פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

נקודת המבט הוינקולרית בפסיכואנליזה

התיאוריה הוינקולרית היא צורת חשיבה חדשה שצמחה מתוך הפסיכואנליזה הדרום אמריקאית. במאמר הנוכחי מתרגמים המחברים שני פרקים מרכזיים המאפשרים היכרות עם השפה והלוגיקה הייחודיות של התיאוריה הוינקלורית. מתוך כך דנים המחברים במשמעויותיה של התיאוריה הוינקולרית ובאפשרויות החדשות שהיא יוצרת בטיפול, במפגש הבין אישי ובחשיבה החברתית.

מתפרסם מ 1/10/2017 | 1,470 צפיות

תגיות: | |

נקודת המבט הוינקולרית בפסיכואנליזה

מאת לואיס זלצר ומעיין בורשטיין

 

"אני צריך להעביר לאחר(ים) את שאני יוצר במחשבתי.
​​​​​​​אני צריך לחשוב עם אחר(ים), זה יחייב אותי לחשוב" (Berenstein, 2007)

אנו רוצים להציג בפניכם את "נקודת המבט הוינקולרית"; מושג שצמח מתוך החשיבה הפסיכואנליטית של אזור ריו דה לה פלאטה באמריקה הלטינית, ואינו מוכר דיו מחוצה לה. לשם כך תרגמנו שני פרקים נבחרים העוסקים במושג זה, אשר חוברו על ידי שניים ממייסדי האסכולה הוינקולרית בבואנוס איירס. החלק הראשון, ״הקשר הוינקולרי״, הוא תרגום הערך Vinculo מתוך המילון של הפסיכואנליזה הארגנטינאית (2015). הערך נכתב על ידי ד"ר איסידורו ברנשטיין (1932-2011), רופא ופסיכואנליטיקאי שהקים עם שותפיו את החברה הפסיכואנליטית של בואנוס איירס. החלק השני, ״סובייקטיביות בלתי רציפה: אי ודאות ואמיתות״, הוא תרגום של הפרק הראשון בעל אותה כותרת מתוך ספרה של ד"ר ז'נין פוג'ט (Puget, 2015). ד"ר פוג'ט היא רופאה ופסיכואנליטיקאית אשר עוסקת רבות בפונקציה של הפסיכואנליטיקאי ובסובייקטיביות החברתית. יחד, שני הכתבים האלו מאפשרים כניסה לעולם המושגי של התיאוריה הוינקולרית בפסיכואנליזה.

לדעתנו, נקודת המבט הוינקולרית מציעה לתיאוריה הפסיכואנליטית צורות חשיבה חדשות שלא היו קיימות כלל עד להתפתחותה. סוניה קליימן (2015) טוענת כי צורות חשיבה חדשות אלו התאפשרו תודות לתמורות הרבות שהתרחשו בעשורים האחרונים, ובפרט לשינויים הסוציו-פוליטיים החדים, בין השאר בסוגיות של מגדר. כתוצאה מן התמורות תפיסת המשפחה והמבנה שלה השתנו, והפסיכואנליזה נדרשה לפתח לוגיקות חדשות של חשיבה. התבוננות מעמיקה בקבוצות חברתיות, במשפחות ובזוגות העלתה את האפשרות שהשפה המתמקדת בעולם הפנימי ובייצוגים של יחסים אינה מספיק מקיפה. ההתבוננות עוררה שאלות בנוגע ליכולת להבין מפגשים בין משפחות או זוגות אך ורק מנקודת המבט של התהפוכות האדיפליות של המשתתפים במפגש. האם תפיסה זו נותנת מקום להתחלות החדשות שמתפתחות בקשרים שבאו בהמשך החיים, אשר השפיעו משמעותית על חיי הסובייקטים? איך אפשר לתפוס קשרים אלה לא רק במסגרת עולם של הזדהויות?

השאלות הללו הביאו תיאורטיקנים מאזור ריו דל פלטה, מתוך עיסוק מתמשך בקשרים, לפתח צורת חשיבה חדשה. נקודת המבט הוינקולרית מתמקדת במרחב שבין שני אנשים ממשיים בעולם. ה"קשר" נתפס כמהות נפרדת, שלם שהוא יותר מסך חלקיו. אחת התמורות המשמעותיות שיצרו אנשי האסקולה הויקולרית, היא היציאה מן ה'כלוב' של העולם הפנימי, אל המרחב החברתי המשתנה באופן תדיר ולא צפוי. האסכולה הוינקולרית צומחת גם מתוך התפתחויות תיאורטיות במדע ובפילוסופיה. השפעות אלו ניכרות למשל בניסיון לחשוב את המפגשים החברתיים מנקודת מבט הנותנת מקום גם לאקראי ולהשפעתו.

לדעתנו, התיאוריה הוינקולרית היא תוספת חשובה ומעשירה לחשיבה על קשרים ומערכות יחסים. אנו מקווים שהלוגיקה הוינקולרית והשפה שהיא מכוננת תתבהר מתוך הקריאה בין שני הפרקים המתורגמים להלן. הפרק הראשון מספק הסבר למושג ה"קשר הוינקולרי", כמו גם למושגים בסיסיים נוספים המכוננים את השפה הוינקולרית. הפרק השני שבחרנו לתרגם מתאר את התפתחות התיאוריה הוינקולרית ואת השלכותיה על החשיבה הטיפולית ועל סוגיות אתיות. לאחר הפרקים יוצג סיכום שמתוכו נבקש לגעת במשמעויותה של התיאוריה הוינקולרית לאחריות חברתית ולמפגש הבינאישי.

הקשר הוינקולרי

תרגום הערך Vinculo מתוך המילון של הפסיכואנליזה הארגנטינאית (2015)

אנו משתמשים במונח "קשר וינקולרי" (Vinculo) באופן ייחודי, ככינוי לחיבור "בין" סובייקטים. זוהי הגדרה מצומצמת וספציפית מאד. בפסיכואנליזה המושג "קשר"[1] מקביל לכל סוגי היחסים המקשרים, המחברים, או היוצרים מגע בין שניים או יותר אנשים. הוא מתייחס לחיבור בין אנשים לאובייקטים פנימיים או חיצונים, לחיבור בין ייצוגים מנטליים, ובנוסף לחיבור בין מסמן למסומן.

מקורה של המילה Vinculo בספרדית הוא בשפה הלטינית: "Vinculum - De Vincere", ומשמעותה "לקשור". שם הפועל "לקשור" מקרב אותנו למשמעות של חיבור, איסוף, או הידוק קשרים לזמן ממושך. בצרפתית ישנה משמעות קרובה למילה lien שמקורה במילה הלטינית ligare, ממנה התפתחה המילה ligament בספרדית. המקבילה באנגלית היא המילה Link שמקורה בשפה האנגלית העתיקה – linke.

