ערכה ענת סריג
טווסים על הגג
סיפורם של תושבי עוטף עזה
הקואליציה הישראלית לטראומה
הספר "טווסים על הגג" מביא את סיפוריהם האישיים של תושבים ועובדים ב'עוטף עזה', על חייהם באזור, כשבמוקד הסיפור התמודדותם עם מה שהתרחש במבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014. צוות מראיינים מנוסים ראיין וקיבץ את הסיפורים ומתוכם אנו מגלים איך, בין הכלניות לטווסים, מתנהלים חיים רגילים ואמיצים, כשתקריות גבול אלימות חודרות מפעם לפעם את השלווה ונוסכות חרדה בלבבות. בצורה בלתי אמצעית מלמד הספר על החוסן האישי של תושבי האזור נוכח מציאות זו. בנוסף הוא מצביע על דילמות ולקחים רחבי הקף לגבי כלל האוכלוסייה במדינת ישראל.
עמיה ליבליך
את הספר ערכה והגתה ענת סריג, מנחה מקצועית למרכזי החוסן בעוטף עזה, והוא יוצא לאור ביוזמת הקואליציה הישראלית לטראומה ובשותפות עם JFNA, משרד הבריאות ומשרד הרווחה.
לפניכם מבוא ופרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
טווסים על הגג: סיפורם של תושבי יישובי עוטף עזה
ענת סריג
לזכרה של מרווה מייזלס, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים מועצה אזורית שער הנגב
במשך כחודשיים בקיץ 2014 התחולל מבצע צוק איתן. בספטמבר החלה החזרה לשגרה הדרוכה, ומאז שורר שקט יחסי באזור, שכל הגורמים סבורים שהוא שקט המצפה ומתכונן ל"סיבוב הבא". בימיו האחרונים של המבצע נגבו קורבנות ביישובי עוטף עזה, והמצב ששרר בהם בעקבות הפגיעות הללו היה לא פשוט.
ספר זה נכתב כפרויקט משותף למרכזי החוסן הפועלים בחמש רשויות באזור עוטף עזה: מועצה אזורית חוף אשקלון, מועצה אזורית שער הנגב, עיריית שדרות, מועצה אזורית אשכול ומועצה אזורית שדות נגב. פעילות המרכזים נעשית מתוקף החלטת ממשלה ב-2008 ועל ידי הגוף המבצע - הקואליציה הישראלית לטראומה. תפקידם לטפל בנפגעי חרדה, לסייע במוכנות לחירום ביישובים, בקהילות וברשויות ולפתח חוסן קהילתי.
כמה חודשים לאחר מבצע צוק איתן פגשנו תושבים וקהילות במצבים שלא הכרנו קודם בעבודתנו. חודשיים של לחימה נתנו את אותותיהם בחיי הפרט, המשפחה והקהילה. פגשנו אוכלוסייה גדולה שסבלה מחרדות, משפחות שהתמודדו עם תקופה ארוכה של "פליטוּת", בעלי תפקידים שהתקשו לחזור לתפקידם, קהילות שאספו שברים של אובדן ושל קושי.
הספר מוקדש לזכרה של מרווה מייזלס, שלחמה למען אנשי עוטף עזה בלהט ובדבקות עד יומה האחרון והייתה שותפה משמעותית להקמת מרכזי החוסן. בשנותיה האחרונות עסקה בבחינת ההשפעות של האיום הביטחוני על אנשי עוטף עזה ובמציאת דרכים לסיוע ולחיזוק אוכלוסייה זו.
בדצמבר 2014 התחלתי לעבוד כמנחה מקצועית במרכזי החוסן מטעם הקואליציה הישראלית לטראומה. אזור עוטף עזה הפך לבית שני עבורי. מגוון תושביו, שהם הפסיפס הישראלי של הפריפריה, נכנסו לחיי; המחשבות על חייהם מלוות אותי, ההתוודעות למאפייניהם, משמעותם של חיים לאורך שנים רבות תחת איום מתמשך בלי לדעת אם יום אחד כל זה ייגמר, בלי שייראה הסוף באופק. ויתרה מזו, חיים בחסות איומים שרק הולכים ומתעצמים: הטילים משפרים טווח, המנהרות מתארכות... ואין הבטחה לשקט.
אני עובדת בשטח עם מנהלות מרכזי החוסן, עובדי מרכזי החוסן, אנשי הרשויות ואנשי היישובים והשכונות מתרבויות שונות, מה"שבטים" השונים של מדינת ישראל. היה מעניין לגשת אל האנשים ולשאול אותם בפשטות "מהי בעיניכם משמעותם של החיים בעוטף עזה? מה הם המחירים שאתם משלמים? מה הם היתרונות באזור הזה ומה מיוחד בו? מה קרה לכם בצוק איתן?". לשאול ופשוט להקשיב.
לקראת קיץ 2015 נועדנו - קבוצה מעובדי מרכזי החוסן (בעיקר עובדות) - עם פרופ' עמיה ליבליך כדי להיערך לקראת מפגשי ראיונות עם תושבי העוטף על חייהם באזור. רוב עובדות מרכזי החוסן הן נשות מקצוע, רובן מתחום העבודה הסוציאלית ורובן תושבות האזור וחיות את המציאות הכפולה; מצד אחד הן תושבות, בדרך כלל אימהות צעירות בעצמן, ומצד שני הן מטפלות, מדריכות ומסייעות לאוכלוסייה להתמודד לאורך זמן עם השלכותיו של האיום הביטחוני. קבוצת נשים אלה היא אחת מבין קבוצות אחרות של לוחמים אלמונים הרצים בשטח לסייע לכל נזקק, גם תחת אש.
בראיונות האישיים עם תושבי המקום רצינו לשמוע את סיפוריהם האישיים כתושבים וכבעלי מקצוע באזור על תקופת צוק איתן, על משמעות החיים באזור ועל ההתמודדות עימם, על התלבטויות הכרוכות בלהיות הורה לילדים באזור, על מילוי תפקיד רשמי או התנדבותי, על ראיית תמונת העתיד שלהם. האמנו שנוכל ללמוד רבות מתיאוריהם האותנטיים והכנים של צורכיהם, של תחושותיהם ושל הבנותיהם.
רצינו לשמוע קבוצה של תושבים כדי להבין את עצמנו, את העבודה שאנחנו עושים, כדי לדייק את העשייה המקצועית שלנו ובעיקר כדי להבהיר גם לאחרים, שאינם חיים שם, מהי המשמעות של לחיות לאורך זמן בעוטף עזה.
פגשנו 22 מתושבי האזור לריאיון של כשעתיים, בטווח גילים רחב, 80-17, מקיבוצים, ממושבים ומהעיר שדרות. תריסר מעובדי מרכזי החוסן לקחו אף הם חלק בראיונות. חיפשנו אנשים שיש להם סיפור שהם יודעים לספר, בעלי תפקידים שונים בחירום כמנהלי קהילות, רכזי נושאים, אנשי צוותי חירום (צח"י), אימהות ואבות, מתנדבים.
רוב המרואיינים גרים ביישובים צמודי גדר (עד 4 ק"מ מהגבול), חלקם בטווח של כ-7 ק"מ מהגבול. קיים הבדל בין צמודי הגדר ליישובים אחרים שהפך למוחשי יותר אחרי צוק איתן בגלל ירי הפצמ"רים שאין לו התרעה, ובשל המנהרות המהוות איום חדש ומוחשי מאז.
איננו מציגים מחקר, אלא מסמך תיעוד המביא סיפורים של פרטים שרובם מייצגים גם את סיפורם של רבים אחרים שלא ראיינו. יכולנו להקשיב למרואיינים שרובם חיים באזור שנים רבות, חלקם נתונים במצב זה שנים רבות, חלקם נולדו אליו, יש כבר פרספקטיבה של זמן ותהליך התפתחותי בהתייחסות למצב.
