"וּמִתַּחַת לְאֶבֶן הֲפוּכָה עַקְרָב זוֹחֵל"
הטראומה כגשר וכמכשול
מאת גבי בונויט
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בפני החברה הפסיכואנליטית ב-11.11.2014 בתל אביב. פרטי המקרים הטיפוליים המתוארים במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים.
זהו מאמר המתאר מסע אישי בעקבות הטראומה והזיכרון, אף שיש בו גם חלקים קליניים ומקצועיים.
נקודת המוצא שלי היא הניסיון לתאר את עולמו של אבי, פליט מברלין שנשא כל ימיו את טראומת הגירוש תוך הכחשה מוחלטת של הכאב והזעם; הדרך תתפתל במאמץ להראות כיצד עוברת הטראומה מדור לדור כמו תפוח אדמה לוהט; היא תעבור גם בהקשר הסביבתי של הטראומה, בעיקר מתוך הבנתי שהעילה המרכזית לחוויה הפוסט-טראומתית איננה בהכרח האירוע עצמו, אלא הכחשתו והעדר ההכרה של הסביבה בהתרחשותו; והיא תשוב שוב ושוב לאזורי הזיקה בין הכחשת הטראומה לבין טיבה ה"עקרבי", המגיח מתחת לאבן ועוקץ במפתיע. בדרך מפוזרות לא מעט אבני נגף, יש בה בורות, אזורים "מתים" שאין אליהם גישה, אבל ההליכה בה מבטיחה גם גילוי של נופים חדשים.
נוף עם ברושים כרותים
נוף עם ברושים כרותים. ציור: אלי שמיר
באתוס של התחדשות העם היהודי בארץ ישראל, עמק יזרעאל מסמל את העושר והשפע, את רגבי האדמה עתירי הזרעים והשתילים, את האושר שבעבודת הכפיים ואת דמותו של הישראלי החדש האוחז את המגל ביד אחת ואת נשקו ביד השנייה. זהו עמק פורה שחלק מהיישובים בו כרוכים בקשר הדוק עם התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל. והנה, בקדמת ציור של עמק יזרעאל פרי מכחולו של הצייר אלי שמיר, ניצבים שבעה גזעים כרותים של ברושים. הקומפוזיציה של הציור מכריחה את הצופה להתבונן בעושר של העמק מבעד לגדם מעשה ידו של האדם. כך, בתוך הפרדוקס הזה – בין החסר לבין המלא, בין הפצוע לבין הבריא, בין האין לבין היש – נוצר מתח ויזואלי ורגשי קשה.
שיר העמק
בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.
מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,
שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,
זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,
זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.
מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?...
אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?
מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?...
"שיר העמק", שירם הידוע והפסטורלי של דניאל סמבורסקי ונתן אלתרמן, המוקדש גם הוא לעמק יזרעאל, מקיים בתוכו את אותו מתח מציורו של שמיר: זהו שיר שכל ילד שגדל וחונך בישראל למד לזמזמו ולשיר אותו, שכששומעים אותו חושבים על שיר אהבה לארץ חדשה ונהדרת; אך אל מול "ים הדגן המתנועע" ו"שיר העדר המצלצל" הציבו הכותבים את קול הירייה, הכאב והפחד, ואל מול "תבורך ארצי ותתהלל" את הנפילה של אדם שנפגע מירייה.
המתח העולה מהציור ומהשיר קשה להכלה, אולי קשה מנשוא, ובתוך כך מזמין פיצול והכחשה. ובכל זאת אני מבקש לשאול: האם ניתן ליהנות מהשפע הפנימי, מהיצירתיות, האם אפשר לאהוב, להיות נאהב – מבלי לתת מקום לברושים הכרותים ולקול הירייה?
העולם השלישי
קפה איינשטיין בברלין. ספל קפה, כריך, כוס מים מהברז, חלון פתוח, תנועת אנשים. בני מתחתן. חזר אל הארץ שממנה גורש סבו שהוא אבי. בית וגירוש: צמד מילים שאינן יכולות לשכון במרחב אחד. שהרי הבית מעצם מהותו איננו יכול להכיל את פוטנציאל הגירוש. ואולי, במחשבה נוספת, גירוש המערֵב בתוכו עלבון יכול להיות רק מתוך מה שאתה קורא לו ׳ביתי׳.
כך גם ב"אלביתי" (unheimlich) של פרויד: המילה heimlich טומנת בחובה את הגעגוע הבלתי נדלה לבית שיש בו חום, מחסה ואהבה. הרישא של ה-un הופכת את הביתי, מושא הגעגוע, למפחיד ומעורר אימה. בתווך שבין ה-"בית" ל"אל" מתרחש הגירוש. בפער הבלתי נסבל בין הבית לבין הגירוש נוצקת הטראומה, השבר, והתהום שאינם ניתנים לגישור: אתה ניצב על אחת משפות התהום, ואינך יכול לחבור לגדה השנייה. ואפילו אינך יכול לבחור באיזו גדה תחיה.
בה בעת, השבר – שאליו מתלווים חוסר אונים, העדר תקווה וייאוש – מזמין אותנו לבנות עולם אלטרנטיבי, עולם שכולו בריאה של הנפש, וכוחו הוא בין היתר בהיותו סודי, לעיתים סודי מול העולם ולעיתים סודי אף לסובייקט עצמו. במקום סודי זה מתקיים עולם של פלא, שבו חוסר האונים שלך הופך להיות כל יכולות. אובדן השליטה הופך אותך לאל קטן, הבורא עולם חדש על חורבות הבית והמשפחה. הייתי רוצה לקרוא לעולם הזה העולם השלישי, עולם שמתעלם מהשבר ושכוחו בשליטה אומניפוטנטית על כל הדמויות והאובייקטים המרכיבים אותו. יחד עם זאת, יש חיים ב"עולם השלישי": אלה חיים שמחכים להכרה שתאפשר לָעצמי גדילה והתפתחות, אחרת יישאר האזור ממית ומצמצם.
אני נזכר בסרטו המופלא של פליני על עירו רומא. באחד הרגעים המצמיתים של הסרט נפתח פתח לקטקומבה – מערת קבורה שעטורה בציורים עטורי צבעים. אבל שוד ושבר: ברגע שהמערה נחשפת לקרני השמש וְלָאור, דוהים כל הציורים במערה עד להיעלמותם המוחלטת. זהו העולם האלטרנטיבי. כוחו הוא בסודיותו המוחלטת; אם תחשוף אותו אל המציאות החיצונית הוא יאבד את כוחו וייעלם.
אבי גורש מגן העדן הפרטי שלו באוקטובר 1933. כל חלומותיו קרסו לתוך מציאות של גירוש והגליה. הוא השאיר מאחור את כל משאלותיו ותשוקותיו. הוא ויתר עליהם. לא יכול היה לשאת את הכאב. הזמן קפא שם. הוא איבד את רציפותו, נשאר ללא תנועה. מה שהיה הוא זה שיהיה. אבי מעולם לא התלונן, מעולם לא קיווה. הוא גם אף פעם לא התגעגע. ״אינני רומנטיקן״, התריס בכל פעם שניסיתי להבין היכן שוכן בליבו גן העדן האבוד. ואותה תיבה סגורה, שעטופה באשליה על היותה אטומה, נמסרה לי למשמרת – ככה, אטומה, מפחידה ומאיימת כפי שהיא – והפכה להיות הסופר שכותב את סיפור חיי וחייו.
