פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

דעות

מעורבות הורים בבית הספר - חייבים לערוך שינוי!

משרד החינוך בישראל מעודד מעורבות הורים בבתי ספר. ברם, מעורבות זאת עולה בשנים האחרונות לכותרות בקונוטציה שלילית, ההופכת להתערבות בנעשה במסגרת החינוכית ומובילה ליחסים עכורים בין מורים להורים. במאמר זה אדון בבעייתיות הקיימת בקשר הורים-מורים, אצביע על הצורך לערוך שינוי בנושא ואציע דרכים לשיפור וקידום קשר זה.

מתפרסם מ 25/4/2018 | 1,220 צפיות

תגיות: | |

מעורבות הורים בבית הספר - חייבים לערוך שינוי!

 

מאת אליסיה גרינבנק

 

בעשורים האחרונים מעורבות הורים בבית הספר הולכת וגדלה. האם מדובר בצורך של ההורים לשלוט בחינוך ילדיהם, בחוסר אמון של הורים במערכת החינוכית, או פשוט ברצון ההורים לממש את הזכות המאפשרת להם לפעול בתוך המסגרת החינוכית באמצעות תהליכים דמוקרטיים? האם מצד המערכת מדובר במגמת משרד החינוך לקדם את הקשר בין המסגרת המשפחתית והחינוכית, ולחזק את השותפות בין שתי המסגרות הללו? תהיה אשר תהיה הסיבה, מעורבות הורים קיימת כיום בכל מסגרת חינוכית, ולרוב אנחנו שומעים על הפן השלילי שלה. מדוע המעורבות הופכת להתערבות? מי אשם בכך - משרד החינוך, המורים, ההורים? כיצד משפיעה המעורבות השלילית על כל הנוגעים בדבר? אין ספק, שחייבים לערוך שינוי!

 

"הם נכנסים באמצע שיעורים, מתקשרים למורים בשעות הערב ומאיימים עליהם, נכנסים לחדר המנהל בצעקות, שולחים אימיילים ללשכת שר החינוך ולעולם אינם מודים בטעויות של ילדיהם" (ישראל היום, 13/12/13).

"חרם שארגנו הורים מהצפון על הילד נ' בן ה-8, הוא דוגמה קיצונית נוספת לגבול המיטשטש בין מעורבות הורית להתערבות הורים בנעשה בבתי הספר בישראל" (חדשות וואלה, 1/9/16).

"בשבת שעברה ישבתי בבית הכנסת ושמעתי אמא שכועסת על המורה של הבן שלה, כי הוא קיבל 75 במבחן. שמעתי אותה אומרת 'אני חייבת להתקשר למורה ולדבר איתה על הציון שלו, הוא השקיע כל כך הרבה', הייתי בהלם. הורים היום מתערבים בכל דבר שקורה בבית הספר ולא סומכים על המורים שיעשו את העבודה שלהם" (מקור ראשון, 3/2/17).

"הורים רבים בוחרים לצעוק, לאיים ולפגוע פיזית בעובדי ההוראה. המנהלים והמורים מתוסכלים, אין להם אפשרות להתמודד עם בן משפחה עצבני שמגיע למוסד החינוכי, והתוצאות עלולות להיות קשות" (Ynet, 15/3/17).

"יש המון עדויות על קבוצות של הורים שמשמיצים מורים מסוימים, בין אם זה בקבוצה איתם ובין אם בקבוצה שפותחים מאחורי הגב. הרבה יותר קל לייצר גל עכור כנגד המורים באמצעים האלה" (דבר ראשון, 25/9/17).

מה גורם למעורבות הורים במסגרת החינוכית, שנועדה לטפח אפיקי תקשורת מיטבית ולהשפיע באופן חיובי על התפתחותו התקינה של התלמיד, להפוך להתערבות שלילית-חשדנית הנתפסת על ידי צוות המורים כמזיקה, פולשת ובלתי רצויה?

