המאבק למציאת משמעות בסבל בראי הלוגותרפיה
מאת דוד מעוז ישראל
"יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי" (דוסטוייבסקי)
משמעות החיים
התקופה המודרנית והפוסט מודרנית מאופיינת בהשתחררות האדם ממסורות עבר וחוקים אוניברסליים אשר התוו את חייו וקבעו לו את דרכי עשייתו. נראה כי שקיעתם של ערכי המסורת ואידאולוגיות מוחלטות הביאו להתעצמותו של החיפוש אחר תחושת משמעות בחיים ותרמו להופעתו של העידן החדש. ללא אידיאולוגיה ואמונה באמת מוחלטת, רבים חשים שחייהם מתרוקנים מתוכן וממטרה. אמיתות מוחלטות וחוקים כלליים נדחים לטובת אמיתות הקשריות, ייחודיות ואישיות, ואלו הופכים את תהליך חיפוש המשמעות למורכב ומפרך יותר.
משמעות החיים הינו מונח רחב המקיף מספר הגדרות הקשורות לרדיפה אחר סיפוק מהחיים. המונח מתייחס לתהייה הפילוסופית על סיבתו ומטרתו של הקיום בכלל והקיום האנושי בפרט אך כולל בתוכו גם את ההבניה האישית שיש לכל אחד מאתנו על משמעות חייו, ולפיכך לתחושת המשמעות הסובייקטיבית שהוא מייחס להם.
שאלת משמעות החיים עולה לראשונה בגיל ההתבגרות, אך לרוב, אנשים אינם עוצרים על מנת לתהות לגבי משמעות חייהם. תהייה זו תשוב ותעלה בצמתים מרכזיים בחיים או במצבים טראומטיים אשר קוטעים את רצף החיים ומעלים שאלה לגביהם. התשובות הניתנות לתהייה זו הינן רבות ומגוונות, כתלות בהקשר האישי, החברתי, התרבותי וההיסטורי שבו האדם נולד ומתפתח.
ההבחנה בין אושר למשמעות בחיים חשובה: יש הסבורים שאושר והנאה מעידים על כך שיש משמעות בחייהם, אך על אף שקיים קשר בין אושר למשמעות בחיים, הם לא תמיד הולכים יחדיו. בעוד שמשמעות מכוונת בעיקר לעתיד ולא תמיד טומנת בחובה אירועים חיוביים, אושר מכוון להווה והינו תוצר לוואי של תחושת משמעות בחיים. כלומר, תחושת משמעות היא דרישת קדם לאושר, תנאי הכרחי אך לא מספיק בפני עצמו. לוקס (בתוך: Marshall & Marshall, 2012, p. 28) הציעה מטאפורה לאושר - "המרדף אחר אושר הוא כמו לתפוס בכדור שלג, ככל שאנו נאחזים בו, כך הוא נמס ומתפוגג במהירות רבה יותר" (תרגום חופשי). לפיכך, ככל שנרדוף אחרי האושר כך הוא יחמוק מאתנו, ואולם, משמעות מעצם הווייתה הינה תוצר של רדיפה או חיפוש.
לוגותרפיה
הלוגותרפיה נחשבת לאסכולה הוינאית השלישית בפסיכותרפיה אחרי קודמותיה - הפסיכואנליזה של פרויד אשר שמה במרכז את השאיפה לעונג, והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אדלר אשר מדגישה את השאיפה לכוח. הלוגותרפיה, בשונה משתי האחרונות, טוענת כי השאיפה הראשונית של האדם הינה השאיפה לפשר. מדובר בסוג של אנליזה אקזיסטנציאליסטית וטכניקה טיפולית הבאה לתת מענה למצבי סבל, מצוקה ומכאוב של בני אנוש, דרך גילוי המשמעות בסבלם ובחייהם. הלוגותרפיה איננה רק תיאוריה פסיכולוגית אלא גם שיטה טיפולית ופילוסופיית חיים מעשית המדגישה את חשיבות הממד הרוחני באדם. בהשקפת עולמה היא מסתייגת בתוקף מכל ניסיון להפחית את האדם לרמה שאינה הומנית - אם בכימיה, בפסיכולוגיה או בביולוגיה (גוטמן, 1999), ושואפת להעניק לו תודעת אחריות לבחור את עמדתו כלפי מצבו בעולם ולממש את משמעות חייו וסבלו.
הלוגותרפיה משויכת לגישה האקזיסטנציאליסטית. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הכוללת בתוכה את הלוגותרפיה, גורסת שלאדם אין מהות אפריורית טרם היוולדו, ועל כן קביעת משמעות חייו – בידיו היא. האדם יחיה חיים משמעותיים ובעלי תכלית, רק אם יעצבם ויעניק להם תוכן מקורי משלו. בשונה מגישה זו, הלוגותרפיה רואה את המשמעות כדבר אובייקטיבי שאנו מקבלים, ולא סובייקטיבי שאנו יוצרים. ואולם, על אף שלמשמעות יש קיום אובייקטיבי, ולכן האדם אינו ממציא אותה אלא מגלה אותה, יש לה גם קיום סובייקטיבי, שכן האדם תופס ומבין את משמעותם של האירועים החיצוניים באמצעות הטלת עצמיותו אליהם. במובן זה, עבור ויקטור פראנקל, המשמעות אכן קיימת אפריורית אך גם נגלית לאדם דרך פריזמת אישיותו הייחודית. לפי הלוגותרפיה, אנו "נקראים למימוש משמעות". לא הפרט הוא השואל "מהי משמעות חיי?" אלא החיים עצמם הם המבקשים ממנו להיענות לאתגרים המוצבים בפניו, באמצעותם יוכל להגשים את מטרתו הייחודית בחיים.
הדבר החשוב מבחינתנו כמטפלים אינו לקבוע עמדה לגבי שאלת מקור המשמעות, אלא להיות קשובים לתהליך מציאת המשמעות באופן שתואם את השקפותיו האישיות של המטופל ולכן גם נחווה כמשמעותי בשבילו.