מסיפורם של התושבים נראה כי האוכלוסייה המתמודדת שנים רבות עם המציאות הביטחונית סיגלה לעצמה דרכים שונות להחזיק מעמד לאורך זמן באזור שהם מתארים שוב ושוב כגן עדן בימי שקט וכגיהינום בימי הלחימה.
.
הראיונות מחולקים לפרקים קצרים:
- תיאור המשפחה בשעת החירום, בעיקר בצוק איתן.
- תיאור הקהילה בימי צוק איתן ובתקופות של חירום ושגרה.
- תיאור ההתנהלות כבעלי תפקיד התנדבותי או פורמלי ובו בזמן כתושבי המקום.
- אירועים בעלי משמעות.
- מחשבות לעתיד.
- התרשמות שלי מהמרואיין וביחס למרואיינים אחרים.
אותו יישוב פסטורלי, ירוק, שטווסים מהלכים בו על גגות הבתים, יכול להפוך, לעתים תוך זמן קצר, לשדה קרב שוקק חיילים על הדשא, מטוסים חגים, קולות ירי אינטנסיבי של צה"ל ושל חמאס.
האפשרות להתפנות בשעת חירום הפכה למדוברת וללגיטימית יותר מתמיד; אחד מבעלי התפקידים ציין שהצעירים, הורים לילדים קטנים, נעלמים מיד, וחיזקה את דבריו אם צעירה מאותו יישוב שהגדירה את עצמה כמי שיודעת לארוז מהר.
צוק איתן היה אירוע מאוד לא פשוט עבור התושבים; הודעות על הפסקת אש הגיעו כמה פעמים ואיתן הרצון לחזור הביתה, שאפיין את כולם. משפחות נדדו ממקום למקום בסידורים שאורגנו דרך היישוב או בסידורים פרטיים של משפחה וחברים. המבצע היה ארוך מנשוא.
אחת המרואיינות סיפרה כיצד שהתה בבית קרובי משפחה, ואף על פי שלא הייתה לה אפשרות לחזור לביתה, פינו אותה מארחיה, שלתחושתה לא הבינו כלל מהי המציאות שממנה באה ושאין לה לאן לחזור.
לנשארים ביישובים נראה היה לעתים כי המתפנים הם "מפונקים" השוהים בבתי הארחה ובתי מלון; ולמעשה, הם חשו מצוקה וסבל בשהותם במקום שאינו ביתם לאורך זמן, באי-ודאות ועם ילדים בגילים שונים שזקוקים לתעסוקה כדי להעביר איתם את הזמן.
קיים הבדל משמעותי בין אלה החיים ממש צמוד לגבול ואינם יכולים להישאר בימי ירי אינטנסיבי (המדינה והצבא הבינו זאת וכיום יש תכנית פינוי מאורגנת) לבין אלה המרוחקים יותר מהגבול (בסביבות 7 ק"מ ויותר) ומוצאים פתרונות שונים, בדרך כלל של התרחקות ושיבה, ואשר מאמינים כי מצבם טוב יותר משל אלה באשקלון או אשדוד, שבהן יש ירי ואין מיגון, בעוד בעוטף עזה יש מיגון.
הבדל משמעותי נוסף הוא בין הדורות הצעירים למבוגרים ביחס לפינוי; המבוגרים אינם נוטים להתפנות אלא להפך, הם מעוניינים להישאר. התעקשותם להישאר מעוררת דילמה חדשה של פינוי מאונס, כפי שמתאר אחד המרואיינים בני ה-80 מקיבוץ עין השלושה, שקיבלו הנחיה להתפנות למרות רצונם להישאר בביתם.
מעניינת ההתייחסות לפינוי של תושבי שדרות. בעוד בקיבוצים הפינוי הוא אפשרות מדוברת ומאורגנת, הרי בשדרות הנושא נמצא על סדר היום ברמת המשפחה ולא ברמת העיר. פגשנו מרואיינת אחת שבאופן ברור מאוד ראתה את העיר כמקום הנכון והבטוח עבורה ועבור ילדיה הצעירים בגלל המיגון, בגלל המשפחה המורחבת המתגוררת לידה ומקום עבודתה בעיר, בעוד אחרת אמרה כי מבחינתה ב"סיבוב הבא" תצא מהעיר ותחזור רק לאחר שהכול ייגמר.
סוגיית ההתפנות עולה בכל הראיונות, והיחס כלפיה שונה - כך גם המציאות שנוצרה. מה שברור הוא שבעלי תפקידים שלוקחים חלק בעשייה, גם ההתנדבותית (כדוגמת צח"י, צוותי חירום יישוביים), נוטים להישאר מתוך האחריות והמחויבות לתפקיד, ועמם גם לעתים בני/בנות זוגם.
קיימים יישובים שבהם מעט התפנו ואחרים יותר. המרחק מהגבול מהווה סיבה אך לא בלעדית.
ביחס לילדים עלתה בראיונות השאלה אם נכון כהורים לגדל את הילדים במקום הנתון תחת איום קיומי, ושהילדים חווים בו חוויות לא פשוטות. ההתייחסות לסוגיה נסבה סביב הידיעה שאני כהורה יודע מה אני עושה, ושהתחושה היא שהרווח גובר על הסיכון. הרווח יכול להיות חיים בקיבוץ, קרבה למשפחה מורחבת, סבים וסבתות, היכולת הכלכלית להעניק לילדים חוגים, חיי חברה וסביבה מתאימה. נראה כי יש מעין מאזניים שבסופו של יום נוטים לצד החיובי. לצדו של גן העדן.
כמעט בכל משפחה היה תיאור של לפחות ילד אחד שסובל מחרדות עקב המצב הביטחוני. מעין חוליה חלשה יותר המבטאת את הקושי ואת המצוקות, וההורים מנסים לעזור. המרואיינים שהיו בקשר עם מרכזי החוסן הם אלה היודעים לצרוך טיפול נפשי. לעתים נדמה היה כי כחלק מ"עסקת החבילה" הזו של החיים בעוטף יש גם טיפול נפשי "לתקן" את הנזקים. אחד המרואיינים כינה את בתו "יקירת חוסן", כשהוא מתבונן בה היום בפרספקטיבה של זמן, היא גדלה ו"היא בסדר".
המחשבות על עזיבת האזור חולפות בראשם של מרואיינים רבים כאפשרות, כעניין ששקלו בתקופות מסוימות ובכל אופן נשארו. או כפי שתיארה זאת אחת המרואיינות, היא הבינה שבכל רגע נתון תמיד שמורה לה האפשרות לבחור לעבור למקום אחר.
מרגש במיוחד סיפורה של דקלה מנחל עוז המתארת את רגע ההחלטה להישאר בעת נטיעת העץ לפני שנת שמיטה. העץ סימל עבורה שורשים שהיא ממשיכה לנטוע בנחל עוז.
היו גם מרואיינים שבכלל לא ראו את העזיבה כאפשרות והסבירו זאת ביתרונות של החיים באזור וגם בהבנה שבכל זמן נתון גם אזורים אחרים עלולים להיות תחת איום (פיגועים, טרור). בלטו המרואיינים מהציונות הדתית המבטאים, יותר מאחרים, השלמה עם חייהם בעוטף ורואים זאת כמימוש הציונות וכמובן מאליו. כפי שאומר יניב משוקדה, "אדם שיודע שהוא עושה שליחות למען, קודם כול למען התושבים שלו, שעושה זאת למען היישוב שלו. ועוד שלב אחד אנחנו עושים למען האזור שלנו, לאזור עוטף עזה, למען מדינת ישראל...".
ההתפתחות המשמעותית בולטת בקרב בעלי התפקידים המופקדים על אחרים בשעת חירום, צוותי חירום ביישוב, עובדות סוציאליות, מזכירי יישובים, בעלות תפקידים בחינוך.
