דרמה תרפיה בחדר הסנוזלן
מאת הילה שושן גפן
מבוא
בבית הספר בו אני עובדת קיים חדר מיוחד. כולו לבן ומרופד במזרונים. יש בו מיטת מים ואפקטים מגוונים. החדר מבודד מרעשים, ובתוכו אווירה ייחודית שמרגיעה ויחד עם זאת מסקרנת ומלאה בהפתעות. החדר נקרא "סנוזלן". לאחר שעברתי הכשרה מקצועית אודות השימוש בחדר זה, הצעתי למטופליי לקיים בו את הטיפולים. תוך זמן קצר גיליתי שהמפגש הטיפולי בתוך חדר הסנוזלן מקדם את הטיפול, מעמיק אותו ומאפשר להגיע אל מקומות מחזקים ובונים.
במאמר זה אתאר שלושה מקרים שונים של טיפולים רגשיים באמצעות דרמה, שהתרחשו בחדר הסנוזלן. מסגרת הטיפול נשארה כהווייתה, אך מיקום הטיפול העניק איכות ייחודית לתהליכים הטיפוליים. מצאתי שחדר הסנוזלן המשמש כסביבה רב חושית (Multi Sensory Envirment - MSE) יצר אווירה מיוחדת בטיפול. ההתאמה והרגישות של חלל זה עזרו בביסוס של אמון בין המטופלים לביני.
דונלד ויניקוט (Winnicott, 1995) טבע את המונח "מרחב פוטנציאלי" במשמעות של מרחב פנימי-חיצוני המכיל בתוכו אני ולא אני. במאמר זה אבחן כיצד חדר הסנוזלן מקבל תפקיד מרכזי ביצירת המרחב הפוטנציאלי שהכרחי לטיפול דרמה תרפיה.
אתחיל בסקירה מקוצרת על דרמה תרפיה ועל חדר הסנוזלן כמקום של גרייה רב חושית. בהמשך אפרט את נקודות ההשקה לטיפול נפשי. להמחשה אתאר פרגמנטים משלושה תיאורי מקרה שונים ואדון בייחודיות הטיפול בחדר הסנוזלן בכל אחד מהם.
דרמה תרפיה
דרמה תרפיה הינו טיפול שהתפתח בשנות השישים והשבעים בארצות הברית מתוך המאבק החברתי והתיאטרון הקהילתי. הוא משתייך לטיפולים של הבעה ויצירה שנכללים בזרם הפסיכולוגי-הומוניסטי. תרפיה זו כוללת בתוכה שלל של טכניקות וכלים אקלקטיים שנגזרים מעולם התיאטרון.
רוברט לנדי (Landy, 2000) נמנה על הדמויות המרכזיות אשר פיתחו את תחום הדרמה תרפיה, והוגה המודל של "תיאוריית התפקיד" שבבסיסה מודל עבודה טיפולית. לנדי מסתמך על ההנחה שהאישיות היא רבת פנים וכל תפקיד מייצג פן נוסף באישיות המורכבת. בדרמה תרפיה האדם מרחיב את היכולת להכיל את מערכות הגומלין בין כל התפקידים שבאישיותו; הוא מוצא את האיזון הנכון ביניהם ולומד לחיות עמן בשלום. הטכניקה של המודל נעשית באמצעות משחק דרמטי או השלכתי.
סו ג'ניגס (Jennings, 1970) אחת מהדמויות המרכזיות בתחום הדרמה תרפיה מתארת את המושג "מרחק דרמטי". כלומר, הערכה של מידת הריחוק של המטופל מן התפקיד אותו הוא מגלם. היכולת להפריד בין התפקיד לעצמי, בין פנים וחוץ, בין מציאות ודמיון, נעה בין קרבה יתרה והזדהות, לריחוק, התנכרות וקושי להזדהות עם התפקיד. יכולת זו מהווה את אחד הקריטריונים להערכה והתערבות מותאמת של המטפל במודל שפיתחה פזניק:
"יש להניח שרוב ההוגים יסכימו עם המטאפורה המתארת את המונח כ"אי של דמיון" המתגשם בכאן ועכשיו דרך כלים דרמטיים ואמצעים אומנותיים נוספים (פזניק ואורן, 2005, עמ' 74).
דרמה תרפיה מאופיינת במגוון רחב של כלים ואמצעי הבעה שמטרתם לאפשר למטופל להיות במגע עם עולמו הפנימי. ברגע שיש "רגע קסם" או מרחב פוטנציאלי (ויניקוט, 2005) למשחק, ניתן, באמצעות כלי הערכה שונים, להעריך את מצבו הרגשי של המטופל ולהתכוונן להתאים את העבודה הטיפולית הנכונה (בין אם באמצעים דרמטיים ואו אמצעים אומנותיים אחרים).
חדר הסנוזלן: סביבה רב חושית MSE – Multi-Sensory Environment
בשנות השבעים בהולנד עבדו ביחד מורה באומנויות בשם אד וורהל ומורה למוזיקה בשם ג'אן הולסגה. שני המורים חשו תסכול נוכח הסביבה הלא מותאמת למטופלים עם לקויות התפתחויות קשות. מתצפיות שביצעו הם הסיקו שהסביבה הפיזית והגירויים החושיים משפיעים על ההרגשה וההתנהגות, ושמטופלים בעלי לקויות התפתחותיות מתקשים לחקור בנינוחות את סביבתם כיון שהם חשים "מותקפים" מהגירויים הרבים. במסגרת של יריד הם בנו חלל זמני שיאפשר למטופלים להרגיש נינוחים לחקור ולהתמקד בגירוי מתאים. עם הזמן החלל נהיה קבוע והפך לחדר.
