עץ וריזום במרחב הטיפול הקבוצתי
מאת לימור אברהמי ואבי ברמן
הקדמה
לא כברוש / יהודה עמיחי
לא כברוש.
לא בבת אחת, לא כולי,
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש (עמיחי 1963).
מאמר זה הוא יישום של רעיונותיהם של דלז וגואטרי, לטיפול הקבוצתי בכלל ולאנליזה הקבוצתית בפרט. דלז וגואטרי הם פילוסופים בני זמננו ובמסגרת עבודתם הציעו את "העץ והריזום (עשב)" כשתי תפיסות עולם מקבילות. מצאנו כי תפיסות עולם אלה הינן פוריות בניסיון להמשיך ולפתח את תרומותיהם של ביון ופוקס בטיפול הקבוצתי ומעבר להם.
על פי דלז וגואטרי תפישת העץ היא מטפורה לחשיבה במושגים היררכיים וסיבתיים. כמו לעץ, לחשיבה זו ישנם שורשים ופירות. יש לה גזע וענפים במשמעות של כיוון, נגזרות, סיבות ותוצאות. חשיבה זו, מושתתת על הירארכיה של מושגים וסדר עם גבולות מוגדרים וסיבתיות מובחנת. כמטפורה של יחסי אנוש, ההיררכיה המוסברת במטפורה של העץ כוללת גם חלוקת תפקידים ברורה ואף מעמדות, כמו למשל, המנחה והמשתתפים בקבוצה. תפישה זו מאפיינת את החשיבה המדעית והסיבתית. בחשיבה הפוסט מודרניסטית, מטפורת העץ נחשבת לאפשרות "המודרנית", הקלאסית יותר. זאת שראויה לאלטרנטיבה.
"ריזום" פירושו "עשב" (בצרפתית). תפישת הריזום מייצג התהוות מתמדת, רב כיווניות, מרובת יוזמות והתרחשויות, כיוון ההתפשטות וההתפתחות אינו ברור ולא מוכתב מראש. בשונה מן ההיררכיה המיוצגת על ידי מטפורת "העץ", הריזום מציע גדילה לרוחב, גדילה על ידי ריבוי אמיתות, משמעויות ואפשרויות. הריזום מוותר על כיוון אחד מועדף וכן גם על סמכות יחידה קובעת. הוא מייצג את האלטרנטיבה הפוסט-מודרנית של החשיבה בת זמננו (אזולאי, 2000).
שתי תפיסות עולם אלו משמשות אותנו כפרדיגמה לבחינת הטיפול הקבוצתי האנליטי. שתיהן מופיעות, במשתמע, אצל ביון (ביון 1990, 2004) ואצל פוקס (Foulkes,1969 ;Foulkes, 1948,1973 מתוך דלאל, 2014) ובו זמנית הן מעשירות את תרומותיהם. לטענתנו, התפיסות של העץ והריזום אמורות להיות קיימות במקביל בתפיסתו הטיפולית של המנחה, ורצוי שתהיינה נגישות בתודעתו במקביל על מנת שהמנחה יוכל להשתמש בהן בגמישות. אנו מציעים כי תפיסות מתחלפות של עץ וריזום מגדילות את התרומה הטיפולית הן של הקבוצה והן של המנחה. המתח בין העץ והריזום יוצר תהליך אקטיבי של פירוק הצורה ושמירת החומר הקיים. מאחר וכל אחת מהווה אלטרנטיבה שלמה לאחרת, הרי שהמעבר מאחת לשנייה כמוהו כפירוק והרכבה מחדש של הבנת המתרחש (כמו פרימת סוודר לצמר שניתן לאורגו מחדש). במאמר זה נראה כי נדרש מהמטפל מאמץ והתכוונות לחשיבה ריזומטית (מלשון "ריזום") מול הנטייה השגורה לחשיבת עץ. בנוסף, נראה כיצד תורמת החשיבה הריזומטית להיחלצות ממצבי קיפאון ותקיעות בקבוצה ובפרט ומהו הערך הטיפולי הישיר שלה.
השימוש שלנו במושגים אלה אינו מבדיל (כרגע) בין חשיבה, הבנה ושפה. אלא מתייחס אליהם כערוץ אחד. כמו כן, מאחר ודלז וגואטרי כתבו מתוך הפילוסופיה, חשיבתם מתייחסת למושגים פסיכואנליטיים יוצאת מתוכם וממשיכה לחשוב דרכם . למשל, התייחסותם לתסביך האדיפלי, בספרם אנטי אדיפוס ורעיון הסכיזואנליזה כדוגמה לפרימה חלקית של מושגים מוכרים והבנייתם מחדש (Deleuze and Guattari, [1972] 1983).
על דלז וגואטרי: העץ והריזום
הפילוסוף ז'יל דלז (1925-1995 ,Deleuze) והפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי (1930-1990 ,Guatari), החלו בעבודתם המשותפת בפריס של שלהי שנות השישים. הם כתבו יחד מספר ספרים כמו: קפקא: לקראת ספרות מינורית, מהי פילוסופיה, קפיטליזם וסכיזופרניה ואנטי אדיפוס ואלף מישרים.
