קבוצה כפולה (?)
כשקבוצת הוואטצאפ פוגשת את הקבוצה הקלאסית
מאת מרב שליט וגלית איתן רוזנברג
"לעולם אינני חושב על העתיד; עד מהרה הוא פשוט מגיע". ~ אלברט איינשטיין
מבוא
בשעה שביון, פוקס ומורנו הגו את רעיון הטיפול הקבוצתי הם ראו בעיני רוחם חדר ובו מעגל של כיסאות עליהם יושבים אנשים ומשוחחים ביניהם. הם לא העלו על דעתם שגם אנשים הישובים אחד על כיסא בחדרו שבביתו, שני על ספסל בגן, שלישי בקרון הרכבת, אחד בבוקר ואחד בערב ובידם טלפון ''חכם'' יהוו גם הם קבוצה.
כשהתחלנו ללמוד על קבוצות ולהנחות אותן לא היו קבוצות וואטצאפ. היו התייחסויות לאינטראקציות המתקיימות מחוץ לחדר הקבוצות. לא היו הבנות והנחיות בקשר לקבוצת וואטצאפ של מטופלים, המתנהלת במקביל להתנהלותה של הקבוצה הטיפולית הפעילה שחבריה נפגשים אחת לשבוע.
מאמר זה עוסק בקיום הבו-זמני ובהשפעה ההדדית של קבוצת וואטצאפ וקבוצה טיפולית של אותם המשתתפים. המאמר מתאר מקרה של קבוצה טיפולית אשר משתתפיה פתחו קבוצת וואטצאפ שנערכה בה תקשורת באותה עת ובין המפגשים הטיפוליים. נסקור את החוויה שלנו כמנחות אשר לקחו חלק בשתי הקבוצות, ונציג את ההיבטים השונים של הקיום המקביל תוך כדי הישענות על הספרות בנושא.
רקע תיאורטי ומחקרי
קבוצות בכלל וקבוצה טיפולית בפרט זכו לעיון רב בספרות, והתיאוריות המרכזיות מדגישות את קיומם של תנאים כמו זמן, מקום ואינטראקציה של פנים אל פנים. כך למשל, פוקס (Foulkes, 1948) היה בין הוגי הרעיון החדשני דאז של טיפול קבוצתי שמתנהל על ידי הושבת מספר מטופלים יחד, בחדר משותף, פנים אל פנים.
ביון (Bion, 1963) הדגיש שעל מנת שהמטפל יוכל להיות בעמדה של התבוננות אנליטית, צריכים להתקיים תנאים בסיסיים של זמן ומקום שבהם מתקיים הטיפול. גישות נוספות הדגישו את המטרות והנורמות המשותפות של המשתתפים, וכן חלוקה מוגדרת של תפקידים כחלק מהמרכיבים היסודיים הנדרשים לקיום קבוצה (Sherif & Sherif, 1956; אצל רוזנוואסר ונתן, 1997). כל הכותבים מדגישים את קיומה של אינטראקציה בין המשתתפים (שם, 1997). תיאוריות אלה, שהן הבסיס המרכזי לגישות השונות בטיפול קבוצתי, נכתבו טרם המהפכה הדיגיטלית. אולם העתיד, כפי שאמר אלברט איינשטיין, מקדים לבוא.
בעידן המידע הדיגיטלי, עם התפתחות האינטרנט והטלפונים החכמים, חלק ניכר מהתקשורת בין אנשים מתקיים על גבי הרשתות החברתיות. העולם הדיגיטלי מאפשר תקשורת מהירה, מיידית, זמינה וחסרת גבולות זמן ומקום, מחד גיסא. מאידך גיסא, תקשורת זו מבטלת אלמנטים של מימיקה, אינטונציה וקשר עין המתקיימים בתקשורת פנים אל פנים.
בשנת 2009 פרץ לחיינו יישומון 'Whatsapp' – שירות הודעות טלפוני לטלפונים חכמים. אחד מהחידושים של היישומון הוא בכך שלראשונה היה אפשר ליצור קבוצה של משתמשים שיכולים להתכתב ביניהם. בשנים האחרונות התרבו קבוצות הוואטצאפ בחייהם של רבים מאיתנו, והתקשורת בין אנשים באמצעותן הולכת ומתרחבת, הן כמקור להחלפת מידע והן כדרך להיות בקשר (Sultan, 2014). קבוצות הוואטצאפ בימינו מלוות כמעט כל מסגרת חברתית – במשפחות, בבתי הספר, בצבא, במקומות עבודה ועוד – קיומה של קבוצת הוואטצאפ נהיה "הכרחי".
מחקרים מראים כי שימוש בוואטצאפ הוא דרך של פרטים להיות בקשר עם אחרים, והם מייחסים לתקשורת זו ערכים של מחויבות, נאמנות וידע (O'Hara, Massimi, Harper, Rubens, & Morris, 2014). במחקרים אחרים נמצא כי השימוש בוואטצאפ מספק תקשורת אינטימית ומסונכרנת התומכת באנשים הנמצאים במרחק זה מזה. התקשורת דרך קבוצות הוואטצאפ מאפשרת לחוש קִרבה, שותפות ושייכות לקהילה (Karapanos, Teixeira, & Gouveia, 2016). כאשר משווים שימוש במסרונים (SMS) לעומת שימוש בוואטצאפ קבוצתי עולה כי השימוש באחרון הוא שיחתי יותר, תכוף יותר ומשתמשים בו לתקשורת בקרב מעגלים חברתיים קרובים כדרך לתקשורת קבוצתית (Church & Oliveira, 2013). מחקרים הדגימו, למשל, כי סטודנטים עם תמיכה חברתית בחייהם רואים ערך גדול בקבוצת הוואטצאפ המשפחתי שלהם. לפיכך הם משתמשים באמצעי זה כפלטפורמה שבה יוכלו להיות נאהבים, לקבל תמיכה, נחמה וביטחון (Aharony, 2016).
