פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

חוויית הפסיכוזה: המודל הסובייקטיבי של האדם

המאמר מבוסס על מחקר איכותני שביקש ללמוד מהאופן שבו אנשים עם פסיכוזה חוו ופירשו את החוויה הפסיכוטית, את הסיבות להתפרצות הפסיכוזה ואת מהות העזרה שנדרשה להם בדרך להחלמה. ממצאי המחקר הצביעו על טראומות חיים ועל שימוש בסמים כגורמים סובייקטיביים מרכזיים לפסיכוזה; החוויה הפסיכוטית תוארה על ידי המשתתפים כקשה להתמודדות, אך בה בעת כמשמעותית ומכוננת, וכמחוברת לממדים רוחניים עוצמתיים. המשתתפים הצביעו על החשיבות של עזרה בצמצום החוויה הפסיכוטית והחזרתה לגבולות פיזיים ומנטאליים שיאפשרו את הכלתה, ולא פחות מכך על הצורך בסביבה מכילה ותומכת, שאינה מקלה ראש במשמעות של התהליכים שהתרחשו במהלכה ובתרומתם לזהות ולתפיסת המציאות.

מתפרסם מ 6/5/2018 | 1,468 צפיות

תגיות: | | |

חוויית הפסיכוזה: 

המודל הסובייקטיבי של האדם

מאת מיכל ליבנה ודיוויד רועה

 

מאמר זה מבוסס על עבודת תזה שנכתבה בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה, בהנחייתו של פרופסור דיוויד רועה.

שמות המשתתפים במחקר הם שמות בדויים, וכל נתון מזהה הושמט לצורך שמירה על פרטיותם.

 

מבוא

מאז ומעולם הובנו הפרעות נפשיות בדרכים רבות ומגוונות: מראיית ה"משוגעים" כקול משוחרר ואותנטי בתוך תרבות נוקשה (פוקו, 1972), דרך הפרדיגמות הנוקשות והדטרמיניסטיות של קרֶפֶּלין (Calabrese & Corrigan, 2005) ועד לימינו. גם כיום יש גישות שונות להבנת הפסיכוזה ולטיפול בה; הגישה הדומיננטית היא הגישה הרפואית (Cooke, 2014), המתמקדת בהופעת "סימפטומים חיוביים" כגון הלוצינציות, מחשבות שווא ובלבול בין דמיון למציאות, המקשים על האדם להבחין בין התרחשויות בעולם הפנימי להתרחשויות בעולם החיצוני.

המודל הרפואי נשען על ההנחה של כשל ביולוגי, ובהתאם לכך תופס הטיפול התרופתי את הנפח העיקרי בטיפול בפסיכוזה (Boyle, 2004; Varese et al., 2012). אנשים עם פסיכוזה המסרבים לטיפול התרופתי מפני שאינם מוצאים מענה במודל הרפואי, מוגדרים לעיתים כ"חסרי היענות" (Roe & Davidson, 2017). גישה נוספת מתמקדת בשיקום, כלומר בהחזרת האדם עם המחלה לתפקוד תקין ולחיים מלאים בקהילה (Roe & Mueser, 2011, Mueser & Roe, 2016).

בעשורים האחרונים התפתחו גישות שעניינן החלמה ולא השיקום גרידא (Anthony, 1993; Davidson & Roe, 2007; Deegan, 1988; Slade, 2009). גישות אלו חוללו שינוי בתפיסה המקובלת, המתמקדת במחלה ובביטוייה באדם, והמוקד עבר לראיית האדם עם המחלה: באופן ההתמודדות שלו עמה, באזורי החיים שמחוץ למחלה (Roe, Chopra, & Rudnick, 2004) ובדרך שבה האדם חווה את המחלה ואת עצמו ביחס אליה (Davidson, 2003; Davidson, Sells, Songster, & O'Connell, 2005).

כותבים עכשוויים מזכירים כי הרעיון שחוויות פסיכוטיות הן מחלת נפש או חלק ממנה אינו אלא תיאוריה אחת מני רבות, שטרם הוכח באמצעות בדיקה פיזיולוגית או ביולוגית (Cooke, 2014; Holttum, 2014; Kent, 2014). תחת זאת, הפסיכולוג לואיס סאס (Sass, 2014) הדגיש את חשיבות תשומת הלב לחוויה הסובייקטיבית המתרחשת בממד שונה מהידוע לנו לצורך הבנת חוויית הפסיכוזה, ומציע לנהוג בפתיחות לא להגביל את המחקר למודלים התיאורטיים המוכרים, שלדבריו אינם מוכיחים את עצמם. בדומה, גיקי (Geekie, 2013) טען כי במרכז המחקר צריך לעמוד האופן שבו אנשים מבינים ומפרשים את חוויותיהם.

ואמנם, תיאורטיקנים וחוקרים רבים עסקו בחוויה הסובייקטיבית של הפסיכוזה, בתהליכים הפסיכולוגיים הקשורים בה, ובהבנתה בהקשרה לאדם ולחייו: למשל, לאינג (Laing, 1960) טען שפסיכוזה היא דרך הגנתית של הפרט להתמודד עם מצבי חיים קשים מנשוא; תומאס סאס (Szasz, 1974) קישור בין הפסיכוזה לנטייה של החברה לתייג את החריג ולהרחיקו.

עבודות עכשוויות יותר בחקר החוויה הסובייקטיבית של פסיכוזה מצאו שאנשים עם פסיכוזה אוחזים לרוב בתיאוריות על מצבם, על הגורמים לו ועל העזרה הרצויה להם (Levander & Werbert, 2003). התיאוריות והנרטיבים יכולים להיות בהלימה עם תפיסת הסביבה ועם ההגדרות הפסיכיאטריות הרווחות – או שונים לחלוטין; יש אנשים המגדירים את מצבם כמשבר, כאירוע, כחוויה, או אפילו כדעות יוצאות דופן (Jacobson, 2001). מגלשן ועמיתיו (McGlashan, Levy, & Carpenter, 1975) תיארו את התפיסה של החוויה הפסיכוטית כמשולבת בסיפור החיים ואף טענו שאנשים התופסים כך את הפסיכוזה הם בעלי סיכויי החלמה גבוהים יותר.

המונח "תובנה נרטיבית" מציג את המסוגלות של האדם להבין את מצבו בהקשר לעצמו ולחייו, גם אם הבנה זו אינה בהלימה עם ההגדרות הפסיכיאטריות של המצב שבו הוא שרוי. "תובנה נרטיבית" מציעה חלופה ל"תובנה למחלה" ומצביעה על האופן שבו ראיית הפסיכוזה כחלק מסיפור החיים מכשירה בניית מודל אישי להבנת הפסיכוזה, ועוזרת לשלבו בתפיסת העולם ואירועי החיים (Roe, Hasson-Ohayon, Kravetz, Yanos, & Lysaker, 2008).

חלק מן החוקרים שעסקו בחקר הפסיכוזה עשו זאת כחלק מחקר המכלול של מחלת הסכיזופרניה. אולם יש לזכור שגם במסגרת המודל הרפואי, אף שפסיכוזה היא שיאה הקיצוני וההרסני ביותר של הסכיזופרניה, ושמבין כל מחלות הנפש היא מזוהה ביותר עם מחלה זאת, מופע פסיכוטי יכול להתפרץ גם כחלק ממחלות נפש חמורות אחרות, ואף כאפיזודה חולפת שאינה חלק ממחלת נפש מוגדרת.