עקרונות הלוגותרפיה
פראנקל טוען שהעולם החדש והמודרני מאתגר את האדם בשל עקרותו מערכים ומסורות, וכפועל יוצא מכך חשים חלק מבני האדם תופעה שאותה הוא מכנה "ריק קיומי". הסימן המרכזי של הריק הקיומי הינו השעמום, המתבטא בתחושת ריקנות פנימית וחוסר תכלית. ריקנות זו מנותבת לא אחת לאפיקי שאיפה לכוח, ממון וחומריות, מין וסיפוק תענוגות, התנהגויות אלימות, נטייה להתמכרויות ואובדנות. לפיכך, הגברת תחושת המשמעות במצבים אלו, הינה חלק מהותי בתהליך ההחלמה.
הלוגותרפיה נשענת על שלושה עמודי תווך. נקודת המוצא הראשונה היא שמניע מרכזי של האדם הינו למצוא משמעות בחייו. הנקודה השנייה היא ההנחה שמשמעות קיימת בחיים באופן בלתי מותנה, ובכל התרחשות. לבסוף, הנקודה השלישית היא שלאדם תמיד יש חופש לבחור, אם לא את גורלו, אז את עמדתו כלפיו.
עקרון ראשון: השאיפה למשמעות
הלוגותרפיה מוגדרת כגישה החותרת לריפוי על ידי מתן משמעות לחיים, לפיכך מדובר בגישה ממוקדת-משמעות. הרקע האקזיסטנציאליסטי לשאיפה למשמעות קשור לקיומו הייחודי של האדם, בהיותו יצור תבוני המודע לסופיותו (פראנקל, 1972) ולפיכך עוסק במשמעות חייו. פראנקל, שהיה מחובר בעצמו לתיאוריה הפסיכואנליטית, ראה בה גישה חשובה, אך כזו המסבירה רק באופן חלקי את התופעה האנושית. הלוגותרפיה אותה פיתח כגישה משלימה לפסיכואנליזה, היא, במילותיו "גמד שבעומדו על כתפיו של ענק מרחיק לראות מעט יותר מהענק עצמו" (פראנקל 1969, עמ' 17). פראנקל ממשיל את הפסיכואנליזה של פרויד לבסיס וליסוד הבניין, שחייב להיעלם כאשר הבניין נבנה, אך בלעדיו הבניין אינו יכול לעמוד (גוטמן, 1999).
עיקרון ההומיאוסטזיס של פרויד מובחן אצל פראנקל לשתי רמות, גופנית-נפשית ורוחנית. בעוד שברמה הגופנית והנפשית האדם מונע להיעדר מתח, ברמה הרוחנית הוא דווקא מונע אל עבר יצירת מתח תמידי, הנשמר דרך חיפושו התדיר אחר פשר, ותנועתו אל עבר מטרה ראויה. "האדם נדחף בידי דחפים, אולם נמשך על ידי משמעות" (פראנקל, 1969, עמ' 54). פראנקל טוען שהחיפוש אחר משמעות גובר על החיפוש אחר עונג, שכן למען דבר המשמעותי לנו אנו מוכנים לשאת סבל וכאב, ולעומת זאת אם איננו מוצאים משמעות בחיינו - גם חיים של רווחה נפשית יראו ריקניים וחסרי תוחלת. לפיכך, הלוגותרפיה נבדלת מן הפסיכואנליזה בכך שהיא רואה באדם יצור שדאגתו העיקרית נתונה למילוי משמעות והגשמת ערכים, במקום לסיפוק של הדחפים והאינסטינקטים שלו.
נוסף על הפסיכואנליזה, התייחס פראנקל גם לגישות תיאורטיות נוספות ששלטו באותה תקופה. באשר להתמקדותו של אדלר והפסיכותרפיה האינדיבידואלית בשאיפה לכוח, טען פראנקל כי הרצון לכוח אינו מניע מרכזי, אלא תגובה לתהליך מציאת משמעות ש"הסתבך" ולא נשא פרי. כאשר הצורך במשמעות אינו בא על סיפוקו, האדם פונה לאפיקים אחרים המעוותים את השאיפה לפשר ומחפש אחר כוח. טענתו של פראנקל היא כי הצורך במשמעות, פועל באדם גם - ואולי בעיקר - בתנאי הקיום הקשים ביותר. בכך הופכת גישתו של פראנקל את פירמידת הצרכים של מאסלו על קדקודה: גם בהיעדר סיפוקם של צרכים בסיסיים יותר, האדם שואל לגבי פשר סבלו ומנסה למצוא בו משמעות.
עקרון שני: לחיים יש משמעות באופן בלתי מותנה
בפילוסופיית משמעות החיים של הלוגותרפיה עומד העיקרון הבסיסי שהחיים הינם בעלי משמעות באופן בלתי מותנה. כיצורים המוגבלים ברמת מודעותנו, המשמעות אינה תמיד זמינה לתפיסה ולהכרה שלנו. אולם, בכל מצב קיימת האפשרות להגשים ערכים ולממש משמעות.
בעוד שבפסיכואנליזה יכולים אנו לסבור כי הערכים המניעים את האדם אינם אלא מנגנוני הגנה, תצורות תגובה ועידונים, פראנקל (1970) סבור שברוב המקרים מדובר בערכים אותנטיים שאינם מניעים או דוחפים את האדם אלא מושכים אותו אל עבר דבר שהינו משמעותי בשבילו. במצב של סבל, כגון מחלה או כל גורל אחר שאינו ניתן לשינוי, אדם פונה לערכיו ודרכם יכול לממש את הפשר העמוק ביותר – פשר הסבל – וכך להסתגל למצבו.
פראנקל טוען שהשאלה הכללית "מהי משמעות החיים?" אינה השאלה הנכונה, ושיותר נכון לאדם לחפש אחר המשמעות האישית במצבו הייחודי. על אף שאפשר למצוא משמעויות אוניברסאליות כלליות, הוא סובר שאין מספר משמעויות בודדות, אלא עשרות ומאות אלפי משמעויות, שכל אחת ייחודית לכל מצב או זמן בחייו של כל אדם. רבות מהמשמעויות שאנו נותנים לאירועים בחיינו מונחות על ידי ערכים אוניברסאליים המקובלים בחברה ובתרבות שבה אנו חיים. לעיתים, המשמעות שניתן לאירועים המתרחשים בחיינו תונחה על ידי ערכים אישיים-ייחודיים, אשר עשויים לסתור את ערכי החברה והתרבות שבה נולדנו וגדלנו. ברגעים אלו אנו "נקראים" לממש את משמעות הרגע, העולה מתוך המצב הייחודי הנתון - כפי שמגלמת דמותו של רובין הוד, אשר ביצעה גנבה במטרה לסייע לנזקקים תחת שלטון מסואב. במקרה זה, רובין הוד מימש את משמעות הרגע.
