מה קרה לגלימת ההורות?
מאת חגית דינלטון
וירג'יניה סאטיר, בספרה "המשפחה המודרנית" (1994), כתבה כי עם הבאת הילד הראשון אל תוך המשפחה "קיבלנו על עצמינו החלטה כבירה" - הפכנו להורים וקיבלנו על עצמינו גלימה מיוחדת המכונה –"גלימת ההורות". גלימת ההורות היא החלק מישות המבוגר שעל ההורה להשתמש בו למימוש תפקידו כהורה. זה החלק שנחוץ כל זמן שהילד אינו מסוגל לדאוג לעצמו וההורה חייב להדריכו. הגלימה אינה משתנה ואין פושטים אותה אף פעם, וכמו שאמי פעם אמרה- "להיות הורה- זה כל יום וכל היום...". השאלה המתעוררת היא מה קורה לגלימת ההורות בעידן המודרני?
החיים הדינמיים של המאה ה-21 מעמתים את ההורים בתנועה מהירה אל מול תפקיד ההורות. הסוציולוגים יוחנן פרס ורות כץ (1991) מתארים את השפעת החיים המודרניים על המערכת המשפחתית. אם בעבר המשפחה המסורתית הייתה מאופיינית ביחסים היררכיים ולא סימטריים וגבולות המשפחה היו ברורים בכל תחומי החיים, הרי שעם התפתחות הטכנולוגיה המבוססת על כלכלת המידע והמאופיינת במיומנויות של ידע כמו שימוש במחשבים ואמצעי תקשורת מתוחכמים, גם מאפייני המשפחה השתנו. המשפחה בחברה המודרנית עברה שינויים רבים ומתאפיינת כיום ביותר אוטונומיה של הפרטים המשתייכים למשפחה. קיימת פחות תלות בין חברי המשפחה ובני הזוג מצפים להגשמה ולאושר אישי, גם אם על חשבון המשפחה והילדים. יציבות המשפחה פוחתת, ויש המכנים אותה "משפחה פריקה", בגלל הפוטנציאל הגבוה יותר לגירושין. יותר ויותר פונקציות עוברות מהמשפחה למערכות חברתיות אחרות, בעיקר בתחום החינוך.
מכאן שהחיים המודרניים, שהביאו מצד אחד לעליה בשיעור הגירושין ויצירת דגמי משפחה חדשים (חד מיניות, חד הוריות, משפחות מורכבות, קוהביטציה), השפיעו מצד שני על תפקיד ההורות והצריכו מההורים יותר תיווך, יותר הדרכה ויותר הנהגה בהורות. לעיתים נפגוש הורים שכתוצאה מגירושין לדוגמה, חשפו את הילדים לקונפליקטים ולסכסוך המשפחתי או הורים שחשפו את הילדים למצבם הכלכלי והילדים מצאו עצמם נקלעים למצבים בהם לא ידעו כיצד ואיך לנהוג (מה גם שזה לא תפקידם). ישנם ילדים שהפכו לחלק מהסכסוך, או למתווכים. חלקם קיבלו מטלות ותפקידים בבית כתוצאה מהעומס של ההורה המשמורן גם באופן שאינו תואם גיל. לעיתים, נפגוש ביטויי פינוק והגנת יתר שבאו כתוצאה מהעדר דמות אם או אב ופגעו בסופו של דבר בילד. לעיתים, כתוצאה מאי תפקוד הורי, במיוחד כאשר אחד ההורים לא הצליח להתרומם מתחושת הכישלון, רגשות אשמה, כעס ותוקפנות בגלל שינוי או פרידה, ולא משנה מהו דגם המשפחה, מצא הילד את עצמו בתפקיד הורי או לבד, וניהל את עצמו- ללא גבולות או תיווך בעקבות המצב שהשתנה וגלימת ההורות שנעלמה. בדגמי משפחה שונים- חד מיניים, או משפחות משולבות אחרי זוגיות שנייה או שלישית, גם אלו שגילו את מיניותם בגיל מאוחר יותר, מצאו עצמם ההורים מול הצורך להסביר ולתווך את עולמם האישי, את דגם המשפחה שלהם אל מול האחרים ואל מול הילדים- על מנת לעמוד מול שאלות ותגובות הסביבה השליליות, ליצור קשר עם גורמים חינוכיים על מנת שתהייה לגיטימציה- התמודדות מסוג שלא התקיימה בהורות בעבר.