חקר החוויה הסובייקטיבית של הפסיכוזה מחוץ לחקר מחלת הסכיזופרניה נותר בשוליים, ומחקרים מעטים בלבד בחנו מודלים סובייקטיביים להבנת הפסיכוזה כשלעצמה. מחקרים שכן בדקו זאת, גילו שלאנשים שאובחנו עם פסיכוזה יש מודלים משלהם להבנתה, שהם נעזרים בנרטיבים המסבירים את התפתחות הפסיכוזה, ואף את התכנים שעלו במהלכה, בהקשר לחייהם ולאישיותם (Levander & Werbart, 2003; Seikkula & Olson, 2003), ושבמקרים רבים הם מרגישים שאינם יכולים להפריד את החוויות הפסיכוטיות מחלקי החיים האחרים ומתחושת העצמי שלהם (Jones & Shattell, 2016).

עוד נתגלה שהחוויות הפסיכוטיות כה שונות מההגדרות המקובלות, עד שאין אפשרות לתקשר אותן עם אנשי המקצוע. הכשל התקשורתי נובע מהקושי לצמצם את החוויה העוצמתית והחובקת-כל של הפסיכוזה כך שתתאים להגדרות הפסיכיאטריות הרדוקטיביות (Jones & Shattell, 2016). לנוכח זה נטען שבמקום להגדיר את מי שמסרב לטיפול תרופתי כ"חסר היענות", כפי שהממסד הרפואי נוהג לעשות, יש לנסות להבינו וללמוד ממנו (Roe & Davidson, 2017).

נראה שיש מקום להמשיך ולהרחיב את חקר החוויה הסובייקטיבית של הפסיכוזה. מאמר זה יציג אפוא את ממצאיו של מחקר איכותני, שבמסגרתו רואיינו עשרה גברים ונשים שאובחנו עם פסיכוזה ונשאלו כיצד הם חווים את התופעה המכונה "פסיכוזה" וכיצד הם תופסים את סוג העזרה הנדרשת להתמודדות בזמן אפיזודה פסיכוטית ולצורך החלמה.1 במאמר יוצגו תובנות לגבי החוויה האינדיבידואלית של האדם שאובחן עם פסיכוזה, ובפרט לגבי הגורמים שתרמו להתפתחות הפסיכוזה, לגבי היבטים שונים של חוויית הפסיכוזה עצמה, ולגבי הגורמים שתרמו לתהליך ההחלמה ממנה. ביחד יתוארו כל אלה כמודל הסובייקטיבי של האדם שאובחן בפסיכוזה ביחס לפסיכוזה.

 

הגורמים שתרמו להתפתחות הפסיכוזה

כל אחד מעשרת המשתתפים במחקר פתח את סיפורו בנקודה שאותה ראה כנקודה שבה עלה על הנתיב שהוביל אותו לפסיכוזה, אשר קושרה בדרך כלל לסיפור המשלב תמות של טראומה ושל שימוש בסמים. במקרים מסוימים תוארה גם רגישות אישית שאינה תלויה בהכרח בגורם חיצוני מובחן. אף שיחסי גומלין בין שלוש תמות אלו בסיפורי המשתתפים תוארו כהדוקים ביותר, הם יוצגו כאן בנפרד לצורך הבהירות האנליטית.

הגורמים הקשורים לטראומה תוארו בדרך כלל בשילוב עם מורכבות משפחתית. כך סיפר למשל עמיחי:

הייתי במשפחה אלימה. בין גיל 4 ל-6 נזרקתי על הקיר ואחר כך על הפסנתר [...] ילדות הזויה. בחטיבת ביניים נפגעתי מינית. פגעו לי בגוף. חיבלו לי בעצב. הרגשתי שהתנהגו אליי כמו לחיית חווה, שגם אליה אסור להתנהג כך. אחרי זה התחלתי לאבד את האפשרות לזכור דברים [...] הרבה פחדים מאנשים [...] פחדים מאלימות.

גם רונה תיארה טראומה שלוותה ביחסים קשים עם האם: "בגיל 15 תאונת דרכים קטלנית ואבא שלי נהרג לי מול העיניים [...] וכשהוא (האב) מת היא (האם) ניצלה את זה בשביל לרדת עליי, ובגיל 19 [...] אשפזה אותי אשפוז כפוי."

משתתפים אחרים תיארו טראומות שאינן קשורות למשפחה. משה למשל תיאר את טראומת המלחמה כתחילת המשבר הנפשי: "חזרנו מהמלחמה ב-73'. שם זה התחיל. לא יכולתי לישון, צחקתי הרבה ובכיתי הרבה על אלו שנפלו. הייתי נורא עצוב. הייתי מיואש מבני אדם. איבדתי את האמון בבני אדם. רציתי להתאבד [...]".

גם שימוש בסמים תואר כגורם ברור לפסיכוזה. כך סיפרה למשל אביגיל:

השתחררתי מהצבא והתחלתי להתנסות במריחואנה. לא קיבלתי תמיכה מהבית. חיפשתי את עצמי והסתובבתי עם אנשים של סמים ומסיבות [...] לא היה לי כיוון. אף אחד לא כיוון ולא דחף. לא דיברו על מה האפשרויות שלי [...] סוחר סמים הציע LSD ואקסטזי אז לקחתי את שניהם [...] למחרת [...] עישנתי מריחואנה ואז התחילה הפסיכוזה. נפתח משהו. (אביגיל).

בדומה, תיארה אור: "בגיל 18 הגעתי לקומונה. ברחתי מהבית כי לא הסתדרתי עם אימא שלי, לקומונה ביפו. בקומונה עישנתי חשיש וגראס [...] עישנתי ואז חוויתי חוויה מוזרה". מכאן ממשיך תיאור החוויה הפסיכוטית, שנמשכה מנקודה זו ולבסוף הובילה את אור לאשפוז.

בסיפורים אחרים הופיע גורם הסמים לבדו, כמו במקרה של גיל, שסיפר: "הפסיכוזה הראשונה [...] כתוצאה משימוש אינטנסיבי בגראס [...] עישנתי חמישה גרם ביום. זה היה אחרי השחרור מהצבא [...] עברתי מטמורפוזה וגיליתי את האני האמיתי שלי". אף שגיל לא תיאר סביבה בעייתית, הוא תיאר בהחלט תהליך הדרגתי ומתפתח שהחל כתוצאה מאירוע חיצוני של שימוש בכמויות גדולות של מריחואנה.

לבסוף, בכמה מהסיפורים שבהם תוארו משברים נפשיים קשים ומרובים לאורך שנים, לא הופיעו גורמים חיצוניים שאפשר להבינם כסיבה מובהקת למשברים, ולפיכך השתמע מהם כי הפסיכוזה היא תוצר של רגישות אישית. מסיפורה של שיר, למשל, עלתה תמונה של ילדה רגישה וסובלת מגיל צעיר מאוד. שיר סיפרה:

כל החיים הייתי מוזרה והתבודדתי [...] בכל מקום ראיתי רק סבל [...] כי מעולם לא היה לי אמון בבני אדם. גדלתי יותר על הים. אבא היה רב חובל. מעולם לא היו לי חברים [...] הרגשתי שהכול שקר. שאם אספר למישהו מי אני באמת אף אחד לא יאהב אותי [...] הכישלון, הכול שקר. אין טעם. שם זה היה הרגע שממנו התחלתי להתנתק מהמציאות.

