"מטומטמת": מסע אל זהות נשית לא ברורה
מאת שלי רקובר
אינני מבקרת סרטים או הצגות, אך גם לעיניים ולאוזניים הבלתי מקצועיות שלי שצפו בכל פרקי העונה הראשונה של הסדרה הישראלית "מטומטמת", ברור שמדובר בסדרה רעננה, בועטת, שתהפוך לקאלט. "מטומטמת" של בת חן סבג, יוצרת הסדרה והשחקנית הראשית בה, והבמאי שי קלפון, היא קלידוסקופ פסיכולוגי-סוציולוגי-אנתרופולוגי מרתק של המציאות בה מתקיימים צעירי דור המילניום בישראל כיום, אך יש בה גם מן העומק של שיקוף המציאות הפנימית. שניים מהארכיטיפים המרכזיים המניעים את העלילה ונותנים עומק לדמות הראשית הם הטריקסטר והאנימה. דמותה של שירי (בת חן סבג) היא טריקסטרית במלוא מובן המילה. היא קוראת תיגר על כל חוק, נורמה או מוסכמה בהם היא נתקלת. היא מייצגת את כל מה שהפוך ונוגד את הסדר המקובל תוך כדי שהיא חושפת את צביעותו במערומיו ומלעיגה אותו, אך גם את עצמה. היא סטלנית-בטלנית שחושקת בקריירת משחק, עבריינית ומסוממת שמסייעת לשומרי החוק, חסרת גבולות ומוסר אך נחלצת לעזרת חבריה, היא הכי אותנטית ואמיתית אך גם הכי צבועה ואינטרסנטית. אך בזאת לא די בכדי ליצור דמות עם מניע פנימי. את הדרמה הפנימית מלבה האנימה, שעושה לשירי 'בית ספר' למשחק. האנימה בהקשר זה, מתייחסת למכלול ההיבטים והאיכויות הנשיים שבני אנוש, באופן מודע ולא מודע, מחזיקים בהם.
כרגיל ב"מטומטמת", הכל לפנים, וכך גם כניסתה הדרמטית של האנימה- כבר בסצנה הראשונה (כפרפראזה על 'הסצנה הראשונית') של הפרק הראשון. סצנה זו עוסקת בניסיונה הכושל של שירי, כשחקנית על הבמה, להביא לידי ביטוי נשיות בשלה. הבימאית, שלא במקרה גם היא אישה, סוחטת את שירי בעלת המראה הפיטר-פני וגורמת לה לאבד שליטה, בניסיון נואש לבטא תשוקה נשית, רק בכדי לדחותה בסופו של דבר, באמירה הטוטאלית: "אין לך סקס אפיל של אישה, אין לך עוצמה נשית". סצנה זו מניחה את קווי היסוד של ההוויה והקיום הנשי ב"מטומטמת": כאן אין סיסטרהוד, אין נחת בנשיות והנשי אינו רווה נחת. למן ההתחלה הבמה והחיים, הראליזם והפיקציה, מתערבבים זה בזה, עד שלא ברור האם יכולות המשחק של שירי (כאישה) הן העומדות בספק (כפי שאולי שירי מעדיפה לפרש?) במיוחד לאור העובדה שהעלילה מתפתחת סביב יכולות המשחק והאלתור שלה, שמחלצות אותה מסיטואציות קשות עד הזויות, או שמא עצם הנשיות של שירי היא שמוטלת בספק, כפי שמרומז בשם הסדרה "מטומטמת", המתכתב עם המושג הקבלי "טומטום", שמתייחס לאדם שאברי מינו אינם ברורים.
