פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

חקר האובדנות בישראל- האם ניתן למנוע את ההתאבדות הבאה?

הכנס "להבין כדי למנוע" בארגונם של ד"ר יוסי לוי בלז וד"ר סמי חמדאן, איגד בתוכו מקבץ מרשים של מחקרים מהארץ ומהעולם, המוקדשים כולם למטרה הדוחקת של מניעת התאבדות. הכנס נפתח בדבריו של אב שכול, המבטאים את תחושות האשמה המלווה למשפחות שאיבדו את היקר מהכל. חלקו הארי כלל הרצאות מאת חוקרים מובילים בתחום, לצד חוקרים צעירים ומבטיחים, הסוללים את הדרך לאפיקים חדשים למניעת אובדנות. הכנס הותיר תחושה של דחיפות, בתיאורו את ממדי התופעה והשלכותיה, לצד תקווה מלווה באופטימיות באשר לעתיד היכולת למנוע את ההתאבדות הבאה.

מתפרסם מ 11/7/2017 | 1,705 צפיות

תגיות:

חקר האובדנות בישראל- האם ניתן למנוע את ההתאבדות הבאה?

רשמים מכנס ״להבין כדי למנוע״1

מאת אן הברמן

 

"להבין כדי למנוע", הכנס המדעי לחקר האובדנות בישראל החמישי במספר, התקיים ב- 15.05.2017 במכללה האקדמית תל אביב-יפו.

 

אולם ההרצאות רחב הידיים במכללה האקדמית תל אביב-יפו היה מלא עד אפס מקום. כשגם המדרגות החלו להתמלא, נפתח אולם נוסף בו שודרו ההרצאות בוידיאו. האווירה במקום במהלך דברי הפתיחה של מארגני הכנס, ד"ר סמי חמדאן מהאקדמית תל אביב-יפו וד"ר יוסי לוי בלז מהמרכז האקדמי רופין, הייתה של תחושת שליחות כמעט. אכן, ככל שהלכו ונפרשו בפני הקהל הנתונים המדאיגים, ולצידם מחקרים חדשים ומבטיחים בתחום הטיפול באובדנות, החשיבות של כנסים מהסוג הזה התבלטה עוד יותר. ד"ר יוסי לוי בלז ציין כי עלתה בפניו בקשה לקצר את הכנס, שנמשך משעות הבוקר המוקדמות ועד אחר הצהריים המאוחרות, אולם עושר המחקרים והידע המצטבר בתחום לא אפשרו לעשות זאת. אכן, הידע שהוצג בכנס היה מגוון ביותר ומשמעותי. על כן תסלחו לי אם אשתמש באותה סיבה בדיוק כדי להסביר את אורכה הלא צנוע של סקירה זו.

המילה "אובדנות" מעלה דימויים שונים אצל כל אחד. עבורי, המילה הזו מחוברת לפנים מסוימות- ליוני (שם בדוי) שהתאבד בגיל 22, לפני כמעט שש שנים. לא הייתי קרובה אליו במיוחד. אבל האובדן שלו היה מורגש. הוא היה מוכשר מאוד, והשיחות שלנו לימדו אותי על אדם רגיש ומקסים. אני מצרה על כך שלא זכיתי להכיר אותו יותר לעומק. התמונה של יוני שבה ועלתה לנגד עיניי לאורך הכנס. היא יצרה אצלי תחושה כי השפה של הכנס- המחקרית בעיקרה- איננה מעבירה די הצורך את איכות החוויה האישית של המתאבד וקרוביו. הרגעים שבהם ניתן לכך מקום היו מעטים, והם היו מרוכזים בעיקר בהתחלה ובסוף הכנס. עם זאת המקום שתפסו הורגש ותרם לאפשרות להתחבר לחוויה שמאחורי המספרים.