ניכר כי שיר הרגישה צורך לשמר דימוי שלתחושתה הולבש עליה בידי הוריה, וכל אירוע שעלול היה להסיר ממנה את המסכה איים למוטט אותה. סיפורה של שיר העלה תכנים רבים של אני אמיתי מול אני אחר, חיצוני, והיא שייכה חלק ניכר מהסבל שלה – עוד לפני המשבר הפסיכוטי – לדיסוננס זה.

את המשקל הרב ביותר בהתפתחות הפסיכוזה ייחסו המשתתפים לא רק לאירועים הטראומטיים, לשימוש בסמים ולרגישות האישית כשעצמם, אלא גם לקשרי הגומלין בינם לבין מחסור בתמיכה של המערכות האנושיות הסובבות ובפרט של ההורים.

 

חוויית הפסיכוזה

בתיאור חווית הפסיכוזה, המשתתפים התייחסו ברובם לשינוי בתחושת המציאות שלהם ובזהותם, ולחוויות רוחניות שהם קישרו לפסיכוזה. חוויית הפסיכוזה כפי שעולה מתיאוריהם היא חוויה לא מוכרת, המתאפיינת בממדי מציאות שונים, בזהות שונה, בשפה שונה (של סמלים ותדרים), ובהבנה שונה של העולם הסובב ושל העצמי.

השינוי בתחושת המציאות התבטא בתיאורים רבים של חריגה מן הגבולות המוכרים, ובכללה יציאה מגבולות הגוף, מן הגבולות שנגזרים מכוח המשיכה, ומגבולות הזמן והמקום. להלן כמה מהציטוטים המדגימים חוויות אלו:

יצאתי מהגוף וראיתי עשן גדול [...] לא הייתי נמצאת שם, הייתי בעולם אחר" (אור). "תחושת ריחוף [...] שאני לא על הקרקע. (רונה)

הרגשתי שזה שער כניסה למקום אחר [...] ראיתי את ממד הזמן נסגר ומתכווץ עליי. (שיר)

עד שהגעתי לאשפוז הייתי באווירה של יוון העתיקה [...] הכול היה נראה לי הצגה. (עמיחי)

נפתח משהו [...] פתאום כמו בחלום [...] איבדתי את ההתמצאות במרחב. פיזית לא הצלחתי להגיע ממקום למקום [...] מרגישה שהגלגולים שלי מדברים אליי. גלגול של נסיכה פרעונית וגלגול של נזירה הודית, טיבטית. וגלגול של מישהי באומנויות לחימה, סינית. (אביגיל)

בנוסף, כמה משתתפים הרגישו שפשטו את הזהות הישנה ולבשו זהות חדשה, וחוו שינוי בתכונות האישיות או שינויים קיצוניים יותר. לעיתים תואר שינוי זה כפועל יוצא של השינוי בחוויית המציאות ובפרט של היציאה מגבולות הגוף. להלן כמה מהציטוטים המדגימים חוויות אלו:

הרגשתי שאני מתעברת בצורה רוחנית, הזיה שאני גלגול קדמון מצרי [...] הרגשתי איזו אינטליגנציה גבוהה [...] התנהלתי לפי תובנות. (אביגיל)

הסתכלתי במראה ואז התחלתי לראות בתוך העיניים שלי [...] את כל האבולוציה [...] נשארתי תקועה בשלב של הזוחלים. ידעתי שאני צריכה להגיע ליונקים ולבני אדם אבל נתקעתי בזוחלים וראיתי את עצמי כאדם לטאה עם ראש של לטאה וגוף של אדם. [...] ראיתי פתאום את האמת, את החשיבות של האופי למעלה, ובחרתי באופי. (אור)

עברתי מטמורפוזה וגיליתי את האני האמיתי שלי, והאני האמיתי הוא טוב מוחלט [...] הרגשתי שראיתי את האור. שנולדתי מחדש [...] הסתכלתי במראה וראיתי שאני גלגול של דוד המלך. ראיתי את עצמי, אבל הלבשתי את הזהות של דוד המלך [...] הרגשתי שהם (אנשים אחרים) יראו אותי ויבינו לבד שעד עכשיו הזהות שלי הייתה מוסתרת. (גיל)

בתיאור השינויים בזהות, המשתתפים כולם הזכירו תחושה של חיבור לפן שהיה נסתר עד פרוץ הפסיכוזה. שיר למשל סיפרה: "הרגשתי שאני רואה את האני האחר שלי, מישהו שהוא פן אחר, זר שלי, מטורף, משוגע [...] הרגשתי שאני מאבדת את עצמי [...] לא ידעתי מי זה ואולי הוא רע, אולי הוא מסוכן."

חלק ניכר מהשינויים שתוארו נגעו לתכנים שאפשר לתארם כרוחניים. ואכן, כמעט כל המשתתפים תיארו את האפיזודה הפסיכוטית כחוויה רוחנית במהותה, והתייחסו לחיבור לידע רוחני, לתובנות רוחניות ולתחושות קוסמיות של אחדות והתעלות. להלן כמה מהציטוטים המדגימים חוויות אלו:

הרגשתי שאני הולכת להיות משוגעת, או לגלות את אחת התגליות הכי גדולות [...] היו שם תובנות אדירות תוך כדי, והוא פשוט נתן לי תורה פילוסופית [...] תיאוריה אינטגרטיבית מתמטית דתית [...] הוא אמר לי שגיליתי את השדה האחיד. (שיר)

הרגשתי אחדות עם הבריאה. שמבינה את העולם כמו שהוא באמת. בממד הרוחני. שכל דבר מסמל משהו [...] שמעתי קולות שדיברו איתי בטון אלוהי שמדבר בצורה ברורה ונותן תובנות [...] תחושה של התעלות והתחברות לטבע ולמרחב [...] שפה חדשה שמשתמשת בסימנים וסמלים [...] תקשורת חדשה. האמנתי בתדרים. שמעתי אותם והבנתי אותם [...] תדר שעובר בין אנשים [...] תדר אנרגטי שכל האנשים שותפים לו ומתנהלים לפיו. (אביגיל)

בסיפורו של גיל אפשר לראות איך החוויה הרוחנית העוצמתית שפכה עבורו אור על חוויות מעברו:

קודם לא ראיתי נכון ועכשיו כן... ממש התחלתי לבכות מההבנה שהצלחתי לצאת מהסיטואציה ולראות אותה בצורה נקייה, והצלחתי לראות מה המלכודות שניצבות בפנינו [...] המלכודות פשוט שם, זה לא באשמתנו, זה לא חלק מהאני האמיתי שלנו. הצלחתי לראות למה אני מלא בכעסים [כלפי אימא. ...] הצלחתי להיות בשני קולות. גם לחוות את האהבה הטהורה וגם לראות את הנזקים שאנחנו עושים לעצמנו [...] הרגשתי שחווה הארה עצומה, כמו של נגיעה, כאילו יש לך כמו מעיין נובע [...] הרגשתי שראיתי את האור, שהגעתי לקליימקס (climax) בחיים [...] אלוהים עד עכשיו תפר לי סיפור [...] בזכות השנים הקשות עכשיו אצא לדרך חדשה עם תובנות וכלים שלא הייתי יכול לרכוש אם הייתי נולד ככה [...] חשבתי שאני המשיח, זה מאוד הקשה כי בעצם הרגשתי שכל כובד האחריות של העולם על הכתפיים שלי.

