אבל, מלנכוליה ואמביוולנטיות
מאת דנה בלאנדר
פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופל/ת (ומשפחתו/ה)
"כי אין בית בלי מת על כפיים
ואין מת שישכח את ביתו." (נ. אלתרמן, 1941)
פתח דבר
לפני כמאה שנה פרסם פרויד את חיבורו "אבל ומלנכוליה" (1917) ובו עמד על קווי הדמיון והשוני בין שני המצבים. קריאה מעמיקה ב"אבל ומלנכוליה" חושפת שבעצם תיאור התהליכים של עבודת האבל ושל היווצרות ה"גוף הזר" הפונה נגד האגו (לימים הסופר-אגו) במלנכוליה, למעשה סלל פרויד את הדרך להבנה הפסיכואנליטית שהאבל והמלנכוליה – הקשורים להתמודדות עם אובדנו הממשי או הלא מודע של האובייקט (האחר) – הם חלק אינטגרלי מההתפתחות הנורמלית. צילו של האובייקט הנופל על האגו, דהיינו הפיכת האחר לחלק מהעצמי, הוא הדרך להמשיך לחיות ולהחיות את מה שהאובדן והמוות הנפשי והממשי מאיימים לקחת.
כואב, אבל יותר
בפתיחת החיבור מצביע פרויד על הדמיון בין תסמיני האבל לתסמיני המלנכוליה: דכדוך, דאבון לב, איבוד כל עניין בעולם החיצוני ואובדן היכולת לאהוב (פרויד, 1917). הדמיון בין המצבים קיים אף על פי שהאבל נגרם על ידי מוות של האובייקט, ואילו מלנכוליה עשויה להתעורר גם במקרה של אובדן לא מודע של אובייקט. עם זאת, למרות הדמיון בין שתי התופעות, פרויד מצביע על הבדל יסודי בין הדינמיקה של האבל לזו של המלנכוליה: "באבל חסרה ההפרעה בתחושת העצמי" (פרויד, 1917). פרויד מזהה את האמביוולנטיות ביחס לאובייקט האבוד כתנאי המקדים להיווצרות מלנכוליה, אשר מטביע חותמו גם על אופי ההתמודדות השונה.
לפי פרויד, על מנת להתגבר על האבל ולגרש את המלנכוליה על האדם להשתחרר מאחיזת המוות של האובייקט האבוד. לצורך כך עליו להמית פסיכולוגית את האובייקט, דהיינו לנתק את הליבידו מקישוריו לאובייקט האבוד (פרויד, 1917). לכאורה, פרויד מתאר מצב דיכוטומי שבו ההיעלמות הממשית או הלא מודעת של האחר מעמידה את הָאָבֵל או המלנכולי במצב של מאבק בין חיים למוות; בין הרצון לחיות – שמשמעותו "להמית את האובייקט" ולנטוש אותו, ובין השאיפה למות – שמשמעותה להיאחז באובייקט, להתאחד עמו וללכת בעקבותיו אל המוות הממשי או הנפשי.
ואולם, התהליכים המתוארים בחיבור זה מגדירים מחדש את מהות הבחירה: אין מדובר בבחירה דיכוטומית בחיים ללא האובייקט או במוות, אלא בכך שהאובייקט האבוד ממשיך להתקיים בנפשם של האבל והמלנכולי. למעשה, האובייקט האבוד אינו מת לעולם אלא ממשיך להטיל צילו על האגו באמצעות תהליכי הזדהות והפנמה (פרויד, 1917). בעוד באֵבל האחר מוטבע בעצמי, במלנכוליה האחר מאפיל על העצמי. הבדל זה קשור בבסיסו לתחושת האמביוולנטיות כלפי האובייקט האבוד המאפיינת את המלנכוליה או את האבל, אם הוא הופך לפתולוגי (פרויד, 1917).