כך למשל, כחלק מדברי הפתיחה, ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים", הקריא מכתב שכתב לערן בנו, שהתאבד לפני כ-20 שנה. המכתב הביע באופן מוחשי את רגשות האשמה הקשים, שהם פעמים רבות נחלתם של אלה שנשארים מאחור. ההתאבדות הגיעה כהפתעה מוחלטת עבור בני המשפחה, סיפר אדרת. אולם בדיעבד, ניתן היה לזהות סימני אזהרה. התברר, למשל, כי ערן כתב על רצונו למות באחד הפורומים. חלק מהתגובות עודדו את ההחלטה, וסיפקו עצות כיצד להפעיל m16. ייתכן והמגיבים התייחסו לכך בהומור. הם וודאי לא חשבו שהוא באמת הולך לעשות את זה.

אני נזכרת בהרצאה שנכחתי בה של פרופ' תומס ג'וינר, מחוקרי האובדנות המובילים בעולם, בה הסביר כי הסיכון להתאבד עולה משמעותית כשקיימת כוונה או תוכנית. "לפני שהגעתי הנה, אמרתי לאשתי שאני מתכוון להגיע לישראל לתת הרצאה", הוא אמר, "אז קניתי כרטיס, עליתי על מטוס, והנה אני בישראל, נותן הרצאה". אבל כשזה מגיע לרצון להתאבד, החברה נוטה שלא לוקחת ברצינות כשאנשים מביעים את כוונתם למות. שלוש ההרצאות של המושב הראשון, התייחסו בין היתר לשאלה האם באמת ניתן לזהות את הסימנים המוקדמים? ומהם אותם סימנים?

מושב ראשון: מניעת אובדנות בקבוצות סיכון- מהלכה למעשה

אובדנות במבט כללי- לאן הגענו ולאן אנחנו הולכים?

המושב הראשון בהנחיית פרופ' אבשלום אליצור נפתח בהרצאתו של פרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, שסיפקה מבט רחב על הסטטיסטיקה של האובדנות, על הגורמים ודרכי טיפול. רוחב היריעה של ההרצאה היווה נקודת פתיחה מתאימה לכנס. התאבדות, ציין זלצמן, היא סיבת המוות השנייה בעולם, והראשונה בישראל, בקרב צעירים בני 15-24. ביחס לעולם, ישראל נמצאת ב"מקום טוב" עם 540 התאבדויות בשנה. יחד עם זאת, בצה"ל המצב חמור- כ-26% מחללי צה"ל התאבדו. בעשור האחרון הייתה ירידה חדה בשיעור ההתאבדות, הנובעת מהירידה במספר הגברים המתאבדים. אצל הנשים לא נמדד שינוי משמעותי. כשמתסכלים על ניסיונות התאבדות, לעומת זאת, נרשמת עלייה בשנים האחרונות. על כל "ניסיון התאבדות מוצלח", היו 20 ניסיונות התאבדות שלא הסתיימו במוות.

לאחר מכן, עבר זלצמן לדבר על מחקרים אחרונים שנעשו בתחום, ובכך נתן את יריית הפתיחה לדגש המחקרי של הכנס. אחד המחקרים עסק בפגיעה עצמית שאיננה אובדנית (non suicidal self-injury; NSSI), אשר בעבר נהוג היה להתייחס אליה כתופעה נפרדת מספקטרום האובדנות. מאמר מהשנה האחרונה סותר טענה זו. נמצא כי אנשים אשר חותכים את עצמם עד גיל 25, הם בעלי סיכון גבוה יותר להתאבד אחרי גיל 25. מחקרים אחרים התמקדו בגורמים מקדימים נוספים לאובדנות. מחקר שנעשה בקרב חיילים ישראלים, מצא כי אנשים עם יכולת ויסות רגשי נמוכה, בשילוב עם כאב נפשי גבוה, יהיו בסיכון גבוה יותר להתאבד.