אור תיארה איך החוויה הרוחנית הובילה לשינוי בתפיסות שגדלה והתחנכה עליהן:

גילו לי בשמיים שהדת החרדית זו לא הדרך ושאני צריכה לבחור למען שוויון זכויות מיניות, הומואים ולסביות, כל מה שמנוגד לדת [...] וראיתי שהעולם מלא ילדים [...] הרגשתי שהשובבות היא מאוד יקרה. שזה נגד את מה שהאמינו הדתיים [...] פתאום ראיתי שהעולם הוא אנשים שחורים ולבנים, שהכול יד ביד [...]".

הרוחניות של החוויות לא הפכה אותן לנעימה בהכרח, ואף שכמה מהן נחוו כמעצימות, חלקו נחוו כמעמיסות ומקשות, והתלוו לסבל שנבע מניתוק מהמציאות המוכרת ומההשפעה העוצמתית של החוויה החדשה.

 

העזרה הרצויה במהלך הפסיכוזה ולאחריה

מרבית המשתתפים תיארו את חוסר התמיכה והיעדר ההבנה שנתקלו בהם, ולצד אלו, את מה שסייע להם בתהליך ההחלמה ומה שלדעתם עשוי היה לעזור.

כמה משתתפים ציינו את הקשר עם הגוף כגורם השומר על בריאות במהלך הפסיכוזה, וכמקדם החלמה בתהליכי החלמה מאוחרים יותר. אביגיל למשל סיפרה על חוסן פיזי ועל חיבור ליכולות פיזיות חדשות שחיזקו אותה במהלך הפסיכוזה, וכיצד הורע מצבה לאחר שנטשה יכולות אלו בעקבות טראומה באשפוז:

פיזית הייתי נורא חזקה בפסיכוזה. התחברתי לגוף, הייתי עושה יוגה ורוקדת. הולכת קילומטרים. הכרתי את הגוף שלי. כל מיני תנוחות יוגה מוזרות שלא לימדו אותי. זה בא מבפנים. היה לי כאב ראש פעם אחת והתחלתי לעשות לחיצות ובכמה דקות הגעתי לנקודה ולחצתי עליה ובשנייה הכאב נעלם. אחר כך זה די הפסיק. היה משהו כל כך משפיל; פרצו לי למקלחת בזמן שעשיתי התעמלות ערומה, כי לקחתי מגבת פנימה בשביל התרגילים וחשבו שאני רוצה להתאבד, מאז לא עשיתי יותר התעמלות.

בדומה, גם עמיחי תיאר כיצד ההתמקדות בחוויה הפיזית עזרה לו, וסיפר גם על הצלחתו לעזור כך למתמודדים אחרים:

מזרון יוגה, פילאטיס, טאי צ'י, אלמנטים של תנועה. אני בעצמי טיפלתי באחרים ככה, באשפוזים, גם כשאני הייתי במצב לא טוב. היו כאלה שמאוד עזר להם. הרגשתי אז שרוצה אמבטיה מאוד חמה, הרבה מים חמים [...] אם משהו קורה צריך לעשות משהו, פעילות גופנית, מתיחות, נשימות, קריאה. להתמקד במשהו [...] הנשימה, הרוק, פעילות גופנית. לוקח את זה ומתחיל לעבוד על הגוף, להזיז את האצבעות [...] אם משהו קורה [...] עוצר את כל מה שאני עושה, ומתמקד בזה."

משתתפים נוספים תיארו כיצד שיחות עם אחרים סייעו להם להתחבר לחשיבה לוגית ורציונאלית ולהבחין בין מחשבות שווא למציאות. כך תיארו למשל אביגיל ושיר:

אם מישהו היה מקשיב לי ומתחבר אליי ונותן לי דרך לצאת מסבך המחשבות [...] להוביל אותי מחוץ ללופ, לעזור לי לסדר את המחשבות [...] עזר, למשל שהייתה אחות ששאלתי אותה: 'הטלוויזיה דיברה אליי, זה נכון?', אמרה – 'לא חמודה.' בעיקר לדבר איתי על זה. לא היה את זה בכלל. (אביגיל)

מי שעזר לי זה מטופל אחר [...] הייתה לי תחושה שאני קוראת מחשבות [...] והוא אמר בואי נעשה ניסוי. עשינו מבדק מדעי וגיליתי שאני לא קוראת מחשבות וזה כל כך הקל עליי. מדע משכנע אותי. (שיר)

במקרה של אביגיל, האחות עזרה לה להבדיל בין מחשבת-השווא לבין המציאות, ובמקרה של שיר המטופל האחר עזר לה להבחין בין התחושה שהיא קוראת מחשבות ובין המציאות. בשני המקרים, החיבור למציאות תואר כמקל.

בנוסף, המשתתפים תיארו את חוויית האשפוז כחוויה קשה, ומדבריהם עלה הצורך בשהות במקום מוגן ושקט וביחס עדין ומכיל מצד הסביבה. עמיחי, למשל, תיאר חוויות קשות של תחושת סכנה ודריכות מתמדת: "הרגשתי נרדף. הרגשתי שאני צריך מקום מוגן [...] קורים שם [באשפוז] דברים ממש גרועים. הרבה אלימות. גם גניבות, גם העלבות וגם פגיעות מיניות, גם מהצוות." אחרים תיארו מה חשו שהם זקוקים לו במקום זאת:

אולי אם מישהו היה מקשיב לי ונותן לי מקום מכיל. (אביגיל)

לא לאשפז במחלקה סגורה. שהכול ילך בעדינות ובצעדים קטנים. לא להבהיל את הבן אדם, כי אחר כך אני מרגיש שרצו לעשות עבודה קלה. אני רוצה להרגיש שאכפת לאנשים [...] כל דבר כזה שנשאר בזיכרון והוא רך, זה מחזק את הבן אדם. (דביר)

בחדר בידוד זה קצת עזר לי [...] הרגשתי שמשהו משתחרר ושיכול לנוח. לא יפגעו בי שם. לא יגנבו לי את הסבון. יש פרטיות." (עמיחי)

לבסוף, אחת הנקודות שחזרה בדברי המשתתפים הייתה התחושה שהחוויה הפסיכוטית היא חוויה אותנטית, ושיש פער בין תפיסתם לבין תפיסת הסביבה אשר אינה רואה את החוויה כ"אמיתית". מהראיונות עלה רצון המשתתפים בהכרת הסביבה באותנטיות של החוויה הפסיכוטית ובמשמעותה העמוקה, מתוך תחושה שהיעדר ההכרה היא מחסום להחלמה. להלן כמה מהציטוטים המבטאים זאת:

אין הלימה בין מה שהאדם עובר לבין מה שהמערכת הפסיכיאטרית מציעה. הם יוצאים מנקודת הנחה ששום דבר לא אמיתי, וזה גורם לחוסר יכולת לעזור. האנשים שמטפלים לא עברו את זה. לא מבינים שמדובר בחוויות אותנטיות, בחיבור לדברים שמעבר, ולכן אין בסיס לעבודה [...] הם מתרחקים מאיתנו, ואנחנו מהם. (גיל)

שם [באשפוז] כולם [הצוות] אתיאיסטים גמורים [...] היו לי כל כך הרבה שאלות ולא היה לי עם מי לדבר [...] בדיעבד אני רואה בזה החוויה המכוננת הכי חשובה שלי, ובמקום לחבק אותה הפכו אותי ללא-אדם. (שיר)

[חשוב לי] להרגיש שלמה עם החוויה, שאולי יש בזה גרעין. לא להיות בקשר שלילי עם החוויה, אלא קשר חיובי, אבל בזהירות. (אביגיל)

 

דיון

המאמר הנוכחי התמקד באופן הסובייקטיבי שבו אנשים תופסים את הפסיכוזה שחוו, כאשר הם מתבוננים לאחור בכמה היבטים שלה: בגורמים לה, בחווייתם בזמן האפיזודה הפסיכוטית ובמה עזר להם במהלכה ובמהלך תהליכי ההחלמה.