המילה שהמציאו וורהל והולסגה לחלל זה היא סנוזלן, והיא מורכבת משתי מילים הולנדיות: סנופלן (רחרוח) ו-דוזלן (נמנום). מדובר בזיווג של שתי פעולות מנוגדות לכאורה, הרחרוח כפעולה אקטיבית שבאה לחקור ולגלות את העולם, והנמנום כפעולה פאסיבית ונינוחה. הגרייה בחדר הסנוזלן משלבת בין שני האלמנטים הללו, כאשר קיימת האפשרות להתאים את האיזון לכל מטופל ולכל רגע בזמן הטיפול. שלא כמו בסביבה היומיומית בה הגרייה מסביבנו אינה בשליטתנו (אורות, ריחות, רעשים), בחדר המאפשר ניתוק מן העולם החיצוני ניתן ורצוי למצוא את הגרייה הנכונה.
חדר הסנוזלן שימש יותר לשעות הפנאי ועם השנים המחקרים גילו את ההשפעות הטיפוליות שיש לחדר כזה להציע. כיום מטפלים בחדר הסנוזלן מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסטים ומטפלים רגשיים (טיפול בתנועה, דרמה תרפיה ומטפלים באומנות).
בחדר הסנוזלן משולבת סביבה פיזית מיוחדת ונוכחות של מטפל "מאפשר" (מושג שפיתח אד וורהל), כלומר שילוב של סביבה פיזית ואנושית:
"המונח סביבה רב-חושית מתייחס לתלות שבין החלל (הסביבה הפיזית) לתפיסה "ממוקדת המטופל" (client-centered) של המטפל (הסביבה האנושית). הסביבה הפיזית עם התכנון החושי המיוחד שלה ועם "המטפל המאפשר", גורמים שינויים בעוררות על ידי השפעה על תהליכי רגיעה, הפחתת חרדות ושיכוך כאבים" (שפירא, 2015 עמ' 3).
שפירא מפרטת עקרונות נוספים המגדירים את הסביבה הרב חושית. ביניהם היא מתארת שהחוויה מתרחשת בתוך גבולות של חדר ובזמן מוגדר, המטפל מתנהל לפי גישת "ממוקדת מטופל" הגירויים בחדר מבוקרים ונשלטים על פי צרכי המטופל, הסביבה הרב חושית היא ניטרלית והטיפול בסביבה הרב חושית מתבסס על פי נקודת מבטו של המטופל (שפירא, 2006). במילים אחרות ניתן לומר שבטיפול בחדר הסנוזלן המטופל הוא במרכז הבמה, כאשר הן המטפל והן הסביבה מתכווננים לעולמו הפנימי. הסטינג ניטרלי וניתן לבקרה וכך המטופל יכול להשליך מעולמו הפנימי על החדר ועל המטפל.
נקודות הקשה לטיפול הרגשי בחדר הסנוזלן
מערכת היחסים הטיפולית – "המטפל המאפשר"
הטיפול בחדר הסנוזלן מתבסס על שני מרכיבים מרכזיים. אחד המרכיבים מדבר על סוג המטפל שנמצא בחדר וגישתו הטיפולית המאפשרת. מדובר בטיפול המובל על ידי המטופל. הוא החוקר את החדר, מגלה בעצמו מה נעים ומבקש להתנסות. המטפל מצידו נוכח ועד לתהליך הגילוי.
ה"מטפל המאפשר" משיק לעקרונותיו של קארל רוג'רס (Rogers, 1951), מהזרם ההומניסטי וממייסדי הפסיכותרפיה הממוקדת באדם. זוהי פסיכולוגיה שמושתת על כמה עקרונות מרכזיים, ביניהם חשיבות מימוש העצמי, חיבה בלתי מותנית וטיפול ממוקד בלקוח. רוג'רס הנהיג שיטת טיפול הגורסת שהאדם הוא טוב מיסודו, ובעל כוחות נפשיים להיות המטפל של עצמו. על המטפל, לפי רוג'רס, להיות בקשר טיפולי עם נוכחות מלאה, אותנטית וכנה, המלווה ברגשות של חיבה ואהבה שאינן מותנות בהתנהגות הלקוח. מטרת המטפל היא לנסות להבין את העולם הפנימי ולראות את הסביבה מעיניו של הלקוח. השינוי המילולי ממטופל ללקוח נעשה על ידי רוג'רס על מנת ליטול את הקונוטציה השלילית והמתנשאת ממערכת היחסים הטיפולית.
טיפול בהבעה ויצירה הוא תולדה של הפסיכולוגיה ההומניסטית, בחיפושיו אחר הכוחות, השלמות והאינטגרציה בעזרת הביטוי הבונה. כל מטופל הוא אדם בעל כוחות ויכולות, והמטפל מאפשר סביבה פנימית בטוחה שבה המטופל/לקוח יכול לחקור ולגלות אספקטים בונים ומחזקים בתוכו, אותם יתיק למציאות היום-יומית שלו.
הסטינג הטיפולי – "הסביבה המאפשרת"
"סטינג" (Setting) בהקשרנו עוסק במערך הטיפולי. קלנר (2009) מפרטת את היסודות המרכיבים את המערך הטיפולי, ביניהם הסכם-חוזה טיפולי, זמנים-מסגרת הטיפול, התשלום בגינו, ועוד. כלומר, ה"סטינג" הטיפולי כולל את התנאים הבינאישיים והחיצוניים של הטיפול - המסגרת החיצונית המפגישה את המטפל עם המטופל. כיום ישנן גישות שונות ומגוונות לגבי המערך הטיפולי.
בתוך חדר הסנוזלן קיימות אפשרויות של גרייה מווסתת. כלומר, המטופל והמטפל יכולים להחליט על כמות ועוצמת הגרייה ולהתאימה לתחושות המטופל. בכל חדר אחר על השוהים לקבל את תנאיו כמו שהם. עוצמת האור והקול הם כמעט תמיד נתונים קבועים, אשר ניתנים לשינוי עד רמה מסוימת, ומתקיימת הכפפה לגבולות החדר. בחדר הסנוזלן, הקולות מבחוץ פחות נוכחים, והאורות השונים נתונים להחלטת השוהים ומזמנים חקירות ומשחקים כדי למצוא את ה"נוסחה" המתאימה לטיפול הנוכחי.
