"ברוכים הבאים למדבר של הממשי"
סקירת יום עיון לזכרה של ד"ר דורית שיקיירסקי
מאת אורית גודקאר
יום העיון "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" נערך ב-20 למרס 2018 על-ידי אפק - ארגון פרט קבוצה וביה"ס לפסיכותרפיה של מכון מגיד לזכרה של ד"ר דורית שיקיירסקי.
איך מקיימים אדם בשר ודם כשהוא אינו קיים עוד? ואיך מציינים את המורכבות האנושית של ד"ר דורית שיקיירסקי בתוך סד של זמן, מיקום, מילים ואפילו מעשים? לביצוע משימה זו נחלצו מכון מגיד, שבו לימדה דורית כמעט עד לפטירתה, וארגון אפק – ארגון, פרט קבוצה, שדורית הייתה פעילה בו תקופה ארוכה, והעמידו יום שהיה גם ציון דרך אישי מאוד לדורית ולמוקירי זכרה, וגם יום עיון מרתק ומעורר מחשבה.
בדומה לשכבות מתקופות שונות המרכיבות תל ארכיאולוגי, כך נאספו רבים ממכריה ותלמידיה של דורית להתוועדות הזאת, שבה הועלו על נס חלק מהנושאים שבהם עסקה ומהרעיונות שהיו יקרים ללבה. כמובן, דורית הייתה הרבה יותר מסך ההרצאות, הסדנאות וההספדים שביום העיון, אך היה באוסף הזה משהו ששיקף את רוחה – את הסתירות הפנימיות, את המגוון שנגעה בו בחייה ואת בהירות המחשבה ורוח האדם שאפיינו אותה.
כמו אוסף הספרים העצום והמגוון של דורית שנתרם לאחר מותה למכון מגיד – אוסף הנוגע בנושאים רבים של רוח, תרבות והגות – כך גם הדוברים בכנס הגיעו מעולמות תוכן שונים ולא רק מעולם הטיפול ובריאות הנפש. ראשון הדוברים היה פרופ' ז'וזה ברונר, מרצה בתוכנית הבינתחומית להיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב ומי שהיה המנחה של עבודת הדוקטורט של דורית. פרופ' ברונר נתן סקירה מקיפה של ההוגים המרכזיים בפילוסופיה המערבית, מדקארט ועד פרויד. הציר שסביבו נעה הסקירה היה השאלה עד כמה קיים "עצמי" ועד כמה הוא מסוגל לפעולה רפלקסיבית, להיכרות עם עצמו. הסיכום הבהיר והמלומד העלה בי הרהורים נוגים על הבסיס הגברי והמערבי שעליו כולנו מצטופפים, מפמיניסטים ועד בעלי זיקה מזרחית, מקפיטליסטים ועד רדיקלים – כולנו היינו בניו, והבנות הן רק בנים עם איברי רבייה אחרים.
אחריו דיברה יעל חנין, פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית קלייניאנית וחברה של דורית. בהרצאתה ביקשה חנין לחבר בין העבודה הקלינית למרחב החברתי שמחוץ לחדר הטיפול, מטאפורית וקונקרטית כאחד. הזווית שדרכה ביקשה להאיר מרחב זה ולהעלות שאלות באשר להתמקמות שלנו כמטפלים בו, מצד זה או אחר של "הגבול", הייתה הזווית של הזרים. פליטים, מבקשי מקלט, מהגרים, מסתננים ומי יודע אילו עוד מילים יימצאו כדי להתייחס לחוויית הזרות – מסמנים עבורנו גבול מסוים. חנין העלתה על נס את הספר "המנושל" של אורסולה לה גווין, שהכירה באמצעות דורית, חובבת הספרות. בספר מוצבת מול החברה המערבית מראה עקומה אך בהירה, המשקפת את המשמעות של הסדרים החברתיים שדרכם אנו מנהלים את חיינו. לטעמי, ההזדמנות לבחון את הפרופסיה שלנו במשקפיים חברתיים חשובה וחסרה בשיח הפנים-מקצועי. אנו מתגדרים ומתגוננים מפני הזדמנות זו, לעתים קרובות בכסות של מערך הטיפול וגבולות הטיפול, אך להערכתי הסיבות להתבדלות אחרות. בולט מביניהן תהליך ההכשרה המקצועית הארוך, הרווי היררכיות וועדות קבלה. תהליך זה משדר לאנשי מקצוע כי עליהם "ליישר קו", להיות דומים לאחרים ולטשטש עמדות אינדיווידואליות או רדיקליות. כך נוצר פס ייצור המכשיר אנשי מקצוע בעלי מאפיינים דומים, החוששים להתבטא ואף לחשוב באופן עצמאי וביקורתי. אם יש משהו שדורית ידעה תמיד לעשות הוא לחשוב באופן ביקורתי ולבסס טיעונים רדיקליים על ידע.
