כולנו זקוקים לחסד: על חמלה וחמלה עצמית כמשאב בהתמודדותן של משפחות בתחום בריאות הנפש
מאת תמי קויפמן
הציטוטים המובאים במאמר לקוחים משיחות עם בני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית במשפחתם. השמות ופרטי תיאורי המקרה שונו והוסוו לצורך פרסומם.
במסגרת עבודתי רבת השנים עם בני משפחותיהם של המתמודדים עם מחלה נפשית, אני נחשפת למציאות חיים מתמשכת ששזורים בה סבל ועצב, לצד תקוה ואמונה; ייאוש וחוסר אונים לצד התגייסות ועשייה; צמצום, התכנסות ובושה מתמשכת לצד התרחבות, יצירתיות וכוחות עזים של הנפש, המבקשת להחלים.
הליווי המתמשך של בני משפחה שונים פורש בפני, יום אחר יום, מציאות משפחתית הנאבקת על "שפיותה": על הרצון להחזיר את החיים לקדמותם, על הרצון לקבל מחדש את בן/ת המשפחה "האובד/ת", על הרצון לחזור לשגרה ולרצף החיים שהשתנה ללא הכר. עם הצער והכאב על חיים שהשתנו מתעוררות שאלות: איך ממשיכים לחיות במציאות לא מוכרת, משתנה ולא בטוחה? איך ממשיכים להאמין בטוב? איך מוצאים את היכולת לקבל את עצמי ואת המציאות נוכח המועקה הקבועה בחזה מאז אותו הרגע בו שמעו על מחלת הקרוב?
חוויית הסבל והמחלה הנפשית
סבל הוא דפוס המפחית את היכולת לדאגה עצמית, את העצמאות והערך העצמי וכן את ההתקשרות עם אחרים. חוויית הסבל מאופיינת על ידי איבוד שליטה הגורמת לחוסר בטחון והרגשה שהאדם לכוד בתוך נסיבות הסבל (Ferrell & Coyle, 2008 בתוך אורבך, 2014). בבודהיזם מושג הסבל מצביע על מצב קיומי, אי-נוחות ואי שביעות רצון המלווה אותנו לאורך חיינו ומרגע הולדתנו. המונח 'דוקהה' מתאר את האמת בדבר הסבל (Habito, 2002 בתוך אורבך, 2014).
המשבר הנפשי קוטע את רצף החיים האישיים, המשפחתיים והחברתיים. המחלה פוגעת בחולה פגיעה רב-ממדית רוויית אובדנים: ביולוגיים (מרכיבי חשיבה, ריכוז וקשב, זיכרון) פסיכולוגיים–רגשיים (קושי בקבלת החלטות, צמצום רגשי, אובדן בטחון והערכה עצמית) והתנהגותיים-חברתיים (נסיגה חברתית, היעדר יוזמה וקושי בקיום פעולות שגרתיות).
בני המשפחה נחשפים לסבל, פגיעות, לחצים, עליות ומורדות במסע מתמשך: ההתגייסות "להציל" את החולה שואבת למחויבות, אחריות ומעורבות שלא מותירה מקום לעצמם ולחיים מעבר למחלה. הסטיגמה החברתית מותירה את הנפגע ואת בני המשפחה תחת מתקפה סמויה או גלויה של עמדות שיפוטיות קשות, מה שמבנה בידוד חברתי וסודות סביב המחלה (קויפמן, 2008; 2011). בני המשפחה אבלים על ציפיותיהם שנגוזו ("אנחנו לא המשפחה שהיינו"), מתוסכלים, מתביישים וחסרי אונים ("אנחנו כבר לא בטוחים, לא לגבי העבר, לא לגבי ההווה ובוודאי לא לגבי העתיד"). במציאות טראומטית זו, פעמים רבות מתפתחות טראומה משנית ושחיקה. למרות שהמאמר יתמקד בנושא החמלה והחמלה העצמית, אפתח בכמה מילים על טראומה, טראומה משנית ושחיקה.
ההשפעות הרגשיות של ליווי המתמודד – בני המשפחה
צדיק (2008) מתייחס אל הופעתה של המחלה הנפשית כאל חוויה טראומטית, אליה מתלווים מצבי פגיעה שונים לצד האפשרות להחלמה. הטראומה, לפני עיבודה, יכולה להפוך למציאות משתקת, מאיימת תדיר, המנהלת את האוחז בה ומייצרת דריכות תמידית, חולשה ופגיעות. החולה ומשפחתו חווים איום מיידי או מתמשך על השלמות הפיזית ו/או הנפשית של עצמם או זולתם, הצפה של תחושות חוסר אונים או פחד.
טראומה משנית היא תופעה שנגרמת עקב הלחץ הנובע מטיפול בטראומה או בסבל של אנשים. המטפלים העיקריים הופכים לעיתים ל"קורבנות סמויים" של המחלה הנפשית וסיכוייהם לפתח טראומה משנית גדלים. בני המשפחה החיים בדריכות מתמדת, לעיתים נעים בין משבר למשבר. הפחד וחוסר האונים הופכים את חייהם לקשים מנשוא והם מאבדים חלקים מאישיותם, חלקים של בטחון, יכולת ועוצמה (קויפמן, 2013; 2011). בני משפחה המלווים את המשבר הנפשי של יקירם מתוסכלים שאין ביכולתם לסייע בהחלמתו של החולה, מתמודדים עם חוסר יציבות ואי וודאות מתמשכים, נעים בין תקווה לייאוש ועושים מאמצים מתמשכים ובלתי פוסקים למצוא פתרון ומרגוע, כולל בנושאים ביורוקרטיים, טיפוליים ושיקומיים.
ההשפעות הנפשיות של ליווי בן המשפחה החולה כבדות משקל, ויכולות להגיע לכדי שחיקה ותשישות החמלה. שחיקה היא תשישות רגשית, גופנית, רוחנית, הנובעת מחמת עומס נפשי ומעורבות ארוכת טווח במצבים תובעניים רגשית (קויפמן, 2013). תשישות החמלה היא מצב בו החומל מתקשה להשתתף בסבלו של הזולת מתוך סבלנות ואמפתיה ולעיתים נגרר לתוקפנות, דחיה, עייפות וחוסר אונים (Piness & Aronson, 1988 אצל פלורסהיים, 2014).
הניסיון במפגש עם משפחות החולים ומלוויהם העמיד אותי מול צערם הרב, אך לא די בכך. יחד עם הצער עלו רגשות קשים נוספים של אכזבה, ביקורת עצמית, בושה, אשמה, הלקאה עצמית, רחמים עצמיים או נטייה להתעלמות כדרך להתמודד ולדחות את המפגש עם המציאות המשתנה ועם האובדנים הכרוכים בה. בני המשפחה מתארים את ההווה אך בדבריהם ובתודעתם מתקיים העבר הבטוח והעתיד לו ציפו, בעוד השאלה "מי ידאג לו/ה אחרי מותי" מהדהדת בחדר ולא מרפה. תחושת הבדידות קשה ובחדר עולה המחשבה "אין מי שיציל". לא אני כמטפלת, לא הרופאים ואנשי המקצוע הרבים שפגשו, לא התרופות ולא בני משפחה וקרובים, והנורא מכל - לא הם עצמם (קויפמן, 2013).
מרכיב מרכזי העולה מתוך התמודדותם של בני משפחה הוא ההסתרה, הנובעת מהסטיגמה הקשה המתלווה למחלה הנפשית ומרגש הבושה המתלווה אליה – בושה מאחרים ובושה מעצמי.