דלז וגואטרי יצרו פרדיגמה המאפשרת לראות את העולם בשתי דרכים:
העץ- מטפורה המסמנת מערך יציב היררכי של יחסים, שיש בו מקור ותנועה בכיוון אחד, הן במרחב (מלמטה למעלה- מן העומק של השורש לגובה של הצמרת) והן בזמן (מן העבר לעתיד). ההיררכיה קובעת מדורים ומעמדות ויש בה עליון ותחתון. העץ מייצג גם השתלשלות של אילן יוחסין וגם ארגון מבני של נקודות ויחסים שביניהם ורק ביניהם, יכולים להימתח קווי התנועה וההשתנות. העץ מייצג את דפוסי החשיבה המקובלים שיש בהם מושגים קבועים ומוגדרים שמתוכם נגזרות מסקנות על פי שיטה ידועה. התפתחות ידועה מראש ומכוונת מטרה. מחשבה עצית- מאפשרת בתוכה יחס ברור בין שתי נקודות, שאותו יחס ניתן למקם במדויק ועליו ליצור עקרונות מסתעפים. בנוסף, לזיכרון יש ערך עליון כך שיש משמעות והקשר של מה שקרה בעבר להווה. השפה העצית הכרחית לשפה ולדרכי תקשורת (אזולאי 2000).
הריזום- הוא סוג של עשב כמטאפורה לרשת, סבך של קווים הסתעפויות והצטלבויות, שאין לו התחלה ואין לו סוף והוא צומח בכל הכיוונים בו בזמן, ומכל קו אפשר לשרטט עוד קווים שמתחברים ומסתעפים לעוד קווים. הריזום הוא סוג של ארגון אנרכי שאי אפשר לקבע בצורה ולייצג בסכמה אחת. הסבך הריזומטי הוא מודל רב מימדי, שאין בו עומק נסתר (בניגוד לשורשי העץ, שורשי הריזום מפוזרים ולא עמוקים), אלא רק קיפולים שאפשר לפרוש וכיווצים שאפשר ליישר. הריזום מבקש להיות הכלי שבאמצעותו אני מתבונן בעולם, הנמצא מבחינתו תמיד במצב של קשב והתבוננות התנועה בין קווי הריזום מחוללת תהליך של התהוות (becoming). תנועת הריזום אינה כפופה לעיקרון שושלתי, אלא היא משנה את הסבך שבתוכו היא מתרחשת, העשב מתפשט והתפשטותו יוצרת שינויים ואירועים שמתהווים מתוך תנועת הצמיחה שלו, אירועים שלא ניתן לחזותם מראש, תנועות אלו הן חלק מ"שטף" (flux). שטף הוא התעצמות של תנועת ריזום (עשב) של אלמנטים מסוג אחד, שאיבדו את הקוד שלהם כמו האינטרנט- הרשת היא א-ליניארית, בלתי היררכית ומאורגנת באופן רופף. היא מאפשרת קישוריות רוויה מכל נקודה אל כל נקודה אחרת, בלי שהקישור יעבור דרך תחנת מיתוג מרכזית הקובעת את הפרופורציה ואת ההיררכיה של התקשורת. בדומה לריזום, גם האינטרנט מציע מודל שטח בהתהוות (אזולאי 2000). בדרך כלל תנועות של שטפים מייצרות מיד התערבות של מנגנוני פיקוח להעניק להם כיוון ומובן, ובכך מוכנסת שוב נקודת המבט של העץ (אזולאי, 2000).
דלז וגואטרי מנסים להישאר צמודים ככל האפשר אל הריזום עצמו, מבלי להטיל על השטף צורה או כיוון, ובלא להשליט עליו מסמני על (מושגים והסברים). המחשבה הריזומאטית אינה מכירה בהכללות ובהמשגות, אינה קושרת בהכרח דבר לדבר, ובעיקר היא אינה מאמינה במחשבה המודרנית, המבקשת לארגן את המציאות בתוך מכלול של מוּבנוּת ובהירות. גם אם כל אירוע הוא אירוע לסוגו ולמינו, המחשבה הריזומאטית קוראת את האירועים בתוך תפישה המְעָממת כל ביקורת עצמית של המחשבה את עצמה, הישנות מושגית הנעה סביב הבדלים שאינם מבדילים, רפלקסיה עיוורת המתקיימת בפני השטח. חשוב להדגיש : העולם הריזומטי הוא עולם חלופי ואין לו חלק בעולם ההיררכי השריגי של העץ. יחד עם זאת – בין העץ לריזום נוצר מתח מעניין לחקירה ולהתנסות. המתח נוצר דרך הניסיון לאינטרקציה שנוצרת ביניהם "לא את הבעיה (ריבוי ואחדות) יש לפתור", אומר דלז, אלא "את השיטה החושבת אותם כניגודים" (לוסקי, 2007).
דלז וגואטרי טוענים כי קיים קשר בין מציאותו של הזולת בעולם לבין הריזום ומתייחסים לריבוי שמתחיל ביחיד. הזולת הוא קודם כל קיום של עולם אפשרי. העולם האפשרי הזה ניחן בממשות משלו כשלעצמו בתור אפשרי. הם מציעים הסתכלות על הזולת, לא כעל אחר זר אלא, כעל התגלות של עוד אפשרויות בעולם, אשר נסתרו מאתנו ונחשפות על ידי הזולת.
כך יש מקום לריבוי. כל זולת הוא צומת שבה נעשה חיתוך מחדש, שרטוט של קווי מתאר חדשים, הוא מופעל מחדש או נגזר מחדש ומצטרף לאחרים המתקיימים יחדיו. הזולת מגיח על פי התנאי הזה כביטויו של אפשרי. הזולת הוא עולם אפשרי כפי שהוא מתקיים בפנים המביעות אותו, והוא מתחולל בתוך שפה המעניקה לו ממשות. (דלז וגואטרי, [1991] 2008).