כיצד אנו מגלים את משמעות הרגע? פראנקל (1979) טוען שהכלי לגילוי המשמעות הייחודית והיחידאית שאנו נדרשים לממש ברגע מסוים הינו ה"מצפון". למצפון היכולת האינטואיטיבית להתעלות אל מעבר לערכי החברה והתרבות ולדיכוטומיות של טוב ורע, ולחוש במשמעות שאנו נקראים לממש במצב הייחודי והחד פעמי שבו אנו נמצאים. לפיכך, בניגוד לפסיכואנליזה שצמצמה את המצפון ל'אני עליון' על פי דימוי האב המופנם והפנמת ערכי החברה והתרבות, פראנקל (שם) סבור שהמצפון הינו תופעה טרנסצנדנטלית חיצונית לאדם, ולכן לא ניתן לרדד אותו לאובייקט חיצוני שהופנם.
עקרון שלישי: חופש הבחירה
פראנקל (1978) התנגד לגישות הדטרמיניסטיות אשר מפקיעות מידי האדם את החופש לבחור ולכוון את גורלו. טענתו היא כי על אף שהאדם כפוף לאילוצים הקשורים לתנאיו הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים, תמיד תעמוד לרשותו חירות בחירה האם לקבל את דינם של תנאי חייו ולהיכנע להם או להתעלות מעבר לתנאי חייו ולמצוא בהם משמעות. לפי פראנקל, חירות הבחירה של האדם מגולמת בפתיחותו למגוון האפשרויות הקיימות בתוך מגבלות מציאותו או בשינוי עמדתו הפנימית כלפיהם. האפשרות השנייה מדגישה את המעבר מתנאי הקיום החיצוניים להווייתו הפנימית של האדם, בטיעון כי חירות האדם אין פירושה השתחררות מנסיבות אלו או אחרות, אלא החירות לנקוט עמדה מסוימת כלפיהן. ההכרה בחירות הבחירה מביאה עמה את האחריות למימוש משמעות.
בלוגותרפיה מבדילים בין שתי צורות אחריות: האחת שנכפית מבחוץ, על ידי כוח חיצוני, והשנייה, אחריות פנימית, שנלקחת באופן חופשי על ידי הפרט. במצב האחרון אנו הבוחרים אשר מקבלים את הדרישות המופנות אלינו, כיוון שכך החלטנו באופן חופשי ולא משום שזוהי דרישתה של סמכות מסוימת. אנו שואלים את עצמנו למה ועבור מי אנו רואים את עצמנו אחראיים, ומוכנים לשאת בנטל או להקריב (גוטמן, 1999). בשפתו של ניטשה (Nietzsche, 1984), זהו בעצם ה"למה" שלמענו נהיה מוכנים לשאת כל "איך".
כאשר אנו נאמנים לעמדה זו, המדגישה את החירות הבלתי מותנת של האדם לבחור ולהיות אחראי למימוש משמעות חייו, אנו כמטפלים נמנעים מהישאבות לתוך הייאוש הקיומי שמפגין המטופל אל מול הנסיבות הטרגיות והבלתי משתנות של חייו. באנלוגיה לאוניה, איננו יכולים לשלוט ברוח אך יש בכוחנו לכוון את המפרשים. בעודנו כורתים ברית עם החופש הבלתי מותנה של המטופל להתעלות מעל ומעבר לתנאי חייו אנו מאפשרים לו לקבל שליטה על ספינת חייו ולכוונה לחוף מבטחים.
התהליך הטיפולי: מציאת משמעות במשבר
האם ניתן להשתמש באירוע משברי כמנוע להגברת תחושת המשמעות בחיינו, ולהפוך, במילותיו של פראנקל, טרגדיה להישג ("Tragedy into Triumph")?
תנאי לתהליך מציאת המשמעות בסבל הוא היותו סבל הנובע מגורל שאינו ניתן לשינוי. רק שם עולה בפני האדם ההזדמנות "להיות ראוי לסבלו" ולהפכו להישג אנושי. לפי פראנקל (1959), הסבל לא מונע מאתנו את החירות להחליט כיצד להתמודד עמו. אם המצב אינו יכול להשתנות ואם הסבל הינו בלתי נמנע, מה שנשאר בידינו ללא תנאי היא החירות לשנות את עמדתנו כלפי המצב. קל לנו להבין איך החוויות החיוביות שלנו מקנות לנו תחושה עמוקה של משמעות. קשה יותר להבין שגם הסבל יכול לפעול באופן דומה, אם רק נחזיק בעמדה המתאימה כלפיו.
הלוגותרפיה ייחודית בהדגשתה את כוחות היצירה הגלומים בסבלו של האדם. הסבל הבלתי נמנע הוא הזדמנות להדגמת יכולת האדם להתרומם מעל כאב וסבל ולהיות גאה בהישג קשה להשגה זה (גוטמן, 1999). פראנקל (2010) גורס שבמצבי סבל ניתנת לנו ההזדמנות לגלות את העושר (ואני מוסיף שאולי גם את האושר) הפנימי, הטמון בהגשמה הפנימית על אף חוסר ההצלחה החיצוני. אנו מבשילים באמצעות הסבל, גדלים עמו, וכך מתעשרים ומתעצמים יותר.
הסבל תורם לנו במגוון דרכים. הוא שומר עלינו מפני התקשחות הנפש ומגביר את מודעותינו הרגשית; הוא מאפשר לנו להיות מודעים לפגיעותינו ולשבריריותם של החיים, וכך מאלץ אותנו לתת דין וחשבון; הוא מאפשר לנו חרטה. החרטה עצמה והחיים עמה מבטלים את הנעשה מכיוון שהיא מובילה ללידה רוחנית ומוסרית ומאפשרת ליגון שבחרטה להפוך לשליחות; הוא נותן לנו השראה דרך הפיכת סובבנו עדים לאופן שבו אנו נושאים אותו. על ידי נשיאת סבלנו בכבוד אנו מגשימים תחושת משמעות עמוקה; הסבל מחדד את חירות הבחירה דרך העימות העמוק והאישי שהוא מציב, והאחריות שאנו נדרשים לקחת; לבסוף, הסבל מוביל אותנו לגדילה רוחנית - דרך התמודדותנו עמו והפצעתנו מתוכו כ"מנצחים" (Lukas, 1986).