על מנת לענות על שאלה זאת, חשוב להבין את השינויים שחלו במעורבות הורים בשנים האחרונות. המעורבות, שבעבר התמקדה בדאגה של ההורים לקבלת תנאים פיזיים נאותים לילדיהם, התרחבה כיום למעורבות בסוגיות שבעבר היו נחלת צוות בית הספר בלבד - קביעת תכני הלימוד, החלטה על הרכב הצוות והתלמידים בכיתות, קביעת מדיניות המוסד החינוכי ועוד.

בספרות המקצועית מוזכרים מודלים שונים למעורבות הורים וליחסי הכוחות בינם לבין בית הספר. המודל הסביל ביותר הוא מודל "ההורים כצופים". לפי מודל זה ההורים צופים מהצד במתרחש בבית הספר, מתוך אמון שהמורים ממלאים את תפקידם נאמנה. פעולות של צפייה כוללות קריאת דפי מידע, צפייה בהצגות שהילדים מכינים והשתתפות באספות הורים. על פי מודל זה, המורים מרכזים בידיהם את מלוא הכוח, והם מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות הבלעדיים (פרידמן, 2011).

מודל סביל נוסף הוא מודל "ההורים כספקי שירותים". הכוונה להורים התורמים משאבים, כגון איסוף כספים, העברת פעילויות לתלמידים, ליווי בטיולים ועוד. גם במודל זה בית הספר מחזיק במלוא הכוח והוא בעל הזכות הבלעדית לקבל החלטות ולקבוע מדיניות, אך הגבולות נוקשים פחות, וכניסתם של ההורים לבית הספר נעשית בהזדמנויות מגוונות יותר (גור וזלמנסון-לוי, 2005).

מודל פעיל יותר הוא המודל הנפוץ בעשורים האחרונים, והוא מודל פורמלי המופיע בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך - מודל "ועדי הורים". מודל זה מכיר בזכויות המוקנות להורים על פי חוק ורואה את חובת בית הספר לשתף את ההורים בתחומים מוסכמים ומעבר להם. לרוב, ועדי ההורים שותפים בתחומים כגון תשלומים, בטיחות, קשר עם הרשות המקומית, תחזוקה, קניית ספרי לימוד וכדומה. לעיתים ועדי הורים גם מנהלים מאבקים חינוכיים לטובת בית הספר מול הרשויות, גורמי העירייה ומשרד החינוך. במודל הוועדים מאזן הכוחות שקול יותר, ושיתוף הפעולה משמעותי יותר. התקשורת עם בית הספר אינה רק סביב ההישגים והתפקוד של הילדים, אלא נוגעת לנושאים מהותיים של עיצוב מדיניות וקבלת החלטות (נוי, 2014).

המודל הפעיל ביותר הוא מודל "הדיאלוג" המתאפיין בתהליך מתמשך של שיח, בירור ושותפות של המוסד החינוכי וההורים. ההורים רשאים לפנות אל הצוות החינוכי בכל עניין, ויכולים להביע את דעתם ולפעול עם אנשי החינוך למען שינוי. במודל זה, התקשורת בין הורים למורים אינה רק סביב ההישגים והתפקוד של הילדים, אלא נוגעת לנושאים מהותיים של עיצוב מדיניות וקבלת החלטות (נוי, 2014; פרידמן, 2011).

כפי שצוין, בשנים האחרונות מודל המעורבות המאפיין הרבה הורים בישראל הוא מודל פעיל התואם את שני המודלים האחרונים ובא לידי ביטוי בהשתתפות בוועדי הורים ובדיאלוג מתמשך עם בית הספר. משרד החינוך מעודד מודלים אלה. כבר בשנת 1996 המשרד פרסם חוזר מנכ"ל שהתייחס להסדרת דרכי הקשר עם ההורים, כשותפים לעשייה החינוכית. החוזר הציג אפשרויות שונות לשיתוף הורים והנחה את בתי הספר לגבש מדיניות ברורה לגבי הקשר עם ההורים.

