דלתות: הרהורים בעקבות הסרט "פגישה עם לאקאן"
מאת ירון גילת
הטקסט נכתב לצורך הצגה בערב "מטווים" של הרשת הלאקאניאנית שהתקיים בתאריך 29.5.2017.
בשנת 2011, יצא לאקרנים הסרט "Rendez-vous chez Lacan" - פגישה עם לאקאן.
הסרט בן חמישים הדקות שהופק על ידי ג'רארד מילר, מציג את הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הצרפתי, ז'אק לאקאן, כפי שהשתקף בעיניו של מילר כמו גם בעיניהם של כמה מן המטופלים שלו – הלא הם האנליזנדים שלו. כלומר, זו עדות שמושמעת דרך המסננת הסבוכה של יחסי ההעברה. לאקאן, הפסיכואנליטיקאי הדרמטי ואולי המקורי ביותר מאז פרויד, היה גם השנוי במחלוקת מבין כל הפסיכואנליטיקאים הפוסט-פרוידיאניים ועורר סביבו לא מעט מהומה. מהומה שנמשכת עד היום. מהומה שלא נעדרת גם מן הסרט הזה.
הרשימה הבאה מציגה את האופן המסוים שבו אני חשבתי את המהומה הזו, שניבטה אלי מן הסרט. היא מציגה את האופן הייחודי שבו טבע בי הסרט הזה את טביעתו, את המהומה שהוא עורר גם בי.
אם כן, אגש לעניין עצמו: מדובר על דלתות.
הסרט מתחיל ומסתיים בדלת ולאורכו חוזר מוטיב הדלת, פנים וחוץ, ללא הרף.
הקריין, ג'רארד מילר, אחיו של חתנו של לאקאן, פותח בסצנת ילדות [דקה 0:57]:
"As for myself it was here in Venice in the early 70's that I understood for the first time who he was. At the age of 20 my elder brother, Jacques Alain, had become Lacan most loyal student after he married Lacan's daughter, Judith In, 1966. [1:14, in the movie: a view of a big wooden door] We went together on a holiday as a family. One day finding a church we'd hope to visit was closed, Lacan banged the door so insistently that he finally roused the decan. I do not know what Lacan whispered in his ear but the decan immediately opened his church and made a point of giving us the grand tour. I thought how amazing this Lacan is, able to open doors that have every reason in the world to remain closed".
- פרסומת -
בדקה 4:10 אנחנו צופים בדלת הכניסה לבניין שבו גר לאקאן. בדקה 4:18 נכנסים למשרד של לאקאן. בדקה 18:30 צופים בדלת המשרד הלבנה. בדקה 19:04 דלת המשרד נפתחת בתנועה. בדקה 19:37 מבט מקרוב על דלת המשרד הפתוחה לכדי מעט יותר מסדק; גבר, מקשיב בשתיקה מחוץ לחדר דרך הדלת הפתוחה. בדקה 19:56 Joseph Attie, אנליזנד:
"Lacan would close the door behind him. Often he forgot, let's say, to close it. As a result, everyone waiting can hear every word. That's when you realize that the oedipal drama is really rather monotonous, after all".
זו הפעם הראשונה בסרט שהדלת נקשרת לדרמה האדיפלית. הקשירה הזו אינה זרה לפרויד – בפירוש החלום הבית הוא הגוף, והדלתות הן פתחיו - שערי הכניסה והיציאה.
מיד אחר-כך, דקה 20:25, Lilia Mahjoub; הפעם אישה מדברת, אנליזנדית. הפעם מתוך החדר. מבקשת מלאקאן לסגור את הדלת:
"There were several times when I'd say something to him… that he left the door open! I was lying on the sofa, I'd say, 'listen, can you close the door?'"
לקראת סיום הסרט – "לאקאן בטלוויזיה". העורך הטלוויזיוני "סגר בפניו את הדלת". השידור נפסל. נמצא לא מתאים, לא מובן, אניגמטי מדי, עלוּם מדי. לאקאן נלחם על עליית השידור. כמו בסצנת הפתיחה, גם הפעם מצליח לאקאן "לפתוח את הדלת" והתכנית עולה לשידור. על כך, בדקה 43:56, אומר הקריין, ג'רארד מילר, שלאקאן ידע לשמור על העקרונות שלו, שהוא ידע על "Never betray your desire".
וצלם התכנית ההיא משנת 1973, Benoit Jacquot, מוסיף [43:58]:
"Lacan wanted things done here and now, with no compromises. And he went into battle. He attacked the network from the lowest echelons, giving them orders by phone, brooking no refusal, calling the key people, whose paths he might have crossed, in one way or another, as patients, perhaps. All were drafted. Phone calls from doctors, letters, notes, memoranda, subtle threats… here and there… it ended up creating a rumor effect which kept intensifying… until Lacan himself sensed that not only would it air, but it would air at the most unlikely time slot, for those people, and it would work".
המראיין שואל באיזו משבצת שידור שודרה התכנית, והתשובה:
"Saturday night on prime time, two Saturdays in a row. Right after the news, on Channel 1. It was amazing"
כך, הסרט " פגישה עם לאקאן" מתוּחם בשני סיפורי עלילה, סיפור אחד פותח את הסרט וסיפור שני סוגר אותו, אלא שבתוך כל אחד מהם פתיחות וסגירות משל עצמם: בסיפור הפתיחה דלת הכנסייה סגורה, ובסיפור הסיום, "דלת" השידור הטלוויזיוני סגורה. ושתיהן נפתחות בפני לאקאן.
