למצוא את האור שבסדק: על התמודדות המטפל המשפחתי בעבודה עם משפחות של בני נוער לאחר אשפוז נפשי
מאת עוזית דגן
המנון / ליאונרד כהן
"צלצל בפעמונים שעדיין יכולים
שכח מחלומות על רגעים גדולים,
יש סדק בכל דבר קיים
כך האור חודר לשם".
(תרגום חופשי)
נטע (שם בדוי) היא נערה יפה, מוכשרת, תלמידה טובה, מקור גאווה להוריה. עד שיום אחד, בלי שהוריה מבינים איך ולמה, היא קורסת, מנסה לפגוע בעצמה ומתאשפזת.
"אנחנו חייבים להיפגש", פונה אלי האם בטלפון, עם הרגשה של דחיפות ונואשות בקולה. "אני מרגישה שהמשפחה מתפרקת לנו בין הידיים".
***
הקדמה
כל אשפוז של בן משפחה הוא, באופן טבעי, מקור לדאגה ולכאבי לב. מאידך, הוא מביא בדרך כלל להתלכדות המשפחה סביב המאושפז. כאשר האשפוז הוא על רקע נפשי הדברים נעשים מורכבים יותר. זאת בשל סימני השאלה הרבים שבדרך כלל מתלווים אליו, והפחתת היכולת לקבל סיוע ממעגלים רחבים יותר, עקב הניסיון להשאירו חסוי.
מדוע מקרים רבים של אשפוז מסוג זה, קורים דווקא בגיל ההתבגרות? מתבגרים רבים נוטים מטבעם לראייה דיכוטומית של העולם כשחור או לבן. הם מתקשים לעיתים להכיל תפישת עולם מורכבת יותר, או לגשר בין פערים שנובעים ממציאות חיצונית שהם חווים אותה כמנוגדת לתחושותיהם הפנימיות. אצל רבים מהם קיימת רגישות חברתית ונטייה חזקה לחיפוש הצדק והאמת. נטייה זו מביאה אותם לראייה ביקורתית, הן כלפי עצמם והן כלפי הסובבים אותם, כשהם מזהים את אותם פערים.
הנחתי היא, שחלק מהמתבגרים או הצעירים שמגיעים לאשפוז, מבטאים צורך עז וכמיהה "לשים על השולחן" את כל המסרים המבלבלים, לעיתים סותרים, שהם חווים, ולמסור את הטיפול בהם לבעלי מקצוע שאולי יסייעו להם ולמשפחתם לעשות "סדר" בדברים.
במשפחתה של נטע, לדוגמה, היה פער גדול בין החזית האחידה והנורמטיבית שהמשפחה הציגה והאמינה בה, לבין "משיכות החבל" בין ההורים שסימנו לה שהנה החזית הזו עומדת להיקרע. נטע, נערה רגישה מאוד, נכנסה למצוקה, אותה לא העזה להראות לאף אחד. עד שלא יכלה יותר להכיל את המתח הזה בתוכה וניסתה לחתוך את ורידיה. כשמשפחתה של נטע, הורים ושלושה ילדים, הגיעה אלי לטיפול, ניכר היה שהם נמצאים בשלב כאוטי, מבולבל וכואב.
"ניתן לראות באופן מטפורי את התהליך הטיפולי כתהליך בריאה, במסגרתו האדם בורא את עצמו מחדש. מעשה הבריאה מתחיל בהתבהרות של התוהו ובוהו, על ידי הכרה בכמיהות והיענות להן". (אהרוני, 2017)
התחלתי את הטיפול, אם כן, בהקשבה לכמיהות. כמיהתה של נטע לאחזקה משפחתית תומכת, כמיהת ההורים להשיב את הסדר היציב על כנו כמה שיותר מהר, וכמיהתם של האחים שאחותם תחזור הביתה, ושחלק מתשומת הלב של ההורים תופנה גם אליהם.
להלן יתואר תהליך השינוי, על פי משנתה של וירג'יניה סאטיר (Banmen, Gerber & Gomori, 1991; Banmen, 2008). קודם באופן תיאורטי, ובהמשך בהקשר למשפחתה של נטע, כדוגמא מייצגת לכמה משפחות עמן עבדתי.
מודל השינוי הטרנספורמטיבי של וירג'יניה סאטיר
Illustration: Michael Erickson
שלב ראשון – סטטוס קוו
"רוב האנשים מעדיפים את הודאות שבסבל, על פני הסבל שבחוסר הודאות" (וירג'יניה סאטיר)
בשלב ראשוני זה בני המשפחה, בעיקר ההורים, מתחילים להיות מודעים לכך שקיימת מצוקה אצל בנם או בתם המתבגרים. הם מודעים לעובדה שמשהו בהתנהלות וביחסים בין בני המשפחה חייב להשתנות, אך הדחף להישאר עם המוכר ולשמור על המשפחה כפי שהיא, חזק יותר מתובנה זו. סיר הלחץ משמיע צפצוף עדין, שרק בעלי אוזן רגישה מסוגלים לשמוע אותו.
בדרך כלל בשלב זה המשפחה עדיין איננה פונה לטיפול. גורמי החינוך וגורמים אחרים שמלווים אותה יכולים לחוש את המצוקה, אך הצורך להסתיר חזק יותר מהצורך והרשות להיעזר בגורם טיפולי כלשהו.
הנחתה הבסיסית של סאטיר היא, שאנשים פועלים בכל רגע נתון בדרך הכי טובה שהם יכולים. לכן גם אם במהלך הטיפול, שיגיע מאוחר יותר, ההורים יכו על חטא על כך ש"לא ראו דברים" והתעלמו מסימנים מקדימים של מצוקה, חשוב להדגיש בפניהם שהם ניסו בכל מחיר לשמור על שלמות המשפחה ולא ידעו עדיין איך להתמודד עם הקשיים של ילדתם. עם זאת, חשוב לטעת את האמונה ששינוי תמיד אפשרי ושהם יכולים ללמוד לקחת החלטות שונות לגמרי בהווה ובעתיד.
שלב שני – הפרת האיזון (כניסת גורם מערער)
כמו ברעידת אדמה, משהו נפרץ במעטה המשפחתי השומר והמגונן, כשהבת מנסה לפגוע בעצמה או חווה התקף פסיכוטי ומתאשפזת. לאחר שהצפצוף המתחזק של סיר הלחץ לא זכה למענה הולם, הועף כעת מכסה הסיר למעלה. המשפחה אינה יכולה להתעלם עוד מהתכנים המציפים אותה, אך עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד עמם. נושאים שהוסתרו או הודחקו במשך שנים בחיק המשפחה פורצים כעת בכוח מעל לפני הקרקע ומבקשים התייחסות. המשבר המזעזע את המשפחה מחייב אותה להתרחב מעבר לדפוסים שהורגלה בהם, ואשר סייעו לה בעבר לשמור על עצמה.