הטיפול בחדר הסנוזלן תחום בחדר ובזמן. בשונה מחדרי טיפול רגילים, בחדר הסנוזלן אין שעון - זמן הסנוזלן הוא זמן אחר. זוהי הזמנה למקום פנימי ואישי שבו הזמן בחוץ אינו נכנס לחדר, ועל כן המטפל הוא הדואג להיבט של הזמן.
כלל אוניברסלי בחדר הסנוזלן הינו חליצת הנעליים בכניסה לחדר. חליצת הנעליים (שמטרתה היומיומית היא לשמור על ניקיון המזרונים) מחברת כניסה למקום אחר, קדוש, בו נעשית פעילות לא לשם תוצרים קונקרטיים אלא פנימיים. הדבר מזכיר את הפסוק בו הקב"ה מדבר אל משה מתוך הסנה הבוער "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדוש הוא" (שמות ג, ה).
במאמרו "אובדן הטמנוס" מתאר אברמוביץ (2013) את ההשפעה שהייתה למעבר הקליניקה שלו מדירה למשרד. הוא נעזר במושג טמנוס Temenos, המוגדר כמיכל, מקום תחום שמוקדש למלך או אל בו נעשית עבודה נפשית משמעותית. למעשה, הטמנוס הוא חלק מן היחסים שנרקמים בין מטפל למטופל. הטמנוס שמקושר למטפל מעיד על הפוטנציאל שיש ליכולות ההכלה שלו. מצד אחד הטמנוס מסמן גבולות ומצד שני מאפשר אינסופיות בהכלת המטפל, המטופל והלא מודע. הוא מסמן מקום של קדושה ושל מעבר מהחוץ לפנים ולהיפך. כך, את העבודה הטיפולית בחדר הסנוזלן ניתן להקביל, במובן הנפשי, לשהות בתוך רחם. הרחם האימהי מווסתת ומדויקת עבור העובר שבתוכה, בדומה לחדר שעובר התאמות על פי המטופל המצוי בו. בנוסף, בתוך החדר-הרחם מגלה המטופל כוחות ויכולות הנמצאים באינקובציה, עד ללידתם ויציאתם לאור.
חדר הסנוזלן הוקם בבית הספר מתוך מטרה לשמש לתלמידים מקום בטוח ורגוע. במהרה הצוות והתלמידים גילו את כוחו של החדר. חלק ניכר מן הצוות הוכשר כדי להשתמש בחדר וישנה מערכת עמוסה לחדר במשך שנת הלימודים. חוקי החדר ברורים: יש לחלוץ נעליים, אין לקפוץ על מיטת המים, אין להוציא מן החדר ציוד ואין לשהות בחדר ביחס של יותר מתלמיד אחד על איש צוות אחד בכל מפגש. יש לומר שבמשך השנים החוקים הללו מכובדים, למרות שאנו נפגשים עם ילדים אשר בודקים את הגבולות מרבית הזמן.
"הכל נהפך לים גדול" - תיאור המקרה של דני
דני (שם בדוי, פרטי המטופלים בתיאורי המקרה להלן הוסוו לצורך שמירה על פרטיותם) התחיל את הטיפול כשהיה בן שמונה. הוא גר עם אמו ואחיו הגדול. הוריו התגרשו לאחר אלימות קשה מצד האב כלפי האם כשדני כשהיה בן ארבע.
דני הוא ילד נמוך, עיניו חומות וגדולות. הוא נבון בצורה יוצאת דופן ויצירתי אך בודד ומתקשה לרכוש חברים. מציק ומתנשא כלפי בני כיתתו אבל נענה בשמחה לקשר עם מבוגר.
כשנכנסנו בפעם הראשונה לחדר הסנוזלן זה היה לאחר שנה של טיפול שבה דני הרבה לשחק במיניאטורות ולבנות עולם של מלחמה לא נגמרת. הוא ביטא הצפה רגשית וחרדות רבות. התחושה הייתה שהוא מכונס בעצמו ומבטא את המלחמות והזוועות שבנפשו.
ברגע שדני נכנס לחדר הסנוזלן נראה שהוא נרגש. הוא עבר ממקום למקום בחדר, גילה אותו, ואז סיפר לי על חלום שחלם. בחלום הוא היה בים, סביבו מים גועשים וסערה מתגברת. הוא מנסה לשחות לכיוון אבא שלו, אבל טובע בכל ניסיון. כשדני סיים את סיפור החלום הוא ביקש שנהפוך את חדר הסנוזלן לעולם החלום. כל המזרונים הלבנים הפכו להיות הים. בשונה מהחלום, במשחק הדרמטי היו כמה איים שאם דני יצליח לשחות אליהם הוא יוכל לנוח ולאגור כוחות. כך עברה השעה שבה דני "שחה" על המזרונים השונים, ואני צופה מהצד ומעודדת אותו שימשיך ולא יטבע.
במפגשים הבאים הסצנה הזו חזרה בגרסאות שונות. עם הזמן, הים נתחם לאזורים מצומצמים יותר ולבסוף נשאר בגבולות מיטת המים. על מיטת המים שחה דני, כאשר המעבר ממצב של סערה לרגיעה נעשה בעזרת "הגלים" שניתן ליצור בה.
השור הזועם
בחדר הסנוזלן היה כדור אדום גדול שבלט על רקע הלבן. דני אהב לקפוץ עליו למשך זמן ארוך והעניק לו את השם "השור הזועם". גופו הקטן קפץ עליו ונפל על המזרונים הלבנים, שריפדו את נפילתו. דני נאבק בשור ולא ויתר. תוך כדי תנועה דני החל לספר שעליו להביס את השור הזועם. המאבק נראה אינסופי. אף צד לא נכנע. תוך כדי הקפיצות דני נהג לקרוא "קח את זה!", "מגיע לך!" "לא תנצח אותי!".
