על השינוי המתחולל בשגרת הכתיבה של המותירים מכתב-התאבדות

על השינוי המתחולל בשגרת הכתיבה של המותירים מכתב-התאבדות

כלי אבחוני נוסף להערכת הסיכון להתאבד?

מאת ישראל אורון

​​​​​​​

Lo, my name is abhorred… Death is before me today / As the odor of lotus flowers
(Suicide note, Ancient Egypt, 2040-1760 B.C.)

פתח דבר

מכתב הפרידה שנכתב על גבי פפירוס בממלכת מצרים העתיקה (Erman, [1923] 1966) מצביע על כך, שההתאבדות מלווה את האנושות זה מכבר, וכי כתיבת מילים אחרונות על סף המוות אינה מיוחדת לעת החדשה. נראה כי מסיבה כלשהי הכפישו את שמו של הכותב. כל ידידיו עזבוהו, והוא הותיר אחריו ארבע פואמות הכוללות 33 "בתים". הכותב, מן הסתם אדם משכיל מהמעמד הגבוה, מתאר במר ייאושו את תחושתו הקשה ולבסוף שר שיר הלל למוות, שלבטח יושיע אותו ממצבו העגום.

בדיקה מחקרית של מכתבי התאבדות מן ההיבט הפסיכולוגי החלה – בדרך מתודולוגית מסודרת – לקראת מחצית המאה הקודמת (Shneidman & Farberow, 1957). מעצם טיבו, מערך המחקר של מכתבים אלה הוא מסוג ex post facto, ושתי שיטות מחקר ננקטו במערך זה: האחת תיאוּרית והאחרת השוואתית.

בשיטה התיאורית מתמקדים במכתב אחד, או במספר מכתבים, במטרה לנסח קטגוריות תוכן העולות מכל מכתב ולבדוק את השכיחות היחסית של קטגוריות אלה במכתבים השונים. בשיטה זו אף ניתן לנסח השערות לשם בדיקתן במחקר עתידי. בשיטה ההשוואתית בודקים את התוכן במכתבי ההתאבדות לעומת זה שבחומר כתוב אחר, ומנסים לעמוד על קווי ההבדל המפרידים בין שני המדגמים.

בשיטה התיאורית נמצאה, לדוגמה, שכיחות משמעותית לניסוח סיבות למעשה האובדני (Capstick, 1960), וכן תיאור מפורט של שורשי הבעיות שלאחרונה הגיעו לרמה בלתי נסבלת, עד שהמוות לבדו נותר המוצא היחיד מהן (Jacobs, 1967). במכתביהם של צעירים נמצא, שהגורם שדחף להתאבדות היה תחושה שהם נדחו בידי דמות אהובה (Darbonne, 1969). מבוגרים בגיל מתקדם נוטים לציין במכתביהם שמחלה או מגבלה פיזית הביאה אותם להחלטתם הלטאלית (Chynoweth, 1977). במחקר שכָלל כ-600 מכתבים נמצא שמעל שמונים אחוזים ביטאו תסכול עז בעטיית שאיפה שלא התגשמה. יש שְתלו בגורל את היעדר מימושה של השאיפה, אחרים תלו זאת בעצמם ויש שהאשימו בכך דמויות ספציפיות (Bjerg, 1967). מעל שליש המדגם במחקר זה תיאר את נטייתו לאובדנות מימים ימימה, ראה במוות מצב שרצוי לשאוף אליו וחש בכוח פנימי הכופה עליו לשלוח יד בנפשו. מחקרים תיאוריים אף מצאו, שרוב המכתבים חושפים יחס דו-ערכי (אמביוולנטי) של הכותבים כלפי ההחלטה הלטאלית, וכן צמצום מרחב החשיבה והגיון דיכוטומי-אבסולוטי המביאים לשיקול דעת צר לפתרון הבעיה שבפניה הם ניצבים (Leenaars et al, 1985). גם בישראל ניתנה תשומת לב מחקרית למכתבי התאבדות בשיטת המחקר התיאורית (אורון, 2008).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אבן הנגף במחקר ההשוואתי היא איתורה של קבוצת ביקורת מתאימה, כאשר המטרה במחקר זה הינה הסקת מסקנות תקֵפות בעניין הלך הרוח הסובייקטיבי בעת הכתיבה. היו חוקרים שהשוו מכתבי התאבדות למכתבי התאבדות מדומים (Ogilvie et al., 1966). כלומר, ביקשו מקבוצת אנשים לְדמות שהם מתכננים לשים קץ לחייהם ורוצים להותיר אחריהם מכתב. מכתבים אחרים להשוואה הם אלה הנכתבים כבדרך שיגרה על ידי בני האדם (Osgood & Walker, 1959). השוואה אף נערכה בין מכתבי התאבדות לאילו שהותירו אחריהם טייסי ה"קאמיקזה" היפנים במלחמת העולם השנייה, שלא אותרה בהם כוונה אובדנית (אורון, 2006; 2003).

המחקר הנוכחי מתמקד במכתבי פרידה שכתבו ישראלים שהתאבדו, ומיישם את שיטת המחקר ההשוואתית. אולם, שלא כקבוצות ההשוואה בהן הסתייעו חוקרים קודמים בבדיקת מכתבי התאבדות, ההשוואה במחקר הנוכחי היא לדרך הכתיבה השגרתית של כותבי מכתבי ההתאבדות עצמם, בטרם כתבו את דבריהם האחרונים. המטרה בדרך מחקר זו היא לעמוד על ההבדלים המתחוללים במספר רכיבים במעבר שבין כתיבה שגרתית לבין זו שלאחר ההחלטה האובדנית. רכיבים אילו יוצגו בשני אשכולות – אשכול ההשמטה ואשכול העריכה הגרפית. אשכול ההשמטה יתאר מילים או ביטויים שהכותבים נמנעו מלכתוב במכתבם האחרון, אף שצפוי היה לשלבם בו. אשכול העריכה הגרפית יתמקד בכמות המילים במכתב, בצורה הגיאומטרית של האותיות ובדרך פרישׂתן על גבי גיליון הנייר (בהמשך הדברים יובהר שדרך ניתוח זו אינה בבחינת עיסוק בגרפולוגיה, אשר לה אין בסיס מחקרי ראוי).

על השינויים המפורטים בשני האשכולות עמד כותב המאמר במהלך עבודתו, ואף מצא שיש בהם כדי לשפר את אומדן הסיכון האובדני, אך לא איתר בספרות המקצועית דיווח על שינויים אלה (לבד מאיזכור יחיד לאחד הרכיבים). במחקר זה המטרה היא לתאר לראשונה ובדרך שיטתית את השינויים המתחוללים בכתיבה לפני ואחרי גיבושה של ההחלטה להתאבד, וככזה הוא בבחינת מחקר גישוש (exploratory study). התיאור יהיה ורבאלי, ויצביע על מכלול השינויים העולים ממדגם מכתבי התאבדות. על יסודם של רכיבי השינוי ניתן יהיה לנסח הנחות והשערות למחקרים בעתיד, כאשר שילובה של המדידה הסטטיסטית במחקרי המשך יהיה אמצעי חיוני להסקת מסקנות תקֵפות, ואף לביסוס כלי הערכה נוסף על אלו הקיימים לשם הערכת סיכון אובדני.

מטרת המחקר משתלבת במאמציהם של אנשי מקצוע לאתר מאפיינים בהתנהגות בהם מתחולל שינוי משמעותי אצל אותם השוקלים בדעתם לשים קץ לחייהם. מאפיינים אלה מהווים סימני אזהרה חשובים לשֵם הערכת הסיכון להתאבד (Rudd et al., 2011).

שיטה

הגדרות

מכתב התאבדות: כל מכתב שנכתב בכתב ידו של אדם על סף התאבדותו, בין אם הוא ממוען לאנשים ספציפיים או לנמען כללי, ובין אם נכתב בינו לבינו.

יומן אישי: הגדרת המכתב יפה גם ליומן אישי, שפירושו מחברת, דפים כרוכים כספר או דפים נפרדים, שבהם אדם כתב בכתב ידו יום-יום, או לעתים מזומנות, את האירועים שאותם חווה ואת המתרחש בנפשו. העמוד האחרון ביומן יֵחשב למכתב אם אדם כתב בו דברי פרידה מעצמו או מאחרים ולאחר מכן שם קץ לחייו.

מדגם

25 מכתבים ושני יומנים, הכתובים בכתב יד (שנמסרו על-ידי משפחות הכותבים), נדגמו מתוך 150 מכתבים המצויים בארכיון המקצועי של כותב המאמר. כן נדגם כתב ידם השגרתי של חלק מהכותבים. גיל הכותבים והכותבות נע בטווח של 19-54 שנים, ובחקירת משטרה נמצא שכולם איבדו עצמם לדעת.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

הדגימה הייתה מכוּוֶנת (purposive sampling). זוהי דגימה שבה החוקר בוחר במיוחד את משתתפי המדגם הספציפיים, מאחר והם מייצגים כיאות, להערכתו, את האוכלוסייה ממנה נדגמו ואת מטרת המחקר (Teddlie & Fen Yu, 2007).

מערך המחקר

המאמר נסמך על מלוא 25 המכתבים והיומנים שנדגמו ועליהם בלבד, וכל אחד מהכותבים מהווה within-case study - מקרה לבדיקה בפני עצמו (Gerring, 2007). כמו כן, בבחינת המכתב האחרון לפני ההתאבדות בהשוואה לדרך הכתיבה הקודמת של אותו/ה הכותב/ת, הכותבים הופכים לקבוצת ביקורת עצמית. כלומר, בסיס ההשוואה הוא אופי הכתיבה הקודם לכתיבת מכתב ההתאבדות. ככלל, אם כן, שיטת הבדיקה הננקטת נועדה לעמוד על השינוי המתחולל במכתבי ההתאבדות, והיא עונה לעקרונות ה - single case design שניסחו בארלו ועמיתיו (Barlow et al, 1984).