"הבושה מעצמי" נוגעת לפגיעה הנובעת מכך שבני המשפחה מבקרים את עצמם, מרגישים אחראיים להופעתה של המחלה ואף חווים פגיעה "בעצמי" שלא תפקד כראוי ולא "מספק את הסחורה" לעצמו ולחברה: "הייתי אמא ביקורתית, אולי הייתי קשה איתו? קשה מדי", "כל חיי תכננתי להקים משפחה ולהצליח לפחות במשימה הזאת, וגם בזה נכשלתי", "הוא חולה נפש, מה זה אומר עלי, עלינו? אני בעצמי פגומה". כל אלו משפטים המתלווים לבושה ולצורך בהסתרה. הבושה מאחרים מעכבת את הפניה לעזרה, את היכולת להתמודד ביעילות עם המשבר, מגבירה חוסר אונים וחוסר בטחון ואף מובילה פעמים רבות למציאות שיש בה הסתגרות, דיכאון ואובדן תקוה (קויפמן 2008). בני משפחה רבים נמצאים בקוטב ה"מסמן" אותם כשונים, חריגים מבלי שיוכלו לחוות את עצמם כחלק מאנושיות משותפת שיש בה מהכל, גם מן הצער וגם מן השמחה.
מקומם של בני משפחה רבים בתחילת התמודדותם מלווה בכאב רב. האמירה "זה לא מגיע לנו, אנחנו אנשים טובים, עשינו הכל בסדר" מלווה ברחמים עצמיים שעולים מתוך הכאב.
ההשפעות הרגשיות של ליווי בני המשפחה – המטפלת כמיכל
"אנחנו לא המשפחה שהיינו", "בעלי, שהיה המרכז של החברים לא מוכן יותר לצאת לפגוש אנשים, מסתגר", "עשיתי טעויות שאני מתבייש בהם, לא אסלח לעצמי לעולם", "מאז שהיא חלתה, זה כבר 12 שנים, לא יצאנו לחופש", "שום דבר לא משתנה במצב". משפטים אלו ודומיהם מייצגים חלק ממחשבותיהם ותחושותיהם של בני משפחה. תחושות המובעות בפני ונאמרות לעיתים בלחישה, לעיתים בבכי, לעיתים במבט מושפל ולעיתים בכעס. תחושות אלו עוברות בתוכי ודרכי, ואני הופכת למיכל עבור בני המשפחה. מיכל שבתוכו מילים, רגש ודמעה שאינם שלי, אך הופכים אותי לעדה. לנוכחת. לשותפה. שותפה, בהיותי במגע עם המילים, הרגש והדמעה של היושבים מולי ועם המקומות בחיי בהם חוויתי דיכאון, חרדות, פגיעות, כאב בלתי נסבל ופחד.
התהליך הטיפולי של "הכלה" מאופיין באתגר של המטפל ליצור מרחב רגשי, מגן ואמפתי בו יוכל המטופל להביע ולחקור רגשות שעשויים להיות מבישים או כואבים מכדי לשתף בהם אחרים. תוך כדי התהליך המטופל לומד להתמודד עם הרגשות המכאיבים, המציפים והעוצמתיים.
רבות נכתב על אותו הרגע בו מתקיים "המפגש" בין החלקים השונים של המטפל והמטופל. שהרי, בהיות המטפל "מיכל" אף הוא לוקח חלק בתהליך. "חלקים" של המטפל בתגובתRessonance והעברה נגדית פוגשים את אותם חלקים שהמטופל מביא בפניו. זהו רגע מכונן שבו נדרש מהמטפל להיות מסוגל לעבד את החלקים ש"הופקדו אצלו", לעבד אותם בתוכו ולהחזירם למטופל כך שיוכל להתבונן בהם, לעבדם ולהכילם בתוכו בבטחה
אשל (2003) מתמקדת במהות תהליך ההכלה באמצעות הזדהות השלכתית אצל המטפל ומציינת את מאמרו של ביון (1959) "Attacks on Linking", כמאמר בו פרץ ביון את משמעותו הפתולוגית של מושג ההזדהות ההשלכתית של קליין, והכניס לתוכו מימד חדש של קומוניקציה. נפשו של המטפל – באופן דומה לנפשה של האם ביחס לתינוק – מכילה ומעבדת את תחושות האימה ואת החלקים הבלתי נסבלים של המטופל שהועברו לתוכה באמצעות הזדהות השלכתית. מתוך כך יוכל המטופל בהמשך לקחתם מחדש ולהכילם בתוכו ללא אימה.
עבור אשל (2002) דרך הטיפול והריפוי נתפסת כמצב הזדהותי, חווייתי, ממשי ועמוק, עם החלקים של המטופל. על המטפל לחוות, לשאת, לעבד בתוכו – ולשרוד את המגע עם החלקים הללו, כאשר נפשותיהם המתחברות של המטפל והמטופל הן הבסיס ליצירת השינוי. נוכחות זו מבקשת לפרוץ את המרחב הסגור ולפתוח בו פתח לתקווה, חזרה לחיים והמשכיות.
מהו אותו מיכל שאיתו אני נוכחת בטיפול? האם אני מיכל של ידע? של פרקטיקה? של ניסיון? של מי שאני כאם? של האחר שנמצא בתוכי? של כל הרגעים הבודדים שנאספים לתוכו? של כל הדברים כולם? ומה תפקידי בעת שאני משמשת מיכל עבור אנשים שמגיעים אלי מפורקים, מבולבלים, פגועים, אבודים? האם המיכל שלי קבוע? משתנה? מה מכתיב את השינוי ביושבי מול בני משפחה שונים? ומהי אותה השתנות שמאפשרת חוויה והתבוננות שיש בה מפגש בין החלקים הן הפגועים והן המרפאים, של המטופל ושלי כמטפלת? ומה עם החלקים הפגועים שלי? כמה הם "בסכנה" במפגש עם הכאב והצער? ומה יקרה לאותו מיכל שלי, בבואו להכיל רגעי כאב וסבל? כמה מקום יש בתוכי והאם המפגש עם הסבל יעורר ויציף את רגעי הסבל של חיי? האם יהיה בי מספיק מקום להכיל? ועד כמה אוכל אני, לאחוז בתקווה שתאיר את הדרך, להם ולי? שהרי פעמים רבות נדמה כי בני המשפחה, בבואם לטיפול, "איבדו" או שכחו, את אותם חלקים פוטנטיים שבתוכם: חלקים של ידע, יצירה, חלקים מרפאים של תקווה וחוסן. פעמים רבות בתחילת הטיפול, אני היא ה"מחזיקה" עבורם את אותם החלקים הבריאים והמרפאים, מאפשרת להם להביא את החלקים הפגועים שלהם וממתינה לאותה התגלות של חוסן וחיים (קויפמן, 2011).
מטופלים ומטפלים שותפים למשאלה להתגבר על הכאב, לחזור לתפקוד ו"להמשיך הלאה" (כהן, פראשה ומרכוס, 2009 בתוך קויפמן, 2011). בן המשפחה מחפש החלמה ("תעשה שהיא תהיה בריאה") והמטפל רוצה לרפא; בן המשפחה מעוניין לחזור לתקווה שאבדה, והמטפל מייצג תקווה לריפוי. תקוותו של המטפל להושיע ולהציל את בני המשפחה משברונם מתלכדת עם הציפייה שלהם להיוושע (מיטשל, 2003 בתוך קויפמן, 2011).