מבחינת טיפול, העדויות המחקריות מצביעות על יעילות מירבית כאשר ניתן שילוב של תרופות ופסיכותרפיה, לעומת כל אחד מהשניים בנפרד. מחקר אחר השווה סוגי טיפולים שונים בדיכאון, ומצא כי לא היה הבדל גדול בין סוגי הטיפולים השונים. המחקר תומך בגישה הטוענת שהקשר הטיפולי הוא המרכיב התרפויתי האמיתי בפסיכותרפיה.

כתו סיום, מזכיר זלצמן את המקרה של ריסוק מטוס הלופטהנזה הצרפתי ב-2015 על כל 150 נוסעיו. טייס המשנה, צעיר בן 27, נעל את עצמו בתא הטייס וריסק את המטוס בכוונת תחילה. לאחר מכן התברר כי סבל מדיכאון, ויומיים קודם לכן היה מאושפז בשל מצב פסיכוטי. רוב מקרי האובדנות, כמובן, אינם מערבים קורבנות נוספים. אלו שכן, בדרך כלל מערבים פסיכוזה, או כעס רב מאוד, מסביר זלצמן. בעוד שההרצאה של פרופ' זלצמן סיפקה מסגרת כללית ביותר לחקר האובדנות, רמת המיקוד עלתה בהדרגה בשתי ההרצאות הבאות של המושב הראשון.

התנהגויות סיכון כמבשרות אובדנות בקרב מתבגרים

ד"ר סמי חמדאן דיבר על חמישה גורמים ספציפיים המנבאים אובדנות. למשל, התאבדות של קרוב מדרגה ראשונה מעלה את הסיכון פי שבעה. גורם מרכזי נוסף הוא משבר זהות. אנשים שמרגישים קרועים בין זהויות, או שאינם מוצאים את מקומם בחברה, הם בעלי סיכון מוגבר להתאבדות. משבר זהות יכול להיות אתני, חברתי, מיני או דתי. כאן אני שוב נזכרת ביוני, שהיה גיי. מהצד, היה נראה כי הוא מקובל על ידי הסביבה שלו. אולם משבר זהות, כפי שיתואר בתיאור המקרה בהמשך, איננו תמיד פשוט לזיהוי על ידי הסביבה.

הגורמים הבאים שדיבר עליהם הם שכיחים במיוחד בקרב בני נוער. הראשון שבהם הוא פציעה עצמית ללא כוונה אובדנית. כשמדובר על התופעה בקרב בני נוער, עומד בבסיסה בדרך כלל ויסות רגשי לקוי. אנשים אלו בדרך כלל מתקשים לבטא את הרגשות שלהם, מגיבים בצורה רגשית קיצונית לבעיות שהם נתקלים בהם ומתקשים לפתור אותן. חשבתי על כך שלעתים קרובות, גורמי מקצוע ממהרים לקטלג פציעה עצמית ללא כוונה אובדנית כ"הפרעת אישיות גבולית". חמדאן אומר שלפחות כשמדובר בבני נוער, עוד לא ניתן לדבר על הפרעות אישיות. יש להסתכל על הגורמים הייחודיים להם בהקשר לתופעה, ולספק להם כלים טובים יותר לויסות רגשי ופתרון בעיות.

שני הגורמים הבאים נוטים להיתפס פחות כקשורים לאובדנות. שתיית אלכוהול מוגזמת (binge drinking) גם היא נמצאת במתאם עם אובדנות, בשל גורמי תיווך שונים. למשל, סיכון מוגבר לתוקפנות- כולל תוקפנות עצמית, לקות בקבלה החלטות ואימפולסיביות. כמו כן, אנשים הסובלים מביישנות כתכונה הם בעלי סיכון גבוה יותר לדיכאון ולהתאבדות. רבים מהם מפתחים הפרעת חרדה חברתית המקשה עליהם להרגיש שייכים בחברה ולפנות לעזרה. הם גם נוטים לשימוש מוגזם באלכוהול כדרך להפחתת עקבות. מרבית הגורמים הללו הם אינטואיטיביים, אך עדיין, חשבתי על כך שהם יכולים בקלות לעבור מתחת לרדאר. Binge drinking או ביישנות, למשל, הן התנהגויות נפוצות מאוד בקרב בני נוער, ויכולות לקבל תווית של "שלב כזה". נערים החווים מצוקה לא בהכרח יפנו לעזרה מיוזמתם. עלינו לשים לב לגורמים הללו, ולא להתייחס אליהם בקלות ראש.