השימוש בקבוצות וואטצאפ נוכח גם במרחבים טיפוליים יותר. כך למשל, במחקרים על קבוצות תמיכה בוואטצאפ לנגמלים מעישון נמצא כי הקבוצות היו יעילות במניעת חזרה לעישון. כמו כן, נמצא כי המשתתפים השתמשו בקבוצות הוואטצאפ פחות להעברת מידע, ואילו בצורה משמעותית יותר לצורך תמיכה ועידוד (Cheung, Chan, Lai, Chan, Wang, Li et al., 2015). מחקרים אלה מעידים כי לקבוצות הוואטצאפ ערך חברתי ובין-אישי משמעותי, ומכאן עולה חשיבות הדיון בערכן של קבוצות הוואטצאפ הנפתחות בקרב משתתפי קבוצות טיפוליות ובמקביל לתהליך הטיפולי.
הערך הטיפולי של הקבוצה הקלאסית נחקר לאורך שנים ארוכות ומגובה בתיאוריות ובמחקרים. לעומת זאת, כיוון שקבוצות הוואטצאפ הן תופעה חדשה יחסית, ערכה הטיפולי של קבוצה כזו לא נחקר כמעט, ונכתב מעט על אודותיו. אולם נראה שקבוצות וואטצאפ כאלה חדרו כבר למרחביהן של הקבוצות הטיפוליות 'הסגורות' והקלאסיות. לעיתים הן משפיעות על התנהלותן, ולעיתים מתקיימות במעין עולם מקביל עם נורמות ותמות משלו.
סיפורה של קבוצה כפולה
זהו סיפור על קבוצה כפולה. היא כפולה כיוון ששתי הקבוצות מתקיימות בעת ובעונה אחת, והפרטים בה נפגשים פנים אל פנים (פא"פ – יהיה בשימוש מכאן ואילך) אחת לשבוע, ובה בעת מתקיימת אינטראקציה בקבוצת הוואטצאפ ללא מגבלות זמן. סיפור זה יסופר דרך נקודת המבט שלנו, המנחות, שלקחנו חלק בשתי הקבוצות.
בחרנו לכתוב על ההיבטים השונים בקיום כפול כזה לא מפני שיש בידינו תשובות, אלא בעיקר כיוון שהתעוררו אצלנו שאלות רבות. אלה הן חלק מהתהיות שנעסוק בהן במאמר זה: מי היא הקבוצה שאותה אנו מנחות, ולאילו אינטראקציות עלינו להתייחס כמנחות הקבוצה? האם נכון לאפשר את הכפילות? האם יכולנו למנוע את פתיחת קבוצת הוואטצאפ? מה תפקידנו כמנחות באשר לאופן ההתנהלות בקבוצת הוואטצאפ, והאם ישנו תפקיד כזה בכלל? ובהנחה שקבוצת הפא"פ וקבוצת הוואטצאפ הן ישויות שונות, האם עלינו לתפעל ולהנחות אותן בכלים דומים?
תיאורי המקרה שיובאו במאמר נכתבו בהשראת מקרים שעלו בקבוצת תמיכה לנשים, ואין בהם פרטים או תיאורים ספציפיים החושפים מקרים אלה. השמות שיוזכרו הם שמות בדויים, והציטוטים מההתכתבויות מוסווים גם הם לצורך שמירה על פרטיות המשתתפות.
רקע
המאמר דן בקבוצת נשים טיפולית-תמיכתית שפעלה לאורך שנה תמימה. הקבוצה מנתה כעשר נשים ונפגשה אחת לשבוע בהנחיית שתי מנחות. כחלק מבניית הקבוצה הוסכם על חוזה קבוצתי שבו נקבעו יסודות הסטינג (זמן ומקום), הדיסקרטיות והמחויבות לקבוצה. יסודות אלה מגדירים את מיכל הקבוצה ומסייעים בבניית נורמות של מחויבות וסודיות.
כחודש לאחר תחילת מפגשי הקבוצה עלה צורך מצד הנשים ל'דף קשר'. דאגנו להביאו ולחלקו בשבוע שלאחר מכן. אחת מן המשתתפות פתחה ביוזמתה קבוצת וואטצאפ עבור כל חברות הקבוצה כולל אנו, המנחות. יש לציין כי הקבוצה החלה את מפגשיה בשנת 2014, בתקופה של תחילת הפריצה הגדולה של קבוצות הוואצטאפ לחיינו. במפגש שהתקיים לאחר פתיחת קבוצת הוואטצאפ ניסינו להבהיר את נורמות ההתנהלות בקבוצת הוואטצאפ, וביקשנו כי זו תשמש לשם העברת הודעות בלבד (במחשבה לאחור – כמה תמים מצידנו).
להלן נתאר את התהליכים הקבוצתיים שהתרחשו בקבוצת הוואטצאפ בד בבד לקבוצת הפא"פ, ונדגים דרך תיאורי המקרים כיצד באו לידי ביטוי וכיצד השפיעו על התהליך הטיפולי.
הקבוצה הכפולה כהרחבת המיכל
האפשרות להיות במגע ובתקשורת בכל רגע נתון ומכל מקום באמצעות קבוצת הוואטצאפ הפועלת במקביל לקבוצת הפא"פ יוצרת לעיתים תחושה ולעיתים אשליה שהמיכל הקבוצתי הוא אין-סופי.
המושג מיכל נטבע ב-1970 על ידי ביון, שלפיו המיכל הראשון הוא האֵם המעניקה לתינוק נוכחות רגשית ללא מילים. היבט נוסף של המיכל קשור למערכת היחסים בין מטפל למטופל. בהקשר הקבוצתי ביון מתייחס לפונקציית ההכלה של הקבוצה. לטענתו, האדם הוא יצור חברתי הזקוק להשתייכות. לדבריו, המיכל הוא אקטיבי, חושב ויצירתי ולא רק סופג ופסיבי. המיכל והמוכל מפתחים יחסי גומלין ומשפיעים זה על זה (בירן, 2011, 2012).
נדון בשאלת הרחבת המיכל דרך מספר תופעות קבוצתיות שאותן זיהינו בקבוצת הוואטצאפ במהלך ההנחיה: (1) היכולת להיות בחוץ ולהרגיש בפנים; (2) תפיסה אשלייתית של המרחב כמיכל; (3) התנסויות בתפקידים; (4) העלאת תכנים חדשים; ו-(5) עיבוד התכנים של מפגשי הפא"פ.
