פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

כתבות

על תהליך הכתיבה של סיפור חיים אחד

תהליך כתיבת סיפור החיים של בת הדור השני לשואה מתואר במאמר זה כדיאלקטיקה בין שני כוחות: זה החותר להתגלות ולצאת לאור, וזה החוסם, מגן ודוחק פנימה. דיאלקטיקה זו, אשר רחשה בנפש שנים רבות והעניקה יתרון לכוח החוסם, משנה את פניה, פורצת אל הנייר ומחוללת בתוך כך טרנספורמציה נפשית. חוויות רגשיות, אשר נדחסו אל הנפש כבליל גולמי, בלתי מזוהה, מצליחות דרך מכבש המילים להתפענח ולהתגבש לכדי סיפור קוהרנטי, בעל פשר ומשמעות.

מתפרסם מ 27/6/2018 | 1,295 צפיות

תגיות: | |

על תהליך הכתיבה של סיפור חיים אחד

 

מאת שולה טולמן

 

רשימה זו נכתבה בעקבות השקת הספר "הבנות של אלה משם – הדור השני: סיפורי חיים" בעריכת אסתר פלד. הוא מתייחס מנקודת מבט ביבליותרפית לתהליך כתיבת הסיפור "תאכלי. תנוחי. תתכסי" מאת שולה טולמן, אשר מופיע בספר זה.

 

"היד רצה על המקלדת; כותבת מהר לפני שאתחרט. לפני שאשכח. את הזיכרונות, את הנושאים החשובים, את הדבר הזה, חסר השם, שרובץ בבטני. מה אני עושה? יצאתי מדעתי?

אני, שמקפידה כל כך שלא יראו, שלא ידעו, שמהדקת היטב את הכסות הנאה לגופי, האם אני מתכוונת לפשוט אותה?

מסירה שכבה אחר שכבה, דולה את הפרטים. ללא הגנות.

לא תמיד יש הסבר. ולא תמיד רוצים לדעת אותו.

כפי שהולבשו השכבות זו על זו במהלך שאינו תמיד מודע, כך הגיע הזמן להשיל אותן, זו אחר זו, בדחף קצבי החותר אל הגילוי."

​​​​​​​("תאכלי תנוחי. תתכסי", שולה טולמן. מתוך פלד א.: "הבנות של אלה משם", פרולוג).

ואכן, מי ידע צפונות הנפש? שנים של הדחקה, הכחשה, הסתרה, לא ברור. ונראה שצמד המילים "לא ברור" הוא הוא המוטיב. כלל לא היה ברור שאני דור שני, שאני מסתירה, שיש כאב. היה רק מן משהו מעורפל, כבד. ענן או תהום או סתם גוש לא מזוהה.

גם היום, עדיין, קשה לי לדבר על זה. וכיצד אדבר אם לא דיברו איתי? אני יכולה להרגיש את זה, לבכות את זה ובאופן פלאי לכתוב את זה.

נפלא בעיניי כיצד הכתיבה יכולה לזרום היישר מהגוף אל הדף דרך היד הנאמנה, אותה יד הנשלחת באורח מסתורי אל נבכי התת מודע, חוצבת את הרגש הגולמי ונשפכת, שורות שורות אל הדף. חלקיקים נפרדים המותכים יחדיו באינטגרציה קוסמית ומופרדים חזרה, הפעם בצורה קוהרנטית, אל תבניות המילים. צופן עמום המתפענח עם כתיבתו להבנה.

ייתכן שאין הכתיבה אלא ערוץ מקשר בין המוח היונקי המוקדם, המערכת הלימבית שהפנימה חוויות רגשיות טרום מילוליות, ובין המוח היונקי החדש, הניאוקורטקס, המאוחר יותר, האחראי לפענוח, לעיבוד, להבנה.

לו התרחשה אז בזמנו תהודה מילולית, מראת שפה, המשיבה מילה כנגד רגש, שמא היה הענן הכבד מתפזר ברוך ולא נצבר כבליל? שמא יכלו אז הרגשות להסתוכך תחת כנפי המילים ולא להסתכסך ולהידחס, כמקשה אחת בלתי מזוהה?

תנועת הנפש מתגלמת באותיות הנכתבות. אני חשה את כוחן התרפויטי, "יודעת את" עדה מבפנים, של כוח הכתיבה מתוך החוויה.