תהליכי צמיחה בקרב שארי התאבדות

ד"ר יוסי לוי בלז כיוון את אלומת האור לאלו שנשארו מאחור לאחר האובדן. שארי התאבדות מוגדרים ככל אותם אנשים אשר הושפעו באופן משמעותי מהאובדן. כל התאבדות משאירה אחריה כ-25 אנשים המושפעים באופן משמעותי, ובסך הכל יש בישראל כחצי מיליון שארי התאבדות. אינני נמנית על ההגדרה הזו, אך עדיין, ההתאבדות של יוני הייתה עבורי זעזוע והלם בזמנו. ולמרות שעברו שנים, הוא עובר במחשבותיי לעתים לא רחוקות. לאחרונה, כמעט מבלי לשים לב, הוא נכנס כדמות באחד הסיפורים הקצרים שכתבתי. ההשפעה של כל התאבדות מחלחלת למעגלים רחבים יותר מכפי שאולי נדמה.

ביחס לשכול שאיננו כתוצאה מהתאבדות, שארי התאבדות נוטים לסבול יותר מרגשות אשמה, מסביר לוי בלז. אולם, ניתן לזהות אצלם גם מגמה אופטימית יותר- של צמיחה הנוצרת ומתפתחת מתוך האובדן הנורא. לוי בלז משתמש כאן בתמונות מהשריפה בכרמל כמטאפורה. ברגע שאחרי השריפה, האזור שחור ומפויח לחלוטין. שנה לאחר מכן, קרחת ירוקה ורעננה נצפית במרכז האיזור השרוף. ובחלוף כמה שנים, המקום כבר מלא בצמחייה ירוקה. אפילו זנים חדשים יכולים כעת לצמוח. למרות זאת, חלק נותר מפויח ופגוע.

בדומה, בתהליך המכונה "צמיחה פוסט-טראומטית", לצד הכאב הבלתי נסבל מתרחש שינוי פסיכולוגי חיובי. נוצרים שינויים ביכולת לשאת כאב וקושי, בעומק היחסים הבינאישיים, כמו גם בסדרי העדיפויות ובפילוסופיית החיים. לוי בלז מזכיר את פרנקל, שאומר שמתוך הסבל והטרגדיה, ניתן למצוא משמעות. תומס ג'וינר שהוזכר בהתחלה, איבד את אביו שהתאבד כשהיה בקולג'. מאז הפך את חייו למפעל המוקדש לחקר האובדנות ולמניעתה. עד היום, פרסם כ-500 מאמרים בנושא, והיד עוד נטויה. צמיחה לוקחת זמן, ואיננה מתרחשת אצל כל אחד, אך יש מאפיינים שתורמים לה. אנשים שמצליחים לדבר ולשתף לגבי המצוקה שלהם, נמצאים במקום טוב יותר מבחינה פסיכולוגית לאחר האובדן. "צמיחה היא לא בריחה", מציין לוי בלז לסיום, ומזכיר את הצורך בהקשבה לתהליכי צמיחה לצד ההתייחסות לכאב, בקונטקסט הטיפולי. הרצאתו של לוי בלז, לתחושתי, שילבה באופן רגיש ומפרה את המחקרי והאיכותני, ואת הרגש והחוויה הנמצאים מאחורי המילה "התאבדות".