להיות בחוץ ולהרגיש בפנים
קבוצת וואטצאפ ש"נפגשת" במקביל לקבוצת פא"פ עשויה להוות סוג של הרחבת המיכל הקבוצתי. קבוצת וואצטאפ מאפשרת את "מתיחת קירות המיכל", ולפיכך המיכל הקבוצתי גדל. היכולת ליצור קשר ללא מגבלות של זמן ומקום פתחה בפני המשתתפות בקבוצה הזדמנויות מגוונות מעבר למתרחש בקבוצת הפא"פ.
בתיאור המקרה להלן ננסה להצביע על יכולתו של המיכל הקבוצתי להתרחב. נורית, אחת מהמשתתפות בקבוצה שסובלת מדיכאון, הגיעה למפגשים הראשונים, ושיתפה במצבה הנפשי הקשה ובקשייה להגיע. לאורך החודשים הראשונים של פעילות הקבוצה ועד לנשירתה ממנה קיבלה נורית חיזוקים וחיזורים אינטנסיביים מצד חברות הקבוצה בקבוצת הוואטצאפ. בה בעת נעשתה עבודת ריצ'ינג אאוט טלפונית מצידנו, המנחות. נורית התקשתה להגיע והתקשתה לעזוב את הקבוצה הנפגשת. קבוצת הוואטצאפ אפשרה לה בתקופה זו להיות 'חלק'. נורית כותבת: "בנות, התכוונתי ממש להגיע היום למפגש אבל אני מרגישה ממש על הפנים. עייפה נורא ובדאון. תסלחו לי שלא אגיע היום". ליטל עונה: "נורית יקרה, אולי תעשי בכל זאת מאמץ להגיע. נעזור לך לצאת מהדאון". ודליה ממשיכה: "רוצות לראות אותך נורית!". קבוצת הוואטצאפ שהתנהלה במקביל להתנהלות הקבוצה הנפגשת יצרה עבור חלק מהמשתתפות שהתקשו להגיע למפגשים (בדומה לנורית) תחושה שהן חלק מהקבוצה.
הכללת הנעדרות מהמפגשים והכלתן בקבוצת הוואצטאפ איפשרה להן להיות פעילות ושותפות, להיות בחוץ ולהרגיש בפנים, ובכך למעשה, התאפשרה הרחבת המיכל מעבר לגבולות קבוצת הפא"פ.
ואמנם, ממחקרים על תקשורת מקוונת עולה כי המרחב הדיגיטלי תורם להעצמה אישית ולחיברות (דולב-כהן, 2012). מרחב זה מסייע במציאת מקורות תמיכה שונים המאפשרים לאדם קבלת חמימות, כנות ואמפתיה, אשר לפי קארל רוג'רס הם התנאים הגרעיניים להקלה רגשית (Rogers, 1959; אצל דולב-כהן, 2012).
דוגמה נוספת להרחבת המיכל: דליה, אחת מהמשתתפות סיפרה כי קרוב משפחתה חולה מאוד, ולאחר זמן מה הודיעה בקבוצת הוואטצאפ על פטירתו. נורית, שנעדרה תכופות מן המפגשים של הקבוצה, שלחה לדליה תנחומים. הודעה זו הדהדה בקבוצה והעלתה התייחסויות חמות כלפי דליה, שחובקה על ידי הקבוצה בתוך קבוצת הוואטצאפ. מלבד נורית גם חברות קבוצה אחרות שלחו הודעות ניחומים. ואמנם, מחקרים מראים כי תקשורת דרך קבוצות הוואטצאפ מאפשרת לאנשים להרגיש נוכחים וקרובים סביב אירועי חיים גם אם לא נכחו בהם פיזית (Karapanos, Teixeira & Gouveia, 2016).
קבוצת הוואטצאפ אִפְשרה לנורית, המתקשה להגיע, ולדליה האבלה לזכות במגע מיידי, נגיש ועוטף, ואולי בכך יצרה תחושה שהמיכל גדל. במקרה זה גם אנו המנחות בחרנו להשתתף בצער דרך הוואטצאפ.
הרחבת המיכל – אשליה או מענה אמיתי?
ואולם, לא תמיד הרחבת המיכל, אשר אינה מעוגנת בסטינג הקבוצתי, מחזיקה ותורמת לקבוצה. לעיתים נראה כי האפשרות למגע עם הקבוצה דרך קבוצת הוואטצאפ מותירה את המשתתפים והקבוצה חסרים.
כך למשל, ייתכן כי האפשרות שניתנה לנורית (הסובלת מדיכאון) להיות בחוץ ולהרגיש בפנים חיבלה במוטיבציה ובמאמץ להיות חלק מתהליך קבוצתי על כל המשתמע מכך. ייתכן כי אילו קבוצת הוואטצאפ לא הייתה קיימת, נורית הייתה מתגייסת להגיע פיזית לקבוצת הפא"פ. ואולי גם אנחנו כמנחות נפלנו בפח בחושבנו כי באופן זה נורית נמצאת עדיין בקבוצה?
נדגים להלן כיצד קיומה של קבוצת הוואטצאפ במקביל לקבוצת הפא"פ עלולה להיות אשליה לקיומו של מיכל.
בחודשי הקיץ הייתה הפוגה בת כשבועיים במפגשי הקבוצה הנפגשת. בעת ההפוגה הבחנו בעלייה בכמות ההתכתבויות בקבוצת הוואטצאפ. כמו כן שמנו לב כי בשעות המוקדשות בדרך כלל לזמן משפחתי, כגון שישי בערב, שבת אחר הצהריים וכדומה, ישנה פעילות ערה בקבוצת הוואטצאפ, בעיקר מצד הנשים ללא בני זוג וילדים. נדמה כי אין זה משנה כל-כך מה נכתב, עצם השמעת הקול היא העניין; אנו תוהות אם השמעת הקול שלעיתים אינה זוכה למענה בוואטצאפ מקלה ומסייעת לתחושת הבדידות – או לחילופין מעצימה ומדגישה אותה.