הנהו הדף הלבן נכון ומוכן לקלוט לתוכו את תוכי. שקט, פנוי, מקבל, אינו בררן או ביקורתי. מעשה חילופין: הסער הפנימי מושלך אל הדף הריק, המכל, מיתרגם לסימנים וצורות, סופח את השקט הלבן ומושב חזרה, מעוכל, מעובד. ה"דבר הזה" מקבל צורה ומשמעות. אפשר לנוח.

לא ידעתי על כל מה שכתבתי עד שכתבתי. זו הנפש הכותבת את עצמה שמספרת לנו, לאחרים, על מחוזותיה.

וככל שהכתיבה מתקדמת, נובטת ההבנה שהדברים בעצם הפוכים: שהניסיון להימלט מהכאב, מהעבר, רק מעמיק את המלכודת, מעבה את הסורגים. באופן פרדוקסלי דווקא הצלילה לתוך אותו חור שחור, התהום הלא מוגדרת, היא המאפשרת להשתחרר מהם, להתירם.

השהות במהלך הכתיבה עם אותם חומרי נפש לא מזוהים, ההעזה להרגיש, הניסיון לפענח, לעצב צורה – כל אלה מרככים את הדרמה. הגיע הזמן לקרוא לילדים בשמותיהם: כעס, בושה, אשמה, חרדה, כאב. אלו מזוהים ומותמרים עם היכתבם לעצב רך, לגעגוע, לקבלה, לחמלה ולמחילה. אלכימיה מופלאה טרנספורמטיבית של רגשות. התמוססות, פירוק והפיכה לחומר אחר.

כדי לכתוב יש להרגיש. אחרת מה? זהו המחצב, המקור, המניע. השהות ברגש, הצורך לדייק, להבין, לנסח, אינם מאפשרים להתחמק ממנו, להסתופף בצל מנגנון הגנה כזה או אחר.

הקסם בפעולתו – התפוגגות או אלכימיה. גל הרגש חולף, הן מטבעו, הן מכוח התמרתו למחשבה נכתבת.

אינטימיות. היא אצלי נלמדה מאצל הספרים. צורת תקשורת עמוקה המדלגת מעל משוכות המסכה התרבותית, כללי הנימוס ונורמות ההתנהגות; תקשורת אילמת, ישירה, חופשית וחשופה של מחשבות ורגשות. וכפי שנלמדה, כך היא פועלת במיטבה, בערוץ הטבעי לה: קריאה וכתיבה. פחות מורגלת או משייטת בנוחות בערוץ הדיבור הרגיל.

והנה, טיוטה ראשונה. נפש ארוזה בצרור מילים. הגהה ראשונה, הפעם מבעד לעיני הקורא. הכותב-קורא. העיניים משוטטות על הנייר, סופגות את הכתוב ומגירות דמעה. מי כתב את כל זה?

וכך, שכתובים ומחיקות, זיכרונות שצצים ותוספות – הלוך ושוב. המפליא הוא שהדמעות ניגרות מעצמן, בכל פעם מחדש, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. אני תוהה על טיבה של טכניקת החשיפה, המגולמת בהגהה חוזרת ונשנית ואמורה לפעול על טראומה: לשחוק את המנגנון ולהקהות את הרגש, ומתקשה להבין כיצד זה עדיין נושרות הדמעות. ואולי זו הטראומה המצטברת, כפי שהמשיגה העורכת, שהכללים שלה מעט שונים?

בירכתי מוחי מונחת-לא מונחת הידיעה שזה רק חלק ראשון, עשיית סדר מבפנים. המשוכה של החוץ, הוצאתם לאור של הדברים, טרם מופנמת במלואה. "נראה כבר", אני מספרת לעצמי. "קודם תכתבי, בשבילך. תני לעצמך להישטף מבפנים. רק זאת", אני מרגיעה, מכירה מימים ימימה אותו צנזור פנימי קשוח שלא בנקל יתיר לסכר להיסדק.