החומר שנדגם ישַקף את ששת הרכיבים המנויים בשני האשכולות, שיפורטו בפרק הבא. כל פרט שבחומר ידגים רכיב או מספר רכיבים, אך לא בהכרח את כולם יחדיו.

תיאור הרכיבים

א. אשכול ההשמטה

כבדרך שיגרה, בשיטת ניתוח תוכן מסורתית החוקר בודק את הנושאים שמעלים הדוברים או הכותבים, ומודד את מידת שכיחותם. אולם, זה מכבר היו ששמו לב לעובדה, שאין די במדד השכיחות הגבוהה כשיקוף בלעדי לחשיבות ולמשמעות, וכי לעתים דווקא מיעוט השכיחות הוא המשקף אותן (George, 1959). בדרך ניתוח זו נקטו בבדיקת תעמולת אויב בעת מלחמה, או למדו מאי-הזכרת שמו של חבר במנהיגות של מדינה טוטליטארית, כברית המועצות לשעבר, שעומדים להדיחו, או שצפוי מהפך פוליטי (Holsti, 1969). במילים פשוטות, כאשר לאזכור פוזיטיבי יש מקום על פי היגיון הכתוב ונסיבותיו, לאזכור מועט של נושא או אדם מסוים, ואף להשמטתם המוחלטת, עשויה להיות משמעות נכבדה בהבנת כוונותיו של הדובר או הכותב (Drisko & Maschi, 2016). במכתבי ההתאבדות שנותחו לצורך מחקר זה אותרו שלושה סוגי השמטות. אלו יוצגו להלן.

1. השמטת המלה "התאבדות"

טרם מותו, אדם טרח לרשום שמונה מילים על כך שמאס ברעייתו כי מיררה את חייו, אך אין בפתק שהותיר ולוּ מלה אחת על החלטתו לשים קץ לחייו בשל כך, וגם המלה "מוות" אינה מופיעה. כך גם פקיד במוסד פיננסי, שנחשד בפלילים וכתב בקצרה:

מצטער, אני לא יכול יותר

שמא אין הכותבים האלה נוהגים להכביר מילים בכתיבה ועל כן רשמו בתמצית את שהעיק על לבם ודחף אותם להתאבד?אכן, יש וכותבים מבטאים על פני הנייר במילים רבות את כאבם הנפשי, שהוביל אותם להחלטה האובדנית. אולם גם אז חלקם אינו מזכיר במפורש את שתי המילים "להתאבד" או "לָמוּת". כך נהג חלוץ העלייה השלישית ארנסט פולאק, שבטרם שם קץ לחייו ולידו הספר "החטא ועונשו", רשם את המילים הבאות:

הכל מעלו במטרה, ואותי הוליכו שולל. כבר איני רואה כל תקוה להצדיק את הקיום בעולם שכזה. אל תְּבָכוּ אותי ואל תאמרו נואש בגללי. להפך – צחקו. אני קורבן לכוחות קפיטליסטים מזוהמים. כבר לא נותר מקום לאהבה ולטהר, וכבר אינני רואה טעם.

בישראל, עשרות שנים אחר כך אף נהגו בדרך ההשמטה בכיר במערכת הפוליטית (120 מילים הקיף המכתב שהותיר אחריו) ובכיר אחר בממסד הכלכלי (395 מילים). אם כן, היעדר המילים האלו אינו קשור לנטייה לצמצם בדברים או לשטח המצומצם העומד לכתיבה, כפי שאנו למֵדים מאותו אדם שעל סף התאבדותו כתב במילים ברורות על גבי קופסת גפרורים, שהוא עומד לשים קץ לחייו. למרות השטח המצומצם שעמד לרשותו, הכותב הצהיר במפורש על מעשהו הלטאלי הצפוי, ואף הצליח לדחוס שש שורות בצדה האחד של הקופסא ועוד חמש בצידה השני. במילים אחרות, השמטת המילים הינה פרי בחירה, מודעת ושלא מודעת.

בחור בעשור השלישי לחייו הותיר להוריו מכתב שבו הסביר את צעדו. לאחר שמנה את כישלונותיו במהלך חייו, ציין שזה מכבר חשב "על זה" כפתרון למצוקתו, וכי בעבר כבר ניסה לבצע "את זה" אך לא הצליח. כאן הכותב אינו משמיט את החלטתו להתאבד, אך בדרך עקבית משתמש במלת התמורה "זה". יש המשתמשים במלת התמורה "פעולה", ובמילים "מעשה" ו"עשיתי".

ההסבר המתבקש להשמטות ולמילות התמורה הוא שבהן משתקפת רתיעתם של הכותבים ממוות בכלל, וממעשה ההתאבדות שהם עומדים לבצע, בפרט (Allan & Burridge, 2006). רתיעה זו עולה בנפשם בד בבד עם שאיפתם להוציא לפועל את רצונם האובדני. במילים אחרות, יש וגם על סף מותם הם מגלים יחס דו-ערכי כלפי מותם הקרֵב, המתבטא בכתיבה מעורפלת הסותרת את המחשבה האובדנית, עד שהרתיעה מְפַנה את מקומה לביצוע. יחס אמביוולנטי זה נמנה על המאפיינים המשותפים לכל אלו השמים קץ לחייהם (Shneidman, 1985).

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

דרך כתיבה זו איננה מקרית, כי אם מתרחשת עקב הקִרבה למוות ולא קודם לכן. לדוגמה, בחורה בעשור השלישי לחייה שקלה להתאבד, וכך כתבה בפתח מכתב הפרידה:

כבר הפעם השלישית שאני חושבת על רעיון ההתאבדות. אני מסתכלת במראה ורואה גוויה

אולם, היא לא עשתה דבר למימוש הרעיון, והמכתב נותר בכלֶיה. מספר שבועות אחר כך יצאה את ביתה כדי לממש את רצונה האובדני, והותירה מכתב הפותח במילים:

כבר כמה שבועות רעיון ההתאבדות מתרוצץ במוחי, עד שהיום ט"ו בשבט, החג לאילנות, סמל לפריחה, כשאצלי הוא דוקא זמן הדעיכה

אולם, בהגיעה למקום המימוש שבחרה התחרטה, והתקשרה לאִמה כדי שתחזיר אותה הביתה. חלף לו זמן קצר והיא נטלה את חייה, בהותירה מכתב (שלישי במספר) שבו המילים "מוות" או "התאבדות" כלל אינן מוזכרות (לרצף שלושת המכתבים במלואם ראו נספח א).

2. השמטת שם הכותב/ת

כמקובל במכתבים אישיים, בחלק משמעותי ממכתבי הפרידה הכותבים חותמים בסיומם את שמם הפרטי לעתים בצירוף שם משפחתם, או בתואר אחר ("בתכם", "אחיך"). אולם, אין זה נדיר לקרוא פתק שממנו הושמט שם הכותב. כדי להסיק האם יש לייחס משמעות להשמטה יש לברר תחילה מהי שיגרת כתיבתו של האדם הרלוונטי.

פלונית ניהלה חליפת מכתבים עם חברתה, והקפידה לחתום את שמה הפרטי על כולם, כולל בזה שכתבה שבועיים לפני ששמה קץ לחייה, וכך נהגה במכתבים ובפתקים שרשמה לנמענים אחרים. על סף התאבדותה היא הותירה מכתב פרידה, שבו היא מפרטת את מניעיה למעשה, אך לא חתמה את שמה.

הפסיכולוג אלפורט (Allport, 1937) ראה בשמו של אדם את נקודת העיגון החשובה ביותר בזהותו האישית, וחלק מהותי מן האופן שבו כל אדם תופס את עצמו (self concept). ללא קשר לאובדנות, היו שבדקו את הקשר שבין תפיסת השם הפרטי להערכה עצמית (self esteem) ומצאו, שאדם שלא אהד את שמו הפרטי נטה להפגין גישה בלתי חיובית כלפי עצמו, ולעתים שלילית במידה רבה, ולהיפך (Stunk, 1958 ;Joubent, 1991). ואכן, במכתבה האחרון מפרטת פלונית את כישלונותיה, מבלי לציין ולוּ אירוע חיובי יחיד לזכותה. היא מעידה על עצמה שסיפור חייה הוא כישלון חרוץ ועל כן מבקשת מנמעניה ש"פשוט מחקו אותי כאדם", וכבר ממהרת למחוק את שמה ואת קיומה גם יחד.

We have a name but, in a highly significant and evident way, we are our name….The name does not merely stand for or represent the person; the name is the person (Ferguson, 2009, p.81)

אם כן, שמו של אדם אינו בבחינת תווית זיהוי גרידא, כי אם שייך לאדם באופן אינטימי ובלתי ניתן להפרדה ממנו. הדבר מקבל דגש יֵתר כאשר האדם נקלע למסגרות שבהן ממירים, או מצרפים, את שמו למספר - כחייל, שבוי מלחמה או אסיר פלילי - ההופך לחלק מזהותו החדשה. הזהות החדשה שכפתה על עצמה פלונית היא, למעשה, לאו-זהות, המסמלת את איונה הקרוב.

יש ואדם העומד לשים קץ לחייו שולל את שמו וממיר אותו בכינוי המתאר אותו כיאות, לתפיסתו. כך, חייל שהודח מקורס פירט במכתבו את כישלונותיו ואת מסקנתו מהם, וחתם בשם מְבַזה: "בבחילה, העלוב". כך ביטא הכותב את שאט נפשו מעצמו בעקבות הדחתו. או אז לא די שהשמיט את שמו-זהותו מימים ימימה, אלא אף המיר אותה בזהות עלובה, ולהדחתו מן הקורס צירף את הדחתו מן העולם.