לדוגמה: דבורה, אישה רווקה בשנות החמישים לחייה החיה בגפה, כותבת ביום שישי בשעות לילה מאוחרות: "רציתי לעדכן שהאבטיחים כבר לא טעימים בעונה הזו". דוגמה נוספת היא אורנה שכותבת בשעת בוקר מוקדמת: "בוקר טוב נשים יקרות, מקווה שישנתן טוב". אמירות אלה, שעוררו אצלנו סימני שאלה באשר למשמעות תוכנן והעיתוי שלהן, נותרו באוויר ללא התייחסות (לא שלנו ולא של חברות הקבוצה) בקבוצת הוואטצאפ. ייתכן כי האמירות הסתמיות, לכאורה, הן ביטוי לבדידות או אפילו קריאה לעזרה, אך בחרנו שלא להתייחס אליהן, לא בעת ההתכתבות עצמה וגם לא בזמן המפגש הקבוצתי.
פוקס (Foulkes, 1964) הוא שהגדיר לראשונה את תופעת ההשתקפות (mirroring) בקבוצה. לפיו, האדם רואה את עצמו או חלקים מעצמו משתקפים דרך אינטראקציות עם אנשים אחרים בקבוצה. דרך תהליך בסיסי זה הוא לומד להכיר את עצמו. קוהוט (Kohut, 1971) מדבר על ההשתקפות כיחס העברה ראשוני-בסיסי המצמיח את יכולתו של הילד לחוש את עצמו בעל ערך לפי החוק הפשוט – "אני משתקף משמע אני קיים". בהמשך למושג המירורינג, תודר ווינברג (2006) מדברים על מושג "המראה הריקה". כוונתם היא לדברים משמעותיים הנאמרים בקבוצה ואינם זוכים לתגובה כלל.
כאשר משפטה הכתוב של דבורה בדבר האבטיח נותר ללא התייחסות של הקבוצה, למעשה זו משקפת לה מראה ריקה, ודבורה נותרת ללא השתקפות ולפיכך ללא קיום. מחקרים בנושא וואטצאפ הדגימו כי אנשים מצפים לתגובה על הודעות שהם שלחו; יותר מכך: הידיעה שהודעתם נצפתה אך לא זכתה לתגובה מיידית העלתה אצל חלק מהנבדקים תחושה של תסכול (Bouhnik & Deshen, 2014; Church & de Oliveira ,2013). העדר תגובה להודעה בקבוצת הוואטצאפ, המותיר את הכותב ללא השתקפות, עלול להוביל לתחושה של 'מראה ריקה'.
ההחלטה שלנו כמנחות שלא להתייחס נבעה מתוך הבנה כי אין לנו אפשרות להתייחס לכל מה שנכתב בכל שעה משעות היממה ולאורך כל השבוע. זאת ועוד: אילו היינו מתייחסות לחלק מן ההודעות, הייתה עלולה להיווצר תחושת חוסר שוויון ואי-הוגנות בקרב הכותבות שלא זכו להתייחסות מהמנחות. עם זאת, דבורה, ששלחה הודעת "קריאה לעזרה" מרומזת נשארה, כמו בחייה, גם כאן בבדידותה.
בקבוצה נפגשת הייתה אמירה סתומה שכזו של דבורה (בדבר האבטיח הלא טעים) מעוררת אצלנו המנחות התערבות בצורת בירור ושאלה מה עומד מאחוריה. קבוצת הוואטצאפ אינה מאפשרת למנחה התערבויות מורכבות ומעמיקות.
בעקבות זאת עלו אצלנו מספר שאלות: האם היינו אמורות להתייחס לבדידות ול"קריאת העזרה" הזאת בזמן אמת בקבוצת הוואטצאפ? האם היינו אמורות להתייחס לכך בקבוצת הפא"פ שהתקיימה ימים אחדים לאחר מכן? מדוע לא התייחסו חברות הקבוצה בשום דרך לנאמר? האם תפקידנו להתייחס לתהליך הקבוצתי שמתחולל בקבוצת הוואטצאפ? מה תפקיד המנחה במקרים אלה?
סימינגטון וסימינגטון (1996), הכותבים על משנתו של ביון, מדברים על המיכל המנוקב שאינו מסוגל להחזיק את המוכל. הם מדמים מיכל זה ל"שק עשוי בד שמנסים להחזיק בו מים" (שם, עמ' 65). ואמנם, היו מצבים שבהם קבוצת הוואטצאפ אשר התקיימה במקביל לקבוצת הפא"פ היוותה לתחושתנו מיכל מנוקב ממנו דולפים "חומרים" לתוך חלל אין-סופי.
בעינינו, הסיבות לדליפה ולחירור הן מגוונות ועשויות להיות מתוארות באופנים שונים: כניסה של "חומרים" בלתי ניתנים לעיכול; מתיחה מהירה מדי של המיכל; חוסר נוכחות הורית ברורה ויציבה הנובעת מתגובות לא עקביות שלנו המנחות מתוך מפגש עם המצב החדש.
כך, באחד ממפגשי הקבוצה, במהלך עבודה על סצנה פסיכו-דרמטית עם אורנה, הוציאה קרן, אחת מהמשתתפות, את הטלפון הנייד מתיקה, צילמה את הסצנה, והעלתה אותה לקבוצת הוואטצאפ של המשתתפות. מהלך זה התרחש תוך זמן קצר מאוד וללא ידיעתנו, המנחות. בהפסקה התגלתה ההודעה בקבוצת הוואטצאפ, ומיד פתחנו את הנושא לדיון בקבוצת הפא"פ תוך כדי שימת גבולות ברורים. כמה משתתפות נעדרו מפגישה זו ונחשפו לסצנה דרך הטלפון הנייד, ובמפגש שלאחר מכן התייחסה דליה, אחת מהמשתתפות שנעדרו, לסצנה ולאורנה הפרוטגוניסטית שהציגה. אורנה הגיבה להעלאת התמונה ולהתייחסות שלאחר מכן באי-נוחות גדולה ואמרה: "בחרתי לספר את מה שסיפרתי למי שהייתה באותה פגישה. מוזר לי ולא נוח שמי שלא הייתה קיבלה 'תיעוד' של הדבר, ועוד מתייחסת לזה". להבנתנו תגובה זו נבעה מהחשיפה החזותית שהתרחשה מחוץ לקבוצה הנפגשת, אשר יצרה תחושת מציצנות.