השפה הריזומטית- שפה מינורית היא, שפה אותה מציעים דלז וגואטרי כעוד דרך להבנת העולם והיא מבקשת לחקור את המרחב שאין לו גבול ואין לו מקום. שפה זו מבקשת לחמוק מחשיבה של הבנייה והפעלת כוח וממושגים של כניעה וניצחון, ובמקומה מציעה את החשיבה עם הדברים ואיתם, כחלק מ....
המינוריות היא חמיקה מתמדת מן ההכרעה של הקבוע והמוגדר, היא התנועה הבלתי נגמרת בין העמדות המנוגדות ועל כן היא גם ערעור מתמיד על הקונפליקט, הניגוד וההירארכיה (דלז וגואטרי, [1975] 2005).
חשיבת הריבוי ובחירה בעמדה המינורית והצנועה, יכולים לאפשר שיח קבוצתי מתרחב שיכול להכיל בתוכו, ריבוי של דעות שנשזרות וחמיקה מדעות גזעניות.
כמו הדבר הזה הנעלם והבלתי ניתן להצבעה. דלז מעמיד את המחשבה הריזומאטית, היא מחשבה החושבת תמיד, ולכן היא תמיד במצב של תוספת, של הוספה והרכבה, זוהי מחשבה שאינה כופה את עצמה על העולם. לפי דלז, המחשבה הריזומטית היא מחשבה החושבת תמיד במצב של תוספת ומנסה להרכיב את הבלתי ניתן להרכבה של החיים, זאת מבלי להיבהל מהתוספת האינסופית של החומר בהווה, שמביא לערעור מתמיד של החיים (אזולאי, 2000).
שמירת המתח ביו העץ לריזום: הריזום - הוא כלי שבאמצעותו מתבוננים בעולם, ובעצם זהו הלך רוח שנמצא תמיד במצב של קשב והתבוננות. הריזום הוא חלק מהיחס הנעלם, ממה שעוד לא ידוע שאותו אנו חוקרים. מכאן שהריזום יכול לשנות בכל נקודת אפשרות את ההבנה ואת המובן של המכלול כולו, והוא נתון תמיד בסכנה (לעצמו) מצד עצמו. הוא חלק מהמרחב השותק בין השפה לבין המציאות. מחשבה ריזומטית- היא רב ערכית, ובתוך הריבוי מתחוללים שינויים ומטמורפוזות, שהינן חסרות מיקום מדויק ושאינן בעלות כוחות שיחזור או מיחזור עצמי. המחשבה הריזומטית מאופיינת באי זיכרון ובעצם, הזיכרון משבש את התנועה הטבעית של הריזום. הכל בתנועה והכל משתנה. הכוונה בהתבוננות שכזו, לבדוק כיצד ניתן להביא את המחשבה למצב בו היא כלל אינה מתעניינת במושג, אינה מאותגרת בשאלות הזהות ואינה עוסקת בשייכות אל העצמי ואל האישי, אל כל מה שהוא שלי.
המעבר אל השפה עצית חיוני לשם עצירה וקביעה של הגדרות ומושגים אשר רק מתוכם תיתכן תקשורת. בנוסף, המעבר לשפה העצית מאפשר זיכרון ותיעוד , הוא עוצר בהכרח את החשיבה הריזומטית ומגביל אותה.
הריזום מבקש להעמיד מטפורה אחרת לפעולת המחשבה, בה כל נים, רובד או ציר, מחובר כל הזמן עם כל איבר אחר (לא ניתן להתבונן עליו מבחוץ) מבלי להעניק משמעות או הסבר למה שהיה או קורה. החשיבה הריזומטית מנסחת באופן ריזומטי של שאלות זהות, סימנים, אזרחות, מדיניות, אלימות, טריטוריה, אחדות וריבוי, ולהתייחס למושגים אלו באופן ריזומטי כמו צמיחה של עשב, קנה של שורש שמתחבר לאדמה באופן שטחי, לא נוטע שורשים, בצורה רשתית חסרת מרכז. זוהי חשיבה שאינה דרך הגדרות ידועות של זהויות, של הבדלים בגלל קווי גבול או דרך סימנים לאומניים. החשיבה הריזומטית מסוגלת להתבונן בחשיבה העצית מבלי להיות כפופה לחוקיה. יותר מכך, החשיבה הריזומטית רואה את מגבלותיה של החשיבה העצית ומתנהלת באופן אחר. למשל, המחשבה הריזומטית אינה מכירה בהכללות ובהמשגות, אינה קושרת בהכרח דבר לדבר ואינה מסכימה לארגן את המציאות בתוך מכלול של מובנות ובהירות. הריזום עומד, או מעמיד את עצמו, בתוך השתיקה שבין השפה והמציאות. שתיקה זו, היא כמו הפער שלא ניתן לגישור בין מה שאנחנו תופסים בחושים ובשכל ובין המציאות, כפי שטענו הפילוסופים היוונים (דלז וגואטרי, [1991] 2008).
במילים שלנו, החשיבה הריזומטית דרך פרימת ההגדרות המוכרות, מאפשרת התבוננות אנושית שהיא מעבר להבדלים (כמו: גבר ואישה: יהודי / ערבי : אשכנזי/ ספרדי: וכו' – אלו הן זהויות עציות שבעיקר מייצרות שפה שיש בה תחרות, כיבוש ושליטה. החשיבה הריזומטית מאפשרת הסתכלות על האחדותיות , כל הדברים שנגלים לי דרך האחר הן עוד ביטוי של המציאות (ריבוי ולא תחרות).