מאוחר יותר התפרסמו חוזרים נוספים וביניהם מסמך הסטנדרטים, כאשר הסטנדרט השישי במסמך "סטנדרטים ליצירה, לניהול ולבקרה של תרבות ואקלים בית ספרי" מציג את היחסים בין בית הספר להורים מתוך עמדה מכבדת ושוויונית ומדגיש שיתוף המבוסס על דיאלוג בין הצדדים. בית הספר אמור למסד את דרכי ההידברות עם ההורים, לשתף הורים בקבלת החלטות ובפעילויות הנערכות בו. בנוסף, משרד החינוך הקים יחידה מיוחדת לטיפול בנושא הורים ומשפחה, ועדות של הדרג המקצועי הבכיר במשרד החינוך ואנשי אקדמיה הוקמו לבחינת הנושא ונתנו המלצות יישומיות להסדר מערכת היחסים המורכבת של המורים והורי התלמידים. המשרד גם פיתח כלים להכשרת המורים בקידום הקשר שלהם עם ההורים ליצירת שותפות חינוכית לטובת התלמיד.

בפועל, על פי ממצאי המחקר הבינלאומי טאליס (TALIS: Teaching and Learning International Survey), שערך ה-OECD במהלך שנת 2013 ובהשתתפות 34 מדינות, עולה כי מנהלים ומורים בישראל משתפים את ההורים בהחלטות הקשורות לתכנים לימודיים ולמדיניות בית הספר, פחות מאשר עמיתיהם בשאר מדינות ה-OECD (משרד החינוך, 2015). בנוסף, מורים בישראל חשופים לאלימות רבה מצד ההורים - קללות, השפלות, איומים, תקיפה ועוד (אבגר, 2014).

במחקר שנערך לאחרונה (אגם בן ארצי וגרינבנק, בדפוס) נשאלו מורות העובדות בחינוך הרגיל ומורות העובדות בחינוך המיוחד לגבי עמדותיהן כלפי מעורבות הורים. תשובות המורות בשתי קבוצות המחקר הצביעו על מגמה דומה בדירוג עמדותיהן כלפי מעורבות הורים. העמדות החיוביות והשכיחות ביותר, היו כלפי מעורבות סבילה בתהליך החינוכי (כגון השתתפות הורים בטקסים, בערבי הרצאות המיועדות להורים ובאספות הורים) וכלפי מתן שירותים (כגון גיוס משאבים וקישוט הכיתה). העמדות השליליות ביותר היו כלפי מעורבות פעילה בתהליך החינוכי (כגון השתתפות בוועד הורים כיתתי וארגון פעילויות) וכלפי גיבוש מדיניות בבית הספר (כגון פעילויות לקביעת ערכי בית הספר ומטרותיו). מורות רבות ציינו כי חוו התנסויות שליליות כתוצאה ממעורבות בתהליך החינוכי, במקרים בהם הורים התערבו בנושאים הקשורים לשיטות ולדרכי ההוראה. הדיווח על התנסויות שליליות בעקבות מעורבות הורים בתחום גיבוש המדיניות היה הגבוה ביותר והכי פחות רצוי בקרב המורות, וביחוד בקרב מורות החינוך המיוחד.

מהמחקר ניתן להסיק כי מעורבות פעילה בתהליך החינוכי ומעורבות בתחום גיבוש המדיניות בבית הספר נחשבות כפלישה בלתי רצויה לדרכי העבודה ולתחום המקצועי של המורות. מעורבות הורים סבילה (המתקיימת במודלים של הורים כצופים והורים כספקי מתן שירותים) יוצרת פחות קונפליקטים בין ההורים למורים, שכן כל עוד ההורים אינם נוטלים חלק אקטיבי בנעשה בבית הספר, אין למורים סיבה משמעותית לחשוש מחדירה לתחום תפקידם. נראה כי מורות מתקשות ליישם מודל דיאלוגי עם ההורים, כזה המאפשר להורים להשפיע על תכנים, על תהליכים ועל קבלת החלטות בבית הספר.