אומנם ניתן לומר כי עבור דליה, אשר נעדרה מהמפגש, התמונה שנשלחה אִפְשרה להישאר בקשר עם התכנים שבהם עסקה הקבוצה. אולם בסופו של דבר, זוהי דוגמה לדליפת חומרים בלתי מותאמת, אשר יוצרת תחושה של מיכל מנוקב ולא בטוח עבור הפרוטגוניסטית, וייתכן כי גם עבור הקבוצה.
החלפת או הרחבת תפקיד כחלק מהרחבת המיכל
לפי ליוסלי ומקנזי (Livesley & Mackenzie, 1983; אצל רוזנוואסר ונתן, 1997), האדם מגלם 'תפקידים' רבים לאורך כל חייו. התפקידים מייצגים אוסף של התנהגויות הבאות לידי ביטוי במצבים שונים. בקבוצה 'מצופים' המשתתפים להתנהג בדרך צפויה האופיינית להם, ולעיתים קרובות נראה כי משתתפים לוקחים על עצמם תפקיד מסוים. לתפקידים אלה שהם בוחרים למלא ישנה חשיבות תפקודית עבור הקבוצה. עם זאת, גודלה המוגבל של הקבוצה מאלץ את המשתתפים לסגל גמישות תפקידית רבה יותר, וללמוד מגוון התנהגויות תפקידיות. התפתחות זו מספקת הן את צורכי הפרט והן את צורכי הקבוצה.
יאלום (2006) מתייחס לצרכים שאינם מסופקים במסגרת הקבוצה הרשמית. לטענתו, ישנם פרטים בקבוצה הפונים אל מחוץ לסטינג הטיפולי על מנת לפרוק מתחים פנימיים. התנהגות זו מונעת ביטוי וחקירה ישירים בקבוצה הנפגשת. אולם אנו מצאנו כי קבוצת הוואטצאפ דווקא אִפְשרה למשתתפות להרחיב ולהתנסות במגוון רחב יותר של תפקידים. המקרים שלהלן ידגימו את האופן שבו משתתפות בקבוצה התנסו בהרחבה והגמשה של התפקידים שהן נוטות לקחת בחייהן דרך קבוצת הוואטצאפ.
ליטל נוטה לשתוק במפגשי הקבוצה. לרוב היא פסיבית, אינה מגיבה לדברי המשתתפות האחרות, ובמקרה של עימות בדרך כלל אינה מצדדת בצד מסוים, ונשארת בעיקר בתפקיד "הצופה". בקבוצת הוואטצאפ לעומת זאת, ליטל בוחרת לעיתים להיות פעילה ועם אמירות ברורות. לדוגמה: באחד המקרים מעלה תמי תמונות רבות של בגד חדש שקנתה. משתתפת אחרת מעירה: "תמי, את מוכנה להפסיק בבקשה להעלות תמונות לכאן, זה לא מתאים". ליטל, שכאמור בקבוצת הפא"פ אינה נוקטת עמדה, כותבת מבלי להתייחס לבקשתה של האחרונה: "תמי, דווקא ממש יפה לך מה שקנית. תתחדשי ותיהני. נשמח לראות עוד תמונות".
דוגמה נוספת: הדס היא משתתפת אשר בפגישות הקבוצה מחזיקה את קול המרד, התוקפנות, הכעס וההתנגדות. היא כועסת על המנחות שמשתכרות מהנחיית הקבוצה ושאינן מחלקות את משאביהן הרגשיים ואת הזמן באופן הוגן. היא כועסת גם על נסיבות חייה ועל גורלה, כועסת על חברות הקבוצה שמקדישות זמן פגישה לדברי הבל לטעמה, ואינן קשובות מספיק זו לזו.
בניגוד לכך, בקבוצת הוואטצאפ הדס שולחת מדי פעם הודעות "ילדיות" מגייסות אמפתיה ורצון לגונן, כגון: "יש לי בבית תפוחי אדמה ופטריות ואני רעבה. יש לכן רעיון מה להכין מזה?". ההודעה, שהכילה בקשה לעזרה בהכנת אוכל, הייתה מנוסחת בצורה שגייסה את החלק האימהי והמאכיל של שאר המשתתפות. "טגני בצל, תוסיפי קוביות תפוחי אדמה ולזה פטריות חתוכות. תתבלי בקצת מלח ופלפל". לאחר הכנת התבשיל, שנעשה בהדרכת הקבוצה הווירטואלית, נשלחו תמונות עם התוצאה. "הילדה" זכתה לתשואות. במפגשים הבאים של הקבוצה "חזרה" המשתתפת לתפקידה המקורי הבועט והכועס.
ואמנם, מהספרות המחקרית בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט וחקר ההתנהגות על קבוצות מקוונות עולה כי מאפייני התקשורת המקוונת מאפשרים אינטראקציה בין-אישית פתוחה, כנה ואותנטית בין אנשים המתקשים לעשות כן פנים אל פנים. למשל, טיפוס מופנם יוכל לבטא חלקים באישיותו אשר הוא מתקשה בחשיפתם בתקשורת ישירה (Joinson, 2001). כמו כן עולה כי מהתנהגותו המקוונת של האדם ניתן ללמוד על כוונותיו, עמדותיו וצרכיו יותר מאשר מסביבתו הפיזית, וזאת משום שהפרט יכול להתחבר לזהותו ולאישיותו ללא העמדת פנים או מילוי תפקיד חברתי (Barak & Hen, 2008). בעיני חוקרים רבים היכולת להציג "אני אמיתי" מהווה יתרון גדול למרחב הווירטואלי על פני מפגש פא"פ (שם, 2008).
אנו טוענות כי כפי שבקבוצת פא"פ משתתפים מתרגלים תפקידים שאינם ברפרטואר הרגיל שלהם בחייהם, כך ישנם אנשים שבוחרים לתרגל תפקידים חדשים דווקא בחסותה של הקבוצה הווירטואלית. במובן זה, קבוצת הוואטצאפ עשויה לאפשר הרחבה של המיכל הקבוצתי, שיכול גם הוא להכיל את ההתנסויות התפקידיות החדשות.