אבל ומלנכוליה וכינון העצמי
לא זו בלבד שתהליכי ההפנמה וההזדהות עם האובייקט האבוד עומדים ביסוד עבודת האבל והמלנכוליה, אלא שהם גם חלק אינטגרלי מתהליכי כינון העצמי. בדומה להתגברות על תסביך אדיפוס – אותו תהליך שכרוך בוויתור כואב על מימוש זיקות לאחר ושסופו הזדהות (Freud, 1923), בהתמודדות עם אבל ומלנכוליה ההזדהות היא פיצוי על הכורח לוותר על האובייקט ובה בעת ניסיון להציל את הזיקה אליו, מעין מנגנון הגנה מפני אותו ויתור. האגו מוותר בסופו של דבר על הזיקה לאחר ובתמורה מפנים את צלליתו, ובמקרה של המלנכולי – האגו גם מפנים את היחס האמביוולנטי אל האחר. בהתהוות העצמי, האחר נהפך בה בעת למובחן מהעצמי וללא מובחן, לגורם שהוא פנימי וחיצוני כאחד. במילים אחרות, האחר נהפך לחלק מהעצמי וחלק מהעצמי נהפך לאחר.
בתהליכים אלה הדינמיקה של האמביוולנטיות משחקת תפקיד חשוב. למעשה, ההבדל בין אבל למלנכוליה נובע מכך שהמלנכולי לכוד בסבך האמביוולנטיות ביחס לאובייקט האהוב-שנוא-אבוד, ולכן תהליכי ההפנמה של האובייקט מלווים בהפניית קוטב העוינות כלפי העצמי, מה שבא לידי ביטוי בתסמינים של "התרוששות אני אדירה" (פרויד, 1917). מכאן שתחושת אמביוולנטיות כלפי האובייקט עשויה להוביל להתפתחות של מלנכוליה (ושל אבל פתולוגי). ככל שהקשר נושא באופן מובהק יותר חותם של אמביוולנטיות, כך יש סיכוי רב יותר להתפרצות מלנכוליה.
הוויתור על האובייקט האבוד והאפשרות שיטיל את צילו על האגו אך לא יאפיל עליו לגמרי, כפי שקורה במלנכוליה, כרוכים גם בהכרה בנפרדותו של האובייקט. באופן פרדוקסלי, על מנת להפוך את האובייקט לחלק מהעצמי, על היחיד קודם כול לשחרר אותו – לא "להמית" אותו, אלא להחיות אותו מחדש בתוך העצמי. הוויתור על האובייקט מבטא הכרה בנפרדותו וההפנמה היא בגדר הטבעת חותמו על המבנה הנפשי של היחיד.
כך, בעוד עקרון המציאות פועל באופן ממשי יותר במקרה של האדם האבל וכופה עליו להכיר בנפרדותו של המת על מנת שיוכל לשאת אותו חי בתוכו, הרי שבמקרה של המלנכולי, האובדן של האובייקט אינו תמיד מודע, ולכן הכרה בנפרדותו משמעותה אובדן.
אם כן, אף שפרויד מתאר את הצורך להתנתק מאחיזתו של האובייקט האבוד, אין הכוונה לנטישה של האובייקט אלא לוויתור עליו ולהכרה בנפרדותו על מנת להפנימו ולהזדהות איתו באופן שיטיל צילו, במובן החיובי, על העצמי. פרויד, בחיבור זה ובחייו, הכיר בכך שאי אפשר להמית את המת או לאבד את האבוד. ההבנה הזאת משנה הן את התפיסה של עבודת האבל והן את ההבנה של חשיבות התהליך המלנכולי בהתפתחות הנורמלית של היחיד. ההזדהות עם האובייקט האבוד, הזדהות מלנכולית, היא חלק אינטגרלי מהאבל שאין לו סוף.