אבא בלי שעון: סיפור קצר על אבי
"הזמן הוא מצרך שתמיד מתייקר. ככל שאני מתבגר, הוא הופך קשה יותר ויותר להשגה. בשביל להרוויח אפילו פיסת זמן קטנה צריך לעבוד מאוד קשה". כך היה אומר לו אביו, כדי להסביר לו מדוע איחור הוא דבר נורא ובלתי נסלח. יש רק דבר אחד שהוא נורא יותר מאיחור: לומר דבר שקר. הוא ראה בעיני רוחו את כדור הארץ מוחזק על ידי שני עמודים: עמוד האמת ועמוד הזמן. כשאחד העמודים נסדק העולם מתערער, ויש סכנה ממשית להתמוטטות.
בילדותו, כשקבעו להיפגש, היה אביו מתכנן ביחד איתו את הפגישה זמן רב מראש, ובונה, כמו מצביא ב"משחק מלחמה", את כל האלטרנטיבות האפשריות למקרה שהוא, כלומר האב, לא יגיע בזמן לפגישה: "אם לא אגיע לפגישה חכה כמה דקות, ואז תתקשר למספר הזה והזה, ודבר עם האיש או האישה הזה והזאת ושאל אותם מתי עזבתי, ואם הכול בסדר. חכה עוד כמה דקות, ואז תתקשר הביתה ותבקש מלוני שתבוא לקחת אותך, תגיד לה שבוודאי קרה אסון, שאבא לא הגיע...". אביו לא איחר מעולם. תמיד הגיע בזמן. אך האסון לא נעלם.
דרכו להתמודד עם האסון המתקרב הייתה להביט מעבר לאופק ולחפש שם את החיים שלאחר האסון. העתיד, עיצובו ותכנונו הפכו למשענתו. הוא, שאמור היה להסתחרר במערבולת של אסון מתקרב. כשהוא שוחה כל בוקר בבריכה שאותה הוא מכנה "הגיגית", הוא מטה את ראשו קדימה, עיניו חותרות מבעד למשקפי השחייה, מחפשות את דופן הבריכה. הוא נוגע בקיר. האסון נדחה לסיבוב הבא.
אביו ללא שעון היה אביו כמו חייל שפשט את מדיו לאחר שנים ארוכות של שירות בצבא, ועתה הוא עומד מול ארון הבגדים וצריך, לראשונה בחייו, לבחור בגד ללבוש. הוא עומד שעות על גבי שעות ואיננו יודע כיצד בוחרים בגד.
אביו היה חייל נאמן בצבא הזמן. הצבא התחלק לכיתות של דקות, מחלקות של שעות, פלוגות של ימים, גדודים של שעות, חטיבות של חודשים ואוגדות של שנים. דתו הייתה דת הזמן, והיחס האתאיסטי שלו לאלוהים נבע בין היתר מתוך האלהתו את הזמן. תמיד חשב שיחסו של אביו לזמן היה כמו יחסו של יהודי דתי אל השבת: יותר מששמר אביו את הזמן, שמר הזמן את אביו.
כשהיה אביו בן 16, בחודש פברואר שנת 1933, הצבא התפרק. נפער השבר. תפקידו של צבא הזמן היה למנוע אסון, ולכן, כשקרה האסון, לא היה עוד ערך לזמן. אביו איבד את רצף חייו. הוא המשיך להיאחז בזמן ולסדר אותו בשלשות וברביעיות, אבל עמוק בפנים חש כי הזמן הפך משענת קנה רצוץ. הוא המשיך לדבוק בו, אבל חדל להאמין בו. התוצאה הייתה חיים כפולים. כלפי חוץ לא השתנה כלום. הצבא המשיך לצעוד על זמנו. אבל עמוק בפנים, הזמן התערבב לעיסה של כאב, זעם וגעגועים.
בנו כנראה הרגיש בזה. מבלי שנתן לכך ביטוי מילולי, הוא הבין שלהמרות את פיו של אביו, לאַחֵר לפגישות איתו, היה כמו לחשוף את חווית הכאוס של אביו ולפגוש אותה. מכך פחד כל חייו.
אולי לכן בחר לעצמו את מקצועו – פסיכואנליטיקאי. בחדר בו עבד וטיפל באנשים נמדדו ונשקלו פרודות הזמן כאילו היו זהב. כאילו טבורה של הפסיכואנליזה איננו מסע אל העבר הלא מודע, אלא מסע גלקטי ביקום שהאטומים שלו בנויים מזמן על חלוקותיו השונות. במקום בו נמצא סוף הזמן, ואולי גם תחילתו, נמצא גם הלא מודע. בפנים ידע תמיד שהזמן איננו המסע עצמו, אלא החללית שמתוכה מתקיים המסע, ולכן השבר של הזמן הוא גם ההתרסקות של החללית.
כשהתרסקה מעבורת החלל "קולומביה" כתב לחברו הקדר שמה שפירק את המעבורת היו אריחי הקרמיקה שעטפו אותה. חברו ענה לו שמה שפירק את החללית לא היו האריחים, אלא הדבק שחיבר אותם זה לזה. חשב לעצמו שפרודות הזמן כמוהן כדבק: כשהוא נחלש הכול נשבר.
לקראת הסוף חדל אביו מלדבר. כאילו חיבר בין כמות המילים לכמות הזמן.
כשמתקצר הזמן מתקצר הדיבור. לקראת מותו פצח לפתע אביו בשירו של פרנק סינטרה "תן לי חמש דקות נוספות". הבן חיפש בתוכו חמש מילים לומר לו בחמש דקות ולא מצא.
סוף הסיפור.
השבר והחומה, הגירוש והגישור
אני הולך ברחוב האוניברסיטה בברלין; בניין ההומבולט גדול בשתיקתו מעליי. לפתע ניתק לו קן ציפורים מהעץ ונופל לידי, כמו הבית: פגיע, שמוט, ללא אימא ציפור, וללא ביצים.
אנחנו ב-1998, 65 שנים לאחר שאבי גורש. אחי, אבי, אני וילדיי נוסעים לברלין. קוראים לזה טיול שורשים. אני קורא לזה מסע לאורך קווי המתאר של השבר. בשדה התעופה מתברר שאחי שכח את הדרכון הישראלי שלו. אני כועס. עתה אני מבין: כיצד ניתן להחזיק שתי זהויות שגירשו זו את זו לדיראון עולם? אנחנו פוסעים בברלין לאורך הנהר, לאורך הבתים ולאורכה של ההיסטוריה. מסמנים את הבתים בהם גר אבי. פניו נשארות ענייניות. שום רגש, אין אפילו דמעה. מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. רק פעם אחת, כששכב בבית החולים, נאנק מכאב לאחר ניתוח, בכה לעיניי. האם הגוף נשא בתוכו את כאב ההגליה? לעולם לא אדע.