מושג ה"קשר" הורחב ועובד בארגנטינה ושימש פסיכואנליטיקאים כמו אנריקה פישון-ריבייר בשנות החמישים של המאה הקודמת על מנת לבסס את יסודות הפסיכולוגיה החברתית. ביון הרחיב את השימוש במושג זה כדי לתאר באופן כללי את פונקציית החיבור; בין אנשים, בין ייצוגים, בין חלקי אישיות, בין מילה ומשמעותה וכו'.

בערך הנוכחי אנו מבקשים להתמקד באוסף של רעיונות המוכרים עד כה כ"נקודת המבט הוינקולרית בפסיכואנליזה". העולם הפנימי ועולם הקשרים הם שני עולמות בעלי לוגיקות שונות. לוגיקות אלו מורכבות אחת על השנייה, כאשר הלוגיקה של עולם הקשרים היא בעלת נוכחות ממשית, בשונה מ"ייצוג פנימי" בלוגיקה של עולם הייצוגים המנטליים. אנו נשתמש במונח "יחסים" כדי לתאר חיבורים המאפיינים את העולם הפנימי. המהות שאנו מכנים "בין" היא מרחב וירטואלי בעל אופי שונה באופן בסיסי ויסודי, עם משמעויות ממשיות, בין כל אחר ואחר. זהו מרחב שבו מתרחשים ומתהווים ביטוים רגשיים ופעולות יעילות.

"עשיה" היא מכלול הפעילויות בין שניים או יותר סובייקטים. העשייה כוללת את המרחב הייחודי שקושר ועוטף את הסובייקטים, ומגדירה אותו. החוויה של הקשר הוינקולרי נתפסת כפנטזיה, כסוג של מקום, מרחב ביניים.

בשנים האחרונות פותח המונח "קשר וינקולרי", ובעקבותיו הוצעה הסברה שזהו מונח המשנה את מהות הסובייקטיביות; האופן שבו כל סובייקט הווה ועושה משנה את זהותו, כך שהזהות לפני שהתקשר שונה מן הזהות שלאחר המפגש. לאופן התבוננות החדש הזה קראו "סובייקט הקשר". יחודו של הקשר הוא בכך שהוא מתקיים בתוך החיבור בין סובייקטים. ייחודיות זו מתפתחת מראשיתו של הקשר והיא באה לידי ביטוי ונוכחת בכל מפגש ומפגש.

הנחת המוצא היא כי לא ניתן לייצג את האחר, השונה. זאת לאור הדינאמיות והשינוי התמידיים. כל מפגש בין השניים הוא חדש. דרך הקשר הוינקולרי עוברים רגשות של אהבה המיוחסים לחיפוש של דמיון, אך גם לקושי לשאת ולתפוס את יחודו של האחר, הקושי לשאת את אחרותו. מצד אחד האחר הינו מוכר, אך מצד שני הוא גם נוכרי. משמעות הדבר היא שלא ניתן לייצג אותו. אנו נדרשים לעבודה מתמדת של רישום האחר בתוך העולם הפנימי שלנו על מנת לתת לו מקום בנפש ובעולם. הזרות, המוזרות, הבלתי מוכר, החדש, השוני הבסיסי של האחר צומח בבניית הקשר עצמו. הוא נובע מתכונותיו השונות והזרות שאינן משלימות את הסובייקט ובהן בין היתר גם נטיותיו מולדות, היותו סובייקט בלתי מודע והשתייכותו החברתית בילדותו.

עלינו להבהיר את ההבדל בין "זר" ל-“מאיים". הזר מעורר פחדים, אך הוא יכול להיות תוצאה של שינוי בשל מאורע[2], הזר אינו מוכר ולא היה מוכר. ה"מאיים" הוא הפחד שיכול להיגזר ממנו.

אנו מכנים את כל הפעולות השואפות להדמות לאחר מחד, ולהיות שונה מהאחר מאידך, בשם "וינקולריות". וינקולריות נוצרת דרך ה"נוכחות" של האחר, והיא משרתת את "בוחן הנוכחות"[3] (Berenstein, 1997, 2007; בהשאלה מפרויד ב"השלילה" (1925), ומהמכניזם של "ההפרעה" (Berenstein, 2004)). לאור הזרות של האחר, נוכחותו מאיימת על זהותו של הסובייקט בשל האיום להפוך לאחד, וכתוצאה מן החרדות המתגלות בשל השוני הבסיסי של האחר.

ה"פרזנטציה"[4] היא פועל יוצא של שני סובייקטים הנמצאים אחד מול השני, בגופם, ביחסים, במקום מסוים, בזמן מסוים. זהו פועל יוצא של ה"נוכחות". דבר אחד הוא להתייחס לאחר בהיעדרותו – בלי נוכחות גופו, באופן שבו נחווים הייצוגים המנטליים שהוא מייצר ושמהווים את הבסיס של נפשו. דבר אחר הוא לפגוש אותו בנוכחותו. הנוכחות תהיה איפה האלמנט הייחודי ביותר של הסובייקט. גם כשהסובייקט מקבל את הייצוג שנבנה לגביו, אותו האחר אינו מצליח לעכל ולתפוס אותו בשלימותו. הוא אף אינו מצליח לתפוס ולעכל את האלמנטים של האחר שנותרים מחוץ לייצוגים המנטליים. הנוכחות של האחר מתקשרת עם הכאן ועכשיו הבסיסי, השונה ממעשה העבר, או כמאווה לעתיד. "בוחן הנוכחות" הוא עבודה נפשית (השונה מבוחן המציאות ומבוחן הייחוס כפי שתיאר פרויד ב"השלילה") באמצעותה מבחינים בין התוצרים של הנפש בנוכחות האחר לבין אותם התוצרים שמשתחזרים. הסוגיה היא: האם הסובייקט מסוגל להבחין בין רשומים קודמים, לבין סיטואציה חדשה, שאין בה שום רישום מוקדם.

ישנם שני סוגים של נוכחות:

  1. זו שמצפים לה כהתאמה חדשה להיעדרות, במטרה להחליף אותה, להתאים אותה למצופה.
  2. התופעה שאנו יכולים לקרוא לה נוכחות תרתי משמע, שאינה מפנה אותנו למשהו שקדם. נוכחות זו מעוררת מבוכה. היא יכולה לעורר סקרנות להכיר ולגלות, או לעורר רגשי חשדנות כי אינה תואמת את המוכר והידוע.