וירג'יניה סאטיר רואה במעבר מהמקום המוכר והידוע בו היתה נתונה המשפחה למצב של חוסר איזון, את הסימן הראשון לתהליך של שינוי בריא. השינוי קורה כשהיחיד, או המערכת, אינם יכולים יותר "להשתתף במשחק" והם חווים אירוע משמעותי שמכריח אותם להשתנות. בשלב זה מתרחש בדרך כלל האשפוז. על פי סאטיר, כל סימפטום הוא הפתרון הלא מודע לבעיה. גם אם הוא מביא עמו קשיים נוספים, זהו ניסיון של נושא הסימפטום לשרוד את הכאב החזק מנשוא. הוא גם מבטא את התקווה הנסתרת שלו, שמשהו בכל זאת יכול להשתנות.
תפקיד המטפל המייצג את הראייה המערכתית הוא להקשיב ולתת תוקף לרגש ההישרדותי, דרכו כל אדם במשפחה רואה את קשייו כרגע. רגשות אלו יכולים להתבטא כפחד, כעס, התנגדות לשינוי והתעלמות, או להיפך – דחיפת השינוי בכל כוח קדימה. במקביל, על המטפל לפעול למען פתרון שיהיה תואם לכמיהותיו של האדם ויקרב אותו אל אנרגיית החיים שבו.
שלב שלישי – כאוס
שלב זה מתאפיין בהרגשת חרדה מתפשטת ואובדן שליטה של כל הנוגעים בדבר. המשבר מזעזע את המשפחה, ומחייב אותה להתרחב מעבר להתנהגויות שהיא נקטה בהם עד עכשיו כדי לשמור על עצמה. בתוך כל אחד מבני המשפחה מתרחש מאבק פנימי בין הפחד מהלא ידוע שדוחף להיאחז בדרכים הישנות שלא הוכיחו את עצמן, לבין ההכרה בצורך לקחת סיכון ולבחור בדרכים חדשות. בדרך כלל, זהו השלב בו המשפחה מגיעה לטיפול.
זהו, בעיניי, "שלב המדבר" - בני ישראל, מבוהלים מעצם הצעד שעשו להימלט ממצרים, מתגעגעים מצד אחד לסיר הבשר שהיה להם שם, ומצד שני אינם יכולים עדיין לדמיין איך ייראו החיים בארץ המובטחת. הסיפור היציב שסיפרו לעצמם בני המשפחה על "מי אני", כפרט וככלל, מוכרח עכשיו לגווע, כדי שסיפור חדש, מתאים יותר, יוכל לצמוח במקומו. אין ספק שבשלב זה בני המשפחה חשים היטב את המחנק האוחז בגרונם אל מול חוסר הודאות המבלבל. ברגע שיצליחו להשתחרר מהאמונות שהצרו את קיומם ויעזו לחצות את "מדבר הפחדים", בהחלט אפשרי שבהמשך גם יגיעו אל הארץ המובטחת.
מבחינת המטפל המשפחתי, זהו השלב הקריטי והחשוב ביותר. עליו להכיל כמה דברים בעת ובעונה אחת:
- הצורך לבנות מערך טיפולי גמיש - לערוך היכרות עם כל אחד מבני המשפחה, ובמקביל להחזיק את המערכת כולה, כך שלא תקרוס אל עצמה (כמובן בליווי של גורמים טיפוליים נוספים).
- סיוע לכל אחד מבני המשפחה להתמודד עם מצב של חוסר ודאות, בו הוא מרגיש בודד מול כוחות חזקים ממנו. ההורים מאבדים את הביטחון בעצמם, בהורות, ובזוגיות. לעיתים קרובות הם חשים עייפות ותשישות מאד גדולה, רצון לרדת מהגלגל ו"להיעלם" (הדהוד של מה שקרה לילד שאושפז), מול הצורך "להחזיק בשיניים" את העזרה ו"להיות סלע" עבורו. האחים מרגישים שאבד להם אח וגם ההורים כבר אינם זמינים עבורם כבעבר. המתבגר עצמו מנסה להבין מה קרה לו ומי הוא בכלל, בלבוש הנוכחי הבלתי צפוי שאירע לו במחזה החיים.
למעשה זהו השלב העיקרי בתהליך הלידה הטרנספורמטיבי – הלידה מחדש, כאשר הכאב הבלתי נסבל מוגדר דווקא כדבר שיצמיח אותם קדימה. עכשיו, אין להם ברירה אלא להתקדם. הסתכלויות חדשות ורעננות יכולות לצוץ דווקא מתוך פריעת כל הסדרים שהיינו מורגלים אליהם. ניתן אפילו לומר שאנחנו, באופן בלתי מודע, מייצרים משברים, כדי שנוכל לזוז, לשנות גישה, להתפתח.
אל מול הפחדים והחרדות, שהם לעיתים גם מנת חלקו של המטפל ברגעים מסוימים, האמונה שהכאוס הכרחי ליצירת שינוי, היא מרכיב משמעותי על מנת ששינוי יקרה. כמו כן, כאשר המטפל חווה את טבעו החיובי של האדם, התקווה נמצאת לצידו כל הזמן, מלווה אותו בתהליך ומובילה אותו ואת המשפחה לקראת השינוי המבוקש.
כדי שכל זה יקרה, על המטפל לדאוג גם לתמיכה משמעותית עבור עצמו, לצד תהליך התמיכה במשפחה. בשלב זה חשוב שתתקיים עבודת צוות עם המטפלים האחרים המעורבים בטיפול, והדרכה מתאימה ומחזקת.
שלב רביעי – פתיחת אפשרויות חדשות (שינוי טרנספורמטיבי)
עכשיו, לאחר שכבר אין יכולת להסתיר או להסתתר, מוכנה המשפחה בדרך כלל להתבונן בעצמה, לקבל רעיונות ולאמץ דרכי התנהגות אחרות שהן בבחינת "שפה חדשה".
סאטיר עודדה מטפלים להיות "צוללנים בים העמוק" ולהצטרף למסע של המטופלים אל המעמקים שלהם. לסייע למטופליהם לקחת בעלות על ההתנסות הפנימית שלהם (רגשות, מחשבות, ציפיות, כמיהות) ולהביא אותה למודעות, כדי שיוכלו לקבל החלטות חדשות. לדברי סאטיר, האדם, כמו הצמח, שואף תמיד לצמוח ולגבוה למעלה. צמיחה תתקיים כשהוא יעז להתחבר למשאבים ולאמת הפנימית שבו. אז יוכל להרגיש תואמות בין כל חלקיו, ולהגיע למצב בו, כמאמר חז"ל, "פיו ולבו שווים". כשאנו מתחברים למרכז הכוחות, ל-self שלנו, נוצר שינוי טרנספורמטיבי - שינוי אנרגטי במבנה הפנימי, המשפיע על היחסים בין בני המשפחה, ובינם לבין הסביבה החיצונית.
שלב חמישי - עיגון השינוי (אינטגרציה)
השלב שבו השינויים שנעשו מחוזקים ומקבלים תמיכה, על מנת שיהיו מעוגנים בתוך המערכת האישית והמשפחתית. בשלב זה נדרשת סבלנות, מאחר שלעיתים כוחו של ההרגל חזק יותר וקיימת אפשרות של חזרה זמנית שוב לשלב הכאוס, אם התהליך אינו נתמך ומגובה כראוי.
שלב שישי – יצירת סטטוס-קוו חדש
מה שהתחיל כרעיונות חדשים ולא מוכרים, נהפך עכשיו להיות חלק מהמערכת המשפחתית.
