–181).

מאחר שכל מעשה עדות הוא מעשה הצלבה של הבלתי ניתן לאמירה עם הנאמר בפועל, כל מעשה עדות הוא בו-זמנית מעשה של קריסת השפה ומעשה של כינון שפה: קריסה של השפה – משום שעצם העדות על מה שאין להעיד עליו הופכת את העדות לאירוע חסר פשר או לאירוע בעל פשר ארכיוני בלבד; כינון שפה – משום שבמקום שבו השפה מצליחה לדבר לא חרף הלקונה המוזלמנית אלא בשמה, לא מעֵבר לה אלא דרכה, היא הופכת לאירוע אמיתי של עדות, כלומר לעדות המכוננת את הסובייקט.

בכל אחד מן המודוסים של העדות הטראומטית השפה קורסת ומכוּננת באופן אחר: 

  • המודוס המטונימי קורס לתוך החזרתיות אך למעשה איננו מאפשר בתוכה מקום לסובייקט הרפלקטיבי. הוא יוצר המשכיות חווייתית בינו לבין האירועים הטראומטיים ומשמר באמצעותה מעין קו מִתאר נפשי, אך למעשה נותר לכוד בתוך השימור הזה ללא חופש התנועה להתייצב בעמדת התבוננות על עצמו או בעמדה המאפשרת רקונסטרוקציה של האירועים בדיעבד. 
  • המודוס האקססיבי קורס לתוך העודפות. הוא יוצר גשר מלאכותי מעל הלקונה הטראומטית באמצעות העודפות של השפה, אך העודפות הזאת איננה יוצרת חיבור אמיתי אלא תחביר חלול, ממכר ושואב, ההופך את האובייקט הטראומטי למרכז בעוד הוא דוחק לשוליים את הסובייקט המתבונן בו.
  • המודוס המוזלמני קורס לתוך התהום עצמה. הוא המקום שבו נמסרת העדות המלאה ביותר אך גם הריקה ביותר, המתקיימת למעשה רק מתוך היעדרה.
  • המודוס המטפורי קורס לתוך השפה אך גם מכונן שפה; אליו אגמבן מתכוון כשהוא מדבר על היכולת להצליב את הבלתי ניתן לאמירה עם הנאמר, את המוזלמן עם הניצול. זהו המודוס היחיד המצליח להשאיר בתוך השפה את "רעשי הרקע" הבלתי ניתנים למסירה עם "דובר שנשאר בצד הזה של השפה" (שם: 181). עצם התנועה שמאפשר המודוס המטפורי בין מצבי צבירה שונים (עמדת הקורבן לעומת עמדת העד, מבט פנימה לעומת מבט-על, אחיזה בו-זמנית בביתי ובאלביתי) היא היוצרת את ההצלבה ההכרחית בין צד השפה המתה וצד השפה החיה. עמוס גולדברג כותב כי "הטראומה פועלת בכיוון הפוך לכיוון התנועה של סיפור חיים" (גולדברג, 2012: 102). אפשר אפוא לראות במודוס המטפורי את הזירה שבה כוחו המכונן של סיפור החיים נאבק בכוחה המפרק של הטראומה – ויכול לה.

ההיסטוריון דומיניק לה קפרה (2006) טוען כי הכתיבה על אודות השואה מאופיינת בשתי תצורות של התמודדות תרבותית ופוליטית עם הטראומה. את התצורה האחת הוא מכנה בעקבות פרויד acting out (להלן: ביטוי בפעולה), ואת האחרת הוא מכנה working through. התצורה הראשונה כוללת חזרה לא מודעת על תסמינים פוסט-טראומטיים, ואילו האחרת כוללת שליטה ביקורתית בטראומה, העשויה לשמש מעין בלם נגד כפיית החזרה. לה קפרה מאפיין שתי צורות של כתיבה על אודות השואה השייכות לקטגוריה של הביטוי בפעולה: הראשונה היא הניסיון הפטישיסטי להכחיש את הערעור היסודי שהטראומה מחוללת. זהו הניסיון לכפות על הכתיבה קונוונציות שמרניות וסגורות או לנסח נרטיב גואל המתיימר להעניק לאירועים ההיסטוריים פשר שיגאל אותם מחוסר המובן (גולדברג בתוך לה קפרה, 2006). סוג אחר של ביטוי בפעולה בא לידי ביטוי בכתיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית על השואה, המתאפיינת בהפעלה מחודשת בתוך הטקסט של היבטים יסודיים המאפיינים את החוויה הטראומטית (גולדברג בתוך לה קפרה, 2006). לה קפרה רואה בסגנון הכתיבה הזה תסמין פוסט-טראומטי תרבותי, משום שהטקסטים הכתובים בו ממחיזים מחדש בסגנונם את טשטוש הגבולות הרדיקלי האופייני לחוויה הטראומטית. במילים אחרות, העבר חוזר אל ההווה באמצעות המבנה הסגנוני מְטַשטש הגבולות של הטקסט.