לפרזנטציה יש יחס קרוב מאד לגוף של הסובייקט, והיא יכולה להתרחש בשני אופנים:

  1. הגוף של האחר אינו משמעותי, מתקיים בעולמינו אך אינו נושא קשר סובייקטיבי עמו. בדרך שבה הוא תופס את תשומת הלב שלנו, הוא מסוגל לתרום לנו פרטים מסוימים, אך אינו משנה אותנו, גם האחר לא משתנה.
  2. גוף האחר, זה שנארג עם החיים הסובייקטיביים, שהינו חלק מן האינטרסוביקטיביות שלנו. "גוף" במובן זה קרוב למושג של הוסרל Leib: גוף חי, בעל משמעות, זר, המשנה אותי, שבגינו חלים בי תמורות. זה המעורר בי תחושה של זרות, זה שמשמעותו: אני יכול להתקרב אליו כרצוני, אך הוא מזכיר לי שהוא הינו אחר בסיסי במהותו.

"הפרעה" (Interferencia) הינה שם המכשול לזהות וההזדהות, כאשר שתיים (או יותר) נוכחויות מתעמתות, עומדות אחת מול השנייה. זהו האחר שכופה, ואם הוא כופה הוא מפריע, משבש, מכשיל את זרם הייצוגים. מטרת זרם הייצוגים היא לחפש רצף, דרך הזכרות ברגעים מן העבר, מאורעות שקדמו לעכשיו, או שהתרחשו במרחב אחר (מרחב פנימי ביחס לעכשיו בין שניים).

כך מתרחשות שתי סיטואציות סימולטניות ורציפות :

  1. זאת של ההשלכות של הייצוגים הבלתי מודעים, השייכים לפנטזיות שקדמו למפגש. את הריק שנוצר חייבים למלא בצורה מהירה, אך ללא הצלחה, באמצעות מנגנוני ההזדהות. סיטואציה זו ותיאורה קרובה למה שנגדיר כ'העברה קלאסית'. זהו החיפוש להתאמה עם העולם הפנימי ועם העבר. אולם הסובייקט שמזדקר בנוכחותו המפריעה מטלטל, בכאן ועכשיו. פעולה זו מפעילה את ההעברה.
  2. הסיטואציה השנייה מעוררת אי וודאות ביחס לבלתי מוכר הזה. הרגשות הם שונים ומורכבים אחד על השני. רגשות אחדים שייכים להעברה ואלה נעים ביו אהבה לאיבה (המוכרים מן העבר), אחרים שייכים להפרעה, ואלה נעים בין הפתעה לבין ההתגלות של הבלתי מוכר.

בראשונה ההתאהבות אפשרית (שכן אין בה ראייה מלאה של האחר), בשנייה הידיעה אפשרית, כתגובה להפרעה. מכאן תתאפשר למידה, האחד רואה את האחר. ההפרעה קשורה למבוכה, זוהי צורה מסוימת של זרות, תדהמה לאור ההנחה שמתרחש משהו שלא היה צריך להתרחש. זאת משום שאין ידיעה מוקדמת, אלא גילוי. תופעה זו מתגלה כקרובה למושג של אי-הבנה שהנה מרכזית במפגש בין שני סובייקטים, כמו כן לקיומה של אי-הסכמה מול ההסכמה שמציע הזהה או הדומה.

הפעולה של ההפרעה היא פועל יוצא של הכפייה, פעולה ייחודית אינהרנטית של השתייכות לקשר. המהות הבסיסית אינה התנגדות לקשר באופן מודע אלא הבנה שכאשר אנו בקשר, נידונו להפריע זה לזה.

הסכמה של הקשר והסכמה של העולם הפנימי הינן סכמות שונות:

  1. הסכמה של העולם הפנימי פועלת לפי מכניזם של הזדהות, ניכוס האיכויות של האחר ואיחוד. זו הסיטואציה המובחרת בהתאהבות, אשר מחפשת את הביטול של האחר בכדי להתמזג ולהפוך את השניים לאחד.
  2. מרחב השונה. באזור זה פועלים האפיונים שאינם מאפשרים לסובייקט לנכס לעצמו את האחר – הדבר שמשנה ושחשוב הוא שיש שניים, תמיד. אין איחוד. ישנם שלושה הבדלים: ההבדל המגדרי: זכר/ נקבה, ההבדל הדורי: הורים/ילדים וההבדל של האחרות אחר/אחר. שלושתם אופנים לביטוי של השוני הבסיסי שלא ניתן לתפוס אותו. הגוף קרוב יותר לשוני הבסיסי בהשוואה לעולם הייצוגי, הנוטה יותר לשלול את ההבדלים על בסיס הדמיון.
  3. הזר. מרכזיותו בהשתייכותו הנחרצת לאחר. זר מקורו ב-Alienus (בעת העתיקה "Alienus" היה "לא יווני לא רומאי", והוא נמשך עד ימינו במובן של "לא אזרח", כלומר: לא שייך, לא מוכר. אנו נמצאים באזור שבו ל"תושבים" – למי שמשתתף בקשר – אין דמיון. באזור זה רק לזרות ניתן מקום, הזר לעולם לא יהפוך לאזרח. כלומר: גם אם נכיר לא נוכל לתפוס את האחר ואת אחרותו, למרות המאמצים "לעכל אותו".

סובייקטיביות בלתי רציפה: אי ודאות ואמיתות

מבוא לספר Subjetivación discontinua y psicoanálisis י(Puget, 2015).

כיוונים חדשים

החיים, הפרקטיקה המקצועית, ופרקטיקות אחרות מלמדות אותנו שוודאויות צריכות להיות בנות-חלוף. אם הן אינן כאלה, הן הופכות למכשול בדרכנו להתנסות ולהכיר את האחר. זאת על מנת לתפוס את המרחבים השונים שהחיים מציבים אותנו בהם בכל מעשה החיים.

אנו נשענים על הוכחות של השערות וסברות. אם ניפתח לאפשרות להיות קשובים גם לכישלונות, לסדקים, לבקיעים, תוך כדי סיור באזורים לא ממופים, נרשה לעצמנו לאפשר לערעורים ולספיקות להתרחב, ונתעשר.

לא יכולנו לחשוב על ההווה בעבר.

להווה ייחודיות משלו, הוא מציב לפנינו כיוונים חדשים: נקודות מבט ייחודיות, אשר דרכן עוברים זרמים[5] בלתי רציפים בין העבר וההווה.

בעבר נתנו זכות מיוחדת לשיטה הפסיכואנליטית המבוססת על המסגרת האינדיבידואלית ולגילויים של פרויד וממשיכיו. כיום המציאות כופה עלינו לפתח מנגנונים ייחודים, באמצעותם מתברר ומתגלה ההבדל בין האפקט של הנוכחות והאפקט של ההיעדרות. פעם, מנגנונים אלה נראו כמהפכנים ונותרו מחוץ לכותלי האקדמיה והמכונים. היום כבר קיבלו "זכות קיום", והפכו ל"אזרחים".