סאטיר האמינה שיש חשיבות רבה לכך שמטפלים יכירו שלבים אוניברסליים אלו, על מנת שיוכלו לזהות ולעבוד עמם. היא סברה שתהליך השינוי לעולם אינו מסתיים. עם זאת, ככל שאנשים מכירים יותר את התהליך, הם יכולים להגדיר את החרדה כהתרגשות שלפני לידה, ולהכיר בכוחו המרפא של הכאב שהם חשים ברגעים אלו או אחרים. במילותיה: "בטיפול איננו מחפשים מרפא, רק התפתחות".
***
נחזור כעת לסיפורה של נטע, המייצג ומקפל סיפורים שונים בתוכו. בכל שלב אספר על האתגרים שעמדו בפני המשפחה והמטפלת, ועל הכלים להתמודדות. סדר הפגישות שלי כולל בדרך כלל מפגש ראשוני עם ההורים, מפגש אישי עם כל אחד מהילדים, ומפגשים משפחתיים בהתאם לצורך, בהרכבים שונים.
שלב הכאוס: אתגרי המשפחה
"אומרים כי אני אינני אני, על כן אני נבהל. כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?" (מתוך הסרט "שני קולינמל" 1966)
בפגישה הראשונה עם ההורים, הם נראים אובדי עצות. מפת הדרכים הקודמת, הבטוחה, לפיה ניווטו את חייהם עד כה – אבדה להם. כל מה שידעו על עצמם קודם נעלם. לפני המשבר, שניהם החשיבו עצמם כהורים טובים וקשובים, שסומכים על בתם שתדע לדאוג לעצמה כמו שצריך, אבל גם דואגים להזהיר אותה מפני סכנות אפשריות בדרך.
היחסים בין ההורים היו מורכבים יותר מהתמונה אותה הציגו כלפי חוץ. האם עברה הפלה ודיכאון לאחר לידה, אך "קברה" את אבלה וניסתה להמשיך הלאה כמיטב יכולתה. האב התמודד עם אבלו על ידי התרחקות מבת זוגו והשקעה אינסופית בעבודתו. כעת הסביבה, וגם נטע, מצפים מהם להפגין ביטחון ביכולתה לצאת מן המשבר, אבל איך אפשר לנהוג כך כשאין לדעת על מה ועל מי לסמוך? כמה זמן המצב עוד ימשך? האם בכלל נטע תצא ממנו ותחזור להיות אותה נערה בריאה שהייתה קודם?
ממש כמו בשיר "הו כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?" (רחל, 1927), גם ההורים מוצאים עצמם מפקפקים וחוקרים עצמם לגבי העבר, לגבי ההווה, ובעיקר לגבי העתיד שנראה כרגע מכוסה בעננים כבדים. רגשי אשם ותהיות לגבי "האם פעלנו נכון? האם עשינו הכל כדי למנוע את המשבר שקרה לה ואת האישפוז שהגיע בעקבותיו?" אופייניים מאד לשלב זה. אפילו הכמיהה הטבעית לחזור לחיים הקודמים נחשבת ל"אנוכית" כרגע, כשהציפייה היא כשכל בני המשפחה יתלכדו מסביב לבת.
המצב הקיצוני מביא להקצנה בהתנהגות של כל אחד מבני המשפחה: לדוגמה - האב, שהיה אופטימי קודם יחזיק באופטימיות שלו את המשפחה מעל הגלים הסוערים ולא יניח לספינה להתנפץ. לעומתו, האם תחזיק בקצה האחר של המציאות ותחווה את הקושי באופן ממשי, לפעמים דרך מחלה משל עצמה. לשני הצדדים ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, אבל איך מנווטים את הספינה הזו, נכון לעכשיו?
הוריה של נטע מותשים. לעיתים הם מדברים על רצון לרדת מגלגל החיים המסתובב ו"להיעלם". זהו חלק מההדהוד המשותף שבין הנערה למשפחתה, מצב שבו תחושות ורגשות עוברים מאחד לשני מבלי יכולת לעקוב ולדעת מי הבעלים של אותו הרגש ומה הביא להיווצרותו.
"אין לי אוויר", זועקת הנערה, "אני רוצה למות!" וההורים נבהלים. מאד. כדאי לזכור - מדובר בילדה מוכשרת וחכמה, שפתאום נעלמה להם בין הידיים אל מקום שאליו אין להם גישה, בו רופאים בחלוקים לבנים לקחו על עצמם לקבוע את גורלה מעתה והלאה.
גם מאוחר יותר, כשנטע יוצאת מהאשפוז, הם אינם יודעים - איך מעבדים את החוויה המטלטלת הזו, של מה שקרה לה? איך מתייחסים אליה מעתה – כחולה? כבריאה? מה מותר לדרוש ממנה בבית, ומה לא? ממה להיבהל, וממה לא? ומה מספרים למשפחה, לחברים, על הימים, השבועות או החודשים בהם נעדרה מן הבית? יותר מכל – איך מתמודדים עם נערה שמכריזה שהיא שונאת את עצמה, שונאת אותם, לפעמים מתרפקת עליהם אבל רוב הזמן מצהירה שהיא בכלל לא רוצה לחזור הביתה?
בשיחה אישית עם הנערה, מתברר שחלק מהצהרותיה על הרצון להתרחק מהבית, קשורות לכך שהיא דואגת לאחיה. היא אינה רוצה שהמשפחה תמשיך להתמקד בה וכך תילקח מאחיה תשומת הלב שהם זקוקים לה.
ומה לגבי הצורך של ההורים בקבלת עזרה? מצד אחד הם כמהים שמישהו יחזיק אותם, יעטוף אותם באהבה ולא יניח להם להתפרק, מצד שני הם מרגישים מוצפים ממפגשים עם אנשי מקצוע שרובם דיברו איתם על צרכיה של הבת. "ומה איתי?" שואל כל אחד מהם את עצמו. "מי רואה אותי עכשיו?" אותם רגשות של בלבול מופיעים גם אצל הנערה: רגע אחד היא רוצה לחזור להיות התינוקת של הוריה, ומוצאת עצמה מגיעה שוב ושוב אל מיטתם. ברגע השני היא מכריזה שנמאס לה ועכשיו, לאחר שיצאה מבית החולים, שיעזבו אותה בשקט ויתנו לה לחיות את חייה. גם לה יש רגשי אשם על סופת ההוריקן שעברה יחד איתה על כל המשפחה, ומצד שני היא מפנה טענות רבות כלפי ההורים שהביאו אותה למצב זה. הכל לא ברור, וספינת המשפחה מיטלטלת על מים סוערים.
שלב הכאוס: אתגרי הטיפול
גם אני, כמטפלת, משייטת לעיתים יחד עם המשפחה באותה הסירה. כשזה קורה, אני מזכירה לעצמי לא לפחד מהפחד ("והעיקר לא להתפחד כלל" – הר' נחמן מברסלב שנת תקס"ח). איש ים ותיק אמר לי פעם "במים אין לך את הפריביליגיה לפחד, את צריכה לחתור". כמו בים, גם כאן, למטפל אין את הפריבילגיה לפחד. כעת הוא חייב לחתור, עד שיעבור את חומת הגלים הנשברים בקול נהמה על סירתו הקטנה וירגיע את פחדיה של המשפחה. "את באמת רוצה למות?" שאלתי את נטע באותה פגישה, "או פשוט להמית את הכאב הזה שמקנן בך?". "אני לא מתכוונת למות, אחרי כל מה שעברתי", ענתה הנערה, וניתן היה לשמוע בבירור את אנחת הרווחה של הוריה, שהבינו שרק צריך לא לפחד לשאול.