הגורמים המרכזיים שתוארו על-ידי המשתתפים במחקר ככאלה שהובילו להתפרצות הפסיכוזה כללו חוויות טראומתיות ושימוש בסמים. ואמנם, בעשורים האחרונים פורסמו מחקרים מקיפים אשר מצאו קשר בין טראומה לבין התפתחות מאוחרת של פסיכוזה (Morrison, Frame & Larkin, 2003; Morrison, Read & Turkington, 2005; Murphy, Houston, Shevlin, & Adamson, 2013; Read, Os, Morrison, & Ross, 2005; Spauwen, et al., 2006), וכן נמצא קשר בין שימוש בקנאביס לאורך זמן בגיל צעיר לבין אבחנה מאוחרת יותר של סכיזופרניה (Hall, & Degenhardt, 2000). כמו כן יש עדויות לקשר בין שימוש בקנאביס לטראומה – בעיקר בילדות – ולהתפתחות מאוחרת יותר של פסיכוזה (Murphy et al., 2013).

החוויה הפסיכוטית עצמה תוארה על-ידי המשתתפים במחקר בראש ובראשונה כחוויה יוצאת דופן ולא מוכרת. עוצמת החוויה שתוארה על-ידי המשתתפים הייתה כה עוצמתית עד כדי כך שאי אפשר היה להכיל אותה בגבולות התפיסה המוכרות. אפשר לדמות זאת למצב שבו הכלי צר מלהכיל, ולכן מתרחשת קריסת המערכת הנפשית.

ממצא זה משתלב בחלקו עם ממצאים בספרות בדבר הקושי להמשיג את החוויה הפסיכוטית. משתתפים במחקרים איכותניים קודמים בנושא זה תיארו את הקושי להסביר את החוויה לעצמי ולסביבה במושגים מקובלים, משום שאין מילים שיכולות לתפוס את החוויה עצמה במדויק (Douglas-Klotz, 2001; Geekie, 2007; Jones & Shattell, 2016), בדומה לקושי לתאר תחושות מופשטות של חלום במילים או לתאר מוזיקה במילים. לפי ביון (Bion, 1954), הקושי נובע מכך שבמהלך האירוע הפסיכוטי משתנים השפה, הסמלים והאינטראקציה עם המציאות החיצונית והפנימית.

בנוסף, מחקרים קודמים הראו שבתחילת המשבר הפסיכוטי המציאות נחווית כלא מוכרת, ורבים חווים אובדן של הזהות העצמית. תחושות אלו תוארו כמביאות לסבל רב ולחוסר יכולת להמשיך ולתפקד בחיי היום-יום (Moura, 2014; Cooke, 2014). אולם אף שרבים מפרשים תחושות אלו כמצב לא תקין, מלחיץ ומעמיס, ועלולים לקרוס תחת עומס ההתרחשויות בעולם הפנימי, יש המפרשים אותן כנעימות וכתומכות (Cooke, 2014). בדומה, במחקר הנוכחי נמצא כי הקושי להכיל את החוויה הפסיכוטית לא גורע בהכרח מהמשמעות האישית העמוקה הטמונה בה.

ואמנם, אחת המסקנות המרכזיות של המחקר שתואר במאמר נגעה לחשיבות ההיבט הרוחני של חוויית הפסיכוזה. ממצא זה עולה בקנה אחד עם ממצאיהם של מחקרים קודמים, שמהם עלה כי הפסיכוזה נחווית בחלקה כהבנה רוחנית חדשה של משמעות העולם ושל יחס האדם עם המערכת האוניברסאלית ומקומו בתוכה (Geekie, 2007). חוקרים אחדים אף הצביעו על האפשרות להיעזר בהיבטים רוחניים אלו כדי להתמודד עם המחלה ולקדם החלמה, על אף שרבים מאנשי הטיפול כיום לא מכירים בחשיבותם של תכנים אלו וחסרים את המודלים שיאפשרו להבינם (Douglas-Klotz, 2001; Goncalves et al., 2015; Mohr et al, 2006). לדברי החוקרים, הדת והמדע בתרבויות המערביות חסרות שפה שתוכל להסביר מצבים אלו ולתמוך באנשים שחווים אותם. עם זאת, החוקרים מדגישים כי חשוב להבחין בין חוויות רוחניות שאינן פתולוגיות לבין מצבים פסיכוטיים (Douglas-Klotz 2001; Menezes & Moreira-Almeida, 2010).

חוויית הפסיכוזה כחוויה רוחנית נמצאה במחקר זה כקשורה קשר הדוק לשינוי רדיקלי בתפיסת המציאות ובזהות העצמית, ובתפיסתה כחוויה משמעותית ואותנטית. משתתפים רבים תיארו את הפסיכוזה כהשלה של 'אני לא אותנטי' וחיבור לגרעין פנימי אותנטי. לאור זאת, מוצע כאן כי בחקר הפסיכוזה יש להתבונן על כל היבטיו של התהליך: לא רק על הנתק מהממד הארצי, אשר מחליש את תחושת העצמי וגורם לאובדן אחיזה במציאות ובעולם (Sass, 2014), אלא גם על עוצמת ומשמעות החיבור לממד הרוחני. הבנת הקשר בין שתי התחושות מספקת מבט שלם יותר על תופעת הפסיכוזה: נראה שככל שאובדת האחיזה במציאות מתעצמת החוויה הרוחנית, וככל שהחוויה הרוחנית מתעצמת היא גורמת להיחלשות נוספת באחיזה במציאות הארצית.

אחת המסקנות האפשריות מן המחקר היא אפוא שבתהליך ההחלמה חשוב לסייע לאינטגרציה של החוויה הפסיכוטית ושל חלקי העצמי החדשים שנתגלו במהלכה עם חלקים אחרים של האישיות, ולעודד תקשורת פנימית דינמית (Hermans, 1996) ודיאלוג בין היבטים שונים ואף מנוגדים של העצמי (Lysaker & Lysaker, 2002). דיאלוג כזה עשוי להפחית את ההפרעה לאחדות העצמי ולקדם תחושת עצמי קוהרנטי ואחיד (Gregg, 1995; Hermans, 1996).