איך ייתכן שקיים פער בין המדיניות המוצהרת של משרד החינוך ובין היחסים בין המורים וההורים בפועל? מחד גיסא, משרד החינוך ממשיך בפעילויות מערכיות לקידום שותפות בין מורים ובין הורים. מאידך גיסא, ב"שטח" אנחנו פוגשים מורים המתארים יחסים טעונים עם הורי תלמידיהם הבאים לידי ביטוי בחשדנות, חוסר אמון ולעיתים אף באלימות ומעדיפים את ההורים סבילים.

לפי משרד החינוך, מאחר והמורים הם הגוף המקצועי, הם אלה שצריכים להעמיק את המקצועיות שלהם כדי לעבוד יחד עם ההורים, לטובת הילדים. על המורים מוטלת האחריות המקצועית. אך האם המורים מסוגלים לעמוד בדרישות אלה? ההכשרה בתחום עבודה עם הורים מועטה ביותר במוסדות להכשרת עובדי הוראה. כאשר מורה מתחיל לעבוד במסגרת החינוכית הוא פוגש הורים שלעיתים קרובות מערערים את ביטחונו העצמי והמקצועי. המורה נוטה לחשוש ממעורבות משמעותית של הורים מכיוון שאין לו כלים לנתב אותה בצורה טובה, ועל כן הוא מרגיש מאוים. הוא סופג ביקורת ומרגיש שההורים מתערבים בתחום המומחיות המקצועית שלו. בבית הספר אין איש צוות האחראי על הקשר עם ההורים, אשר יכול לסייע למורה בהתמודדותו מול הורי תלמידיו. במצב זה המורה עלול לפתח עמדות שליליות כלפי מעורבות הורים, ורמת השחיקה שלו תעלה. מעורבות הורים מהווה אחד מהגורמים לשחיקת המורה ולעזיבתו את ההוראה בתחילת דרכו המקצועית (Stoeber & Rennert, 2008). אחד מכל ארבעה מורים חדשים עוזב את מערכת החינוך בחמש השנים הראשונות לעבודתו. שיעור המורים החדשים שעזבו את המערכת כעבור חמש שנים הגיע בממוצע ל-23% בחינוך היסודי, לכ-33% בחטיבות הביניים ולכ-37% בחטיבות העליונות (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2015).

יש לציין שמסמכי משרד החינוך הקוראים למורים לקחת אחריות על עבודה עם הורים, קוראים במקביל להורים לכבד את האוטונומיה המקצועית של המורים. לא ברור היכן עובר הגבול בין הדברים ומה בדיוק כל צד נדרש לעשות. קביעת תכניות לימודים ומטרות חינוכיות לא שייכות לתחום המקצועי של המורה? אם כן, מדוע ההורה נדרש להיות שותף פעיל בתחומים אלה? כתוצאה מחוסר הבהירות, נוצרים קונפליקטים ופלישה לגבולות התפקיד.

ומה עם התלמיד? גם התלמיד עלול להינזק כתוצאה ממערכת יחסים עכורה בין המורה לבין הוריו. היעדר תיאום בין ההורים לבין בית הספר עלול להוביל לפגיעה ביכולת התפקוד והלמידה של התלמיד ולמתח נפשי (פרידמן, 2011). מקומו של התלמיד הופך להיות חלש ולא יציב. לעיתים קרובות התלמיד מרגיש שהוריו יתמכו בו בכל מקרה, לא משנה מה יקרה בבית הספר. הורים ומורים מהווים מודל לילד, ומעבירים לו – גם שלא במודע – את תחושותיהם. הורים המשדרים זלזול וחוסר אמון במורה, עלולים לפגוע במעמדו בעיני ילדם-תלמידו. בעקבות הפגיעה במעמד המורה תיפגע גם יכולתו למלא את תפקידו, ללמד ולחנך את התלמיד בצורה מיטבית.