החיים במאה ה-21 מצריכים את ההורים לנוע בין משברים ומצבי חיים משתנים, בין עבודה תובענית, רצון למימוש עצמי ואושר אישי, אל מול ניהול בית, ילדים, בן הזוג או בת הזוג, ודורשת מהם לעמוד גם מול דרישות אינסופיות לסיפוק צרכים ורצונות של הילדים (וגם אל מול רצונותיהם שלהם) בתוך חברה עתירת תרבות שפע, צריכה וטכנולוגיה שגורמת להורים לחוש לא פעם נבוכים והם עומדים ושואלים כיצד לפעול ומה נכון?
אחת האימהות שפגשתי תיארה את זה כך: "כשסוף סוף יש לי רגע אחד לשבת, לנוח, לשים רגל על רגל, אני מביטה בילד שלי ולא מבינה. מה אני עושה לא נכון? איך יכול להיות שהוא מתנהג כך? ותאמיני לי הכל אני נותנת לו. תיקחי אותי, תביאי לי, תקני לי... ומה איתי?". תחושת התסכול רבה. כהורים, קיים הרצון להיות הכי טובים, לספק את כל הבקשות ולעמוד מול השפע הטכנולוגי והמציאות המשתנה. אך תחושת חוסר האונים וחוסר שביעות רצון של ההורים מול תובענות הילדים מתישה ומעייפת. זהו מרתון תמידי שמשפיע באופן ישיר על אותה "גלימת הורות" שהתקבלה ברגע שהפכנו להורים, רק שצבעה השתנה, משקלה הפך לכבד יותר והיא מתנגשת בין הרצון האישי למחויבות והנהגת המשפחה.
המקרה שאתאר להלן הינו חלק ממפגשי הייעוץ שהיו לי עם זוג הורים שתיאר את מצבם. במפגשים עלו תימות ונושאים נוספים, כולל העברה בין דורית, אך לא ארחיב עליהם. הדגש בחלק זה הוא בעיקר סביב המושג "גלימת ההורות". זוג הורים בשנות הארבעים לחייהם שיתפו בתחושת האכזבה שיש להם מהמערכת החינוכית הבית ספרית שלא מצליחה לתת מענה לילדיהם. הם תיארו את הילד שלהם כילד שבבית יחסית שקט ורגוע והם לא מבינים כיצד בבית הספר הילד פועל באלימות, לא מקשיב לסמכות, מסרב לבצע משימות, מעורב במקרים של אלימות מילולית ופיזית כך שכל הזמן קוראים להם לבוא לקחתו מבית הספר בעוד הם צריכים להתפרנס ולגדל עוד ילדים. "לא רק הוא בבית. יש עוד ילדים שצריך לתת להם תשומת לב". הם שיתפו כי המורה אינה מצליחה להגיע לילד שלהם, להבין אותו, וילדים אחרים "מעלילים" עליו וגוררים אותו לתגובה אלימה. הם מצידם מנתקים את הטלפון שלהם כי הורים אחרים מתקשרים אליהם ומתלוננים על הילד שלהם- "נמאס לי כבר לשמוע את כולם" שיתפה האם ופרצה בבכי. עוד סיפרה כי האב לא נמצא הרבה בבית ו"הכל נופל עליי". "אין לי כוחות כבר..." הוסיפה.
האב שתק רוב השיחה. רק לפני סיום אמר: "פעם מורים ידעו להחזיק תלמידים והיום אין גבולות. יש יותר מידי חופש בבית הספר", ובאותה נשימה הוסיף: "תאמיני לי שאני מעניש אותו והוא לא יוצא מהבית, אין מחשב, אין חברים... אבל די, שייקחו אחריות בבית הספר על החינוך שלו- כמה אפשר... ".
החוויה שלי, כיועצת ומטפלת, הייתה מוזרה. המילה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה "מבוך". הרגשתי כי מולי יושבים הורים כלואים בתוך מבוך ולא מוצאים את הדרך החוצה. הם מלאי כעס והאשמה כלפי המערכת, כלפי המורה, כלפי הורים אחרים שבסביבתם, כלפי החינוך שבו חונכו, כלפי בן הזוג שלא תמיד נוכח, כלפי עצמם. מבולבלים לגבי מושג "האחריות", לגבי גבולות, חופש, "פעם מול היום", ועל מי בכלל מוטלת האחריות בחינוך. הרגשתי כי מולי יושבים הורים עייפים, רוצים שקט, אך בעיקר מתוסכלים.