קבוצה זו בולטת בעיסוק הכרוך בכשירותם שלהם וביכולת לאורך זמן לשאת בתפקידים הדורשים תפקוד אינטנסיבי מאוד בשעת חירום. כולם מדווחים על רמת אדרנלין גבוהה המאפשרת להם תפקוד מסביב לשעון, כפי שמתארים כמה מרואיינים, "כמו מכונה" "כמו רובוט".
הניסיון מביא למציאת פתרונות דומים אצל כולם: לקחת הפוגות, להתנתק לכמה ימים, לצאת למעין חופשה, לנוח ולנקות את הראש, וגם ובעיקר ללמוד להפעיל אחרים ולא להיות לבד. הפתרונות הללו נדמים פשוטים או מובנים מאליהם, אולם תהליך אימוצם ויישומם היה ארוך וממושך.
יש מרואיינים שבעקבות המצב הבינו שהם נושאים תפקיד שאינו נכון עבורם ועזבו אותו, אם ליישוב אחר מרוחק מהגבול או לתפקיד הדורש פחות מחויבות בחירום. פגשנו גם את מי שבמבצע אחד חוותה שבר ובמבצע הבא, לאחר קבלת עזרה נפשית, הנהיגה והובילה אחרים בתחושה של צמיחה משמעותית מאוד.
תמיד היה שיעור שבו למדו מרואיינים על עצמם דרך היותם בעלי תפקידים בחירום; כל אחד פעל בדרכו, אם בקבלת עזרה או לבד, דרך הבנות ותובנות אישיות על הנכון לו. בולט מאוד מצבו השונה של מי שאינו בעל תפקיד לעומת מי שנושא בתפקיד והתפקיד מחזק אותו -האחריות והדאגה לאחרים מייצרות כוחות ויכולת תפקוד גבוהה.
חוסר האונים והיעדר עשייה משמעותית מייצרים מצבי אין-אונים וייאוש, הבאים לידי ביטוי בולט במערכת המשפחתית. לדוגמה, הגר מניר עם מתארת איך עברו כמשפחה בצורה מיטבית את תקופת צוק איתן: "לילדים הייתה הרגשה שהם בבילוי מתמשך. הם פשוט היו בהרגשה שהם בסוג של בילוי. אז הם היו בנופש. ואני חושבת שזה אחד ההישגים הגדולים, שהם לא הרגישו מחסור והיה להם כיף. הם לא איבדו את זה, זאת אומרת, הם לא הלכו לאיבוד מזה שלא הייתה להם שגרת יום".
חוויה אחרת, לעומת זאת, היא של מרואיינת שצברה מתח רב לאורך מבצע צוק איתן ולאחריו: "לא שמתי לב לזה עד שבן הזוג שלי אמר את שמה לב שאת ממש צועקת הרבה?".
אחת השאלות העולות בראיונות היא אם התקופה הארוכה של ההתמודדות מחזקת, מחסנת או מחלישה. התשובה אינה חד-משמעית. היו מרואיינים שהציגו את המכונה בפיהם 'מודל החוסן הנגרע': ככל שההתמודדות נמשכת, מנת החוסן נגרעת. עם זאת, כשקוראים את הראיונות עימם, אין תחושה שאכן זה מה שקורה. נראה שזו בעצם חשיבה על העתיד. אם שוב תהיה מלחמה והיא תהיה שוב ממושכת וקשה כמו צוק איתן, האם נוכל לה?
לא כל המרואיינים שואלים את עצמם אם יוכלו לה, חלקם יודעים בבירור שיוכלו. אי אפשר אפילו לקטלג את המאפיינים של אלה שיודעים שיש להם החוסן, אבל ברור כי המבוגרים, קבוצת המרואיינים בני ה-80, רבקה, פסח ז"ל, יהודית וצבי מעין השלושה ופרדו מכפר עזה, אינם מטילים כלל בספק את יכולתם להתמודד עם הקשיים הביטחוניים. הם עברו רבות ויודעים שיש ביכולתם לעבור עוד. עם זאת הם מצביעים על הקושי של ההורים הצעירים ואינם ביקורתיים כלפיהם, אלא מבינים אותם ואת מניעיהם להתפנות בשעת מבצע או מלחמה.
בקרב בעלי התפקידים בולטת ההתפתחות האישית המלווה את המלחמות ואת תקופת המתח הביטחוני. הם למדו איך להתמודד לאורך זמן עם המצב. חלקם הבינו שעליהם לערוך שינויי כלשהו בתפקיד כדי להמשיך ולהתמודד נכון, כמו אורלי מכפר עזה ודקלה מנחל עוז, שממשיכות למלא את תפקידן ולגור באותו יישוב, אבל מעבירות את מרכז הכובד של התפקיד לתחום אחר.
באופן טבעי לאורך זמן מתרחשים בחיי המרואיינים אירועים נוספים, כגון מחלות, גירושים, אובדנים, ולעתים לא ברור מה משפיע על חוסנם של האנשים וממה הוא נבנה. יניב משוקדה מאבד את אביו במהלך התקופה, דמות משמעותית מאוד בחייו, שמעצבת בעיניו את המחויבות שלו במושב; מרואיינת אחרת נפרדת מבעלה בתקופת צוק איתן, הקושי מבחינתה הוא אירועי החיים הפוקדים אותה הרבה יותר מהמצב הביטחוני, שנראה לה משני בחשיבותו.
לכל המרואיינים ברור כי צפוי עוד סיבוב במעגל ההתכתשות האזורי. היעדר התקווה לשקט ביטחוני עולה בשיחות ומשפיע על ההתמודדות. חלק מהמרואיינים מעלים זיכרונות של התקופה שבה היו נוסעים לתוך עזה, שבה עבדו פועלים ערבים בחצרות, שבה חגגו שמחות באופן הדדי, הלכו יחד לים... היחס אל השכנים הוא של רגשות מעורבים. אין התכחשות לכך שיש סבל גם בצד השני, אבל כמעט ולא מפעמת תקווה לשינוי המצב.
יש אמנם תחושת סיפוק מההטבות של החיים באזור, הבינוי והשיפור בתשתיות היישובים אחרי צוק איתן, ההקלות במסים, בחינוך ובפנאי. אמרה מרואיינת משדרות, שבחירתה לחיות בעיר מאפשרת לה לשלוח את הילדים לחוגים מגוונים ולנפוש בחו"ל, וכשיורים, אחותה מאשקלון "חוטפת" גם היא טילים אבל אינה נהנית כמוה מרמת החיים שמתאפשרת למי שבוחר לחיות סמוך לגבול.
אם אנסה לנסח מכנה משותף בין כל המרואיינים המייצגים את מגוון האוכלוסייה שגרה באזור: חברי קיבוצים, מושבים, שדרות, דתיים, חילונים, צעירים ומבוגרים, הרי שהוא עריכת המאזן בין "גן עדן" (תחושת השייכות למקום ולקהילה), הטבות של תושבי העוטף, איכות חיים ביום-יום מול מצב ביטחוני מאיים. נראה כי היתרונות של החיים באזור עולים על המחיר שמשלמים על החיים סמוך לגבול. החישוב משתנה מפרט לפרט וממשפחה למשפחה, החשבון נעשה בדרכים שונות וגם המחיר ברור.
תהליך העריכה של החומרים גרם לי להתקרב לכל אחד מהמרואיינים בשעות שבהן קראתי שוב ושוב את הראיונות. אני מקווה כי קריאת הסיפורים של אנשי יישובי עוטף עזה תעזור למי שחי כאן, למי שעובד עם אנשים בכלל, למי שאינו חווה את אשר אנשים אלה חווים ולאנשי מקצוע המגישים סיוע נפשי, להתרגש עם אוכלוסייה מגוונת ומיוחדת זו.