חדר הטיפול עבורי הוא המקום שבו נוצרת הוויה שיש בה אמון ובטחון, זהו מקום המפגש בין החלקים המודעים והלא מודעים של בן המשפחה ושלי. במקום זה נבנית תנועה בין חלקים פגועים ומיואשים, לחלקים המאפשרים לבנות מציאות פנימית וחיצונית שתחזיר תחושה של חיבור חלקי עצמי שאבדו. גילוי, הכרה וקבלה של חלקים מיטיבים, לגוף ולנפש (כהן, 2009).
פלמינג (Fleming, 2005) דנה בכאב הנפשי אשר מטפלים חווים בעבודתם הקלינית היומיומית, ובשאלות כיצד המטפל מתמודד עם מטופל המעורר בו סבל נפשי וכיצד מידת הסובלנות לסבל נפשי של המטפל משפיעה על הצלחת התהליך הטיפולי. בהתבסס על התיאוריה והניסיון הקליני מסכמת פלמינג כי כאב נפשי הוא חלק אינהרנטי מהעבודה הטיפולית. על המטפל לקדם כאב זה בברכה בהיותו מחויב באופן אמיתי לתהליך הטיפולי של מטופליו. סף הכאב הנפשי שהמטפל נכון לשאת כחלק ממקצועו הינו מפתח להובלת השינוי.
אשל (2009) מדברת על תפקיד המטפל to suffer with-in – לסבול עם-בתוך, ובמקום להיות עד witness להיות with-ness להיות שם, בתוך המצוקה מתוך התחברות-נפש עמוקה.
חמלה בתהליך הטיפולי
חמלה ורחמים
במפגשים עם בני משפחה של מתמודדי נפש נחשפתי למושגי החמלה והחמלה העצמית כמרכיבים בעלי משמעות עמוקה וחשובה במפגש הטיפולי עם אנשים החווים מצבי שבר, סבל ואובדן. החשיפה שלי לנושא החמלה והחמלה העצמית הפכה להיות חלק מעבודתי, המלווה אותי עם עצמי ועם שותפי לדרך, ביניהם בני משפחה ועובדים שאותם אני מדריכה. היכולת לחבור אל עצמי ואל האחר דרך ערוצים דומים ואוניברסליים מקלה ומרגיעה, מיטיבה ומעניקה תקוה.
"וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב', ה-ו)
בת פרעה חמלה על הילוד הבוכה ויוצאת לפעולה. מהי העמדה הנפשית בתהליך החמלה המביאה לכדי פעולה? זיוון (2009) מדגים באמצעות סיפור זה את שלושת שלבי החמלה. בשלב הראשון מבינה בת פרעה בצורה אמפטית את מצבו של הילוד הבוכה. בהמשך היא חווה תחושת סבל דומה לזו שעובר הנחמל, וזו מובילה אותה לשינוי בעמדתה - מעמידה ניטרלית להירתמות לפעולה.
בתורת הנפש הבודהיסטית הגדרת החמלה מתייחסת לפתיחות לסבלו של הזולת יחד עם מחויבות להקל עליו. ההגדרה המערבית הקרובה ביותר לתפיסה הבודהיסטית היא של נף וגרמר (2013):
"היות פתוח לסבל העצמי, לא להימנע או להדחיק אותו, לעורר את התשוקה, להקל ולהפחית את הסבל באמצעות ריפוי נדיב. אפשור והבנה לא שיפוטית, לכאב, לליקויים או לכישלון כחלק מהחוויה האנושית" (Neff, 2003a)
תיאורטיקנים רבים מתייחסים אל החמלה כתהליך המחולק לשלב רגשי ("אני מרגיש אותך"), קוגניטיבי ("אני מבין אותך") והתנהגותי-מוטיבציוני ("אני מחויב לעשייה לצורך הקלה בסבלך") (למפרט, 2008; קולקה, 2005; גילברט, 2011). החמלה נובעת מההבנה לפיה אנו מאוחדים באנושיות ובאלוהות שלנו, ובתקוותינו להיות מאושרים וחופשיים מסבל. בהיות הסבל משותף לכל בני האנוש, הרי שהחמלה עוסקת ברגישות כלפי חוויית הסבל וקשורה לרצון להקל עליו. התעוררות רגש החמלה מחברת אותנו אל משהו "גדול מאתנו", אוניברסלי ומסיר מחיצות. החמלה מאפשרת לייצר "אני מורחב" – פתוח לעולם ולעצמו. הרגש המהדהד את סבלו של האחר הוא בו בעת גם רגע של מפגש אינטימי עם עצמנו ועם ההיכרות שלנו עם כאב וסבל.
צוויג (1939) מבחין בין חמלה לרחמים, ולדבריו, הרחמים הינם "קוצר רוחו של הלב" (עמ' 188). אותו רגע בו אנחנו רואים את סבלו של הזולת ומבקשים להרחיקו מאיתנו, ולהתרחק מפניו כדי לגונן על נפשנו מפני הסבל. רחמים, בשונה מחמלה, הוא רגש של השתתפות בצערו של הזולת מעמדת יתרון ואפילו התנשאות. עמדה זו מנתקת ומרחיקה את המרחם ממושא רחמיו. החמלה הינה השתתפות מתוך קרבה, ובכך היא יוצרת קשר. החמלה מקרבת, מייצרת חוויה של קיום אנושי משותף ויש בה מרכיב של הכרה וקבלה בפגיעות משותפת (פרדס, 2016; פלורסהיים, 2014). בעבודה עם משפחותיהם של נפגעי הנפש, המפגש עם הסבל נוכח רבות בחייהם האישיים והמשפחתיים, והמטפל נדרש לחמלה ואמפתיה כדי שתיווצר ברית טיפולית מיטיבה. בעבודתי נוכחתי כי עבודה טיפולית מתוך חמלה מציבה בפני אתגר ואין היא פשוטה. היא מצריכה לקבל את בן המשפחה, לעמוד לצידו ולא "מעליו" כיודעת וכמצילה. יותר מהכל, עבודה זו מעמידה את הפגיעות שלי למבחן בהיותי חשופה למקומות הכאב שבי.
חמלה עצמית Self compassion
נף רואה בחמלה עצמית, בהיותה מופנית פנימה, גישה בריאה ליחסים עצמיים. בסולם מדידה לחמלה עצמית שפיתחה (Self Compassion Scale), מראה נף את שלושת המרכיבים בעלי ההשפעה המשולבת של החמלה העצמית, ואת היפוכם המצוי בקצה השני של הסקאלה (Neff, 2003a; 2003b).
נדיבות - Self-Kindness - נדיבות לעצמי לעומת גינוי והלקאה עצמיים
נדיבות מאפשרת התייחסות אוהדת, מחבקת ועדינה כלפי העצמי הכאוב. מדובר בנדיבות מרגיעה שנותנת לגיטימציה לרגש, סובלנות וקבלה למצוקות, לחולשות ולפגמים אישיים. הנדיבות מפתחת נכונות לדאוג ולטפל בעצמנו לעומת הדחקה מחד או התבצרות ברחמים עצמיים מאידך. זאת לעומת נוקשות, ביקורתיות, נטייה להלקאה עצמית, וקולות מסרסים ופוגעים שעשויים לעלות במצבי קושי או כישלון - תגובות שמוסיפות סבל וצער נוספים על אלו הקיימים ממילא.
גינוי והלקאה עצמית הוא מרכיב שנוכח רבות בהתמודדותם של בני משפחה שחייהם מלווים אשמה, בושה, כעס וביקורת על עצמם.
אבי (שם בדוי) הגיע אלי כעוס, מתוסכל ואבוד.