העובדה שחידת "נשיותה" של שירי, היא ציר פנימי מרכזי סביבו מתפתחת העלילה, מצביעה על כך שמדובר בטקסט שבבסיסו הוא מסע של חיפוש אחר זהות מינית/מגדרית. כל אחת מן הדמויות שסובבות את שירי משמשת כמראה וכרפלקציה על חידה זאת. מספרן הזעום (באופן מפתיע לסדרה שנכתבה ע"י אישה) של הדמויות הנשיות והמחסור הבולט, כפי שכבר צוין, ברכיב הסיסטרהוד, מעידים גם הם שהנשיות של הדמויות בסדרה (והכותבת?) אינה ברורה להן. הדמות הנשית המהווה אלטר-אגו לשירי היא נתי. מבחינה חיצונית שירי ונתי הן הפכים. לנתי חזות נשית-אימהית שופעת. כשמסתכלים עליה אי אפשר לטעות בנשיות שלה, אך הנוף הפנימי של נתי אינו בשל כפי שאולי מרמזת חיצוניותה. בדומה לשירי גם היא ילדותית, קפריזית ולא מפותחת רגשית. גם אצל שירי וגם אצל נתי קיים דיסוננס בין נשיותן החיצונית לבין חוויתן הפנימית אותה. נראה כי בדמותה של נתי, מנסה סבג להעביר את המסר שלא כל מה שנראה "נשי" הוא אכן "נשי", כאשר ברור שהשאלה המרכזית היא מה הוא אותו "נשי"? אצל נתי, הרכיב ה'אימהי' הוא המגדיר המרכזי לנשיות. במסגרת פרשנות זו, מעניקה סבג לנתי שתי הזדמנויות לאימהות, שבשתיהן היא כושלת בסופו של דבר. הראשונה, להיות לשירי דמות אימהית מכילה ואמפטית. נתי מצליחה לעמוד במשימה זו מספר פרקים, אך ככל שהתנהגותה של הבת המטאפורית הופכת למאתגרת ומסוכנת יותר, כך קורסת ומתאדה האימהות. ההזדמנות השנייה לאימהות היא בפנטזיה על הריון, שבסופו של דבר לא מתממש אך בורא קשר אם-בת הזוי (ולא מתפקד) אחר בין נתי ליונה שכנתה, כפי שיפורט בהמשך. הנשי אם כך אינו רווה נחת מאופציית האימהות, שכן "אימהות טובה" (דיה?) אצל סבג, היא בבחינת פנטזיה שלא מצליחה לקרום עור וגידים. כמובן ששאלת 'הנשי' עבור שירי מורכבת יותר, שכן חיצוניותה הנערית מעניקה לה יותר דרגות חופש מגדריות, כפי שיוצג בהמשך.
שתי דמויות נשיות נוספות הן תמי, השוטרת האתיופית, שחיי הנישואין שלה מתפרקים וגיתית, בתו של המיליונר הפילנתרופ, שמנהלת רומן עם מנהל התיכון הפדופיל. כל אחת מדמויות אלו מייצגת נשיות 'פצועה' שגם אם ניתן לראות בה חלקים ברי השראה, הרי שהם מתגמדים לנוכח החלקים העיוורים, הלא מודעים, שחותרים תחת הדמות והופכים אותה לשטוחה או נלעגת. לדמותה של תמי קיים הפוטנציאל לנשיות אצילית, אריסטוקרטית. בדומה לדמותה של הנסיכה האינדיאנית טייגר-לילי ב"פיטר פן", היא האנימה (הנשי) שנותנת השראה לאנימוס (הגברי). ב"מטומטמת" תמי היא ההשראה לדמותה של "מוליכת הגמלים" הנחשקת, בספר שכתב סופר בן עדתה. ב"פיטר פן" טייגר-לילי, "הנסיכה במצוקה", היא שנותנת השראה לפיטר פן והילדים האבודים להיות אביריים. אצילותה של תמי קורסת כאשר היבטי 'האישה הקנאית' משתלטים עליה ומונעים ממנה לראות גם את החלקים שלה שאחראיים לקריסת הזוגיות. הנשיות הקנאית, הזועמת, מחפשת הנקמה, מבוטאים בדמותה המיתולוגית של הרה, אשתו הקנאית של זאוס, מלך האלים. למרות ייחוסה האריסטוקרטי כמלכת האולימפוס ויכולותיה הגבוהות כל שאנו זוכרים ממנה הוא התפרצויות הקנאה והזעם שלה. בדומה, נשיותה של תמי מצטמצמת לדמותה של אישה נקמנית וקטנונית.