דקלה ערבה-אליעז
קיבוץ נחל עוז
אנחנו נטועים פה בעוטף עזה
ראיינה: ליאורה אלפרן
דקלה היא בת כפר מימון, מושב המשויך לזרם הציונות הדתית. לאחר נישואיה עברה להתגורר בקיבוץ נחל עוז. היא אימא לשלושה ילדים, גרושה וחיה עם בן זוג. היא עוסקת בניהול מערכות חינוך.
קיבוץ נחל עוז הוקם ב-1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה בישראל על אדמת קיבוץ בארות יצחק, שנעזב לאחר מלחמת השחרור. בשנותיו הראשונות סבל היישוב, השוכן בסמוך לגבול עזה, מהתקפות טרור מצד הפדאיון, ב-15 השנים האחרונות נתון הקיבוץ לירי פצמ"רים וקסאמים, ובמהלך צוק איתן הוא ספג מטחי ירי בלתי פוסקים ורוב חבריו התפנו. לקראת סוף המבצע נהרג דניאל טריגרמן, ילד בן 4, בביתו שבקיבוץ. במשך השנים נחל עוז הוא מעין סמל להתיישבות חקלאית ביטחונית. כיום הוא נמצא בתהליכי צמיחה חברתית וכלכלית וקליטת משפחות חדשות.
הריאיון עם דקלה נעשה על ידי ליאורה, מנהלת מרכז החוסן של שדות נגב ובת קיבוץ סעד, שנפגשה עמה בקיבוץ נחל עוז. נחל עוז וסעד הם שכנים קרובים החולקים את הקרבה לגבול, אבל העולמות ובסיס הגרעין שלהם שונים. קיבוץ סעד שייך לזרם הציונות הדתית, ונחל עוז הוא קיבוץ חילוני.
מיד עם הפגישה מתחברים שני העולמות.
דקלה מנהלת שיח גם עם העבר שלה כילידת כפר מימון, השוכן באזור העבודה של ליאורה במועצה אזורית שדות נגב. מושב זה משויך גם הוא לתנועת הציונות הדתית. השיח ביניהן מתחיל בהיכרויות משותפות רבות, בעולמות המתערבבים ובמשפחות המורחבות השייכות לחלקים השונים שנמצאים בתחום שבין ההגדרות של יישוב דתי או חילוני. כפי שאומרת ליאורה בתחילת המפגש, בהתייחסה למשפחה, למשפחה המורחבת ולקהילה, "אנחנו נטועים פה בעוטף עזה".
כבת האזור דקלה זוכרת תקופות של שקט שבהן התקיימו קשרים טובים ויחסי עבודה תקינים עם השכנים בעזה, לרבות ביקורים באירועים משפחתיים שבהם השתתפו הדדית הפועלים ביישובים היהודיים ולהפך.
דקלה מעלה את השאלות הקשורות באימהוּת סמוכת גדר ובידיעה שילדיה חווים חוויות קשות שנחסכות מילדים אחרים וכן את השאלה המוסרית שמלווה אותה לאורך השיחה - מה היא עושה לילדיה בכך שבחרה להינטע בנחל עוז, האם היא "מלבישה עליהם" את תפיסת עולמה והאם זה נכון עם כל החוויות הקשות שהם חווים?
היא הוגה את מה שהיא מגדירה "תיאוריית החוסן המתכלה". לטענתה, החשיפה לאירועים קשים לאורך זמן ובחריפות שבה היא חוותה אותם מכלה את היכולת להתמודדות ומקשה על ההתאוששות. התיאוריה שלה מעוררת מחשבות רבות, במיוחד אחרי צוק איתן. האמירה שאם יקרה שוב משהו דומה ההתמודדות תהיה בלתי אפשרית חוזרת בקרב מרואיינים אחרים, כמו גם אצל אנשי מקצוע נוספים.
דקלה משתמשת במונח "תפקוד רובוטי", שבראיונות אחרים כונה "תפקוד מכונה". בעלי תפקידים תיארו כך את עצמם בתקופת המלחמות כדי לתאר עשייה ללא מקום לרגשות וליצירת נתק במפגש עם עצמך ועם הצרכים המיידיים שלך ושל המשפחה בכלל והילדים בפרט. בתקופות חירום בעלי התפקידים הופכים להיות מעין חיילים בשדה הקרב האזרחי.
הקיבוץ הוא "יום אחד גן עדן, יום אחר גיהנום", המעברים בין החיים במקום כפרי ופסטורלי שבו מדשאות רחבות ידיים וילדים הרוכבים על אופניים ובין שדה קרב שבו יורים כמעט בלי הפסקה וחיילים נמצאים בכל פינה הם חדים. בצוק איתן נוכח גם המחיר של נטילת חיים.
המצב שבו בעלי תפקידים נמצאים מתואר כשוחק מאוד, כשעליהם לעמוד בפני המצוקות והצרכים של האוכלוסייה שבה הם מטפלים. מצד אחד קיים רצון עז לרצות את כולם ולטפל בהם, ומצד שני קיימת תחושת חוסר אונים מהיעדר היכולת לתת מענה לכולם. לצד כל אלה קיימים החששות לשלומם ולשלום משפחתם.
דקלה מביאה את הקונפליקטים הקשורים בלהיות בעלת תפקיד בקיבוץ בשעת חירום. הכול מקצין בגלל הלחץ והמתח של האנשים וקיים קושי גם לתפקד כאימא וגם לנהל קבוצה גדולה של "פליטים" מביתם.
קורות חיים
דקלה היא אימא לשלושה ילדים, בת 18, בן 14 ובן 9. שלושתם נולדו למציאות הביטחונית הנוכחית. היא בוגרת אולפנת נווה דקלים בגוש קטיף, והיא זוכרת את עצמה נוסעת באוטובוס הממוגן, מתבוננת מהחלון בפסל היונה שבנה אמן מקומי מנחל עוז וחושבת על "השמאלנים האלה" מהקיבוץ.
קיימים אצלה זיכרונות ילדות מעזה. אלה כוללים נסיעות לשוק, לרופא שיניים ולקניית רהיטי נצרים. היא זוכרת את המפגשים עם הפועלים הערבים של אבא, העוזרת של אימא והשמחות המשפחתיות שאותם פקדו. "היום זה נשמע מטורף, אז זה היה טבעי הקרבה הזאת".
לקראת גיל גיוס דקלה הייתה נערה עם חצאיות עד הרצפה וגרבונים, או כפי שהיא הגדירה, "יותר דתייה מהסובבים אותה", ורצתה מאוד ללכת לצבא. אבא שלה "שם וטו", והיא הרימה ידיים ויצאה לעיר הגדולה תל אביב לשירות לאומי. היא הגיעה לעיר בסימן חוויית המפגש עם העולם החילוני, "מהשביל שגדלה בו עם החומות, כשאין ימינה ואין שמאלה" נפקחו לה העיניים. היא רואה את עצמה כאדם מאמין ומתארת את המקומות בחייה המצויים במה שהיא קוראת "בלבלות" עד היום. למרות היותה משויכת למגזר החילוני היא מקפידה עדיין על הלכות מסוימות.
כשסיימה את השירות הלאומי חזרה לכפר מימון, "מחוברת לטבע ולירוק" התחילה לעבוד בגוש קטיף בחקלאות בענף התבלינים. לאחר שחזרה לכפר היא פגשה בפאב של נחל עוז את מי שעתיד להיות בעלה הראשון. היום, כפי שהיא רואה זאת ולאחר טיפולים פסיכולוגיים רבים, היא מבינה את הצורך שלה להיות פורצת דרך, דעתנית, וכחנית בכל דבר ועניין. היא סיפרה על אמה, אישה צבעונית, חוזרת בתשובה שהגיעה מתל אביב משכונת התקווה "עם שיק בלבוש" ועל הקושי לקבל את החבירה של דקלה לבן זוג חילוני, לאחר שהיא עושה את הדרך מהחילוניות לדתיות. בסופו של דבר היא מציינת כי ההורים קיבלו את בן זוגה והיו איתו בקשר הדוק.