אז מה עושים?

הצעות לגבי שיפור ההכשרה של פרחי הוראה וליווי מורים אודות הקשר עם ההורים ניתנו בעבר. ההצעה שניתנה לגבי הכשרה של פרחי הוראה בתחום הקשר עם ההורים חשובה ביותר. הכשרה זו עשויה לסייע למורים להבין את הסיבות להיווצרותם של קונפליקטים, וכך לנתב את מעורבות ההורים בניסיון להימנע מהם. גם הסיוע והליווי למורים חיוניים. איש צוות מומחה בבית הספר העוסק בתחום ההתנהלות מול הורי התלמידים, עשוי לסייע למורים בקשריהם עם הורים. סדנאות לבירור עמדות המורים, סימולציות של שיחות עם הורים ומתן כלים להתמודדות – כל אלו עשויים לשפר את הקשר בין הצדדים. יש צורך באיש מקצוע מיומן כדי לחולל את התהליך, ואין לסמוך על כך שהוא יתרחש באופן טבעי.

שינויים בתוך בתי הספר חיוניים גם כן. בית הספר צריך ליצור הזדמנויות למעורבות של הורים באופן מובנה וברור, כך שכל צד ידע בדיוק מה תחום הפעולה שלו. לשם כך נדרשת מנהיגות חינוכית שתפיץ חזון בנושא. תפקודו של מנהל בית ספר כראש הארגון, הופך אותו לדמות מכרעת לעניין איכות הדיאלוג עם ההורים. למנהל בית הספר יש נדבך חיוני בקביעת מידת המעורבות של ההורים ובמידת האפקטיביות של מעורבותם. המנהל צריך לדאוג לשתף את המורים בתהליך גיבוש החזון, התכנון, הביצוע וההערכה ולאפשר מקום וזמן לפיתוח מקצועי של המורים לשיתוף בעיצוב דרכי פעולה לעבודה עם ההורים.

ברם, כשדנים בנושא מעורבות הורים, שוכחים לרוב את התלמידים. העבודה צריכה להיעשות גם עם התלמידים עצמם. בבתי הספר יש להקנות לתלמידים כלים להתמודדות עם מצבים שונים. כלים שיסייעו להם לקחת אחריות, לנהל שיח מיטבי עם המורים ולסנגר על עצמם במידת הצורך. ברגע שהתלמיד ידע להתנהל מול מוריו בצורה נכונה, הוא לא יצטרך לפנות להוריו כדי ש"יטפלו" בנושא. העצמת התלמידים תסייע באופן עקיף לשיפור הקשר בין מורים והורים.

נושא נוסף שיש לשים עליו את הדעת הוא המונח "מעורבות" המקובל בספרות. אמנם בספרות המקצועית יש הבחנה בין "מעורבות הורים" שכוונתה התגייסות חיובית ורצויה של הורים לטובת בית הספר ובין "התערבות הורים", המתארת הורים כקבוצת לחץ שלילית ובלתי רצויה. אך גם המונח "מעורבות" עלול ליצור קונוטציה שלילית, במשמעות של גורם חיצוני המעורב בעבודתו של אחר. מילים תואמות יותר ליחסי הגומלין בין מורים להורים הן: הערכה, כבוד ושקיפות. שתי המערכות המשמעותיות ביותר עבור הילד הן המשפחה ובית הספר. שתיהן ממלאות תפקידים מהותיים בסוציאליזציה של הילד, ברכישת ערכים וידע ובהגשמה והמיצוי העצמי. מסיבה זאת כל אחת מהמערכות צריכה להעריך את מקומה ותפקידה של השנייה ולכבד אותה.