"נכון, אני זה שהתגרשתי מאמא של ד. נכון, אני זה שעבדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי להביא פרנסה. נכון, אני הייתי הקשה בבית עם הילדים, אז מה, זה מה שגרם לה להיות חולה? אם זה ככה, לא אסלח לעצמי לעולם, לא אוכל לחיות עם הידיעה שאני הבאתי אותה לניסיון ההתאבדות שעשתה".
אבי מוכיח את עצמו וכמותו בני משפחה רבים. ההתמרה בטיפול לחמלה עצמית יכולה לאפשר חשיבה ותחושה שמרככת ומקלה ומאפשרת להמשיך ולחיות תוך קבלה עצמית:
"אני חלש וחסר תקוה" לעומת "קשה לי עכשיו, עוברים עלי ימים לא קלים"
"איזה אידיוט אני, הייתי צריך...." לעומת "הגבתי נורמלי, המצב היה לא נורמלי"
"כל עוד המצב כזה, אני לא יכול לחיות כמו אדם נורמלי, אם אני אשם אז אני לא צריך לחיות" לעומת "עשיתי ואני עושה מה שאני יכול, אני מבין ויודע שלא הכל תלוי בי"
אחדות, חיבור לאנושיות משותפת – (Common Humanity) לעומת בידוד עצמי
מרכיב זה של חמלה עצמית מחבר את האדם לבני האנוש כולם בחזקת "כולנו בני אדם". מתוך כך, אנושיות משמעה שאנו לא 'כל יכולים' וכוחותינו מוגבלים. כחלק מכך, צער, כאב וכישלון הם מרכיבים הכרחיים להיותנו בני אנוש. כל זאת בשונה מנבדלות, בידוד ותחושות של ניכור מהאחרים ש"אצלם הכל טוב" ואילו אנחנו "לא כמו כולם". מרכיב זה של חמלה עצמית נוכח רבות בשלבים השונים של התמודדותם של בני משפחה. הסוד, הסטיגמה והבידוד שהם גוזרים על עצמם מבנים חוויית חוסר שייכות וניתוק.
אבי מביט על חייו שהתפרקו. הוא רואה את העולם נחלק לשניים: לאלו המצליחים ולאלו שהם כישלון. בעקבות המשבר אבי מרגיש שאיבד את כל עולמו והספק לגבי החלק שלו במשבר מרחיק אותו ממשפחתו המורחבת, מחבריו לעבודה ומשכניו. האפשרות שיטילו עליו את האחריות ל"נכות" האישית והמשפחתית מביאה אותו לבידוד ולתחושת נכות שיש בה קלון.
טיפול הנוגע ביכולת לאפשר לאבי לפתח תחושת שייכות וקבלה לעצמו ולאחר יאפשר חשיבה שתרכך את ההלקאה העצמית ותסייע לו להתחבר מחדש לסביבה מיטיבה, תומכת ומבינה:
"אני מגזים בתגובות שלי" לעומת "אני בסדר, טבעי להרגיש כך"
"איך טעיתי, למה עשיתי כך... אחרים ודאי היו מצליחים טוב יותר ממני..." לעומת "עשיתי מה שיכולתי ואני שלם עם זה".
"רק אצלנו הכל קורה..." לעומת "מה שקורה אצלנו לא שונה ממצבים אחרים שעוברים על אחרים במצבנו"
בני משפחה ראויים למרחב שיאפשר להם לומר "מגיע לנו שקט ונחמה כי אנחנו לא אשמים במצב" "אני לא מגיבה כך כי משהו אצלי לא בסדר, זה טבעי להגיב, להרגיש כך, אנשים רבים במצבי היו מגיבים כך".
קשיבות, מיינדפולנס – לעומת הזדהות יתר או התעלמות
קשיבות הינה תשומת לב מתמשכת ומכוונת לתחושות ומחשבות המתקיימות בהווה (Kabat-Zinn, 1994 בתוך נוימן ואלמגור, 2015). מרכיב זה של חמלה עצמית כרוך בקשב ותשומת לב לתהליכים גופניים, רגשיים ומחשבתיים ומהותו ערנות ומודעות למה שקורה ב"כאן ובעכשיו".
אצל בני משפחה למתמודדי נפש העומס היומיומי מייצר קושי ומתלווים אליו היאחזות בעבר היציב והבטוח, ניסיון להבין מה קורה בהווה ודאגות בלתי פוסקות לגבי העתיד. כתוצאה מכך הקשב ומיקוד תשומת הלב לחוויית ההווה מתערבבת עם מחשבות על העבר ועל העתיד, מצב שמצריך אנרגיות ומשאבים שבאים "על חשבון" המאמץ בהווה.
חווית הסבל קשה לכולנו. הנטייה להתעלם או להזדהות הזדהות יתר עם רגשותינו היא כמעט אוטומטית. במציאות שיש בה כאב ואובדן היכולת לקבל את הרגש והמחשבות ללא שיפוטיות קשה ביותר, והתגובה האוטומטית היא של הזדהות יתר, דיכוי או התעלמות.
פעמים רבות נשמע בני משפחה אומרים: "זה רק ענין של זמן, הוא ימצא עבודה והכל יסתדר", או "התרופות עשו אותו חולה, האשפוז הכניס לו דברים לראש", תגובות אלו מביאות לידי ביטוי את הצורך להרחיק או להתעלם מהאפשרות ש"משהו באמת קורה, וזה לא טוב".
לעומתם יש בני משפחה שיפקידו את כל עולמם, תפיסותיהם והבנתם באופן טוטאלי למציאות המשברית ויחיו אותה במלואה ללא יכולת לפנות את עצמם למרחבים אחרים של חיים פיזיים ונפשיים. נוכל לשמוע אותם אומרים "העולם שלו התמוטט ואנחנו התמוטטנו איתו, זה יוכל בכלל להשתנות?" או "ברגע הזה הלכו החיים. לא מעניין אותי כלום, עד שהיא תבריא אני איתה"
קשיבות אין משמעותה להיכנע לרגשות קשים כמו תסכול, עצב, פחד, כישלון, ולאפשר להם "להוביל" אותנו. קשיבות משמעותה להכיר ברגשותינו, לזהות אותם ולתת להם רשות להיות - וזאת גם אם לא עלה בידנו להתמודד עם עוצמות הכאב, הכישלון והאכזבה.
הכרה ברגשותינו מבעוד מועד, לא ממקום של הצפה אלא דווקא של יכולת ויסות והתנהלות לצידם, היא התבוננות המאפשרת הכלה, עיבוד והתמרה לתוכן מרפא. מציאות זו מפחיתה את רמת התגובתיות ותורמת ליכולת להגיב בגמישות ובאופן הולם לנסיבות המשתנות, לדוגמא:
"לא קרה כלום" או "אני לא רוצה לחשוב על זה" לעומת "אני מבין שקשה לי עכשיו"
"החיים שלי בלתי נסבלים, וכך יישארו" לעומת "אני יכול לראות את הקושי אבל אני יודע שזה לא יישאר כך"
"הכל בסדר, היא, אני נסתדר" לעומת "אני זקוק לתמיכה ועזרה".
עמדות אלו מוצעות כחלופה לתגובות המוכרות של נזיפה עצמית: "איפה טעיתי? למה לא עשיתי! או למה כן עשיתי...!", "פינקנו אותו יותר מידי, עשינו טעויות, הכל בגללנו " בידוד עצמי: "מכל החברים, רק אצלנו הבן לא התחתן, ולא עובד, "רק לי זה קורה", גינוי עצמי: "כל הדרך טעינו, לא עשינו מה שצריך לעשות, אנחנו כנראה גם אשמים" ולעיתים אף הענשה עצמית "אני לא חושב שמגיע לי לשמוח ולהתקדם כשהוא כל כך סובל".