כך עם הנישואים חצתה את הקווים מהיישוב הדתי לקיבוץ החילוני ועברה לחיות בקיבוץ נחל עוז עם דעותיה החריגות, עמדותיה הימניות והידיעה שהחיים בו הם כמו המשך לחיים בגוש קטיף, "חלוציות כזו, סוג של ציונות".
במהלך השיחה היא ציינה את הצורך האידיאולוגי להיות בקו הראשון, "מישהו צריך לשמור על המדינה, לא עוזבים מקום כי יורים עליך". בנחל עוז היא בנתה משפחה, חברה למשפחה של בעלה ומחלקת את שני העולמות, מחד גיסא הקשר עם הקיבוץ, ומאידך גיסא הקשר לכפר מימון של המסורת והחגים והחוויה היהודית שחשובים לה עבורה ועבור שלושת ילדיה.
אימהוּת
קשה לבודד את האירועים הקשים מהמחשבות על מה היה קורה לו הייתה גרה במקום אחר, איך היו נראים חייה, האם גירושים היו קורים במצבים אחרים ובמקום אחר? האם ילדיה היו סובלים מהפרעות קשב לולא מציאות החיים שלהם?
התחושה הכוללת היא שכבעלת תפקיד היא חשבה שהיא צריכה כל הזמן לתת מאה אחוז מעצמה, במיוחד כשהמצב קשה, בלי להסתכל ימינה ושמאלה על הקרובים אליה.
"טראומות, כאילו הילדים האלה הם ילדים שגדלו לתוך טראומות שלא כל ילד במדינה חווה אותן. יכול להיות שילדים אחרים חווים טראומות אחרות, יכול להיות שאני מתרצת את זה לעצמי, אבל אין לי ספק שהילדוּת שלהם היא ילדות אחרת. ילדות לא בטוחה. היום בדיעבד אני חושבת על המשפחות שמגיעות לקיבוץ ומנסה להבין מה מניע אותן. לא הייתי באה לפה אם לא היה לי את העבר המתמשך הזה ואת הקשר עם נחל עוז. לא הייתי חושפת את הילדים שלי למציאות כזאת. הרבה מאוד פעמים אני שואלת את עצמי ואני אומרת כאילו יכולתי לתת להם חוויית חיים אחרת. ויחד עם זאת קשה לי מאוד, וזה לא משהו שלא נבדק על ידי או הגיע לרגע של לבדוק בית במקום אחר. כאילו, המחשבה הייתה מאוד מאוד מוחשית, בעיקר בזמן צוק איתן. כאילו צוק איתן היה איזשהו מפנה, זאת אומרת אני כל הזמן חושבת ומנסה להגיד חוסן חוסן חוסן, אבל אני בדעה היום שהחוסן שלנו לא נבנה. הוא קיים בכמות מסוימת אצלנו ואנחנו לאט לאט מכלים את כוחותיו.
- פרסומת -
אני מרגישה שמה שיצר את החוסן שלי זו האישיות שלי, כאילו שמה שהיה בי זה מה שיש לי. אני יכולה לתפקד בסיטואציות מתוחות, אני יודעת, אני סומכת על עצמי שברגע האמת אני אדע להתמודד מול זה. ההכרה הזאתי שהאמונה, זו בפירוש אמונה, אני מאמינה שאם יקרה לי משהו הוא צריך לקרות. אנשים אחרים לא סומכים על זה, כאילו אני אומרת את לא יכולה להתחמק מהגורל שלך. אני מאמינה שבאת לפה למספר מסוים של שנים ובאיזשהו מקום גם כתוב הקץ שלך. כאילו את לא יכולה לברוח מזה. את יכולה למצות את הזמן שאת פה, אתה יכולה להתמודד עם מה שנקרה בדרכך ואת יכולה גם להרים ידיים ממה שנקרה בדרכך. אבל זה לא ישנה את הטיימינג, אין לי את הפחד מהמוות, אין לי את הפחד מהסיום הזה, כאילו אין לי אותו. להפך, אני כאילו אומרת לעצמי יגיע הרגע, אולי זו המנוחה, כאילו אולי, אולי הגעתי באמת לסיום הייעוד שלי מה שנקרא.
אני יכולה להגיד שעד צוק איתן היה בי משהו כזה שאומר זה לא יקרה לי, כאילו אני לא מרגישה שמשהו יקרה לי, אני לא מרגישה שמשהו יקרה לילדים שלי. הדחקה זה כלי מאוד מאוד חזק. זה להזיז את הדברים הצידה. את לא נוגעת בהם. אם את נוגעת בהם את לא יודעת איך תצאי מהנגיעה הזאת. עדיף לא לגעת בהם. עדיף למהר לחזור לשגרה, זה אני אומרת לך אחרי אינספור טיפולים ואינספור שיחות על זה, ובאמת כאילו, ככל שנגעתי בזה הבנתי שאני נכנסת לאיזה נישה שהיא לא טובה לי. היא מורידה אותי, היא לא נותנת לי עוד כוחות, כי זה בעצם מכניס אותי לאיזשהו בלבול שאולי הדרך שלי היא לא טובה".
תפקיד: ריכוז חינוך
הדרך המשמעותית ביותר עבור דקלה להתמודד היא לחזור מהר ככל הניתן לעשייה ולשגרה. החמש שנים וחצי שבהן ריכזה את תחום החינוך היו עבורה נקודת מפנה משמעותית מבחינה מקצועית, אף על פי שהיו כאלה שהזהירו אותה לא לעשות תפקיד בקיבוץ שלה ובקהילה שלה מחשש שהיא והמשפחה ישלמו מחיר. למרות הכול היא הרגישה שהיא יכולה לעשות משהו אחר, "רוצה להוכיח, רוצה להחזיר".
כשהגיע עופרת יצוקה, הראשון בסדרת המבצעים בעזה, פתאום התברר שצריך לפנות את הקיבוץ, ובמיוחד את המשפחות הצעירות. כרכזת חינוך המשימה למצוא מקום מחוץ לקיבוץ הוטלה עליה והיא החלה להתקשר לקיבוצים לבדוק אם הם יכולים לקלוט אותם. המשימה הייתה ענקית ומורכבת בגלל הרצון לא להפריד בין החברים ולהגיע כמקשה אחת, כקהילה.
ברקע עומדת נטע מקיבוץ הזורע, שבתחילה עמדה בצד השני של הקו ועזרה בחיפוש אחר מקום להתפנות אליו, ועם הזמן הפכה לדמות משמעותית ואף חברה. דקלה מתארת את שיחת הטלפון הראשונה איתה:
"והיא עונה לי לטלפון, תוך כדי שאני מנהלת את הסיטואציה, והיא אומרת לי ככה... אני אומרת לה שלום נטע, מדברת דקלה מקיבוץ נחל עוז, אני צריכה לפנות משפחות, אין לי מושג כמה עדיין, אבל אני צריכה לדאוג להם. אני צריכה לדאוג שיהיה להם איפה לישון, אני צריכה לדאוג שיהיה להם איפה לאכול, אני צריכה.... היא אומרת לי, מה שלומך? ואני אומרת לה אני בסדר. היא אומרת לי לא, מה שלומך? ואז, את יודעת, כאילו... פתאום אני אומרת לעצמי רגע, מה שלומך? מה? מה? מה קורה? כאילו... על מה את מדברת איתה? פתאום את יודעת כאילו, פתאום נהיה לי איזשהו... איזשהו טלטול כזה עם עצמי, ואני אומרת, מה שלומי? כאילו מה?".