רגע האמת מגיע. הידיעה הַבְּהִירָה שהספר עומד לראות אור עושה דרכה מירכתי התודעה, שם אוחסנה לצורך כתיבה. גם אני צריכה לצאת לאור וקודם כול בפני הילדים, ילדיי. לא סיפרתי לאף אחד מהם. מצטיינת מבית הגידול של "לא מדברים על זה". אני משתדלת לספר בדרך אגבית שלא תשמע דרמטית מדי, מנסה לתווך את המסר ברכות ונותנת את הטקסט לכל אחד מהם בנפרד. "לכו תקראו".

"לכו תקראו". הנחיה טכנית פשוטה. מי יודע מה יקרה אחריה. מה יתחולל בנפשם הרכה? אך הבחירה נעשתה. השאיפה לקטוע את המעגל הזה של "לא מדברים על זה", את ההעברה הבין-דורית, גוברת על הנטייה הטבעית.

הם קוראים. שלושתם, כך הם מספרים, בכו לאורך הקריאה. האמנם, אני תוהה, הצלחתי לקטוע את המעגל או שמא רק שיניתי פניו? הם בכו ואולי מעתה יחמלו עליי כמו שאני חמלתי על אמי? אמירה חומלת של אחד מהם: "אימא, אל תחשבי שהיא לא אהבה אותך" גורמת לי למחנק אך גם להקלה. מדברים על זה, מתקרבים.

כקוראת מושבעת וכמי שהקריאה הצילה את נפשה בילדות ולאורך החיים, אין מאמינה גדולה ממני בכוחה המחולל של הקריאה.

מירב רוט בספרה "מה קורה לקורא" (רוט, 2017) עומדת על התהליך המסתורי שדרכו הסיפור הכתוב משפיע על הנפש, על הסיפור הפנימי. הקורא מקיים יחסים סוערים עם הדמויות בטקסטים שהוא קורא, חורג מעבר למגבלות זהותו וקיומו ומוצא איזון חדש למתחים דיאלקטיים המתעוררים בו. הוא מתאבל על החולף, לומד על האחר ומכונן יכולת ליצור, להעניק משמעות ולחולל תיקון.

גיל הראבן, סופרת, בפתיח לספר "נשים קוראות", מתארת את חוויית הקורא: "אנו קוראים כדי לתת סדר בתוהו, לחפש סיבה ומסובב ולהשקיט עצמנו בתבנית של סיפור. כדי לעדן אבחנותינו ביחס לעצמנו וביחס לזולת. אנו קוראים כדי להיטרד וגם כדי להיקרא" (שם, עמ' 30).

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי, מתאר את חוויית הקריאה כ"מרחב פוטנציאלי", מרחב נפשי, טרנספורמטיבי בטבעו, שיש בו איכות של חלימה ומשחק, חוויה בו-זמנית פרדוקסלית של פנים וחוץ, של "אני" ו"לא אני", של אשליה ומציאות (ויניקוט, 1995).

בולס, פסיכואנליטיקאי, טוען כי האדם מעביר את הכמיהה לטרנספורמציה שהייתה שייכת לקשר עם האם בינקות אל עבר הממד האסתטי באמנות (בולס, 1987).

אם קיימת משמעות לכתיבת הספר הזה, מעבר לדחף להתבטא, לשחרר, להבין, אזי טמונה היא בקורא, בעיקר זה המחובר לדור שני, אך לא רק. התקווה, אותה משאלה שיוכל למצוא בכתוב הד לנפשו, לפוגג בדידותו, לדייק רגשות עמומים, לחוות התמרה ולמצוא משמעות ומזור, היא לב לבה של הכתיבה.

החזר חוב לעולם שהעניק לי את מתנת הקריאה.

החזר חוב לאלה שהיו שם, שליחות שניטעה בי לשאת את לפיד הסיפור. משאלתם הייתה שידעו, שהעולם ידע, שלא לשווא היה סבלם.