עם הזמן והחזרה לחדר הסנוזלן. החלו להיווצר טקסים ומתוך הטקסים האלו נולד סיפור. דני אמר שהחדר נותן לו השראה. הוא החל להכתיב לי סיפור לתוך מחברת שאחר כך קרא לה בשם "המחברת של דני והילה". הסיפורים היו מורכבים וארוכים, עם הרבה פרקים ותתי פרקים. ביניהם היה סיפור על מאבק של גיבור בשור זועם אכזרי, וסיפור נוסף על ילד שאבד לאביו בתוך ים גדול. הדרמות ששוחקו בנפשו של דני נכנסו לתוך הסיפורים. הם קיבלו שם, מקום ועלילה.
דיון
חדר הסנוזלן מכיל אלמנטים שונים מחיי היום-יום. בטיפול בחדר הטיפולים, בסטינג מלא גירויים חזותיים, רעשי רקע ותאורה של בית ספר, דני ביטא הצפה וחרדה אינסופית. הקרבות שדני סידר עם הבובות הקטנות היו אכזריים, חסרי תקווה ומלאים ייאוש, בדומה לים האינסופי בחלומו.
בחדר הסנוזלן הדברים מעוצבים בצורה מופשטת שאינה קונקרטית ופרקטית. הים של דני בחלום הומחש במשחק הדרמטי, ועם זאת קיבל מקום תחום ובטוח. במזרונים הלבנים של החדר, הים שיכול לבטא הצפה, חרדה וחוסר אונים החל לאט לסגת, ואיים החלו לבצבץ בעולמו של דני. דני נאבק על חייו בחלום - ובסנוזלן נוצרה תקווה והזדמנות להצלה בצורת המנוחה על האיים, שנעדרו מהחלום עצמו. הפופים ומקומות נוספים בחדר היוו מקום של מבטחים. נולדו אפשרויות חדשות. נראה כי חדר הסנוזלן התחום למעשה ויסת את ההצפה הרגשית של דני.
מיד לאחר שדני סיים לספר על החלום, הוא החל לשחק אותו. זאת ללא התערבותי, כחלק מגישת המטפל המאפשר. חדר הסנוזלן הזמין את דני "להיות בחלום" וכמו מעצמו החלום עבר טרנספורמציה. הים הגדול במילון הסמלים של קופר (Cooper, 2015) מסמל כאוס, תנועה אינסופית, תמצית של כל הפוטנציאלים והצפה. בחלום של דני הים היה סוער מאוד והוא נאבק על חייו לא לטבוע. באותו המילון אי מסמל מצד אחד בידוד (שיכול לייצג את מצבו המבודד של דני) ומצד שני מפלט. בחדר הסנוזלן חלום הביעותים של דני עבר טרנספורמציה מים סוער ומסוכן לאפשרות להינצל באמצעות הפופים הרכים שהיוו איים. הם בצבצו כמו כוחות ראשוניים בנפשו של דני.
הכדור האדום הגדול שבלט בצבעו אל מול הלבן הניטרלי יצר אצל דני את האפשרות להשליך רגשות של זעם ואלימות ולהילחם בהם. הכדור האדום הכיל את הזעם והחזיר מאבק. הקרב של דני בכעס היה אותנטי, אבל גם בטוח. כל מתקפה שהסתיימה בנפילה הייתה מרופדת, ודני לא חש כאב פיזי מן המאבק, ואולי נהנה ממנו.
בתוך עולם של משחק המסגרת הבטוחה הכרחית. ברגע שמשהו נעשה אמיתי המשחק נגמר. בדימוי של קרב במשחק צריך למצוא את הדרך לשמור את המשתתפים מפני פגיעה. בדרמה תרפיה אפשר לעשות הסכם לגבי המגע בהצגה כך שיורגש אותנטי, ועם זאת יאפשר ביטחון.
דני חש במשחקו בטוח לחלוטין ואפילו לא היה צורך בהסכם מראש. העובדה שחדר הסנוזלן שומר ומגן, מרופד ובטוח, משחררת את המטפל מהעמידה על ה"משמר" ומאפשרת לצלול אל תוך עולם פנימי של משחק. כך, המטפל פנוי להיות מטפל מאפשר.
החדר הבטוח המרופד שמנותק מחיי היום יום אפשר לדני לעשות סובלימציה לרגשות קשים ולבטא את עולמו הפנימי.
מחברת הסיפורים שקרמה עור וגידים בחדר הסנוזלן קיבלה תפקיד מרכזי בתהליך הטיפול של דני. במפגשים הטיפוליים הלכנו לחדר הסנוזלן כדי לכתוב את הסיפור משום שדני טען שרק בחדר הזה יש לו השראה או "מוזה", כדבריו. במיתולוגיה היוונית ה"מוזה" היא נימפה המעניקה לאמן את הריחוק המדויק מחייו כדי ליצור. בעזרתה מקבל האמן זווית ראיה נכונה - לא קרובה מדי אך גם לא רחוקה מדי. דני השליך על החדר את ה"מוזה" שבתוכו. המוזה נדירה ואינה מגיעה לכל אחד. היא מופיעה והולכת כרצונה, יש בה מן הקסם. המרחב של הסנוזלן יצר אצל דני את המרחק הדרמטי הנכון כדי להתבטא. דני ליהק את החדר בתפקיד של השראה.
דני עבר מחלום שביטא הצפה של הלא מודע להשלכה של רגשות קשים שמחברים בין הלא מודע למודע, אל כתיבת סיפור שמבטאת יכולת התבוננת ורפלקציה. חדר הסנוזלן והקשר הטיפולי היוו פלטפורמה לתהליך זה. הסנוזלן השתנה בהתאם לעולם הפנימי של דני כמו תפאורה בתיאטרון. הוא התחיל כים ואיים, הפך לשור זועם בצורת הכדור האדום ומזרון לספוג את נפילותיו של דני, והמשיך כמקום של השראה.