בני לוקח אותי הצידה. ״איני יודע איך תרגיש עם מה שאני הולך להגיד״, הוא לוחש, ״אבל אני מרגיש ממקום עמוק ולא מובן כאילו חזרתי הביתה״. אבי תמיד חשש שאחזור ״הביתה״ לברלין, כל כך פחד עד שמיאן לספר לי שאני זכאי לדרכון גרמני. והנה בני בכורי הופך את האלביתי לביתי, את הדחוי, המוסתר והשנוא הוא הופך ליסודות הראשונים של בית, שאולי ברבות הימים יהיה בו מקום לא רק לו. בברלין, שבעים שנה לאחר גירושו של אבי ממנה, הוא בונה את ביתו מחדש.
*
ב-2003, חמש שנים לאחר הגילוי הזה, אוסף בני את חפציו, צורר אותם בתוך תרמיל ונוסע חזרה לביתו. חזרה לברלין. הוא איננו מבין מילה בגרמנית. שנה הוא משוטט לבדו ברחובות ברלין, מנסה לבנות גשר בבדידותו, בכאבו השותת, רחוק ממשפחתו. כשאני בא לבקרו הוא נועל עדיין נעלי ספורט תל אביביות, כָּאֵלו שאין בהם שום מגן מהכפור, מהגשם, ומהשלג. אני רץ לקנות לו נעליים שיגנו עליו מהכפור. אולי שם, בתוך הקור, הניכור והבדידות הוא מוותר על העולם האחר, העולם המפוצל שמופרד בתוכו בחומה בצורה, זאת חומת ברלין הפרטית שלו, שלנו. הוא מרפה מהעולם הסודי, שנשלט כמו בובות על חוט, עולם שאין בו מקום לאחר, עולם שבו עליך להיות כמו הניצול האחרון ממלחמת עולם. הוא הבין, את הגשר בונים לבד. הוא הבין שעליך להיות בעת ובעונה אחת בשתי הגדות של השבר, רגל פה, רגל שם. לבד. כאילו אתה ואתה הם הזוגיות הראשונה, ממנה נבנה הגשר.
ברלין, ספטמבר 2013, אני מגיע לחתונתו של בני. הוא מתחתן עם קרוליינה מקולומביה. הטקס מתקיים בכפר קטן מוקף יער. נוף שלקוח מסיפורים של האחים גרים. במרכזו של גשר שמגשר בין שתי גדות של ביצה ירקרקה, הוא מבטיח לזוגתו שאהבתו שמורה לה לנצח נצחים.
אנו פוסעים ביער למקום הטקס, גשם קל מטפטף. לרגע אינני מבין באיזו מציאות אני נמצא, האם אני בעולם אחר שנברא במיוחד לחתונה? עולם שאין לו שום קשר לעולמות מוכרים, שום אחיזה בהם? אני בוכה בכי עצור, בכי שמחזיק בתוכו את הפחד של אבי שבכי יהרוס הכול. אבל מדי פעם מתפרצת מתוכי יבבה עצורה. פרנצי, ביומן הקליני שלו, אומר שההיפוך של האהבה הוא הפחד. מעניין, שהרי נהוג לומר שהיפוכה של האהבה הוא השנאה. פרנצי סבר, בצדק לדעתי, שמה שמניע את השנאה ואת החשדנות הוא הפחד.
באמצע הטקס מתפרץ איש ששמו הוא כשם בני. הוא איננו בני, אלא גרמני שאביו היה יכול להיות אבי ושאבי היה יכול להיות אביו, ואומר בגרמנית לבני תוך שהוא מתייפח: ״החתונה שלכם הופכת את חיי על האדמה הזאת לפחות נוראיים וליותר נסבלים״. אני מבין שהעובדה שאדם, בני, נכדו של מי שגורש על ידי מולדתו, חזר לגרמניה, הופכת את רגשי האשמה של אדם הגרמני כלפי הגירוש ליותר נסבלים. אני ממלמל לעצמי שתי מילים: גירוש וגישור, גירוש וגישור. אותן אותיות, רק הסדר השתבש.
אני מגלה שיש עוד אנשים שמחפשים גשר מעל תהום של מים סוערים, ואומר לעצמי שאולי טראומה היא בסיכומו של דבר סדר שהשתבש. גשר שנבקע לשניים.
*
הסופר הגרמני וו.ג. זבאלד, כותב בספרו "טבעות שבתאי":
חודשים ושנים נמים הזיכרונות בקרבנו וצומחים ומתעבים בדממה, עד שהם ניעורים פתאום מדבר של מה בכך ומעוורים אותנו לחיים באופן משונה. אף על פי כן, מה היה עלינו בלא זיכרון? לא היה בכוחנו לסדר את המחשבות הפשוטות שבפשוטות, להומה שבלבבות הייתה אובדת היכולת להגות חיבה ללב אחר, קיומנו לא היה אלא רצף אינסופי של רגעים חסרי פשר ולא היה עוד זכר לעבר.
הסופר הספרדי חוליו לימסארס ב"הגשם הצהוב" מתייחס גם הוא לזיכרון ושכחה. זהו תיאור נפלא לכוחו החתרני והמחתרתי של הלא מודע, וְלָאשליה הנצחית שהחומרים מהם מורכב הלא מודע ניתנים למחיקה:
הזמן הוא גשם סבלני וצהוב, המכבה לאיטו אפילו את האש האלימה ביותר. אך יש מדורות הבוערות מתחת לאדמה, נקיקי זיכרון כה עמוקים וכה צחיחים, שלא די אפילו במבול המוות למחוק אותם. האדם מנסה להתרגל לחיות איתם, להערים על הזיכרון דממות וחלודה, אבל כשהנה, הוא מאמין שהכול נשכח, די במכתב פשוט, בתצלום, כדי ששכבת הקרח של השכחה תתנפץ לאלף רסיסים.
אשליית השכחה או ההשכחה דומה לשכבת קרח דקה, שמתחתיה אגם אינסופי של התנסויות. די באירוע שלעיתים נתפס כשולי ולא חשוב כדי לנפץ לרסיסים את השכבה.
*
הטראומה תמיד תופסת אותנו לא מוכנים. אולי משום הקושי שקיים בנפשנו לפנטז עליה כעל מציאות שנפגוש. לכן, כיוון שאיננו מוכנים אליה, הטראומה תופסת אותנו כשגופנו ונפשנו רכים ופתוחים לחיים. כך מתאפשר לאירוע הטראומתי לחדור עמוק עד לשכבות הקיומיות העמוקות ביותר, וכך נוצר השבר. השבר הטקטוני, שמזעזע את השכבות המנטליות, יוצר פער ותהום שאינם ניתנים לגישור. הידיעה הפנימית היא ששום גשר לא יוכל לחבר בין שתי הגדות של הנהר. הזמן שהיה איננו הזמן שהווה. אלה שתי מנִיות שונות של הזמן. יש הזמן שהיה ויש את הזמן שיהיה. השעון המנטלי איננו אותו שעון. יתרה מזאת, השעון החדש איננו מאפשר לשעון הישן זכות קיום. השעון הישן מתבטל ונמחק. לכאורה. אך כפי שעולה מדבריהם של זבאלד ולימסארס, השעון הישן איננו עומד מלכת. הוא ממשיך לתקתק כמו פצצת זמן מחתרתית שמחכה להזדמנות שלה, שבה פתיל ההשהיה יפוצץ אותנו ואת חיינו.