אחת הדרכים להבין את החוויה שתוארה על ידי המשתתפים במחקר, של יציאה מגבולות הגוף, הזהות והמציאות המוסכמת על מרבית בני האדם, היא במונחים של "הפרעת נוכחות" (presence disorder), כפי שהציע סאס (Sass, 2014) בכותבו על חווייתם של הסובלים מסכיזופרניה. לנוכח תיאור זה, מסקנה אפשרית נוספת היא שבתהליך ההחלמה שלהם, אנשים שחווים פסיכוזה יכולים להיעזר בהחזרת החוויה לגבולות שיוכלו להכילה, כלומר התאמה מחודשת של התוכן לכלי המכיל אותו, וחיזוק הגבולות שקרסו – ממש כשם שתינוק צריך להתחיל להכיר את גבולותיו וליצור הפרדה בין העצמי לבין האם והעולם (Winniccot, 1965, 1958). כפי שתיארה זאת שיר, משתתפת במחקר: "הבעיה אצלנו היא שאין מוגבלות, כלומר היעדר גבולות. זה רק דבר שצריך לצמצם, כי הכלי המוגבל האנושי לא יכול להכיל את היעדר המוגבלות." בדומה, גם מחקרים קודמים בנושא חוויית ההתמודדות עם פסיכוזה הציעו כי התיחום מחדש בגבולות המוכרים יכול לספק אחיזה מחודשת במציאות הפנימית והחיצונית שתתרום בתורה להעצמת הנוכחות וכך תכשיר את המתמודדים לתפקוד טבעי (Tully, Wells & Morrison, 2017).

המשתתפים במחקר ציינו מספר דרכים שבהם היו רוצים לקבל עזרה בהתמודדות, ובכללן עבודה עם הגוף הפיזי וסיוע בחיבור לחשיבה רציונאלית. הם הזכירו סוגי עבודה פיזית, כגון ספורט וטיפולי מגע, שעשויים לעזור לחזור לנוכחות בגבולות הגוף, להכיר אותם מחדש ולחזקם. ואמנם, מחקרים אחדים שבחנו קבוצות סיכון להתפתחות פסיכוזה מצאו קשר בין מיעוט בפעילות פיזית להתפתחות מאוחרת של פסיכוזה (Koivukangas et al., 2010), וכן בין פעילות פיזית למדדים של בריאות (Mittal et al., 2013). עם זאת, יש לציין שבעוד שיטות המשתייכות לזרמים הוליסטיים מקנות חשיבות רבה לעבודה עם הגוף ובאמצעותו, שיטות מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה ממעטות להתייחס לדרך עבודה זאת. מהמחקר המתואר כאן עולה הצורך להעמיק את המחקר בכיוון זה.

בנוסף, המשתתפים ציינו כאמור את הצורך שלהם בשיחות ובפרט בסיוע בעבודה המנטאלית של הפרדת מחשבות השווא וההלוצינציות מהמציאות, אשר בכוחה לסייע בחזרה לגבולות הקוגניציה הנורמטיבית. ואמנם, במחקרים שבדקו השפעת טיפולי CBT על מתמודדים עם פסיכוזה נתגלתה הטבה משמעותית (Kuipers et al. 1997), ובפרט ישנו דיון נרחב בספרות על טיפול בעזרת רציונליזציה (Morrison & Barratt, 2009). נקודה חשובה שעלתה מדברי המשתתפים היא הצורך שחיזוק היכולת להבחין בין פנים לחוץ, בין המציאותי לדמיוני, לא ישלול אף לא אחד משני העולמות הללו. נקודה זאת מזכירה את דבריו של ויניקוט על החשיבות ההתפתחותית של הבחנה בין העולם הפנימי והחיצוני לצורך התפקוד, תוך שמירה על העולם הפנימי שהוא מקור היצירה וההתפתחות הנפשית (Eigen, 2004, Winniccot, 1969).

תהליך כה מורכב של בנייה מחדש של גבולות יכול להתרחש רק בסביבה מוגנת, עדינה ומכילה. ואמנם, בקשה כזו, לסביבה בטוחה שהאווירה בה רכה, קשובה ומכילה, עלתה במפורש מדברי מרבית המשתתפים. לעומת זאת, המשתתפים ציינו שתנאים אלו לא מתקיימים במחלקות האשפוז, ומסיפוריהם עלתה תחושה הפוכה – של חוסר ביטחון ושל גבולות פרוצים.

גם מתיאוריות של הפסיכולוגיה הדינאמית עולה החשיבות של יצירת מקום מוגן ומכיל, שיכול לאפשר תהליכי רגרסיה לתקופה הינקותית שבה התרחש השיבוש. תהליך ההחלמה מפסיכוזה מקושר בגישה זאת לשלבי ההתפתחות המוקדמים, שבהם התינוק מתחיל לגלות את עולמו ולבנות את זהותו (Bion, 1956; Winniccot 1965, 1958). רק כאשר התינוק מוגן וצרכיו הבסיסיים מסופקים מתאפשרת תנועה בטוחה בתוך גבולות שלא נחדרים (Eigen, 2004; Winnicott 1965). בעשור האחרון התפתחו – ועדיין מתפתחים – מודלים טיפוליים ומסגרות טיפול אשר שואפים לספק תנאים אלו, חלקם מחוץ למסגרות המוכרות של שירותי בריאות הנפש והשיקום (O’Brien, Fahmy, & Singh 2009, Katz, Goldblatt, Hasson-Ohayon & Roe, in press).

לבסוף, ממצא משמעותי של המחקר שהוצג במאמר זה נגע לצורך שביטאו המשתתפים בהכרת הסביבה במשמעות ובאותנטיות של החוויה הפסיכוטית. מדבריהם עלה כי השינוי שהחוויה הפסיכוטית חולל נתפס כטרנספורמציה פנימית כה דרמטית, עד שנחוותה כרכישת זהות חדשה ויכולות חדשות, כהתגלות של ידע חדש שמלווה לעיתים בתחושת שליחות. ממצאי המחקר משקפים את רצון המשתתפים לחבוק את החוויה הזאת ולהכיר בה, על אף הקושי והסבל הרב הכרוכים בה – רצון שלעיתים אף גובר על הרצון להחלים מהפסיכוזה.

כחלק מכך, המשתתפים במחקר ייחסו חשיבות רבה להכרה של סביבתם בתכנים של החוויה, והביעו התנגדות לניסיונות הטיפוליים לשלול אותם ולמחוק את החוויה. נראה אפוא שגישה טיפולית אשר שמה לה כמטרה את הכחדתם של תכנים אלה עלולה להרחיק בין האנשים החווים פסיכוזה לבין אלו שתפקידם לטפל בהם. גישה זו נתפסת כמותירה לאנשים עם פסיכוזה אפשרות אחת ויחידה – להשאיר את החוויה בשלמותה מאחוריהם כמחלה שיש לגבור עליה. משתתפים ציינו גישה זו כמחסום להחלמה. תחת זאת, מדברי המשתתפים עולה כי על מנת לחדש את הדיאלוג בין עמדות העצמי שהתמוטט יש לאפשר לאדם להעלות את התכנים שלו, ולא לצפות שתהליך זה יתרחש באמצעות תכנים חיצוניים שהגיעו מן המטפל.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה שכדי שהטיפול יהלום את צורכי המטופלים, ולצורך יצירת תהליך החלמה המכבד את הפוטנציאל לצמיחה כתוצאה מהחוויה, יש לחפש את החלקים המשמעותיים והמיטיבים שבחוויה הפסיכוטית, ולנסות למזגם עם יתר חלקי האישיות. בניגוד לתפיסה המקובלת כיום המצפה מהמתמודדים להגיע להחלמה וחזרה לתפקוד ולחיים, אולם אינה דנה בהבראה (Rogers & Pilgrim, 2014 Insel & Scolnick, 2006;), במחקר שהוצג במאמר זה והסתמך על דברי המתמודדים עצמם, זוהו תהליכי צמיחה בריאים שיכולים להתרחש דווקא כתוצאה מהפסיכוזה.