בספרה "תיאטרוני הגוף" מתייחסת מקדוגל (1988) להתחלת ההיפרדות של התינוק מהאם. בתחילה, האם והתינוק משמרים אשליה של רחם על ידי חמימות וקרבה. בהדרגה, כשמתחילה נפרדות התינוק יוצר סמלים שמייצגים את אמו כמו אובייקט מעבר (שמיכה, דובון) עליהם מדבר וויניקוט בספרו "משחק ומציאות" (ויניקוט, 1995). התפתחות נוספת של נפרדות התינוק קורית עם הופעת המילים הראשונות. המילה מחליפה את התקשורת הגופנית. הטרנספורמציה בין המצבים בטיפול מזכירה את התהליך אותו תיארה מקדוגל ומשקפת את התהליך שעבר דני. תחילתו של התהליך בשהות בתוך הים הסוער שבחלום, עם ההצלה והמנוחה על "איים". המשכו בלחימה ב"שור הזועם" המייצג חלק פנימי תוקפני אך מצוי מחוצה לדני, וסיומו ברפלקטיביות שבכתיבת הסיפורים.
בתום שלוש שנות טיפול דני הצליח לרכוש חברים בני גילו והביע נכונות להשתלב בבית הספר.
הריפוי של ה"אוואטר האחרון" – תיאור המקרה של שי
את שי פגשתי כשהיה בן שמונה. ילד עם עיניים חומות גדולות ובורקות. הוא הגיע לבית ספרנו כמה חודשים לפני כן. בכיתה הוא תואר כילד רגיש וסוער. הרבה לצעוק, להתחבא מתחת לשולחן ולברוח מהכיתה. שי מתגורר אצל אמו, לאחר גירושין מאוד קשים של הוריו. הוא הופנה לטיפול בשל קשייו להשתלב בכיתה ובבית ספר.
שי סירב לבוא לחדרי לטיפול הראשון. הדבר דרש שכנוע רב: סיפרתי לו כמה אני אשמח להכיר אותו, ותיארתי בפניו את החדר והמשחקים כדי לעורר את סקרנותו. שי נענה לבסוף, ובחדר הוא ניגש למיניאטורות וחקר אותן.
חשתי את עצבנותו וחששותיו של שי, וניסיתי לתת לו חופש ושליטה. לא כיוונתי אותו כלל. שי דיבר בגוף שלישי והכווין אותי לשבת לידו ולשחק אתו (היא תשב כאן, היא תחזיק את הבובה). לאחר הפגישה הראשונה שי סירב להמשיך להגיע, עד שהצעתי לו לבוא איתי אל חדר הסנוזלן. עם הכניסה לחדר שי הסתכל סביבו ומיד החל במשחק דרמטי, שבו הדמויות שהוא מגלם הן גיבורים מתוך תכניות טלוויזיה. בפעמים הבאות שי הודיע שהוא יגיע רק אם נלך אל חדר הסנוזלן. היה ברור ששי עובר תקופה קשה, שהתבטאה בבכי, התפרצויות זעם ומריבות עם הילדים בכיתתו. בהתייעצות עם מחנכת הכיתה והצוות הטיפולי בבית הספר הוחלט לתת לשי טיפול רגשי פעמיים בשבוע בחדר הסנוזלן.
שי בחר במשחק דרמטי השלכתי, כשהדמויות לקוחות מתוך סדרת הטלוויזיה "אוואטר – כשף האוויר האחרון". מדובר בסדרת אנימציה אמריקאית שמושפעת מהתרבות האסייתית. הסדרה זכתה לפופולריות רבה ולפרסי אמי. גיבורה הראשי של הסדרה הוא אנג (אותה גילם שי), נער כבן 12 שהתגלה בתוך קרחון על ידי חבריו (דמויות ששי נתן לי לגלם). אנג הוא ה"אוואטר" - יש לו את הכוחות לאחד את ארבעת היסודות בטבע (אוויר, אש, אדמה ומים).
לא הכרתי את סדרת הטלוויזיה, אך מיהרתי לקרוא עליה ולצפות בפרק מן הסדרה. גיליתי שמדובר בסדרה עם עומק. הבנתי שבשלב זה של הטיפול יש בהצגה של שי פער גדול בין "אנג" של הסדרה ל"אנג" של שי. בדמות ששי גילם היו אלמנטים אלטרואיסטים של גיבור-על, בנוסף לאכזריות רבה שאינה חלק מתסריט הסדרה, ואלו התערבבו יחד. בתוך הדרמה, שי נהג ללהק אותי בתפקידם של האויבים ואז להתקיף אותי באכזריות רבה: "להשליך" עלי נזלת, פיפי וקקי. הרגשתי מוצפת וחסרת אונים, אל מול התנהלותו חסרת החמלה של שי. כל ניסיון שלי להתערב ולשנות את העלילה נענה בהתנגדות מוחלטת. שי היה זקוק לבטא את כל הכעס שבנפשו.
במהרה גיליתי שיהיה עלי לקבוע חוקים מסוימים כדי לשמור על "מרחק דרמטי" שיאפשר לשי לשחק מבלי להיות מוצף מדי. כך, המעברים אל חדר הסנוזלן ולאחר מכן אל העולם הבדיוני של אוואטר סומנו פעמיים. ראשית, בכניסה לחדר הסנוזלן היה עלינו לחלוץ נעליים - דבר שעיכב את שי ומנע את ההצפה. שנית, היה עלינו לשוחח כמה רגעים ולהחליט מי ישחק איזו דמות ורק לאחר סימן מוסכם בינינו (מחיאת כף) נכנסנו אל עולם הדמיון של שי.
מחיאת הכף סימנה את הכניסה לעולם הדמיון, וכן אפשרה לצאת ממנו במהלך ההצגה ולחזור למציאות כדי לנוח, לשאול שאלות ולהבהיר גבולות. מחיאת הכף סימנה גם את ההתארגנות לסיום הטיפול - יצאנו מן הדמויות וחזרנו להיות עצמנו. שוחחנו על ההצגה וכך עלו נושאים שהתחברו לחייו של שי. טקס סיום זה הקל למעשה את המעבר מן העולם הפנימי לעולם שבחוץ.