פרויד ביטא תחושה זאת במכתב לידידו בינסוונגר (Binswanger) תשע שנים לאחר מותה של בתו סופי: "אף שאנחנו יודעים שתחושת האבל תדעך, אנחנו עדיין נשארים ללא נחמה ולעולם לא נמצא תחליף. לא משנה מה ימלא את הפער, תמיד יישאר משהו אחר. למעשה, ככה זה צריך להיות. זו הדרך היחידה להנציח את האהבה שאיננו רוצים לנטוש" (Gay, 1988).
ארבע אימהות
המתים המהלכים בתוכנו והחיים המתים בנפשותינו מוצאים ביטוי בשירו האלמותי של אלתרמן "האם השלישית". השיר מבטא את ההבנה המורכבת של פרויד כי עבודת האבל היא אינסופית, וכי אין דרך נכונה לעבד את האבל ולאבד את המלנכוליה. כשם שלכל אדם יש שם, כך יש טביעת אצבע ייחודית לאופן שבו הוא מתמודד עם אובדן של מי שהיה חלק ממנו.
בתארו את תהליך עיבוד האבל, טוען פרויד שהאדם המתאבל מחליף את ההיעדר הממשי של האובייקט בנוכחות מדומיינת, מעריך לאורה את היחסים הממשיים ובאמצעות כך מבין מה איבד באובדן של האחר. העלאת האחר בזיכרון, במטרה להשתחרר ממנו באמצעות התחזקות עקרון המציאות, היא הדרך של העצמי להשיב לעצמו את מה שאיבד (פרויד, 1917), ובמובן מסוים היא הדרך להשיב את האחר, אחר, לתוך העצמי. שירו של אלתרמן "האם השלישית" מיטיב לתאר תהליך זה.
השיר מספר את סיפורן של שלוש אימהות המתמודדות עם אובדן, אבדון ודאבון. הבית הראשון פותח בשורות המתארות את ההלם העז הכרוך בחוויית האובדן ואת התחושות המנוגדות המלוות את רגע החוויה הטראגית: "אגרוף רעם ניתך. דומיה חזקה". הניגוד שבין המולת הרעם לדומייה והאוקסימורון הטמון בצירוף "דומיה חזקה" ממחישים ביתר שאת את האסון, שמתרחש כ"רעם ביום בהיר".
לאחר אותו רגע, האופן שבו משתקף טבע העולם בחווייתן של שלוש האימהות משתנה לנצח. ה"מוות" של הטבע בסתיו, הוא השלכת, הופך לסמל לתחושות האימהות – "סתו אנוש, סתו יגע ולא-מנוחם". ה"מטר בלי אחרית וראש" מסמל את אובדן תחושת הזמן ואת ההיפוך המוחלט של סדרי עולם. ההאפלה היא מוחלטת: מעשה ידי אדם ("בלי נר בחלון") והטבע כולו ("ובלי אור בעולם").
נוכחות חיה-מתה
שלושת הבתים הבאים של הקינה חושפים את המורכבות של ההתמודדות עם היעדרות הבן. לכאורה, המשותף לכל האימהות הוא אי הכרה באובדנו של הבן, אך עיון מעמיק מגלה עד כמה שונה הדינמיקה הנפשית של כל אחת מהן.
"ואומרת אחת: 'ראיתיהו כעת
אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן
אניה מהלכת בים השקט
ובני תלוי על ראש התורן'"
האם הראשונה מחזיקה בנוכחות החיה-מתה של הבן. היא נאחזת באובייקט בדמיונה. היא רואה בעיני רוחה את מראהו של הבן ומדמיינת את המגע בחלקים בגופו המסמלים את ינקותו הנצחית ("אצבע קטנה") ובאיברים הממשיכים לצמוח (ציפורן)1. עם זאת, האם הראשונה מודעת למותו הממשי של הבן ולהיותו בלתי מושג (תלוי על ראש תורן). היא מסוגלת להיאחז בדימוי ובתחושה של נוכחות הבן ובה בעת להבין כי הוא יישאר לנצח מרוחק.