3. השמטת רצף הזמן

אני אוהבת אתכם בכל לבי ומבקשת שתסלחו לי על המעשה האנוכי שעשיתי

כך כתבה אֵם בטרם שמה קץ לחייה. ואמנם, בין המותירים אחריהם מכתב פרידה יש הכותבים את התאבדותם הצפויה בלשון עבר (גוף ראשון, מְדַבֵּר): התאבדתי, או מלת תמורה שבחרו במקומה. כה מָלאה ונגדשה סְאָת ייסוריהם, כה מאסו בחייהם וכה נחושים הם בדעתם להמית עצמם, שאת מימוש החלטתם הם ממהרים לנסח בזמן עבר, משל תם ונשלם המעשה וכבר נסתם עליהם הגולל. המרת לשון עתיד, המתבקשת מבחינה תחבירית והגיונם של הדברים, בלשון עבר והווה, מלמדת על עוצמתה של הוודאות שאחזה בכותבים לקראת מימוש הפתרון הקטלני, וממילא על עוצמתה של המצוקה שהם משווְעים להכריע.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

דרך ניסוח שונה בהתייחסות לזמן היא בהשמטת התאריך מיום כתיבתו של מכתב הפרידה. כך נהגה פלונית, שהשמיטה גם את שמה, בעוד שקודם לכן נהגה לציין את תאריך כתיבת מכתביה, ובתוכנם לא חל שיבוש בשימוש בשלושת הזמנים.

עֶלם שניהל יומן אישי כשנה טרם התאבדותו, הקפיד לרשום את מועדי הכתיבה. אולם, ביום שבו רשם כי החליט להתאבד, ובימים הספורים שקדמו לו, התאריך נשמט. נשמט, מאחר והמועד שייך לעולם החיים ואילו הכותב, אף שכרגע חי כבר משוּל למת. מוות, שעתיד להשיגו ממש ביום כתיבת דבריו האחרונים ועל כן מועד הכתיבה אינו רלוונטי עבורו. תאריך מסמל חוליה נוספת בשלשלת החיים, בעוד שהיעדרו מהמכתב האחרון מסמן את קיצם.

ממה נובעת דרך ניסוח זו כלפי העתיד, וכיצד היא מבטאת את דרך החשיבה האובדנית?
ככלל, אדם עשוי לאמץ פרספקטיבת זמן נמתחת (expanded), שבה הוא מתייחס לחייו מן העבר הרחוק ועד לעתיד הרחוק. מאידך גיסא, האדם עשוי להצֵר אותה ולהתמקד בעבר המיידי ובהווה בלבד (Simons et al., 2004). זה מכבר נמצא, שרגש שלילי מביא אדם לצמצם את פרישׂת עתידו לשָנים ספורות, ומגביר את העלאתם של זיכרונות שליליים (Wohlford, 1966), ובמחקר זה, די היה במניפולציה מחקרית שגרמה להעלאת דימויים של מוות אישי, כדי לצמצם את טווח העתיד. קל וחומר, שהנטייה לצמצום מחריפה שבעתיים באדם השוקל את המוות כפתרון למצוקתו, שאז הוא מתעלם מהצלחותיו בעבר ואינו מתכֵּן תוכניות חלופיות כיצד להתמודד במצוקות ההווה ולהמשיך בחייו.

עבור כותבים אלו הכאב העכשווי ניצב על מקומו, ורצף הזמן כאילו היכה שורשים בהווה העגום. והמסקנה הטרגית אינה מאחרת לבוא:

אולי זה נראה לכם מוקדם לשים קץ, אבל אני לא ראיתי שום אור בהמשך הדרך, רק אפל ושחור

וכך כתבה ביומנה סטודנטית ימים ספורים בטרם שמה קץ לחייה:

הכל שחור. רע. לא רואה שום דבר הלאה

ב. אשכול העריכה הגרפית

עיצובן של האותיות והמילים ופרישתן על גבי הנייר, הם העושים את השפה המדוברת לנראית באמצעות היד האוחזת בעט (visible language). תוצר הכתיבה הגרפי הנראה לעין הוא קומבינציה בין העיקבה הנראית של תנועת היד כאשר העט נמצא על גבי הנייר, לבין העיקבה הבלתי נראית כאשר העט מנותק ממנו (Sassoon, 1993). הכתב המשורטט הינו תוצר ביו-פיזי חיצוני של הזזת היד, וכן תוצר של תהליכים קוגניטיביים, שהם העיקבה הסמויה מן העין (van Galen, 1991). הכתיבה, אם כן, היא פרי חשיבה וקבלת החלטות לגבי השאלות מה לכתוב, באילו מילים לבחור, מהו היקף אוצר המילים שיֵעשה בו שימוש, כיצד לארגן את המשפטים השונים על פי הרעיון המרכזי המדריך את הכותבים, כיצד לפרושׂ את המילים והמשפטים על פני הנייר. לבסוף, מתבצעת הכתיבה באמצעות כתב ידו של הכותב (Cooper & Matsuhashi, 1983).

פרק זה מתרכז בשלוש דרכים גרפיות של ניתוח מכתבי התאבדות והשוואתן לדרך הכתיבה השגרתית. כל אחת מדרכים אלו תורמת למבנה הגרפי שהמכתב מקבל, שנמצא שונה מהמבנה של הכתיבה השגרתית. מבנה "טכני" זה הינו חלק ממהלך הקומוניקציה שבין הכותב לנמעניו, הבא לכלל ביטוי על הנייר בדרך פחות מודעת מאשר התוכן.

4. צמצום בשכיחות המילים

ספירת סך כל המילים המקיפות את המכתב האחרון היא הבדיקה הראשונה והכוללנית, מעֵין סקירת-על של תוצאות הכתיבה. ספירת מילים במהלך ניתוח חומר כתוב (וכן תוכן ורבלי) היא שיטה מקובלת בניתוח תוכן, שנועדה בעיקר להשוות את מידת תשומת הלב והדגש שנותנים הכותבים לדמות מסויימת, או לנושא המעסיק אותם לעומת דמות או נושא אחרים (Holsti, 1969).

דוגמה לשימוש בשיטה המקובלת לספירת מלים בניתוח מכתב התאבדות:

אמא, אבא [אחותי ואחי]
לכל מוקירי זכרי וממשיכי דרכי, הצילו! הצילו! הצילו! קשה לי, קשה לי, ---

וכאן חוזר הכותב 31 פעמים על זוג המלים "קשה לי", מתוך רצון להדגיש בפני נמעניו את סבלו הנפשי. לאחר מכן שם קץ לחייו.

בבדיקת המכתבים שבאשכול העריכה הגרפית המיקוד אינו בתוכן הדברים ובמספר המילים שבו עושים הכותבים שימוש בתיאור חוויה זו או אחרת. הדגש הוא על הממצא הטכני-עובדתי של סך כל המילים שבהן משתמשים הכותבים בכתיבת דבריהם האחרונים, בהשוואה לכמות המילים אשר שימשה אותם קודם להחלטתם האובדנית. המלים והאותיות, יש להדגיש בהקשר זה, הן אבני היסוד הגרפיות המשורטטות על גיליון הנייר.

נמצא, כי בהשוואה לשגרת כתיבתם, העומדים לשים קץ לחייהם מבטאים את דבריהם בשכיחות מילים כוללת הפוחתת והולכת על פני מרחב הכתיבה שעמד לרשותם. כך, שלושת המכתבים האחרונים שהותירה בחורה בעשור השלישי לחייה (ראו נספח א), חושפים הפחתה במחצית המילים ממכתב למכתב. 120 מילים במכתב הראשון, 64 בשני ו-32 ביום שבו שמה קץ לחייה. במילים אחרות, ככל שהכותבת התקרבה למועד מימושו של הרעיון האובדני, צמצום המילים שיקף את צמצום האפשרויות שבדקה לשם פתרון מצוקתה. כך צמצמה את היקף הקומוניקציה שלה עם העולם, עד לצמצומה שלה מפניו.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

סטודנטית בתחילת דרכה האקדמית ניהלה יומן אישי במהלך חודש וחצי קודם להתאבדותה, לאחר משבר חריף שבעקבותיו הפסיקה את לימודיה (ראו סיום האשכול הקודם). בדף האחרון כתבה עשר מילים בלבד:

חיוך. כזה גדול. אמיתי.
אני גם רוצה. לצחוק מבפנים. להתמלא.

יום קודם לכן רשמה את דבריה באמצעות שלושים מילים, וזאת בהשוואה למאה מילים לפחות בשבועות הקודמים.

לפני חודשים ספורים התפרסם מאמר המתאר, בין שאר הרכיבים שנבדקו ביומנה של כותבת מארה"ב, הפחתה כוללת זו בכמות המלים ככל שקרב מועד ההתאבדות (Lester, 2017). נראה, אם כן, שההפחתה עשויה לאפיין גם כותבים בחֶברות אחרות. ככלל, צמצום מספר המילים עולה בקנה אחד עם הצמצום הקוגניטיבי המתרחש בנפשם של המחליטים להתאבד (Shneidman, 1985).

5. פרישׂת התוכן

כאשר אדם כותב הרי הוא מארגן, במודע ושלא במודע, את הכתוב על פני גיליון הנייר. בצורה זו נוצר מבנה ברור של סך כל המילים והאותיות ששירטט על הדף, המתאים עצמו למגבלותיו של מרחב הכתיבה. גוף הכתוב בולט בדרך כלל על הרקע הבהיר של גיליון הנייר, כאשר רקע זה ניכר בארבעת שוליו ובין השורות הכתובות.