בשלב הבא של היום עלו לדבר דוברים שהכירו את דורית באופן אישי ומקצועי והאירו חלקים שונים בביוגרפיה שלה: ילדותה, משפחתה והעבודה שעשתה: תחילה כמתמחה, אחר כך כמומחית בשלווה, מחלקה בבית החולים אברבנאל שיועדה לחולי נפש כרוניים ונסגרה מאז, ולבסוף כמרצה במכון מגיד. גם כאן בלטו הגוונים הרבים שאפיינו את דורית, חוש ההומור שלה, רוחב אופקיה ויכולת הפעולה שלה בעולם הממשי. אני מניחה שעוד רבים אחרים היו יכולים להוסיף ולתאר את המפגשים האישיים והמקצועיים האלו, שאולי עוררו בדיעבד גם תחושת החמצה על מה שעוד היה יכול לקרות.
לאחר הפסקת הצהריים התחלקנו לסדנאות. בחרתי באופן אקראי בסדנה עם שם מסקרן: "בפתחנו חלון לתוכנו", וגיליתי שהגעתי למקום הנכון. בחדר שבו שוכנת כעת הספרייה שדורית השאירה למכון מגיד התאספנו חבורה למעין טקס שבעה, המשוחרר מכבלי מסורת אך מחובר בהחלט לעצמנו. יצי כץ וד"ר עינת אספלר רוזנבוים הציעו לנו מרחב להיזכר בדורית, ואף טרחו וקיבצו יצירות ספרות וטקסטים שחשבו כי היו רלבנטיים לחוויה. בפועל, התחושות והשיח שנרקמו בינינו ייתרו את הטקסטים, וכל אחד מאיתנו חלק מחשבות וזיכרונות מהמפגש האישי או המקצועי שהיה לו עם דורית. הרגשתי שמחה ואסירת תודה כל כך על היכולת לחלוק עם אחרים את חוויותיי ולהקשיב להם, עד כדי אובדן המילים לתיאור הרגשתי. במקום זאת, אביא מאחד הטקסטים שהוצעו לנו ציטוט שנראה לי נאמן לחוש ההומור היבש של דורית ולעולמה:
"כדי לקבל את הפיצויים שהגיעו לה מהגרמנים, אימא שלי הייתה צריכה לחתום בכל שנה על תעודת חיים, אבל היו שנים שבהן החיים שלה היו כל כך גרועים, עד שהיא לא יכלה לחתום על שום תעודה. כדי שתעודת החיים שלה בכל זאת תוחתם היינו צריכים לגשת לרופא שלה, אבל הוא לא רצה לחתום, והיינו צריכים לגשת לעורך הדין כדי שיכריח אותו. מה שמוכיח שקפקא לא המציא כלום, רק תיאר את המציאות כפי שהיא" (חני שטרנברג, "זיכרונות")
דורית הייתה חברה קרובה בתקופת חיים אחרת שלי, ולאחר נתק ארוך פגשתי אותה בחודשים האחרונים לחייה. גם כשעוד הייתה מתמחה צעירה היא הייתה מגדלור של חשיבה, מקצועיות, רעיונות ואידיאלים, וגם כשלא הייתה חלק מחיי היומיום שלי המגדלור הזה המשיך להתקיים בי, ועל כך אני מודה לה. עם זאת, מתעוררת בי התהייה מה השתנה וכמה זיכרון העבר יכול להיות נוכח בהווה. במפגש המחודש עם דורית פגשתי אותה חדה כתמיד, מלאת הומור, ערנית וסקרנית על אף הכאבים שסבלה, וגם סלחנית יותר. בעוד אני כותבת מתנגן ברקע שיר שאהבנו, This is the day של The The – "קראת מכתבים ישנים, חייכת וחשבת עד כמה השתנית, כל הכסף שבעולם לא יחזיר את הימים ההם. זהו היום שבו חייך ישתנו לבטח". למעשה, כל יום הוא יום שבו חיינו משתנים לבטח, ובכל יום אפשר לפגוש את עצמנו משכבר הימים, להיפרד, לסלוח ולחייך.