אל מול שתי הפואטיקות הללו של הביטוי בפעולה מעמיד לה קפרה את פואטיקת העיבוד, הקשורה בתהליכי אֵבל ועיבוד אבל. בהתבסס על הגדרתם של לאפלאנש ופונטאליס הוא טוען כי העיבוד "פועל נגד כפיית החזרה האופיינית לפוסט-טראומה. זוהי אמנם צורה של חזרה, אך כזו המאפשרת מידה של אחיזה ביקורתית בבעיות ושליטה אחראית כלשהי המאפשרות לבצע שינויים רצויים" (LaCapra, 1994: 209). תהליך העיבוד, לפי לה קפרה, איננו מתכחש להיבטים העודפים ופורצי הגבולות של הטראומה, אך גם איננו מתמכר להיבטים שהם מעבר ליכולת הייצוג והידיעה. זהו הניסיון למצוא איזון בין השליטה המלאה לבין הפרימה המלאה, בין הזהות היציבה לבין הממד החמקמק, המאיים ופורץ הגבולות של העיסוק בטראומה.

אפשר להקביל במידה מסוימת בין שתי צורות הביטוי בפעולה אשר לה קפרה מזהה, לבין המודוס האקססיבי, המטונימי והמוזלמני שהצגתי כאן. המודוס האקססיבי אכן יוצר את האובייקט הטראומטי כאובייקט רווי, אטום ומהודק, ובכך משיג שליטה מדומה בו, הבאה על חשבון היכולת להיות במגע עם איכויותיו המפרקות. במובן זה הוא דומה לסגנון הפטישיסטי, אשר לה קפרה מתאר, ואף סובל מחסרונות דומים. הסגנון הפוסט-סטרוקטורליסטי מקביל במידת-מה למאפייני המודוס המטונימי, המשמר חיבור עם הטראומה באמצעות חזרה על מאפייניה והפעלתם, וגם למאפייני המודוס המוזלמני, המשמר קשר עם הלקונה על ידי ההפיכה בפועל ללקונה הזאת עצמה. לבסוף, פואטיקת העיבוד שהוא מתאר מזכירה במידת-מה את המודוס המטפורי, המבקש להשיג איזון בין השליטה לפרימה, בין השמירה על המסַפר להתמסרות לסיפור.

הפרקים הבאים יציגו קריאה בטקסטים שונים של עדות במטרה לעקוב אחר אופני האינטראקציה שיוצרים ארבעת המודוסים הללו בינם לבין עצמם בתוך כל נרטיב של עדות, אינטראקציה הנעה לכל אורכו של הציר המתוח בין הקוטב הממאיר לבין הקוטב השפיר של היחסים עם האובייקט הטראומטי.

 

הערות

  1. סמואל גרסון (Gerson, 2009) רואה בכך את "השלישי המת" הנוצר בנסיבות של אובדן "השלישי החי", שעליו נסמך האדם עד כה, אותו "שלישי חי" יהיה זה אדם או דבר שביחס אליו התפתחה תחושת המשכיות העצמי והמשמעות העצמית.
  2. המקור של הכינוי "מוזלמן" נבע מן הדמיון בין האסירים החולים הכורעים מטה במחנות הריכוז לבין המוסלמים בתפילה. יש המייחסים את המקור לביטוי הקרוב לו במצלול – "איש קונכייה", והכוונה היא ליְצור המקופל לתוך עצמו. יש הסוברים כי המקור הוא דווקא המשמעות המילולית של המילה: "זה המכפיף את עצמו ללא תנאי לרצון האל".

  3. לפי ביון, המרכיב המחפש נמצא לעולם במצב בלתי רווי (unsaturated), וכאשר הוא פוגש במימוש המתאים, הוא נעשה רווי (saturated). ממצב פתוח כמו משתנה ללא ערך, הוא מפתח ערך, נעשה רווי ולפיכך הופך לקבוע. בשלב זה הוא נקרא קונספציה. אפשר לטעון כי כל אובייקט מורכב מקבוע וממשתנה, או ממרכיב בלתי רווי שרווייתו תקבע את ערכו של הקבוע. ביון הזהיר בהקשר הזה את האנליטיקאי מן המצב שבו הפרה-קונספציות שלו עשויות להגיע לרוויה מוקדמת. 

 

לרכישת הספר באתר ההוצאה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.