עם הזמן, שמתי לב להתמתנות אצל שי, דבר שהתבטא בנכונות שלו לתת לי להתערב ולהציע דברים בעלילה. לאחר כשלושה חודשים של "קרבות" אכזריים החלו להיכנס למשחק דמויות מרפאות (כמו רופאים ובתי חולים) או הוריות (רוחות של מאסטרים שחיזקו בעצות ברגעי משבר). מארג התפקידים בנפשו של שי הופיעו כוחות מיטיבים ומנחמים שהביאו לידי איזון. שי חילק את החדר לאזורים. הפוף הלבן הפך לקרחון ממנו התגלה אנג לאחר שנים של קיפאון. אל הסצנה הזו, הדומה במהותה ללידה, חזר שי פעמים רבות. מיטת המים הפכה לבית חולים והערסל שניתן לתלות אותו היה "אפא" - כלי התעופה של אנג. בפינה מיוחדת בחדר הסנוזלן אנג נהג לעשות מדיטציה, לתקשר ולהתייעץ עם אבותיו הקדומים. את קולות האבות הוא נהג לתת לי לבצע, והנחה אותי להתחבא מאחורי העמוד ולדבר בשמם.
לעיתים הדמויות בעלילה היו משתנות לעלילה של ספיידרמן, המלך ארתור או בן טן. עם זאת, האלמנטים של הכוחות מול האכזריות נותרו בעינם. עם הזמן שחלף יכולתי לקבל כלי הערכתי למצבו הרגשי של שי באמצעות המינונים של האכזריות בהצגה אל מול הכוחות שבה. כאשר בלט גורם חיצוני מורכב בחייו של שי, כמריבות בבית או עימותים עם חברים בכיתה, הנכיח שי את ההצפה וגילם דמויות אכזריות יותר. בפעמים אחרות דמויותיו התמתנו לגיבורי על קלאסיים, בעלי יכולות מנהיגות ואמפתיה.
דיון
חדר הסנוזלן העניק לשי את החופש והביטחון להשליך מנפשו מוטיבים שנזקקו לעיבוד וויסות. אני מניחה ששי בחר בסנוזלן כמקום מפגש משום שחש שם בטוח. החדר המבודד והמרופד נתן אפשרות לשי לשנות גירויים ולהתאים אותו לעולמו. האמון ששי נתן במרחב הסנוזלן דבק גם בי. ה"חדר" וה"מטפלת" הצליחו להכיל את כל התפקידים האכזריים והמתקפות.
פזניק (2015) מדגימה את המציאות הדרמטית בתרשים של עיגול המייצג את המציאות היומיומית, ובתוכו עיגול נוסף המייצג את המציאות הדרמטית. היא מבארת שההבדל בין מציאות דרמטית לפנטזיה מושתת בביטוי מוחשי. לטעמי, דרמה תרפיה בחדר הסנוזלן יוצרת שלושה עיגולים: העיגול הראשון מייצג את המציאות היומיומית, בתוכו עיגול שני המייצג את חדר הסנוזלן כמווסת ומכיל, ולבסוף עיגול שלישי המייצג את המציאות הדרמטית (ראו תרשים 1).
לאחר שתפקידים אכזריים ששי ביטא קיבלו במה והכלה, הופיעו תפקידים נוספים בעלילה שוויסתו ואיזנו את האכזריות, הכעס וחוסר האמון. דמויות דמוניות ומפלצתיות נפגשו עם דמויות מיטיבות בסגנון גיבורי על; דמויות פצועות ומדממות נפגשו עם רופאים ותרופות, ודמויות מבולבלות וחסרות אונים נפגשו עם דמויות של אבות רוחניים. לפי רוברט לנדי (Landy ,2000) אותה גמישות ויכולת למצוא תפקידים מגוונים וקוטביים ולחיות איתם בשלום היא הדרך לבריאות נפשית וריפוי. גם האזורים השונים בחדר קיבלו חיים ותפקידים בעלילה: פינה שנמצאת מאחורי עמוד מרופד במזרונים הייתה למקום בטוח בו הדמות עושה מדיטציה ומזמנת אב רוחני כדי להתייעץ, מיטת המים הפכה לבית חולים והערסל התלוי הפך לכלי תעופה.
נראה שעם הזמן מצא שי כלי של וויסות רגשי באמצעות חדר הסנוזלן והמשחק הדרמטי. הכניסה לחדר לוותה בשני סימנים מוסכמים שאפשרו הדרגה ב"צלילה" אל תוך העולם הפנימי של שי. הסימן הראשון היה הכניסה הפיזית שלנו לחדר וחליצת הנעליים. בזמן מעבר זה שוחחנו - שאלתי אותו לשלומו וסיכמנו על מה נעשה היום. הסימן השני היה כבר בחדר הסנוזלן בצורת מחיאת כף. פעולה זו סימנה לנו שאנו נמצאים במקום ובזמן אחר, למרות שקונקרטית אנו באותו החדר. פזניק ואורן (1995) נותנות את הדעת על חשיבות המעבר והכניסה אל החדר ואל מרחב המשחק. חלק מהעבודה של המטפל בדרמה הוא להעריך את מצבו של המטופל באמצעות המעבר, ולעזור לו למצוא את הדרך המתאימה לו לעבור מן המציאות היומיומית אל מרחב המשחק. היכולת לעשות זאת בצורה מאוזנת שאינה מפרקת ומציפה מחד, או מרחיקה מאידך, חשובה לבריאות הנפשית.
