על טראומה אצל פרויד ולאקאן
כפי שבאה לידי ביטוי בספר ״הבנות של אלה משם- הדור השני: סיפורי חיים״
מאת דפנה בן זקן
רשימה זו נכתבה בעקבות השקת הספר "הבנות של אלה משם – הדור השני: סיפורי חיים" בעריכת אסתר פלד. היא מבוססת על הרצאה שנשאה דפנה בן זקן בערב ההשקה שהתקיים ב"תולעת ספרים" ב-12.4.18.
נולדתי בארץ להורים שהכריזו על עצמם כמי שהשואה "לא ממש" נגעה בהם. הם בחרו שמות מודרניים לאחי ולי. לא נקראנו על שם אף אחד מ"שם". המיתוס של ישראל המתחדשת היה נוכח בכל מקום. הרבה שנים אחר כך נשאלתי על ידי האנליטיקאית שלי על הרקע של משפחתי והקשר שלנו לשואה ועניתי בנחישות: "אין לנו ממש קשר לזה". היא לא ויתרה: "לכי לשאול". הלכתי. אבי הפריח מולי אותן מילים כמו תמיד. עלייה לארץ לפני ה-מלחמה, הגנה, צה"ל וכו'. חזרתי לאנליטיקאית שלי ואמרתי: "אין כלום!". והיא בשלה: "תשאלי".
בהזדמנות חד פעמית ונדירה שאלתי. אבי זז באי נחת בכיסא שלו. התעקשתי, ביקשתי שיספר לי מה קרה לכל אחד מהדודים שלו בפולין. הוא התלהב לספר על המשפחה שזכר מילדותו, אבל כשהתחלתי למנות את הדודים ושאלתי מה קרה להם הוא התקדר וענה: "הם הלכו". המילה הזו הדהדה ישר לילדות שלי. שמעתי אותה הרבה פעמים. נזכרתי שכילדה דמיינתי הרבה רגלים הולכות, נעליים מאובקות. "לאן הלכו?", שאלתי. "לאן הלכו?", שאל באי נחת ואחר כך הפטיר בקיצור: "למחנות". "ומה קרה למשפחה שלך שם כשהוריך ברחו לארץ?", והוא, שרצה שכבר אניח לו, ענה כאילו בלי משים: "הם נשארו בעיר שלהם. לא הייתה להוריי ברירה. הם השאירו אותם שם וברחו".
בקושי נשמנו בחדר. השאלה שלי פילחה שכבות שכבות של אימה וכאב שאין להם שם ואין להם גבול. אבי לא היה מוכן לשמוע עוד שאלות. הדלת נסגרה. משהו בי הבין פתאום את המועקה שהייתה יורדת עליי כילדה מול העיניים הכחולות העצובות של סבתא שלי ומול הניתוק הרגשי שעטף את בני משפחתי המבוגרים.
הספר "הבנות של אלה משם" העיר בי את הזיכרונות האלה. הוא נוגע בידיים מאוד אמיצות וייחודיות ובשפה מאוד אישית במה שאנו הפסיכולוגים מכנים "טראומה".
המושג "טראומה" הוא אחד מאבני היסוד של הפסיכואנליזה. ביוונית משמעו "לחורר", "לפצוע". פרויד סבר שמקור הנוירוזה הוא טראומת ילדות שנוצרת כתוצאה ממפגש עם מיניות ילדית שנחווית כאסורה, מעודף ריגוש שמוציא את המערכת הנפשית משווי המשקל שלה וגורם למצוקה קשה.
כיצד מתמודדים עם זה? אנו מנסים להיפטר מהעודף הטראומטי על ידי סילוקו מהתודעה. לכך קרא פרויד "הדחקה"; הסובייקט מנסה לשכוח את האירוע הטראומטי מהר ככל האפשר. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הרחיב פרויד את המודל שלו על הטראומה כשדיבר על "מעבר לעקרון ההנאה" ועל שחזור הסבל בביעותים בשל טראומות מלחמה, ומשם פיתח את המושג "דחף המוות".