חלק מחברי הקיבוץ עברו לקיבוץ הזורע, בעוד היא מצאה את עצמה עם הילדים, בעלה עובד בנחל עוז והיא דואגת לכולם, בעשייה, "שיהיו חדרים, שהכביסה תכובס, שכל אחד יקבל את מה שהוא צריך ורוצה". היא חווה את כל העשייה כמוּנעת מהישרדות, היא מרגישה שהיא שוכחת את עצמה, שוכחת את הילדים שלה, "חוויה של שחייה במים סוערים ממקום רובוטי, ללא תשומת לב לעצמי ולילדים. טוטלית בתפקיד".
היום, מתוך הבנה של מה היא לקחה על עצמה, היא קוראת לזה אפילו "מקום של יוהרה, להיות אחראית על כזו מסה". והשאלה שעולה אצלה היא האם היא הבינה את גודל המשימות שהיא בחרה לקחת על כתפיה. באותה תקופה של עופרת יצוקה הילדים שלה כעסו עליה, על היעדרה ועל עיסוקיה. נטע שמרה עליה, הזכירה לה לאכול, להיות עם הילדים.
"כאוס. כאוס. אני מוצאת את עצמי כאילו אחראית על שלומם של הרבה מאוד אנשים אבודים, מתוחים... את יודעת שהעוגן שלי זאת האישה הזאתי, זאת הנטע הזאתי, שהיא ואני ביחד, בלי מזכיר הקיבוץ, בלי רווחה, בלי... מעבירים מסה של אנשים, ילדים, צעירים ובוגרים כאחד... ושכחתי את עצמי. שכחתי את עצמי, שכחתי את הילדים שלי, מצאתי את עצמי עומדת מול שאלות... למה הכביסה לא הגיעה? למה אין לנו בגדים? אני הולכת, אני זוכרת שלבשתי שמלה ותומר שלי מושך אותי בשמלה, ואני מדברת עם נטע ואומרת נטע, הכביסה לא הגיעה. והיא אומרת לי דקלה, את מבינה באיזה סיטואציה אתם נמצאים? את מי זה מעניין שהכביסה לא הגיעה? ואז, ואז היא אומרת לי זה לא יכול להימשך ככה. את מתקשרת עכשיו לרותי וגנר, ליוסי וגנר, ואת אומרת להם שמגיעה לפה עכשיו משלחת מהקיבוץ ומדברת עם האנשים ומביאים לפה את מי שצריך להביא. כאילו זה היה באמת איזושהי חוויה, את יודעת, זה לשחות במים סוערים שאת עצמך, כאילו מהרובוטיות שלך, שזה מה שאפשר לי בכלל להגיע למצב הזה, להכין מסה של אנשים אבודים שלראשונה מתפנים מהבית שלהם, עוברים לקיבינימט, חלק מהאנשים נסעו לעבוד, חלק... הנעורים שלנו ש... שאת יודעת, חבורה של ילדים שפעם ראשונה מוציאים אותם, הם שומעים מה קורה שנחל עוז, הם לא יודעים מה קורה עם ההורים שלהם כי אז... כן לספר, לא לספר, מה ישפיע עליהם, לא ישפיע עליהם...".
- פרסומת -
לחזור לקיבוץ אחרי המבצע, המעברים הקיצוניים האלו, יום אחד הכול נראה כמו גן עדן ויום אחר כמו גיהנום. אין מצבי ביניים.
כשהגיע עמוד ענן היא לא יכלה לצאת עם המפונים, היא דאגה שמישהי אחרת תצא איתם. קהילת הקיבוץ התארחה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, התחושה שלה היא שהיא הייתה בטראומה אחרי עופרת יצוקה והיא לא יכלה לתפקד בעמוד ענן כפי שפעלה בעופרת יצוקה, היא אינה רוצה להיות שוב באותה סיטואציה. הניסיון היה לתפקד, אבל בשלט רחוק. ואז הציפו אותה רגשות אשם על הפקרת המערכת והמעבר למקום שבו היא מעדיפה להיות עם הילדים שלה ושם לשים את הפוקוס.
"כאילו אין, אי אפשר לייפות את זה, אי אפשר להגיד כבר לא, זה לא יקרה. עמוד ענן הגיע, אמרתי אני לא יוצאת עם הקיבוץ הזה, לא משנה מה קורה, אפילו שאני בעלת תפקיד עדיין, אני אדאג שמי שמחליפה אותי תהיה שם, אני אדאג שתהיה לי מחליפה, אני לעבור עם הקהילה הזאת לא עוברת. גם במחיר ניתוק הילדים שלי מהקבוצה, מקבוצת הגיל שלהם, הילדים. לא מסוגלת. הם היו באשדות יעקב, אני הייתי בכל מיני מקומות אחרים, רק לא להיות איתם, ממש ככה. אז כבר הבינו שהילדים עם ההורים, עשינו על זה הרבה מאוד עבודה, אבל אני לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת לחוות את החוויה הזאת עוד הפעם. עמוד ענן למזלנו היה קצת יותר קצר, היו לי המון רגשות אשם, אכלתי את הלב כאילו ש... שלא תפקדתי כמו שתפקדתי אז ש... באמת הפקרתי את המערכת, רגשות אשם... אבל לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי, כאילו למעט, באמת להיות ב-Full Power על מה שקורה שם, ולדבר עם הצוותים ולשמוע ממי שמחליפה אותי, הייתי ממש טראומטית, כאילו ממש טראומטית מהחוויה הזאת של עופרה יצוקה, שאמרתי ייהרג (ובל יעבור) לא משנה מה יקרה אני לא הולכת איתם. ממש לקראת הסוף היו כמה מפגשים שנסעתי עם הילדים, שייפגשו עם החברים, למענם. כאילו אני מצדי הייתי... תופסת כיוון ולא, לא רואה אותם, אבל לא שחררתי שליטה, כאילו כן הייתי כל הזמן עם המה קורה ומה שלום כולם, וכל הזמן לדאוג שהגננות יתקשרו לילדים ושאז כבר הפסקתי להיות גם של החינוך החברתי. הייתי בשליטה, אבל מרחוק. לא יכולתי לראות עוד פעם את האנשים, לא יכולתי שיבקשו ממני משהו, שיחתכו ממני, הרגשתי שאני לא מוכנה שיחתכו ממני חתיכות. אני הייתי מפוקסת על הילדים שלי וזהו. ממש ככה. כשכל הזמן הזה אני חווה את זה לבד עם הילדים שלי".
לדבריה, כשצוק איתן הגיע היא הייתה שרויה בתחושה של "הכחשה מוחלטת", וכשהיא מספרת על חוויותיה מתערבבות לה החוויות מהמבצעים השונים אף על פי שאת כל אחד מהם עברה באופן אחר. היא זוכרת את התמונה שבה עזה עלתה בלהבות. מתחילה הפגזה כבדה, והיא עומדת שם, "בקצה של המדרגות וכל השמים שחורים...".
בשל המצב שאיתו התמודדה בעופרת יצוקה, כשהייתה צריכה לתת מענה לכולם כל הזמן והקושי להעמיד גבולות ולחיות תחת ביקורת אינסופית, כשהגיע צוק איתן היא כבר לא עבדה בנחל עוז. כחלק מההתמודדות עם הקשיים, או מה שנקרא בפיה "טראומה", היא בחרה לעבוד בקיבוץ אחר. היא מבינה שאכן שילמה מחיר כבד על הטוטליות שלה כשהגיעה לתחושה הקשה של חוסר הרצון לפגוש בחברי הקהילה שלה, חוסר חשק לקחת חלק, "חוסר היכולת להתמודד".