החשיבות התרפויטית של הפרימה - העץ והריזום ותרומתם לטיפול הקבוצתי
בטיפול הקבוצתי הפסיכואנליטי אנו פוגשים מציאות כפולה של שני העולמות, עץ וריזום. אין קשר ביניהם, מלבד המתח שהם מייצרים. התסכול הכרוך בהיות בהלך רוח ריזומטי (ללא הסבר ומושג שמאפשר תחושת משמעות) לאורך זמן, אינו ניתן להכלה ואף עלול לפרק את הקבוצה. כמו בחיים, אנחנו מוכרחים את החשיבה העצית בה אנו מנסים להיאחז בידיעות שיש לנו על העולם כדי לצאת אל המוכר והבטוח. ייתכן כי האיזון בין שני העולמות והכלת המתח ביניהם, הוא ההתפתחות שמצב זה יכול לאפשר. היכולת לחיות בתוך אי הודאות דרך הניסיונות ליצור מושגים והבנות שמביאים אותנו ולו לרגע, אל חוף מבטחים המתפוגג ונפרם וחוזר חלילה.
משתתף אומר בקבוצה:" בתור סטרייט, אני חושב שכל ההומואים והלסביות הם סוטים". המשתתף אומר את הדברים לאחר שהסתבר לו שייתכן שבנו הומו. אירוע כזה בקבוצה עשוי לייצג את אותם מצבים בהם קורה משהו "לא אנושי", ואז הדיבור הוא דרך תבניות סגורות, ידועות מראש, ונוצרת מעין החפצה של האדם שעומד מולך. אלא שבקבוצה הטיפולית ובתוך חשיבה ריזומטית משתתפים נוספים מבטאים כיוונים נוספים ודעות אחרות: מישהי בקבוצה היא לסבית, היא מגדלת ילד יחד עם בת זוגה והן מתכננות ילד נוסף. משתתף אחר מספר על אחיו ההומו ועל התהליך הקשה שעברו הוריו עם יציאתו מהארון. הוא מזהיר את האב מאבדן הקשר עם בנו. משתתפת אחרת, ערביה, מספרת על חוויית החריגות אותה עברה בתקופת בית הספר התיכון.
המשתתף נתון בתוך ריזום אשר בו אין עדיפות לדעתו על פני דעתם של אחרים. יתר על כן, ההיבט הריזומטי של הקבוצה אינו כופה דעה כלשהיא ואינו מאפשר הכרעה סמכותית. המשתתף, כל עוד הוא בוחר להישאר, שייך לחברה שמאפשרת ריבוי. קבוצה כזו אינה מאפשרת כפיה מכרעת (מי הצודק) ובו זמנית משייכת אותו למרות דעתו השונה והכוחנית. התבוננות "ריזומטית" זו, מאפשרת התפתחות של כל חברי הקבוצה לדעות ותפיסות שונות ויש מקום לכולם.
במקום "מבט על "הדברים דלז מציע "מבט את" ו/או "מבט עם" מגובה הדשא של הדברים. זוהי עמדה טיפולית צנועה, שדרכה ניתן ללמוד דרך הסתכלות נוספת על החיים, אתה ואני מביטים אחד את השני. זהו מבנה לא היררכי ולא נפרד. אנחנו יחד וכל אחד בנפרד, לא צריכים לייצר את התנועה אלא לתת לה להתקיים כפי שהיא. ההשתנות קיימת כל הזמן, כל שצריך הוא להימצא ולהיות נוכח וערני לתנועה המתקיימת. עם זאת, החשיבה הריזומטית בקבוצה יכולה להתחלף בעזרתו של המטפל בחשיבה עצית, אשר גם לה תרומה טיפולית: חשיבה עצית מסוגלת לגזור מסקנות מנתונים ולדבר בשפה של תובנות וסיכומים. שפה זו מאפשרת לזוז ולבחור תפיסה אחרת, רעננה אשר בעזרתה יכול המשתתף שבדוגמא להבין כיצד עמדותיו הרחיקו אנשים בחייו. הוא יכול להתבונן על עובדת ריבוי הגישות הריזומטי שהופיע לפני בחדר ולהצליח להבין כי עמדתו היא אחת מכמה.
בנוסף לכך, אם יצליח המשתתף לנוע בקבוצה בין תפיסה עצית לריזומטית, יתכן שיוכל לראות את עצמו כעץ אשר אינו מקיים שייכות מספקת לסביבתו ואינו מצליח להיכלל במרחב הריזומטי שמסביבו, ומכאן לנסות ולנוע אל עבר החדש והלא מוכר.
הרעיון המהותי המובע כאן הוא, כי השמירה על המתח בין שתי תפישות העולם הללו חיונית לבריאות ולהתפתחות. כל היצמדות לתפישה אחת בלבד כרוכה בסכנה. היאחזות גדולה מידי בבניית העץ, יכולה ליצור פער גדול אל מול מציאות החיים הריזומטית במהותה. מאידך התפישה הריזומטית, כרוכה בפתיחות גבוהה אך גם בחרדה שאינה ניתנת להכלה ולתחושת פירוק וכאוס. הסתכלות טיפולית כזו ואימון בהלך חשיבה כזה, יחד עם חברי קבוצה אחרים, הם בעלי חשיבות עמוקה ועוצמתית בפני עצמם. נקודת מבט זו יכולה ליצור כשלעצמה חוויה של חיבור למציאות ולאפשר שוב מפגש עם זרם החיים. במקרים בהם החשיבה העצית מונעת את היכולת להיות נוכחים בתוך תנועת החיים, החזרה לריזום לזמן מה יכולה לאפשר תנועות חדשות, מחשבות עצמאיות ויציאה מההתוויות שנוצרו בתבניות המוכרות. כך נוצרת גם זהות עצית רעננה, עם נקודות מבט חדשות.