הייתי רוצה לתת דוגמא שעל פניו יכולה לעורר חיוך, אבל למעשה, אם בוחנים אותה היטב, היא מסמלת את כל עומק הטרגדיה.
כשביקרנו עם אבי בברלין הלכנו למשחק כדורגל ששיחקה בו הקבוצה שאבי אהד בילדותו, "הרטה ברלין". אני מציין את שמה כי יש בו ניחוח של אהבה ראשונה, של אהבה שאין לה גבולות, שיש בה התמסרות וטוטליות שאינם ניתנים לשינוי. המשחק נערך באצטדיון האולימפי של ברלין, שקולו של היטלר עדיין מהדהד בו מפתיחת המשחקים האולימפיים ב-1936. הרטה ברלין הפסידה במשחק, ולאחר המשחק הלכנו לחברים ששאלו את אבי מה הייתה התוצאה. אבי לא היסס: ״הפסדנו״, הוא פלט בעצב. כך, עדיין אנחנו. 65 שנה לאחר שעזב את מכורתו. ה"אנחנו" וה"אני" חד הם כפי שהיו בילדותו. קבוצת הרטה ברלין היא עדיין הזולת עצמי שלו. עדיין הלוז ההתפתחותי המחזיק חלק כה חשוב בהתפתחות שלו ובזהותו. שם, בגן העדן האבוד, זה "אנחנו". כל היתר זה הם, האחרים.
שתי הגדות של השבר מכילות שתי שפות שונות שיש להן תחביר ודקדוק שונים. אבל יותר מכול, הן שונות לחלוטין במבנה העמוק שלהם. השפה שנוצרת לאחר השבר היא שפה מוגבלת, שאיננה רשאית להתפתח אל מעבר לגבולות רגשיים תחומים ומצומצמים. יש בה מקום מצומצם לביטוי רגשי והיא נוצרת בתוכה רק חלק קטן מהעצמי – החלק שמנכר את עצמו לשפה שהתקיימה לפני השבר. השפה החדשה עוטפת את עצמה בחומה דיסוציאטיבית עבה שתמנע מפגש עם השפה האחרת, זאת השפה האסורה.
*
הסופרת מיכל בן נפתלי בספרה על סבתה שנעקרה בשואה, ״רוח״, כותבת על השפה חסרת הרצון והתשוקה אצל סבתה:
כזה היה גורלה של כל תשוקה שהציעה את עצמה. כל גילויי הרצון נבלעו בתוך הלאו של אי האפשרויות. לא היה כוח פנימי שידחוף ולא היה כוח חיצוני שיעודד או יחזיק. היא לא התעקשה, לא נאבקה, לא רצתה להעמיד את עצמה בניסיון שהיא עלולה להיכשל בו. השוער שנעל את השער נקרא ויתור.
ואמנם, אובדן אותו כוח פנימי שמכיל בתוכו תקווה, תשוקה, אמביציה ורצון לשינוי הוא אחד המחירים הקשים של החומה החוצצת בין שתי השפות המקבילות. השפה האחת מכילה את המשאלה ואת התשוקה ככוחות יסודיים, והיא המחברת ביניהם לבין המימוש שלהם. השפה השנייה רוקנה את עצמה מהמשאלה ומהתשוקה. הכאב הגדול המתלווה למשאלה ולתשוקה קשה מדי להכלה, והוא מאיים לפרק את מה שאנחנו ולחדד את בדידותנו הקשה.
הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, בספרה "תהום שפה", מתייחסת לשפה חסרת התשוקה כשפה ריקה ועקרה אינטלקטואלית. היא כותבת: "הפסבדו-שפה היא שפה שיש בה 'חיבור לכאורה', שפה שבה ההכללות והריבוי משמשים חיץ מכוון בין הדובר לבין הייחודיות שלו עצמו". ואני מוסיף שהשפה נעדרת התשוקה מוקפת בחומה בצורה שתפקידה להגן על העצמי ולמנוע ממנו את החוויה הקשה המתלווה לטראומה.
*
אבי עבד כל חייו בעבודה אותה לא אהב, אבל הוא מעולם לא ניסה לממש פנטזיה או משאלה לעבודה אחרת.
ההקשר הפוליטי: טראומה ללא הכרה
השבר הטראומתי מתרחש תמיד בהקשר סביבתי שיכול להיות משפחתי, אבל יש לו גם היבטים חברתיים ופוליטיים, שהרי הרשות לאלימות מתרחשת מתוך הסכמה, לעיתים סמויה, והיא זו שמאפשרת לאירועים כאלה להתרחש. אפי זיו, פסיכותרפיסטית וחוקרת מגדר, משתמשת בהקשר זה במושג 'טראומה עיקשת'. טראומה עיקשת, בניגוד לטראומות קיצון – גילוי עריות, תאונת דרכים, רעידת אדמה – היא תוצר של מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מכנה 'אלימות סמלית'. אלימות סמלית אינה ניתנת לזיהוי משום שהיא מצויה בכל מקום ובשום מקום. האפקטיביות של מערכות דיכוי מתמשכות שמפעילות אלימות סמלית, כמו סקסיזם, היא בכך שהן עברו 'נירמול' ואינן מופיעות כחריגות אלא כחלק מהטבע, מהביולוגיה. אומרת זיו בריאיון:
ניתן להמשיל זאת לילדה שגדלה בבית שמתרחשת בו התעללות. לעיתים קרובות, עד שהיא לא תצא החוצה ותראה בתים אחרים (בהנחה שבהם לא מתקיימת התעללות) היא תתקשה להגדיר את מה שהיא עוברת כחריג וכבלתי ראוי. ככל שהאלימות תהיה סמויה יותר ו'קיצונית' פחות, כך הזיהוי שלה יהיה קשה יותר.
יתרה מזאת, הסביבה האדישה או האטומה לסבלם של מי שנמצאים במרחבים עם פוטנציאל גבוה לטראומה, היא הסביבה שמכשירה את הקרקע לנטיעת הטראומה בנפש. במילים אחרות, קיימת זיקה ברורה בין השבר האישי ובין העמדות הרגשיות של הסביבה, הן במעגל המשפחתי והן במעגלים הרחבים יותר.
לאורך תקופות משמעותיות, השיח הפסיכואנליטי התעלם מהגבול שבו משיקים הפרטי והחברתי פוליטי. יש לכך לא מעט נקודות ציון, ובראשן הוויתור של פרויד על תיאורית הפיתוי. ההמשך היה בדברי הפתיחה של ארנסט ג׳ונס בכנס של החברה הפסיכואנליטית ב-1934, כלומר שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. ג'ונס התייחס בדבריו אל הפסיכואנליזה כתיאוריה א-פוליטית, ובכך תרם להגבהת המחיצה בין המציאות הפוליטית החיצונית לבין עולמו הנפשי של הפרט, באותו הזמן שהפסיכואנליזה בגרמניה הוקעה כמקצוע יהודי.