ברצוני להבהיר שבמודל שיצרנו ברנשטיין ואנוכי, נתנו למושג "Vinculo" ולהתהוות הסובייקטיביות משמעות מיוחדת ומובהקת, בשונה מהשימוש של יוצרים אחרים באזור ריו דל פלטה, או במקומות אחרים בעולם. במאמרו של גרינברג (2012) הדן במושג ה- Vinculo, הוא מוגדר כייחודי לאזור ריו דל פלטה, ועל כן מחליט המחבר שלא לתרגמו, ולהשאיר אותו כמו שהוא. יתר על כן ניסיונות לתרגמו לצרפתית ואנגלית מעוררים קשיים רבים. המתרגמים מתקשים לתרגם את "הוינקולרי" וה"וינקולריות". דבר זה מאשר את שגרינברג חשב: Vinculo הינו מושג מופתי של השפה שנוצר בחלק הזה של היבשת, ומכאן השימוש הייחודי שנתנו לו ברנשטיין ואני. השימוש הייחודי הזה מבדיל אותו מן השימושים שעשו יוצרים אחרים, כולל יוצרים מאמריקה לטינית.

בזמן ההקשבה האנליטית לדרישות הסובייקט, מתחדדת האפשרות לבחור את המנגנון המתאים לכל סיטואציה. עובדה זו מרחיבה את החשיבה והעבודה הקלינית; בתחילת הדרך בכלים אומנותיים, מאוחר יותר עם כלים יותר מתוחכמים. העניין חייב חידושים טכניים שהובילו לגילוי ולפיתוח הפוטנציאל של תפיסת הקשר הוינקולרי. אנו מעדיפים שימוש במושג של פוקו: "מנגנון", שהחליף את המונח "מסגרת", והוא אט אט הולך ומתרחב.

הדרך שהובילה אל הפסיכואנליזה הוינקולרית

הבה ננסה לבחון מדוע ואיך השימוש במנגנונים אלה היכה שורש בפסיכואנליזה של משפחות, זוגות וקבוצות, אשר דרשו עיצוב מחדש של חלק מהמנגנונים שעמדו לרשותנו עד היום.

בתחילת הדרך סברנו שהתיאוריה שעובדה על ידי פרויד הייתה מסוגלת לספק את הכלים הדרושים בכדי לחשוב ולתפוס מה מתרחש ביו שניים או יותר סובייקטים; כמו גם כדי לחשוב על עצמנו באופן שכולל את הקבוצות החברתיות שאליהן אנו משתייכים. חקירה זו נסבה על המשמעות שמתהווה מול אותו אחר, שנעטף על ידי העולם הפנימי של כל אחד ואחד. באותו זמן נראה היה שלא קיים מקום עבור אחר-אלטר-סובייקט של הקשר הוינקולרי המסוגל לחלוק קשר עם הזה-אחר-אובייקט. בניסיון זה נטינו להתבלבל בין ייצוג ונוכחות, ובמילים אחרות, לא הבחנו בין המשמעות של לדבר על ייצוג, למשמעות של לדבר על שניים או יותר נוכחים. תהליכים מקבילים התרחשו בעבר עם מושגים אחרים אשר מהווים כיום את המטא-פסיכולוגיה הפרוידיאנית.

זהו הקו שהוביל מספר תיאורטיקאנים של ריו דה לה פלטה, כגון פישון-ריבייר, בלגר והזוג ברנג'ר. בשנות ה-70 העז פישון-ריבייר לערער על התיאוריות הקלסיות, תוך שהוא מכליל את ההיבט החברתי בסכמה של ידע, תפיסות וגישות שעמם הוא פועל בעולם ועם עצמו (Pichon-Riviere, 1975). תפיסה זו הציעה מושגים תיאורטיים רלוונטיים להיבט אחד של המציאות ולעולם המילים שבו ניתן משקל חזק לפן החברתי.

פישון-ריבייר יצר שיטה בצורת ספירלה דיאלקטית. ספירלה של רכישת ידע הקובעת יחס מיוחד בין הפרטי, הקבוצתי והחברתי. הוא ניסה לעסוק במצבי חיים שונים שבהם אנשים מתמקדים. זאת כמייסדה של הפסיכולוגיה החברתית בארגנטינה, אשר החזיקה באותה תקופה עמדה ביקורתית כלפי התיאוריות הקלסיות. בדרך זו הוא נתן משמעות תיאורטית למושג ה- Vinculo. לאור זאת נוצרה נטייה לקשור את מושג הקשר הוינקולרי שטבענו אנחנו עם תפיסותיו של פישון-ריבייר.

בהמשך, בלגר (Bleger, 1958,1967), תלמידו של פישון-ריבייר ובעל השכלה מרקסיסטית המחויב להשתייכות החברתית, התמקד בגרעינים פסיכוטיים שמקורם במרכזים מעורפלים של האישיות. בלגר חשב על האפשרות שבמבנים חברתיים קיימים אספקטים מעורפלים משום שהסובייקטים שמשתייכים אליהם הנם בעלי אישיות כזו. כתוצאה מכך, אספקטים אלה יכולים להיות הרסניים. גם סילביה אמאטי (Amati, 1985) המשיכה להעמיק בנושאים אלו. אמאטי כותבת על ההשלכות של אותם גרעינים מעורפלים בהשתייכות החברתית במצבים קיצונים. היא דנה בסוג של קונפורמיות שניתן לזהות במבנים חברתיים אלו, כאשר נוטים להסתגל לסיטואציות הפוגעות קשות ביכולת לחשוב.

הדבר המייחד את התיאוריה הוינקולרית שעובדה על ידי ברנשטיין ואנוכי, לעומת התפיסות שהזכרנו, נעוץ בכך שהן מתבססות עדיין על מושגים של ייצוגים. זאת בשונה מהתפיסה שלנו שכוללת את הפרזנטציה ו"ההשפעות של ההווה" במשחק התרפויטי. מרכיבים אלו תלויים וקשורים בהווה ובסיטואציה שנוצרת. בדרך זו אנו יכולים לחשוב על אותם מכשולים בלתי צפויים אשר לא נלקחו בחשבון בעבר במסגרת התיאורטית המסורתית. זוהי התמה שאני תופסת כ"השפעות של ההווה", אותן אלבן בפרקים הבאים.

בחינה מחודשת של המושגים הבסיסים של התיאוריה הפסיכואנליטית עבור המסגרות הוינקולריות הניעה אותנו להפסיק להניח את המושגים האלו במקום ראשוני. ההתלהבות הלכה וגברה תוך שאנו מגלים פנים חדשות של הדיסציפלינה שלנו אשר הביאה אותנו לחתך אפיסטמולוגי בהקשר למה שהפך כבר למסורת.