חשתי כי המילים בהן האב השתמש כלפי המערכת החינוכית מרמזים על מה שאולי קורה אצלם בבית. כאילו אמר לי: "פעם להורים שלי היה ברור מה לעשות ואיך לשים גבולות, יש אצלנו בבית יותר מידי חופש... אני עייף, כמה אפשר להתעסק עם הילד הזה... אני רוצה להגיע הביתה לשקט". המחשבות האלו שעברו בי תוך כדי השיחה גרמו לי לשאול את עצמי- מה צריך לעשות או להבין על מנת שהאשמת העצמי, האשמת הסביבה או האשמת המערכת החינוכית לא תהיה מרכז השיח, אלא חשיבה אחרת שדרכה יכול להתקיים שינוי בדינמיקה המשפחתית.
ככל שעלו בי שאלות, תוך הקשבה לתיאור של ההורים שישבו לפניי שהשיחה עימם גלשה לזוגיות, לגבולות בבית, לתפקידים במשפחה, לתובענות ודרישות הילדים וניסיון לחפש את הדרך לשינוי, הרהרתי במשמעות "גלימת ההורות" ומה קרה לה.
מרגע הפיכתו להורה, מתחיל האדם לחלום כיצד ייראה הילד שלו. אילו דברים ילמד, מה יהיה, מה היה רוצה שידע, איך יתנהג, איזה מיומנויות חשוב שירכוש בעולם דינמי ומשתנה. ההורה שבוי באידאל שהכל יהיה מושלם, אך המציאות מפריכה את האשליות. מצבי החיים השונים והמציאות הדינמית המשתנה מעמתת את ההורה עם הצורך להתמודד גם מול עצמו אך בעיקר מול ילדיו. לא תמיד ההורה עוצר ושואל- מה תפקידי כהורה במצב המשתנה מול הילד שלי? מה אני רוצה ללמד אותו דרך השינוי- עליי, עליו, על החיים?
צריך לזכור, שהעיסוק בשאלות אלו מזווית הורית חשוב ביותר למימוש התפקיד ההורי. אם נתמקד לרגע בזווית הראייה של הילד- מה נראה? הילדים מבינים מהר שהם יכולים להתרוצץ על הבמה כי השחקן הראשי (ההורה) עוטה על עצמו בכל פעם גלימה שמשתנה. לעיתים ההורה הופך להיות חבר של הילד ומשתף אותו בדברים אינטימיים, או קשיים. לעיתים ההורה משנה את גוון צבעה ותפקידה של הגלימה. מתנהג כמפקד, או בוס ומחלק פקודות. לעיתים ההורה שוכח שהוא הורה והוא נעדר מתפקידו, ואז הילד מבין שהוא יכול לדרוש ולתבוע זכויות או להתנהג כמו ההורה שלו עצמו. הכל הופך להיות עמום, מטושטש ולא ברור.
הילדים סופגים במהירות שיא את המתרחש תוך התבוננות בהורה ובגלימה. הם ערים לסיטואציות השונות, למצבים שמשתנים, הם לומדים הכל דרך התגובות והרגשות של הוריהם- כלפי התייחסות לדברים, כלפי חפצים, כלפי האחר, כלפי העולם. הם מפנימים מסרים וערכים על ידי הדרך בה ההורים נוהגים ופועלים והבעיה מתחילה כאשר ההורים מגלים כי למרות כל המענה שחשו כי הם נותנים, הילד לא מתנהג היטב או מפתיע בהתנהגותו השלילית או בדרישות בלתי פוסקות.
מכאן, שההורה חייב להיות מודע כי חוסר העקביות שלו וחוסר המודעות שלו לתגובות ולניהול מערכות יחסים משפיעה באופן ישיר או עקיף על הילד, גורמת בלבול בסיטואציות ומצבים שונים והדרך למסכת ההאשמות קצרה ביותר.
"הכל השתנה", שיתפו אותי ההורים. "זה כבר לא מה שהיה פעם". כשניסיתי להבין למה הכוונה, התברר כי האב הרגיש שמה שהיה ברור לו בעבר כילד לא ברור היום לילדיו. השאלה היא מדוע? פעמים רבות הורים פועלים אל מול המציאות העכשווית, במודע או שלא, ע"פ חוויות העבר. ואם נהייה כנים, הרי רובינו רוצים להיות כל כך אחרת עבור ילדינו לעומת מה שההורים שלנו היו כלפינו, ולהעניק לילדים את מה שלא קיבלנו. אך הסיפור לובש צורה אחרת כאשר התנהגות הילדים מרמזת כי יש בעיה. דרך הילדים משתקפת "גלימת ההורות", שלמרות כל הכוונות הטובות העבירה מסרים וערכים שהוטמעו בילדים והם רק מרמזים לנו עליה.