האם השנייה מעמידה במרכז את בנה הבוגר: "הוא גדול ושתקן". המוות אינו יכול לו כי הוא גדול, ולא קטן וחסר הגנה (בשונה מהאצבע הקטנה של הבן של האם הראשונה). המוות אינו יכול לדומם את קולו כי הוא שתקן מטבעו. האם השנייה נסוגה מקוטב הכאב אל קוטב המאניה כמעט: "כותנת של חג לו תופרת". במקום בגדי האבלות השחורים היא עומלת על בגדי חג שמטבעם הם לבנים. היא מנסה באמצעות ההיאחזות בשמחות להרחיק את העצב על מותו. היא מדמיינת אותו הולך בשדות, מתוך תקווה שיגיע. השדות מסמלים את הצמיחה, והחזרתיות2 בעיבוד השדות מצביעה על כך שמבחינתה, הבן אינו אבוד. בניגוד לאם הראשונה, שגם בחזיונה מכירה במרחק שאין לגשר עליו (במרחבי האינסוף של הים, על ראש התורן), האם השנייה מדגישה את הכאן והעכשיו: "ואני פה", "יגיע עד כאן". ואולם, גם האם השנייה יודעת כי בנה אינו כתמול שלשום: "הוא נושא בלבו כדור עופרת"3.
היחס השונה של שתי האימהות למותו של הבן מלמד על דפוסי היחסים שלהן עם הבנים בחייהם – בעוד עבור האם הראשונה נותר הבן ילד קטן שהיא נושקת לו, עבור האם השנייה היה הבן (ה"גדול") משענת; הוא עומד במרכז והיא עושה למענו דברים (תופרת לו כותונת). בהתאם לכך האימהות גם מתארות באופן שונה את נסיבות המוות: הבן של האם הראשונה פסיבי – הוא תלוי על התורן, ואילו הבן של האם השנייה אקטיבי ("נושא בלבו"). האבל אין לו דרך אחת להתבטא, והוא למעשה ממשיך את היחסים עם האובייקט החי.
אמביוולנטיות מלנכולית
האם השלישית, המלנכולית מכולן, לכודה בסבך האמביוולנטי-הָמְלֶטִי של "להיות או לא להיות". בניגוד לאם הראשונה המסוגלת לראות את בנה ("ראיתיהו כעת"), האם השלישית "בעיניה תועה". היא מתמקדת באובדנה – "לא היה לי יקר כמוהו!" – ואינה מסוגלת לבכות לקראתו משום שאינה מסוגלת לראותו בבהירות. עננת האמביוולנטיות מסתירה אותו מפניה: "איכה אבך לקראתו ואינני רואה?", ואולי היא רומזת שצערה מקשה עליה לראות את בנה.
החוויה של האם השלישית שזורה באי ודאות – "אינני יודעת" ו"אולי". למילותיה מתלווים סימני קריאה וסימן שאלה. אי הוודאות לגבי האובדן הופכת את סימני הקריאה בחייה לסימני שאלה, וסימני השאלה הופכים לקביעות מוחלטות שכמוס בהן גם זעם כבוש ("אינני יודעת איפה הוא!"). בניגוד לאימהות האחרות, האם השלישית הולכת לאיבוד בתוך עצמה, נעדרת כיוון, ואינה מצליחה להחזיק דימוי של בנה. בניגוד לאם הראשונה שיכולה להבחין בבנה התלוי על ראש התורן ולחוש את מגע האצבע הקטנה והציפורן שלו, העצב של האם השלישית, המלווה במשבר נרקיסיסטי, מסתיר את פניה ("אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה"). החזרה הכפולה על הייחוס לעצמה – ריסיה שלה – משקפת במידה רבה את עיוורונה לקיומו העצמאי של הבן.