גם היום אינני בטוח כמה הפסיכואנליזה משמיעה את קולה כנגד תופעות של אלימות, גזענות, הדרת האחר, סתימת פיות ועוד תופעות חברתיות מדאיגות סביבנו. במובן הזה נדמה לי שלעיתים קרובות אנחנו שוכחים שהמטפל מייצג גם את ההכרה החברתית. למשל, כשאנו מטפלים במי שסובל מסינדרום פוסט-טראומתי על רקע פעילות אלימה שבה היה שותף בצבא, אנו חלק מהמערכת החברתית פוליטית ששלחה אותו לשם וגם חלק מהחברה שמתעלמת מהפגיעה הקשה שנובעת מכך. כותב הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ערן רולניק במאמר דעה בנושא זה:
הפציינט המדומיין של הפסיכואנליזה הישראלית הופך לנגד עינינו לסובייקט פאסיבי שהוא תבנית נוף העוולות והחסכים שנפלו בחלקו. עולמו הפנימי של הפציינט הזה, שאותו אנחנו פוגשים תדיר בהצגות המקרה של בוגרי המכון, מתואר על פי רוב כקורבן של תוקפנות ורק לעיתים נדירות כסוכן שלה.
המשמעות היא שהמטופל המצוי איננו יכול להיות קורבן של אלימותו ותוקפנותו שלו, אלא רק של מישהו אחר. האם אין כאן מעין השתקפות של הקושי שלנו, הדורות שאחרי השואה, לראות את עצמנו כסוכני אלימות כלפי עם אחר ובכך אנחנו ממשיכים להיות קורבנות של עצמנו?
בדומה, בספרו זלזול ומתן הכרה טוען הפילוסוף אקסל הונת מאסכולת פרנקפורט שמקורה של האלימות הוא בהעדר הכרה חברתית לכל מיני "אחרים חברתיים". ב"הכרה" הכוונה היא לפעולה חברתית שנותנת תוקף לאדם או לקבוצה על כל מאפייניהם. לטענת הונת, זהו סיפוק צורך אנושי התפתחותי בסיסי. חשיבות מתן ההכרה נובעת מכך שיחסי ההכרה מכשירים את הקרקע להכרה שהאדם נותן לעצמו. הכרה זו תבוא לידי ביטוי באמון בעצמו, בכבוד העצמי ובהערכה העצמית. הונת מחבר את תפיסתו לתיאורו של ויניקוט על התינוק הזקוק להכרתה של האם בסובייקטיביות שלו על מנת להתקיים. ללא הכרתה של האם, אין התינוק יכול לברוא את עצמו כסובייקט, ובתוך כך אין הוא יכול לברוא את אמו כסובייקט המסמל את המציאות החיצונית מולה ועמה הוא מתפתח. אי ההכרה אליבא דהונת גורמת לאלימות חברתית. אם כך, נוכל לומר שאי הכרה באחר, בין אם הוא המהגר, הערבי, החרדי יוצרת את התשתית להתנהגות אלימה שמופנית גם פנימה אל העצמי, אבל גם החוצה לסביבה.
*
קרבות לטרון היו סדרה של חמישה קרבות קשים בין צה"ל והלגיון הערבי בפאתי לטרון בין 25 במאי ו-18 ביולי 1948, במהלך מלחמת העצמאות. באזור לטרון עבר הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, ומכאן נגזרה חשיבותו האסטרטגית. חמישה ניסיונות שנעשו במטרה לכבוש את לטרון מידי הלגיון הירדני נכשלו, ולטרון נותרה תחת שליטה ירדנית עד מלחמת ששת הימים. לאחר הקרב זכו הלוחמים בו לקלס כמוגי לב ופחדנים. בעיניי אין זה מפתיע שאותם "מוגי לב ופחדנים" היו ניצולים מהתופת של אירופה. אותם חיילים פוסט-טראומתיים היו "האחרים" שלא תאמו את דמות הצבר הגאה, יפה הבלורית ותכול העיניים.
*
ד' נמצא בטיפולי כבר זמן מה. הוא הגיע עם חוויה מרכזית של צמצום עצמי וחוויה דיסוציאטיבית שחותכת את אירועי חייו לפיסות קטנות שאינן מחוברות, ועל כן הופכות להיות חסרות משמעות. כתוצאה, החוויה המרכזית של חייו היא ריקנות קשה שמלווה במחשבות על מוות.
באחת הפגישות הוא מספר לי כיצד הוא חוזר מפעילות פוליטית בגדה, הוא חוצה את הקו הירוק ומגיע לתל אביב. פתאום המציאות נראית לו לא מובנת ומפחידה. הוא לא מבין. הוא נתקף בפאניקה. הוא לא מצליח לחבר בין שם – הגדה, לכאן, לתל אביב, כאילו במציאות כאן אין שום דבר שמרמז על מה שמתרחש שם. אני מגיב קשה, גל של קור מציף אותי, אני נזכר במלחמת יום כיפורים בה השתתפתי כקצין, ובחופשה הראשונה שהייתה לי שבמהלכה הגעתי בטיסה מסיני לתל אביב.
*
אני מגיע ללונדון מיניסטור. אני מתבונן סביבי ואינני מבין. הכול כרגיל, אנשים יושבים בבתי קפה ומלהגים. מכוניות, צחוקים, קולות רמים, כאילו לא הייתה מלחמה, כאילו חציתי כמו בסרט מדע בדיוני בין שני עולמות. אני נזכר בשורות משיר של להקת הדלתות: People are strange / When you are a stranger / Faces look ugly / When you are alone. אני מרגיש כמי שאיבד את החיבור למקום שממנו הוא בא. קופא על מקומי מבלי יכולת לזוז ומרגיש משותק.
*
הדיסוציאציה החברתית, אשר במסגרתה העולם מחולק לשני עולמות שביניהם חוצצת חומה גדולה, חוברת לה לדיסוציאציה האישית. הזיקה בין שתי החומות – חומת הדיסוציאציה האישית וחומת הדיסוציאציה החברתית-פוליטית, ברורה: החומה הסביבתית עוזרת לחומה האישית להתקיים ומעבה אותה. וכשנופלת חומה אחת יש סיכוי גדול שגם החומה השנייה תתפרק. וכשנופלת החומה משתחרר זרם עצום של פליטי תודעה שמאיים להטביע ולכבוש את מה שהיה, לפחות לכאורה, סדר אישי וחברתי בר קיימא.
*
לאחרונה, ייעצתי בסדנה לשימור של פרופ' אמנון בר אור במחלקה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. הסדנה עסקה בניסיון לשחזר את מנשייה, שהייתה שכונה ערבית של יפו ששכנה במרחב שבין נווה צדק לים ונהרסה לחלוטין לאחר מלחמת העצמאות ב-1948. הוזמנתי לאחר שהתגבשה ההבנה הבלתי נמנעת שהשחזור כרוך בהרס, ועל כן קשור באירוע טראומתי. אחת התובנות החשובות שעלתה בסדנה הייתה שהרס של בית הוא הרס של סדר והירארכיה. הפריצה האלימה לבית, אם דרך הדלת, או דרך הקיר, יוצרת הרס וכאוס במה שנתפס כַּמָּקוֹם הבטוח והמגן.