הערות

  1. המשתתפים במחקר אותרו בשיטת כדור השלג (snow ball), על־פיה משתתף במחקר מפנה את החוקר למשתתפים פוטנציאליים נוספים (Patton, 2002). הם נבחרו על סמך דיווח עצמי על אפיזודה פסיכוטית מאובחנת בעברם, כאשר רובם דיווחו גם על אבחון של סכיזופרניה – שלדבריהם שירותי בריאות הנפש אבחנו אותה ככזאת. במחקר השתתפו חמישה גברים וחמש נשים, שגילם הממוצע עמד על 40.6 ונע בין 26 ל-62 שנים. רמת ההשכלה של המשתתפים הייתה מגוונת.

 

מקורות

פוקו, מ. (1972) תולדות השיגעון בעידן התבונה. ירושלים: כתר.

Anthony, W. A. (1993). Recovery from mental illness: The guiding vision of the mental health service system in the 1990s. Psychosocial Rehabilitation Journal, 16(4), 11-23.

‏‏‏Bion, W. R. (1954). Notes on the theory of schizophrenia. The International Journal of Psycho-Analysis, 35, 113-118.‏

Bion, W.R. (1956). Development of schizophrenic thought. The International Journal of Psycho-Analysis, 37, 344-346.

Boyle, M. (2004). Preventing a non-existent illness?: Some issues in the prevention of "schizophrenia". Journal of Primary Prevention, 24(4), 445–469.

‏Calabrese, J. D., & Corrigan, P. W. (2005). Beyond Dementia Praecox: Findings from long-term follow-up studies of schizophrenia. In R.O. Ralph & P.W. Corrigan (Eds). Recovery in Mental Illness: Broadening Our Understanding of Wellness (pp 63-84). Washington, DC: American Psychological Association.

Calton, T., Ferriter, M., Huband, N., & Spandler, H. (2007). A systematic review of the Soteria paradigm for the treatment of people diagnosed with schizophrenia. Schizophrenia Bulletin, 34(1), 181-192.‏

Charmaz, K. (1995). Between positivism and postmodernism: Implications for methods. Studies in Symbolic Interaction, 17(2), 43-72.

Charmaz, K. (2014). Constructing grounded theory (2nd ed.). Thousand Oaks, CA: Sage.‏‏

Cooke, A. (Ed.). (2014). Understanding psychosis and schizophrenia. A report by the division of clinical psychology, the British psychological society London: British Psychological Society.‏

Creswell, J. W. (2007). Qualitative inquiry & research design: Choosing among five approaches (2nd ed.). Thousand Oaks, CA: Sage.

Davidson, L. (2003). Living outside mental illness: Qualitative studies of recovery in schizophrenia. New York, NY: NYU Press.

Davidson, L., & Roe, D. (2007). Recovery from versus recovery in serious mental illness: One strategy for lessening confusion plaguing recovery. Journal of Mental Health, 16(4), 459-470.

Davidson , L. , Sells , D. , Sangster , S. , & O'Connell , M. (2005). Qualitative studies of recovery: What can we learn from the person? In R. O. Ralph & P. W. Corrigan (Eds.), Recovery in mental illness: Broadening our understanding of wellness (pp. 147-170 ). Washington , DC: American Psychological Association .

Deegan, P. E. (1988). Recovery: The lived experience of rehabilitation. Psychosocial Rehabilitation Journal, 11(4), 11-19.

De Haan, L., Peters, B., Dingemans, P., Wouters, L., & Linszen, D. (2002). Attitudes of patients toward the first psychotic episode and the start of treatment. Schizophrenia Bulletin, 28(3), 431-442.

Douglas-Klotz, N. (2001). Missing stories: Psychosis, spirituality and the development of western religious hermeneutics. In I. Clarke (Ed.). Psychosis and spirituality: Exploring the new frontier, (pp. 53–72). London: Whurr Publishers.

Eigen, M. (2004). Psychic deadness. London: Karnac Books. ‏

Geekie, J. (2007). The experience of psychosis: Fragmentation, invalidation and spirituality. (Doctoral dissertation). The University of Auckland, New Zealand.‏

Geekie, J. (2013). Clients’ understandings of psychotic experiences. In J. Read, J .Dillon. (Eds.), (pp 178-185) Models of madness: Psychological, social and biological approaches to psychosis (2nd ed.). New York, NY: Hove, East Sussex.

‏Gregg, G. S. (1995). Multiple identities and the integration of personality. Journal of Personality, 63(3), 617-641.

Greenfield, T. K., Stoneking, B. C., Humphreys, K., Sundby, E., & Bond, J. (2008). A randomized trial of a mental health consumer‐managed alternative to civil commitment for acute psychiatric crisis. American Journal of Community Psychology, 42(1-2), 135-144.

‏Gonçalves, J. P., Lucchetti, G., Menezes, P. R., & Vallada, H. (2015). Religious and spiritual interventions in mental health care: A systematic review and meta-analysis of randomized controlled clinical trials. Psychological Medicine, 45(14), 2937-2949.

Hall, W., & Degenhardt, L. (2000). Cannabis use and psychosis: A review of clinical and epidemiological evidence∗. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 34(1), 26-34.

Hermans, H. J. (1996). Opposites in a dialogical self: Constructs as characters. Journal of Constructivist Psychology, 9(1), 1-26.

Holttum, S. (2014, February 20). Seduced by biology: The BBC, black dog and biological bias. Retrieved 24 April 2014, from http://bit.ly/2zQno9N

‏Insel, T. R., & Scolnick, E. M. (2006). Cure therapeutics and strategic prevention: Raising the bar for mental health research. Molecular Psychiatry, 11(1), 11-17.

‏‏‏‏Jacobson, N. (2001). Experiencing recovery: A dimensional analysis of recovery narratives. Psychiatric Rehabilitation Journal 24(3), 248-256.

Jaspers, 1963, p 581, in Sass, L. A. (2014). Self-disturbance and schizophrenia: structure, specificity, pathogenesis (current issues, new directions). Schizophrenia research, 152(1), 5-11.

Jones, N., & Shattell, M. (2016). Not what the textbooks describe: Challenging clinical conventions about psychosis. Issues in Mental Health Nursing, 37(10), 769-772.

Katz, S., Goldblatt, H, Hasson-Ohayon, I. & Roe, D. (in press). "Retrospective Accounts of the Process of Using and Discontinuing Psychiatric Medication". Qualitative Health Research.

Kent, T. (2014). “Dangerous and disordered”: The discursive construction of "mental illness" in public texts (Doctoral dissertation(, Canterbury Christ Church University. Canterbury,Kent.

Koivukangas, J., Tammelin, T., Kaakinen, M., Mäki, P., Moilanen, I., Taanila, A., & Veijola, J. (2010). Physical activity and fitness in adolescents at risk for psychosis within the Northern Finland 1986 Birth Cohort. Schizophrenia Research, 116(2-3), 152-158.

Kuipers, E., Garety, P., Fowler, D., Dunn, G., Bebbington, P., Freeman, D., & Hadley, C. (1997). London-East Anglia randomised controlled trial of cognitive-behavioural therapy for psychosis. I: effects of the treatment phase. The British Journal of Psychiatry, 171(4), 319-327.

Kukla, M., Lysaker, P. H., & Salyers, M. P. (2013). Do persons with schizophrenia who have better metacognitive capacity also have a stronger subjective experience of recovery?. Psychiatry Research, 209(3), 381-385.

