ניצה אייל
אל אמי
הקיבוץ המאוחד
בממואר אישי וחשוף מתעדת המחברת את תהליך הפרידה שלה מאִמהּ, מהסוף להתחלה: המסע נפתח תשעה חודשים לאחר מות האם, וחוזר בהדרגה אל ראשית הדברים, שבה טמון המפתח לברית בין הבת לאם. זהו ספר על אהבה ועל מוות, על קשרים שנפרמים ונארגים מחדש, על דיבור ועל שתיקה; על החיים, על סופם ועל מה שנשאר לאחר סופם וממשיך לחיות בכוח הזיכרונות והאהבה.
ניצה אייל בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. בתפקידה כחוקרת במכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה באוניברסיטת תל אביב כתבה והובילה מחקרים בתחום ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם בשלבי החיים. בין ספריה: החיים כנהר (הוצאת ידיעות אחרונות, 1997), נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה (הוצאת אריה ניר, 2004), תמונות פסיכולוגיות (הוצאת אריה ניר, 2010).
לפניכם הפתיחה מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
תשעה חודשים אחרי
הרמזור מאדים בפתאומיות ואני עוצרת בבת אחת. מופתעת. שוב חלמתי. לידי עומדת מכונית לבנה, קטנה, חלונות פתוחים, מוסיקה קצבית, שלושה נערים צוחקים בקול. צחוק משוחרר שכזה, מתגלגל ומדבק. אני מתבוננת לעברם, שער קצוץ קצר־קצר, משקפי שמש עם מסגרת כהה, ג'ינס משופשפים, טי שירט לבנה, מרגישה קירבה פתאומית. הם קולטים מבט אמהי ואינם נרתעים, מחייכים חזרה. הנער שיושב מאחור מנופף לעברי בזר פרחים צבעוני עטוף בנייר ורוד מסתלסל בקצה וקורא אלי בשמחה: זה לאמא, ליום האם. משועשעים הם דוחפים האחד את השני, מחליקים כף בכף ושרים, אמא יש רק אחת, אמא יש רק אחת. אני צוחקת אליהם ומנופפת בחזרה, איזה יום יפה. זה היושב ליד החלון מחייך אלי ושואל, תגידי, מה עם אמא שלך? את מביאה לה פרחים היום?
שאלה שכזו — כך פתאום. מכה מכיוון בלתי צפוי. ברמזור של צהריים, באמצע העיר, ביום מרומז של אביב. כבר אין לי למי להביא פרחים, אני אומרת. החיוך קופא על פניהם. שתיקה. מתחלף הרמזור והם פורצים קדימה בחריקת גלגלים, צרור הפרחים מוטל על המושב האחורי.
באותו היום, בשעות השקופות של בין־ערביים, אני יושבת בחדרי ליד שולחן הכתיבה הישן. בוהה מהורהרת בעץ האלמוגן הפורח בשלהבות מול חלוני, מדליקה בעצלתיים את המחשב; תנועותי איטיות, מחשבותי עומדות. ולפתע, הבזק. הגיע הזמן, אני חושבת, זה האות. זה הסימן. היא רוצה לדבר, לצאת מהמגירה.
מאחורי ניצב ארון ספרים מעץ אלון אדמדם המכסה את הקיר כולו. מדפיו עמוסים, דחוסים ספרים, קלסרים צבעוניים עבי־כרס ועשרות תיקי קרטון חומים דקים האוגרים ברעבתנות מכל הבא ליד. אני גוחנת בבהילות אל המגירה התחתונה ביותר של הארון, שולחת יד ומחפשת. מוציאה ממעמקי המגירה שקית ניילון שקופה, מלאה בפתקים, שהוסתרה על־ידי תיקים ומעטפות; הורחקה מהעין. שם היא נמצאת. שם אגרתי אותה. במשך שנים נאחזתי בכל מילה, בכל תנועה, בכל הבעה. רשמתי אותה על פתקים בגדלים שונים, שולי עיתון, פיסות נייר, מעטפות משומשות. רושמת, לא קוראת. רק מניחה בסופו של יום בתוך השקית. מרחיקה.