הסבל עמו האדם מתמודד בשעת משבר עלול למסך את שאיפתו למשמעות, והמטפל האמפתי עשוי להישאב לתחושת הייאוש ולהימנע מעימות המטופל עם בחירתו בה. בשל כך, גישה אקטיבית המכוונת להכרה בחירות הבחירה וחיפוש אחר משמעות עשויה לעורר בקרב מטפלים קונפליקט: בין ההשתתפות בחוויית היעדר המשמעות בסבלו של המטופל, לבין אתגור חויה זו דרך הצעת התבוננות חדשה. הלוגותרפיה מכירה בחשיבותה של העמדה האמפתית כבסיסית בתהליך הריפוי אך גם מזכירה את הסכנות הכרוכות בה, בהיותה, במקרים מסוימים, עשויה לתרום לשימור עמדתו של האדם ועיכוב צמיחתו. טרייה (2005) טוענת שיש להבחין בין גורל לחירות. גורל הוא המקום שבו אין לנו חירות. לאיזור זה משויך העבר: מה שהיה אינו ניתן לשינוי אלא על ידי הלמידה ממנו ושינוי העמדה כלפיו. לוקס (1980) טוענת כי סבל אנושי הוא בלתי נמנע, אבל חלק ממנו איננו נחוץ. סבל לא נחוץ הוא אותו סבל שהמטופל מביא על עצמו, לעיתים ללא כוונה. לכן, בתהליך הלוגותרפויטי, תוך כדי מתן הכרה לחווייתו של האדם הסובל אנו גם מכוונים ל"שינוי גישה" (Modification of Attitudes) המבוסס על שלושה צעדים:
א. התרחקות מהסימפטום - הרחקת המטופל מהסימפטום המזיק על ידי הארת הערכים שנמצאים בחוויה, על אף המצוקה שבה הוא שרוי.
ב. השבת האחריות - הכרה בכך שהגישה בה המטופל בוחר אינה נקבעת על ידי המצב כי אם על ידי האדם שנוקט בה. בחלק זה מודגש מרכיב הבחירה.
ג. חיפוש אחר משמעות - מרכיב מהותי בתהליך שינוי הגישה הינו המעבר מציר הכישלון-הצלחה (המקושר לחוסר המשמעות שבהשקעת המאמץ) אל ציר השאיפה למשמעות. בני אדם רבים תופסים את העולם במונחים של הצלחה ורווח לעומת כישלון והפסד, ולכן מתקשים להתמודד עם מאורעות שליליים המתרחשים בחייהם. בניגוד אליהם, בני אדם אשר תופסים את העולם במונחי השאיפה למשמעות, מגלמים בתוכם את הפוטנציאל לחוות גם את ההצלחה וגם את הכישלון כרווחיים, שכן בשניהם יש מן האפשרות של הגשמת המשמעות בחייהם. באופן זה, אירוע משברי עשוי להיות גם אירוע שבו ניתנת ההזדמנות להישג, ניצחון וצמיחה. החלוקה שבין הצלחה וכישלון אל מול החלוקה שבין משמעות לריקנות וייאוש יוצרת ארבעה מצבים אפשריים (לצרכי למידה, יחולקו ארבעת המצבים לקטגוריות נפרדות, על אף הסברה כי מדובר ברצף ולא בחלוקה נבדלת):
- הצלחה, המשולבת עם משמעות
- הצלחה, המשולבת עם תחושת ריקנות וייאוש
- כישלון, המשולב עם תחושת משמעות
- כישלון, המשולב עם תחושת ריקנות וייאוש
כיצד יהפוך הכישלון להצלחה וההפסד לרווח? על ידי הבניית המשמעות בהתאם לערכים שבהם האדם מאמין ועל פיהם מכוון עולמו. כל משבר הוא גם מצב של אובדן ערכים ולכן אובדן משמעות. לאור זאת, ההתכווננות הלוגותרפויטית היא האפשרות לבחון כיצד, גם במצב החדש, הערכים משתמרים או מובנים באופן המעודד את תחושת המשמעות. בתהליך החיפוש אחר המשמעות אנו צריכים לתור עם המטופל באדיקות תוך ניסיון לגלות מהו הדבר שאליו הוא מקווה, ומה משמר אותו "חי".
ערכים ככלי למציאת משמעות
פראנקל (1969) מונה שלוש קטגוריות ערכים דרכן האדם יכול למצוא משמעות בחייו: ערכים של חוויה, בהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נוטל מהעולם, כמו למשל תחושת נאהבות על ידי אחרים, חשיפה לנוף טבע יפהפה או מנגינה סוחפת ומרגשת; ערכים של יצירה, בהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נותן לעולם, כמו למשל עבודה יצרנית, חינוך והעברת ידע; וערכים של התייחסות – המכונים גם ערכים של הסתגלות, בהם האדם מוצא משמעות בבחירת עמדתו כלפי מצבו וסבלו. לענייננו העוסק במציאת פשר ומשמעות במצבי משבר ו/או במשבר עצמו יודגש הערוץ האחרון – ערוץ ההתייחסות – המאפשר לנו למצוא משמעות דרך נקיטת עמדה שונה כלפי הנסיבות שמחוץ לשליטתנו, ובכך להעניק פשר לסבלנו. עבודה בערוץ זה דורשת מאתנו ומהמטופל הבנה של מה שפראנקל מכנה "המימד הנואטי" של האדם.