כך, ליטל, אשר מתקשה לפגוש את החלקים התוקפניים שלה במפגשי הפא"פ, מתרגלת ביטויי תוקפנות במקום בטוח, לכאורה. לעומתה הדס מתקשה בהבעת הצרכים הילדיים שלה בתוך הקבוצה הנפגשת. היא בוחרת מצד אחד להביא את התפקיד הילדי בקבוצת הוואטצאפ בתקשורת לא ישירה ולהתנסות בו, אך מצד שני בבחירה זו היא אינה מאפשרת חקירה ובדיקה של הצורך הזה ברמה הקבוצתית הטיפולית.
ושוב כמנחות נותרנו עם כמה שאלות: האם ואיך אנחנו אמורות להתייחס להתנסות בתפקיד אחר מחוץ לקבוצה הנפגשת? האם להמשיך להתנהל על פי תפיסתו של יאלום, שכל מה שקורה מחוץ לסטינג מחבל בתהליך הקבוצתי והאישי של המשתתף, או להקשיב גם לקולות החדשים המצביעים על יתרונות ההתנסות בתפקיד חדש בפלטפורמה הווירטואלית?
עיבוד של המפגשים בקבוצת הוואטצאפ
מצאנו כי קבוצת הוואטצאפ משמשת כבמה לעיבוד תכנים שעלו בקבוצת הפא"פ, וכי תהליך זה הוא בלתי נמנע בשל היותה של קבוצת הוואטצאפ קיימת ונגישה תמיד. במהלך עבודת הקבוצה תהינו האם עצם קיומה התמידי של קבוצת הוואטצאפ הופך אותה למיכל היכול להחזיק בתוכו עיבוד תכנים בצורה מיטיבה.
לאורך התהליך הקבוצתי עלו בקבוצת הוואטצאפ התייחסויות למפגשי פא"פ טעונים. במספר מקרים, לאחר מפגשים טעונים רגשית, ביקשו משתתפות הבהרה לתכנים שנאמרו במפגש, התנצלו, העלו אסוציאציות, ציינו כי היו עסוקות במשתתפת שהייתה במרכז המפגש ועוד.
לדוגמה: לאחר מפגש שבו פותחת אורנה את נושא הגירושין שלה, היא כותבת בקבוצת הוואטצאפ: "תודה חברות שאפשרתן לי לפתוח נושא כאוב שלא דובר אף פעם". שאר החברות שולחות דרך הוואטצאפ הודעות עידוד ותמיכה. דוגמא נוספת: טלי כותבת "נשארתי אחרי המפגש של אתמול עם תחושת מועקה, ואני לא בטוחה שהבנתן אותי. התכוונתי למשהו אחד, ויצא משהו אחר לגמרי". אחת המשתתפות מגיבה באמירה: "את יודעת שהכול נאמר מאהבה, וגם אני יצאתי קצת עצובה מהמפגש. חושבת עלייך מאז". משתתפת שלישית שולחת קישור (לינק) לשיר ש'מרגיש לה' מתאים לאווירה. אנחנו קוראות את התכנים ובוחרות שלא להגיב בוואטצאפ. במפגש שלאחר מכן אנו מנסות לבדוק אם נשאר משהו מהמפגש הטעון של השבוע הקודם שצריך להיאמר ולהתברר. הקבוצה מגיבה בחוסר עניין מוחלט, כולל המשתתפת שהייתה במרכז המפגש.
בירן משתמשת במושג 'אמפתיזם' של בולוניני (1997 Bolognini,) המתייחס לאמפתיה שנעשה בה שימוש לרעה. היא טוענת כי הדרישה להיות אמפתי בקבוצה נהייתה הכרח (Bolognini, 1997; אצל בירן) ומגדירה דרישה זו כ'אמפתיזם'. האמפתיזם, לדבריה, יוצר אווירה נעימה של אישור והימנעות מכאב וקונפליקט, דבר המרדים את ערנות הקבוצה, ולא מאפשר למשהו חדש להיוולד. ואמנם, להבנתנו, התייחסויות בוואטצאפ אחרי מפגש, כדוגמת השתתפות ברגשות קשים, שליחת שיר וכדומה, עשויות להיות בגדר 'אמפתיזם': בעוד שאנו כמנחות הבהרנו לקבוצה כי אנו מזמינות להעלות התייחסויות כאלה במסגרת המפגשים, גילינו שהעיבוד שנעשה בקבוצת הוואטצאפ עלול להרדים את המוטיבציה של קבוצת הפא"פ מלהמשיך לעבד תכנים שיאפשרו בסופו של דבר צמיחה.
יאלום מתייחס להעלאת תכנים מחוץ למערך הטיפולי כאל סוג של "אקטינג אאוט". לטענתו, התנהגות חוץ-קבוצתית שאינה נבחנת בקבוצה הופכת לצורה טעונה במיוחד של התנגדות, בעוד שבחינה של תכנים והחזרה לקבוצה יכולות להיות בעלות ערך טיפולי (יאלום, 2006).
ייתכן כי בנוסף לממד ההתנגדות שיאלום הדגיש, והאמפתיזם המרדים עליו מדברת בירן, עלינו לקחת בחשבון במציאות המודרנית גם את תכונות הזמינות והמיידיות של קבוצות הוואטצאפ, המאפשרות הקלה מיידית לתחושות אי-הנוחות. לעיתים יש תחושה כי עיבוד נוסף במפגש עצמו ו'החזרה של התכנים' למפגש כבר אינם רלוונטיים לאור הזמן שעבר.
העלאת תכנים חדשים ודרמטיים
בנוסף להיותה מרחב לעיבוד תכנים שעלו בקבוצת הפא"פ, לעיתים משמשת קבוצת הוואטצאפ במה לתכנים שלא נשמעו ולא הוזכרו כלל בקבוצת הפא"פ.
לדוגמה: במהלך השנה נכתבו בקבוצת הוואטצאפ מספר הודעות דרמטיות הקשורות לנושאים בריאותיים, שנכתבו כלאחר יד למרות שהכילו תכנים לא פשוטים. נשאלו למשל שאלות לגבי ממצא רפואי מסוים: "עשיתי אתמול בדיקות דם והערך של הברזל יצא נמוך מדי. מה זה אומר?"; בדומה, הודעות לגבי בדיקות משמעותיות נשלחו לחלל האוויר. אורנה שואלת: "למישהי הייתה פעם ציסטה ברחם?". גם תוצאות בדיקות עודכנו בקבוצה זו. לחלק מהודעות אלה הייתה התייחסות גם במפגשים וגם בוואטצאפ ולחלקן לא.