גם הפתיח, שבו היא מתמקדת במה שאבד לה ("לא היה לי יקר כמוהו!"), מרמז על הגוון הנרקיסיסטי של חוויית האובדן. העובדה שהבן אבוד עכשיו ושהיא אינה יודעת היכן הוא, האובדן הזה, יש בו גם הוכחה לקיומו העצמאי של הבן. דווקא ברגע אובדנו. העובדה שמשפט אחד בחלק זה כתוב בגוף שלישי – "והבכי רוחץ את ריסיה שלה" – מלמדת גם על כך שהדובר השירי שומר על מידה של ריחוק מהאם השלישית, בעוד האימהות האחרות מוצגות בגוף ראשון. ועדיין, מבצבצות הדאגה והתקווה האימהיות שהוא עוד ישוב לחיקה "ואולי עוד לא נח". ואולם, כאשר היא מדמיינת אותו מתרחק ממנה, מודד בנשיקות, היא הופכת אותו לנזיר משולח: נזיר – מי שלא ידע לעולם אישה אחרת, ומשולח – אדם מנודה, הנשלח אל מחוץ למחנה כמעין עונש על שנטש אותה. לבסוף, דרך הנשיקות המדודות מובילה אותו אל אלוהיה של האם.
אין דרך אחת נכונה
ראינו אפוא כי כל ניסיון לתאר את הדרך הנכונה להתמודד עם אובדן ודאבון לב נועד לכישלון, משום שהאבל על אובדן האובייקט הוא המשכם של דפוסי החיים. כלומר, בתהליך שבו אבל נורמלי מתפתח לכדי פתולוגיה של מלנכוליה ודיכאון – יותר משהאבל הופך לפתולוגי, הוא ממשיך דפוסי יחסים שהתקיימו עם האובייקט האבוד לפני מותו. היחסים עם האובייקט האהוב-אבוד ממשיכים להתקיים גם בהיעדרו הממשי.
שיר אחר העוסק באובדן מוסיף נקודת מבט שונה על תהליך האבל – זו של הסביבה. בשירה של דליה רביקוביץ' "אבל היה לה בן" מתוארת אישה ש"היה לה בן שנפל". היא ממשיכה כביכול בשגרת חייה ("היא אופה ומבשלת/ חצי משרה בעיריה/ צהרים תמיד מוכנים על השולחן"), אך "כל זאת תוך סרוב מושלם/ להסתגל"). למעשה, מבחינתה העולם נעצר, אך הסובבים אותה מתקשים לראותה מסרבת להתנחם, מסרבת להצדיק את הנפילה בשם תכלית נעלה. הם היו רוצים שתרחץ את פניה ותתחזק, כי "מה שהיה היה". הם רוצים שהיא תפסיק להיות אמו ותשחרר את האובייקט האבוד מאחיזתה, אך היא נאחזת באימהותה מתוך בחירה חופשית:
"הִיא רָחֵל. אֵיזוֹ רָחֵל?
שֶׁהָיָה לָהּ בֵּן,
וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ לַיְלָה וָיוֹם
קַיִץ וָחֹרֶף, מוֹעֲדִים וְחַגִּים,
אֲנִי רָחֵל אִמָּא שֶׁלְּךָ,
מִתּוֹךְ הַכָּרָה שְׁלֵמָה וְרָצוֹן חָפְשִׁי
אֵין לִי מְנַחֵם"
שירה של רביקוביץ' חושף את הקושי של הסביבה להכיל את המת בחיים. לעולם תישאר רחל אמו. כל עוד היא חיה היא תדבר אליו מדי יום. הוא חלק מהשיח הפנימי שלה. הוא חלק ממי שהיא, ממי שהיא הייתה וממי שתהיה בעתיד.
"למה היית צריכה להגיד מת?"
הקושי לקבל את הזיקה של החיים למתים הוא קושי שגם מטפלים חווים. הרצון "למשוך לאחור" את המטופל "הכורע מעל פתח קברו של המת המשמעותי" ולהחזירו למסלול החיים נובע מאימוץ לא מודע של הדיכוטומיה המדומיינת בין חיים למוות ושל אחיזה בהבחנה המטושטשת לעתים בין אבל למלנכוליה בנפשה של המטופלת.