ההבדלים שגילינו דרשו ניסוחים חדשים. התקשינו להיפרד ממודל בעל גזע אחיד אשר בו הנרקיסיזם הראשוני יתפתח לצורות שונות של האופנים הוינקולרים. בתחילת הדרך המשכנו להיות נאמנים, בצורה חלקית, למסורת. טבענו מושגים שאכן הצביעו על כיוון שמאוחר יותר נחשב כוינקולרי, אך לא היוו חתך אמתי וברור בין התיאוריות המוכרות לתיאוריה הוינקולרית. בתקופה זו דיברנו על אובייקט יחיד (Bernstein & Puget, 1982), וכך שרטטנו מסלול שכולל בקוטב אחד התאהבות, ובקוטב השני רטינה. גישה זו התבססה על המורכבות של המודל המבני-התפתחותי. במילים אחרות, התחלנו לחשוב על הקשר הוינקולרי כהצגה רחבה יותר של תפיסתנו את המנגנון הפסיכו-פרטני, תוך שהוספנו לו יותר מורכבות.

באופן זה, הגענו למסקנה שמדובר בשתי ישויות בעלות ייחודיות נפרדת. הראשונה נקבעת על ידי הלוגיקה של היחיד, השנייה קשורה ביחסים בין שניים או יותר סובייקטים.

בשלב זה היה צורך לחתוך. הגענו למסקנה שהסובייקטיביות מתרחשת במרחבים שונים (Puget ,1988), ולכל מרחב המכניזם והלוגיקה הייחודית לו. לא יכולנו להמשיך לחשוב שכל התפתחות הסובייקטיביות מקורה בתהליכים הדרגתיים שמתפתחים משלב התחלתי ופרימיטיבי. הרגשנו שהחשיבה על פי תפיסה זו מגבילה אותנו מאד. ניסינו לחשוב שכל מרחב מתהווה בצורה שונה, וחולק אותו מקום וזמן. משם נולד הרעיון של לוגיקות ומרחבים חופפים המחוברים בתהליכים בלתי רציפים (Puget, 1989), אותם תהליכים בלתי רציפים שאינם מאפשרים חיבורים הרמוניים. כל זה חולל אוצר מילים חדש, שפה חדשה.

אי לכך, נכפה עלינו להבחין בין הלוגיקה הנפשית של היחיד, לבין התוצרים המתהווים בין שניים: הלוגיקה של השניים. במקום הזה הוטבעה הצורה הנוכחית של המושג Vinculo, מושג שנמצא בשימוש רחב בשפה היומיומית ובשפה המדעית של תיאורטיקנים אחדים. מאותו הרגע חנכנו את המסגרת התיאורטית של הוינקולריות. עד לימים אלה, מושג זה יצר בלבול בהימצאו אצל מחברים שונים. כל מחבר ומחבר עשה שימוש בו בכדי להתייחס לסיטואציות הקשורות לעולם הפנימי של כל סובייקט או לקונסטלציות קבוצתיות. כל אלה נחשבו במונחים שונים מהאופן שבו אני משתמשת במושג. בין המחברים ניתן למנות את פישון-ריבייר, וויניקוט, ביון וקאס. הייתי מוסיפה גם רשימה מכובדת של כותבים ארגנטינאים העוסקים בפסיכואנליזה של משפחות וזוגות. בפרק השני אני ממקדת את השקפתי על מושג זה בתפיסות תיאורטיות אלה.

תוך שהעמקנו בייחודיות של הקשר הוינקולרי, יכולנו להבחין במורכבותם של אזורי היחסים הסובייקטיביים למיניהם. להיות לבדך, עם זיכרונותיך, עם האנליסט, אינו דומה להיותך עם שניים או יותר סובייקטים. סיטואציה זו מחוללת דבר הקרוב ביותר להווה נקי וברור.

הפסיכואנליזה נוצרה ונחשבה בכדי לחקור מעבר לגלוי ובכדי לגשת לזיכרונות הטמונים, לעיוותים, למכשולים ולהתנגדויות. השפה הסימבולית מאפשרת לערוך הקבלות בין הסמוי והגלוי. מטפורות ומטונימיות הן כלים בסיסיים אשר ביכולתם להיות בקשר עם הלא מודע, הבלתי ניתן להכרה והזר-תמיד בהגדרה.

הפסיכואנליזה הוינקולרית מצידה מחדדת את ההקשבה למצבים של "בין", עם היכולת הטמונה לחולל ניסיון, חוויה אחרת, חדשה. אותה חוויה של היות אחר עם אחר, בין שניים או יותר, תוך אפשרות להתמקמות במקומות שונים, חדשים ומגוונים.

במהלך ספר זה, אתעכב ואתייחס למגוון סימנים המצביעים על עבודה וינקולרית. בשלב זה אני מדגישה את המבוכה, ההפתעה והסקרנות. ניסיונותינו אינם חוזרים על עצמם, ובמובן זה החוויות המוכרות אינן תורמות בעבודתנו היומיומית, חוויות אלו מערערות את המוכר, כופות ערכים, דפוסים וצורות מחשבה, שפות, מעוררת קונפליקטים ייחודים לכל קשר וקשר.

הקשר הוינקולרי והעבודה האנליטית

חידוד ההקשבה, תוך גילוי הסימנים הייחודים של הוינקולריות, חולל שינויים מיידים באופן ההתערבות. היכולת להקשיב אם מדובר בביטויים, באקלים הרגשי, בדעות קדומות או במילים השייכות לשפה היומיומית שהיו יכולות להפוך לבלתי מובחנות, הכניסה בעבודתנו מיקוד חדש לסיפורים שהושמעו.

בלוגיקה של היחיד, היו ביטוים שנתפסו כחומר קליני כיוון שהיו בעלי ערך סימבולי וכך פתחו פתח לעולם הפנימי והדחפי של המטופל באנליזה. מה שנשאר מחוץ להבנה האנליטית הוא למשל, הסובייקטיביות החברתית, נושא שבימינו הינו חלק חשוב בסימפוזיונים, בסמינרים ובמרחבי השיח. מסתבר שהפסיכואנליטיקאים החליטו להתמודד כל אחד בדרך שבה תפס את המציאות החברתית.