עם זאת – נושא ה"היעלמות" מרחף באוויר. כשההורים מרגישים שגם הם "נעלמים" לעצמם ולי, עולה הצורך בחיזור אחריהם. אני זוכרת חלום שלי, שבו חלמתי שאני מזמינה אורחים רבים לאירוע. הם כבר רעבים, חסרי סבלנות ומתחילים להתלחש ביניהם, אבל אני מרגישה שאין לי מה להציע להם. למחרת הבנתי שרגשות הבושה, האשמה וחוסר האונים אותם חשתי בחלום, שייכים גם לי כמטפלת, וגם לאותה אם שלא הגיעה לפגישות ולא ענתה לטלפונים, כי הרגישה, לדבריה, ש"אין לי מה להציע לבתי".
שלב הכאוס: כלים טיפוליים
בשלב זה, תחושת אכפתיות ושידור של הרגשת יציבות – "יש לכם לאן לחזור, גם אם אתם נעלמים לרגע לעצמכם ולי" - מוכיחה עצמה בדרך כלל, וכשבני המשפחה חוזרים, הם מודים למטפל על כך שלא ויתר עליהם. חשוב מאד, בשלב זה במיוחד ולאורך כל הטיפול, להרבות בגילויי הערכה כנים – ליכולת להכיל כאב, למאמצי ההגעה לטיפול, להתמודדות בתנאים לא פשוטים ולאומץ להביע בכנות את מה שהם מרגישים. כמטפלת, עלי להחזיק את לפיד התקווה ברגעים כאלו: "אני יכולה להבין את הייאוש שלכם כרגע, אבל אני יודעת שיש עוד אפשרויות שעומדות בפנינו, שנוכל לגלות אותן יחד".
חוכמת הפיצול, חוכמת האיחוד
התחלנו כמשפחה, אבל מהר מאד אני שמה לב שכל אחד מהנוכחים בחדר זקוק גם לתשומת לב אישית – כל אחד מההורים, ההורים כזוג, האחים ונטע עצמה. בהשקפתי על הטיפול המשפחתי אני רואה מבנה גמיש, שמטרתו לענות על הצרכים של בני המשפחה בכל זמן נתון. מסיבה זו אני מציעה להם לעיתים להגיע אלי לשיחות אישיות וזוגיות לפי הצורך, ומפנה את נטע לטיפול פרטני. לפעמים נקיים גם שיחות של אם ובת, או אב ובת, לפי הנסיבות או לפי בקשתם, שיחות שמאפשרות התגלויות חדשות ביחסים.
פעם בחודש אנחנו ממשיכים להיפגש יחד, כל המשפחה, בהתאם למתאפשר. לעיתים מגיעים רק ההורים והנערה, ולעיתים מתווספים גם אח או אחות, אשר "מקנאים" באינטימיות החדשה שנוצרה ומבקשים להגיע גם הם לטיפול.
הנה, לדוגמה, מפגש פרטני עם אחותו של נער מאושפז: רק בת 12, וכבר 3 שנים היא מרגישה שהיא לבד עם רגשותיה, שאין לה עם מי לדבר. המשבר של אחיה הבכור, זה שהיה מדגדג אותה כשהיתה קטנה עד שהיתה בוכה מצחוק ומתחננת שיפסיק כי אין לה יותר נשימה, החל בהסתגרות בחדרו. משבר זה לקח ממנה גם את האח וגם את ההורים. את האח אישפזו, בסופו של דבר, מבלי שמישהו הסביר לה מה קורה איתו ולמה, ואילו ההורים, שהיו עסוקים כל הזמן בביקוריהם אצלו, לא היו פנויים כלל לראות שגם היא סובלת אבל בשקט, מבלי שאיש יידע. כשהוא אושפז היא הפסיקה להזמין חברות הביתה, כי לא רצתה שישאלו אותה איפה הוא והיא לא תדע מה להשיב, וכך נותרה ללא חברות, וללא אף אדם מבוגר שיבין את מצוקתה. להאשמותיהם של ההורים זה את זה ולדאגותיהם שנאמרו בטלפון הקשיבה בשקט, כמו עכבר, כאילו אינה קיימת. הם אכן היו בטוחים שהיא מוגנת ושאינה יודעת דבר. גם כיום, לאחר שחזר האח והעניינים הסתדרו, היא עדיין חוששת לשאול אותו מה היה שם, חוששת לגעת בפצע פתוח שאולי עדיין מדמם.
עם זאת התעקשה, בפעם הראשונה, להגיע אלי לשיחה עם הוריה. מסתבר ששמי נלחש או נאמר כבר כמה שנים בביתם, כמקור ל"זו שאפשר להתייעץ איתה על הכל". עכשיו היא החליטה שהגיע זמנה לעבור לקדמת הבימה, ולספר לכולם את סיפורה המושתק. סוף סוף היא מרשה לעצמה לכעוס, לבכות, לשאול שאלות, להביע דאגה כנה לאחיה בצד האמירה "אל תשכחו שגם אני פה".
למבנה הגמיש של "חוכמת הפיצול" יש לדעתי מספר יתרונות: ראשית, הוא משדר למשפחה מסר של קבלה מוחלטת של כל חבריה, בכל הרכב שהוא. שנית, הוא מתאים להשקפתי שבמשפחה בריאה כל שני אנשים יכולים לנהל דיאלוג ביניהם, בלי צורך בתיווך או בהתערבות של אדם שלישי. ולבסוף, הגמישות שבבסיס התהליך מייצגת משהו שונה לגמרי מהנוקשות שאפיינה את המשפחה לפני המשבר, נוקשות אשר למעשה הביאה את המשבר אל פתחו.
הפיסול המשפחתי
דוגמה נוספת – לאחר שנפגשתי עם כל אחד מהילדים לחוד, נערכה פגישה משותפת של שני אחיה של נטע עם ההורים, שטענו שבזמן האחרון האחים רבים על כל דבר. כדי לשים אותם באותו הצד של ביצוע משימה משותפת, ביקשתי משני האחים שיבחרו חפץ שמייצג כל אחד מהם, וגם חפץ שמייצג את אחותם. בהמשך ביקשתי שיפסלו את משפחתם כפי שהם רואים אותה כיום. הילדים "חילקו" את ההורים, כל הורה עם ילד אחד, ובאמצע הציבו את החפץ אותו בחרו עבור אחותם.
כששאלתי כל אחד מהם איך הוא מרגיש במצב הזה, עלה בכי והרגשה של נפרדות ובדידות. ההורים הופתעו מאד מראייתם החדה של הילדים את המצב, וכאבו אותו יחד איתם. חיזקתי אותם מאד על הרגשות הכנים שהעלו, ואז ביקשתי שיפסלו את המשפחה כפי שהיו רוצים לראות אותה. הילדים מיד העמידו את שני ההורים אחד ליד השני, וכשההורים נתנו ידיים והתחבקו הם צהלו ושמחו. לאור האווירה המשפחתית החמה שנוצרה, הוחלט לקיים את הפגישה הבאה יחד עם אחותם, והם לקחו על עצמם לשכנע אותה להגיע.