המימד ה"נואטי"
המימד הנואטי (מהמילה "נואוס" שפירושה דעת) קיים בכל בני האדם ללא קשר לדתם, רוחניותם או האוריינטציה שלהם. זהו מימד המגלם בתוכו את היכולת לקרוא תיגר כלפי הקושי ולהפוך אותו לניצחון. היכולת למצוא במשבר משמעות משתנה מאדם לאדם, על אף שלעיתים נסיבות המשבר דומות. יכולת זו לפי פראנקל, מבטאת את "כוח ההתרסה של הרוח האנושית" - כוחו של האדם להתגבר על מוגבלויות ועל אינסטינקטים הרסניים, ולהתנגד לסבל על ידי חיבור לחירות הבחירה הבלתי מותנית שלנו, בהיותנו אדונים לגורלנו ולא קורבנותיו. לאדם יש חירות מוחלטת לבחור את ערכיו ולהתבונן דרכם על העולם. לפיכך, גם בתנאים הקשים ביותר של האדם ועד לנשימתו האחרונה, יוכל לגייס את רוחו על מנת לנקוט עמדה שונה כלפי מצבו, ולהפוך את הטרגדיה להישג אנושי. החופש הזה אינו בבחינת אשליה, ובלעדיו, למעשה, האדם מתכחש לטבעו ולאחריותו, ולפיכך עשוי לשקוע למצבי סבל, תסכול וייאוש קיומי. למימד הנואטי של האדם קשורים ערכים כמו דמיון, הומור, יצירתיות, התעלות עצמית, סלחנות, אמפתיה, אהבה, אחריות, וכן השאיפה למשמעות הייחודית לאדם. כל אלו מסייעים לאדם לעבור מעמדה של מוגבלות לעמדה של חירות אינסופית.
אדם יכול להתכחש לממד הנואטי שלו ולתפוס את עצמו באופן רדוקטיבי כעבד לנטיותיו המולדות. כתוצאה מכך הוא יתכחש לאחריותו לפעול בעולם באופן ערכי ומשמעותי, וחייו יהיו חסרי משמעות. לעומת זאת, אדם המתחבר למימד הנואטי שלו יכול להתחבר למרחבי החופש בתוכו ולמצוא משמעות בחייו. אנו כמטפלים יכולים לעודד את מרחב החופש הפנימי למצוא משמעות דרך טכניקת הדיאלוג הסוקראטי.
הדיאלוג הסוקראטי
אחת השיטות שדרכן ניתן לאפשר למטופל חיבור למרחבי החופש בתוכו ולמצוא משמעות הינה הדיאלוג הסוקראטי. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שתהליך למידה נכון אינו מאופיין בהעברת מידע מהמורה אל התלמיד, אלא מבוסס על שאלות המסייעות לתלמיד להיות מודע למידע שכבר קיים בתוכו. כך, בשיטה זו האחד מנחה את השיחה והשני שוקל מחדש הנחות מסוימות המלוות אותו, לצורך קבלתן או דחייתן.
פראנקל משאיל אסטרטגיה זו לעבודה הטיפולית בתהליך גילוי המשמעות. לפי תפיסתו, תשובת המשמעות כבר נמצאת בתוך המטופל וכל שעלינו לעשות הוא לשאול את השאלות הנכונות בכדי לסייע לו לגלות אותה. הדיאלוג בנוי משאלות מוכוונות במטרה לאתגר ציפיות ועמדות המהוות מכשול בדרך להגשמת משמעות. בנוסף, משמש הדיאלוג לאיתור מרחבים של חופש ויצירת השקפה חדשה כבסיס טוב יותר להתמודדות עם משבר וקבלת אחריות.
לדיאלוג הסוקראטי מספר כללים. ראשית, השאלות פתוחות ולא סגורות. שנית, השאלות הן ספציפיות, ומטרתן היא להגמיש את החשיבה. בכדי לייצר גמישות נצטרך להקפיד להיות עם רגל אחת הנטועה בהתבוננות של המטופל על המצב, ועם הרגל השנייה מוצבת בטריטוריה חדשה של אפשרויות. לדוגמא: "המצב הזה באמת נראה חסר מוצא ואפשר להבין גם למה אתה מרגיש חסר אונים. אך נניח שמישהו לא היה מסכים איתך, איזה טיעונים הוא היה יכול להעלות נגד תפיסה זו?". שלישית, השאלות מכוונות מחשבה ולא מכוונת רגש. אנו נתמקד בצורה בה האדם חושב על החוויה, ופחות בחוויה הרגשית שלו כלפיה. לדוגמא: "זו באמת חוויה שיכולה לעורר עצב רב אך אם כבר היא התרחשה, האם אפשר להבין דרכה משהו על העולם?", "האם יש חלקים בחוויה הזו שיכולים לשרת אותך גם לחיוב?". רביעית, השאלות מתחילות מההווה או העבר ומכוונות לעתיד, לדוגמא: "בוא נביט בעבר שלך לרגע, האם קרה כבר שבזמן משבר חשבת באותו אופן ורק לאחר מכן יכולת להתבונן עליו באופן אחר?". לבסוף, השאלות מכוונות לאפשר גילוי עצמי, בחירה, ייחודיות, אחריות, התעלות עצמית והבהרה של צרכים וערכים. לדוגמא "מה אתה לומד על עצמך בזמן שאתה חווה את ההתמודדות הזאת?" או "מה גילית בזכות ההתנסות הזאת"?
למטרת הדגמת עקרונות הלוגותרפיה וטכניקת הדיאלוג הסוקראטי אציג תיאור מקרה של חולה סרטן מסוג מיאלומה בשלבי הגילוי, הטיפול וההחלמה.
"מטרגדיה להישג אנושי": תיאור מקרה
אילן, בן 52, אובחן בסרטן מסוג מיאלומה נפוצה. בתוכנית הטיפולית נדרש לעבור סדרת טיפולי כימותרפיה במתכונת של אחת לשבוע או שבועיים, בהתאם למצבו הפיזי ולתגובותיו לטיפול. עם קבלת הבשורה אילן התגייס לטיפול במצבו הרפואי תוך הפגנת רוח לחימה ואופטימיות כהרגלו. בתחילת הטיפולים אף הצליח לשמר שגרת חיים נורמלית, אלא שלאחר הטיפול השלישי החלו להסתמן תופעות לוואי שכללו בחילות והקאות, חוסר תיאבון, ירידה במשקל וחולשה כללית. תופעות אלו הובילו להטלת ספק באוטונומיה שלו וביכולתו לנהל משימות באופן עצמאי.