שלוש הבטנות של גלימת ההורות
אז מהי הגלימה הזו? וכיצד נסייע להורים כמטפלים ויועצים להבין אותה, להתמקד בה ולתת לה את המקום החשוב ביותר בחינוך? על פי וירג'יניה סאטיר, לגלימת ההורות שלוש בטנות עיקריות:
- ביטנת הבוס - לבטנת הבוס שלושה פנים: (1) העריץ המתגנדר בכוחו- היודע הכל- "אני בעל הסמכות ואתה תעשה מה שאני אומר"; (2) הבוס בתחפושת הקורבן– זה שלא תמיד יודע איך לקבוע מה חשוב לו ואיך להציב גבולות ולכן משתמש במשפטים כמו: "העיקר שתהיו מאושרים אני לא צריך כלום. הכל בשבילכם". מבטל את עצמו, מוכן להקריב למען ילדיו ונותן להם את התחושה כי אינו רוצה דבר לעצמו, למרות שהוא זה שנותן את הכסף ואחראי על הממון ומדגיש זאת. מה שמעורר את השאלה- כיצד יבין הילד שגם להורה יש צרכים משלו אם ההורה מוותר על עצמו ונענה לכל בקשות הילד; (3) דמות הספינקס הגדול- המטיף מוסר וצודק תמיד. "ככה צריך לעשות" –הורה שכלתן- המשדר שיש רק דרך אחת.
- ביטנת הידיד - ההורה שמכריז בכל פעם כי הוא חבר של הילד שלו ואף מתגאה בזה.
- ביטנת המנהיג והמדריך - עליה ארחיב בהמשך.
ויש גם גלימה רביעית, וכפי שווירג'יניה סאטיר תיארה- היא נטולת ביטנה. שום הוכחה להורות כלשהי לעומת שלוש האחרות. שם נמצא ההורה המזניח –זה שאינו נענה לצרכי הילד, אינו קובע כללי התנהגות לילד ואינו מעורב או מפקח על מעשיו.
אם נתבונן בכל אחת מביטנות הגלימה, נראה כי לביטנת הבוס -יש גוון וצבע של מאשים. זהו הורה המבקש צייתנות- והדפוס אותו חווה הילד הוא ענישה. ענישה שבעצם לא מלמדת דבר על איך וכיצד להפוך לאיש טוב יותר, אדם חושב, מרגיש, בעל זכויות ותפיסות שונות. אם ההורה משדר שהוא בעל הידע וכל-יודע וכי יש רק דרך אחת, כיצד יאפשר לילד לבטא את עצמו, את מחשבותיו, רגשותיו, יסייע לו לפתח חשיבה יצירתית והתמודדות עם פתרון בעיות?
ומה קורה בביטנת הידיד? ההורה הופך להיות החבר של ילדיו. זה שמספק את ההווי והבידור, החבר של הילד למשחק, לבילוי, המפנק, הסולח וזה שמתייחס לילדו בשוויוניות מבלי לחשוב על התוצאות, ורק כאשר הילד מגיע עם אמירות כמו: "לא התכוונתי"או "לא שלטתי בעצמי" ואז משפיל עיניו, מביט שוב למעלה ומחכה לתגובת ההורה בנוסח: "טוב לא נורא- העיקר שביקשת סליחה", מבינים כי העדר חוש האחריות הינו תולדה של ביטנה זו. הרי מה גרם לילד לא לשלוט בעצמו ולהגיב באלימות? האם בגלל שלא ניצח במשחק, כי התרגל תמיד לנצח מול הוריו? או כשלא שיתפו אותו וכעס כי הוא רגיל שנענים לכל מה שמבקש. הבנת התשובות "לא התכוונתי" ו"לא שלטתי בעצמי" חשובות כדי להבין שהן לא קשורות בהכרח לרמה התפתחותית בה הילד נמצא, אלא לצורך בתיווך והנהגה גם דרך משחק וכל שכן באמירות ומילים. הורה אינו יכול להיות חבר של ילדו- הילד אינו בוגר בהשוואה להורה, ואף אינו יכול לספק חברות בצורה משביעת רצון. ילדים אינם זקוקים לחברים בדמות הורים. ולעיתים זהו צורך של הורה על מנת לפצות על צורך אחר- אך זהו אינו צורך של הילד. אולי מכאן חשבתי לעצמי, כמו תמיד כאשר משהו לא מסתדר לי בין התיאור של מה שנעשה לבין התוצאה- האם ייתכן כי הענקת השפע, החוסר בגבולות, פיצו על צורך אחר של אותם הורים שהגיעו אליי?
ומה לגבי ביטנת המנהיג והמדריך? כדי להבין את ביטנת המדריך והמנהיג, צריך להבין את ארבעת סגנונות ההורות המקובלים כיום, כפי שהגדירה דיאן באומרינד (Baumrind 1978), המקבילים לקטגוריות הגלימה ואף מחזקים את משמעות ביטנת המנהיג והמדריך.