תראו אותי!
במשפחות כמו זו של נטע, בהן יש אדם רגיש במיוחד שנחשף לחוויות שאינו יכול לעמוד בהן, יש קריאה מהדהדת שעוברת בין בני כל המשפחה – "תראו אותי!" חוזרת נטע ומתחננת "כשאני אומרת לכם שאני מרגישה לא טוב אל תזלזלו בי ותגידו "זה לא נורא", אלא פשוט תאמינו לי! "אז איך עלינו להגיב?" שואלים ההורים. "תגידו לי שאתם ממש מצטערים שאני מרגישה ככה, ותשאלו אותי איך אפשר לעזור לי", היא מדריכה אותם.
השבת האמון
נושא האמון ("תאמינו לי") הוא קריטי לאחר משבר בו נשברים כל הכללים. במה אפשר להאמין? ולמי? המשבר מתעצם כשמדובר במשפחה, כמו זו של נטע, בה כל הכאבים טואטאו עד עתה מתחת לשטיח. רק לעיתים רחוקות הרימו ראש והציצו, גרמו לבהלה וחזרו להתחבא.
האם, שכבר זמן רב אינה רואה את עצמה מזדעקת "ומה איתנו? מי רואה אותנו"? "איך את רוצה שנראה אותך אם את מפסיקה את הצעידות היומיות שלך בשביל להישאר בבית איתי? קודם כל תראי את עצמך!" נוזפת בה נטע. "את יודעת מה? אני מוכנה אפילו לצעוד איתך ביחד, אם זה יעשה לך טוב". "בסדר", מתרצה האם, אבל אם לא מתחשק לי יום אחד אז תאמיני לי שאני באמת עייפה היום..."
להרגיע את הציפור
בפגישות המשפחתיות הראשונות, נטע מרבה לבכות ולכעוס על הוריה ולהכריז "אני לא רוצה להישאר פה, קחו אותי הביתה". בהדרגה מסתבר שהיא נבהלת מכל צל של ויכוח ביניהם שעלול להחריף, ולכן ממהרת למקד אותם שוב בה ובצרכיה. עולה בי הרהור שנטע, כמו ציפור הקנרית שהזהירה את הכורים במכרה לצאת כשהרגישה שאין מספיק חמצן באוויר, מרפרפת עכשיו בפראות בכנפיה על מנת לסמן לבני משפחתה שהגיע הזמן לשנות דפוסי התנהגות ודפוסי חשיבה מקובעים1. נטע, שהביאה איתה את מתנת הכנות וגילוי הלב למשפחה, מתקשה עדיין לעיתים להביע ישירות את רגשותיה, וזקוקה לעזרה בהצגתם לפני משפחתה.
מטרתי בשלב זה, לתת לנטע הרגשה שזה בסדר, היא יכולה לנוח ולהירגע, יש אדם אחר בחדר שתפקידו לשמור על השיח המכבד בין הוריה. לכן אני מטילה עצמי כעוגן בתוך החולות הנודדים, עד שגם היא וגם הוריה מרגישים שיש להם על מי להישען.
מתן מידע
לצד המידע המסביר ומתקף את אופני התגובה השונים אותם תיארתי, אני מקפידה לספק מידע כבר בשלב זה על תהליך השיקום של היציאה מהמשבר הצפוי להם, תוך נטיעת ניצנים של תקוה. זוהי התחלה של חיבור לשלב הרביעי של השינוי אותו מתארת וירג'יניה סאטיר, שלב פתיחת האפשרויות החדשות.
שלב פתיחת האפשרויות החדשות: אתגרי המשפחה
עֲצֵי הָאֹרֶן מִתְגַּבְּהִים מֵעָלַי
נוֹשְׂאִים אִצְטְרֻבְּלֵי
הַבְטָחוֹת.
זִרְעִי עֲתִיד חפוּנים שָׁם,
וְאוּלַי -
חפוּנים בְּכַף יָדִי?
(עוזית דגן)
בשלב זה מתבצעת הערכה מחדש של ציפיות העבר וההווה, וישנה הרגשה של מעבר ממה שוירגיניה מכנה "אנרגיית הישרדות" לאנרגיית חיים. למה הכוונה? במשפחתה של נטע, לדוגמה, מסתמנת הקלה מסוימת כשנמצאת מסגרת לימודית המתאימה עבורה (אשפוז יום, פנימיה טיפולית או חזרה לבית הספר בקהילה) ומתחילה חזרה לסדר יום משפחתי רגיל. המשפחה לומדת לחזור לשגרה, אבל ממקום אחר, חדש לה. מעכשיו כבר יש ארוחות ערב משותפות בליל שישי, ויש הקשבה סביב השולחן למה שיש לכל אחד מהם להגיד. במקרה של מתיחות שהיתה בין האחים נערכים ביניהם הסכמים, כמו על "מי שולט בשלט", ואיך נוהגים כשמישהו מהם מביא חברים הביתה.
ישנה השתדלות שכל ילד יבלה יום אחד בשבוע זמן איכות עם אחד מההורים, ובמקרה הצורך מגייסים גם את המשפחה המורחבת לנושא זה.
שלב פתיחת האפשרויות החדשות: אתגרי הטיפול
גם אצל המטפל מורגשת בדרך כלל ירידה בצורך ה"חירומי" להחזיק את המשפחה מעל פני המים, ומתגלה הצורך להרחיב את מאגר הכלים הטיפוליים. בשלב זה נעשית עבודה רבה בהרחבת המודעות – להיסטוריה המשפחתית, לחוקי המשפחה, לחלקים הפנימיים של כל אחד מהם שמשתקפים בחוץ, ובעיקר לחיזוק הכוחות האישיים והמשפחתיים.
לדוגמה – כשהאב מגלה שהוא אינו אוהב את האגרסיביות שבו, שלטענת אשתו הרחיקה ממנו את הילדים, נחקור את הנושא יחד איתו ונשאל שאלה כמו: "כשאתה אומר שאתה לא אוהב את התכונה הזו אצלך, אני תוהה אם יש רגעים שבהם אתה מעריך את החלק הזה של התוקפנות שמוכר לך כל כך?" בכך נסייע לו לראות שלכל חלק שקיים בנו יש תפקיד מסוים שחשוב להכיר בו, ורק אחר כך ניתן לנסות לעדנו או לשנותו.
שלב פתיחת האפשרויות החדשות: כלים טיפוליים
ניבוי חיובי
לדוגמה, נטע ניגנה לפני האשפוז ועכשיו אינה רוצה לחזור ולנגן, אפשר לראות זאת כתגובה של "עצירת חירום" שבה הגוף מגייס כוחות להתמודדות ואינו יכול כרגע להתפנות ל"מותרות" כגון אלו. עם זאת, ניתן לציין בפניה – "יום אחד, בלי שתרגישי, פתאום תימשכי שוב לכלי הנגינה בחבלי קסם. ביום שבו זה יקרה תני לעצמך להיות שם, עם הקשבה מלאה לצרכייך ולרצונך". לעיתים יש בדברים האלה מעין נבואה שמגשימה את עצמה.