זו נקודת המוצא של לאקאן שנושא את מושג הטראומה לעוד מימד. לפי לאקאן, לא מדובר רק בעודף אנרגיה שברגע מסוים גורם למערכת הנפשית להיות מוצפת ושברירית. הפסיכואנליטיקאית קולט סולר (Soler, 2015) ממצה עבורנו את התנאים לטראומה: מדובר בקרע שנוצר באופן שרירותי שאין בו שום היגיון או פשר. זהו קרע שמותיר את הסובייקט המדבר עירום ממעטפת השפה המגינה עליו. הפגיעה יכולה להיות בסובייקט או בגופו או בחיים עצמם. היא תמיד מופיעה בפתאומיות ובאלימות ומותירה אותנו המומים ובמועקה קשה, ואנו מנסים לאסוף את שרידי המילים שבאמצעותם אנו מתאמצים להבין מה קרה.
כך, עם לאקאן אנחנו מרחיבים את נסיבות הטראומה באופן שכולל גם את מוראות השואה או אירועי טרור ואלימות (נפילת התאומים, פיגועים וכו') שהפכו להיות חלק מחיינו. המאפיין המשותף לרגעים טראומטיים אלה הוא שהם אינם ניתנים לביטוי מילולי, מעין "חומר" שאין לו שום ייצוג.
ה"חומר" הזה מועבר מדור לדור. חנה הרציג (בתוך פלד, 2018) מתארת זאת כשהיא אומרת: "כאילו ינקתי את הידיעה הזו עם חלב אמי". אסתר פלד (שם, שם) כותבת: "יש לי את זה בדם". זו ידיעה מסוג אחר, ידיעה שנמסרת עם חלב האם, ידיעה שהופכת למה שמתקיים "בדם". אין כאן מילים אבל זה קיים.
איך מתמודדים עם מה שלא ניתן לומר עליו דבר ועם האימה שאירוע כזה מעורר? בעקבות פרויד ולאקאן אני מציעה להבחין בין שתי וריאציות על נושא הטראומה ועל השלכותיהן על הטיפול.
המחשבה הפרוידיאנית מדגישה את תפקיד ההדחקה. התזה של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", הייתה תזה מרכזית בחשיבה הרציונלית שסברה שהאדם הוא יצור תבוני ומודע, ואז בא פרויד והפך את הקערה על פיה. לטענתו, לא רק שאיננו יצורים מודעים, אלא אנו חיים עם רבדים של לא מודע שנוצרים כאשר מילים ותחושות גוף מודחקות כיוון שיצרו עודף על המערכת הנפשית. ההדחקה כובשת ומסלקת רפרופי מגע מרגש, זיכרונות רוטטים, פנטזיות ומחשבות מיניות. היא מסלקת אותם מן המודעות כדי לסייע לסובייקט להיפטר מהעודף שבו נתקל ומאפשרת למערכת הנפשית להתייצב מחדש.
הדחקה קשורה לאשמה. לבושה. למשאלות אסורות. במקרים אלה בטיפול, אנו מלווים את המטופל למחסנים המאובקים של הלא מודע כדי לחפש בפינות נידחות את מה שהודחק ונשכח ומסייעים לו להעלות זאת מחדש למודע. אנו מקשיבים עם המטופל למה שסולק מהמודע ושב ומופיע באסוציאציות חופשיות, בפירוש חלומות, בפליטות פה ובמעשי כשל. כאן מדובר במילים שהודחקו ונשכחו. לכאורה הן אינן ידועות, אבל למעשה ניתן בטיפול לשלות אותן מן המעמקים, להיות מופתעים מהתגלית, להוריד מהן את האבק ולבחור מה לעשות איתן.
הווריאציה השנייה היא תוצר של החשיבה של לאקאן, שטען שאנו סובייקטים מדברים שנתונים לסדר הסמלי של השפה. לכן הוא קורא לנו "סובייקטים", נתינים, כי אנו "נושאים" עלינו את המסמנים שהיו קיימים בעולם טרם הגיענו לכאן. אנו לא ממציאים שפה, רק תינוקות, משוררים ואנשים פסיכוטיים עושים זאת. אנו מקבלים את עולה של השפה שמאפשרת לנו לתקשר זה עם זה ולתת פשר לסובב אותנו.
הסובייקט האנושי הוא פרשן. הוא מבקש כל הזמן להבין, לפרש. כדי להבין צריך שפה. הסובייקט נאחז בשרשראות המסמנים שהשפה מציעה לו ובאמצעותן הוא ממקם את עצמו מול סיטואציות רבות ומשתנות. האחיזה ברשת הסמלית נותנת לסובייקט המדבר ביטחון, הכרה והשתייכות.