מספר דקות לפני סיום הטיפול עשינו סימן מוסכם שהוציא אותנו מן הדמויות וההצגה והחזיר אותנו לחדר הסנוזלן. בדרמה תרפיה הסימן המוסכם נקרא derolling. כאשר יצאנו מהתפקידים שגילמנו, שכבנו בנינוחות על המזרונים ושוחחנו. בית החולים חזר להיות מיטת מים, הסלעים חזרו להיות פופים ו"אנג" חזר להיות שי. שחזרנו במילים את כל עלילת ההצגה, ולעיתים אף מצאנו קשרים לחיי היום יום של שי. הטקס הקבוע הזה היה כדי לאפשר לשי לחזור אל מציאות חייו כשהוא מפנים בתוכו את הטיפול והכלים הרגשיים שעלו בו. כך היה יכול שי לחזור לחייו מחוזק יותר, עם ידיעה שהתרקמה בהדרגה שיש בתוכו יכולות וכוחות ולא רק כעס ועלבון. ברגע זה החדר חזר להיות הוא עצמו ושימש כמרחב ביניים, טרם החזרה למציאות.
החדר האינטימי שלי – תיאור המקרה של דור
את דור פגשתי כשהיה בן 12. נער יפה, גבוה ואהוב על חבריו. דור התגלה כנער יצירתי ונעים, בעל חוש הומור. לדור היו קשיים רבים בבית. הוריו היו גרושים, לאחיו הבכור היתה בעיית התמכרות לסמים, ודור עצמו נהג לשוטט ברחוב ללא השגחה, לעיתים נגרר להתנהגויות שליליות ומסוכנות לאחר שעות בית הספר.
כשהצעתי לדור שניכנס לחדר הסנוזלן הוא שמח מכיוון ששמע על החדר ועד כה לא ביקר שם. כשנכנסנו לחדר דור בדק בסקרנות פינות שונות בחדר. לאחר מכן, דור נשכב על מיטת המים ונאנח. הוא ביקש שאשאיר את המתג שמקרין צבעים על הקיר (הניצב מעל מיטת המים), סידר כריות ופופים על המיטה ונשכב. הוא אמר שהוא עייף וביקש לנוח.
בטיפול הבא דור הגיע מוכן והביא עמו מוזיקה. שוב הוא סידר את אותה התפאורה ונשכב על המיטה. הוא אמר שאם היה יכול היה הופך את הפינה הזו בסנוזלן לחדר שלו. אני חשתי אווירה של קרבה, ממש כאילו אני נמצאת ביחד אתו בחדרו הפרטי.
במפגשים הבאים דור שוב הכין את אותה התפאורה והחל לשתף אותי בעולמו. הוא החל לשוחח איתי על הקשר עם אביו ואחיו, כמו גם על חבריו ועל המסיבות שהוא משתתף בהן. בנוסף נהג לשוחח איתי ולשתף בדברים פרטיים מחייו, ואף סיפר על הסיכונים שהוא נוטל על עצמו שם "בחוץ". הייתה בי תחושה שבחדר הזה דור בטוח, אבל ברגע שהטיפול מסתיים דור יוצא מן החדר ונמצא בסיכון תמידי. דור נהג להתבונן רבות וארוכות על בבואתו המשתקפת מן המראה שבחדר. הוא לא דיבר באותם הרגעים. נראה שהיה מהופנט. הרגשתי שאני עדה לרגע אינטימי, כאילו שנוכחותי נעלמה מעיניו.
דיון
האורות המעומעמים, המוזיקה שדור הביא אתו, מיטת המים והפופים שסידר יצרו ריחוק מהעולם שבחוץ והביאו את דור להרהר על דברים שקורים שם "רחוק". דור היה בגיל ההתבגרות, בו בתקופה קצרה עוברים שינויים מהותיים פיזיולוגיים ונפשיים.
מעבר לסביבה בה שהה דור, בה יש סיכונים רבים (שוטטות, הסתבכות בגניבות ולקראת סוף השנה עישון סמים), ידוע שבגיל ההתבגרות הסיכון גבוה יותר. בנוסף, דור אובחן עם ADHA, הפרעה הידועה כמעצימה התנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות (בארקלי, 2011). כשדור שכב במיטת המים והאזין למוזיקה או התבונן במראה שבסנוזלן נוצרה אווירה מיוחדת של קרבה. ויניקוט (1958) כתב על היכולת "להיות לבד" כמאפשרת צמיחה רגשית וחשובה להתפתחות. יכולת זו מתפתחת ברגעים בו מגולם הפרדוקס של התינוק המצוי לבד, כאשר בעצם אמו נוכחת גם כן:
"אף שסוגי חוויה שונים משמשים לביסוס היכולת להיות לבד, קיימת חוויה אחת שהיא בסיסית, ואם לא יהיה די והותר ממנה לא תתאפשר היכולת להיות לבד; חוויה זו היא להיות לבד, כתינוק וכילד קטן, בנוכחות האם. אי לכך הבסיס ליכולת להיות לבד הוא פרדוקס; זוהי החוויה של להיות לבד בעוד מישהו נוסף נוכח" (עמוד 172)
בחדר הסנוזלן נוצרים רגעי קסם של קרבה לאחר ולעצמי ביתר קלות. הבידוד והשליטה בגירויים יוצרים הרגשה של בטחון, כאשר חלק מן הביטחון מושלך על הקשר עם ה"מטפל המאפשר". אני מניחה שאם הייתי בוחרת להיות יותר אקטיבית כמטפלת, ולהראות לדור דברים שניתן "לעשות" בחדר במקום לאפשר לו לגלות אותם בעצמו, החדר האינטימי שלו לא היה נוצר. ה"מטפל המאפשר", כמו האם הוויניקוטיאנית, מאפשרים לחוויה כזו להיווצר מעצמה, מעצם ההזמנה למקום בטוח, פיזית ורגשית, עם האפשרות לשהות ברגע. דור מצא בחדר הסנוזלן את חדרו הפרטי בתוך המרחב הבית ספרי, דבר שאיפשר רגעי חסד ששילבו בין הביחד והלבד.