נתחיל בדברים הטובים
בפגישות הבאות אנחנו קובעים כלל: מתחילים בחיפוש השינויים החיוביים שקרו במהלך השבוע. ציון השינויים הללו מעביר את כובד המשקל מהתמקדות בקשיים שהיו להתמקדות בשינויים, קטנים ככל שיהיו אצל כל אחד מבני המשפחה, דוגמת הצלחה לדבר בטון אחר בבית, או כל עזרה שניתנת אחד לשני. בני המשפחה לומדים שהכרה במעשים אלה נעימה להם ומגבירה את תדירותם, לכן הם משתפים פעולה בשמחה, ולומדים להודות על היש הקיים בחייהם כרגע.
הבניה מחדש
בהזדמנות זו אני מציירת את מה שנראה עד עתה כחולשה הראויה להתבייש בה, עצם ה"שיגעון" והאשפוז – כמעשה אמיץ של נטע. עצם "הרשות" שלקחה לעצמה לסטות ממסלול החיים הרגיל ולהתמוטט אל תוך אותו "חדר חושך" מאפשרת לה, במקרים רבים, להפיל חומות פנימיות של איסורים כובלים או של רגשי אשם, ולהיוולד מחדש כאדם ספונטני יותר, מחובר הרבה יותר להווייתו הפנימית. שינוי זה מסמן לבני המשפחה האחרים – "גם אתם יכולים להשתנות!"
גם את הגעתם של בני המשפחה לטיפול אני מתארת כמעשה של אומץ, שאינו מובן מאליו כלל ודורש תעצומות נפש. אם לדוגמא האב התקשה מאד להגיע בתחילה כי לדבריו "עד עכשיו פתרתי את כל הקשיים בכוחות עצמי, אז מה שונה עכשיו?", אני מציינת בהערכה רבה את הכוחות שסייעו לו עד היום להתמודד, ואת העובדה שכוחות אלו תמכו בנטע בשעותיה הקשות, והיוו עבורה קרש הצלה וגשר החוצה. עם זאת, השיטה בה נקט בעבר של הפניית המבט הצידה ככל הנראה לא תעבוד פה, וניתנת לו הזדמנות להגיע ולעבד אחרת את הדברים. זכות הבחירה היא שלו בלבד.
תהליך ה"הבנייה מחדש" (Reframing) מאפשר למשפחה לספר לעצמה סיפור אחר וחדש על הסיבות שגרמו לאשפוז, ולראות את הנערה ואת עצמם באור שונה לגמרי.
חיזוק והעצמה
נטע היא נערה ששברה טאבו רב שנים במשפחתה, טאבו שאמר "לא מדברים על זה". עבורה, מפאת רגישותה הרבה, הבחירה להישאר באווירה המשפחתית שבה נושאים רבים רוחשים מתחת לפני הקרקע, הייתה באמת בבחינת "לחיות או למות". עכשיו, סוף סוף היא הצליחה להביא את כל בני משפחתה לטיפול משותף, והיא הקובעת את הכלל – מדברים על הכל! פלא שהגדרתי אותה כ"מנהיגה" למשפחתה?
חשוב לזכור שתהליך השינוי הוא תהליך מתמשך שלעולם אינו נפסק, לכן גם כאשר מגיעה המשפחה כבר לשלב החמישי, השלב של יישום הדרכים החדשות אותן סללו לעצמם ועיגון השינוי, יהיו תמיד "משיכות" לעבר חזרה למוכר והידוע, איתו חיו כל כך הרבה שנים.
שלב עיגון השינוי: אתגרי המשפחה
בשלב זה יכולים שוב להיווצר "חורים" בהגעה לטיפול. למשל, במקרה בו הנערה מתאשפזת שוב, המשפחה חווה מעין "נפילה חופשית" ללא מצנח: התאמצנו ועבדנו כל כך קשה, אז איך זה קרה לנו שוב? לעיתים הם אפילו עלולים לעזוב את הטיפול מרוב יאוש. לעומת זאת, אם יתמידו להגיע, כמו במקרה של נטע – הם יוכלו לבחון מה גרם לה ולהם לחזור לדפוסים הקודמים, לקבל בעלות על החלקים שמתקשים להאמין בשינוי, ולהמשיך הלאה עד לשלב השישי והאחרון של יצירת איזון משפחתי חדש, שמאופיין בהרבה יותר ספונטניות ויצירתיות.
שלב עיגון השינוי: אתגרי הטיפול
גם כאן, על המטפל לשמור על נפרדות, ולא "ליפול" יחד עם המשפחה. כשרואים את התהליך כספירלה שעולה כלפי מעלה אפשר, כשנחווית ירידה זמנית, לבחון אותה מול נקודת ההתחלה, ולהיווכח שאנחנו כבר מזמן לא היכן שהתחלנו, אלא במקום חדש לגמרי. תפקידנו כמטפלים הוא להזכיר לנו ולמשפחה, שגם אם אירע אשפוז חוזר, אין כאן חזרה לנקודת ההתחלה מאחר שהמשפחה רכשה בתהליך הטיפול כלים חדשים להתמודדות עם המצב.
כל זה לא היה יכול לקרות, לולא הייתי מוקפת במעגל של ידיים טובות, תומכות, מכילות, ומגבות. אחד היתרונות הבולטים בעבודה בתחנה לטיפול משפחתי, היא זכות ההדרכה – גם כמודרכת, וגם כמדריכה. להדרכה טובה, כמו זו שזכיתי לה, ניתן להביא גם את התסכולים וגם את נקודות ההצלחה, ולקבל משוב אמיתי שמזכיר לך את עובדת היותך מגדלור לספינות אבודות, גם בשעה שהן אינן מסוגלות, באותו הרגע, לכוון את דרכן אל האור.
הדרכה משמעותית גם עושה שימוש חכם בעבודת הצוות העובד סביב משפחה מסוימת. כשמתגלע ויכוח חריף בין המטפלים במשפחה (למשל על מידת הסיכוי לאובדנות של אותה נערה) – חשוב להבין שכל אחד מהמטפלים מייצג מימד מסוים של המשפחה, ולכן אין כאן מישהו שצודק ואחר שטועה. במקרה כזה נותר רק להחליט איך אנחנו ממשיכים לעבוד יחד כצוות, שמשכיל להכיל בתוכו את נקודות הראות השונות. ההנחה היא שכאשר אנחנו נוכל לבצע אינטגרציה בתוכנו, גם המשפחה תוכל לעשות את אותו החיבור של קבלת ההפכים בתוכה. הנחה זו מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש.
שלב עיגון השינוי: כלים טיפוליים
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר" כותב יהודה עמיחי (1968). אחת ממטרות הטיפול היא להיות פחות צודקים ויותר מקשיבים – כל אחד לעצמו, ואחד לצרכי השני.
בכדי לסייע לצאת מן ה"עמדה" הנוקשה אותה בנו לעצמם בני המשפחה, ומאחוריה היו רגילים להסתתר או שממנה היו רגילים לירות לעבר האחר, אני אוהבת לשאול את השאלה – "מי אמר?" שאלה זו מאפשרת חשיבה מחודשת על כל נושא ממקום נקי לגמרי, כדברי המשורר: " אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח, כמו חפרפרת, כמו חריש" (עמיחי, 1968).