המקרה של ע', שאיבדה את בנה בראשית שנות ה-20 לחייו בנסיבות טראגיות והגיעה לטיפול שנה לאחר האירוע, מדגים כיצד תפיסה דיכוטומית כזו וחוסר יכולת להכיל את האמביוולנטיות של החי-מת והמת-חי עלולים לפגוע בתהליך האבל, ואיך הכרה בכך יכולה לאפשר את המשך עבודת האבל.
ע' הגיעה למרפאה והתלוננה שהיא אינה מתאוששת ממותו של בנה, בוכה כל היום, לא מתפקדת, לא ישנה, חושבת כל הזמן על המקרה והשתלשלות העניינים, מרגישה אשמה, חשה חסרת סבלנות כלפי הסביבה וכועסת על כולם, כולל על אלוהים. במהלך הפגישות תיארה מערכת יחסים סימביוטית עם בנה, שהיה לדבריה "בעל חלופי". היא ביטאה שוב ושוב רצון להצטרף אל בנה או צער על כך שלא נשאר בחיים כ"צמח", שכן אז הייתה יכולה לפחות לטפל בו.
המטפלת ניתחה את היחסים דרך הדיכוטומיה של חי או מת. היא הבינה שהסימביוזה עדיין קיימת, וחשבה שצריך לנתק אותה כדי שע' תוכל להמשיך לחיות. מתוך כך התחזקה בה ההבנה שבחירה של ע' בחיים פירושה להמית את הבן, לנטוש אותו בקבר הקר, לבדו, לסיים את עבודת האבל כפי שלכאורה תיאר זאת פרויד ב"אבל ומלנכוליה", לנתק את האחיזה מידו של האובייקט ולהמשיך הלאה. המטפלת חשבה שבמצב הקיים יש ערבוב, שע' מתנהלת כחיה-מתה ושגם בנה הוא בבחינת מת-חי. ואולם, הניסיון לשתף את ע' במחשבה הזאת לא עלה יפה, והפרשנות נותרה ללא תגובה.
בפגישה הבאה, כשהמטפלת שאלה את ע' כיצד הרגישה, ע' ענתה: "למה היית צריכה להגיד מת? יכולת להגיד נפטר. למה מת? זה היה כמו לנעוץ לי סכין בלב". המטפלת הבינה שהניסיון לתלוש את ע' מהאובייקט וכביכול להציל אותה מהאובייקט על ידי המתתו הסופית היה לא רק מוקדם מדי אלא שגוי. הוא המית לא רק את הבן אלא גם את ע', שחשה שהמטפלת עצמה ממיתה אותה ונועצת סכין בלבה. גם בנה של ע' נפטר באופן פתאומי.
הבקשה של המטופלת להשתמש במונח "נפטר" ולא במונח "מת" מהדהדת את תקוותה של האם השלישית, שבנה "אולי עוד לא נח", כלומר עדיין לא נח על משכבו בשלום. בנה של המטופלת נפטר, אבל בעיני האם הוא לא מת ולא ימות לעולם. דווקא ברגע הזה, בשל הניסיון הכושל והמכשיל להמית את האובייקט ולנתק את האחיזה של ע' בבן ואת האחיזה שלו באמו – שב לחיים הבן המת. משהבינה זאת המטפלת, היא נתנה לגיטימציה לרצונה של ע' להמשיך לחיות את הבן המת, ומאותו רגע ע' שיתפה אותה בדברים שלא סיפרה עד אז לאיש, למשל שהיא מנסה להריח את ריחו של בנה דרך חפציו. היא הזילה דמעות רבות באותה פגישה, דמעות שהן מעין גלעד להמשכיות קיומו בה. המטפלת לא ביקשה ממנה, כמו הסובבים את רחל בשירה של רביקוביץ', לרחוץ את פניה ולהניח למה שהיה, אלא אפשרה לבכי שלה "לרחוץ את ריסיה שלה", כמאמר אלתרמן.