Laing, R. D. (1960). The divided self London : an existential study in sanity and madness. London: Tavistock Publications.

Levander, S., & Werbart, A. (2003). Different views of a psychotic breakdown-complementary perspectives of a bewildering experience. Psychoanalytic Psychotherapy, 17(2), 163-174.

‏Lysaker, P. H., & Lysaker, J. T. (2002). Narrative structure in psychosis: Schizophrenia and disruptions in the dialogical self. Theory & Psychology, 12(2), 207-220.

McGlashan, T. H., Levy, S. T., & Carpenter Jr., W. T. (1975). Integration and sealing over: Clinically distinct recovery styles from schizophrenia. Archives of General Psychiatry,32(10), 1269-1272.

Menezes, A., & Moreira-Almeida, A. (2010). Religion, spirituality, and psychosis. Current Psychiatry Reports, 12(3), 174-179.

Mittal, V. A., Gupta, T., Orr, J. M., Pelletier-Baldelli, A., Dean, D. J., Lunsford-Avery, J. R., & Millman, Z. B. (2013). Physical activity level and medial temporal health in youth at ultra high-risk for psychosis. Journal of Abnormal Psychology, 122(4), 1101-1110.

Mohr, S., Brandt, P. Y., Borras, L., Gilliéron, C., & Huguelet, P. (2006). Toward an integration of spirituality and religiousness into the psychosocial dimension of schizophrenia. American Journal of Psychiatry, 163(11), 1952-1959.

Morrison, A. P., & Barratt, S. (2009). What are the components of CBT for psychosis? A Delphi study. Schizophrenia Bulletin, 36(1), 136-142.‏

Morrison, A. P., Frame, L., & Larkin, W. (2003). Relationships between trauma and psychosis: A review and integration. British Journal of Clinical Psychology, 42(4), 331-353.

Morrison, A., Read, J., & Turkington, D. (2005). Trauma and psychosis: Theoretical and clinical implications. Acta Psychiatrica Scandinavica, 112(5), 327-329.

Moura, M. G. C. (2014). First Psychotic episode in adolescence: Diagnostic considerations. Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy, 13(3), 240-248.‏

Mueserת K. T. and Roe, D. (2016). Schizophrenia. In J.C. Norcross, G.R. VandenBos, & D.K. Freedheim (Eds.), APA Handbook of Clinical Psychology (Vol. 1, pp. xxx). Washington, DC: American Psychological Association

Murphy, J., Houston, J. E., Shevlin, M., & Adamson, G. (2013). Childhood sexual trauma, cannabis use and psychosis: Statistically controlling for pre-trauma psychosis and psychopathology. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 48(6), 853-861.

O’Brien, A., Fahmy, R., & Singh, S. P. (2009). Disengagement from mental health services. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 44(7), 558-568.‏

Ogden, T. H. (1992). The primitive edge of experience. London : Maresfield library.

Patton, M. Q. (2002). Qualitative research & evaluation methods (3rd ed.). Thousand Oaks, CA: Sage.

Read, J., Os, J. V., Morrison, A. P., & Ross, C. A. (2005). Childhood trauma, psychosis and schizophrenia: A literature review with theoretical and clinical implications. Acta Psychiatrica Scandinavica, 112(5), 330-350‏.

Roe, D., Chopra, M. & Rudnick, A. (2004). Persons with psychosis as active agents interacting with their disorder. Psychiatric Rehabilitation Journal, 28(2), 122-128.

Roe, D., & Davidson, L. (2017). Noncompliance, Nonadherence, and Dropout: Outmoded Terms for Modern Recovery-Oriented Mental Health. Psychiatric Services‏ 68(10), 1076-1078.

Roe, D., Hasson-Ohayon, I., Kravetz, S., Yanos, P. T., & Lysaker, P. H. (2008). Call it a monster for lack of anything else: Narrative insight in psychosis. The Journal of Nervous and Mental Disease, 196(12), 859-865.

Roe, D. & Mueser, K. T. (2011). Community rights, recovery, and advocacy. In N. L. Cohen and S. Galea (Eds), Population Mental Health: Evidence, Policy, and Public Health Practice (pp 161-173). Routledge Press.Rogers, A., & Pilgrim, D. (2014). A sociology of mental health and illness (5th ed.). New York, N.Y : McGraw-Hill Education.

Sass, L. A. (2014). Self-disturbance and schizophrenia: structure, specificity, pathogenesis (current issues, new directions). Schizophrenia research, 152(1), 5-11.

Seikkula, J., Aaltonen, J., Alakare, B., Haarakangas, K., Keränen, J., & Lehtinen, K. (2006). Five-year experience of first-episode nonaffective psychosis in open-dialogue approach: Treatment principles, follow-up outcomes, and two case studies. Psychotherapy Research, 16(02), 214-228.‏

Seikkula, J., & Olson, M. E. (2003). The open dialogue approach to acute psychosis: Its poetics and micropolitics. Family Process, 42(3), 403-418.‏

Slade, M. (2009). Personal recovery and mental illness: A guide for mental health professionals. Cambridge, England: Cambridge University Press.

Spauwen, J., Krabbendam, L., Lieb, R., Wittchen, H. U., & Van Os, J. (2006). Impact of psychological trauma on the development of psychotic symptoms: Relationship with psychosis proneness. The British Journal of Psychiatry, 188(6), 527-533.‏

Szasz, T. S. (1974). The myth of mental illness: foundations of a theory of personal conduct (revised edition.). New York, N.Y: HarperPerennial,.‏

Tully, S., Wells, A., & Morrison, A. P. (2017). ‘You've got your own demons that you've got to fight every day’: A qualitative exploration of how people respond to the experience of psychosis. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 90(4), 550–566.

‏Varese, F., Smeets, F., Drukker, M., Lieverse, R., Lataster, T., Viechtbauer, W., ... & Bentall, R. P. (2012). Childhood adversities increase the risk of psychosis: A meta-analysis of patient-control, prospective-and cross-sectional cohort studies. Schizophrenia Bulletin, 38(4), 661-671.‏

Winnicott, D. W. (1958). The capacity to be alone. The International Journal of Psycho-Analysis, 39, 416-420.

Winnicott, D. W. (1965). Ego distortion in terms of true and false self. In Winnicott, D.W.,(Ed.). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development, (pp. 140-152). Oxford, England: International Universities Press.

Winnicott, D. W. (1969). The use of an object. International Journal of Psychoanalysis, 50(4), 711-716. ‏

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ליבנה, מ. (2018). חוויית הפסיכוזה: המודל הסובייקטיבי של האדם. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/5/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3683

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איה ענבראיה ענבר13/5/2018

נישאים ברוח-בין כאב נפשי לתובנה וצמיחה. קראתי בשקיקה את המאמר.הערך העיקרי שמצאתי בו טמון לא רק במידע שנאסף והוגש בבהירות אלא בעיקר במימד כבוד האדם. ההערכה למימד הרוחני ,שהעניקו הנחקרים לחווייתם המפרקת והמפחידה במהלך השלב האקוטי של הפסיכוזה, נעדרת על פי רוב מהמפגש הטיפולי במוסדות האשפוז.וזאת בנוסף לאי הבטחון האישי.
יש חשיבות להציג מחקר זה במסגרות הציבוריות בעיקר אך לא רק.
איה ענבר פסיכולוגית קלינית