בקשר וירטואלי בין אנשים, בין אם הם מכירים באופן אישי ממפגשי פנים אל פנים ובין אם לא, לאי-הנראות השפעה רבה. העדר הממד החזותי בתקשורת המקוונת הכתובה, ובמיוחד העדר קשר עין, מאפשרים לאדם להשתחרר (Lapidot-Lefler & Barak, 2012). התקשורת הטקסטואלית מאפשרת מצב ייחודי שבו הכותב מרגיש במידה רבה כי הוא משוחח עם עצמו. בזכות העובדה שאין קשר עין בין הכותב לנמען, הכותב יכול להיחשף, לשתף ולהרגיש קרוב ואמיתי יותר (דולב- כהן, 2012). יש להניח כי הבחירה להעלות נושאים שונים על הכתב נחווית כקלה ואפשרית לחלק מהאנשים יותר מאשר הבחירה לומר אותם פנים אל פנים, הן כאשר מדובר על הבעת גילויי חיבה והן על הבעת תכנים מעוררי חרדה (כנושאים בריאותיים), תחושות כעס וכאב.
על פי וויניקוט (2004), התינוק תלוי במבטה של האם ורואה את עצמו משתקף דרך עיניה. המראה "הטובה דיה", כהצעת תודר ווינברג (2006), היא זו שמשקפת לתינוק את התכנים המתאימים לצרכיו וליכולת ההתמודדות שלו. כאשר אורנה בוחרת לשתף את הקבוצה בממצא המדאיג דווקא דרך כתיבה בקבוצת הוואטצאפ, ייתכן כי היא מאותתת שהמראה הטובה דיה עבורה כרגע היא דרך המסך ולא התגובות שתקבל במפגש ישיר. לתחושתנו, העלאת התוכן במפגש הפא"פ עלולה להיחוות כמציף עבורה, ועל פי המושג של וויניקוט – להיות עבורה מראה שאיננה מותאמת לצרכיה.
לאור זאת עלו בנו כמה שאלות על מקומנו כמנחות מול סוגיות מורכבות מעין אלה: האם צריך לפתוח במפגש שלאחר ההודעה את נושא החרדה המתלווה לנושאים הבריאותיים הן אצל ה"חולה" והן אצל הקבוצה? האם עלינו לפנות בתחילת המפגש הבא ל"חולה" כדי לקבל עדכון על מצבה, אם היא אינה פותחת את הנושא מיוזמתה במפגש? או שמא עלינו לכבד את בחירתה, ולגעת בנושא מסוים בדרך ובמקום שבחרה?
מצידה האחד של הדילמה ישנו החשש לנטוש את אורנה במצוקתה סביב השאלה הבריאותית שהעלתה, ומצידה השני יש חשש כי פנייה ישירה אליה במפגש תיחווה כפולשנית.
סיכום
כאשר פתחנו את הקבוצה שתוארה במאמר זה, וקבוצת הוואטצאפ "נפתחה לה", עדיין לא הבנו את עוצמת ההשפעה שיש לשתי ישויות אלה זו על זו. למדנו תוך כדי הליכה, תיקנו טעויות, עבדנו אינטואיטיבית תוך ניסוי ו''תהייה".
לקראת סיום התהליך הקבוצתי צברנו כמה תובנות שסייעו לנו לדייק את התהליכים הקבוצתיים. לדוגמה, תוך כדי תהליך הפרידה מקבוצת הפא"פ הבנו כי עלינו להיפרד גם מקבוצת הוואטצאפ שבה היינו חברות. לאחר מפגש הפרידה האחרון של קבוצת הפא"פ שלחנו, שתינו, הודעת פרידה מקבוצת הוואטצאפ. בהודעה עודדנו אותן להישאר בקשר גם בוואטצאפ וגם במפגש פנים אל פנים, והודענו על עזיבתנו את קבוצת הוואטצאפ כחלק מתהליך הפרידה של הקבוצה. בדיעבד, נראה לנו כי לקראת סוף התהליך הקבוצתי הבנו את המשמעות הגדולה של קבוצת הוואטצאפ. פרידה בקבוצת הפא"פ ללא פרידה בקבוצת הוואטצאפ הייתה מותירה את הפרידה חלקית.
בקבוצה הבאה שהנחינו יחד בחרנו במודע – כחלק משיטת הניסוי והתהייה – שלא להיות שותפות בקבוצת הוואטצאפ, שכמובן גם הפעם נפתחה על ידי אחת המשתתפות כבר בסיום הפגישה הראשונה מבלי להתייעץ איתנו. המשתתפות שאלו מה הסיבה לכך, וניסינו לומר שזה נכון יותר, אך טרם מצאנו אז דרך ברורה לנסח את סיבותינו. לא בטוח שהן הבינו, לא בטוח שאנחנו מבינות. במאמר זה ניסינו למצוא הסברים.
לאורך התהליך הקבוצתי השני, שבו לא היינו חברות בקבוצת הוואטצאפ, הרגשנו לעיתים לא שייכות, לא מעודכנות במידע שהגיע, אפילו מודרות לעיתים. התהליך הכפול התקיים כנראה בלעדינו. ואנחנו שואלות את עצמנו – מה עדיף? מה הרווחנו ומה הפסדנו, אנו והקבוצה? מה קורה למיכל הקבוצתי כאשר המנחים אינם חלק מקבוצת הוואטצאפ? האם החזרנו כך לעצמנו את תחושת השליטה שאבדה בחלקה בחוויית ההנחיה שכללה השתתפות בקבוצת הוואטצאפ, או איבדנו אותה אף יותר?
במאמר זה ניסינו לבחון שאלות הנוגעות לקיומו של מיכל מורחב או כפול מעצם הצטרפותה של קבוצת הוואטצאפ למשוואה. עסקנו בהשתקפות מיטיבה ובהשתקפות הריקה שעולות מקבוצת הוואטצאפ, וביכולת לשינוי והתנסות בתפקידים חדשים במסגרת המיכל המורחב. התבוננו בשימוש במרחב הווירטואלי לצורך עיבוד אישי וקבוצתי וכמרחב מוגן לכאורה.