עניין ידוע הוא שעצם קיומו של ה"חריש העמוק" הזה, שהופך קיבעונות אישיים וסדרים משפחתיים קודמים על ראשם, יכול לאפשר לנו הזדמנות לצמיחה. במשפחות עמן עבדתי השתמשתי בכוחות שהתגלו בזמן הקשיים כמנוף לצמיחה. לדוגמא - אם נטע הצליחה להסתגל אל צוות בית החולים ולמשתקמים האחרים בני גילה, יש בכך סימן ברור שגם לבית הספר החדש היא תצליח להסתגל. ואם הדפוס המשפחתי היה של צעקות ומריבות בלתי פוסקות שנעלמו בזמן המשבר, אנחנו נבחן היטב מה עזר להן להיעלם וכיצד ניתן לשמר את האווירה הטובה שהיתה בבית.
בנוסף, אם בתקופה הראשונה לאחר המשבר נטע מפתחת תלות גדולה בהוריה, מה שצפוי שיקרה עד שתגיע להרגשה של יציבות, ונכנסת אפילו למיטתם – השאלה הזו תגיע כשהם ירגישו שאינם יכולים לבקש ממנה להשאיר את המקום הפרטי הזה לעצמם. "מי אמר?" אני שואלת, ואנחנו בוחנים יחד איך בכל זאת ניתן לדאוג לצרכיהם, בלי לפגוע בנערה.
יתרה מזו, אחד מסימני ההבראה אותו ראיתי אצל נטע, היה כאשר ביקשה להיפגש עם הבנות "משם". רק הן יכולות להבין באמת מה עבר עליה, ורק איתן אפשר לספר את הסיפורים ולצחוק על ההווי המיוחד שנוצר שם, בבית החולים. בתחילה הביעו ההורים התנגדות, שנבעה מתוך החשש שהחברות "יכאיבו לה ויגררו אותה חזרה ל"שם". "מי אמר?" שאלנו, ואכן, לאחר שהשתכנעו לקיים את המפגש, הוא עבר בשלום ובשמחה רבה. חשוב מכל – הוא איפשר לנטע לחזור ו"להדביק" את חלקי הסיפור הישן עם הסיפור החדש שלה, ולחבר סיפור עכשווי שבנוי על מספר יסודות, שכולם שלה.
העברת לפיד התקווה ככלי מרכזי בעיגון השינוי
למטפל, לדעתי, ישנו תפקיד חשוב ביותר בהחזקת לפיד התקווה עבור בני המשפחה. הוא זה שמייצג את הידיעה שמעבר לחושך שבו הם נמצאים קיים אור גדול, והם אכן בדרך לשם. כמו מדריך טיולים מיומן, הוא יגיד להם "את הקטע הקשה כבר עברתם, חכו עד שתגיעו אל ראש ההר ותראו את הזריחה".
העובדה המעניינת היא, שבהמשך הדרך הלפיד הזה מועבר בין בני המשפחה, וכל אחד שמחזיק בו מבין שתפקידו עכשיו הוא לחזק את האחרים. כמטפלת אני תומכת מאד בתופעה זו. גם אם אדם אינו תופש עדיין שעכשיו תורו להחזיק את הלפיד, אני מעודדת אותו ומראה לו כמה בני המשפחה זקוקים לו וכמה ביכולתו לסייע בשיפור המצב הקיים.
לדוגמא – אם אב המשפחה נופל לתוך דיכאון כתוצאה מהמצב, והאם קולטת שעל-ידי כך שהיא מספקת לו "פרויקטים" לעבוד עליהם הוא הולך ומשתקם - אאתגר אותה להציב לו משימות, וכך גם היא וגם הוא ירגישו חזקים יותר.
להיות אדם בוחר - מאנרגיית הישרדות לאנרגיית חיים
במאמר זה תיארתי את המשבר הגדול אותו חווה הנערה והמשפחה בעת האשפוז הפסיכיאטרי, ואת הדרך הארוכה והמפותלת ליציאה ממנו, בעזרת הטיפול המשפחתי. ניסיתי להראות איך, כמו בשירו של ליאונרד כהן (1992) דווקא דרך הסדק של הקשיים הכרוכים באירוע כזה חודר האור – הן לאדם, והן למשפחתו.
להבנתי, קיימות שתי איכויות סותרות באדם, ושתיהן חשובות באותה המידה לקביעת הכיוון בו יתפתחו חייו. האיכות הראשונה הינה היכולת להיות הקש שצף על פני הנהר ונותן לנהר להובילו, והאיכות השנייה היא היכולת להיות הנהר עצמו. איך יודע האדם מתי להניח לעצמו ולהיות הקש, ומתי להוביל את זרם המים בנהר? התשובה נעוצה ביכולת הבחירה. אותה יכולת עליה מדברים יאלום (2002), סאטיר, ומטפלים הומניסטים אחרים.
כשמתרחשת טרנספורמציה בטיפול, האדם מצליח בהדרגה להרגיש שגם אם אין לו יכולת לצפות את האירועים שיקרו לו, יש לו עדיין זכות בחירה אמיתית לגבי הדרך בה הוא בוחר להתמודד איתם. בנקודה זו מתחיל השינוי, כשהאדם חוזר להתחבר אל אנרגיית החיים שבתוכו. כך, טיפין טיפין, הוא לומד להקשיב לרגשותיו, לזהות את ערכיו ואת ה"חוקים" שהנחו עד עתה את חייו, להפריד בין ציפיותיו מעצמו ומאחרים (שתמיד יש בצידן אכזבה מסוימת), לבין כמיהותיו הפנימיות, המהותיות ביותר, ולבחור באיזו דרך ירצה לממשן.
הכמיהות הן אוניברסאליות, ומשותפות לכל בני האנוש באשר הם – להרגיש נאהב, מוערך, מוגן, חופשי ועם זאת שייך. ההקשבה לכמיהות, וההבנה שזה בסדר להיות קש על המים ובסדר להיות הנהר עצמו, מתוך הסכמה פנימית להיות נוכח בשני המקומות הסותרים הללו, הופכת אותנו לאדם "נושא הפכים". אדם כזה אינו נבהל משום מצב בחייו ונותן לעצמו לחוות כל רגש עד הסוף – גם את העצב והאכזבה, וגם את השמחה הפנימית שבתוכו, מעצם היותו חי.
איך מיישמים זאת? הנה דוגמה: אב לנערה שאושפזה, התאפיין בהתפרצויות רגשיות בלתי נשלטות שהפריעו לו ולשאר בני משפחתו לנהל חיים תקינים בבית. במהלך המפגשים האישיים (שנערכו כחלק מהטיפול המשפחתי), גילינו שהמקור להתפרצויות היא ההרגשה ש"אני לא בסדר", ושהאחר מנסה למחוק אותי ולכן עלי להילחם נגדו. בהדרגה הגענו למסקנה שהיכולת שלו לבחור את התגובה בה יגיב להתרחשות מסוימת, היא יכולת שמעניקה לו כוח ומעצימה אותו. בכל פעם שהצליח להגיב מתוך בחירה (לצאת מהבית ולעשות סיבוב קצר, לענות בהומור מחויך, או פשוט להתעלם), הרגיש שהוא כבר לא נסחף אחרי האירועים אלא מצליח לשלוט בהם. ביטחונו העצמי עלה, וכשמן הצד השני בני המשפחה הגיבו בהתאם, היחסים בבית השתפרו לאין ערוך.