לגיתית, בתו המפוקחת של המיליונר הפילנתרופ, שמתאהבת בקניזו, מנהל התיכון הפדופיל, דווקא קיים פוטנציאל נשי טוב שמבוטא, לפחות על פניו, בהיבטים פנימיים מאוזנים. יש לה את ה'ייחוס' המעמדי, מבט שקול על המציאות, יכולות טיפוליות ואמפתיות ומיניות בשלה. למרות כל זאת, דמותה נשארת מרוחקת ולא משכנעת. גיתית נתפסת כמי שעושה ואומרת את מה שנכון, אך אין לכך שום הדהוד פנימי בדמות עצמה. האם זה בגלל שגיתית היא עוד דמות נשית ״פגומה״, שכן למרות יכולותיה הגבוהות כאמור, היא מוצאת עצמה בתוך קשר רומנטי עם פדופיל, או שמא בת חן סבג בחרה (במודע או שלא במודע) לא לפתח יותר את דמותה בסדרה? לאלוהים ולסבג פתרונים. בשלב זה ניתן לומר כי 'עיוורונה' של גיתית כלפי קניזו (למרות שבהתחלה ראתה נכון ואף אמרה לו "אתה לא נמשך אלי") הוא נקודת התורפה שלה. גיתית בוחרת שלא לראות את האמת על קניזו ועל עצמה ולתת לאשליית האהבה הרומנטית לאלחש אותה. גם היבט זה של הנשיות 'המתאהבת' (ארכיטיפ שבא לידי ביטוי בדמותה של אפרודיטה אלת האהבה), סופג סטירת לחי ב"מטומטמת"- כי אין באמת סיפורי אהבה, הכל בראש שלנו, במציאות הכל חארטה או נלעג, או שניהם. כל סיפורי ה"אהבה" שבסדרה מוצגים במידה זו או אחרת כגרוטסקיים, ובראש ובראשונה סיפור האהבה של שירי עם "בובה" שלה.
דמותה של שירי היא האניגמטית ביותר מבחינת הזהות וההזדהות עם הנשי. האנדרוגיניות המגדרית משחקת כאן תפקיד מרכזי, אך לא רק ככלי תפעולי להזזת העלילה (שירי בחזותה הנערית נראית כתיכוניסטית ולכן מופעלת כ״סמויה״) אלא כמניע למסע חיפוש אישי. רפרנס ישיר לכך נמצא בסצנה בה נקלעת שירי לסיטואציה הזויה ואלימה עם ויקטור העבריין, שממנה היא מנסה לצאת דרך תעתוע מיני. היא גורמת לוויקטור לחשוב שהיא ladyboy, מה שמרתיע אותו ברגע הראשון אך מדליק אותו במחשבה שנייה. בכלל, לרבות מן הדמויות הגבריות בסדרה יש עניינים מגדריים וסקסואליים לא פתורים, ששוב ושוב מציפים את חידת הנשיות (והגבריות). אך שירי איננה רק "מטומטמ/ת", היא טריקסטרית מיומנת וככזו, עושה שימוש פלרטטני, פרובוקטיבי, יצרי ומניפולטיבי באנדרוגיניות המגדרית שלה. מי שכמובן שם לב לזה, ולמרבה האירוניה מנסה לעשות לה "תיקון" הוא לא אחר מן המנהל הפדופיל, שהנעריות הזו מדליקה אותו יותר מהכול.
בעשרים וארבע פרקי העונה הראשונה, שירי מלהטטת בקסמי האנדרוגיניות שלה. למרות האקספוזיציה הסוערת של הסצנה הראשונה, נראה כי לפחות עד כה אין חתירה לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה סביב שאלת נשיותה. להיפך, נראה כי שירי (בת חן סבג?) עצמה נפלה שדודה לקסמיו של הטריקסטר האנדרוגיני. קסמים אלה ללא ספק שובי לב, מצחיקים ומספקים כר נרחב להתרחשויות והתפתלויות בעלילה, אך אט אט ממצים את עצמם. את הקול הזה מספקת דמותה של יונה, השכנה האקסצנטרית והבודדה של נתי. אך גם כאן אין איזון בהיבטים הפנימיים ולנשיות אין נחת. ליונה חכמת חיים, יכולת להפריד בין עיקר לתפל ורצון אותנטי לעשות תיקון, אך אין עבורה סגירת מעגל הרמונית. הנשי להבנתה של יונה הוא או מיני-יצרי המחפש אישור לקיומו במבטי ההערצה והתשוקה של הגברים וקומל עם הזמן ועם העלמות המבטים, או אימהי ובמקרה זה עקר או לא ממומש. יונה מייצגת את תקתוק השעון הביולוגי ושעון הזמן, של הנשי הנפסד, הממורמר והלא ממוצה. ברור שעל רקע זה בחירת הטריקסטר האנדרוגיני נראית זוהרת אף יותר. אך לכמה זמן ניתן לשמר זוהר זה ומה האלטרנטיבה הטובה לו?