בחזרה לפוקס ולביון- מנקודת מבט של עץ וריזום.
ביון ופוקס פרצו את גבולות הפסיכואנליזה הקלאסית ונשארו חלק מהחברה הפסיכואנליטית. הם פרמו את קצוות החשיבה הטיפולית ומרחב הטיפול במעבר מדיאדה לקבוצה אל מרחבים נוספים, ועדיין שמרו על מהות הטיפול האנליטי. השאלות בהן אנו מוצאים חיבור בין ביון, פוקס ודלז וגואטרי, מעסיקות אותנו כמטפלים: "מה עושים כשאי אפשר להישאר במקום אותו לא ניתן לעזוב? כיצד מדברים בשפה בה לא ניתן להתבטא? איך נחלצים ממצב שהוא חסר מוצא?" (דלז וגואטרי, [1975] 2005).
תיאורטיקנים כביון ופוקס יצאו מהמושגים הקיימים ופיתחו נקודות מבט חדשות שהפכו לתיאוריות מכוננות בזכות עצמן. ייתכן כי תאוריות אלו התפתחו דרך המעבר המחשבתי בין עולם העץ לריזום וחוזר חלילה. בדיעבד, ניתן לתאר את פריצות הדרך של ביון ופוקס במונחים של העץ והריזום. היציאה מהעולם הדיאדי אל הקבוצה חייבה מעבר לחשיבה ריזומטית שאפשרה יצירה של רעיונות חדשים, תוך שמירה על מסגרת חשיבה ופרקטיקה פסיכואנליטית. ניתן לחשוב על מעברים כאלו גם בטיפול קבוצתי אנליטי. נראה כי גם בשפתם של ביון ופוקס יש אלמנטים של חשיבה ריזומטית. למשל, כאשר ביון מדבר על "היות ללא זיכרון וללא תשוקה", או על הצורך בקרן אפלה שתאפשר פתיחות למה שעוד לא ידוע (Bion, 1970) וכאשר פוקס מדגיש כי "הכל נמצא במטריקס" וטוען כי אין לחפש דרך מושגים קודמים למטריקס, תוך פרימת הגבולות בין אני לאנחנו (Foulkes, 1973). עם זאת, אנו חושבים שהניסוח של דלז וגואטרי וההרחבה שהם מייצרים לתפישת העולם, משמעותיים ביותר הן להמשגה התיאורטית של הטיפול הקבוצתי האנליטי והן לפרקטיקה הישירה החיונית למטפל. הם מביאים רובד נוסף ורחב יותר בהדגשה של היציאה למרחב הריזומטי, הפתוח, חסר ההגדרות, יצירה מתוך החומר הקיים בנפשו של המטופל של משהו חדש, רענן שנובע במפגש עם המציאות.
וילפרד ביון (1897-1979 ,Bion), בספרו "התנסויות בקבוצות" (2004), הראה איך אנחנו שבויים ב"הנחות יסוד" מקובעות שעיקרן הוא בריחה מן האמת וחיפוש אחר האשליה: חיפוש אחר מנהיג מושיע שיודע, ו/או מאבק בריחה שעיקרו הרס של הניסיון לדעת והציפיה למשיח (כאשר המטפל לא מספק את הציפייה). כל אלה מאפשרים לקבוצה לברוח ממצב של אי ידיעה וממצב של חיפוש ויכולת לשאת תסכול אל הנחות יסוד המבוססות על ניסיון קודם ועל כן עוצרות למידה חדשה (ביון, 2004: 53). ביון מצא שהלך רוח זה של הנחות יסוד, קיים בכל קבוצה. כלומר, השפה העצית מתקיימת ברמה הלא מודעת ומייצרת שלושה מצבי יסוד אליהם בורחת הקבוצה באשר היא. חשיבה עצית, לא מודעת זו, אינה מאפשרת תהליכי התפתחות וצמיחה של הקבוצה ושל החברים בה.
אבל הלמידה מתרחשת מתוך הניסיון ובהלך רוח שאינו רווי, כלומר, בפרה קונספציה (חיפוש אחר משמעות בתוך מרחב חקירה). לכן ביון חותר למצב של תהייה פתוחה שעבורה נדרשת יכולת לשאת תסכול ולחשוב מבלי לדעת,חשיבה ריזומטית לפי דלז וגואטרי עד שנולד רעיון או מושג. לעיתים קרובות הקבוצה מתמודדת או מנסה להתמודד עם רגשות או תכנים שאינם מצליחים לקבל המשגה ממוקדת, כלומר אינם מובנים ולמעשה תפקיד המנחה הוא לעזור לקבוצה לאפשר חקירה מתפתחת בתוך חווית הערפל.