על קירות, על חומות, ועל קיר אחד שנופל
הקיר האדריכלי יוצר תבנית שיש בה, כאמור, סדר והירארכיה. הוא יוצר טריטוריות, שביניהן מעברים. המעברים הללו לעיתים פתוחים ולעיתים סגורים. תפקידם הוא לחבר בין המרחבים השונים, וכך ליצור קישורים, קשרים ודיאלוגים בין החללים השונים. הסדר וההירארכיה מחלקים בין מה שבפנים ומה שבחוץ, בין מה שלמטה לבין מה שלמעלה. כך גם הפסיפס שמרכיב את העצמי: טבעם של הפתחים הוא אחד המאפיינים שדרכם ניתן להתבונן ולהבין משהו על הפחדים אותם אנו נושאים.
לעיתים יש תחושה שקיר רגיל איננו מספיק. יש פחד שיפול, יש פחד שהעולם מעבר לקיר ייכנס פנימה ויכבוש את מה שהוא חלק מהבית, חלק ממני. ואז נבנית לה חומה, עבה, אטומה. חומה היא קיר שאיננו נושם. תפקידה ליצור חיץ אטום, בינארי ולעומתי בין הפנים והחוץ ובין אני ואתה. זהו ניסיון נואש ואשלייתי לשלוט על המציאות החיצונית דרך בידודה מהמציאות הפנימית. הפיצול הופך את העולם שמעבר לחומה לעולם מאיים, שמעורר חשד ופחד. המציאות הפנימית הזאת הופכת אותנו למבצר. היא מבודדת אותנו מהעולם ומחזקת את חווית הבדידות והניכור.
ואז יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, מתמוטטת החומה. וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, הכול מתערבב לחוויה כאוטית.
*
מ' שירת ביחידת מסתערבים. מסתערבים הוא כינוי לאנשי כוחות הביטחון המסווים את עצמם כערבים על מנת להיטמע בקרב אוכלוסייה ערבית טיפוסית, בדרך כלל לצורך השגת מטרות ביטחוניות כלשהן. כמה שנים לאחר שחרורו חיכה יחד עם בת זוגו בתור על מנת להיכנס למועדון. מישהו ניסה לעקוף את התור. מ' זינק על אותו בחור, הטיל אותו לקרקע ומצא את עצמו תוך שניות ספורות מכוון סכין לצוואר של הבחור. לא היה לו שום מושג כיצד התרחש האירוע, כאילו לא הוא היה שם, אלא הייתה זו מערכת הפעלה אוטומטית שאיננה שייכת לתודעה. לפתע קרסה חומת הבידוד והניתוק, והאירוע הטראומתי שלא עבר הכלה, עיבוד והסמלה, חזר להופיע כפי שהוא, גולמי ולא מעובד.
האם אין כאן דוגמה מובהקת לחזרה הכפייתית ההישרדותית שמופיעה כאשר אין בנו שום מרחב המאפשר עיבוד וזיכרון?
*
הפיצול החברתי, ההדרה והאחרות השנואה הינם גלגול, לעיתים מפחיד, של ההדרה הפנימית והדיסוציאציה הרגשית. במובן הזה נדמה לי שתמיד צריך לחפש את הזיקה בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית. בין האחרות הפנימית לאחרות החיצונית. שהרי גם כשהקיר איננו נופל, המציאות החיצונית משפיעה על חיינו הרגשיים. וגם להפך: נוכחותנו, התנהגותנו ורגשותינו משפיעים על סביבתנו הקרובה, ולעיתים גם על הרחוקה. אין ספק, שום קיר איננו יכול למנוע באופן מוחלט הדהודים מהצד השני, גם כשיש חומה בצורה מוקפת בגדר תלתלית.
*
הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף רוברט סטולרו טוען שהפוסט-טראומה מתחוללת לא כשמתרחש האירוע המציף שפוגע ברצף ההתפתחותי, אלא דווקא לאחר האירוע, כשאין סביבה מכילה שמכירה בכאב המציף שנובע מהאירוע – בין אם הוא מתרחש בעולם הפנימי ובין אם הוא מתרחש במציאות החיצונית. הקיפאון וחוויית המוות מתרחשים כשחווית הבדידות חוברת לכאב, ומשאירה את הסובייקט לבד עם כאבו. פרנצי טען שסביבה שאיננה מכירה בכאב היא סביבה שחוותה טראומה בעצמה. וכך מתגלגל לו תפוח האדמה הטראומתי מדור לדור.
*
כשהיה בן 10 איבד א' את אחיו, שנהרג בפעילות ביטחונית. על מותו של אחיו הודיעה לו מורתו בחדר המורים, וא' נשאר בחדר המורים בודד עם כאבו. גם בהמשך לא התאפשר ל-א' שום מרחב רגשי שבו יכול היה למצוא מיכל או פונקציה מהדהדת לאבל הכבד שלו על מותו של אחיו, שהיה מושא לחיקוי והערצה. מות אח הוא כאב גדול מנשוא, אך האירוע הטראומתי אותו מתאר א' הוא הנטישה של סביבתו הקרובה לאחר מות האח. בילדותו שמע שוב ושוב שבחים על התנהגותו ה'בוגרת' והמתחשבת אחרי מות אחיו. הוא הרגיש שאין לו את הזכות לקונן על כאבו, שהרי הוא חי ואחיו מת. מי שחי אין לו את הזכות לבקש מקום, לו ולכאבו. כל מה שנשאר לו היה להיות גאה באח המת.
סביבה שמקדשת את המוות לא מותירה מקום לחיים. על כן, ברגעים מסוימים, בעיקר כשהיה חרד שבת זוגו תנטוש אותו, היה נתקף בהתקפי אלימות שהיו המופע היחידי של הכאב הבלתי נסבל של האובדן. האלימות סימלה את חוסר האונים והבדידות שחש כשנשקפה סכנה לחוויה של נטישה. אל הזעם חברו גם מותו של אחיו וגם הנטישה של הסביבה לאחר מכן. לאורך חייו, ההתפרצויות האלימות היו סוג של התקוממות כנגד משפחתו על העדר האפשרות להתאבל על מותו של אחיו. וכך, בלשונו של פרויד ב"אבל ומלנכוליה", לא הצליח א' להרוג את המוות.