"את תשרדי ותספרי עלינו", אומרת פעילה מחתרתית צעירה יהודייה בתקופת השואה לחברתה, לאחר שנתפסה ונשלחה למחנה אושוויץ (יואל יערי, "קשר אמיץ", ידיעות אחרונות, 5.4.18)

הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב מגדיר עֵד כ"מי שחזה בגרעין האמת של אירוע". הוא מתאר עדות של ניצולת שואה שאמרה: "אני רוצה לחיות ביום שאחרי היטלר, יום אחד אחרי שהמלחמה תיגמר, כדי שאוכל לספר את הסיפור". לאוב אומר: "הגעתי למסקנה שגם ההפך הגמור תקף במידה שווה. הניצולים הרגישו לא רק שעליהם לשרוד כדי לספר את סיפורם, אלא גם שעליהם לספר את סיפורם כדי לשרוד" (לאוב, 2008). "על מנת שהנפש תוכל לשרוד, להתקיים כמקשה אחת אחידה ויציבה – לחבר יחד את חלקיה – צריך האני להגיע לידיעה, שמתאפשרת לדידו של לאוב באמצעות מתן עדות" (מתוך בלוג בפסיכולוגיה עברית, ליאור גרנות, "בְּכּוֹחוֹת עַצְמִי פֵּרָקְתִּי וְהִרְכַּבְתִּי מֵחָדָשׁ אֶת הָעוֹלם").

דויד גרוסמן, בנאום שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית, מתייחס לתהליך היצירה וליוצר שבתוכה:

"אל השלמות הזאת, שעשויה כמובן גם מאינסוף פגמים ומוּמים של אופי ושל גוף, אליה חותר הסופר. זו המשאלה, זה הדחף: להגיע לאותה התרחשות אלכימית, כשלפתע, באמצעות חומר דומם – סימנים מסודרים על דף בסדר מסוים – חוֹללנו חיים.

מי שכותב, מי שכתב כמה וכמה דמויות, והתמוסס לתוכן, וחזר מהן אל עצמיותו שלו; מי שחזר מהן אל עצמיותו, ויודע שעצמיותו כבר עשויה גם מהן; מי שיודע שלולא כתב אותן לא היה מכיר באמת את עצמו – הוא מכיר גם את העונג שיש בתחושת שפע-החיים שרוחשים בכל אחד ואחד מאתנו".

נסתיים סיפורי. הנהו מחוצה לי. בתוכי מפעפע רחש: הזהו שפע החיים שעליו דיבר גרוסמן?

"מתבוננת במילים שנחצבו ונחשפו והיו לסיפור. השילו את האדרת. קריר קצת בלעדיה, אך גם נעים, קל יותר. עליי להתרגל. לבטוח בגוף שידע להגן על עצמו באופן טבעי. בנפש שתחבור אליו. השקט שמשתרר עם שוך המילים מאפשר להתבונן, להבין, להשלים. קרני שמש מפזזות בתוכי, אהבה, תקווה, התחדשות, אופטימיות. לחיות. הרי זה ציוויה של אמי"

("תאכלי. תנוחי. תתכסי", שולה טולמן. מתוך פלד א.: "הבנות של אלה משם")

 

מקורות

אבנרי-כהן, מ. (2018). "כי בשמחה תצאו"? הרהורים על הקשר שבין חירות, שמחה ומשמעות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בתאריך 18/4/2018, מתוך אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=367

בולס, כ. (1987). צילו של אובייקט: פסיכואנליזה של הידוע והלא נחשב. הוצאת דביר, עמ' 34

גרוסמן, ד. (2017). על היוצר והיצירה, מתוך נאומו בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בתאריך 18/4/18 מתוך המוסך – מוסף לספרות, http://blog.nli.org.il/mussach_7_grossman, 22/6/17

גרנות, ל. (2018). "לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה", נדלה בתאריך 18/4/18 מתוך אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=2645

הראבן, ג. (2009). "על נשים, ספרים ורעב". מתוך: נשים קוראות: בציור ובצילום, מאת שטפן בולמן, בתרגום טלי שוורצשטיין-בסר, 19-10. אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, דביר, 2009.

וויניקוט, ד.ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, עמ' 34

יערי, י. (2018) "קשר אמיץ" – ידיעות אחרונות, 5/4/18

לאוב, ד. ופלמן, ש. (2008). תל אביב: רסלינג, עמ' 84

פלד, א., עורכת. "הבנות של אלה משם – הדור השני: סיפורי חיים". תל אביב: בבל, 2018, עמ' 139, 206

רוט, מ. (2017). מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. ירושלים: כרמל

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טולמן, ש. (2018). על תהליך הכתיבה של סיפור חיים אחד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3703

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסתר פלדאסתר פלד7/7/2018

כזה יפה שולה!.