ככל שהזמן עבר התברר שהתפיסה הוינקולרית לא התאימה לאמות מידה המוסכמות והמוכרות. צפו שאלות: מהו הסטטוס של אותו "אחר", שמדבר כל פציינט במונולוג המתקיים בתוך דיאלוג עם האנליסט? האם החומר יכול רק להיתפס כהשלכה של עולמו הפנימי או ככלי שמאפשר להציג את מרחביו הפנימים בקונפליקט? ובנוסף, האם המחשבה שהאחר הזה ניחן בסגולות ייחודיות יוצרת הבדל בין אובייקט אחד וסובייקט אחר? כאשר באנליזה אינדיבידואלית הקונפליקט מתמקד באחד ממרכיבי המשפחה ובזוג, האם מדובר באובייקט פנימי של המטופל? או האם האחר הזה קיים מחוץ לגבולות של הסובייקט?

אם כך, האם יש תוקף לפרשנות של עולם הייצוגים, או שאנו זקוקים לסוג אחר של התערבויות? האם מדברים על האחר בכדי לא לדבר על עצמנו? או שמדברים על האחר בגלל שהקונפליקט הינו עם האחר הזה או בין השניים? האם במסגרת הוינקולרית לדבר על האחר לא מאפשר לדבר על עצמנו? לדבר על נעדרים אחרים בא במקום הזוג או בני המשפחה הנוכחים? או שזו דרך לתאר סצנות עם הסובייקטים של הקשר? שאלות אלו ועוד שאלות רבות עוזרות להחליט מה הן המגבלות של כל מנגנון ולהתבונן בדינמיקה הייחודית של כל מנגנון ומנגנון.

המרחב הארגוני

כדי להתבונן במרחב הארגוני, אני מתמקדת בשאלה כיצד הסובייקטים משתייכים וכיצד הם מתמקמים בקבוצה. אני יוצאת מנקודת הנחה שהעניין המשותף הופך אותם לשותפים זמניים בסיטואציה ספציפית. בסיטואציה זו הם מתהווים ואינם מפסיקים להתהוות כל הזמן, ולמרות זאת מחזיקים באשליה שהשתייכות זו תתמיד לעולם, דבר שיבטיח את מקומם בעולם כסובייקטים חברתיים.

התפיסות המייצגות את השוני ואת ההבדלים נתפסות באופן שלילי. אותה אשליה משרתת את הרצון לבנות קבוצות מאריכות ימים, מבוססות בחוזים קבועים ויציבים, תוך חיבור הרמוני בין ההבדלים.

מבט חדש על אתיקה ופסיכואנליזה - מושג האחריות

אם אנו מבינים שהסיטואציה האנליטית נבנית בין שניים או יותר סובייקטים, האנליסט והמטופל אחראים על העבודה שהם עושים ביחד. בנקודה זו ברצוני להתייחס לממד האתי. מוצאו של ממד זה מגיע מרגש האחריות. השותפים לקשר הוינקולרי נעשים אחראים לעבודה המשותפת. בולטת כאן האחריות של האנליסט על מכלול ההיבטים המתרחשים במפגש; אילו חומרים הוא בוחר, כיצד ומתי להחליט להתערב. עליו להפעיל את יכולתו להחליט, יכולת שהיא אפיון יסודי בהתהוותנו כסובייקטים. המטלה היא להתמודד עם הבחירה שהוא עצמו או אחרים כופים, כולל סיטואציות קיצוניות שבהן מטלת הבחירה היא בלתי אפשרית. אעסוק בנושא זה בפרק שבע.

היחסים בין דיסציפלינות שונות

לפעמים הולכים ונתחמים מרחבים בעלי משמעות, אשר מתחילים להיפרד אחד מהשני בצורה כמעט בלתי מורגשת או נתפסת. כיוון שהתפתחות של אותם מרחבים היא בלתי צפויה, קיימת חשיבות רבה ליכולת להעניק משמעות לכל אחד ואחד מאותם מרחבים. היחסים בין המרחבים השונים פונים לכיוונים מיוחדים: מרחבים נוקשים המקשים על כל יחסי הגומלין, תהליך בלתי רציף מעשיר המייצר עבודה, יחסים של חדירה הדדית שלא תמיד ניתן לזהותה, וחדירות אשר תוצאותיה אינן ידועות.

היום קל לזהות את מקור עיצובו של הפסיכואנליטיקאי: לפי השפה שבה הוא משתמש, שאינה בהכרח תלויה במסגרת התיאורטית ובתרבות שבה הוא פועל. הפסיכואנליזה המדוברת על ידי צרפתים, אנגלים, ארגנטינאים, לטינו-אמריקאים, אנשי מקצוע אסיאתיים או מאירופה המזרחית, היא בעלת גוונים ייחודים. אם הם נעדרים את אותם גוונים המבדילים ביניהם אפשר לשער שהתרחשה איזו הזדהות מאולצת, המעידה על ליקוי עמוק בהעברה.

במרוצת תהפוכות אלה מתעוררות צורות של גלישות של משמעות, תוך תזוזה של מושגים מקונטקסט מדעי אחד לשני כעין צורה של נדידה: לפעמים מוצלחת יותר, לפעמים מוצלחת פחות. נדידות אלו עלולות להתפתח להתרוקנות הדרגתית של משמעות, ותוצאותיה: איכות מבולבלת של יחסי גומלין. במרוצת המפגשים המדעיים, יכול לקרות שמושגים שנראים בסיסיים עבור הפסיכואנליזה, מאבדים את איכותם כאשר הם ניתנים לשימוש בתיאוריות כה מגוונות.

דוגמא אחת היא גורלם של מושגים כגון הבלתי מודע, העברה ודחף, אשר אמורים להגדיר אותנו כאנליטיקאים. ללא ספק, לא כל אחד מאתנו חושב ותופס את עולם המטופלים באותה דרך. זאת כיוון שלכל אחד תפיסת עולם וערכים שאנו סבורים שמהווים נקודת התייחסות בטוחה ומהימנה.

עלינו להוסיף לזאת את תרומתו של החינוך וההכשרה, המחוללים שינויים בנקודות הראות שלנו. למזלנו, המכשולים שעומדים בדרכינו והמשתנים האין סופיים שמתעוררים בעבודתנו בקליניקה, מערערים את המטען התרבותי שלנו. זאת מבלי לשרש באופן טוטאלי את אמונותינו הנושאות את האיזון הרגשי והאינטלקטואלי של כל אחד ואחד.

ההצטלבות בין הדיסציפלינות השונות והמדעים בדרך כלל אינה נראית. כך קורה שמושגים חדשים, אשר משקפים גילוי או התלבטות משותפת, חודרים בצורת "הברחה" ומתחילים להיות חלק מהשפה היומיומית ומדעית. כך מושגים אלה הולכים ומאבדים, בלי לשים לב, את עוצמת המשמעות שלהם, והופכים לנדושים. אולם לעיתים הם גם מעוררים סקרנות מחודשת. בשפתינו המקצועית הולכים ומשתרשים מונחים השייכים למציאות הווירטואלית, האינדטרמיניזם, שפות המחשבים. שימוש שטחי זה ממלא פרצות או חללים שמתהווים בין העולמות הסמנטיים השונים. לפעמים התפיסה האינטרדיסציפלינרית תוצרת בית מקבלת גוון באיכות תלמאית[6].

