פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

ויהי ערב, ויהי בוקר. יום אחד: סקירת המופע "שביל החלב"

איך ילדה הופכת לאישה שהופכת לאמא שחוזרת להיות ילדה? ואיך נשמרת התנועה הדיאלקטית הנצחית בין הזהויות? במופע מונודרמטי מנסה מורן אביב לענות על השאלות הללו, באמצעות סיפורה האישי, הסיפור החברתי-מגדרי ושלל המחזות, דימויים וטקסטים. המופע כולו מעורר את הקהל ומפעיל אותו לחשוב, להשתתף ולבחון, להיות לרגע בקן הפרטי של מורן ולצאת ממנו אל הקן בו גדלים כולנו.

מתפרסם מ 12/6/2018 | 1,105 צפיות

תגיות: | |

ויהי ערב, ויהי בוקר. יום אחד: סקירת המופע "שביל החלב"

מאת ענבל מילר היללי

 

המופע "שביל החלב" הוא מונודרמה מאת ובביצוע מורן אביב-דביר, הוצג בתאטרון תמונע בתאריך 27.3.18

 

קהל לא רב נכנס לאולם. שלוש שורות של כסאות מסודרות עבורו. התאורה עמומה, אינטימית, מדויקת. ברקע, קולות של טבע, כמו פסקול של תרגיל דמיון מודרך. במרחק לא גדול ארגזים במגדל. עליהם, אי שם בפסגה, יושבת מורן אביב משולבת רגליים, מרוכזת ומכונסת פנימה, קן לציפור על ראשה. אני נכנסת לאווירה.

המופע מתחיל בקריאה מלאת פאתוס בתנ"ך, בראשית פרק א'. מורן קוראת את הטקסט הנצחי הזה אחרת. היא מפרקת את המשפטים ובונה אותם מחדש, בלי לגעת בתוכן. ההטעמה אחרת, ובמקום בו יש נקודה, היא לפעמים שמה סימן שאלה. כבר בשלב הזה, מורן אביב מסמנת לקהל שהיא לא כאן כדי ללכת שבי אחרי אמיתות נצחיות, טקסטים קדושים, פרות או תרנגולות קדושות. "אין שום דבר מקודש, גם לא בהנקה", כמו שהיא תגיד, בהמשך המופע. אבל בחלק הזה היא רק רומזת, מכינה לבאות.

בנקודה מסוימת, היא מפילה את התנ"ך מפסגת מגדל הארגזים. היא מבקשת את עזרת הקהל להרים אותו, תוך שהיא מסננת: "לא התכוונתי להפיל". עזרת הקהל הגיעה ממני, ותוך כדי שהגשתי לה אותו, שאלה אותי במבט חודר: "את מאמינה?" בעוד אני מארגנת את תשובתי בראש, ולא בקלות, היא ממשיכה את השאלה בקול רך ומתיילד, מניפולטיבי משהו: "...שלא התכוונתי?"

ועד לרגע זה, איני יודעת אם הייתה זו טעות שמורן הפילה את התנ"ך, או שהיה זה חלק מהמופע. השאלה אם אני מאמינה (באלוהים) או לא, או מאמינה לה או לא, עוד ריצדה במוחי לאורך המופע, בתוך ההקשר של השאלות שהמופע נוגע בהן. תוך כדי קריאת התנ"ך, מורן מקריאה גם מתוך ספר הילדים, הנצחי אף הוא, "ויהי ערב". ב"ויהי ערב" מסופר על ילדה אחת קטנה, ספק טובה ספק רעה -תלוי את מי שואלים - המטיילת לאור הירח בשעת לילה מאוחרת עד להתרחשות משמעותית אחת בלול התרנגולות, המפרה את השלווה של כולם. כמו הילדה, כך מורן, מטיילת בחשכת המופע לבדה -מתכוונת, או לא - להיות ילדה רעה. את זה היא משאירה לקהל להחליט. וההחלטה באמת לא פשוטה. יש במופע הזה צדדים מחוצפים ומתריסים, ומנגד, הם מובאים בהרבה רוך וחמלה, דרך הסיפור של הילדה. אותה ילדה מ"ויהי ערב" שרק רצתה "לנשק לתרנגולת את הכרבולת, ולבקש את סליחתה". אולי גם היא, כמו מורן, בעצם לא כל כך תמימה, אבל אפשר לסלוח לה די בקלות. אחרי הכל, היא בסך הכל ילדה. אפשר לומר שזוהי התשתית הפסיכולוגית שעליה נבנה הקשר עם הקהל במופע הזה, או אם תרצו, זהו הקאונטר-טרנספרנס שמורן מעוררת, לפחות בי.