על מה יהיה הספר הבא שלך, שאלה אותי חברתי שבורכה בחכמת לב ובתואר שלישי בפסיכולוגיה. אני עוד לא יודעת, אמרתי לה, עוד לא יודעת. שמעה את מה שאמרתי וגם את מה שלא אמרתי, ואמרה, אולי תכתבי על מוות, זה ממש מתבקש. חייכתי במבוכה. במחשב כבר הייתה תיקיה פתוחה בשם "אמא — מוות."
עכשיו, כשאני מזדקנת, אני הולכת ומתקרבת אליה. את אבא עברתי, וגם היא כבר נמצאת במרחק נראה לעין. עולות בי שאלות על ההזדקנות שלה, שהן שאלות על ההזדקנות שלי. מה אני יכולה לקחת ממנה. תמיד נתנה; עכשיו אני לוקחת. הייתי רוצה לקחת את השקט, את ההכלה האינסופית, את מאור הפנים, את האצילות. אני לא שקטה, אינני מקבלת בכל תנאי, לפעמים אני מחמיצת פנים. אבא היה נהג אוטובוס ולסבא, אבא של אבא, הייתה בסטה בשוק הכרמל. הלכה האצילות. ולמרות הכל אני הולכת ומתקרבת אליה כפי שלא התקרבתי בחייה. מרגישה אותה מדברת מתוכי. שותקת מתוכי. מסתכלת על אחרים באותו מבט, לפעמים גם מחייכת אליהם באותו חיוך.
אני פסיכולוגית. באמצע חיי ערכתי מחקרים על אנשים באמצע החיים; כשבני החלו לעזוב את הבית, ערכתי מחקרים על התקופה בה ילדים עוזבים את הבית; כשאיבדתי את זיכרוני בעקבות אירוע מוחי, התחלתי במסע להבנת הזיכרון ובכתיבה עליו; כשהרגשתי שאני מאבדת שליטה על הזמן, כתבתי על החוויה האישית של הזמן. עכשיו, כשאני מזדקנת ואמי איננה, המוות מונח על שולחן הכתיבה שלי. הייתי רוצה לכתוב על מוות טוב ואני כותבת על מוות רע. מהו מוות טוב? אני צריכה לקרוא. אני צריכה לחשוב. מהו מוות רע? הייתי שם.
היום הייתי מדברת איתה. לא עסוקה בלקנות, לסדר, להביא, להניח, להאכיל, להלביש, לכסות. פחות תפוח ועוד מילה. בסופו של יום זה מה שנשאר: מילים. אולי את רוצה תפוח מקולף, שאלתי, וחתכתי את התפוח לפרוסות דקות־דקות, רכות, כמעט שקופות. כשסיימה לאכול, פרוסה שקופה אחר פרוסה, לעסה עם החניכיים, ושובל דק של רוק מעורב בעיסת תפוחים נזל בצידי הפה. ניגבתי את פיה במפית. ארזתי. ניקיתי. סגרתי. היה לך טעים, שאלתי. היום הייתי שואלת שאלות אחרות, על המוות, על הלילות הארוכים, על טעם החיים. ואם כדאי בכלל. אמא, מה הטעם?
היא על שולחני, לא מוסתרת עוד — גלויה לעין, עירומה. אני בונה לה מקום, מפנה לה מרחב. תוהה מדוע מכל הימים, מכל מאות הימים שחלפו מאז, דווקא היום. ואולי אין זה מקרי. תשעה חודשים נשאה אותי, תשעה חודשים אני נושאת אותה בתוכי; חיוורת, עיניה עצומות, פיה פעור, מתנשמת בכבדות. הגיעה השעה לצאת לאור. אני יולדת אותה. שלום אמא.
חודש אחרי
יום רגיל שאין בו כל סימן לבאות. עיתון הבוקר בכניסה לבית, ריח של קפה שחור, סביב השיח הפורח בשני גווני סגול מרחפות שתי צופיות זעירות, היא אפורה והוא מנצנץ בירוק־כחול מתכתי. על שולחן העבודה ממתינים ספר כרסתן פתוח, פניו אלי, וערמה של עבודות סטודנטים לבדיקה, תיקים וניירות. הבית נושם; וילונות מוסטים, מים זורמים, רדיו מנגן, טלפונים מצלצלים. חתולתי האפורה חומקת לתוך הבית, חולפת בין הכרית המשובצת שעל אדן החלון, הכורסה הירוקה מול הטלוויזיה, כסא העץ במטבח, ומתמקמת לבסוף על מדף בארון הספרים, בין שני הינשופים, הגדול והצבעוני מהעץ והקטן מהחרסינה הלבנה. הכל נע ורוחש, נפתח ונסגר. רק דלת אחת בקצה המסדרון אינה נעה. סגורה וחתומה.