במהלך הרצאותיו בברזיל, ביון נשאל על זיכרון ותשוקה וענה שהם מייצרים עכירות ואטימות בין המיינד להווה:
אם אני מעביר את זמני בלנסות להבין מה אתה אומר לי, אני לא יכול להקשיב לך. אם אני עסוק במה יהיה בעתיד ואיך יהיה יותר טוב, אני לא יכול להתרכז בהווה.
לכן, אין ערך למה שאני יכול לזכור מהעבר, מלבד זה שאני לא יכול לשכוח את מה שאני לא יכול לזכור. אותם זיכרונות, עבר ועתיד שאותם הוא אינו יודע, להם יש הרבה כוח, אלה הם רעיונות חלשים, אך עם הרבה כוח רגשי (Bion 1990: 30, בתרגום שלי ).
אולי השאלה החשובה יותר היא, איך לפרום זיכרון אל תוך האינסוף, או ליצור בו חור ו/או התחלה מחדש. לחפש מעבר למושגים המוכרים והמנוסחים היטב כמו, תסביך אדיפוס, פרוש לחלומות העברה, נושאים מיניים וכל אותם דברים המאפשרים שיחה ומגע עם המציאות.
כל זה יכול להעלם ברגע, אל מול אמירה כזאת, "אני לא יכול לחשוב על שום דבר". איך חושבים אז, כשהמטופל אומר "אין לי מה להגיד" (Bion, 1990: 115).
ביון מציע לחכות ב"שתיקה מצפה" (expectant silence;Bion, 1990): אולי השתיקה שלו מנסה למצוא משהו? אנחנו מציעים כי ההתגברות על זיכרון ותשוקה כמוה כביטול של מבני ידע קיימים לטובת חשיבה חדשה. המעבר מתפיסת העץ לתפיסת הריזום עשוי לייצג מעבר כזה. לדעתנו, ביון מתאר במילים שלו את המאמץ שעל המטפל להשקיע בפירוק הידיעות איתן הוא מגיע לפגישה ובעצם מעבר מחשיבה עצית לחשיבה ריזומטית , כשהוא מתייחס במצב זה לקשב, התבוננות וחקירה.
תפיסת הלימוד של ביון והאופן שבו הוא מנסה לנסח את מצב הפתיחות הדרוש בכדי ללמוד: לחשוב מבלי לדעת, קיימת גם אצל פוקס, אך מנקודות מבט אחרות שמרחיבות את האפשרות לפרום ידיעות קיימות ובעיקר להיות חלק ממשהו שמתהווה. זהו אותו מארג תקשורת-מטריקס שמלמד אותנו כיצד החברתי משפיע על החשיבה ועל ההוויה האישית שלנו. אריגה ופרימה הן פעולות השזורות זו בזו והן נובעות מהתרומה הייחודית של פוקס.
הפרימה אל הריזום לפי פוקס-זיגפריד הינריך פוקס (Foulkes, 1898-1976) הושפע ופעל בתוך המרחב הפסיכואנליטי ובמקביל הושפע מאד מאנשי מדע מתחומים אחרים. הוא התחיל בכינון של מושגים רדיקליים שבחלקם יצרו שינוי מהתאוריות הקלאסיות של שנות ה -50. בספרו "Introduction to group analytic psychotherapy" משנת 1948 הוא טען שהחשיבה וההתפתחות הנפשית נעשית במרווח הבינאישי ולא התוך נפשי :
ההנחות הישנות של עולם פנימי וחיצוני, מצב וסביבה, יחיד וחברה, פנטזיה ומציאות, גוף נפש וכדומה, בלתי ניתנות להגנה. הן בלתי ניתנות להגנה, כי כהנחות הן אינן מהותיות אלא הפשטות מלאכותיות מתקבלות על הדעת המתייחסות לתהליך יסוד של החיים שנותר מחוץ לכל ידע מוחלט (Foulkes, 1948, בתרגום שלי).
במאמר זה בשל עומס פרטים, נתייחס בעיקר לפוקס הרדיקלי (ביטויים של ממשיכיו של פוקס,Dalal וHopper) מבלי לשכוח שהוא חשב, פעל ועשה בתוך החשיבה הקלאסית (דלאל, 2014).
פוקס טען שבטיפול ההתייחסות ליחיד צריכה להבחן בתוך קבוצה, הוא הסביר כי מה שמתחולל מבחינה פסיכולוגית בתוך היחיד נקבע על ידי "המצב הטוטאלי" שלו, כלומר הרשת החברתית הסובבת אותו. מכאן, לא ניתן עוד לראות בהפרעות נפשיות כהפרעות מקומיות בתוך נפשו של היחיד אלא כמצויות בתוך התחום הטוטאלי של האינטרקציה הבין-אישית, המטריצה הקבוצתית. התחום הטוטאלי זהו מארג התקשורת שנוצר בזמן נתון ורק דרכו ניתן ללמוד על הכאן ועכשיו והוא הקרוב ביותר לאמת (Foulkes, 1957). את מארג התקשורת בין האינדיבידואליים בקבוצה פוקס כינה "המטריקס" (Matrix) (מילה נפוצה היום). המטריקס הוא בעל שלוש משמעויות: המטריקס הוא רשת התקשורות הבין אישית, המצע האנושי והמשותף, (אותה סביבה אנושית בה אנו חיים) וגם "רחם" לגדילה ולהתפתחות של משמעויות חדשות. בעצם, המטריקס קובע בסופו של דבר את המשמעות והחשיבות של כל האירועים וכל התקשורת והפרשנות, המילולית והלא מילולית כאחד, מבוססת עליו ( Foulkes, 1964).