בדרך שיגרה לומדים את מלאכת הכתיבה באופן שיטתי עם הכניסה למערכת החינוך הפורמאלית. תחילה לומדים את צורת האותיות והצליל שהן מייצגות, ובהמשך מתייחסים למוסכמות בדבר האספקטים המרחביים, כגון: גובה האותיות ומידת היקפן, מהו המרחק מהשוליים שבו יש להתחיל ולסיים לכתוב, העקביות ברישום כל אות בהתאם לקו-הבסיס של השורה ושמירת מרווחים אחידים בין המילים ובין האותיות המרכיבות מלה. כמו כן, ניתנת תשומת לב למידת הלחץ המופעל בכתיבה, לבהירות הכתב וכן למהירות ולשטף הכתיבה (Alston & Taylor, 1987).

ניסיון החיים מלמד, שכתב היד הוא אישי וייחודי לכל אדם. בהקשר לסוגיה זו של אינדיבידואליות הכתיבה יש להעיר, שאכן במערכת החינוך מוצג בפני התלמידים המתחילים את צעדיהם הראשונים מודל אחיד של עיצוב האותיות, ובדרך כלל בשנות בית הספר הראשונות הכתיבה מתבצעת בדף בו מסומנות השורות. בדרך זו התלמידים מסָגלים לעצמם את תנועות היד המתאימות לעיצוב נכון על פי המודל של כל אות ומיקומה בשורה (Sassoon, 1990, 1993). עם זאת, כבר לאחר תקופת לימוד קצרה, מתפתחת בילדים כתיבה אינדיבידואלית, וניכרת שונות משמעותית בין תלמידי כתה א' הגם שכולם למדו מפי אותו מורה ועל פי אותו מודל (שם). הניסיון המקצועי מלמד, שעל אף שינויים המתחוללים במהלך חייו של אדם בכתב ידו ובדרך פרישתו על גבי הגיליון, ניכרת ייחודיות אופיינית בכתיבה המבדילה בדרך מובהקת בין אדם לאדם (Huber and Headrick, 1999; Morris, 2000), ולכך בסיס מחקרי (Smits et al., 2002).

לכתב היד ישנם שני אספקטים: האחד דינמי (לחץ העט על הנייר, מהירות מלאכת הכתיבה כולה) והאחר סטטי (הכתוב הנראה לעין על גבי הנייר), ואת שניהם ניתן למדוד. ניתוח מכתבי ההתאבדות הנוכחי מתמקד באספקט הסטטי.

בדיקתם של מכתבי ההתאבדות העלתה, כי ניכר בהם שינוי של ממש בדרך פרישׂת התוכן על גבי הנייר, בהשוואה לכתיבה המאפיינת את כותביהם קודם להחלטתם האובדנית.

לדוגמה, העֶלם שניהל יומן-אישי קודם להתאבדותו פרשׂ בדף האחרון את החלטתו להתאבד בארבע מילים על פני שתי שורות, כאשר המלה הפותחת לבדה כתובה בשורה אחת, ושלוש מילים נוספות בשורה אחרת (היומן נכתב בדפים בעלי סימוני שורות). אולם, שתי השורות הכתובות אינן עוקבות כי אם נותר ביניהן רווח בן שתי שורות. כמו כן, בין השורה השנייה לבין חתימתו של הכותב (המילה החמישית) מפרידות שלוש שורות ללא כיתוב. דרך זו של ארגון התוכן מנוגדת לכתיבת מילים רציפה בכל שורה ובשורות עוקבות בדפים הקודמים ביומן. הבדל אף נמצא בנקודת ההתחלה של הכתיבה. בדף האחרון החל הכותב במלאכתו בשורה החמישית, בעוד שבשאר היומן נהג להתחיל את הכתיבה בשורה השנייה. יש להעיר בהקשר זה, כי בימים הספורים טרם ההתאבדות שמר הכותב על נורמת הכתיבה השגרתית שלו, למרות שתוכן הדברים באותם ימים מצביע על התגבשותה של ההחלטה האובדנית שהלכה וכבשה אותו כָּליל. במילים אחרות, השינוי בדרך פרישת המילים האחרונות התחולל לאחר שהכותב גמר בנפשו לשים קץ לחייו.

התמונה המתקבלת מהעמוד האחרון ביומן היא, שהכותב צמצם את כמות המילים שאותן כתב, אך מנגד השתדל לפרושׂ אותן על פני שטח גדול ככל האפשר מהגיליון. זאת הוא עשה באמצעות דילוג על פני שורות והותרת רובה של השורה שבה כתב כשהיא ללא כיתוב. בדרך זו הצליח הכותב למתוח את חמש המילים, כך שהן מחזיקות כמחצית משטח הדף.

בדומה לכך חלו צמצום והרחבה גם במכתב הפרידה שהותירה לבעלה ולילדיה אישה בסוף העשור הרביעי לחייה. היא כתבה את דבריה בדף שורות, שבו החלה לכתוב במרחק 3.5 ס"מ משפת הדף הימנית, בעוד שבדרך שיגרה היא כתבה במרחק מילימטרים ספורים מהשפה. שלא כמנהגה היא אף דילגה בהמשך כתיבתה על פני מספר שורות, וכן ארגנה את נקודת ההתחלה בכל שורה ב מיקום שונה: החל ב-3.5 ס"מ, המשך ב-4 ס"מ וב-8 ס"מ, חזור ל-3 ס"מ ושוב ל-7 ס"מ ו-3.5 ס"מ. "דחיפת" נקודת ההתחלה יצרה מרחב גרפי מצומצם לפרישתו של התוכן, אך מנגד, הדילוג על פני השורות הרחיב את השטח הכולל עד כדי כתיבת השורה האחרונה ממש בשפת הדף התחתונה.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

בהשוואת המכתב הראשון לאחרון משלושת מכתבי פרידה שהותירה בחורה (נספח א), עולֶה שאת דבריה האחרונים שהקיפו 32 מילים, היא כתבה בתשע שורות, כשהיא מדלגת לסירוגין על פני שורה או שתיים. לעומתו, מכתבה הראשון מקיף כמות מלים של פי ארבעה, בכתיבה רציפה על פני השורות וללא דילוג שורות. כמו כן, בעוד שבמכתב הראשון הכותבת שמרה על מרחק אחיד של השוליים מימין, באחרון היא פתחה כל שורה בהזחה בת חצי ס"מ מן השורה הקודמת - צעד שהביא לצמצום שטח הכתיבה מכיוון זה. הנה הקטע הפותח מהמכתב הראשון, ולאחריו זה מהאחרון.

זה כבר הפעם השלישית
שאני חושבת על רעיון ההתאבדות
אני מסתכלת במראה ורואה גוויה,
מסתכלת לתוכי ואין מה שיחזיק

מאסתי בכל, הרגשתי
 ריקה, חלולה, חסרת כל,
   אולי זה מוקדם מדי לשים
     קץ, אבל אני לא ראיתי

שתי שאלות עולות מהניתוח עד כה. הראשונה, האם ניתן להעריך את הנסיבות הנפשיות שהביאו לצמצום שטח הכתיבה בדרך של מיעוט המילים בכל שורה ובהרחבת השוליים. כותב המאמר לא איתר מחקר העונה על שאלה זו, גם ללא קשר לאובדנות. אולם, מחקר בן למעלה מיובל שנים (Wallach & Thomas, 1963) עשוי לשפוך אור על התמונה הגרפית המצטמצמת במכתבי התאבדות. במחקר מעבדה זה נמצא, כי שטח הפָּנים של שרטוטים גרפיים שציירו על פי בחירתם המשתתפים בניסוי, גָדל כפונקציה של אינטראקציה חברתית, שהם חווּ סמוך למועד השרטוט, ופָּחת במחצית עקב בידוד חברתי. אם במהלך מחקר מעבדה כך, קל וחומר במציאות החיים ובתחושת הבדידות העזה של העומד לקפד את חייו.

השאלה השנייה העולה מהניתוח עניינה סיבת הסתירה הגרפית בין צמצום השוליים ומספר המילים בכל שורה, לבין הפיזור הרחב של המילים על פני הנייר. תמונה גרפית זו עשויה לשָקף את הקונפליקט שבו נמצאים הכותבים בין רצונם לצמצם את סבלם הנפשי עד לאיונו, לבין רצונם להמשיך ולפרוש את חייהם על פני העתיד. יחס דו-ערכי זה כלפי החלטתם האובדנית מאפיין את החשיבה האובדנית (Shneidman, 1985), ומתבטא גם בהשמטת המלה "התאבדות" (ראו סעיף ההשמטות באשכול הקודם).

6. שינוי גרפי באותיות ובמילים

כאן הדגש הוא על שינוי בתבנית הגיאומטרית של האותיות המצטרפות כדי ליצור מלה, וממילא על שינוי בתבניתן של המילים העוקבות זו אחר זו בשורה. רמת הניתוח בחלק זה היא פורמאלית-גיאומטרית (van Sommers, 1991). רמה זו מתעלמת מהמשמעות של התבנית הגרפית שמשורטטת על גבי הנייר, ועבורה הסימנים א, g, µ הם צורה גיאומטרית ותו לא. ברמת הניתוח הבאה יש להתמקד בסמנטיקה, מה הסימן הגיאומטרי מייצג, ואת הסמל הזה יש לשלב כהלכה בעת הכתיבה כדי שהכתוב יהיה מובן לקוראים בו (שם).

השאלה שתישאל ברכיב זה תהיה, האם במכתב ההתאבדות ניכר שינוי בהיקף (size) של כתב היד השגרתי, כך, שהוא גדֵל או קטֵן. שאלה נוספת היא, האם מתחולל שינוי בעיצובה הגיאומטרי של אות זו או אחרת הפוגם בצורתה בהשוואה לזו שקדמה להחלטה על מימושה של הכוונה האובדנית. בבדיקתן של שתי השאלות תיבדק במשולב השאלה האם מתחולל שינוי במרווחים שהכותב נותן בין האותיות ובין המילים. (לצורך הבהרה - המרווחים בסעיף 5 לעיל מתמקדים באֵלו המקיפים את תוצר הכתיבה כולו כתבנית אחידה מן השורה הכתובה הראשונה ועד לאחרונה, כולל דילוג על שורות).