"אנשים מחפשים להיאחז במישהו. אם קשה לי עכשיו אז אני לא תמיד חושבת מי עומד מולי, אולי הוא באותה סיטואציה? הוא בעל תפקיד, כל הכבוד לך, אתה בעל תפקיד, אתה תעשה כאילו את מה שאני צריך שאתה תעשה. זה שיש לך ילדים מעניין אותי? זה שאתה חווה משהו מעניין אותי? לא. גם אני הרגשתי ככה. שזה לא צריך לעניין אף אחד. אם אתה לא מביא את המאה אחוז שלך אתה לא בסדר. אתה מועל בתפקידך. ככה כאילו הייתי אומרת לעצמי, את לא יכולה לתת פחות מהמאה אחוז שלך, את לא יכולה לתת פחות מהמאה ועשר אחוז שלך, בטח ובטח כשצריכים אותך. וזה מכניס אותך לפעמים למיקוד, כאילו לפעמים זהו, אל תסתכלי ימינה, אל תסתכלי שמאלה, פשוט תרוצי קדימה, זהו, אל תחשבי יותר מדי. אז אני אומרת, אז כל ההתנהלות שלי, שהיום היא אחרת, היא הרבה יותר מתונה, אבל עוד הפעם, כאילו. אין לי ספק שהיו לזה השפעות בהתייחסות שלי לקהילה, בהתייחסות שלי לזוגיות שלי, בחוסר יכולת לקבל, או לתת מענה של פחות ממאה אחוז. ודרשתי את זה גם מאחרים, כאילו לא רק מעצמי".
דקלה מרגישה שכל מה שהזהירו אותה מפניו לפני שנכנסה לתפקיד התממש, ובמיוחד בתקופות של מצבי חירום, שבהם הציבור קשה ותובעני. היא מפנימה שהדרך שבה היא מנסה למלא את התפקיד פוגעת ביחסים עם חברי הקיבוץ, ברקע מתערערת הזוגיות שלה ויש הרבה ויכוחים בתוך המשפחה. היום היא מתנהלת אחרת. היא משתמשת במילה מתינות, אבל היא מבינה היטב מה קרה לה בקהילה, מה קרה לה בזוגיות שלה, מה קרה לה כאימא.
צוק איתן פגש אותה במצב אחר, היא לא עבדה יותר בנחל עוז, לא פעילה יותר בקיבוץ, סיימה את העבודה בארבע, עבדה בקיבוץ אחר והייתה במצב שונה לחלוטין. בתקופת המבצע שהתה בקיבוץ דורות עם הילדים, קרוב לעבודה, אבל התחושה הייתה של סדר ושליטה במחשבה ובהתנהלות.
אירועים משמעותיים
באפריל 2011 יצא אוטובוס מקיבוץ נחל עוז לאחר שהוריד קבוצת תלמידים גדולה ובדרך חזרה נפגע מטיל נ"ט. נהג האוטובוס נפגע ובן משפחתו נהרג. כשנפגע האוטובוס דקלה הייתה רכזת חינוך בקיבוץ. היא מתארת כיצד ביציאה מהגן שמעה שריקה ופיצוץ והרגישה מיד שהפגיעה אמנם אינה בקיבוץ, אבל שמישהו נפגע.
תוך כמה שניות הגיעה הידיעה שנפגע אוטובוס צהוב של המועצה שמסיע ילדים, ולאחר כמה דקות עברה ידיעה נוספת, שהילדים של הקיבוץ ירדו ושנפגע ילד. יש ילד הרוג. הנהג הסתובב בהלם ליד האוטובוס, ופתאום נחתה עליה ההבנה הקשה שירו על אוטובוס של ילדים.
"כמה קשה לעכל כזה דבר, הדמיון חושב מה היה קורה אילו זה היה בדרך הלוך כשילדי הקיבוץ היו עדיין באוטובוס, אי אפשר להתמודד עם המחשבה הזו, זה לא משהו שאפשר לעכל או להבין או להפנים".
מי שחי בנחל עוז מזהה שריקות, מזהה נפילות, יודע מה זה פגז מרגמה, יודע מתי זה קסאם, יודע להבחין בכיוון, גם ילדים קטנים מכירים את השפה של הבסיס, "גשם סגול" "פרש תורכי", כשילדים משחקים הם מגיבים לכרוז, לרמקול, לטריקת הדלת.
דקלה הייתה נסערת מאוד ממה שקרה, האם להגיד להורים שזה בסדר לשלוח את הילדים באוטובוס הצהוב כשהיא עצמה לא מאמינה בזה, כשהיא צריכה להמשיך ולשדר שגרה ולשכנע שג'יפ צבאי לפני ואחרי האוטובוס הם הגנה?
זו הייתה עבורה נקודת מפנה וכאן היא עוברת לדבר בנשימה אחת על מותו של דניאל טרגרמן בן השלוש בשלהי צוק איתן.
"אתה כאילו אומר לעצמך אני דפוק! כאילו מה אני עושה? וכל אנשי המקצוע אומרים לך כן, זה מה שצריך לעשות, צריך להעביר את המסר שזה בסדר לפחד... בולשיט! אני אומרת לעצמי איך אני אעמוד מול אימא אם יקרה משהו, איך אני אומרת לה לא לפחד?, עזבי אימא, איך אני עומדת מול עצמי אם קורה משהו לאחד הילדים שלי? כאילו... זה היה באמת... זו הייתה נקודת מפנה. והנקודת מפנה, אני, את יודעת, אני עוד היום כאילו אומרת לעצמי, כמה מיותר. כמה מיותר! מיותר! כאילו מוות מיותר. וזה היה אחרי שאמרו לנו שאפשר לחזור לקיבוץ, ואנחנו חזרנו לקיבוץ, ואני אומרת לעצמי יאללה שגרה, שגרה, ארוחת ערב, יום שישי, אחותי, אנחנו עושות בינינו תורנות אחרי שהיא עברה לגור פה, יום שישי אצלה, יום שישי אצלי, ואני אומרת יאללה יום שישי אני אשים סירים על הגז. ואז כשהילדים פה אני שומעת את הפיצוצים. זה היה בדיוק כמו, כמו באוטובוס. משהו בך מבין שזה לא רגיל, שזה נורא! שזה נורא! נורא! נורא! כאילו הגוף שלך מבין שמשהו נורא קרה. אני עומדת מול הסירים ואני פותחת, אני מסתכלת על הטלוויזיה, ואני פותחת את המחשב ואין כלום. עוד אין כלום. ואז מתחילות כל מיני הודעות בוואטסאפ, ואז הבת שלי אומרת, אימא, שאלו אותי בוואטסאפ על ילד בן ארבע. בן, בן שלוש וחצי. מנחל עוז. אני אמרתי לה לא, מה פתאום, אם היה קורה משהו בנחל עוז אז היו מודיעים לנו, פתאום את יודעת כאילו, לא לצאת... ואני אומרת לעצמי הפיצוצים נורא קרובים, כאילו משהו... ואת אומרת רגע אל תשתוללי עם המחשבות שלך, קודם תרגיעי את הילדים".
היא תפסה את היד לבת הגדולה ואמרה לה שמשהו קרה לאחותה, הן רצו כמו מטורפות וצרחו עליהן בדרך שייכנסו למיגונית, אבל היא המשיכה בריצת אמוק. הידיעה שלאחותה יש ילד בן שלוש וחצי הזינה את הפחד הנורא שהילד שנפגע הוא של אחותה. כשהגיעה לבית עברה בין החדרים ולא היה אף אחד, אבל היו הרבה רסיסי זכוכית פזורים. להפתעתה, אחותה לא הייתה בבית. המחשבה המיידית שעלתה לה הייתה להתחיל להתקשר לבתי חולים. בדרך היא פגשה חבר קיבוץ ושאלה אותו איפה אחותה, באיזה בית חולים היא, והוא אמר לה שזה לא הבן של אחותה שנפגע, אלא דניאל טרגרמן, אבל היא לא הצליחה לשמוע אותו ורצה חזרה הביתה וראתה את אחותה וכל המשפחה אצלה.