פוקס הושפע מאד מסוציולוג בשם (Norbert Elias (1897-1990, שהראה כי ההיסטוריה הרגשית (העולם הפנימי), היא תהליך של היווצרות שקשור קשר הדוק בתהליכים חברתיים, תרבותיים וקבוצתיים. לטענתו של אליאס (1939), בציוויליזציה היחיד מקושר ברשתות הולכות וגדילות לחברה האנושית :
המרקם החברתי שנוצר ומשתנה מבלי משים, כתוצאה מהשתרגות (מארג), פעולותיהם זה בזה- הוא הגורם ולא האדם כיחיד. תהליך זה, מחולל תמורה במבנה הנפשי של האנשים (אלגזי, 2008).
לפי פוקס, התהליך הטיפולי הוא מעבר לאישי. הטיפול מתקיים בתקשורת בתווך שבין האנשים. המיינד הוא אינו דבר שקיים אלא מתהווה ע"י אוסף של אירועים שנוצרים ומשתנים עם הזמן. בקבוצה הטיפולית ניתן לראות את ההתהוות בבירור, זהו המטריקס הקבוצתי.
אני חושב שיש התנגדות רבה לקבל את הרעיון שתהליכים מנטליים הם מולטי פרסונליים. אפשר לראות שכשמטופל מנסה לעשות שינוי בחייו, כל מארג היחסים שלו עם סביבתו הקרובה מתערער, השינוי גורם לשינוי בכולם (Foulkes 1973, תרגום שלי).
הפרימה מתרחשת בתהליך הקבוצתי מעצם המפגש בין אנשים. משתתפים שונים מביאים לקבוצה נקודות מבט שונות אשר מרחיבות את עולם המשמעויות והתובנות בקבוצה. ניתן לומר כי התקשורת בקבוצה היא ריזומטית. כך גם אופיו של המטריקס הינו ריזומטי.
עקרונות אלו במונחים של תהליך ריזומטי נעדרים שיפוטיות וכיווניות. הגדרות אלה במונחים של פרימה יוצרים מרחב ללמידה משותפת רחבה ומעמיקה. התפיסה הריזומטית פורמת בקבוצה את החשיבה העצית האורתודוקסית שלפיה יש מטפל, מטופל ותיאוריה, והמטפל מתבונן ונותן פרשנות שמייצרת משמעות על סמך תיאוריות קיימות.
הפרימה אצל פוקס, כפי שאנו מבינים אותה, היא של קוי התפר: בין אני לאנחנו, בין מציאות פנימית לחברתית ובין אישי לאחר. מה שבפנים זולג לבחוץ, מה שאני זולג לאנחנו, מה שאישי נובע גם מן החברתי. כל זאת מבלי לשנות את הסובייקט אלא את נקודת המבט. הבחירה לראות את היחידים יוצרים את הקבוצה כשלם במעגל מאירה את האינטרקציות האישיות, כך לפי פוקס:
לכן אנליזה קבוצתית היא כלי מתוחכם... באופן קולקטיבי הם יכולים לעשות מה שבאופן אינדבידואלי הם מתקשים לבצע, תוך שהם פועלים כמטפלים זה של זה... ככל שמצבו של היחיד טוב יותר... כך הוא נהיה טוב יותר כחבר הקבוצה. ..קבוצה טובה, מצד שני, מולידה ומתפתחת, יוצרת ומטפחת את התוצר יקר הערך: האינדבידואל האנושי, כמו תינוק שמפציע מתוך אימו (Foulkes, 1948, בתרגום שלי).
- פרסומת -
לסיכום, רעיונות הפרימה אל הריזום כפי שניסינו להדגיש אצל ביון ופוקס מהווים ניסיון שהוא כמעט בלתי אפשרי להישאר בלא ידוע, להיות חלק ממשהו שהוא מעבר לך, ולחיות את זה. בלי כיוון חד משמעי ודרך שניתן ללכת בה בביטחון גם כשאינה סגורה. כל זאת עד שמגיח רעיון חדש מתוך החומר הקיים אך בצורות חדשות, נקודות מבט אחרות וראיית השלם. טענה זו כללית מאוד. כאמור יש שוני בין שני הוגים אלה גם תיאורטית וגם פרקטית. נותרות השאלות של איך לדבר על משהו פתוח כשאין לי עדיין דרך להמשיג אותו לכלל מחשבה? וגם במישור הפרקטי: איך משלבים את הפרימה באמירות הטיפול הקבוצתי ומעבר לכך בחיי היומיום?
בהוויה הריזומטית, הלך הרוח הטיפולי הוא מצב של קשב והתבוננות, כפי שביון הגדיר, "ללא זיכרון וללא תשוקה". זוהי יכולת להיות ביחס הנעלם, הלא ידוע, שיש לחוקרו. במצב זה, לא ניתן להישען על עולם המושגים הקיים, כי הוא לא ילמד אותנו על תנועתו בעתיד. זהו מעין מצב של אי שניות, בו אין סיבה ותוצאה והדברים הם כפי שהם קורים עכשיו. פתיחת הגבולות לחשיבה משותפת המחוברת דרך שרשראות של ענפים ולא מהשורשים. אין צורך לבדוק אם אתה שייך או לא, במקום זאת ניתן ללמוד על שייכותך כחלק לא נפרד.