אני נזכרת שבזמנו, אנו הפסיכואנליטיקאים היינו מוקסמים מתיאורית הכאוס, ומאוחר יותר מתיאורית האירוע (עפ' Badiou, 1999), שנראו כמשאילות שם למורכבות ולגיוון של תהליכים בהתפתחות הסובייקטיביות. כך פרויד פנה בזמנו למודל של אופטיקה בכדי לעצב את מחקריו ביחס לתפקוד של המנגנון הנפשי. זה לא בלתי אפשרי וגם לא מעוות לחפש במדעים המדויקים במטרה להתקרב להווה וינקולרי. באותו אופן, נדרש להצליב את מחשבותינו עם אלה של הפילוסופים, הסוציולוגים, האנתרופולוגים ואחרים העוסקים בעולם האידאות, כל אחד במסגרת ההתייחסות שלו.

מסלול

ספר זה הינו מסע בין הבעיות המרכזיות שנוגעות לפסיכואנליזה הוינקולרית, אשר חופפות עם אלה שאנו מכירים מהפסיכואנליזה האינדיבידואלית. בפרק הבא אנו מזכירים את המונחים המבססים את התיאוריה הוינקולרית שפיתחנו אסידורו ברנשטיין ואני. לאחר מכן אני פורסת את הייחודיות התיאורטית והקלינית של גישה זו: מושגי חוסר הודאות, הסובייקטיביות החברתית, האלימות החברתית והמדינית, מושג האחריות ויישומם של כל אלו בפרקטיקה; כלומר, מהם הכלים הטכניים המאפיינים נקודת ראות זו. לבסוף אני מפתחת מושג מרכזי לתפיסתי בדרך להבנת הפסיכואנליזה: "המטפל כעד".

סיכום

בלשונה של התיאוריה הוינקולרית, אנו רואים בהתפתחותה "מאורע", שאינו בהכרח קשור לידע קודם. זאת, בניגוד לנטייה האנושית לחפש את הסיבה וההקשר בעבר, ובהווה את ההמשך: "הדגש על החדש מתייחס להעדר רישום מוקדם" (Berenstein, 2001, pp.159).

כאמור, התיאוריה הוינקולרית מבחינה בין שתי לוגיקות: הלוגיקה של היחיד והלוגיקה של השניים. הלוגיקה של היחיד מאפיינת את תהליכי המחשבה של היחיד עם עצמו. היא מתמקדת בכללים של העולם הפנימי ונפתוליו, כאשר במרכז ההוויה נמצאים ייצוגים. בלוגיקה זו קיימת משמעות רבה לעבר, והמנגנון המרכזי שלה הוא ההשלכה. הלוגיקה של השניים מאפיינת את תהליכי המחשבה בנוכחות האחר. המאפיינים שלה הם הבלתי ידוע, הבלתי צפוי, המבוכה, החדש. בלוגיקה זו יש משמעות בלעדית להווה והמנגנון המרכזי שלה הוא הכפייה. בלוגיקה של היחיד מה שמשמעותי הוא מה שאנשים הנם, ובלוגיקה של השניים – מה שהם עושים יחד. במפגש בין האחד לאחר האישיות והעבר של כל סובייקט הופכים משניים, ומה שתופס את המקום העיקרי הוא המפגש, מרחב ה"בין", בקשר המתרחש כאן ועכשיו.

על פי התיאוריה הוינקולרית, הדגש בתוך הקשר ובמפגש הוא על האחר, על השונה. ה"אחרות" לא ניתנת לעיכול למרות המאמצים שאינם נושאים פרי. לכן, בכל מפגש אנושי מתרחשת כפייה: האחד כופה על האחר להגיב כלפיו בעצם נוכחותו. הכפייה היא פעולה מכוננת, יש לה אופי מחייב מכיוון שהסובייקט נאלץ לתת מקום לאחר שלא היה קיים בעבר. המשמעות היא סימן שנצרב אשר מוסיף משמעות חדשה לכל סובייקט בקשר הוינקולרי. הכפייה שונה באופן מהותי מתהליכים של השלכה והפנמה, שהנם של הלוגיקה של היחיד.

בתיאוריה הוינקולרית נושא האתיקה והאחריות תופס חלק נכבד. זאת מכיוון שהאתיקה אינה מהווה עוד תפיסה מוסרית בלבד, אלא מגלמת את האופן שבו אנשים מתקשרים אלה עם אלה ועושים דברים ביחד. בשפה הצרפתית "להשיב" או "להגיב" (responsabilite) פירושה גם תגובה וגם אחריות וחובה. קשר בין סובייקטים מחייב עיסוק בנושא האחריות; זוהי תמה בסיסית ומרכזית בתיאוריית הוינקולו באשר ליחסים בין בני אדם. התיאוריה הוינקולרית נתנה סטטוס חדש למושג האחריות, בניסיון להפריד אותו ממושג האשמה, השייך לעולם הפנימי (Puget, 2015, pp.133). על פי לוינס (1994), אחת הדרכים לגשת למורכבות ולנפתולי נושא האחריות, קשור במגע עם נוכחות האחר. בניסיון לתאר את האחריות כלפי האחר, הוא משתמש בצורה מטפורית זו: הוא מונה את האורח, היתום, האלמנה. עבורם נצטרך ליצור הקשרים שיכילו אותם בצורה שלא יאבדו את מעמדם כזרים ואחרים. האחריות טומנת בחובה הכרח להבטיח הן את החירות של העצמי והן את החירות של האחר (Puget, 2015, pp.136). במילותיו של לוינס:

"בספר אני מדבר על האחריות כעל הסטרוקטורה המהותית, הראשונית והיסודית של הסובייקטיביות. שכן בבואי לתאר את הסובייקטיביות, אני נוקט מונחים אתיים. בהקשר זה האתיקה אינה בחזקת תוספת לתשתית קיומית הקיימת מכבר; אלא כל עצמו של הסובייקטיבי קשור באתיקה, כשזו נתפסת כאחריות. אני תופס את האחריות כאחריות כלפי האחר, הווה אומר, אחריות כלפי מה שאינו שלי, או אפילו אינו נוגע לי; או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי, היינו מה שניצב לנגדי כפנים." (לוינס, 1994, עמוד 72).