I - שינוי בהיקף האות

מבלי לשנות את מבנה האותיות, יש המצמצמים את היקפן בעת כתיבת מכתב הפרידה. לדוגמה:

אני רוצה להזכיר לך   אני רוצה לבקש מהורי

יש ולצמצום בהיקפה של כל אות נלווה צמצום במרווחים שהכותבים קובעים בין האותיות המרכיבות את המילים, ובין המילים עצמן. בדרך זו נהג החייל שהודח מקורס וחתם בשם "העלוב". בכתיבתו השגרתית הרווח הממוצע בין האותיות הוא כשני מ"מ לעומת מ"מ במכתב הפרידה, והמרווח בין המילים הוא שמונה מ"מ לעומת שלושה, בהתאמה.

מהי סיבת הצמצום?

בניתוח ציורים נמצא, שציור זעיר ביחס לגיליון הנייר משקף נטייה לנסיגה (withdrawal) מצד המצייר, ולתחושת נחיתות בהשוואה לאחרים (Hammer, 1978). ובגזירה שווה לכתב יד - צמצום חד בהיקף האותיות (הנקרא "micrographia") נמצא בקבוצת אנשים שאובחנו כסובלים מדיכאון (Rosenblum et al., 2009). החוקרים מסיקים, כי הדבר נובע מהשקעת אנרגיה פחותה מאחר והמשתתפים במדגם נוטים להתכנס בעצמם, ולצמצם את התעניינותם בעולם. כמו כן, זה מכבר נמצא, שלנשים ולגברים המסוּוָגים בקטגוריית neuroticism"" כתב יד מצומצם בהשוואה למסווגים בקטגוריית "extraversion". ככל שגברה נטייה נפשית זו, על פי מדדי המחקר, כך פחת היקף האותיות (Taft, 1967).

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

לא נדירים הם המקרים, שלאחר התגבשותה של ההחלטה האובדנית היקף האותיות דווקא מתפשט. העלם שניהל יומן אישי כשנה קודם להתאבדותו רשם בעמוד האחרון את החלטתו לשים קץ לחייו באותיות שהיקפן גדול, בממוצע, פי שניים וחצי מכתיבתו קודם לכן, המרחק בין האותיות פי ארבעה ובין המילים פי שניים. בדרך גרפית זו הבדיל הכותב את העמוד הזה משאר דפי היומן, והדגיש את חשיבותו לעומתם.

יש הכותבים בכתב ידם השגרתי את מכתבם האחרון, אך במשפטים מסויימים הם מחליטים להרחיב את היקף המילים. אישה בעשור הרביעי לחייה גססה בביתה ממחלת הסרטן, והותירה לאישָהּ מכתב, שבו פרשׂה את סבלה הנפשי והגופני שהביא להחלטתה האובדנית, הפותח במילים:

אם במקרה תכנס לחדרי לראות מה שלומי זו צוואתי:
שלא תעז "להציל" אותי
תקרא לאמבולנס רק כשתהיה בטוח שאני כבר לא נושמת וקרה.

את המשפט השני היא כתבה בהיקף אותיות הגדול פי שניים וחצי מהיקף האותיות האחרות במכתבה, וברווח כפול בין המילים. בדרך זו ביקשה הכותבת לבטא על פני הנייר את זעקתה הכפולה: רצונה לקצר את סבלה ולמוּת, וקריאתה שעל רצונו של אישהּ להציל את חייה לסגת מפני רצונה שלה. הצלה עבורה פירושה "הצלה", במרכאות. הכותבת אף הבליטה את זעקתה הכתובה בכך שהותירה שורה ריקה לפני משפט זה ולאחריו, ומתחה קו מתחתיו.

דרך ביטוי זו של זעקה כתובה כלולה ב"שפת" ה- onomatopoeia, שפה ציורית-סמלית הפונה אל החושים הפיזיים ומושכת את תשומת ליבם של הקוראים. שפה זו מאפשרת לקוראים "לשמוע" את צלילי המילים שהן מסמלות (Assaneo et al., 2011). ישנם העושים זאת באמצעות הבלטת הכותרת, כאותו חייל שאת מכתבו האחרון לחבריו ביחידה הכתיר במלה: "המכתב", וכתב אותה באותיות דפוס על פני רוחבו של גיליון הנייר בן עשרים הס"מ. אך הוא לא הסתפק בפנייה לחוש הראייה כדי להבליט את חשיבותם של הדברים שכתב, ופנה גם לחוש השמיעה. זאת הוא עשה כאשר את חלק הארי ממכתבו הוא נטל, בשינוי קל, מתוך שירו של הזמר אביב גפן, כולל כותרתו "המכתב". במילים אחרות, לא רק שהיקף כתב ידו בכותרת ובכתיבת דבריו עלה פי כמה וכמה מזה השגרתי, אלא הוא הסתייע בשיר שהיה פופולארי באותה עת כדי למצוא מסילות לליבם של חבריו ליחידה.

II – שינוי במבנה האות

שלא כשינוי בכתב היד הנובע מצמצום או הרחבת היקפו, כאן השינוי נגרם מהחלפת המבנה הגיאומטרי הבסיסי של האות, כהמרת האות "א" בכתב, המשורטטת כבמודל הכתיבה (קשת וסמוך לה קו מאונך),  ב- א. לעיתים ההמרה עשויה להתרחש במהלך כתיבת המכתב ורק בחלק ממנו, כפי שנהג החייל שכתב את ראשית מכתבו על פי שירו של הזמר אביב גפן. ככלל, הוא כתב את האות "א" בעיצוב מודל כתיבה, אולם במילים המבטאות גוף ראשון יחיד (כבמלה "אני") הוא כתב בעיצוב א. אך הוא לא הסתפק בכך, ואת שתי הזרועות (>) הוא מתח עד שכל אחת מהן התארכה לפי שלושה מאורכו של הקו המאונך המשיק להן. בנוסף לכך את הקו המאונך הוא לא מתח, כמקובל, בנקודת המפגש של שתי הזרועות, כי אם בכיוון ההפוך לה. בדרך זו הוא הבדיל והבליט את עצמו ואת קשייו. כך נראה שרטוט האות על ידו:​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

אישה בתחילת העשור החמישי לחייה שרטטה במכתב הפרידה את האות ת כך שבתחתית הקו האנכי השמאלי, היורד מקודקודה של האות, היא שרטטה "פסיעה" הגבוהה בשליש מזה שנהגה לשרטט כבדרך שגרה ("פסיעה" בטיפוגרפיה פירושה הקו הקצר בתחתית האות תו, החורג שמאלה). כמו כן, שלא כמנהגה, כתבה את האות מ' סופית (ם) כשהיא מותירה את העיגול פתוח למֶחְצָה (לכיוון הקו האנכי).

יש ושינוי בעיצוב האותיות יהיה בחיבור אותיות המרכיבות מילה, או דווקא בהעדר חיבורן, בהשוואה לכתיבה השגרתית. לדוגמה, אֵם בסוף העשור הרביעי לחייה, נהגה בשטף כתיבתה לחבר אותיות כבמילים של, על ועוד. דרך שגרתית זו נעדרה לחלוטין בעת שכתבה את דברי פרידתה מאישהּ ומילדיה.

היו שחקרו את נושא סגנון חיבורי האותיות בשפות זרות, והסיקו, שבחירת סגנון החיבור איננה מקרית (Eldridge et al., 1984), אך למחבר מאמר זה לא ידוע על מחקר המלמד שהבחירה תלויה במצב נפשי, או פסיכו-מוטורי כלשהו. כך גם בעניין חיבור אותיות בעברית, שבה, כידוע, חיבור זה אינו נדרש על פי מודל הכתיבה.

לעתים נמצא הבדל חריף בעיצובן של כל האותיות במכתב הפרידה, כפי שהדבר משתקף ברצף מכתבים שכתבה בחורה בעשור השלישי לחייה (ראו נספח א), כאשר במבט חטוף מתקבל הרושם ששלושה בני אדם שונים כתבו אותם. עובדות המקרה מלמדות שכתב היד השתנה בד בבד עם גיבוש החלטתה של הכותבת לשים קץ לחייה, ומכאן שהתגבשה תלות בין התמורה היסודית שהתחוללה בנפשה לבין זו שבכתב ידה. יש להדגיש, שתלות זו אף נמצאה בשינויים הצנועים יותר הנעשים באותיות בודדות.

לפני זמן מה פורסם מחקר המתמקד בכתב ידם של נשים וגברים בתורכיה שהותירו מכתבי התאבדות, שאותם השווה החוקר לכתב היד של אנשים ללא נטייה אובדנית, או בעיה נפשית אחרת (Aşıcıoğlu, 2017). בהשוואה זו אמנם נמצא הבדל במספר רכיבים של כתב היד, אך החוקר לא בחן האם מתחולל שינוי בכתב ידם של כותבי המכתבים עצמם.