בני משפחה נכנסים לעיתים למעגל של עצב ועמדות קורבניות ופסיביות או לחילופין לעשיה אינסופית ולא מתפשרת המשמרות את סבלן ומייצרת שחיקה: "אני לא יכול", "למה זה מגיע לנו", "נכון, אני סובלת וקשה לי אבל אני חייבת לתת מעצמי כל הזמן ולא מתקבל על הדעת שאניח לדברים לקרות".
שלושת מרכיבי החמלה העצמית, על אף היותם "הגיוניים", אינם נחלת הכלל ואינם מובנים מאליהם. כמטפלת וכאשה שבוחנת את עולמה ואת עצמה, אף אני "נופלת" לא אחת ללחץ, כאב והלקאה עצמית. השילוב של נדיבות, אנושיות משותפת וקשיבות מייצר מרחב שיש בו מקום לטעויות, לסליחה, להקלה, ללמידה וחתירה לשינוי ממקום נינוח ומקבל, את עצמנו ואת האחר.
חמלה עצמית ומרכיבי נפש אחרים
חמלה עצמית אינה רחמים עצמיים או ויתור לעצמי. רחמים עצמיים מושכים את האדם להזדהות יתר עם הסבל, לפתח פסיביות ואף לכנס את עצמו בבועת הסבל שלו, מבלי שהוא יכול לראות אחרים (Neff & Vonk, 2009). החמלה העצמית מכירה בכך שהחיים קשים לכולם והיא מעוררת לקחת אחריות רבה על המציאות ולחפש דרכים לשינוי המציאות הכואבת.
חמלה עצמית, בשונה מהערכת עצמית, אינה תלויה בהצלחה זו או אחרת. היא אף לא מבקשת להגדיר אותנו על פי שיפוט כזה או אחר, הן שלנו את עצמנו והן של אחרים אותנו. פעמים רבות נשענת ותלויה ההערכה העצמית של בני המשפחה על ההתקדמות במצבו של בן המשפחה החולה: "אם הוא יהיה בסדר, אני אהיה בסדר, אני לעצמי לא צריך כלום". לחילופין, מודדים בני המשפחה את ההצלחה בחייהם ביחס לנורמות חברתיות המקובלות במרחב בו הם חיים: "אצלנו מתחתנים בגיל צעיר", "כל החברים שלנו וכל המשפחה שלנו בוגרי אוניברסיטה, והבת שלנו... והיא כל כך חכמה. היא כרגע לא עובדת ואנחנו מרגישים כישלון, בשביל עצמנו, בשבילה".
מאז פורסמו מחקריה הראשונים של נף בשנת 2003, התפרסמו למעלה ממאתיים מאמרים ומחקרים העוסקים בחמלה עצמית (פרדס, 2016; רונן, 2014). מחקרים אלו מצאו עדויות אמפיריות מצטברות לכך שחמלה עצמית תורמת לרווחה נפשית לאורך החיים. נמצא כי רמה גבוהה יותר של חמלה עצמית מאפשרת להסתגל באופן מיטיב למציאות משתנה, מחזקת את יכולת ההתמודדות במצבי דחק וממתנת את השפעתם על מדדים שונים של פסיכופתולוגיה לאורך החיים (MacBeth & Gumley, 2012; Neff, 2016 אצל פרדס, 2016). בקרב נבדקים שהפגינו רמה גבוהה יותר של חמלה עצמית נמצאו תגובות מתונות יותר, פחות רגשי אשם בתגובה לשגיאות וטעויות ויכולת לשמור על פרספקטיבה רחבה יותר ואף ללמוד מהקושי.
במסגרת עבודתי, כאשר אני מציעה למטופל גישה מיטיבה וחומלת לעצמו, אני נתקלת פעמים רבות בתגובה מהוססת ומופתעת:"אז את מציעה לי להשלים עם המצב ולחשוב שהכל בסדר? לתת לסבל מקום של כבוד ולא להילחם בו? לוותר לעצמי ולדמיין שאני לא סובל?" או "נראה לך שאני יכולה עכשיו לחשוב על עצמי"? התשובה היא שאין סתירה בין ההכרה בכאב ובסבל להבנה שניתן וצריך ללמוד אותו, לפתור את מה שניתן לשנות ולהתקדם לעבר חיים של סיפוק והנאה מעבר למגבלות.
חמלה עצמית אינה פינוק. אינה וותרנות, פסיביות וסלחנות עצמית ללא פעולה, ההיפך הוא הנכון, היא מניעה את האדם לקחת אחריות רבה יותר על חייהם (Leary, Tate, Adams, Allen, & Hancock, 2007).מחקרים מפריכים את החשש שחמלה עצמית תפחית מוטיבציה לשינוי, ומוכיחים כי במצבים רבים חמלה עצמית עשויה דווקא לסייע להעלאת המוטיבציה לשינוי והגברת הנכונות לקחת אחריות על טעויות. כמו כן, נמצא קשר חיובי בין חמלה עצמית לבין שביעות רצון מקשרים החברתיים ומהחיים בכלל (פרדס, 2016; רונן, 2014). אימון לחמלה עצמית ועמדה מיטיבה כלפי העצמי יאפשר לבן המשפחה לראות את עולמו בפרספקטיבה רחבה יותר, ימתן את עוצמת הרגשות ויסייע להכיר בכך שהוא ראוי בעצמו לחמלה ולחיים טובים.
תיאור מקרה
עמית, בן זוגה של דפנה, הגיע לפגישה כשהוא נסער, מדבר במהירות ובהמשך שותק ארוכות. חסר שקט ומתנועע בכיסא ללא הרף.
עמית ודפנה נשואים 5 שנים ולהם ילד בן 3. דפנה בהריון שני בחודש השביעי. לאחר הלידה של בנם הבכור עברה דפנה משבר שנמשך חצי שנה ואובחנה כסובלת מדיכאון שגלש למצבים פסיכוטיים. בזמן זה תפקודה של דפנה היה נמוך ועמית עזב את מקום עבודתו כדי לטפל בה ובבנם. עם הזמן התברר לו שאפיזודות דיכאוניות אינן זרות לדפנה, אך הוסתרו ממנו.
"אני לא מוכן לעבור את זה שוב, אני כועס, אני מבוהל, אני פוחד שהיא לא תצליח לעבור את זה בשלום. ולי אין כוחות לעבור שוב את כל מה שעברתי איתה לפני שלוש שנים. היא עכשיו בהריון ואמרתי לה לעשות הפלה. היא לא רוצה. ואני רוצה לעזוב. אני נקרע. לעזוב אותה ואת הילד שלנו? זה לא מה שתכננתי כשהתחתנתי איתה".
אני יושבת מולו. גם אני אישה. גם אני אמא, גם לי יש משפחה. גם אני רוצה להאמין ב happy end. עמית ממשיך:
"אני לא מאמין לה. מאז שהתברר לי שהיא הסתירה ממני את המצב הנפשי שלה אני כבר לא מאמין וזה עושה לנו המון בעיות. לא יכול יותר. רוצה לקום וללכת. זה לא בשבילי החיים האלו, לראות אותה שוכבת במיטה ולא יכולה לקום לטפל בילד, זה גמר אותי. אני לא רואה עתיד. כל היום אני עסוק בלהאשים את עצמי. להאשים אותה, אני מתוסכל, איך לא ראיתי? איך לא הבנתי שהיא דפוקה? שאני בעצמי דפוק".
שתיקה.