ובבוקר רגיל שכזה אני קמה והולכת במסדרון הצר עד סופו, עד החדר האחורי, זה שדלתו נעולה מזה חודש ימים ותריסיו כבויים. מבלי להבין מדוע היום, ולא אתמול או מחר, לפני שבועיים או בעוד חודש, דווקא היום אני חייבת להיכנס לחדר ולפתוח את השק הכחול המונח שלושים יום בפינת החדר.
אני לא מסוגלת לחזור לשם, אמרתי לו, תביא מהחדר שלה רק את הדברים שנמצאים במגירות של הארונית ליד המיטה. ומבקשת, את כל מה שבארון תמסור, את הכל. לא יכולה לראות את הבגדים האלה. נסע ומסר. את כל החולצות הקטנות (שהייתי קונה בחנויות לבגדי ילדים,) את הסוודרים הכחולים (שיתאימו לצבע עיניה,) את מטפחות הראש הצבעוניות (להסתיר את הגידולים המדממים שעל מצחה,) וגם את כל המעילים הרכים והמרופדים (תמיד היה לה קר) שנקנו בנסיעות רחוקות, כשאני עוברת ממרכז קניות אחד למשנהו, מחנות לחנות, מדוכן לדוכן, מוטרדת תמיד מה להביא, אם מה שבחרתי יתאים. שמרתי חולצה לבנה אוורירית ואת הסוודר העבה הסגול עם הצמות שסרגה. ידיים טובות היו לה.
אני פותחת את הדלת המוגפת, נכנסת לחדר האפל, מדליקה את האור ומסתנוורת. מתיישבת על הרצפה, מקרבת את השק הגדול אל בין רגלי והופכת אותו. מנערת. שופכת את אמי חלקים חלקים על הרצפה: זוג משקפיים לקלפים, עוד זוג משקפיים לקריאה, מטפחת אדומה לראש, צעיף כחול לצוואר, תצלומים במעטפה גדולה, משומשת וקרועה (באחד מהם עומדת זקופה ילדה בת שש עם שתי צמות מתולתלות ומבט נחוש,) פנקס קטן, ממחטת תחרה לבנה עם פרח ורדרד רקום בפינה, אוסף מפיות נייר מעוכות עם סמל בית האבות, מכשיר שמיעה מצהיב, בקבוקון בושם, שקית נייר קטנה ובה נרות נגד עצירות ועוד תצלום, הפעם שלה. ובתחתית השק נתקעות,
נאחזות, השיניים התותבות שלה, מצהיבות עם שרידי אוכל, הארוחה האחרונה, שיניים תחתונות ושיניים עליונות. אני מטלטלת את השק בחוזקה, כמעט בכעס, והן נופלות לרצפה. נוקשות.
אני אוספת ומחזירה את חלקיה של אמי לשק הכחול. אחד לאחד. סוגרת אותה בשרוך בקשר חזק. כפול. כמו שלימדה אותי לקשור את השרוכים בנעליים החומות הגבוהות, לולאה אחת, ועוד לולאה אחת, מעבירים את האחת דרך השנייה ומושכים חזק חזק. וזורקת אותה לפח. זורקת את משקפיה, את מכשיר השמיעה, את הצעיף הכחול לצוואר ואת הנרות לעצירות. זורקת גם את שיניה, את העליונות ואת התחתונות. את מטפחת הראש האדומה אני מקפלת לארבע ומניחה בתחתית המגירה ליד מיטתי, את הסודר הסגול והחולצה הצחורה עם כפתורי הזהב הקטנים תולה במעמקי הארון ואת הצילומים והפנקס הקטן עם הכריכה הקשה ועליה דוגמת ריבועים מצהיבים מכניסה למעטפה חומה שעליה כתוב "תעודות אמא."
בערב אני פותחת את המעטפה ומוציאה את הפנקס. בתוכו אני מוצאת דף של מחברת, מקופל לארבע, שחיכה חמישים שנה ליום שבו היד שכתבה תפתח את הקיפולים, תיישר את הנייר, והעין תפגוש את הכתב המוכר והאחר. אני ולא אני; שלי ולא שלי.