*
במאמר "היזכרות, חזרתיות ועיבוד" כותב פרויד:"החזרתיות היא ביטוי לְעָבָר אבוד שכביכול נשכח, וכך החזרה הכפייתית באה במקום הזיכרון". הוא מוסיף: "המטופל איננו נזכר במה שנשכח או הודחק, אלא פועל את הדברים". לפי פרויד, גם באירוע טראומתי החזרה היא המוטיב המוביל לשחזור הטראומה שאיננה זכורה. אבל מניסיוני, בנוסף לדברי פרויד, לצד החזרתיות הכפייתית נמצא לאחר הטראומה גם התפרצות בנסיבות לא צפויות ומפתיעות, כפי שקרה עם מ' מיחידת המסתערבים. התפרצות כזאת מוצגת גם בסרט הדוקומנטרי Four Hours in My Lai על חיילי המארינס האמריקאים שבמהלך מלחמת וייטנאם השתתפו בטבח במי ליי, שבו נרצחו רוב רובם של תושבי של הכפר על נשותיו וילדיו.
אחד החיילים שהשתתפו בטבח מתאר איך לאחר שובו מהמלחמה חי חיים רגילים, התחתן ונולדו לו ילדים. ואז, באחד הימים עשרים שנה לאחר מכן, שמע ירייה בחוץ וכשיצא החוצה ראה את בנו מתבוסס בדמו. התברר שבמלחמת הכנופיות שהייתה בשכונה נורה הילד בשוגג. האב ניגש לילדו, וברגע שהרים אותו הרגיש שהוא מרים את אחד הילדים שנטבחו על ידו ועל ידי חיילי היחידה. כל התמונות מטבח הילדים במי ליי חזרו. אותו חייל לשעבר אושפז מאז לתקופות ארוכות בבית חולים פסיכיאטרי, עם אבחנה של דיכאון עמוק, ועד היום מטופל בתרופות פסיכיאטריות.
*
פרויד מציע את הפירוש כדרך המלך שתעביר את החזרתיות הכפייתית לזיכרון. אמנם הוא מדבר על "סובלנות כלפי החולה", וכך נותן למטפל מעמד של מנחם, אבל הוא איננו נותן מספיק מקום לנוכחות הלא פרשנית של המטפל. לדעתי, תפקיד המטפל לשמש סביבה שמכירה בנסיבות הרגשיות של הטראומה ובתוצאות שלהן.
בספרו "אני ואתה", כותב בובר שאין אדם נוכח בממשות, אלא אם מבין הוא שממשותו תלויה באחר, ועל כן קיומו של האחר הוא קיומו שלו. בובר, בתפיסתו הרומנטית והדתית קורא לאחרות "אתה". בטיפול באנשים הסובלים מהמחיצה שנוצרה בין "אני ואתה", מרכזיות הקשר איננה מוטלת בספק.
*
מי שחלקים מקיומו הם טראומתיים, חווה ציווי פנימי האוסר את המבט לאחור, שכן המבט לאחור ייחווה כשחזור של הטראומה. כך אפשר להבין למשל את המבט המיתי של אורפיאוס ואת זה של אשת לוט. זהו מבט מקפיא וממית. הוא מתרחש בסביבה זרה ומנוכרת, שמייצרת תחושת בדידות. סביבה זאת חסרה עיניים מהדהדות ומכילות, ועל כן יוצרת את התשתית לטראומה.
אולם כנגד המבט המצמית לאחור ניתן לתאר את המבט המיטיב לאחור. זהו מבט שיש בו הקשבה, הכלה והדהוד, ומתוך כך הוא מציע סיכוי לבניית אמון מחודש. המבט המיטיב לאחור יאפשר את עיבוד ההתנסות הטראומטית לחוויה מסומלת, ומתוך כך היא תהפוך להיות חלק מתפיסת העצמי ומחווייתו.
במאמרה "השפה כמדרש" כותבת המסאית שולמית הר-אבן על כפל המשמעות של המילה קדימה, שלקוחה מהמילה "קדם" שמספרת על התקופה העתיקה. כך נוכל לומר שהסביבה המיטיבה מאפשרת מבט קדימה אל העבר.
*
מכל האמור לעיל ניתן לתאר כמה מומנטים של הטראומה, שיכולים להתפרש על רצף הזמן באופן לינארי, אבל בהחלט יכולים גם להיות שזורים זה בזה באופן שנותן לזמן ממדים שונים:
- ראשית ישנו אירוע, שאובייקטיבית מטלטל את הנפש – אבל לא הופך בהכרח לאירוע טראומתי בפני עצמו.
- השבר נוצר במפגש של הסובייקט, על המצע הפנימי של נפשו, עם האירוע, ובעיקר כאשר המפגש מערב פצעים או סדקים קודמים בנפש. השבר מועלם מהתודעה, אבל קיומו משפיע באופן דרמטי על ההתנהלות הנפשית.
- הרגע הקריטי הבא תלוי בתגובת הסביבה לשבר: האם היא מכירה בו, או שמא מתעלמת ממנו ובכך מעודדת את ההכחשה, הפיצול והדיסוציאציה.
- לבסוף, פוטנציאל התיקון מתממש כאשר אותה סביבה שהתעלמה מהשבר, או סביבה אלטרנטיבית, מכירים באחריות להעצמת השבר ולכל מה שנבע מההתעלמות הזאת.
תפקיד המטפל, לפיכך, הוא מורכב. ביחסי ההעברה עליו לשמש בעת ובעונה אחת גם כסיבה לטראומה, וגם בתפקיד שעוזר באיחוי השסע לכדי חוויה אינטגרטיבית של העצמי. בנוסף, ולא פחות חשוב, המטפל הוא גם מי שמייצג בפועל את החברה שבתוכה ובשליחותה התרחש האירוע הטראומתי.
על אבנים ועקרבים
"אבני הנגף", או בגרמנית שטוֹלפּרשטיינֶה, הוא שמו של פרויקט הנצחה שמקיף את כל גרמניה ומדינות נוספות: על המדרכה מול ביתו של הקורבן – יהודי או לא יהודי – מונחת קוביית בטון שבה שקוע לוח פליז המציין את שמו, תאריך הוצאתו מביתו ותאריך רציחתו.
אני פוסע ברחובות שרלוטנבורג בברלין. כאן חי אבי לפני שנאלץ לעזוב. אני מחפש את אבן הנגף שהונחה לזכר חנה ארון לבית בונויט, שנלקחה מביתה ב-15 באוגוסט 1942 ונרצחה על ידי הנאצים יומיים מאוחר יותר. מבטי מופנה אל המדרכה בעוד מחשבתי עסוקה בשימוש במינוח ״אבני נגף״. מדוע משתמשים במילה שמשמעותה היא מכשול על מנת לחבר, לגשר, להזכיר ולהנציח?
מטרתם המוצהרת של יוזמי הפרויקט היא להפגיש את עובר האורח עם העבר בתוך חיי היום יום. כך, בניגוד לאנדרטה אותה אפשר לעקוף ולהימנע מללכת אליה, אבן הנגף פוגשת אותך במהלך יומך ואיננה מאפשרת לך להתעלם ולהכחיש את ההיסטוריה. בריחה מההיסטוריה היא גם בריחה מהגורל, וכשאנו בורחים מגורלנו עם מה אנו נשארים?