"כל החברים שלנו חיים בכיף, ואצלנו הכל קשה, הכל שונה, לא מתאים לי ואני גם מתבייש, גם לא רואה עתיד וגם לא מצליח לסדר את המחשבות שלי".
הסבל של עמית ניכר. הבהלה, חוסר האונים, תחושה של מלכוד בלתי נסבלת. אני מרגישה את הסבל מתפשט בחדר ואני הופכת לשותפה. בחדר נמצא עמית אך יחד איתו אני רואה את דפנה, את ילדם בן השלוש ואת העובר בבטנה. מבחינתו של עמית זהו המרחב שבו אין פתרון, אין תשובות, אין קרן אור שהוא יכול להיאחז בה, אלא אם יעזוב הכל.
להימצא עם עמית במקום שהוא נמצא בו מעורר בי כאב, אמפתיה וחמלה. עלי למצוא את הדרך אליו ואל סבלו ומשם לצאת עמו למסע משותף. עד כמה אני מוכנה למסע? האם אוכל להשאיר את דעותיי מחוץ לחדר? באיזו מידה אצליח לתת לעמית מיכל מוגן, מבין וחומל? האם אתן לעצמי להיחשף לאימת האובדן וההתפרקות שלו? של משפחתו? של עצמי? שהרי החמלה כלפי הזולת חייבת לכלול את החיבור שלי לידיעה שהמחבר בינינו רב, וכמו שיש בעולמו צער הרי שגם בעולמי קיימים צער, דאגה וכאב. ברגעים אלו של חיבור אני מקווה שאוכל לסייע לעמית לחוות את הכאב באופן שיוכל לשאתו, וכמטרה לאפשר שינוי בתפיסת הסבל: ממקום בלתי נסבל למקום מוכל, מניע לפעולה ולצמיחה.
עמית אינו פנוי לראות את הסבל של דפנה, אינו מחובר אליו ואינו יכול לחוש כלפיה וכלפי הסבל שלה חמלה. יחד עם זאת הוא אינו חומל גם על עצמו.
טיפול מבוסס חמלה וחמלה עצמית: השלכות טיפוליות
המאמר מלמד כי ההתפייסות עם עצמנו, קבלת מוגבלותנו והחמלה כלפי עצמנו עשויים לסייע לריפוי, חוסן, התמודדות עם משבר, יצירתיות וצמיחה. הבנה זו של מושג החמלה והחמלה העצמית הביאה אותי להאמין כי אימון לחמלה וחמלה עצמית יוכל להפחית את המקום השיפוטי והמשווה בינינו לאחרים, ויאפשר הכרה וקבלה של המקום האישי- המשפחתי מתוך ראיה שיש בה מרגוע ללב. בעבודתי רבת השנים למדתי ועודני לומדת את מקומה של החמלה והחמלה העצמית בהתייחסות שלי לעולם, של אחרים אלי ושלי לעצמי. למדתי כי פיתוח היכולת לחמלה עצמית הינו תהליך הדרגתי וניתן ללמידה.
תהליך זה כולל בתוכו זיהוי תגובות אוטומטיות "מרעילות" ומעוררות סבל, פיתוח היכולת להקשבה לעצמי, לגופי, להתחשבות במחשבותיי וברגשותיי. השקטת התודעה ושחרור ממחשבות טורדניות, הפחתת ביקורתיות עצמית, אשמה ובושה, פיתוח יכולת לתקשורת קשובה ולא שיפוטית ופיתוח גמישות וקבלה בהתמודדות עם שינויים.
בעבודה עם בני משפחה אני קשובה ומתבוננת בהם ובעצמי תוך הבנה שפעמים רבות, לא אני ולא הם, נוכל לשנות מציאות שיש בה אובדן וצער. בכל זאת, ניתנת לנו הזדמנות משותפת להקל על צער זה, ולהתבונן בו מתוך תקווה ואמונה.
את מצבה של דפנה, עמית לא יכול לשנות, גם לא אני. גם לא את המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה המשפחה לאחר פסק הזמן שלקח עמית מעבודתו לצורך הטיפול בדפנה ובבנם. חוסר הוודאות, הסבל והפחד מהווים מרכיב מרכזי במציאות המשברית בה נתונה המשפחה.
מול מציאות זו אני נמצאת עם עמית ומקשיבה. לחלק משאלותיו אין לי תשובות, לחלק מכאביו אין לי מזור להציע, אני יודעת שאני נמצאת איתו אך לא במקומו. המיכל שלי אינו מלא כשלו, ויש לי מקום להתבונן, להרגיש ולעבד את הכאב והשאלות המתלוות אליו, ובראש ובראשונה אני מנסה להיות עבורו "סביבה מחזיקה ומכילה", חיובית, קרובה ומצטרפת.
במאמר שכתבתי על התקווה התייחסתי למקומה של "תקווה אפשרית" בחיי המתמודד ובחיי בני המשפחה, בהיותה ידיעה פנימית הנוגעת לשינוי אפשרי בעתיד (קויפמן, 2011). כיום אני יודעת שיש לתקווה כוח לא רק בהיותה קשורה לעתיד, אלא ביכולתנו למצוא אותה בהווה.
בפגישות עם עמית אנו נוגעים ברגעים הקטנים שבהם מתחוללת מציאות מיטיבה, רגעים שבהם אנו חווים הקלה כתוצאה משינוי חיובי. הבנה ש"החיים הם גלגל" והתקווה, גם אם אינה בנמצא היום, הרי שמחר תוכל להפציע דרך שמים אפורים. היכולת לראות את החלקים השונים של עצמנו מאפשרת בתוכה להכיל לצד חוסר אונים - חוסן, לצד ייאוש - תקוה, לצד עצב וכאב - נחמה. זוהי מהותה של החמלה.
הפגישות עם בני המשפחה בטיפול מתוך חמלה מציבות אותי חשופה ומודעת לפגיעות שלי עצמי, מודעת לכך שכדי לסייע להם אני צריכה להיות מסוגלת "להיכנס איתם לבור החשוך" ולחפש יחד את היציאה, כשפעמים רבות אני המובילה אל החוץ. זו משימה מאתגרת ומיטיבה כאחד במסע של שניים.
במצבים רבים אני גם פוגשת את "הפחד מחמלה". בני משפחה המתמודדים עם המחלה הנפשית של יקירם נמצאים במצבים אליהם מתלווים מרכיבים של כישלון, בושה, אשמה, שחיקה ואבדן תקוה. מרכיבים אלה לעיתים מרחיקים אותם מעצמם ומסביבתם. פעמים הם מרגישים לא ראויים, לא רוצים להכביד על סביבתם, נמנעים לספר על המחלה מפאת הפחד להיות נתונים לביקורת ולהידחות, ומכאן קצרה הדרך להסתגרות (קויפמן, 2008). מצבים אלו "מתורגמים" לפחד מחמלה מאחרים, ("אני לא צריך כלום מאף אחד"), פחד מחמלה לאחרים ("הם לא יבינו, רק ירכלו וישאלו שאלות, הם יאשימו אותנו כי..., אין לי כוח לשמוע צרות של אחרים ואין לי סבלנות לאף אחד") ופחד מחמלה לעצמנו ("לי לא מגיע").
גילברט ועמיתיו (Gilbert et al., 2011) טוענים כי חמלה מאחרים ולאחרים קשורה בחמלה העצמית. הם מזהים כמה פחדים ביחס לחמלה: הפחד לחמול על עצמך, הפחד לחמול על אחרים והפחד לקבל חמלה מאחרים. הפחד לחמול על אחרים נמצא קשור גם בפחד לחמול על העצמי, ולהיפך. כאשר אדם ביקורתי ושיפוטי כלפי עצמו, ואינו מרגיש שמגיע לו לחיות בטוב, רגשות אלו מופנים החוצה ומונעים ממנו לקבל גם את טובו של הזולת.