שלום אמא! כך, עם סימן קריאה. חמישים שנה שמרה את המכתב הזה. לקחה אותו אל כל התחנות ודרך כל החדרים ושרד. אני שבה וקוראת בו, מדלגת על קטעים מסוימים ועוצרת באחרים. למשל: אמא נתת לי הרבה, הרבה. יש לך אישיות נפלאה, ואנסה תמיד לרכוש לעצמי תכונות כשלך, אין מילים בפי לומר לך את גודל הערכתי ואהבתי, ובאמת, אמא, דברים כאלה לא אומרים אלא מרגישים. נכון?
אשתדל להעניק לך עוד הרבה הרבה נקודות אור — ואצליח. אחרי האקורדים הנרגשים של שורות הפתיחה, שנכתבו בגיל שש עשרה, מגיעה פסקה נוספת: אני זקוקה לכסף עבור הבחינות הסופיות (בסה"כ 12ל"י,) לקצת דמי כיס, לסדין ולפיז'מה. אודה לך אם תשלחי לי כל זאת בדואר. ולמה בדואר? כי מדובר בתקופת בה נשלחתי (יש אומרים: גורשתי) מהבית ללמוד בפנימיה. ועל כך בסיפור אחר ובמקום אחר.
ובין דפי אותו פנקס אני מוצאת מכתב אהבה בן שלושים. מאבי אל אמי. אידה היקרה! הוא כותב, קבלי את ברכותיי הלבביות למלאת 35שנה לחיינו המשותפים — איחולי לעוד הרבה שנות אושר ונחת מהחיים, מהילדים, מהנכדים ומהשיתוף המלא שבנינו. ומסיים, האוהב אותך מאד, מאז ולתמיד. על החתום — אהרון. כל כך אהב אותה. מאז
ולתמיד.
לא רק במותה הצטמצמה, גם בחייה. פינתה מקום לאנרגיות של אבא, לפעלתנות שבו, למוחצנות הכבדה ספוגת עשן הסיגריות, לנהנתנות הדחופה. בשקט התלוותה אליו וחייכה בתצלומים. תמיד מחובקת. לפעמים הונצח בתצלומים חיוך קוקטי, מזמין, מפורש. ראו אותי. מאחורי החיוך הנשי הבטוח כל כך בכוחו הסתתר סוד. שלא ידעתי; שלא סיפרה. אולי משם כוחה. ואולי הדפיקה על הדלת בקומה השביעית, אחרי שהיא התאלמנה והוא התאלמן, אינה אלא המשך לאותו סוד. הוא אהב אותה בטירוף. כולם אהבו אותה בטירוף. גם אני. אני ממשיכה לדפדף בפנקס וחולפת על פני מתכון לעוגת גבינה, הוראות להתעמלות בבית וחוקים של משחק ברידג,' עוד עמודים צהובים ריקים, ולפתע דף בכתב ידה, ברור ומדויק, ובו כתובים שלושה משפטים: אני עומדת לפני פתיחת דף חדש בחיי, העברה לבית אבות. אפשר להשקיף על הדבר בשתי דרכים: האחת, להתייחס לזה כאל טראומה, והשנייה לקבל את הדברים, ולהשתדל להוציא מהם את הטוב. והיא ממשיכה בשורה חדשה: אני בחרתי בדרך השנייה. ומסיימת: למדתי להתייחס לחיים בצורה מציאותית בלי לאבד אופטימיות.
וכעבור ארבעה עמודים ריקים בדיו בצבע אחר היא כותבת: אנשים זקנים מזדקנים רק כלפי חוץ. אין בכוחם ללכת מהר, הם לוקים בדלקת פרקים, גבם כואב, הראי מראה קלסתר פנים זקן, מקומט. אך בליבם עודנו קיים האדם הצעיר שאינו מבין כל אותם השינויים והוא מתעב אותם. ואינני יודעת אם היא כתבה את הדברים או שהעתיקה אותם מספר כלשהו, וזה גם לא משנה. היא בחרה בהם. כל אותן שנים הרגישה את הפער בין הפנים והחוץ שהלך והעמיק, עד שחצה בין שני העולמות והותיר אותה בפנים.