מושב שני: מחקרי הדור הבא

"צעירים יקרים, אתם הפרחים ואנחנו הזבל שממנו אתם צומחים"- עם הציטוט הזה פתח יובל את המושב השני, שהקודש כולו לחוקרים צעירים בתחום האובדנות. המחקרים השונים היו מרשימים, והדגישו את המקום החשוב שלוקחים החוקרים הישראלים בתחום. חלקם היו בעלי פוטנציאל ממשי לפיתוח התערבויות טיפוליות באובדנות, ואחרים נגעו בנושא מזוויות שזכו לפחות התייחסות מחקרית עד כה.

המחקר הראשון שהוצג, של אור דוד מהמרכז האקדמי רופין, התמקד בחוויה של אנשי טיפול אל מול מטופלים אובדניים. למרות שכ-97% מאנשי הטיפול יפגשו במטופל אובדני לאורך הקריירה שלהם, הממצאים של דוד מעלים אמביוולנטיות רבה בקרב מטפלים לגבי הטיפול במטופלים אובדניים. מבין המטפלים שהשתתפו במחקר, חלק גדול נטה להפנות מטופלים אובדניים. זאת במיוחד כשמדובר במטפלים צעירים, או בעלי תחושת כשירות או מחויבות פחותה יותר. הממצאים הללו מעלים את השאלה, האם הנטייה הזו היא מוצדקת או לא כשמדובר במטפל צעיר או בעל הכשרה פחותה? והאם כל הפנייה בהכרח תטיב עם המטופל? התשובות לכך אינן חד משמעיות, אך הכשרה נוספת למטפלים תוכל לצמצם את תדירות ההפניות. רגע לפני שעברנו להרצאה הבאה, מאת יעקוב אופיר מהאוניברסיטה העברית, פרופ' יובל הזכיר לנו שהטיפול הפסיכותרפי הראשון בעולם הסתיים בהפנייה- כאשר ברויר הפסיק את הטיפול באנה או, לאחר שהרגיש משיכה כלפיה.

המחקר של אופיר עסק בביטויי אובדנות ברשת החברתית. במרכזו עמדה השאלה, האם ניתן לזהות את הכתובת על הקיר – של הפייסבוק? פוסטים שהציג אופיר, כמו: "אל תנסו להשיג אותי!! אני הולכת והפעם לעולמים. להתראות עולם אכזר!" המחישו את השפה הרגשית, הדרמטית, המשמשת בני נוער כדי להביע כאב, כמו גם את השימוש ברשת החברתית כאפיק לויסות רגשי והבעת מצוקה. בלטה עבורי במיוחד כמות הלייקים הלא מבוטלת שקיבלו פוסטים אלו. האם צריך לקרוא אותם כהזדהות עם הכאב, כ"שמחה לאיד", או אולי כסוג של תמיכה נפשית? יש לזכור כי השפה של בני נוער היא שונה משל מבוגרים, והמשמעות של לייק איננה מצומצמת ל"אהבתי" בלבד.

אופיר זיהה במחקר את המאפיינים הייחודיים של פוסטים דיכאוניים של בני נוער. אלו כללו: מצב רוח שלילי ("מרגישה שבורה"), ירידה בעניין והנאה ("אין לי כוח לכלום") ונטייה לקטסטרופיזציה (למשל, סימני פיסוק באורך משפטים). מאפיינים נוספים הם סגנון פואטי דרמטי (כמו ציטוטים משירים דכאוניים) והטחת אשמה ("למה כשאני צריכה אתכם אתם נעלמים?"). המחקר מצא ששבעה מתוך עשרה אנשים שפרסמו פוסטים דכאוניים, אכן סבלו מדיכאון. כלומר, גם כאן, אין לקחת את הסימנים האלו בקלות דעת. המחקר של אופיר הלך צעד אחד קדימה, ובחן את אותה קבוצה של מתבגרים הסובלים מדיכאון, אך לא מפרסמים פוסטים דיכאוניים. נמצא כי מתבגרים אלו, סובלים פעמים רבות מדחייה חברתית ומבריונות. היוזמה הזו של זיהוי המאפיינים של דיכאון ברשת החברתית אצל בני נוער היא מבורכת בעיניי, שכן זה המקום הראשון שהם פונים אליו פעמים רבות במצבי מצוקה. אך יש לזכור, שמרחב המחייה שלהם ברשת, איננו מוגבל לפייסבוק. אפליקציות פופולריות כגון סנאפצ'אט מעלות אתגר למחקר דומה כיוון שהתמונות בהן נמחקות תוך זמן קצר.