האם בספרות המקצועית ידועים מקרים של שינויים ספונטניים בכתב-היד (ללא קשר לעייפות, חולשה זמנית, או מחלות)? הניסיון הפורנזי בקי בכך. במעבדות משטרה לניתוח מסמכים וכתבי יד (שמטרתן, כמובן, לאתר זיופים) נמצא, שאכן אדם כותב בדרך שונה במידה משמעותית במקרים של ריבוי זהויות (multiple personality), או בעת התקף פסיכוטי (Huber & Headrick, 1999). הספרות הפסיכולוגית מלמדת זה מכבר, שאדם הנתון במצב של ריבוי זהויות כותב בדרך שונה, בהתאמה לזהות השולטת בעת הכתיבה (Kluft, 1986; 1987). אכן, אין הדבר מלמד שאדם השם קץ לחייו נתון בהכרח במצב הקיצוני של זהויות מרובות. עם זאת, הניסיון המקצועי מצביע על העובדה הברורה, כי עד לנקודת הזמן שבה קנה הרעיון האובדני שביתה בנפשם של המחליטים להתאבד, רצון הקיום הדריך את צעדיהם. באותה נקודת זמן, את הרצון הזה המירה התנהלות שעל פיה הם מקדמים את פני מותם בברכה ופועלים להחישו. שינוי חד כתער שיש בו כדי להעיד על מהפך בתפקודה של האישיות המשתקף גם בכתב היד.

לא כאן המקום להרחיב בנקודה זו, מאחר והעיקר לענייננו בולט לעין: מתחוללים שינויים בתבנית האותיות, ודי בכך כדי להסתייע בהם בהערכת הסיכון לאובדנות.

דיון וסיכום

המחקר שבבסיסו של מאמר זה נועד לתאר בדרך שיטתית את המסתבר מן הניסיון המקצועי של כותב שורות אלה, והוא, השינויים המתחוללים בהרגלי הכתיבה בעת כתיבת מכתב פרידה, לעומת סגנון הכתיבה שקדם להחלטה האובדנית. איתורם של השינויים מהווה מקור מידע נוסף להעריך על פיו סיכון להתאבדות מתוך חומר כתוב שאיננו בהכרח מכתב אובדני, כמו גם מהתנהגות ורבאלית.

הספרות המקצועית הדנה באיתור מאפיינים שיסייעו לזהות בעוד מועד את אלו השוקלים בדעתם לשים קץ לחייהם, מדגישה את אותם מרכיבי התנהגות שמתחולל בהם שינוי (Rudd et al., 2011; Pompili et al., 2011). כך, שינוי עשוי להתחולל בהתנהגות הגלויה, כאיש רֵעים להתרועע שלפתע מסתגר בביתו ונמנע מלפגוש חברים, או בשינוי דרסטי חיצוני כסגנון הלבוש. כך גם התעניינות מפתיעה וטורדנית בנושא המוות (באין נסיבה חיצונית שעוררה זאת, או מחלה מסכנת חיים), לעתים תוך שילוב אמירות כגון: "בלאו הכי לאף אחד לא אכפת אם אהיה בסביבה". מאפיין אחר עשוי להתבטא בצמצום ההתעניינות בתחומים שעניינו בעבר, בהקשר מקצועי או תחביב. כך גם חלוקת רכוש היקר ללבו של אדם, כאלבום תמונות משפחתי לאדם מבוגר, או אופניים יקרים לנער. סימני האזהרה חשובים לאנשי המקצוע לשֵם הערכת הסיכון להתאבדות (Rudd et al., 2011. Pompili et al., 2011), וגם לחברים ובני משפחה החוששים לחיי מי מהקרובים להם.

שני אשכולות השינוי שהוצגו כאן משתלבים במגמה זו. כל אחד מהם פורשׂ רכיבים שונים בשגרת הכתיבה של אֵלו ששמו קץ לחייהם, שהומרו במהלך התגבשותה של ההחלטה האובדנית. המדגם כאן מלמד, ששינוי בשגרת הכתיבה אכן מתרחש, אף שכל אחד מהכותבים מאמֵץ (במודע ושלא במודע) רכיב זה ולא אחר, או משלב יחדיו חלק מן הרכיבים באשכול מסוים או משניהם. אגב כך יודגש, שאף כי אחוז המותירים מכתב מסך כל המתאבדים נע בטווח של 15-35%, אין הבדל בין מהלך נפשם של הכותבים לבין זה של אלו שאינם כותבים מכתב התאבדות (Callanan & Davis, 2009).

אשכול הרכיבים הראשון, אשכול ההשמטות, פותח במאפיין העשוי להפליא מי מן הקוראים – אדם איננו נרתע מלקפד את חייו במוֹ ידיו, אך נרתע מכתיבת המילים "להתאבד" או "מוות"? מחקרים רבים בנושא ההתאבדות הצביעו על כך שההחלטה האובדנית מבשילה בתוך קונפליקט עז בין הרצון לחיות לבין הרצון למחוק סוף-סוף את הסבל הנפשי באופן מלא ומוחלט (אור-בך, 2001 ; Kovacs & Beck, 1977; Shneidman, 1985). קונפליקט, המשתקף בכתיבה רווּיָת סתירות; מחד גיסא הכותבים מייחלים לסיים את חייהם ומאידך גיסא הם נמנעים מכתיבת מילים מפורשות המציינות מוות. בדיוק כפי שאדם נמנע מכתיבה, או אמירה, של נושאים שאינם נוחים לו (Allan & Burridge, 2006).

התעלמותם של כותבים מתאריך כתיבת המכתב האחרון מסמלת את הרצון הלטאלי. לעולם חיי אדם מתנהלים לעבֵר העתיד, כשאת רצף הזמן אדם חוֹוֶה באמצעות שינוי באירועים או במצבים הנעים הלאה זה אחר זה Ornstein, 1969) ;Fraisse, 1963). לכותבי המכתבים ברי, שתוך רגעים ספורים הם ימחקו את מירוץ הזמן עבורם, והשמטת התאריך מסמלת את ביטולו של ההווה ואת אובדן הסיכוי לגשר בין עבר הווה ועתיד, העושים את חייו של אדם. גם השמטת שמם מסמלת את דחיקתם הקרובה מעל פני האדמה, וזאת כפעל יוצא מפָּן המוות שהכריע את הכף במאזני-ההתלבטות.

לסיכום אשכול זה יש להבהיר, כי ההשמטות שאותרו במכתבי הפרידה אינן מלמדות שדי בעצם איתורן בחומר כתוב כלשהו (לאו דווקא במכתב הפרידה), כדי להסיק בוודאות ובפסקנות שלכותב החומר כוונה אובדנית. מהדיון עד כה ברי, שאדם עשוי להתחמק מכתיבה, או אמירה, של מילים מעוררות חרדת מוות מתוך סיבות שאין להן קשר לאובדנות. לדוגמה, להימנע מציון תאריך על מכתב כי התאריך הספציפי מעורר בכותב זיכרונות נוגים (כְּמועד פטירתו של אדם קרוב). לפיכך, כל שיש להסיק הוא, שהשמטות עשויות לשקף כוונה אובדנית בדרך של היפותזה שיש לבדוק. לדוגמה, אם אדם נעדר מביתו ובחפציו נמצא חומר כתוב (כחיבור או יומן אישי), ההשמטות בחומר זה מהוות לפסיכולוג המשטרתי מקור נוסף כדי להסיק האם כוונת הנעדר לשים קץ לחייו, ולסייע בכך לצוות החקירה בחיפושיו. מסקנה-השערה ראשונית בדבר קיומה של כוונה אובדנית אף עשוי להסיק פסיכולוג במהלך שיחה מקצועית עם מי שבאה להיוָעץ בו, ולבדוק את תקֵפותה בהמשך תהליך הייעוץ.

אשכול העריכה הגרפית מדגיש זיהוי רכיבים אשר להם מאפיינים טכניים במנותק מתוכן הדברים הכתובים, ומתמקד בדרך שבה הכותבים פורשׂים את התוכן המצטמצם של דבריהם על פני הנייר, ומעצבים את האותיות והמילים העושות את התוכן (יש לציין כי קיימים מדדים נוספים באשכול זה אשר אינם מוצגים במאמר הנוכחי). ממצאי המחקר מצביעים על שינוי בפרישת תוכנו של המכתב האחרון בהשוואה לזו שבכתיבה השגרתית, הבא לכלל ביטוי בצמצום שטח הכתוב מִזה, ובפרישת-יֵתר כבדרך של דילוג שורות, מִזה. כן נמצא הבדל בשרטוטן של האותיות. למותר להעיר, שכותב פלוני עשוי שלא לצמצם את מספר המילים אך לשנות את עיצוב פרישׂתן, בעוד שאלמונית דווקא תעלה את מספר המילים אך תעצב בדרך שונה את כתב ידה.

הרכיבים באשכול זה מעלים את התהייה שמא אין כאן עיסוק בגרפולוגיה, שאיננה מבססת את טענותיה במחקרים תקֵפים (valid). בפרק המבוא נאמר, כי שיטת הניתוח במחקר זה שונה מזו הנקוטה בידי גרפולוגים, ועתה יש מקום להבהיר בקצרה את ההבדל כדי להעמיד דברים על דיוקם המקצועי.

לטענת הגרפולוגיה, מאפיינים צורניים מסוימים בכתב-היד מצביעים על תכונות אישיות מסוימות. אולם, כאשר פסיכולוגים ניסו לבדוק זאת בדרך מחקרית והעלו חרס בידם, טענו הגרפולוגים שאין להתבונן במאפיין הבודד אלא בדרך המורכבת שבה הוא משתלב במאפיינים אחרים. דא עקא, שאין הם מתארים גם את קשרי הגומלין בין המאפיינים, ולפיכך אין אפשרות לבדוק את טענתם בדרך מחקרית (Lester, 1981). ואכן, מחקרים רבים חזרו והצביעו על היעדר אפשרות לתָקֵף (validate) את השיטה הגרפולוגית באין קריטריונים נאותים המזוְגים אלמנטים צורניים ספציפיים לתכונות אישיות ספציפיות (בילו ואח', 1987). חֵרף מחקרים חוזרים ונשנים המאוששים מסקנה זו, עומדים גרפולוגים על טענתם כי יש בכוחם להסיק על אישיות הכותבים מכתב ידם.