בדף האחרון של הפנקס, החותם את ההצצה שלי לעולם שלה, כתוב עוד משפט: חשובה היא היכולת ללמוד מכל דבר שאדם רואה, מכל ידיעה שהוא רוכש, מכל חוויה שהתנסה. אני קוראת ומתרגשת. שומעת את עצמי מדברת עם ילדי, עם תלמידי, עם חברי. תמשיכי ללמוד כל הזמן, אני אומרת לעצמי, כל יום בחיים את פוגשת דבר חדש, אל תחמיצי אותו. אל תעברי על פני החלונות הפתוחים. למחרת בבוקר אני ממהרת לעבודה, חולפת ליד הפח, עוצרת, חוזרת, ומרימה את המכסה השבור והחלוד, זה שצריך להחליף אותו, ומסתכלת — היא עוד שם. עליה נערמים עלים יבשים, שני בקבוקים ריקים, תפוחי אדמה מרקיבים וערימת עיתונים משבוע שעבר. את התצלום שלה, בשחור־לבן, תליתי בחדר העבודה שלי, על הקיר מימין לארון הספרים. הוא החליף את הציור של ברויגל, 'מאה משחקי ילדים,' שעבר אל מאחורי גבי. כך הייתה בצעירותה: שערה אסוף על עורפה, מצחה רחב, גבותיה כהות וברורות, עיניה מושפלות מטה, שפתיה המלאות פשוקות בחיוך קל, פניה שקטות ומוארות. היפה בנשים. לפעמים אני מתבוננת בה, לפעמים לא. לפעמים מדברת אתה, לפעמים מתעלמת, אבל יודעת שהיא נמצאת שם. על הקיר, לשמאלי. בימים הבאים אני ממשיכה לנוע, אולי לאט מהרגיל, ללבוש פנים יומיומיות, להשמיע קולות צפויים ולעשות תנועות נכונות. הלילות הם אחרים, סוערים, מוזרים ומפותלים. חלמתי עליה הלילה. בשחור לבן. אנו נמצאות בשום מקום, בתוך מבנה ספירלי לא ברור, דמוי רשת קורי עכביש ובלי חלונות. אני נושאת אותה בזרועותיי. מכורבלת כמו עובר, קלה כנוצה, דקה כנייר. אנו נעות בתוך המבנה מחדר לחדר, מפינה לפינה. היא מניחה את ראשה על כתפי, רפויה כתינוק רך, מתחפרת בשקערורית בין הצוואר לכתף. כל הלילה אנו עולות ויורדות, מסתובבות ומתפתלות ואיננו מגיעות.
החלום ממשיך ללוות אותי. אני שותה קפה, צועדת ברחובות, נוסעת לאוניברסיטה, יושבת במשרד, קונה חלב ולחם במכולת השכונתית, וכל אותה עת ראשה מונח על כתפי. איני יכולה להניח אותה. היא אינה מניחה לי; נאחזת, נצמדת, נוכחת. עדיין מתחת לעורי. אין לה מנוחה. חלפו רק שלושים יום מאז שגחנתי אל פיה הפעור שקפא בצעקה דוממת, חפנתי בידי את פניה הקרות והנוקשות, כיסיתי בסדין לבן את גופה המצומק. גוף של ילדה. רק שלושים.
כלוב של תוכים היה תלוי על שרשראות ברזל בכניסה לבית. זוג ציפורי אהבה. בכל פעם שעברתי לידו הייתי מטה את הראש לימין כדי לא לקבל מכה מפינת המתכת החדה. זוג ציפורי האהבה קיבלו את פני בציוצים, אהבו והתעלסו. יום אחד שכחתי לסגור את דלת הכלוב, ואחד מהם התעופף לשמיים הכחולים ולא חזר. את הנותר (איני יודעת אם תוכי או תוכית) העברתי לכלוב קטן יותר והכנסתי הביתה אל אדן החלון במטבח. קירבתי אותו אלי. הוא שומע אותי מדברת עם המטופלים ומתערב בשיחה; מעדיף קולות מסוימים ומתעלם מאחרים; מצטרף לכל בכי בסדרה של ציוצים קצרים ועצבניים, ומלווה את היוצאים בציוץ רגוע ומתמשך. הכלוב הגדול והריק איננו, הוסר מזמן, אבל אני ממשיכה להטות את ראשי לימין בכל פעם שאני נכנסת לבית. אולי זו הנוכחות של ההעדר. יש לי כלוב בראש.