כבוד הוא מרכיב חיוני לביסוס הקשר בין מורים והורים. כבוד כולל שקיפות. מערכת היחסים בין מורים והורים צריכה להיות מערכת המערבת שקיפות לגבי הילד. ההורים הם האפוטרופוס של הילד, יש להם זכות לקבל מידע על ילדם, גם אם המידע אינו חיובי. המידע צריך לעבור באופן שוטף כדי להימנע מתחושת חרדה וחוסר וודאות אצל ההורים, העלולה להוביל לרגשות שליליים כלפי המורה. את המידע יש להעביר באופן ברור, תוך שימוש בדוגמאות קונקרטיות ובדיקת הבנת ההורה, ובדרך מקצועית, אכפתית ולא שיפוטית. מאידך, הורה צריך לכבד את המורה אצלו הוא מפקיד את ילדו במהלך שעות רבות מידי יום. גם אם לא תמיד מסכימים עם דרך ההוראה, יש לברר אודותיה מול המורה בצורה מכבדת, לא מזלזלת ולא שיפוטית. עבודתו של המורה מורכבת ולא מספיק מוערכת. השכר ותנאי העבודה של המורה בישראל (הכוללים בין היתר כוח אדם, שעות עבודה ומספר תלמידים בכיתה), נמוכים בהשוואה לשאר מדינות המערב, כפי שמופיע בדוח החינוך של ארגון ה-OECD (וייסבלאי, 2013). ההורה צריך להכיר בפרופסיה המקצועית של המורה, כפי שמכיר בפרופסיה של איש מקצוע אחר, כגון רופא ועורך דין, ולתת בו אמון.

לסיכום, הברית החינוכית והשותפות אליהן שואף משרד החינוך קשים להשגה ונראה כי לעיתים מובילים למצב הפוך - לחוסר אמון ומאבקים מיותרים המזיקים לכל הצדדים, כולל הילד עצמו.

עבודה עם פרחי הוראה, עם מורים ב"שטח" ושינויים ארגוניים בבית הספר בהובלתו של המנהל ואיש מקצוע מומחה בתחום הינם הכרחיים, אך לא מספיקים. הן ההורה והן המורה עובדים קשה מאד למען אותה המטרה - קידום מיטבי של הילד. מידת המעורבות, הצורך בה והעיתוי ייקבעו על ידי המורה וההורה ולא תוך כדי כפייה בית ספרית או מערכתית. מערכת יחסים המושתתת על כבוד והערכה הדדיים ושקיפות בין הורים למורים יחד עם עבודה על העצמת התלמיד, עשויים להוביל לחיזוק הקשר בין הצדדים והכרה במעמד של ההורה ושל המורה. השינוי צריך להגיע מה"שטח". חייבים לערוך שינוי!

 

מקורות

אבגר, ע' (2014). אלימות כלפי מורים בישראל. ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

אגם בן ארצי, ג' וגרינבנק, א' (בדפוס). "הורים מתערבים? לא חסרות דוגמאות"- עמדות מורים בחינוך מיוחד ובחינוך רגיל כלפי מעורבות הורים. סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 30.

גור, ח' וזלמנסון-לוי, ג' (2005). יחסי הורים בית ספר – נקודת מבט ביקורתית. החינוך וסביבו: שנתון סמינר הקיבוצים, כ"ז, 131–142.

וייסבלאי, א' (2013). מעמד המורה בישראל ובמדינות ה- OECD הכשרה, הסמכה, שכר ותנאי עבודה. ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

משרד החינוך (2015). טאליס 2013 –TALIS: Teaching and Learning International Survey– מבט ישראלי. הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך.

נוי, ב' (2014). של מי הילד הזה? יחסי הורים עם בתי הספר של ילדיהם. תל אביב: מכון מופ"ת.

פרידמן, י' (2011). יחסי בית ספר-הורים בישראל. עיונים במנהל ובארגון החינוך, 32, 237–267.

Stoeber, J., & Rennert, D. (2008). Perfectionism in school teachers: Relations with stress appraisals, coping styles, and burnout. Anxiety, Stress, & Coping, 21, 37-53.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גרינבנק, א. (2018). מעורבות הורים בבית הספר - חייבים לערוך שינוי!. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/7/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3680

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.