גם המחקר הבא, של דניאל לוי מהאקדמית תל אביב יפו, עסק בשימוש באינטרנט אצל בני נוער. כ-30% מבני הנוער במחקר שלה דיווחו על התמכרות לאינטרנט. התמכרות לאינטרנט הוגדרה כשימוש באינטרנט אשר מפריע לתפקוד בחיי היומיום. אני מעריכה שהמספרים גבוהים עוד יותר, שכן ייתכן ובני נוער רבים לא רואים את השימוש הבלתי פוסק שלהם בסמארטפון כהפרעה לתפקוד היומיומי. המחקר של לוי גילה כי התמכרות לאינטרנט קשורה לבעיות שינה, ושניהם יחד מנבאים דיכאון בבני נוער. הממצא הזה מצטרף להבנה של תפקיד האינטרנט בדיכאון אצל בני נוער.

לאחר מכן, הציגה שרית אבישר מהמכללה האקדמית רופין את המחקר שערכה בנושא סטיגמה בקרב שארי התאבדות. מצאתי את ההבחנה שלה בין סוגי הסטיגמה השונות מעניינת- הסטיגמה שקיימת כלפי משפחות המתאבדים באוכלוסייה, שונה מהסטיגמה בקרב שארי ההתאבדות עצמם. ואלו יכולות להיות שונות מהסטיגמה ששארי ההתאבדות מעריכים כי החברה מפנה כלפיהם. הממצא המרכזי היה שרבים משארי ההתאבדות חוששים מסטיגמה של החברה כלפיהם. העמדות שלהם כלפי עצמם היו שליליות פחות מהיחס שהם ציפו לקבל מהסביבה.

פאנל הצעירים הסתיים במחקר של בר ארדיטי ותום אלבו בנוגע לאובדנות בקהילה האתיופית. בעוד שקיים איסור חמור על התאבדות בקהילה זו, מסבירה ארדיטי, הסיכון להתאבדות בה חמור במיוחד. למרות שהטענה הזו לא הייתה חדשה לי, הנתונים בפועל היו מסמרי שיער. בעוד שבקרב עולי בריה"מ שיעור ההתאבדות גבוה פי שניים לעומת ילידי הארץ, שיעור ההתאבדות בקהילה האתיופית גבוה פי שבעה. ומתוך 90 הצעירים האתיופיים שרואיינו לצורך המחקר, לא מפחות מ-50% מתוכם חוו מחשבות אובדניות בחודש האחרון. אחוז השימוש באלכוהול וסמים עמד על 40%.

הממצאים שלהן התכתבו עם הדברים של ד"ר חמדאן לגבי משבר זהות: ככל שהמשתתפים במחקר הביעו יותר קונפליקט בין הזהות הישראלית והאתיופית שלהם, כך היו להם רמות אובדנות, דיכאון ושימוש בחומרים גבוהות יותר. אחד הדברים שנמצאו כתורמים לצמצום משבר הזהות הוא חיבור מחודש לזהות האתנית. היה מאיר עיניים במיוחד לשמוע על התחושות ששיתפו בהן חלק מהמשתתפים, אשר שיקפו תחושות אפליה, גזענות קשה וחשדנות כלפי הקהילה האתיופית, וכן ציניות לגבי האופציה לשינוי ("לא סומכים עלינו", "רוצים אותנו רק לעבודות שחורות").