מורן האישה, שהיא גם ילדה וגם בת, וגם תרנגולת, עסוקה בדגירה. זוהי התמה העיקרית במופע. הדגירה רחוקה מלהיות פאסיבית, כמו שאולי נוטים לחשוב עליה. למורן התרנגולת יש הרבה מה לומר, על עצם מהותה של הדגירה וטבעה "הלא טבעי" – ובהקבלה - על הריון, הנקה ואימהות. היא דוגרת על תפוזים, שהופכים לסמל מרכזי במופע. למה דווקא תפוזים? לא בטוחה שהבנתי, אבל התפוזים מתרוצצים במופע הזה אנה ואנה ללא הפסק. הם נזרקים, מתגלגלים, מוטלים, נמעכים, נסחטים, נדגרים, משמשים כאמצעי במחזה. בשיחה שהייתה לנו בסיום המופע, גיליתי שבשביל מורן, תפוזים היו הדבר שלא יכלה להתקרב אליו במהלך ההיריון. ההיריון והלידה של המופע הזה בהחלט משופעים בתפוזים, אולי כמשאלה לתיקון.

לאורך המופע משתפת מורן לא מעט את הקהל, ויוצרת איתו קשר בלתי אמצעי - פעם דרך מבט חודר והפניית שאלה נוקבת, פעם דרך הזמנה לבמה לגלם תפקיד זה או אחר, ופעם דרך משחק "כן (או קן)-לא-שחור-לבן" עם "קורבנות" נבחרים. בנסיבות האינטימיות של המופע הזה, אין ברירה אלא להישאר דרוכה ומעורבת, ונדמה לי שזו בהחלט הכוונה. כדי לערב את הקהל במלאכת הדגירה, למשל, היא משתפת גבר שהשיב "אני" לשאלה "מי פנוי לדגירה?". היא מלמדת אותו לדגור, ונותנת לו לחוות משהו מפעולת הדגירה הפאסיבית לכאורה. היא הופכת את היוצרות, ומתריסה: "אני רק אלך לסיבוב, טוב? אתה תמשיך כאן לדגור, אבל זה של שנינו, אני איתך". אולי אלו לא המילים המדויקות, אבל זו רוח הדברים. גם כאן, מורן קוראת תיגר על חלוקת הנטל המשפחתי והצביעות שסובבת אותה.

מורן בעצמה דוגרת כפי שמצופה מכל תרנגולת טובה, אבל היא גם שואלת שאלות המערערות על חלוקת התפקידים המסורתית. למשל, האם בטבע רק הנקבה דוגרת? היא מתארת כמה משפחות לא סטנדרטיות בטבע, שחיות אחרת את חלוקת הנטל. דרך סיפורה של הקוקייה, המטילה את ביציה בקנים זרים ומתעופפת לה, היא ספק אומרת, ספק שואלת, אבל בקול חזק: "אני לא מפחדת להיות אמא". אמירה-שאלה זו מזמינה את הקהל לחשוב עד כמה יש מקום בחברה שלנו לנשים לחוות את הטווח השלם של רגשותיהן בקשר לאימהות, כולל פחד ואימה, עד כדי משאלה לנטוש את הקן ולהתעופף.

מורן מואסת בדגירה, כי יש גבול לכמה אפשר, וגם, כנראה, כי היא קצת מרדנית. היא רוצה לרדת מהארגזים אבל זה גבוה מדי. היא מתחבטת בשאלה אם היא צריכה עזרה, ונראה שחשוב לה לעשות זאת לבדה. היא מתמקמת בתנוחת תעופה על הארגזים, ומבטאת את השתוקקותה לאישה עוצמתית "שמבינה בתעופה" שתוכל להראות לה את דרכה למטה. "התעופה מטה" היא פרדוקס מעניין. מלמעלה אפשר רק ליפול הרי, לא לעוף. אותי זה עורר לחשוב על תחושת המלכוד של נשים באימהותן. חלקן רוצות לעוף גבוה, להפסיק לדגור, אבל לא יכולות לעשות זאת מבלי לשלם את מחיר הנפילה, את מחיר הגינוי החברתי והאשמה. הדרך להיחלץ מהמלכוד עוברת אולי דרך נוכחות של נשים אחרות, עוצמתיות, שהן מקור להשראה, פורצות דרך. רק כך אפשר לעוף מטה, מבלי ליפול. האם יש כאן אמירה רחבה יותר הנוגעת למאבק הפמיניסטי? אולי. ואולי לא. מורן נעה בין הסיפור האישי לסיפור החברתי כל הזמן, מבלי להכריע.