לאור סגנון אישיותו המאופיין בצורך עז בשליטה, אילן חווה פגיעה בזהותו והגיב בדמורליזציה, המתוארת כמשבר אקזיסטנציאליסטי ומופיעה אצל אדם כאשר יש איום ממשי על העתיד וחוסר אונים בשינוי המצב או בתגובתו למצב (Clarck & Kissane, 2002). תגובה זו שונה ממצב של אבל או דיכאון, בכך שכאשר מוצע לאדם נתיב פעולה הוא יכול להתארגן אל מול המשבר ולצאת ממצבו.
כשאילן גולל את סיפור מחלתו, משכה את תשומת ליבי במיוחד נטייתו להשתמש במילים "יכול" ו"מסוגל". בלוגותרפיה אנו מכנים זאת "לוגו-רמזים". מדובר במילות מפתח המאפשרות לזהות את העניין והמאוויים של האדם דרך עיסוקו בסוגיה המרכזית - תחושת האוטונומיה.
בשלב זה יכולנו לערוך הפרדה בין גורם הסבל לסיבת הסבל. פראנקל (1969) גורס שגורם הוא תמיד דבר מה ביולוגי או פיזיולוגי אך סיבה היא תמיד דבר מה פסיכולוגי או נואולוגי. גורם הסבל של אילן הוא אמנם המחלה ותופעות הלוואי של הטיפול אשר הובילו לפגיעה בתפקוד, אך סיבת הסבל הינה עמדתו כלפי אובדן האוטונומיה שנחוותה כמהותית לתחושת הערך העצמי ולתחושת המשמעות שלו בעולם.
לשם הרחבת ההבנה של סוגיית האוטונומיה וחשיבותה בחייו של אילן, התבוננו עליה יחד מפרספקטיבת הזמן. חקירה זו מאפשרת להתבונן במשמעות הסוגיה בעבר ודרכה ניתן, כפי שנראה, להבין גם משהו לגבי משמעותה בהווה וההזדמנות הגלומה בה לעתיד.
אילן שיתף שבמסגרת יחסיו עם הוריו התנסה במצבי היעדר אוטונומיה שנחוו כהרסניים לגיבוש העצמי. אילן תיאר איך בילדותו המוקדמת הוריו היכו אותו נמרצות כאשר איבד שליטה על סוגרים והפגין התנהגויות של חולשה ותלות. מהר מאוד הבין שבכדי לשרוד עליו לשמר תחושת מסוגלות ולהפגין עצמאות, וכך נהג לאורך חייו.
בשלב זה התגבשה כבר הבנתו של אילן, שתחושת הסבל בשל היעדר האוטונומיה הינה בעלת משמעות אישית, הקשרית ולא עובדתית וכללית. באופן זה נפתח בפניו מרחב של חופש לדיון, הגמשה ושינוי עמדה כלפי מצבו.
פראנקל טוען שעצם היכולת של האדם להתחבר לחירות הבחירה שלו ולנקוט עמדה כלפי סבלו, הופכת אותו להיות "ראוי" לסבלו ולא קורבנו. גישה זו, החותרת לנקיטת עמדה של נשיאת סבלנו באומץ וכבוד, היא כשלעצמה מעניקה תחושת משמעות וערך לחיי האדם. בעזרת נקודת מבט זו, משיב האדם לעצמו את ההכרה בכך שאינו עבד לגורלו אלא חופשי לקבוע את הלך רוחו - ואולי אף את השתלשלות חייו.
הבנה זו אפשרה לאילן להיפתח לממד הנואטי, המגלם בתוכו את היכולת להתנגד לסבל על ידי חיבור למרחבי החופש הרוחני שלו, ובאמצעותו לקרוא תיגר כלפי הקושי שעמו הוא מתמודד: "אדם יכול לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראיים אלה של עקה נפשית וגופנית" (פראנקל, 1970, עמ' 85). ההבנה שבאמצעות הממד הרוחני אנו מסוגלים להתעלות על אתגרי הממד הנפשי והגופני המוגבלים, מביאה לגילוי של עצמיות חדשה המסוגלת לקיים את עצמה בעצמה, בכל תנאי ובכל מצב. זו כאמור, משיבה את תחושת המסוגלות, הערך, והמשמעות לידיו של האדם, באופן שאינו ניתן לאיום.
לוגותרפיסטים נוספים (Hutzell & Eggert, 2009) מרחיבים את היריעה וטוענים, שלא רק ערכים של אומץ וכבוד בעמידה אל מול הסבל מעניקים לאדם משמעות, אלא כל התייחסות לסבל, שבאמצעותה אנו מגשימים את הערכים והאמונות העמוקים ביותר בהווייתנו. לפי תפיסתם, לכל אחד מאתנו ישנן אמונות שנהיה מוכנים לסבול למען מימושן, או ערכים שנרצה להפעיל ולתקשר אותם גם ברגעים האחרונים של חיינו. לדוגמא, האם שחווה את טראומת הלידה לרוב לא מפתחת תסמינים פוסט טראומטיים, זאת מאחר והיא מצליחה להעניק משמעות לחווייתה דרך שימוש בערכים של אהבה, יצירה והענקת חיים. הנזיר המתמודד עם עול הסגפנות, מצליח להתעלות מעל פני ייסורי הגוף מאחר שמצליח להעניק משמעות לחווייתו דרך שימוש בערכים של דבקות, התמסרות, טיהור וקדושה. באופן דומה פועל גם החייל הפטריוט, המוכן למסור את חייו למען מדינתו בשדה הקרב.
אילן הגיע לתובנה שבאופן פרדוקסאלי, תלותו הנפשית באוטונומיה הפכה אותו לפחות אוטונומי, מכיוון שהפכה אותו לפחות מסוגל וגמיש ביכולתו להסתגל למצבים שונים הדורשים ממנו לוותר על חלק מעצמאותו ולהשתמש בעזרתם של הסביבה. אילן הבין שתחושת האוטונומיה הגופנית שלו אומנם מוגבלת, אך במקביל תחושת האוטונומיה הרוחנית שלו מתרחבת, דרך ההשראה ואומץ לקבל את מצבו ולהשתמש בו כהזדמנות להרחיב את מסוגלותו להסתגל למצבים המשתנים. כלומר דווקא האפשרות לעמוד אל מול המשבר הופכת אותו לערך שאותו הוא חשש לאבד. מנקודת ראייה זו, הלוגותרפיה הציבה את האפשרות להתבונן בהתמודדות של אילן כמבחן, ובשפתו של פראנקל (1970, עמ' 99) הייתה זו "שעת כושר" להתבוננות והגשמת ערכים.