המחקר האחרון, כמו גם המחקרים השונים שהוצגו עד כה, הדגישו את הצורך הרב שלנו כחברה לפעול על מנת לקבל את השונה, כמו גם לשים לב לסימנים הבולטים פחות כשמדברים על אובדנות. לנער שכותב את הפוסט הדיכאוני- אך גם לנערה שלא. למי שנראה בסדר כלפי חוץ, אך בפנים חווה קונפליקט בין זהויות.

כיתת אמן: שיחה עם פרופ' גיל זלצמן

לאחר ההפסקה וטרם ההרצאה הבאה, ערך ד"ר סמי חמדאן ראיון של פרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש בבית חולים גהה. הראיון הבלתי רשמי באופיו הרגיש במקום, בין ההרצאות המחקריות העמוסות של המושב הראשון והשלישי. השיחה נעה לסירוגין בין הכובע המחקרי והטיפולי של זלצמן. "כמה קשה לגעת באובדנות?" שואל חמדאן, ומתכוון לכובע השני.

"אתה לא יכול לעזור לאדם אובדני אם אתה לא מבין איפה הוא נמצא", ציטט בתגובה זלצמן את ישראל אור-בך ז"ל, שהיה חוקר מוביל בתחום האובדנות וממייסדי עמותת "בשביל החיים". יש צורך גם להבין את המקום האפל שנמצאים בו המטופלים, וגם להיות אדם אופטימי שאוהב את החיים, מסביר. "אני חושב שאם מישהו בתחום מרגיש שזה מתחיל להשפיע עליו צריך לעזוב את התחום". נזכרתי בשאלה שהעלה המחקר של אור דוד, לגבי הרתיעה של אנשי טיפול ממקרים אובדניים. ההערה של זלצמן עונה על השאלה הזו במידה מסוימת, ומפנה את הזרקור לכך שמדובר בעניין אינדיבידואלי במהותו.

השיחה הסתיימה במבט להווה והעתיד של תחום האובדנות בישראל. זלצמן התייחס לקפיצה המשמעותית שהתרחשה בשנים האחרונות. "הצלחנו להביא את ממשלת ישראל שבדרך כלל מתעסקת בדברים חשובים כמו הסיגרים של ביבי, להעביר החלטה של הקצאת 50 מיליון שקל ליחידה למניעת התאבדות". למרות זאת, הוא מזכיר שעוד יש הרבה מה לעשות. אחד מהם הוא צמצום הסטיגמה אצל המטפלים דווקא, אשר פעמים רבות חוששים לשאול באופן ישיר על מחשבות אובדניות או ניסיונות התאבדות קודמים. ותחת כובע החוקר, הוסיף כי לדעתו יש חוסר במחקר איכותני על מקרים ספציפיים. ההתייחסות הזו תאמה את התחושה שלי לאורך הכנס, כי השפה האיכותנית יותר, הממוקדת-מקרה, הייתה מצומצמת מדי.

מושב שלישי: מהמעבדה אל הקליניקה

המושב השלישי, בהנחיית פרופ' פרופ' אלן אפטר, כלל הרצאה מאת פרופ׳ בת׳ ברודצקי, חוקרת וקלינאית בתחום האובדנות מאוניברסיטת קולומביה. היא מגיעה מרקע של הכשרה דינאמית, סיפרה. אולם כשנתקלה במטופלים אובדניים, הרגישה שההכשרה הזו אינה מספקת לה את הכלים המתאימים. כך פנתה לקבל הכשרת DBT בהנחיית מרשה לינהאן. במחקר שערכו ברודצקי ועמיתיה השתתפו נשים עם הפרעת אישיות גבולית, כשרובן סבלו גם מסימפטומים אובדניים. מספר פעמים ביום, הן דיווחו על הסימפטומים שחוו, ועל דרכי ההתמודדות שהשתמשו בהן.