עמית מתבייש בעצמו. מתבייש בבחירה שעשה "אני כנראה דפוק שרק נכה יכולתי למצוא לי", מתבייש בזוגיות שלו, במשפחה שלו. הוא אינו רגיל לבקש עזרה והדימוי שלו במשפחה הגרעינית ובחברה היה "זה שתמיד מסתדר", "זה שאין מה לדאוג לו". המשבר של דפנה ושל המשפחה כולה פוגש אותו במרחב שהוא אינו רגיל להיות בו, חסר כלי התמודדות. בשל הקושי שלו להיות במקום של חולשה והזדקקות לאחר, הוא אינו מצליח לחמול על עצמו ולקבל חמלה מסביבתו. בשיחות עם עמית בחנו יחד את מרכיב הקבלה בחייו. באיזו מידה יוכל לקבל את עצמו עם חולשות ופחדים מבלי להרגיש כישלון, ועד כמה יוכל למצוא אוזן קשבת ויד מחבקת מבלי להתבייש בחולשה ובצורך לקבל.
עם הזמן למד עמית להכיר בחלקים נוספים של עצמו, חלקים שנתן להם "רשות להיות" מבלי לכעוס על עצמו. בתהליך מקביל, הצליח עמית לראות באופן שונה את החלקים ה"חולים", החלשים והפצועים של דפנה מבלי שירגיש צורך להילחם בהם, לבקר אותם ולברוח מהם.
כוחה של עבודה קבוצתית וקבוצות לעזרה עצמית מבוססות חמלה וחמלה עצמית
"אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערווה, על הפה ועל היד הפתוחה
תופסים זה את זה ולא רוצים להניח"
(עמיחי, 1982)
במרכזי המשפחות בהם אני עובדת נפגשים בני משפחה לייעוצים פרטניים, ובמקביל להם מתקיים מסלול של טיפול קבוצתי. ייחודה של העבודה הקבוצתית טמון בהתבוננות בקבוצה כ"היכל של מראות", כלומר, כמקום בו הפרט משתקף במראות רבות, שמקורן בזוגות עיניים שונות (פוקס ואנתוני, 1965 אצל תודר ווינברג, 2006). בעבודה הקבוצתית בני משפחה לומדים על עצמם דרך ובאמצעות נוכחות של אחר ואף הם מהווים "מראה" לאחר.
העוצמות של החוויה הרגשית בקבוצה חזקות הן עבור המשתתפים והן עבורי כמנחה. היכולת לספק את המציאות שתפנה מקום לתקווה היא מאתגרת ולא פשוטה.
בני המשפחה מגיעים לקבוצה מתוך עולמם ומתוך חייהם האישיים והמשפחתיים. התוכן העולה בקבוצה לעיתים מאיר דרך ונותן תקוה, כמו במקרים של חזרת המתמודד לתפקוד וקבלה של המציאות; ביסוס דרך לעצמאות של המתמודד; מציאת פתרון ביורוקרטי שמתחיל תהליך של שיקום ופיתוח תקשורת משפחתית טובה. מציאויות אלו מתקבלות באהבה ומספקות "מרחב נשימה" מקל. יחד עם זאת, בקבוצה עולות גם חוויות קשות הנוגעות למוות ואובדן. כך במקרים של ניסיון אובדני של המתמודד, אשפוז בכפיה, בריחה והיעדר יוזמה, שימוש בסמים ותוקפנות כלפי רכוש או בן משפחה. מצבים אלו מעוררים פחד, תסכול, חוסר אונים וייאוש.
בקבוצות התמיכה נבנה מרחב המפגיש בין בני משפחות שונות וחוויותיהם הדומות. תחושת ה"רק לנו זה קורה" מתחלפת בהבנה "אנחנו לא לבד". היכולת לראות את הסבל כמרכיב אינטגרלי בחיים של כולנו מאפשרת להתבונן במשבר הנפשי בפרופורציה רחבה יותר על החיים בכללם.
עבודה קבוצתית מבוססת חמלה וחמלה עצמית לבני משפחה נוגעת ביסוד החמלה השני על-פי נף נף (Neff, 2003a) – אחדות, חיבור לאנושיות משותפת, לכידות והדדיות. בני המשפחה מזדהים אלו עם אלו, תורמים, נתרמים וחולקים חוויות ותחושות. הקבוצה מייצרת חיברות המאפשרת להם לצאת מבועת הבדידות והניתוק מסביבתם. בתפקודה כ"היכל של מראות" מציעה הקבוצה מראות עבור המשתתפים, דרכן משתקפת החוויה בהתבוננות מיטיבה.
יסוד הנדיבות, הראשון על-פי נף (Neff, 2003a), מאפשר לחברי הקבוצה לבנות תחושת עצמי חיובית באמצעות נתינה לעצמם ולאחרים. הנדיבות מתבטאת בבניית התקשרויות נטולות שיפוט וביקורת, פיתוח אינטימיות נוכח רגשות קשים ומתן לגיטימציה לרגשות אלו הן אצל העצמי והן אצל אחרים, תוך התחייבות ורצון לסייע לעצמי ולאחר. באווירה חמה ומקבלת, מתפתחת חוויה אישית וקבוצתית מעצימה, נטולת בושה ואשמה. התבוננות נדיבה מאפשרת לבני ללמוד שפגיעות אינה חולשה ולהכיר בחוויית הבושה כחלק בלתי נפרד מהיותם אנושיים. המגע עם אחרים בקבוצה "מפרק" את מעטה הסודיות והשתיקה המלווה את החיים עם המחלה הנפשית, ובמקומם נכנסות אמפתיה והכלה. כך מתרחש הריפוי.
בקבוצה, בהיותי אוחזת בחמלה כמשאב, אני מעצימה את הביטחון שאפשר "להיות מה ומי שאנחנו" ללא בושה וכעס, בפתיחות המסירה הגנות מעכבות.
מקומה של החמלה והחמלה העצמית חשוב כדי לסייע להקל על הסבל, כדי לסייע לבנות נרטיב שיש בו אמונה בשינוי, כדי להתבונן במציאות החיים לא מתוך הזדהות יתר השואבת את המשפחה כולה לכאוס, אלא ממרחק המאפשר עיבוד והכלה. חוסנם של בני משפחה מתפתח לא כתוצאה מכך שחייהם חוזרים להיות כפי שהיו קודם למשבר, אלא דווקא מתוך היכולת להיות גמישים, להשתנות ולבנות מחדש את "סיפור חייהם". לייצר סיפור אנושי שיש בו משמעות, סיפור שצמח מתוך המשבר והמשיך הלאה עם זהות ישנה-חדשה.
סיום
במהלך השנים בעבודתי עם בני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית של יקירם עברתי מסע מן הרחמים אל החמלה. בתחילת המסע נהגתי באמפתיה גדולה מלווה ברגש עז לסייע לבני המשפחה להסתכל נכוחה על הצער, החולי והשבר של חייהם. להתבוננות זו התלווה פחד. פחד זה לעיתים הרחיק ממני את היכולת לחבור לבני המשפחה ממקום של חמלה, המכירה בסבל האנושי ובמשותף בינינו. פחד זה לעיתים הביא אותי להאיץ בתהליך כדי לחמוק מן הכאב שלהם ושלי, ניצב בינינו והרחיק אותי מהשהייה עמם בכאבם באופן חומל.