מה קורה כאשר הסובייקט המדבר נתקל במשהו שאין לו פשר? כשכל מה שמוכר ושגור – האורות והריחות, סדר היום, הבגדים, השולחן שעליו אוכלים – נעלם פתאום? מה קורה כשאנשים זרים נכנסים לבתים המרוהטים באהבה עם אינסוף זיכרונות והיסטוריה, לוקחים את הרהיטים ומשליכים אותם מהחלון? מה קורה כשצפירה לא צפויה מפלחת את האוויר?
הסובייקט המדבר נתקף בעתה. אין פשר למתרחש סביבו. כל קיומו מתאיין ברגע. לכך לאקאן (Lacan, 1974) קורא ״troumatisme״. ״trou״ בצרפתית הוא "חור". הרשת הסמלית נקרעת והחיבורים וההקשרים שיש בהם מובן נעלמים. הטראומה הממשית של הסובייקט המדבר היא המפגש עם הקרע ברשת הסמלית. במובן זה הטראומה היא פריצה של ממשי אלים חסר הגיון ופרוע לתוך סדר חייו של מי שעד כה אחז במילים בכל דרך שהיא, גם כשחלם. פריצה פרועה זו מעוררת אימה וחשש גדול מפני האפשרות לחוות זאת שוב. מירי נתן (בתוך פלד, 2018) כותבת על הרגשות שאמה חוותה: "מידע זה יכולתי לספוג, אך מעוצמת הצער האצור בו, ברחתי ממנו".
העבודה בטיפול במקרה זה אינה עבודה של שלייה של מסמנים מודחקים, מאובקים, אלא דומה יותר לעבודה של תיקון רשת דייגים קרועה לפני שיוצאים שוב לים. החוטים שבאמצעותם מתקנים את החור הם צלילי קול, תחושות גוף ומילים חדשות שהמטופל והמטפל יניחו במקום שבו נוצר החור. הדרך להחלים מטראומה היא להמציא צלילים ומילים שיוכלו לקשור את עצמם מחדש לשרשראות המסמנים ולהניע מחדש את השפה שנותנת פשר ומפחיתה את האימה מהעדר המובן
רונית פיינגולד כותבת על רגע שבו אמה מחפשת את הילדים שנעלמו וכותבת: "בבת אחת הבינה. כאב חד פילח את עצמותיה". זו אינה הבנה מושכלת. זו הבנה ממשית – "בעצמות".
כך אנו קושרים מחדש לרשת הסמלית את מה שמבינים בעצמות, את רסיסי הזיכרונות האילמים מהאירוע הטראומטי שאין להם ייצוג בשפה. שולה טולמן כותבת: "הכתיבה (על דמות האם) מקנה צורה לדברים, רגשות ניצוקים לתבניות המילים, מזדככים. ההתפרצות על הנייר נשלטת, ניתנת לשכתוב ובקרה. מאפשרת להביט ממרחק, לתת פשר".
חמש הנשים שכתבו את הספר "הבנות של אלה משם – הדור השני: סיפורי חיים" מציגות באומץ רב תמהיל של מה שהנפש מתקשה לשאת, בין שהייתה הדחקה ובין שאין מילים שיכולות לומר את מה שקרה. בשני המקרים "הדבר" שם, מושך בזנב הבגד כל הזמן. הכותבות מחפשות דרך לרשום משהו בקרע שנוצר ברשת הסמלית שחלחל אליהן בצורות שונות.
אסיים עם מילים שכתבה חנה הרציג בהקשר למה שכונה "השתיקה" של הדור שעבר את השואה:
"שתיקה היא כותרת חלולה: חלקם רצו לדבר ולא היה מי שרצה לשמוע. חלקם דיברו יותר ממה שאפשר היה להכיל. ואלה שכן דיברו, ידעו שלמילים שלהם אין היכולת לתת צורה להתנסות שהיא מעבר להוויה האנושית המוכרת".
מקורות
Lacan, J. Les Non-Dupes Errent. Lesson 19.2.1974 p. 128.
Soler, C. (2005) The Era of Traumatism. Ed. Biblik, Rome. p.69
הרציג, ח. מתוך: "הבנות של אלה משם" בעריכת אסתר פלד, הוצאת בבל 2018, עמוד 94, 97
טולמן ש. מתוך: "הבנות של אלה משם" בעריכת אסתר פלד, הוצאת בבל 2018, עמוד 204
נתן, מ. מתוך: "הבנות של אלה משם" בעריכת אסתר פלד, הוצאת בבל 2018, עמוד 97
פלד א., "הבנות של אלה משם", הוצאת בבל 2018, עמודים 224-223