בטנות הגלימה על-פי ארבעת סגנונות ההורות של באומרינד
- סגנון הורות סמכותי (authoritative);
- סגנון הורות שתלטני (authoritarian);
- סגנון הורות מתירני (permissive);
- סגנון הורות דוחה ומזניח (rejecting-neglecting).
לכל אחד מארבעת הסגנונות הללו ישנם שני ממדים להגדרת סגנון המשמעת ההורית: תגובתיות הורית (Parental responsiveness) ודורשנות הורית (Parental demandingness). דורשנות הורית מוגדרת כמכלול הדרישות שהורים מציבים לילדיהם כדי שישתלבו במבנה המשפחתי. הורים בעלי שליטה הורית גבוהה יציבו סטנדרטים גבוהים ויצפו כי ילדיהם יענו להם. תגובתיות הורית היא המידה שבה ההורים מעודדים באופן מכוון ייחודיות, ויסות עצמי והדגשת ה"אני" של הילד, ופתוחים לדון עם ילדיהם על צרכיהם ובקשותיהם. הורים תגובתיים מתוארים לעיתים קרובות גם כחמים ותומכים.
כלומר, אם נחזור רגע לביטנות הגלימה, נוכל לראות כי סגנון הורות שתלטני -אוֹטוֹרִיטָרִי (authoritarian)- מזכיר את ביטנת הבוס- דורשנות גבוהה-תגובתיות נמוכה. הורים אלו יציבו רמה גבוהה של דרישות וסטנדרטים לילדיהם, בעוד התגובתיות ההורית שלהם חלשה יחסית (פחות דיון והתחשבות בצרכי הילדים). הורים אלו נוטים להיות דעתנים, מכוונים ונוקשים עם ילדיהם, מציבים להם גבולות ברורים, מעדיפים ענישה במקרה של אי ציות ומשדרים רמה נמוכה של חום וקבלה.
סגנון הורות מתירני (permissive) מקביל לביטנת הידיד, המאופיין בדורשנות נמוכה ובתגובתיות גבוהה. הורים אלו נוטים לדרוש פחות מילדיהם לעומת הורים אחרים, ומרשים להם לווסת בעצמם את פעילותיהם, תוך כדי הימנעות מהצבת גבולות הוריים. כלומר, ישנה היענות רחבה לבקשות הילדים.
סגנון הורות דוחה ומזניח (rejecting-neglecting) מקביל למצב של העדר הביטנה.
וסגנון הורות סמכותי (authoritative) מקביל לבטנת ההורה המדריך והמנהיג - יש איזון בין הדורשנות לתגובתיות. הורים אלו מאופיינים במתן הנחיות ברורות לילדיהם, בהצבת דרישות מובנות ובפיקוח על התנהגות הילדים. יחד עם זאת, המשמעת מתווכת על ידי חום, הנמקה, גמישות ומוכנות למשא ומתן מילולי לשם התאמת הדרישה לצרכים, לייחודיות ולשונות של כל ילד במשפחה.
מכאן, כשאנו חושבים על תפקיד ההורים בהתייחס לגלימת ההורות, השאלה שצריכה להישאל היא - כיצד אני כהורה, מנהל את ההורות שלי? מה מנהל אותי- הדורשנות או התגובתיות? האם אני זוכר לעטות על עצמי את הגלימה ועם איזו ביטנה? ואם הגלימה נעלמה או השתנתה, מה קרה ומדוע? האם זה קשור לסדר העדיפות הראשוני, למימוש העצמי, לאושר? האם אני פועל מתוך הגנת יתר, או בעקבות שינוי או משבר? מה התפקיד שלי והמחויבות שלי כלפי הילד אותו הבאתי לעולם? וכיצד אנהיג ואדריך אותו בעולם דינמי ומשתנה למרות הכל. האם העיסוק בהאשמת הסביבה והאחרים מקדם, נחוץ, רלוונטי? מה באמת חשוב לי כהורה ומה נחוץ לילד? האם הגלימה והביטנה בולטת ומובנת לי כהורה והאם היא מובנית ומוצגת נכון לילד?
השאלות הללו חשובות לכל הורה, על מנת להבין שאולי מה שהיה בעבר, בסגנון ההורות שספגנו, כל אחד בחוויה האישית שלו, השתנה. אין ספק שלאור השינויים בחברה המודרנית שגרמה אולי לכולנו להיות קצת מבולבלים ואולי ללכת לאיבוד מידי פעם, עלינו לעשות סדר בדברים, להיות ברורים ולהבין כי משפחה היא ארגון הזקוק למנהיגות כמו כל הארגונים האחרים. אם הורים לא ינהיגו את משפחתם, יעשו זאת ילדיהם במקומם.