בתחילת תהליך כתיבת מאמר זה עסקנו בשאלה פרקטית-יישומית: איך לנהל קיום כפול שכזה? התרשמנו שלמנחי קבוצות בעידן הנוכחי נחוץ מעין 'מדריך למנחה הקבוצות בעולם הדיגיטלי', כזה שיענה על שאלות ששאלנו לאורך המאמר ועל רבות נוספות. ככל שהתקדמנו בתהליך הכתיבה התבהר לנו כי הסוגיות הן בראש ובראשונה פילוסופיות ותיאורטיות, ובמאמר ניסינו להציג גם היבטים אלה. בתופעות שהעלינו כאן אפשר אמנם להתבונן גם דרך משקפיים נוספות, למשל דרך מושגים כמו פיצול ואינטגרציה, אך בחרנו להותיר זווית התבוננות נוספות אלה להזדמנות אחרת.
ובאשר לשאלה הפרקטית שנותרה אולי תלויה באוויר – לאחר שהסתכלנו על התיאוריות הקלאסיות שנכתבו על תהליכים קבוצתיים דרך עיני מחקרים עכשוויים ועל תהליכים קבוצתיים בממד הווירטואלי, מצאנו את עצמנו חוזרות, בסופו של דבר, להמלצה הטובה ביותר של יאלום למנחה הקבוצה השרוי בספק: "הגישה הטובה ביותר היא לשתף את הקבוצה בהתלבטותו" (יאלום, 2006, עמ' 349). אם נסיים עם הציטוט של איינשטיין שבו פתחנו – העתיד כבר כאן, עם הרווחים והמחירים של ההתפתחות הטכנולוגית ושל השפעתה גם על עולם הטיפול. במקביל ובסנכרון להתפתחות טכנולוגית זו, נצטרך כנראה להמשיך בשיח המקצועי ולבחון מי הוא המיכל הקבוצתי החדש והאם הוא יכול להכיל את המורכבות האנושית.
מקורות
בירן, ח. (ללא תאריך). הלינקים של ביון: כיצד הם באים לביטוי במטריצה הפוקסיאנית בטיפול קבוצתי. מתוך אתר קבוצות – קהילת מנחי קבוצות בישראל. www.igroups.co.il/fullart.asp?art=117
בירן, ח. (2011). מיכל ומוכל לפי ביון, הרצאה שניתנה ב-25.5.11 במסגרת שירותי הייעוץ לסטודנט, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
בירן, ח. (2012). "במחשבה שלישית", הרצאה שניתנה ב-9.11.2012 במסגרת התוכנית לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב.
דולב-כהן, מ. (2012). היבטים תרפויטיים של האינטרנט: השימוש בתוכנה למסרים מיידיים כאמצעי להקלה רגשית אצל מתבגרים. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לחינוך. החוג לייעוץ והתפתחות האדם.
ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
יאלום, א. (2006). טיפול קבוצתי – תיאוריה ומעשה. פרק 12, הקבוצה המתקדמת. ירושלים: הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר.
סימינגטון, ג. וסימינגטון, נ. (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: תולעת ספרים.
רוזנוואסר, נ., ונתן, ל. (עורכים)(1991). הנחיית קבוצות – מקראה. ירושלים, המרכז לחינוך קהילתי ע"ש ציפורי.
תודר, מ., ווינברג, ח. (2006). הקבוצה בארץ המראות. מקבץ, 11: 34-5.
Aharony, N., & Gazit, T. (2016). The importance of the Whatsapp family group: An exploratory analysis, Aslib Journal of Information Management, 68(2): 174-192.
Barak, A., & Hen, L. (2008). Exposure in cyberspace as means of enhancing psychological assessment. In: A. Barak (Ed.), Psychological aspects of cyberspace: Theory, research, applications (pp.129-162). Cambridge, UK: Cambridge University Press.
Bion, W. R. (1963). Elements of Psychoanalysis. Chapter Eleven. Maresfield Reprints London. 1984.
Bouhnik, D., & Deshen, M. (2014). Whatsup goes to school. Journal of Information Technology Education: Research,13. Bar-Ilan University, Ramat Gan, Israel.
Cheung, Y. T., Chan. C. H., Lai, C. K., Chan, W. F., Wang, M. P., Li, H. C., Chan, S. S., & Lam, T. H. (2015). Using WhatsApp and facebook online social groups for smoking relapse Prevention for Recent Quitters: A Pilot Pragmatic Cluster Randomized Controlled Trial. Journal Med Internet Res, 17(10).
Church, H., & de Oliveira, R. (2013), What’s up with WhatsApp? Comparing mobile instant messaging behaviors with traditional SMS, Mobile HCI 2013, Collaboration and Communication, Munich, August 30.
Foulkes, S. H. (1948). Introduction to group analytic psychotherapy. London: Heinemann. Reprinted 1983, London: Karnac.
Foulkes, S. H. (1964). Group processes and the individual. Therapeutic Group Analysis.
Joinson, A. J. (2001). Self-disclosure in computer-mediated communication: The role of self-awareness and visual anonymity. European Journal of Social Psychology, 31: 177-192
Karapanos, E. Teixeira, P. & Gouveia, R. (2015). Need fulfillment and experiences on social media: A case on Facecook and WhatsApp. Computers in Human Behavior, 55: 888-897.
Kohut, H. (1971). The analysis of the self. London: Hogath press.
Lapidot-Lefler, N., & Barak, A. (2012). Effects of anonymity, invisibility, and lack of eyecontact on toxic online disinhibition. Computers in Human Behavior, 28, 434-443
O’Hara, K., Massimi, M., Harper, R., Rubens, S., & Morris, J. (2014). "Everyday dwelling with WhatsApp", CSCW 2014, Mobile Apps for Enhancing Connectedness, Baltimore, MD, February 15-19.
Sultan, A. J. (2014). Addiction to mobile text messaging applications is nothing to "lol" about. Social Science Journal, 51: 57–69.