אם כך, מדוע אבן נגף? התשובה לדעתי היא בדיוק סביב טבעה של הטראומה: בהפנמה של האירוע הטראומתי ובהיזכרות בו יש תנועה פרדוקסלית בין חיבור וגישור מצד אחד למכשול, העלול לגרום לנו למעוד וליפול. כך, כשאתה בדרכך על המדרכה בשרלוטנבורג ונתקל באבן הנגף – אתה עלול למעוד, כי הזיכרון יכול הלוא להיות מכשול לחיים; אבל כמו בזיכרון, יש בה, באבן הנגף גם פוטנציאל ללמידה, חיבור וצמיחה. בהרבה מקומות בהם הונחה אבן נגף השכנים התנגדו תחילה, אבל היום אבן הנגף יוצרת חיבור קהילתי ומכוננת מצע משותף להכרת ההיסטוריה של הבית. כאשר משפצים בית ומאכלסים אותו מחדש חשוב לדעת מי גר שם קודם, ומדוע הפסיק להתגורר שם.
הגשם מטפטף ומרטיב את פיסת הנייר עם הכתובת. אני הולך הלוך ושוב, ואינני מוצא את אבן הנגף. במפת ההיסטוריה כתמי הגשם על הנייר הם הזיכרון. לבסוף אני מוצא את אבן הנגף של חנה ארון. אני נעמד מול הזיכרון לכמה דקות. ״כמה קטנה האבן״, אני ממלמל, ואני חושב לעצמי שלעיתים קיים יחס הפוך בין עוצמות האירוע הטראומתי לבין המקום הפיזי שהוא תופס בחיינו. אני מתנחם בכך שגם אבן קטנה יכולה להיות אבן נגף.
*
כותבת דליה רביקוביץ, משוררת ישראלית, בקטע מתוך שירה "אסוציאציות | אמא עם ילד":
כֶּתֶם שֶׁל עֲנָנָה קַלָּה
הִשְׁתַּקֵּעַ עַל הַמִּישׁוֹר.
בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב מִתְפַּקֵּעַ הַיֶּקֶב
מִצּוּף עֲנָבִים.
וְגֲם אֲסָמֵינוּ מָלְאוּ בָּר,
וְהַוָּאדִיּוֹת מָלְאוּ מַיִם,
וּמִתַּחַת לְאֶבֶן הֲפוּכָה
עַקְרָב זוֹחֵל.
שִׁירַת הַטֶּבַע.
שירה של רביקוביץ עוסק במתח הבלתי נסבל בין השפע של האסמים, של השדות ושל הכרמים, לבין העקרב המחכה מתחת לְאבן הפוכה. העקרב יגיח פתאום מהמקום הבלתי נראה, מהמסתור מתחת לאבן, וינסה לעקוץ את טרפו. עקיצתו תשנה בבת אחת את המציאות: השפע יהפוך להיות בלתי רלוונטי. השקט והביטחון המלווים את השפע יהפכו לאימת מוות וקיפאון של הגוף והנפש.
השאלה שאני שואל היא כיצד לשמר את המתח בין השפע של העמק והאגמים המלאים של זכרון יעקב לבין האירוע הטראומתי, שהוא הברוש הכרות בעמק והעקרב הממתין מתחת לאבן הפוכה.
התשובה איננה פשוטה, אבל ברור שאי הכרה והכחשה של האירוע הטראומתי אינן מאפשרות הנאה מכל מה שממלא ומעשיר, שהרי האבן – אי ההכרה בטראומה – מכשירה את הקרקע לעקיצה העקרבית של הטראומה. עקיצת העקרב הופכת את כל מה שיש לנו ובנו לחסר משמעות. הסכנה האורבת היא שיום אחד, כך פתאום, לא כאורח מוזמן, תתנפל הטראומה עלינו ותהרוס כמו נבואה שמגשימה את עצמה. התוצר של אי ההכרה בטראומה יהיה משום שחזור כואב וקשה לא רק של האירוע עצמו, אלא של העדר ההכרה שליווה את הטראומה.
*
בשלהי מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר דרזדן בגרמניה על ידי בעלות הברית. הייתה זאת אחת ההפצצות האכזריות בהיסטוריה של המלחמות. מאות אלפי אנשים נהרגו, והעיר נהרסה כמעט לחלוטין. יש האומרים שההפצצה הזאת סימנה את סיומה של מלחמת העולם השנייה. מי שמבקר היום בדרזדן מוצא שמרכז העיר שוחזר במדויק כפי שהיה לפני ההפצצה. אין כמעט זכר להפצצה ששינתה את פני גרמניה ואת פני אירופה. מהאם אין אנו מוצאים שוב את הנטייה האנושית להתעלם מההרסנות ומהשברים ולהמשיך כאילו מאומה לא קרה?
הציור של אלי שמיר מזכיר לנו שאין נוף שאין בו חלקים כרותים. לפיכך עלינו לזכור שהיה שם זמן אחר, ושמערכת היחסים שלנו עם הזמן האחר חשובה לא פחות מנטיעת שתילים חדשים.
*
Snap Shot / גבי בונויט
שעת בין ערביים אנגלית.
איזון מוחלט בין היום והלילה.
מהמרפסת משתקף
אגם שוקט,
אדוות המים
חוצה את האגם לשניים.
עצי האלון מכפילים את עצמם במים.
ברווזים מפסלים את עצמם בשתיקה,
נעים ומפסלים,
נעים ומפסלים.
עורב קורא קריאה.
על רצפת המרפסת מונחת
על גבה גופתה של סנונית.
ולפתע קורעת את השקט צעקה
של ילדה קטנה.
מקורות
אמיר, ד' (2012). תהום שפה. מאגנס.
בובר, מ' (2013). אני ואתה. מוסד ביאליק.
בן נפתלי, מ' (2012). רוח. אחוזת ספרים.
הונת, א' (200). זלזול ומתן הכרה. הקיבוץ המאוחד.
הר-אבן, ש' (1987). משיח או כנסת. זמורה ביתן.
זבאלד, וו.ג' (2009). טבעות שבתאי. כתר ספרים.
זיו, א' (2002). טראומה עיקשת. מפתח 5.
לימסארס, ח' (2000).הגשם הצהוב. כרמל.
סער, צ' (2011). הטראומה המתמשכת של נשים. "הארץ", 27.12.11.
פרויד, ז' (1917). אבל ומלנכוליה, פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. רסלינג.
פרנצי, ש' (2013). היומן הקליני. עם עובד.
רביקוביץ, ד' (201). כל השירים. הקיבוץ המאוחד.
רולניק, ע' (2007). עושי הנפשות, עם פרויד לארץ ישראל, 1918-1948. עם עובד.
רולניק, ע' (2014). עקרון הטראומה. הארץ.
Bourdieu, P. (1992), Language and Symbolic Power. Harvard University Press.
Freud, S. (1914). Remembering, Repeating and Working-Through (Further Recommendations on the Technique of Psycho-Analysis II). The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XII (1911-1913): The Case of Schreber, Papers on Technique and Other Works, 145-156.
Freud, S. (1918). The Taboo of Virginity. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud XI. The Hogarth Press.
Sim, K. (dir.) (1989). Four Hours in My Lai, documentary film.
Stolorow, R.D. (2007). Trauma and Human Existence. The Analytic Press.