גם במקרה הנ"ל בעקבותיו הגיעו אליי ההורים לייעוץ, השתמש הילד בבית הספר באמירות כמו: "לא אכפת לי שיקראו להורים שלי", "מה הם כבר יעשו לי, אבא שלי בכלל עובד ולא יוכל לבוא".
המפגשים עם ההורים
המפגשים עם ההורים היו טעונים בהתחלה. התנהגות הילד בבית הספר ותלונות הורים רבים כלפיו הפגישה אותם עם התחושה שאינם הורים טובים והם לא יכלו לשאת זאת, ומכאן באה ההאשמה כלפי המערכת הבית ספרית. "הוא הבן הבכור שלנו", סיפרה האם. "נתנו לו הכל כדי שיהיה לו אחרת ממה שגדלנו... נתנו לו את כל מה שלנו לא היה. פלאפון חדש, כל חוג שביקש, ותאמיני לי כל רגע מחליף. הסכמנו לו ולקחתי אותו. ראה משחק אצל חבר ורצה- קנינו". ההורים לא הצליחו להבין כיצד למרות כל הענקת השפע הילד מתנהג כך.
כששאלתי מה קורה בבית ואיך הוא מתנהג בסיטואציות שונות וכיצד הם מגיבים, התשובות היו כסערה בין האם לאב. התברר כי בניהם יש אי ההסכמה בכל הקשור בילד, בפירוש ההתנהגות השלילית של הילד וגם בסוג הענישה. ניתן היה לראות כיצד האבא מתנהג כ"בוס" ואומר מה לעשות והאם כשנוח לה משתמשת באב ככלי ענישה כלפי הילד וכשהאב מעניש, יוצאת להגנת הילד. בנוסף, כשהאב לא נמצא בבית, האם דואגת לכל פעילויותיו של הילד וכשלא מוצא חבר היא משחקת איתו והופכת להיות החברה שלו או לחילופין מתעצבנת עליו שימצא חבר לבד. האב כועס על האם ומכאן הוויכוחים הגדולים, דרכי ענישה שונות, ביטול עונשים, יש עונש אין עונש, והתיאור שלהם, תוך כדי ההקשבה, הוא זה שגרם לי להפליג במחשבות אל תפיסת "גלימת ההורות".
מתוך הסערה וחילופי ההאשמות בחדר, החל להיווצר מקום של פתיחות, הקשבה, שאילת שאלות ומטרת ההתערבות הייתה לנוע ממוקד שליטה חיצוני והאשמות הסביבה, להתמקדות במוקד שליטה פנימי- בהם כהורים- תוך מתן לגיטימציה לתחושות התסכול והאשמה. תוך כדי השיחה דנו בשאלה מהו תפקידנו כהורים. מה לדעתם שידרו לילד בכל הענקת השפע, איפה הגבול, מהו סדר העדיפויות ומה למדים האחים על המתרחש. דנו בשאלה מה לדעתם הם כהורים משדרים מעצם ההבדל ביניהם וכיצד היו רוצים לראות את המשפחה מתנהלת.
נקודת המפנה התרחשה כאשר שיתפתי את ההורים באמירות של הילד וביררתי מה זה אומר להם. מה לדעתם הילד באמת רוצה? האם פרצה בבכי. בעדינות שאלתי, כמו "במתנת התרפיה" של יאלום, "אילו לדמעות היה קול מה הן היו אומרות"? האם ענתה תוך כדי הבכי: "קשה לי. ברור לי שצריך לעשות משהו אחר... זה לא קשור לאחרים, זה קשור בנו". האב עדין לא אמר כלום, רק הנהן וזווית הפה התעקמה מעט.
הרגשתי שעברנו את שלב ההאשמה והם פנויים לבצע שינוי. שיתפתי אותם בתחושותיי ואכן זה היה מפגש מרגש ביותר.
שיתפתי אותם בתפיסת "גלימת ההורות" שחלפה במחשבותיי תוך כדי התיאור שלהם ואת שלוש הביטנות והצעתי משחק תפקידים. האב בהתחלה קצת נרתע ולכן בחרתי בתרגיל "הכיסא הריק". הוספתי כיסא שיהווה מקום עבור הילד. כשהרגשתי שהיה להם קשה לבטא קול- השתמשתי בי כמטפלת לזווית נוספת להרחבה כ-"קולות פנימיים" וגם כדי לבטא את קולו של הילד דרך ה"כיסא הריק".