לעניינינו אנו, לפני כיובל שנים נבדקה שאלת ההסקה הגרפולוגית מתוך מכתבי התאבדות (Frederick, 1968), וכן גם לפני עשור (Mouly et al., 2007). עורכי המחקרים הסיקו שלגרפולוגים אכן יש יכולת להסיק כוונה אובדנית מתוך כתבי היד שהוצגו בפניהם, אך מעיון בנתונים לא נמצא בסיס של ממש למסקנה זו (לפירוט המחקרים ראו נספח ב).

נקודת המוצא במחקר זה היא העובדה, שישנן נסיבות אשר בהן מתחולל שינוי גרפי במרכיבי הכתיבה השגרתית של אדם, ולפיכך יש מקום לבדוק האם מתחולל שינוי גם בכתיבת מכתב התאבדות. במדגם המחקר שכאן נמצא, שלשאלה זו מענֶה חיובי. עם זאת, אין מקום להסיק כי שינויים אלה מעידים מִנֵיה ובֵיה על כוונה אובדנית, זאת מאחר והם אינם ייחודיים לכותבים טרם התאבדותם. כך לדוגמה, צמצום בהיקף האותיות אכן מתחולל במכתב האחרון לפני מעשה ההתאבדות, אך גם בכתיבתם של דיכאוניים (Rosenblum et al., 2009) ושל חולי פארקינסון (Smits et al., 2014). כפי שנאמר בסיכום לאשכול השינויים הקודם, השינוי בכתב היד מציג השערה לבדיקה באשר למחולל השינוי, העשוי להיות רצון אובדני. כמו כן, לשם הסקת מסקנה תקֵפה אין די בפרט גרפי אחד או שניים שבהם התחולל שינוי, אלא ראוי להרכיב מערך של שינויים גרפיים מפורטים וברורים, שמן הסתם יהיו באינטראקציה עם רכיבים בשני האשכולות. מערך משולב ומקיף כזה עשוי להתקבל ממחקרים עתידיים ולצמצם בדרך זו את הטעות בניבוי סיכון אובדני, תוך שילובם של כלי ההערכה הנפשיים הקיימים למטרה זו.

כְּללו של דבר, ימים יגידו האם בעתיד יאותר מערך שינויים שיורה חד משמעית שבכותב מקננת כוונה אובדנית. בינתיים די בעובדה שבמכתבי פרידה שכתבו ישראלים מתחוללים הבדלי תוכן ושינויים גרפיים, כדי להסתייע בהם כבר עתה. הסתייעות מקצועית, שאינה צריכה להמתין לכתיבת המכתב האחרון או לאיתור יומן אישי, מאחר והשמטות ושינויים גרפיים ניתן לאתר במחברת בית ספר, במסמכים שבמקום העבודה, או בחומר שכותבים המתייצבים בלשכות הגיוס.

זאת ועוד. כידוע, לאחר התאבדות לבני משפחה וידידים מציקה הידיעה כי קצרה ידם להבחין בעוד מועד בכוונה הנרקמת בנפשם של אלו שהתאבדו (אורון, 2000), ובהדרכה מקצועית מתאימה שני האשכולות עשויים לסייע להם ולוּ במשהו.

מקורות

אור-בך י (2001), כאב עד כלות. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן.

אורון (אוסטרֵיי) י (2000), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו – מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, חברה ורווחה, ב(3), עמ' 361-383.

אורון (אוסטרֵיי) י (2003), טייסי ה"קאמיקזה" היפנים כמודל-פסיכולוגי לניתוח "פיגועי התאבדות" באזורנו, האוניברסיטה העברית בירושלים/המכון לקרימינולוגיה, דו"ח מחקר.

אורון (אוסטרֵיי) י (2006), האם המחבלים "המתאבדים" אכן מתאבדים? בתוך: גולן ח, שי ש (עורכים), פצצה מתקתקת – המחבלים המתאבדים וההתמודדות אתם, הוצאת "מערכות" ומשרד הבטחון. עמ' 95-114.

אורון (אוסטרֵיי) י (2008), שלום לחיים! בחרתי במוות – מכתבי פרידה מאת ישראלים שהתאבדו, הוצאת "אח".

בילו י, בן-שחר ג, בר-הלל מ (1987), תוקפם של שיפוטים גרפולוגיים, מגמות, 30, עמ' 275-257.

Allan K, Burridge K (2007), Forbidden words: Taboo and the censoring of language, Cambridge, Cambridge University Press, ch. 9.

Allport GW (1937), Personality: a psychological interpretation,. New York: Holt.

Alston J, Taylor J (1987), Handwriting: Theory, Research and Practice. New York: Nichols Pub. Co., Ch. 11.

Aşıcıoğlu F (2017), Contents and medico-legal aspects of suicide notes: Turkey sample, Suicidology Online , 8 (1), pp. 38-48

Assaneo MF, Nichols JI, Trevisan MA (2011), The anatomy of onomatopoeia, PLoS ONE, 6(12).

Barlow DH, Hersen M (1984), Single case experimental designs, Pergamon Press, USA. Chs. 3,5.

Bjerg K (1967), The suicidal life space: Attempts at reconstruction from suicide notes. In: Shneidman ES (Ed), Essays in Self-Destruction, New-York: Science House, pp. 475-493.

Callanan VJ, Davis MS (2009), A comparison of suicide note writers with suicides who did not leave notes, Suicide and Life Threatening Behavior, 39(5), pp. 558-68.

Capstick A (1960), Recognition of emotional disturbance and the prevention of suicide, British Medical Journal, 1, pp. 1179-1182.

Chynoweth R (1977), The significance of suicide notes, Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 11, pp. 197-200.

Cooper C R, Matsuhashi A (1983), A theory of the writing process. In: Martlew M (Ed.), The psychology of written language: A developmental approach. Sussex, England: John Wiley, pp. 3-39.

Darbonne AR (1969), Suicide and age: Suicide note analysis, Journal of Consulting and Clinical Psychology, 33(1), pp. 46-50.

Drisko J, Maschi T (2016), Content Analysis, Oxford Univ. Press, ch.4.

Eldridge MA, Nimmo-Smith I, Wing AM, Totty RN (1984), The variability of selected features in cursive handwriting: Categorical measures, Journal of the Forensic Science Society, 24(3),179-219

Erman A (Ed.) ([1923] 1966), The ancient Egyptians, Harper & Row Pub., New-York. p. 86-92.

Ferguson H (2009), Self-Identity and Everyday Life, Routledge Pub., New York, NY. Ch. 3.

Fraisse, P. (1963). The psychology of time. New York: Harper & Row.

Frederick CJ (1968), An Investigation of handwriting of suicide persons through suicide notes, Journal of Abnormal Psychology, 73(3), 263-267.

George AL (1959), Quantitative and qualitative approaches to content analysis. In: Pool IDS (Ed.), Trends in content analysis, Univ. of Illinois Press, ch.1.

Gerring J (2007), Case study research, Cambridge Univ. Press. Chs. 2,3.

Hammer EF (1978), The clinical application of projective drawings, Charles C Thomas Pub. Ch. 3.

Holsti OR (1969), Content analysis for the social sciences and humanities, Addison-Wesley Pub. Co. Ch. 1.

Huber RA, Headric AM (1999), Handwriting Identification: Facts and Fundamentals, CRC Press, chs. 3, 6, 9.

Jacobs J (1967), A phenomenological study of suicide notes, Social Problems, 15, 60-72.

Joubert CE (1991) Relationship of liking of one's given names to self-esteem and social desirability, Psychological Reports, 69, 821–822.

Kluft RP (1986), High functioning multiple personality patients: three cases, Journal of Nervous and Mental Disease, 174, 722-726.

Kluft RP (1987), An update on multiple personality disorder, Hospital and Community Psychiatry, 38, 363-373.

Kovacs M, Beck AT (1977), The wish to die and the wish to live in attempted suicides, Journal of Clinical Psychology, 33(2), 361-5.

Leenaars AA, Balance WD, Wenckstern S, Rudzinski DJ (1985), An empirical investigation of Shneidman's formulations regarding suicide, Suicide and Life-Threatening Behavior, 15(3), 184-195.

Lester D (1981), The psychological basis of handwriting. Nelson-Hall, Chicago, USA. .

Lester D (2017), Changes in the content of diary entries by a suicide as the date of death draws near, Suicidology Online, 8 (1), pp. 34-37

Morris R (2000), Forensic handwriting identification, Academic Press, ch. 4.

Mouly S, Mahé I, Champion K, Bertin C, Popper P, De Noblet D, Bergmann JF (2007), Graphology for the diagnosis of suicide attempts: A blind proof of principle controlled study, International Journal of Clinical Practice, 61(3), 411-5.

Ogilvie D, Stone P, Shneidman ES (1966), Some characteristics of genuine versus simulated suicide notes, National Institute of Mental Health Bulletine of Suicidology, 27–32.

Ornstein R (1969), On the experience of time, Harmondsworth : Penguin Books.

Osgood CE, Walker EG (1959), Motivation and language behavior: A content analysis of suicide notes, The Journal of Abnormal and Social Psychology, 59(1), pp. 58-67.

Pompili M, Lester D, Tatarelli R (2011), Clinical assessment and management of suicidal risk. In: Shrivastava A , Kimbrell M , Lester D (Eds), Suicide from a global perspective: Risk assessment and management, Nova Science Publishers, ch. 2.

Rosenblum S, Werner P, Dekel T, Gurevitz I, Heinik J (2009), Handwriting process variables among elderly people with mild major depressive disorder: a preliminary study, Aging Clinical and Experimental Research, 22(2), pp. 141-147.