"מבירא עמיקתא לאיגרא רמה" (מבור עמוק להר גבוה)
נטע ישבה מולי, מהפנטת אותי בעיניה הבורקות. לשמע דבריה לא יכולתי לעצור את החיוך הגאה שהציף את פניי:
"את לא תאמיני, אני עוסקת במיליון ואחד דברים, ובכולם ממש טוב לי. בלימודים עשיתי את האבחון שדיברנו עליו, ויצא שאני מחוננת! הסבירו לי שיש לי הפרעות קשב וריכוז וקושי בזיכרון, אבל אני לומדת כל מיני שיטות איך לזכור בעזרת צבעים, מספרים, וסיפור שאני מספרת לעצמי, וזה באמת עובד! אני גם לא מבריזה יותר מהשיעורים כמו פעם. אז היו ימים שלמים שלא נכנסתי לכיתה, וגם כשנכנסתי לא ממש הצלחתי להתרכז וזה ממש הלחיץ אותי כי ראיתי שיש המון דברים שאני לא מבינה.
היום אני נכנסת לכל השיעורים, ושואלת שאלות. אני יודעת שאני צריכה להיות פעילה כל הזמן בשיעור, כדי לא לגלוש אל תוך המחשבות שלי... חוץ מזה אני גם עובדת ומרוויחה כסף עבור הרישיון, ואני שם לגמרי לבד! את זוכרת שקודם פחדתי להישאר לבד והייתי צריכה כל הזמן שמישהו יישאר איתי? אז היום זה ממש לא מפריע לי! אני מקשיבה למוזיקה, עושה את העבודה ונהנית.
אני גם מתנדבת, ובתנועת הנוער אני מקבלת תפקידים של אחריות כי כולם סומכים עלי ועל יכולת הארגון שלי (חוץ מהחדר שלי, כמובן, שהוא עדיין מבולגן...)
יש לי חברות נהדרות. הן כבר התרגלו לעובדה שבגלל שאני צריכה שהכל יהיה בשליטה אני תמיד מתכננת איך נגיע, מה נעשה, ואיך נחזור. הן אפילו אמרו שממש כיף להן שיש להן על מי לסמוך!
בבית אני כמעט לא נמצאת בגלל כל הפעילויות שלי, אבל כשאני שם אני עוזרת כמה שאני יכולה וההורים מאד מעריכים וכבר לא מקטרים כמו קודם.
בכלל, היום אני מבינה שלולא הנפילה הקשה הזו שעברתי, לא הייתי מגיעה להיות מי שאני. את צריכה לשמוע אותי – כשכל החברות מתלוננות על כל הדברים הקטנים שקשים להן אני אומרת להן – תסתכלו על הצד היפה בכל דבר. אני לא יכולה לספר להן איזו דרך קשה עברתי, אבל אני כן מרגישה הרבה יותר בוגרת לפעמים, פשוט כי רכשתי ניסיון חיים שגרם לי לראות את כל החיים אחרת.
למשל, פעם כשמורה היתה מרגיזה אותי הייתי עונה לה בחוצפה, ומתקשרת לאמא בוכה שתבוא לקחת אותי כי אני לא מתכוונת להיכנס לשיעורים של המורה הזו יותר אף פעם בחיים. היום אני אומרת לעצמי "נכון, את כועסת", הולכת קצת לדבר עם היועצת ואחר-כך חוזרת לשיעורים שלה כרגיל כאילו לא קרה כלום. אני פשוט כבר לא רואה את הדברים בשחור או לבן כמו פעם, ויודעת שגם אם כרגע אני מרגישה עצבנית עוד רגע זה יעבור, כמו שהרבה דברים קשים בחיים עוברים..."
חיבקתי אותה במילים עוטפות. זוכרת יחד איתה את הדרך הקשה והמאתגרת שעברנו יחד, שמחה שציפור הקנרית הנפלאה, הרגישה והצבעונית הזו, יכולה שוב לנשום.
מְסִבַּת הַחֲלָקִים
אֲנִי שְׂמֵחָה עִם חֲלָקַי,
עִם הֱיוֹתִי חֶלְקִית
אֲבָל שְׁלֵמָה,
עִם חֶלְקִי
בָּכֶם.
(עוזית דגן)
הערה
המחשבה על התופעה שקראתי לה "תסמונת ציפור הקנרית" מלווה אותי כבר זמן רב. לאחרונה קיבלתי לה אישור בלתי צפוי, כשנחשפתי לאופן אחר שבו "מתגייסים" בני נוער לסייע למשפחותיהם על ידי כניסה למחלה. מדובר בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" על ילדי פליטים משוודיה, שמשפחותיהם לא קיבלו היתר להמשיך ולקבל שם מקלט.
בני נוער אלו, שתוארו במאמרים הרפואיים כילדים הפיקחים והרגישים ביותר במשפחתם, ניסו לשמש מתווכים כדי לסייע למשפחה. כשלא הצליחו במשימתם נכנסו למעין "תרדמת", שארכה חודשים ולפעמים גם שנים. הם פשוט גילמו בגופם את מצב חוסר האונים המתמשך בו היתה נתונה המשפחה. כפי שכתב המשורר המצוטט בכתבה, ד.מ. תומס – "התת מודע הוא סימבוליסט דייקן" (אביב, 2017) במקרים רבים אכן המחלה השיגה את יעדה ומשפחתם קיבלה את ההיתר המיוחל, עקב מצבם. המעניין הוא, שכאשר נודע להם על האישור להישאר, הם יצאו מהתרדמת ויכלו לחזור, בהדרגה, לתפקוד רגיל. המשימה אותה לקחו על עצמם הסתיימה בהצלחה, אבל באיזה מחיר...
מקורות
אביב, רייצ'ל (2017). "הם כמו שלגיה, הם פשוט נשמטים מהעולם", ניו-יורקר. פורסם במוסף הארץ ב- 11.8.2017
אהרני, ט. (2015) . האוצר החבוי באבן ספיר: הטיפול כטרנספורמציה מאנרגיית הישרדות לאנרגיית חיים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 1/1/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3311
בלובשטיין רחל, "ואולי", פורסם בעיתון דבר, 3 ביוני 1927.
יאלום א. (2002). מתנת התרפיה. הוצאת כינרת.
עמיחי י. (1968). "המקום שבו אנו צודקים" מתוך ספרו שירים 1962-1948, הוצאת שוקן תל-אביב.
רבי נחמן מברסלב, תקס"ח. ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן מח.
Banmen, J., Gerber, J., & Gomori, M. (1991).The Satir model family therapy and beyond. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
Banmen,J. (Ed.), (2008). Satir transformational systemic therapy. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
Cohen, L. (1992). Anthem. The Future (Album 10).
Google Answers (2003). Virginia Satir Quote: The certainty of misery is preferable to the misery of uncertainty. Retrieved 17 February 2016 from http://answers.google.com/answers/threadview?id=176219