לבסוף היא יורדת בכוחות עצמה. מין ילדה-אישה כזו שמגדלת את עצמה, ופורצת לעצמה את הדרך. היא מספרת על הבית העיראקי בו גדלה, שלא הקריאו בו סיפורים כמו "ויהי ערב", אבל אבא שר לה לפני השינה בערבית. בקול עוצמתי, אבל גם רך ומכמיר לב היא שרה את שיר הילדים הזה, ואחר כך מחפשת את ידיו הרכות והגדולות, בין ידיים זרות בקהל. אמה של מורן אינה מוזכרת בסיפור, אבל היא מחפשת גם אותה. ברגע מרגש במופע היא קוראת "אני זקוקה לאמא", ומזמינה אישה מהקהל לגלם את התפקיד. היא מקבלת ממנה חיבוק, אבל היא לא שוהה שם זמן רב, ומתחילה לטפל באמא הזו בעצמה. מורן מניקה את האמא-המתנדבת דרך קש אינסופי. מוצאו במסחטת תפוזים עליה שוקדת מורן בעמל הסחיטה, וסיומו בפיה של המתנדבת, אותה היא מנחה לשתות מהמיץ עוד ועוד. קולות היניקה-מציצה והצורך התדיר של המשתתפת במנוחה מההנקה המתמשכת מעוררים בי אי שקט. לרגע עולה בי אסוציאציה של פיטום אווזים. מי מניק את מי? האם ההנקה הזו טובה דיה? מותאמת? איזו הנקה יכולה להתקיים במרחק פיזי גדול כל כך בין המניקה למונקת? האם זו דרך לבטא תוקפנות? ניכור? מורן משאירה את כל השאלות פתוחות. היא עצמה מספרת שהאכילה את בנה מבקבוק. "אין קודש בהנקה", היא פוסקת. ממקומי כאמא, שידעה אי אלו מאבקים בהנקה, לא יכולתי להסכים יותר. גם בעיניי הנקה אינה קודש, וכדאי לשאול באילו תנאים היא מתקיימת, כדי להבין האם היא הדרך העדיפה להזנה.

ברגע שיא במופע מורן שבה ל"ויהי ערב" ולתקרית לול התרנגולות. היא מגלמת עתה את תפקיד הילדה ומקריאה: "מי זה, תן או שועל? מי נכנס אל הלול בגניבה? לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה... חיש הביתה, ילדה לא טובה! אסור לך, אסור לך להיכנס. את יודעת שאבא כועס?".

מורן חוזרת שוב ושוב: "את יודעת שאבא כועס". הוויית הכעס מתעצמת וממלאת את החלל.

היא ממשיכה בבכי: "רציתי לתרנגולת לתת נשיקה בכרבולת, כי הבהלתי אותה בחצר. להגיד לה סליחה, וגם ליל מנוחה, ופתאום נבהלו עוד יותר...".

שני חצאי תפוז מוצמדים כעת לעיניה והיא סוחטת. המיץ הופך לדמעות. כאבה של הילדה, הספק טובה-ספק רעה, ספק מתכוונת-ספק לא, נוכח כעת במלוא עוצמתו. אי אפשר שלא לסלוח לה.

מורן מסיימת את המופע בדיבור על גומות החן שלה. היא מסבירה שמדובר בדפקט, מוטציה. היא מבקשת להודות לקהל "בלי גומות", ושבכל פעם שתיכשל, הקהל יגיד: "רואים לך".

בעיניי, לא הייתה דרך טובה יותר להנכיח את המתח שעבר לאורך המופע המיוחד הזה בין היות ילדה-אישה, טובה-רעה, פגומה-תקינה, רואים לי-רואים אותי. מופע מעורר שאלות ומזמין למחשבה, על אימהות, ילדות, נשיות, והתנועה הנצחית והדיאלקטית בין כל אלו.

 

ליווי אומנותי: עפרי עומר
הפקה: קולקטיב פנדורה
תאורה: ריינהרד סטו (סוואבה)
עיצוב תלבושות: גילי עזרן

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מילר היללי, ע. (2018). ויהי ערב, ויהי בוקר. יום אחד: סקירת המופע "שביל החלב". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/8/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3696

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.