לסיום, אנו רוצים להציג בפניכם חוויה אישית ואותנטית של הכותבים והמתרגמים, שמהותה וינקולרית. הכותב האחד גבר ממוצא ארגנטינאי ששפת אמו ספרדית. האחרת אישה ממוצא ישראלי ששפת אמה עברית. בעת כתיבת שורות אלה, אנו מתבוננים על עצמנו בתחילת התהליך של ההיכרות שלנו עם התיאוריה הוינקולרית והעיסוק בה. בהתחלה נמצאנו כל אחד מאתנו בנפרד בלוגיקה של היחיד – בעולם פנימי, בזמן עבר ובשימוש במנגנון ההשלכה. נוכחנו בתנועה מתמדת בין מי שהיינו טרום המפגש ומי שהפכנו להיות בזמן המפגש. בעיצומו של התהליך, כעת, מתוך דיאלוג מתמשך בנוכחות של שנינו, השפה היא שפת ההווה – הכאן ועכשיו, והמיקוד הוא על הקשר בינינו. זוהי לוגיקה של המפגש, של השניים.

יחד עם זה, לפי ברנשטיין, ההרגשה והקבלה של הדברים שאין אנו יכולים להשתנות בהם כואבת לנו, וכן כואב לנו גם מה שאינו משתנה אצל האחר. כמו כן, אין התחלה אחת בלעדית, אלא בכל מפגש יש התחלה חדשה. החדש הרדיקלי הינו מה שמופיע ולא היה מוצג מראש, שאין לו או לא היה לו מקום עד עכשיו, שמפתיע את הסובייקטיביות. העשייה בעבודה הוינקולרית נעוצה בכך שנותנים מקום ויוצרים משהו שעד לרגע זה לא נעשה ולא התקיים. כל סיטואציה וינקולרית יש בה משהו בלתי צפוי, וכל סובייקט חייב לעבור את נפתוליו.

 

הערות

[1] המילה Vinculo במקור משמשת הן על מנת לתאר את המונח "קשר" במשמעותו הרגילה בשפה הפסיכואנליטית והן על מנת לתאר את המשמעות הספציפית של המילה "קשר" מנקודת המבט הוינקולרית. בתרגום לעברית השתמשנו במונחים "קשר" ו"קשר וינקולרי" על מנת להבחין בין המשמעויות.

[2] "מאורע" הוא כינוי להופעה של עובדה, מעשה חדש, שעד אז לא היה לו מקום, ולא ייצוג מוקדם. אף על פי מאורע מתרחש במרחב שסביר היה שיתקיים, לא ניתן היה לתפוס אותו עד לאחר התרחשותו. קיומו מחולל תמורה והופעתו לא תלויה בנטייה מוקדמת, במבנה חבוי או בפוטנציאל.

[3] "נוכחות" היא קיומו הממשי של סובייקט אחר, באופן המאלץ אותנו להכיר בשונותו, ולבחון את האופן שבו האחר רשום בנפשנו, לאור נוכחות זו. כשם ש"בוחן המציאות" מתפתח כתוצאה מההשוואה התמידית בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בוחן הנוכחות מתפתח כתוצאה מההשוואה הפנימית בין האחר כפי שהוא מיוצג בעולם הפנימי, ובין האחר כפי שהוא נוכח באופן ממשי.

[4] "פרזנטציה" היא המופע של האחר כגוף פיזי בעולם. מופע זה אינו בהכרח חופף לנוכחות של האחר, כפי שיובהר בהמשך.

[5] הכוונה כאן ל"זרמים" של מחשבות, ידע וחוויות.

[6] פיג'ט מכוונת לכך שתלמי החזיק בדעה כי השמש והכוכבים סובבים את הארץ, הנמצאת במרכז.

 

מקורות

Amati,S. (1985).”Megamuertos, unidad de medida o metáfora”. Revista de Psicoanálisis Tomo XLII Numero 6, pp.1282-1372.

Bdiou, A. (1999). El ser y el acontecimiento. Manantial, Boenos Aires.

Berenstein I. y Puget,J. (1997),Lo vincular. Buenos Aires, Paidós.

Berenstein, I. (2004),Devenir otro con otro(s). Ajenidad, presencia, interferencia. Paidós. Buenos Aires.

Berenstein, I. (2007) "Sufrimiento vincular y sus transformaciones en el psicoanálisis de familia y pareja” en Actas del IV Congreso Internacional de Psicoanálisis de Familia y Pareja, Buenos Aires ,2010.

Berenstein, I. (2007) Del ser al hacer, Buenos Aires, Paidós.

Berenstein,I.;Puget.J.(1982). Algunas consideraciones sobre psicoterapia de pareja: del enamoramiento al reproche”. Revista de Psicología y Psicoterapia de Grupo,T.V Numero 1,pp.25-40.

Bleger,J.(1958).Psicoanálisis y dialéctica materialista. Buenos Aires: Paidós.

Bleger,(1967).Simbiosis y ambigüedad. Buenos Aires: Paidós.

Borensztejn,C.L.,Rascovsky,A.,Sabsay de Foks,G.,Safdie,E.,Zelcer ,B. (2015). Diccionario de Psicoanalisis Argentino. Buenos Aires: Antigua.

Greenberg J.(2012).Editor`s Introduction “,The psychoanalytic Quarterly,Vol.LXXXI Number3,pp 527-530.

Pichon-Riviere,E. (1975). El proceso grupal .Del Psicoanálisis a la psicología social. Buenos Aires : Nueva Visión.

Puget, J. (2010). “Subjetividad de los mundos internos, subjetividad de los efectos de presencia” en Actas del IV Congreso Internacional de Psicoanálisis de Familia y Pareja, Buenos Aires,2010.

Puget, J. (1989). ”Formación psicoanalítica de Grupo-Un espacio psíquico o tres espacios? Son superpuestos?”. Revista de Psicología y Psicoterapia de Grupo ,XII 1 y2,pp19-38/

Puget, J. (2015). Subjettvacion discontinua y psicoanalisis. Incertidumbre y certezas. Lugar Editorial, Buenos Aires.

לוינס, ע.(1994). אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו. הוצאת מאגנס, ירושלים.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זלצר, ל. , בורשטיין, מ. (2017). נקודת המבט הוינקולרית בפסיכואנליזה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3594

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן3/10/2017

שלום. יחסים בין אנשים נושא חשוב, אני מאמין שפסיכולוגיה וסוציולוגיה עשויים מאד לעזור להבין את נפש האדם ואת אופי יחסיו עם אחרים. בכל זאת, היצור המודע ובמיוחד האדם, מורכבים מהרבה גורמים מפתיעים שלא ברור מקורם ושפועלים מתוך הנפש עצמה וההחלטה ואין דרך לחזותם. היחסים עם האחר יכולים לתרום, אבל חשוב לשמור על העצמיות שלנו ולא להיטמע.