סיכום
במאמר זה ניסיתי להראות את הקשר בין האיכות המיוחדת של חדר הסנוזלן כמאפשרת ומקדמת תהליכים נפשיים בטיפול רגשי בהבעה ויצירה. מצאתי שהחדר מזרז את תהליכי האמון הנרכשים בשלבים הראשונים של הטיפול. יש מעין "צלילה" לעבודה טיפולית בחדר ואווירת האמון שהוא משרה מושלכים על המטפל.
השימוש בחדר הסנוזלן לטיפול רגשי מלווה בכמה יתרונות בולטים. החלל האמורפי, שאינו נמצא בעולם היומיומי ולא משמש לפונקציות מעשיות, מאפשר את הביטחון להשליך עליו את העולם הפנימי ולהפוך אותו למקום פרטי ואישי. העבודה הרגשית בחדר הסנוזלן מיוחדת, משום שכאן החדר עצמו מקבל תפקיד בקשר הטיפולי. איכותו וייחודו של החדר הבטוח מעניקות במהירות תחושות קרבה ואמון עם המטפל, שהן הבסיס לכל עבודה טיפולית. אלמנטים של קרבה ואמון נרכשים לרוב בעמל רב, במיוחד בבית ספר של ילדים עם הפרעות התנהגות. לעיתים נדרשת יותר משנת עבודה כדי שהמטופל יחוש מספיק אמון במטפל ולחשוף מעט מעולמו הפנימי. בעולם הבדיוני של הדרמה ישנם שלושה ממדים עיקריים: זמן, מקום ועלילה. החלל בסנוזלן הינו פלטפורמה נהדרת לתרחישים דרמטיים ולעבודה טיפולית. הסטינג המיוחד בחדר שנבנה עם חשיבה על גרייה מותאמת, בידוד בטחון ותפאורה מופשטת יוצר הזדמנות נהדרת לעבודה טיפולית מעמיקה ומחזקת.
בדומה למעבר בין חדר הסנוזלן לחוץ, בדרמה תרפיה קיים טקס שבו נפרדים מן הדמות, תוך השאלת הנדרש להתמודדות היום-יומית (Landy, 2000). כך, גם היציאה בסוף טיפול מחדר הסנוזלן אל המציאות היומיומית יש בה חשיבות. בעבודה הטיפולית בחדר הסנוזלן המטופל מפנים לתוכו את החדר המיוחד ואת המטפל המאפשר, ומעניק להם תפקיד של בטחון וקבלה לא מותנית. דני, אשר התחיל את הטיפול בהצפה וטביעה, העניק לחדר הסנוזלן כוח מיוחד של השראה (מוזה), המאפשרת לו לכתוב את תרחישי עולמו הפנימי. שי, אשר עסק רבות במאבקים, הכניס לעלילותיו דמויות מרפאות והוריות. דור, אשר היה מצוי בסביבה שאינה בטוחה, הפך את הסנוזלן לחדר הפרטי והבטוח שלו, המסמל מקום פנימי וחיצוני כאחד.
לאור האיכות המיוחדת של העבודה הטיפולית בחדר הסנוזלן, אני ממליצה למטפלים רגשיים נוספים להיכנס ולעבוד בו עם מטופלים מאוכלוסיות שונות. השפעת החדר על איכות הקשר הטיפולי, הכניסה אל ומהעולם הפנימי ופיתוח היכולת לשחק מהווים נושאים הראויים למחקר מבוסס, באמצעות תיעוד התהליכים הטיפוליים בחדר הסנוזלן.
מקורות
בארקלי, ד"ר ראסל א'. (2003). לשלוט בADHD: המדריך השלם להבנת הפרעת קשב וריכוז. תרגום: לילית ברקת. תל אביב: הוצאת גלילה.
ויניקוט, ד, ו. (1995). משחק ומציאות. תרגום ועריכה: רענן קולקה. תל אביב: הוצאת עם עובד.
ויניקוט, ד, ו. (2009) היכולת להיות לבד. (עמודים 167-170). בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: עמנואל ברמן. תל אביב: הוצאת עם עובד.
מקדוגל, גויס. (1998). תיאטרוני הגוף. תרגום: מרים קראוס. תל אביב: זמורה ביתן.
פזניק, ס. (2015) המציאות הדרמטית: הגדרתה וערכה הטיפולי. טיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי 5 (1), עמ' 520-532.
פזניק, ס. ואורן, ג. (2015). פותחים דלתות. בתוך: להתבונן ביצירה לראות את הנפש. עורך: ד"ר רונן ברגר. (עמוד 73-99). קרית ביאליק: הוצאת אח.
פזניק, ס. (2005). מודל אינטגרטיבי לאבחון בדרמה תרפיה. תרגום: אפרת שלו. כתב העת של י.ה.ת 3 (3), עמ' 28-40.
קלנר, נ. (2009). דבשת הגמל. מושב בן שמן: הוצאת מודן.
שפירא, מ. (2011). ספר הסנוזלן למשתמשים. תרגום: אורנה גבריאלי. רעננה: הוצאת בית איזי שפירא.
American Psychiatric Association. (2013). DSM – Diagnostic and Statistical Manual of mental Disorders Fivth Edition. USA: American Psychiatric Association Publishing.
Cooper,J,C. (2015). An Illustrated Encyclopaedia Of Traditional Symbols. United Kingdem: Tamas and Hudson.
Jennings, S. (1970). Introduction To Drama Therapy, Theatre and Healing. United Kingdom: Jessica Kingsley.
Landy, J, R. Role Theory and the Role Method of Drama Therapy. (2000). (In: Penny Lewis & David Johnson eds.) Current approaches in Drama Therapy. Chapter 4 p. 50-69, Springfield, 2.: Chanles Thomas
Rogers, C.R. (1951). Client Therapy its Current Practice Implications and Theory. Boston, Mass: Houghton Miffin.
תרשים 1: מציאות יומיומית ומציאות דרמטית, וחדר הסנוזלן המתווך ביניהן