מה מציג הסרט? הרבה. אדם ש"עבר את כל הגבולות", פרץ נורמות מקובלות, ככל שאפשר להניח את קיומן של אלו. בסרט, לאקאן מגלם בדמותו, דרך דיווח של עדים, את העובדה שההכרה בעולם הכללים – עולם האיסורים והדיפרנציאציות של התרבות, כמו גם ההכפפה לקודים החברתיים שמקורם במקום כלשהו "בחוץ" – היא הכרה כוזבת. לאקאן הוא השטן, הדיאבּלוֹ, הדיאבּלוֹ של האיווי [3:49], שמעורר את האיווי של האנליזנדים שלו, שכולו איווי מעוּרר בעצמו. כאילו אין שום אידיאולוגיה שלטת. מה שחשוב באמת מושג דרך האתיקה של הממשי. האחר הגדול אינו קיים ואין טעם לחפש אחריו. הביטוי המעשי של האתיקה הזו הוא ה"אקט", ובסרט אנו שומעים על האקט של לאקאן. לאורך כל הסרט, נעשה ניסיון עז לתת הוכחה לקיומו של אדם שחי ופועל בכיוון של האיווי שלו. בגדול, הוא ממציא את הפסיכואנליזה מחדש, פותח דלתות לאפשרויות חדשות ודלתות ה-IPA נסגרות מאחוריו. אבל גם בדברים הקטנים לכאורה, בקליניקה, הוא פותח דלתות, סוגר דלתות, משאיר דלתות פתוחות, ממלא מגירות בכסף, גובה מחירים מופקעים או שלא גובה בכלל, דוחף ידיים לכיסים של לקוחות, נותן לאנליזנדים להמתין שעות, ממלא את חדר ההמתנה במטופלים. במקומות אחרים אפשר לקרוא שהיו מקרים שלאקאן העניק "טיפול" בעודו מסתפר, עושה פדיקור או מודד חליפה, שהוא גבה 110 לירות סטרלינג ל"פגישה" של פחות מדקה על מפתן משרדו, או שסתם פתח את הדלת, לקח מהמטופל את הכסף וסגר את הדלת בפניו. לאקאן, בתנועה מתמדת, ללא הפוגה, כמעט ללא התחשבות במה שמקובל או במה שלכאורה מוסכם. האקטים האלה של לאקאן הם פעולה קיצונית, מזעזעת, נטולת סיבה ניתנת לזיהוי. זו פעולה הכרוכה בדחייה מוחלטת של הציוויים והאיסורים הסימבוליים.
סלבוי ז'יז'ק כותב:
"כל אקט ראוי לשמו הוא "מטורף" בכך שלא ניתן להסבירו בשום אופן: באמצעותו אני מטיל על כף המאזניים הכל, לרבות אני עצמי, זהותי הסימבולית; האקט הוא אפוא תמיד "פשע", "עבירה" על גבולות הקהילה הסימבולית שאליה אני משתייך. האקט מוגדר באמצעות סיכון בלתי נמנע. בממד היסודי ביותר שלו, הוא תמיד שלילי, דהיינו אקט של השמדה, של ביטול - לא זו בלבד שאיננו יודעים מה תהיה תוצאתו, השפעתו הסופית איננה משמעותית בסופו של דבר, אפילו משנית ביחס ללא! של האקט הטהור" (ז'יז'ק, 1992, עמ' 57).
- פרסומת -
בסרט מתואר לאקאן לכאורה כל כך שיגעוני, עד כדי שאפשרי להציע שישנה אנליזה לאקאניאנית וישנה אנליזה אצל לאקאן ואין זה מן הנמנע שאין זהוּת בין שתי אלה. ומאידך, האם אין יסודה של הפסיכואנליזה בפרטיקולרי, בחד-פעמי, בלא צפוי, במה שלא יעלה על הדעת?
נאמר על לאקאן שאמר לתלמידיו "אתם תאמרו שאתם לאקאניאנים, אני פרוידיאני". לאור כל זאת, נוכח אותו לאקאן שניבט אלינו מן הסרט, יכול אדם לשאול: מה פירושו של דבר "להיות לאקאניאני"? האם להיות לאקאניאני משמעו להילחם עד חורמה על מה שאתה מזהה בתור הכיוון של האיווי שלך? עד היכן ועד מתי על האדם לפעול או להילחם בכיוון של האיווי שלו? עד היכן ועד מתי על האדם להישאר נאמן לאיווי שלו? האם מלחמה כזו כרוכה בהכרח בחציית גבול? האם החתירה ל"פתיחת הדלתות" היא ציווי אתי? ואולי מה שנראה כדלתות אינן דלתות בכלל?
"Please give this a thought – a door isn’t entirely real. To take it for such would result in strange misunderstandings. If you observe a door, and you deduce from it that it produces draughts, you’d take it under your arm to the desert to cool you down" (Lacan, 1990, p. 301).
מקורות
פרויד, ז. (1900). פירוש החלום. תל אביב: עם עובד, 2000.
ז'יז'ק, ס. (1992). תיהנו מהסימפטומים: הוליווד על ספת הפסיכולוג. תל אביב: ספריית מעריב, 2004.
Lacan, J', In J.-A. Miller (ed.). (1990). The Seminar of Jacques Lacan: Book II. Cambridge: Cambridge University Press.