היא צעקה עליה בניסיון להבין איפה היא הייתה, "והרגליים קורסות. רגלי ג'לי. לא מחזיקות",
והיא הלכה לחדר וניסתה להתעשת והרגישה כאילו הנורא מכול כבר קרה. היא הנחתה את כולם להיכנס לחדר ביטחון ולא לצאת. וחודרת ההבנה שכל זה קרה כשהרמטכ"ל היה בקיבוץ והיא כועסת שהוא בא, ואולי ניסו לירות בו ופגעו בדניאל? ו"מה אנחנו, אנחנו לא חשובים?", היא שואלת את עצמה, ועולה שוב השאלה הגדולה הזו של מה היא גורמת לילדים שלה יחד עם ההכרה שזה יכול לקרות גם לה ולילדים שלה שהם פגיעים, אם זה קורה למשפחה שהיא מכירה בקיבוץ, אם נופל טיל על הבית של אחותה.
עכשיו והלאה
פעם ראשונה לאחר מותו של דניאל עלתה המחשבה "שדי, שעוזבים את המקום הזה, זה לא שווה את זה". אך למרות זאת היא עדיין בנחל עוז.
היא מצביעה על עץ הדר צעיר שנשתל ליד ביתה. במהלך צוק איתן היא קיבלה את העץ במתנה מעוז קדמון, שמזוהה מאוד עם הימין, כשצוק איתן הסתיים בתחילת ספטמבר 2014 היה מעט זמן עד להתחלתה של שנת שמיטה ופתאום העץ הפך להיות עניין. לשתול או לא.
"את בטח רוצה לדעת מה קרה ואיך אני עדיין פה, אולי זה אפילו יישמע טיפשי, אבל ככה במהלך צוק איתן, את רואה שם את העץ הדר הזה, הקטן? במהלך צוק איתן קיבלתי טלפון ממישהו מהקיבוץ שאומר לי עוז קדמון שלח לך עץ. ואני כזה אומרת מה? כאילו אתה... כן, הוא שלח לך עץ. אמרתי לו טוב, תשים לי אותו במרפסת. כאילו מה, עוז קדמון מירושלים, אנחנו גדלנו בכפר מימון בית מול בית. הוא בן גיל של אח שלי, הוא כזה הפרובוקטור הכי גדול של כפר דרום. ימני קיצוני בדעותיו וכאילו מה? מה עץ? מה עוז קדמון עכשיו? כאילו המון זמן לא... בכלל לא דיברנו...כאילו למה? שום דבר לא הסתדר לי. צוק איתן נגמר בשלהי אוגוסט, תכף ראש השנה, שנת שמיטה מתחילה. ואני אומרת מה אני עושה עם העץ הזה? אם אני עוזבת את הקיבוץ אני לא אשתול אותו.
כאילו את יודעת, פתאום העץ הפך להיות אישיו, ואני אומרת לא אשתול אותו פה, אני אשתול אותו בעציץ? מה אני אתקע עץ בעציץ? כאילו מה אני עושה איתו? הייתי בדילמות של לאן לעבור, חשבתי לבדוק בית בכרמיה, את יודעת כבר ממש להגיע למקום של בדיקת חוזה. גם כרמיה זה מסוכן, זה לא ברמה של להתרחק מהסכנה, אלא להתרחק מהחוויה הקשה של הקיבוץ. שדרות לבדוק, נתיבות לבדוק, את יודעת, כל מיני, רק לא נחל עוז, כאילו לא להישאר בחוויה הזאת של מה שקרה פה, של הטראומה הקשה הזאתי, והעץ הזה משחק תפקיד פתאום. ואני אומרת לעצמי טוב, את צריכה להחליט, עוד מעט ראש השנה, מתחילה שנת שמיטה, מה תעשי עם העץ אחר כך? אם תרצי לתקוע אותו באדמה, מה? ככה עובר עוד שבוע והעץ נשאר פה במרפסת והוא כבר, אני אומרת טוב, את צריכה להחליט כאילו, מה, מה את עושה עם העץ הזה. ואז אני אומרת לסתיו (הבן), סתיו, בוא נשתול את העץ הזה. אז הוא אומר לי כן, באמת אני לא הבנתי למה את לא שותלת את העץ הזה. אני אומרת לו בוא, בוא נשתול אותו. ואיכשהו הסמליות של המעשה הזה, כאילו זה משהו שסגר לי את הדילמה. כאילו, למרות ובגלל, זה פה, לא עוזבים. באתי לילדים ואמרתי להם אנחנו לא עוזבים את נחל עוז.
לפעמים בחיים את עוברת עם עצמך כאלו דברים שהם מכוננים, כשאמרו לי מה את משוגעת? את משוגעת? אמרתי כן, אני משוגעת, אני משוגעת על נחל עוז. אי אפשר שלא יהיה לך בסיס, את לא יכולה להיות תלושה, את לא יכולה להתנתק מהעבר שלך, המצב קצת מקל עלינו כי זה כבר בכל מקום, נחל עוז עוד ייחודי עם המנהרות שלו, אבל עדיין אנשים היום חיים במדינת ישראל והם חרדים לחייהם. אז נכון שלנו יש עוד דברים, בשבוע שעבר ישבתי על הדשא בכרמיה, ואני רואה שהדשא זז לי פתאום, ואני אומרת איזה קטע, יש פה חפרפרת, אז זו שיושבת על ידי אומרת לי, אני מסתכלת על זה כבר שעה, הוא תכף יצא מהמנהרה, ואני חושבת על חפרפרת".
דקלה מרגישה שאינה מסוגלת לחשוב על מבצע נוסף, לא יכולה לחשוב על התמודדות נוספת מהסוג שהיה בעבר, לא יכולה לחשוב על שוב לעזוב את הבית, שוב לטלטל את הילדים ועוד פעם להתמודד עם החרדה. ברור לה שאם תתחיל שוב סיטואציה ביטחונית חריפה היא תעזוב בלי להתלבט. היא נהנית ממה שהיא קראת פרק ב', יש לה בן זוג חדש והיא יודעת לומר בבהירות רבה שהמיקוד הוא עליה ועל והילדים שלה. אמנם היום היא עטופה בקהילה, בחברות, במשפחה, בזוגיות חדשה, אבל יודעת שברגעים של אמת האחריות היא עליה. "לפעמים אלוהים זוכר אותנו", היא אומרת.
המעגל בסיפור הנוכחי של דקלה מתחיל להיסגר. היא חוזרת למקום של היותה אישה שבאה מבית דתי, דרך הפגישה עם "פרק ב'", שגם הוא דתי לשעבר, תחושת הביטחון חוזרת אליה, הידיעה שיש שותף, שיש עוד מישהו שנושא בנטל, שיש עוד מישהו איתה. שהיא יודעת טוב יותר לשמור על עצמה. "זה אושר", כך היא מתארת את התחושה, ואושר זה משהו שמשפיע על התגובות שלה, שהופך אותה לאדם עם משאבים אחרים, התחושה שלה שזה פאזל של מאה חלקים ש"אם תעיף אותו ייפול שלם על חלקיו".
מהמקום של קשיים גדולים במערכות קשר קודמות היא מתארת מצב של איזון כוחות, תחושה של טעינה מתמדת ללא הסבר רציונלי. מעין נס. היא יודעת שקורה לה משהו טוב, אין לה ספק שהזמן עושה את שלו, שהיא בחוויית חיים שונה, היא יודעת ושומעת ברקע של הריאיון את הטנקים.
היא ישבה שעות ארוכות על ספות הפסיכולוגים, וכשמדברים על הילדים היא מלאת רגשות אשם ויודעת שכמה קילומטרים מנחל עוז אפשר לחיות אחרת. היא אינה חושבת על עזיבה, ואם תעזוב זה לא יהיה בגלל המצב הביטחוני, ואת פרק ב' שלה היא הייתה רוצה להביא לנחל עוז. היא לא תעזוב את הבית.