בקבוצה הטיפולית מתקיימות בו זמנית שתי התפישות. מסגרת היררכית ברורה עם זמן מוגדר של התחלה וסוף וכיווני חקירה. זהו מסע המחפש שורשים והכיוון הוא התפתחות וצמיחה מעלה, כמו העץ. כל זה קורה בתוך שעת מפגש בה לא ברור מי יגיע, מאיפה באים, ולאן הולכים, ללא קשר הכרחי לפגישה הקודמת. כיוון התנועה לא ברור, לאיזה כיוון תפנה הקבוצה ומה יעלה ויצמח ומה ימות או יבול. הדברים קורים וכל מה שאפשר זה להיות חלק בהתהוותם, בלי לדעת מה ילד הרגע הבא.
המתח הזה בין שני העולמות מתקיים כל הזמן. לכן הכרחי בעינינו להסתכל דרך שני העולמות מבלי לוותר על אף אחד מהם. ניקח לדוגמא שאלה שגורה בטיפול, "אז, מה אתה לוקח מפה לחיים שלך בחוץ"? נראה כי השאלה עצמה מסובכת עוד לפני שננסה לענות עליה. מחד, השאלה מנוסחת באופן "עצי", שכן היא מצביעה על קשר סיבתי בין הטיפול לחיים בחוץ ומייצרת הגדרות. מאידך, הניסיון לענות עליה מייצר תהיה וערפול ריזומטי, שכן הקשר בין המתרחש בטיפול לחיים בחוץ אינו נהיר ולמעשה לא ניתן לנסחו במונחים "עציים". זו שאלה שמיד פותחת את החשיבה הריזומטית ליצירת מושגים חדשים.
הניסיון לחשיבה ריזומטית בתהליך הטיפול הקבוצתי יכול לאפשר: יציאה מקיבעון- כאשר הבעיה נובעת מהווייה עצית מקובעת, פגישה עם מציאות חדשה ומשתנה ללא הכחשות, להסכים לראות את החיים כריזום, בניית המושגים המגדירים תוך ההבנה שאלה עצמם ישתנו. והחשוב ביותר, התהליך הקבוצתי יכול לאפשר לרקום מחדש את עצמי דרך המרחב הקבוצתי מתוך הכרה בערך הקבוצה.
הנטיה לחשיבה "עצית" עומדת בבסיס החשיבה שלנו כבני אדם, כמטופלים וכמטפלים. לעיתים, החשיבה "העצית" הזו עלולה ללכוד ולתקוע את המשתתפים והמטפלים בתבניות אחוזות אימה או שיממון חסר אהבה. המעבר לחשיבה ריזומטית הכרוכה במאמץ, פתיחות לדרכי מילוט, והכלת אי ידיעה, עשוי לפתוח מרחב חקירה ופרימת קצוות של מושגים מוכרים וידועים. או אז, נפתחת אפשרות חדשה ומפתיעה לשינויים ולתנועות החיים.
מקורות
אזולאי, א. (2000). מהי ספרות מינורית?. מכאן: כתב עת לחקר הספרות העברית, כרך א': עמ' 134-143.
דלאל, פ. (2014). הלא מודע החברתי ואידאולגיה, פרק 10, עמ' 262-267.מתוך: הלא מודע החברתי בקרב אנשים, קבוצות וחברות, קרית ביאליק : הוצאת ספרים "אח" בע"מ.
ביון, ו. ר. ([1961] 1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. תרגום: יהודית כפרי. תל אביב: הוצאת דביר.
ביון ו.ר. ([1962] 2004).ללמוד מן הניסיון.תרגום: ד' רופין. תל אביב: תולעת ספרים.
דלז, ז. וגואטרי, פ.([1975] 2005). קפקא - לקראת ספרות מינורית. תרגום: ד"ר ר' זגורי- אורלי: רסלינג.
דלז,ז. וגואטרי, פ. ([1991] 2008). מהי פילוסופיה?.תרגום: אבנר להב.תל אביב: רסלינג.
לוסקי, ח. ד. (2007). הקדמה לפילוסופיה של פני השטח: ריזום והמחשבה האופקית. תל אביב: רסלינג.
אליאס, נ. ([1939] 2000, קטעים מתוך תהליך הציוויליזציה, כרך ראשון, תרגום: גדי אלגזי, זמנים 70, עמ' 89-84.
יהודה, ע. (1963), שירים 1948־1962, ירושלים ותל-אביב : שוקן.
Bion, W. R.([1970]1984). Attention and Interpretation. London: Tavistock Publications
Bion, W. R. ([1974] 1990). Bion's Brazilian Lectures 2. Rio de Janeiro: Imago Editora. Reprinted in one volumeץ London: Karnac Books .
Deleuze, G. and Guattari, F. [1972] 1983: Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, trans. R. Hurley, M. Seem, and H. R. Lane, Minneapolis: University of Minnesota Press.
Foulkes, S.H. & Anthony, E.J. (1957) Group Psychotherapy: The Psychoanalytic Approach. Harmondsworth, Penguin.
Foulkes, S. H.([1946] 1990).Selected Papers (pp127-136). London, Karnac Books.
Foulkes, S.H.(1948).Introduction to Group Analytic Psychotherapy. London:Karnac,1983.
Foulkes, S.H. (1948). The Individual as a Whole in a Total Situation in Introduction to Group Analytic Psychotherapy . pp: 1-16. London: Heinemann Medical Books Ltd.
.Foulkes, S. H. ([1973]1990) ‘The Group as Matrix of the Individual’s Mental Life’, in E. Foulkes (ed.) S.H. Foulkes, Selected Papers. London: Karnac Books.