בני משפחה מגיעים לפגישות אישיות וקבוצתיות בהיותם פגועים, רגישים וכואבים. המגע איתם מגלם בתוכו את היכולת שלי כמטפלת להיות עדה ונוכחת בשעתם הקשה, מתוך התבוננות משותפת בצער. התבוננות זו מעמידה במבחן את יכולת ההכלה שלי, את השינויים בקצב, את הנסיגות ואת הפחד מחמלה.
בתהליך הלמידה נחשפתי לפחד שלי עצמי מחמלה ומחמלה עצמית. השינוי שחתרתי אליו ביחס לכך סייע לי, ועדיין ארוכה הדרך. ממקום זה אני מנסה לאפשר לבני משפחה ליצור לעצמם מרחב בטוח בו יוכלו לפגוש את עצמם, לקבל את החלקים השונים של חייהם, להקשיב, לנוע ולהניע תהליכי שינוי.
עם השנים פיתחתי יכולת לחמלה המאפשרת שיח מקבל, אנושי, בגובה העיניים. שיח שיש בו שותפות בדרך להשגת הקלה, תוך יצירת מרחב פתוח, סבלני, כנה וקשוב שנותן הזדמנות לחוויית החיים באופן מכיל, עדין ומרפא.
סיכום
תפקידם המשמעותי של בני משפחה בליווי קרובם החולה כרוך ברגשות אשמה ובושה, בידוד וגינוי עצמי. יסודות החמלה והחמלה העצמית פותחים פתח לשיח המאפשר גמישות ולמידה חדשה, שינוי עמדות ותפיסות ביחס לעצמי ולאחר. מרכיבים אלו מקדמים את בני המשפחה לקבל את המשבר כחלק מחייהם, כמציאות שמאפשרת גילוי מחודש של העצמי ושל האחרים כשותפים למסע.
מקורות
אורבך, י. (2014). פרקטיקות לפיתוח וטיפוח חמלה עצמית בישראל. עבודת גמר מחקרית – תזה לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה". אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לחינוך החוג לייעוץ והתפתחות האדם.
אשל, ע. (2002). מחשבות על הכלה, הזדהות ועל האפשרות להיות. שיחות, כרך טז', 2.
אשל, ע. (2003). מחשבות על רעיון ההכלה של ביון. בתוך: פסיכואנליזה: הלכה ומעשה, דיונון, עמ' 193-205.
אשל, ע. (2009). "שהחזרת בי נשמתי בחמלה" על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול. שיחות כד, 49-56.
זיוון, ג. (2009). מבת פרעה אני לומדת את סוד החמלה, מרכז יעקב הרצוג.
הדלאי למה ודר' קטלר, ה"ס (1998), אומנות האושר. עמ' 93 , הדים.
עמיחי, י. (2003) שיר אהבה, שירי יהודה עמיחי, כרך ג', עמ' 37, הוצאת שוקן.
כהן מ., פראשה א. ומרכוס נ. (2009). האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסטראומה. [גרסא אלקטרונית]. נדלה ב 4/11/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית.
למפרט, חן. (2008). חינוך אמפתי כביקורת הניאוקפיטליזם" (עמ' 165), הוצ' רסלינג ,בתוך ויקיפדיה.
נוימן, א. , אלמוג, ר. (2015). רגע של חמלה לעצמי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 4/11/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית.
נוימן, א., אלמוג, ר. (2015). ACT בבית הספר: התערבות טיפולית בילדים שאינם פנויים רגשית ללמידה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/4/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3269
עמיחי, י. (1982). שירי אהבה, שוקן, ירושלים.
פלורסהיים, ד. (2014). סבל, "עייפות החמלה", נחמה ותקווה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/4/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית.
פרדס, א. (2016). חמלה עצמית כמשאב טיפולי בגיל מבוגר. פסיכואקטואליה, רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. עמ' 20 – 25.
צדיק, י. (2008). טראומה והחלמה במשפחה בעקבות מחלת נפש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 30/4/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית.
קויפמן, ת. (2008). הסוד הכמוס - מחלת נפש במשפחה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/4/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית.
קויפמן, ת. (2011). שותפים לתקווה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/12/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית.
קויפמן, ת. (2013). מי יציל את המציל: שחיקה וטראומה משנית בקרב בני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית של יקירם, ובקרב מטפלים ואנשי מקצועות הבריאות העוסקים בלווי ובטיפול בנפגעי נפש. נדלה ב 23/12/2016 מאתר בטיפולנט.
קולקה, ר. (2005)., בין טרגיות לחמלה. הקדמה בתוך: ה. קוהוט. כיצד מרפאית האנליזה? תל אביב, עם עובד. עמ' 13 – 52.
קורנפילד, ג'. (2009)., הלב הנבון: מדריך לעקרונות האוניברסליים של הפסיכולוגיה הבודהיסטית. (עמ' 34). מודן הוצ' לאור. בן שמן.
רונן, מ. (2014). אתנוגרפיה של קבוצות לחמלה עצמית. עבודת גמר מחקרית תזה המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה" אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לחינוך החוג לייעוץ והתפתחות האדם.
שטפן צ. (1939)., קוצר רוחו של הלב. תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ד, 1984/
תודר, מ. ווינברג, ח. (2006). הקבוצה בארץ המראות, מקבץ, 11, 1, עמ' 35-55.
The International Journal of Psychoanalisis. BION, W. (1959) Attacks on linking Int. J. Psychoanal. 40:308-315.
Fleming, M. (2005). The mental pain of the psychoanalyst: A personal view. International Forum of Psychoanalysis, Vol 14(2), 69-75.
Germer, C. K., & Neff, K. D. (2013). Self-compassion in clinical practice. Journal of Clinical Psychology, 69(8), 856-867.
Gilbert, P., McEwen, K., Matos, M. & Rivis, A. (2011). Fears of compassion: Development of three self-report measures. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice. 84, 239-255.
Goetz, J. L., Keltner, D., & Simon-Thomas, E. (2010). Compassion: An evolutionary analysis and empirical review. Psychological Bulletin, 136, 351–374.
Habito, R. L. F. (2002). Buddha-body theory and the Lotus Sutra: Implications for praxis. In G. Reeves (Ed.), dhist kaleidoscope: A Bud- dhist kaleidoscope: Essays on the Lotus Sutra (pp. 305-317). Tokyo, Japan: Kosei.
Leary, M. R., Tate, E. B., Adams, C. E., Allen, A. B., & Hancock, J. (2007). Self compassion and reactions to unpleasant self-relevant events: The implications of treating oneself kindly. Journal of Personality and Social Psychology, 92, 887-904
Ferrell, B. F., & Coyle, N. (2008). The Nature of Suffering and the Goals of Nursing. Oxford, England: Oxford University Press.
Foulkes, S.H., and Anthony, E.J. (1965) Group Psychotherapy: the psychoanalytic approach 2nd edition. London: Penguine books.
Neff, K. D. (2003a). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2, 85–102.
Neff, K. D. (2003b). Development and validation of a scale to measure self- compassion. Self and Identity, 2, 223–250.
Neff, K. D. & Vonk, R. (2009). Self-compassion versus global self-esteem: Two different ways of relating to oneself. Journal of Personality, 77, 23-50.
Mayeroff, M. (1971). On caring. New York: Harper and Row.
Fleming, Manuela.(2005). The mental pain of the psychoanalyst: A personal view. International Forum of Psychoanalysis, Vol 14(2), Jun 2005, 69-75.