בהתמודדותו עם סבלו מצא אילן את ההזדמנות לבניית עמדה מחודשת כלפי סוגיית האוטונומיה ומשמעותה בחייו. בכך הרחיב את מטרתו מהחלמה פיזית אל מטרה רחבה יותר, הנוגעת למאבק בסוגיית היעדר האוטונומיה ובקשייו להיות תלוי. המחלה נתפסה כמקרה פרטי בתוך הקשר רחב יותר, ולכן הפכה מאירוע משברי למאבק למען מטרה שנתפסה בעיני אילן כמעניקה ערך לסבלו. באופן זה ה"טרגדיה" הפכה ל"הישג אנושי".
אילן גם הכביר להבין שהדינמיקה שנוצרה עם הוריו מנעה ממנו את ההזדמנות לפתח ערכי חמלה, קבלה ואהבה בלתי מותנית, שנתפסו בעיניו כמשמעותיים לכל אדם באשר הוא. הכרה זו בערכים שהופקעו ממנו בילדותו מילאה את מפרשיו ברוח ההתרסה נגד יצרים הרסניים שמקורם בהיסטוריה האישית שלו, ורוחו של אילן ניסתה להדגים את יכולתה לשהות במצבי תלות ולחוות חמלה, קבלה ואהבה בלתי מותנית על מנת לרכוש את אותם ערכים מחדש.
אם כן, בכל אירוע אנו עלולים לאבד - ולו באופן זמני - ערכים מסוימים, אך לממש ערכים אחרים או אף לממש באופן מחודש את אותם ערכים שאיבדנו. באופן זה, אירוע משברי שהסב כאב לחיינו יוכל להפוך לאירוע שיוביל גם לצמיחה, משום שהפעיל ערכים בעלי חשיבות בעינינו. לפיכך, בעבודה הטיפולית עם מטופלים המתמודדים עם משבר, עלינו לגלות מהם הערכים המניעים אותם, ואיך סבלם יכול להפוך להזדמנות לביטוי ערכים אלו, באופן שיקנה לחייהם משמעות. עלינו לזכור שבני אדם מוכנים להקריב את חייהם למען האידיאלים שלהם, לא כל שכן יהיו מוכנים אף לסבול בשבילם.
דוגמאות נוספות למציאת משמעות דרך ערכים התייחסותיים
גבר בשנות ה-50 לחייו שחלה בטרשת נפוצה - מחלה המאופיינת באובדן הדרגתי של יכולות ותפקודים - מצא משמעות בבחירה לראות את מצבו כאתגר שאותו עליו לנצח דרך נקיטת עמדה המעניקה ערך למה שעדיין קיים. באחד המפגשים שבהם תמהתי לגבי אי מוכנותו להתאבל על מצבו, אמר "אני נאלץ לחיות חיים של אובדנים מואצים ובלתי נפסקים. נוכחתי להבין שככל שמרחב הפעולה שלי מצטמצם, אני יכול להרחיב ולהגביר את הערך שאני נותן לדברים שנותרו. באופן זה תחושת המשמעות שלי בחיים נשמרת, אך יותר מכך זה גורם לי להרגיש שאני תמיד חופשי לבחור את האופן שבו אחווה את חיי".
אישה בשנות ה-60 לחייה אשר התמודדה עם לוקמיה בשלבים סופניים, כאבה את הידיעה שלא תהיה נוכחת בחייהם של אהוביה – בעלה, ילדיה ונכדיה החדשים - על מנת לסייע להם בהתמודדותם עם החיים. במפגשים שיתפה שקרוביה תמיד חששו מהמוות ושעצם גסיסתה מפגישה אותם עם הפחד הגדול ביותר שלהם. תובנה זו הובילה אותה להרגיש שהסוף הוא הזדמנות להעניק לאהוביה מזור לכאבם דרך הדגמה של התמודדות חיובית עם סוף החיים. בכך הפכה את הטרגדיה לשליחות שנטעה בסבלה תחושת משמעות.
אישה בשנות ה-50 לחייה שהתמודדה עם סרטן שד גרורתי, איבדה את בעלה באופן פתאומי בשל מפרצת במוח. היא סיפרה שרוב חייהם המשותפים היה חרד לכך שיאבד אותה ויצטרך להתמודד עם מותה. אישה זו מצאה משמעות בכך שחסכה סבל זה ממנו, ובהיוותרה אחריו היא הייתה זו שנאלצה לשאת את כאב הפרידה. בכך הפכה את סבלה לאקט של הקרבה ואהבה כלפי האדם שאבדה.
אשה בשנות ה-60 לחייה חוותה פגיעה טראומטית על ידי אדם אחר. היא הגיעה לטיפול בשל תחושה של התבצרות בתוך שנאתה וכעסה כלפיו, מצב רוח ירוד והיעדר חשק לחיים. במהלך המפגשים ביטאה ייסורים סביב אי הצדק שחוותה והרצון לנקום ולתקן את העוול. בטיפול נעשתה הפרדה בין העבר שלא ניתן לשנותו לבין ההווה והעתיד, בהם עדיין יש לה חופש בחירה. השאלות הסוקראטיות הובילו להבנה שבשימור מצבה היא מאפשרת לתוקף להמשיך לקיים את העוול שגרם לה. מטופלת זו הצליחה לנתב את הכעס והשנאה להתרסה נגד ההשפעה ההרסנית של התוקף על חייה, דרך בחירה בחיים: "בכל פעם שאני מתעוררת בבוקר ובוחרת לעשות משהו טוב בשביל להרגיש יותר טוב אני יודעת שהבסתי אותו, והתחושה הזאת מזכירה לי שאני בעצם חופשיה".
דוגמאות אלו מדגישות את המפגש עם גורמי הסבל אותם פראנקל מכנה "המשולש הטראגי": מוות, אשמה וסבל, בהתאמה. הדוגמא האחרונה מדגישה צלע נוספת של אי צדק, אשר הופכת את המשולש ל"מעוין טראגי". סיפורים אלו מדגימים את האופן שבו מפגש עם מוגבלות הגוף והנפש מהווים הזדמנות לגלות את החירות הבלתי מותנית של הרוח.