סוף דבר
מאה שנה אחרי "אבל ומלנכוליה" של פרויד, שניסה להבחין בין התופעות אך למעשה סלל את הדרך להכרה בקשר ההדוק ביניהן ובהיותן חלק מההתפתחות הנורמלית, התגלעה אחת המחלוקות הסוערות ביותר בעולם האבחנות הפסיכיאטריות. מחלוקת זו סבבה סביב השינוי שחל ב-DSM 5 אשר הוציא את ההסתייגות לגבי דיכאון שמקורו באבל (bereavement exclusion) (Pies, 2014)5. לא כאן המקום לחדור לעומק הסוגיה, אך מעניין להיווכח ששאלת הזיקה העמוקה בין אבל למלנכוליה ממשיכה לפעום במסדרונות בריאות הנפש.
ראינו כי למרות ההבחנה הברורה לכאורה בין החיים למתים, המתים ממשיכים לחיות בנו. היחסים עם מי שאבד, בין אם באופן בלתי מודע ובין אם במוות מציאותי וכואב, הם המשכם של הדפוסים שהוטבעו עם האחר בעודו חי. מכאן שהתמודדות בטיפול עם אבל אינה אמורה לעזור למטופל להשכיח את המת, אלא למצוא את הדרכים שבהן האחר האבוד ימשיך לחיות בתוכו. על רקע זה מובנות שורותיו הנפלאות של אלתרמן בשירו "ו. החולד": "נפלאים, נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות על מתים".
הערות
- והשוו ללאה גולדברג ב"סליחות": "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף" – ריס, ציפורן ושערה הם איברים שממשיכים לצמוח כל החיים.
- באופן דומה, בשיר "החיטה צומחת שוב" (מלים: דורית צמרת) המבכה את מותם של 11 חיילים יוצאי קיבוץ בית השיטה במלחמת יום הכיפורים, האבל והאובדן מנוגדים למחזוריות של הטבע, הבאה לידי ביטוי בשורה "ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קורה עדיין, שהחיטה צומחת שוב".
- תיאורו של הבן הנושא בלבו כדור עופרת מהדהד את תיאור הנער והנערה בשירו של אלתרמן "מגש הכסף", ובו השורה האחרונה של הבית הרביעי היא "ואין אות אם חיים הם או אם ירויים". המצב של החי-המת והמת-החי הוא אפוא מוטיב חוזר בשירתו של אלתרמן.
- במהדורה הקודמת של ספר האבחנות הפסיכיאטריות, במקרה שבו אדם הפגין תסמינים של דיכאון לתקופה שאינה עולה על חודשיים כתוצאה מאבל – הוא לא הוגדר כסובל מדיכאון. כלומר, הייתה הכרה בנורמליות של תקופת האבל. ואולם, במהדורה הנוכחית אין הסתייגות כזו, ולמעשה העובדה שמדובר במה שאפשר להגדיר כצער נורמלי הכרוך בתגובת האבל אינה מונעת אבחון של האדם כסובל מדיכאון ומתן טיפול בהתאם.
מקורות
פרויד, זיגמונד. "אבל ומלנכוליה" (1917 [1915]). בתוך זיגמונד פרויד, מבחר כתבים ד' [תרגום: אדם טננבאום, עורך הסדרה: יצחק בנימיני], תל אביב: רסלינג, 2008, עמ' 20-16, 26, 29, 40-39, 42
נתן אלתרמן, "ו. החולד", בתוך: שמחת עניים. (1941) הוצאת מחברות לספרות zemereshet.co.il/song.asp?id=2466
facebook.com/hakibutzpo...548017627513
Freud, S. (1923). "The Ego and the Id". The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XIX (1923-1925): The Ego and the Id and Other Works, p. 1-66.
Gay, P. (1988). Freud – A Life For Our Time, London: Papermac. p. 386
Pies, R. (2014). "The Bereavement Exclusion and DSM-5: An Update and Commentary". Innovations in Clinical Neuroscience, 11(7-8), p. 19–22.