"מטומטמת" מציגה פרשנות פוסט-מודרניסטית לסיטואציית "הנסיכה במצוקה", שכן במקרה דנן, הנסיך- "בובה"(!), הוא שבמצוקה (כלוא בבית הסוהר) והנסיכה האבירית (?) שירי עסוקה בשחרורו. אמנם לקהל הפוסט-פוסט-מודרניסטי של היום אין ממש חדש בהפיכת הסדר הישן על ראשו ואנו מורגלים במגוון של ״נסיכות לוחמות״ החל מפוקהונטס האינדיאנית וכלה ב״וונדרוומן״, בגרסתה הפטריוטית-ישראלית. אך בסיטואציית "הנסיכה במצוקה" יש מעבר להבניות מגדריות-תרבותיות גרידא. סצנת "הנסיכה במצוקה" מפעילה מערך שלם של ארכיטיפים ובתאטרון נפשי-פנימי זה מתרחשת הדרמה שעוסקת בהתפתחות הפסיכולוגית של האישיות ותהליכי הזדהותה והפנמתה את הארכיטיפ הדומיננטי, שמגדיר את הווייתה המרכזית, כנשית או גברית. כמובן שהזדהות עם נשיותה אינה שוללת צדדים "לוחמניים" אצל האישה, כפי שהזדהות עם גבריותו אינה שוללת צדדים "רכים" אצל הגבר. ברם, הפנמה והזדהות פסיכולוגית עם האנימוס (לפי יונג, החלקים הגבריים אצל האישה), אין משמעותה הפיכתה של אישה לבת דמותו, למשל, של "דון קישוט", הלוחם והמאהב הנצחי במסע לשחרור האנימה. ממש כפי שהזדהות עם האנימה (לפי יונג, החלקים הנשיים אצל הגבר) אין משמעותה הפיכתו של הגבר לבן דמותה של פסיכה, במסע הייסורים שלה חזרה אל אהובה. עם תום העונה הראשונה של "מטומטמת" נשאלות שאלות רבות. האם (וכיצד?) תחתור בת חן סבג לפתרון חידת נשיותה של שירי? האם תציע סבג לשירי מהלך התפתחותי-פסיכולוגי בו תצליח לרתום את החיוניות, היצירתיות והחיות שלה להמשך התפתחותה האישית-נשית, תוך כדי השלת עור האנדרוגיניות הטריקסטרית שלה? או שמא מנסה סבג לומר לנו כי חוקי המשחק השתנו, ואנו ה"מטומטמים" המצפים ליותר או אחר או שונה?
כאמור, סצנת "הנסיכה במצוקה" מחייבת בחירה המבוססת על תהליכים עמוקים של הזדהות והפנמה. בסיפור "פיטר פן" למשל, חווה וונדי את הבחירה הזאת כאשר פיטר מסרב להתחייב לתפקידו הגברי-אבירי מולה. בנקודה זו בוחרת וונדי לעזוב את ארץ לעולם-לא, אחרת תאלץ גם היא לאמץ את ההוויה המגדרית בלימבו של ארץ זו. ב"מטומטמת", טרם התרחשה חתירה לפתרון חידת הנשי והנשיות של שירי והציפייה היא אם כך שהעונה השנייה תספק הסברים ופתרונות. מאידך, ייתכן שמה שסבג מנסה לומר הוא שחוקי המשחק השתנו וכך הם פני הדברים עבור דור המילניום. שעבור דור זה מבחינה מגדרית (ומבחינות אחרות?) אין הפרדות, אין גבולות ואין ניגודים. הכול הוא רצף אחד מתמשך, ובכל רגע נתון, אתה יכול למצוא את עצמך בנקודה אחרת, לגיטימית, על העקומה האינסופית. עדויות לכך ניתן למצוא בריבוי ההגדרות המגדריות המתקיימות כיום: טרנסג'נדר, טרנסקסואל, קוויר, טרנסקוויר ועוד, ובכמות ההולכת וגדלה של אנשים המסרבים לזהות עצמם עם ההגדרות המקובלות (גברי/נשי). ב"מטומטמת" ניתן למצוא הדהודים לכך בצורות הפניה הגורפות מגדרית ("בובה", "חבר"), של חלק מהדמויות זו אל זו. מאידך, התחושה היא שמרבית הביטויים של טשטוש הגבול המגדרי עוסקים ב'איך שהדברים נראים'. בעולמנו מוכה האיקונים הויזואלים והמרקטינג אין זה מפתיע שהרבה מן העיסוק יופנה ל'אריזה ושיווק" של המוצר. במקרה זה יש מקום לתהות עד כמה הביטוי הוויזואלי, המוחצן, משקף נאמנה את הנוף הפנימי? אך שאלת השאלות היא האם ועד כמה "אריזות" אלה מחזיקות מים כאשר קשרים בינאישיים משמעותיים מזמנים סיטואציות קצה כמו "הנסיכה במצוקה", המחייבות בחירה?