Rudd MD, Berman AL, Joiner T, Nock MK, Silverman MM, Mandrusiak M, Kimberly Van Orden K, Witte T (2011), Warning signs for suicide. In: Shrivastava A , Kimbrell M , Lester D (Eds), Suicide from a global perspective: Risk assessment and management, Nova Science Publishers, ch. 1.

Sassoon R (1990), Handwriting, Stanley Thornes Pub., England.

Sassoon R (1993), The art and science of handwriting, Intelect Books, Oxford.

Shneidman ES, Farberow N (1957), Clues to suicide, New-York: McGraw-Hill.

Shneidman ES (1985), Definition of suicide New York: John Wiley & Sons.

Simons J, Vansteenkiste M, Lens W, Lacante M (2004), Placing motivation and future time perspective theory in a temporal perspective, Educational Psychology Review, 16, 121.

Smits EJ, Tolonen AJ, Luc Cluitmans L, van Gils M, Bernard A. Conway BA, Srihari SN, Cha SH, Arora H, Lee S (2002), Individuality of handwriting, Journal of Forensic Sciences, 47(4), 856–872.

Smits EJ, Tolonen AJ, Cluitmans L, van Gils M, Conway BA, Zietsma RC, Leenders KL, Maurits NM (2014), Standardized handwriting to assess bradykinesia, micrographia and tremor in Parkinson’s Disease. PLoS ONE 9(5): e97614.

Strunk O Jr (1958), Attitudes towards one's own name and one's self, Journal of Individual Psychology, 14, 54–67.

Taft R (1967), Extraversion, neuroticism, and expressive behavior: An application of Wallach's moderator effect to handwriting analysis, Journal of Personality, 35(4), 570-584.

Teddlie C, Yu F (2007), Mixed methods sampling, Journal of Mixed Methods Research, 1(1), 77-100.

van Galen GP (1991), Handwriting: Issues for a psychomotor theory, Human Movement Science, 10, 165-191.

van Sommers P (1991), Where writing starts: The analysis of action applied to the historical development of writing. In: Wann J, Wing AM, Søvik N, Development of graphic skills: Research perspectives and educational implications, London : Academic Press, pp. 3-38 .

Wallach MA, Thomas HL (1963), Graphic constriction and expansiveness as a function of induced social isolation and social interaction: Experimental manipulations and personality effects, Personality, 31(4), pp. 491-509.

Wohlford P (1966), Extension of personal time, affective states, and expectation of personal death, Journal of Personality and Social Psychology, 3(5), pp. 559-566.

​​​​​​​

נ ס פ ח א': רצף שלושה מכתבי פרידה

מכתב ראשון

זה כבר הפעם השלישית שאני חושבת על רעיון ההתאבדות. אני מסתכלת במראה ורואה גוויה, מסתכלת לתוכי ואין מה שיחזיק אותי. הייתי פעם בן אדם שמח עם בטחון, והיום הכל נעלם. אני מתביישת מעצמי, מתביישת להופיע בפני החברים, מרגישה שמנה, טפשה וגלמודה.
   לא רואה שום אור, הכל שחור-אפור, הכל רקוב בפנים. בזמן האחרון חוזרות לי הרבה תמונות מהעבר. נזכרת, בית לא שמח, הורים שאף פעם לא הסתדרו, תמיד אוירה קרה בבית. אחר כך גירושין של הורי, מעבר לסביבה של "חברה גבוהה" שאולי אליה אני לא מתאימה.
    אני יודעת שזה לא קשור לתקופה קשה. אני פשוט מרגישה שבאופיי אני אף פעם לא אהיה שונה.
  מרגישה אִיכְס אחד גדול,
         ס ו ף.

מכתב שני

כבר כמה שבועות רעיון ההתאבדות מתרוצץ בראשי, עד שהיום ט"ו בשבט, החג לאילנות, סמל לפריחה, כשאצלי הוא דוקא זמן הדעיכה.
     זה הגיע למצב שלא יכולתי להסתכל על עצמי. שנאתי את עצמי והרגשתי גם שהחברה מתרחקת ממני.
     לא מצאתי עוד טעם לחיים. אני מביעה את צערי לכל אלה שכן אהבו אותי.
                      שלום לכם
                      אלמונית

     שכחתי מהו חיוך
     הסתכלתי על העולם מהצד ולא הצלחתי להכנס פנימה.

מכתב שלישי

​​​​​​​

נ ס פ ח ב' - גרפולוגיה

An Investigation of handwriting of suicide persons through suicide notes (Frederick, 1968)

בפני חמישה גרפולוגים ושתי קבוצות להשוואה הוצגו 45 מכתבי התאבדות הכתובים בכתב ידם של אנשים ונשים ששמו קץ לחייהם. עורכי המחקר צירפו למכתבים 90 מכתבי "ביקורת", שלפי בקשתם, מתנדבים העתיקו אליהם בכתב ידם את תוכן המכתבים המקוריים. המכתבים הוצגו בקבוצות של ארבעה – מכתב אותנטי ושלוש העתקות. מסתבר שהגרפולוגים הצליחו לזהות נכונה 62% מהמכתבים, בממוצע, הצלחה כפולה משתי קבוצות ההשוואה (בלשי משטרה ומזכירות במשרדים). אולם, החמישה הסכימו ביניהם רק בזיהוי של 14 מהמכתבים (31%). אף שעורכי המחקר הסיקו בנחרצות שגרפולוגים מסוגלים לזהות כוונה אובדנית מתוך ניתוח כתב-היד, כותב שורות אלה לא מוצא לכך תימוכין בגוף המחקר (גם מבלי להניח שאולי בין המעתיקים היו בעלי חשיבה אובדנית). הכֶשל המרכזי במסקנת החוקרים נעוץ בהוראות שניתנו לשלוש הקבוצות, ולפיהן היה עליהם לאתר מכתב (אחד) מתוך הארבעה שהוא אשר כתב אדם ששם קץ לחייו. כלומר, במערך מחקר זה ברור היה מראש שזיהוי נכון פירושו ממילא זיהוי של כותב אובדני, אך לאו דווקא מהטעם שאותרו בכתב-היד סימנים המעידים על אובדנות. ואכן, הגרפולוגים לא היו מסוגלים להיענות לבקשת החוקרים ולפרט מהם הרמזים בכתב היד שהביאו אותם למסקנתם, ורק העירו הערות כלליות כדוגמת: הכתב נראה אימפולסיבי, או של אדם חרֵד, או נסער. במילים פשוטות, עקב ניסיונם העשיר במגע עם כתבי-יד רבים – וללא קשר לשאלת תקֵפות מסקנותיהם לגביהם – היה בכוחם להבדיל באופן כללי בין כתב-יד של אדם מן השורה לבין זה הנראה שונה (שאותו הגדירו כחרד או נסער), ולא מעֵבר לכך. ואמנם, אף גרפולוג לא ציין שמכתב ספציפי נכתב בידי אדם אובדני! כל אדם שבתוקף עבודתו רואה מול עיניו כתבי יד רבים, ממילא ניסיונו יציֵיד אותו ביכולת להבדיל ביניהם. ולראיה – קבוצת המזכירות שבמחקר זיהתה מכתבים מקוריים באחוז גבוה מהבלשים.

מערך המחקר, מכאן, אמור היה להיות דו-שלבי. בראשון היה צריך לזהות את המכתבים יוצאי הדופן, ובשני לפרט את התכונות והלך הרוח של הכותבים. אולם, תוכנם של המכתבים העיד ממילא על אישיותם של הכותבים. מגבלה שהוסרה במחקר הבא.

Graphology for the diagnosis of suicide attempts: a blind proof of principle controlled study (Mouly et al., 2007)

המחקר התמקד בארבעים נשים וגברים שניצלו מניסיון אובדני. עם שחרורם מבית החולים עורכי המחקר ביקשו מהם לכתוב בכתב ידם סיפור קצר כלשהו (שאינו קשור לאובדנות), וכך גם מקבוצת ביקורת מקבילה (שעל פי הערכת החוקרים אין בין חבריה מי שמקננת בו כוונה אובדנית). כל אחד מהסיפורים הוצג בפני זוג גרפולוגים וזוג רופאים פנימיים, והיה עליהם לסוֵג כל אחד מהם לאובדני או לשאיננו כזה. כל אחד מהגרפולוגים זיהה נכונה 31 כתבי-יד (77%), ויחדיו הסכימו על 32 (80%). כל אחד מהרופאים זיהה נכונה 26 ו-27 כתבי-יד, בהתאמה, והסכימו על 27 (68%). שני הזוגות הציגו תוצאות דומות בזיהוי נכון של הסיפורים שנכתבו בידי הלא אובדניים (85% לרופאים ו-83% לגרפולוגים). החוקרים הסיקו, שלגרפולוגים היכולת לזהות כתב-יד המעיד על כוונה אובדנית. אולם, המסקנה התקֵפה היא, שיש להם יכולת לברור את כתב-היד החריג מִזה השגרתי, ולא מעֵבר לכך. זאת מאחר ומראש היה עליהם לסוֵג את שמונים כתבי-היד לאובדני ולשאינו כן (במחקר זה היה מקום למערך דו-שלבי, כפי שהודגש בהערות למחקר הקודם). בתוך כך יש להעיר, שכל אחד מהגרפולוגים בנפרד החטיא קרוב לרבע מכתבי-היד האובדניים, החטאה גבוהה מהמצופה מאנשי מקצוע, וכן היה מקום לצפות להבדל משמעותי יותר מ-12% בזיהוי מוסכם לעומת הרופאים. ואכן, במבחן סטטיסטי לא נמצא ביניהם הבדל מובהק. במילים פשוטות, גם מחקר זה איננו מעיד על יכולתם של הגרפולוגים לזהות כוונה אובדנית בכתב-יד.