אתגרים בתהליך
אנשים המתמודדים עם משברי חיים, ובפרט עם מחלות גופניות, לא תמיד פנויים לתהליך התבוננות, חקירה וגילוי משמעות בסבלם. על ספקטרום האוריינטציה למשמעות, בקוטב האחד מצויים אלו אשר ימנעו מהכרה באחריותם לרווחתם ולשינוי מצבם, וימצאו נחמה בקבלת תפקיד הקורבן. בקוטב השני מצויים אלו אשר עשויים לשקוע ב"אשמה נוירוטית" אשר מאופיינת בייחוס אחריות למצבים שבהם אין שום אחריות או שליטה, וכך לשקוע בייאוש. בין שני קטבים אלו ישנם מטופלים השומרים על דיאלוג פתוח ומבטאים שני סוגי אשמה אחרים: הראשון הוא "אשמה ממשית", הנובעת מבחירות שהיו אמורים לממש ולא מימשו או בחירות שמימשו ובמבט לאחור הם מצרים עליהן, לדוגמא: "הבאתי את זה [את המחלה] על עצמי בשל הדחק שהייתי שרוי בו מכיוון שלקחתי על עצמי יותר מידי". סוג האשמה השני הינו "אשמה קיומית", הנובעת מכישלוננו לממש את טבענו הפיזי, האינטלקטואלי והרוחני, לדוגמא: "מעולם לא עשיתי דבר בשביל עצמי וכעת בזכות המחלה אני מבינה זאת". לוקס (1986) טוענת שעלינו כמטפלים להפריד בין רגשות האשמה המעוגנים במציאות לאלו שבדמיון, להימנע מהנפקת "תעודות תמימות" ולסייע למטופל להכיר באומץ באשמה כחלק חיוני של חיי האדם. זאת תוך גילוי האספקטים החיוביים שטמונים באשמה לעריכת שינוי וגילוי משמעות בחיים.
כשם שעל המטפל להיזהר מביטול האשמה של המטופל או משקיעה עמו אל תוך אשמה נוירוטית וייאוש, כך עליו להישמר מפני הישאבות לנטייה להעניק משמעות לכל אתגר במשבר שהתרחש, כמעין תהליך "ממאיר" שנועד למנוע את המגע עם הסבל הבלתי נמנע ותחושת הריק הקיומי שלעיתים מתלווה אליו. במצבים אלו ננסה דווקא לאפשר למטופל לשהות ולהשתהות בסבלו על מנת למצוא משמעות אותנטית במצבו. תופעה זו ניכרת לעיתים באלו השואבים משמעות דרך השקפה דתית-פילוסופית כללית, מבלי לתת את הדעת על המצב הייחודי שעמו הם מתמודדים, ובכך בעצם סוגרים את השיח שנועד לחקירה וגילוי אותנטי. במצבים אלו ניווכח שלצד ה"משמעות" שנמצאה, המטופל עדיין ממשיך לשמר את תסמיני הריק הקיומי.
לסיכום
על אף התפוצה הרחבה של הלוגותרפיה והפוטנציאל שלה בסיוע להתמודדות עם סבל, עדיין ניכרת הימנעות מצד תכניות הכשרה טיפוליות לשלבה בתוכניות הלימוד, וכן מצדם של מטפלים ליישמה בפרקטיקה הטיפולית שלהם באופן מעמיק ומלא. מאמר זה הציג את נקודת המבט הלוגותרפויטית בשינוי ההתבוננות על מצבי משבר בחיים, ובפרט אלו הנוגעים להתמודדות עם מחלה גופנית. אין מדובר בשאלת קיומה של המשמעות, אלא ביכולתו של המשבר להעניק לאדם הפרטי הזדמנות להרהר בחייו ולהפוך אותם למשמעותיים יותר. כאשר המטפל מכוון לתהליך גילוי המשמעות הוא ימצא שמטופליו גם הם מחוברים, במידה כזו או אחרת, לרעיון כלשהו לגבי משמעות המשבר. חלקם, בעיקר בסוף התהליך, מצליחים להתמקד בהיבטים החיוביים שהמשבר הביא לחייהם, ולו מכיוון שהעניק להם את ההזדמנות להתבונן באופן מפוכח יותר על בחירות שערכו בחייהם, ולערוך שינויים שיהפכו את חייהם למשמעותיים יותר.
מקורות
גוטמן, ד. (1999). עבודה סוציאלית משמעותית: לוגותרפיה למטפל. תל אביב: הוצאת דיונון.
יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית. ירושלים: הוצאת מגנס.
סארטר, ז. (1988). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. ירושלים: הוצאת כרמל.
פראנקל, ו. ([1969] 1985). השאיפה למשמעות (תרגום: שאול ברוידא). ירושלים: הוצאת דביר.
פראנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה (תרגום: חיים איזק). תל אביב: הוצאת דביר.
פראנקל, ו. ([1978] 1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם (תרגום: חיים איזק). ירושלים: הוצאת דביר.
פראנקל, ו. ([1979] 1985). האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת (תרגום: שמעון לוי). תל אביב: הוצאת דביר.
פראנקל, ו. (2010). הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאליסטית (תרגום: דוד גוטמן). תל אביב: הוצאת דביר.
Boss, M. (1963). Psychoanalysus and daseinanalysis. New York: basic book
Marshall, M. & Marshall, E. (2012). Logotherapy Revisited: Review of The Tenets of Viktor E. Frankl's logotherapy. Ottawa, Ontario, Canada.
Heidegger, M. (1962). Being and Time. New York: Harper and Row.
Hutzell, R. R & Eggert, M. D. (2009). A work book to increase your meaningful and purposeful goals. PDF edition.
Lukas, E. (1986). Meaning in suffering, comfort in crisis through logotherapy. Translated from Germam by Joseph B Fabry. Berkeley California: Institute of Logotherapy Press.
Nietzsche, Friedrich W. (1984). Human, All Too Human: A Book for Free Spirits. Trans. Marion Faber, with Stephen Lehmann. Lincoln: University of Nebraska Press.
Shantall, T. (2003). The Quest for Destiny: A logotherapeutic guide to meaning-centred living, therapy and counselling. Univrsity of South Africa.