ההורים זיהו בקלות את תחושת הבלבול אצלם ואצל הילד. הכעס והאשמה של הילד כלפיהם נבעו מחוסר בהירות, ממסרים סותרים אחד של השני ומאי הסכמה בתפיסת החינוך שלהם כבני זוג. שני הורים- שתי גלימות- תפיסות שונות והילד מתבונן... מתבונן בהוריו בעלי הגלימה המשתנה, המחליפה ביטנה בכל פעם גם בסיטואציה דומה ואין תיאום או סנכרון בניהם כהורים.
במפגשים עלו נושאים רבים שהצריכו טיפול והתערבות, אולם כל הזמן הזכרתי לעצמי את הדיון במוקד השליטה הפנימי, את המשמעות במסר אחיד שלהם כהורים סביב הנהגת המשפחה ובגלל שאהבו את רעיון "גלימת ההורות" בחרתי להתמקד בה.
במפגש האחרון השתמשנו ב"כיסא" ככלי תקשורת אחר. האב ישב על הכיסא ושיחק את הילד והאם עטתה על עצמה את גלימת ההורות של המנהיג והמדריך ובחרה לפתוח בשאלה שתיתן לגיטימציה לתחושות והייתה מוכנה למשא ומתן מילולי ואמרה: "אשמח שתשתף אותי במה אתה מצפה מאבא וממני". השאלה הייתה טובה וקיוויתי שמכאן השיח יתפתח ל"מודלינג" ל"גלימת ההורות" סביב ביטנת המנהיג. אולם, השיח התפתח לכיוון אחר ובלתי צפוי שיכול להתרחש בטיפול. האב ענה כילדו (זו הייתה הנחייה): "שנעשה משהו כייפי יחד. שגם אתם תצאו איתי לטיול בבית הספר כמו אבא של גיא (שם בדוי), ושאבא לא יעבוד עד מאוחר ושתפסיקו לריב". האב החל לבכות. היה שקט בחדר. מבלי שהיה צורך לשאול, האב סיפר שגם אביו עבד שעות על גבי שעות כדי לפרנס את המשפחה והוא בכלל לא זוכר חוויות בהן היה מטייל ביחד איתו. תשובה זו לא הצביעה כלל במישרין על "גלימת ההורות" או הנהגה שקיוויתי שתתרחש, אך יצרה רגע דרמטי בטיפול.
האב הופתע לגלות כי התנהג בדיוק כמו אביו בעבר. הוא היה כל כך עסוק בקריירה שלו ובחוסר פניות לילד וחשב שאם הוא נותן לו או מעניק את כל השפע הטכנולוגי הוא אבא טוב והילד מרוצה. הוא ציפה שהילד שלו יהיה בדיוק כמוהו כשהיה קטן. ילד ממושמע. האב לא חשב על מה רצה וחלם כשבנו הבכור נולד, לא עד כמה רצה להיות אחר מאביו, לא על מה הוא משדר כהורה, ובטח לא על תפקיד "גלימת ההורות" שהוענקה לו באופן אוטומטי מעצם הפיכתו להורה ותפקידה ביומיום.
השימוש בכיסא הריק איפשר את השיח סביב העבר קצת, אך בעיקר סביב הרצונות, הכמיהות, הציפיות, וסביב מה נכון וחשוב לילד. בניית סדר יום, הקצאת זמן איכות וחשיבות המסר בניהם כהורים. מסרים ברורים בהתנהלות הבית ובעיקר בהתנסות מחודשת סביב משמעות ההורה כמנהיג.
במקרה שתואר, החוויה האישית דרך השימוש בגלימה ובהבנה כי הילד מתבונן בהם ומשקף דרך התנהגותו את המתרחש גרמה לשינוי בתפיסת "גלימת ההורות" וברצון לבצע שינוי. ההורים הבינו כי המיקוד בהאשמת הסביבה לא קידם דבר. רק שיתוף פעולה תוך מיקוד ובחירה בביטנת המנהיג היא הדרך הנכונה לשינוי בדינמיקה המשפחתית שלהם, למרות שנגענו בנקודות כואבות אחרות.
לסיכום
דווקא כיום, בעקבות השינויים שחלו במבנה המשפחה הדורשים סוג שונה של יחסים בין הורים וילדים, יש תפקיד לבית הספר ולגורמים העוסקים בייעוץ או טיפול משפחתי לסייע להורים להתמקד ב"גלימת ההורות" ועם הביטנה המתאימה כדי להנהיג את המשפחה גם אם יעלו נושאים נוספים. יש בעיני חשיבות רבה לחשוף את ההורים לרעיון "גלימת ההורות" עם שלוש הבטנות כדי להבין מצד אחד את השינויים שחלו ולאפשר שיח בנושא ומצד שני לסייע להם בשינוי תפיסת המשפחה כארגון.
במסגרת הבית ספרית, לדעתי, על היועץ החינוכי בשיתוף פסיכולוג בית הספר לסייע להורים להציב מטרות, לארגן מחדש את סדר העדיפויות ולהבין כי הבחירה להיות "הבוס" של הילד או "החבר" של הילד, גם אם הם רוצים בכך מאוד, אינה מתאימה ואינה תורמת לעיצובו של ילדם בהמשך.
אין ספק כי ישנם סוגים ודרכים נוספות להתבונן ב"סגנון הורות", תוך התייחסות לסיטואציות שונות, לצרכי הילד וכדומה. אך לדעתי, לא משנה כיצד נסתכל על זה- יש חשיבות רבה להדגיש בפני ההורים כי מערכת ההתנסויות הרגשיות בין ההורה וילדו שונות זו מזה, ולא קיימת שוויוניות, מה גם שדרישות לא הולמות יגרמו לילד להיקלע לבלבול עצום ומבוכה. עלינו להדגיש להורים כי תפקידו של הילד הוא להיות "רק ילד" ויש חשיבות במסר אחיד בין ההורים ובינם לבין בית הספר בלי קשר לסגנון ולדגם המשפחתי.
כמטפלים עלינו להעלות למודעות ההורים את משמעות "גלימת ההורות", היות ורמת מודעות הורית תסייע בשינוי דפוסי החשיבה הטיפוסיים של ההורים כלפי האופן בו הם נוטים להבין את התנהגות הילד ואת תפקידם כהורים. עלינו לסייע להורים להבין כי מנהיגות הורית רצויה באה לידי ביטוי דרך דוגמה אישית תוך ערנות לצורכי הילד, נגישות, זמינות, תמיכה, הגנה, ביטחון ופיקוח. כן- לפקח על מעשיו, לתווך, להעביר מסרים, להקשיב גם לצרכים תוך הצבת גבולות גם אל מול השפע שהחיים מזמנים בעידן טכנולוגי עשיר ותרבות צריכה מוגברת. להציב גבולות מתוך אמונה בערכים ובעיקר גבולות ברורים. לדעת לאזן בין הדורשנות והתגובתיות ולהיות פתוחים למצבים משתנים תוך התחשבות בצרכי הילד, גם אם לעיתים יעלה הצורך לבחון סוגיות נוספות בטיפול. עלינו לסייע להורים להבין ש"הגלימה" היא חלק בלתי נפרד מאתנו- היא חייבת להיות איתנו כל הזמן ויש לה משמעות רבה, במיוחד כשהילד עוד צעיר.
רעיון "הגלימה" מהווה פרספקטיבה נוספת המדגישה את חשיבות המנהיגות בהורות, במיוחד לאור העבודה כי ישנן דרכים שונות בהן כל הורה מתאים את מעשיו לצרכי הילד, למשאבים שיש ברשותו ולנסיבות החיים המשתנות. עלינו כמטפלים להדגיש בפני ההורים את החשיבות להיות נוכח בכל המעגלים בהם הילד נמצא, להיות מעורב בחייו, להתבונן, להדריך, לא לקבל התנהגות שלילית, לחזק את מה שצריך לחזק, למלא את תפקיד ההורה לא כחבר של הילד, לא כ"בוס" שלו ובטח לא מתוך וויתור על העצמי. רק כך הגלימה תהייה משמעותית ונוכחת ולא נמצא את עצמינו שואלים: "מה קרה לגלימה או לאן היא נעלמה?"
מקורות
בטלהיים, ב. (1993). הורה מתקבל על הדעת. עם עובד, תל אביב.
יאלום, א. (2002). מתנת התרפיה. כנרת.
סאטיר, ו. (1994) . המשפחה המודרנית- לחיות ביחד. ספריית פועלים, תל אביב.
פרס, י. וכץ, ר. (1991). המשפחה בישראל : שינוי והמשכיות. בתוך רבקה בר יוסף ולאה שמגר הנדלמן עורכות: משפחה בישראל. ירושלים, האוניברסיטה העברית.
Baumrind, D. (1978). Parental disciplinary patterns and social competence in children. Youth and Society, 9, 238-276
Cohen, E. (2006). Parental level of awareness: An organizing scheme of parents’ belief systems as a guide in parent therapy. Parent-focused child therapy: attachment, identification, and reflective functions, 39-64.