התוצאות הראו כי השונות בחוויה של כל אחת מהמשתתפות הייתה רבה, והבליטו את הצורך בהתאמת הטיפול למקרה הספציפי. ממצא מעניין אחר עסק באסטרגיות התמודדות. בעוד שהמשתתפות חשבו שהאסטרטגיות עוזרות להן, לא כך היה המצב בפועל. האסטרטגיה היחידה שנמצאה יעילה בהתמודדות עם מחשבות אובדניות היא הסחת דעת. במילים אחרות, ייתכן ובאותו הרגע שהמטופל חווה מחשבות אובדניות, עדיף פשוט להנחות אותו להתעסק במשהו אחר. את השיחה לגבי מה הרגיש, כדאי אולי להשאיר לאחרי הסערה.

ההרצאה של ברודצקי הייתה ארוכה יותר מהשאר (בכל זאת, היא הגיעה כל הדרך מקולומביה), והמשיכה לתיאור מודל מבוסס-מחקר לטיפול במטופלים אובדניים. תיאור מקרה סייע בהמחשת המודל, אם כי נגע, באופן מובן, בהיבטים הקשורים למאפייני המודל בלבד. המטופל היה פול, רווק בן 32, העובד כמעצב גרפי. הוא סבל ממחשבות אובדניות, והיה מעורב ב-NSSI, ובאופן ספציפי, חיתוך הקרסול בעזרת סכין. הוא לא ניסה להתאבד מעולם, אך היו לו מחשבות על קפיצה מהגג. במספר הזדמנויות הוא עמד על הגג, חשב על זה, ושב על צעדיו. הוא השתמש בקוקאין ובאלכוהול, ונטה להתנהגות תוקפנית.

המודל שהציגה ברודצקי כולל מספר שלבים, כאשר כל אחד מהם נעשה בשיתוף פעולה מלא עם המטופל. המודל מתחיל בהערכה, שנעשית באמצעות שאלות ישירות. ברודצקי מציעה לשמור על טון רגוע, כדי לאפשר למטופל להרגיש בנוח לשתף. בשלבים הבאים, יוצרים "safety plan" משותף. מדובר במעטפת רחבה המערבת גורמי סיכון, דרכי התמודדות, וגורמים אליהם יוכל המטופל לפנות במקרה הצורך. המטופל עצמו יציין מהם סימני האזהרה שלו, והדברים שלדעתו יכולים לעזור. סימני האזהרה של פול היו בידוד עצמי, תחושה של שנאה עצמית, ודחף להשתמש בקוקאין. התוכנית מערבת גם ניתוח גישה לאמצעים מסוכנים- כשלעצמם גורם המגביר את הסיכון להתאבדות. פול למשל, מסר את הסכין שבו השתמש לחיתוך עצמי לידי המטפלת. התחברתי במיוחד לדגש שהניחה ברודצקי על ראיית כל מקרה לגופו, ובחינת הפרופיל האינדיבידואלי של כל מטופל. כמו כן, ההרצאה שלה העבירה את הצורך החשוב בהתייחסות למעטפת החיים השלמה של המטופל האובדני.

לאחר הפסקה קצרה נוספת, נערך טקס קצר של חלוקת פרסים. אסתר אור-בך חילקה את פרס הפוסטר המצטיין ע"ש פרופ' ישראל אור-בך. משפחתה של דורון אסף ז"ל חילקה מלגות מחקר ע"ש דורון אסף.

מושב רביעי: תיאור מקרה והשלכות טיפוליות

ב

מושב האחרון, שהנחה ד״ר יוסי לוי בלז, הוצג תיאור מקרה מפורט שהובא על-ידי ד"ר עדי קראוס, פסיכולוגית חינוכית. השעה הייתה כבר שעת אחר צהריים, והאולם, שבתחילת היום היה מלא לחלוטין, החל להתרוקן. יחד עם זאת, האופן שבו קראוס הציגה את המקרה היה סוחף, כך שכל אלו שעוד נותרו באולם האזינו בתשומת לב רבה. לאורך הצגת המקרה שהציגה קראוס בלט הקשר הטיפולי המיוחד והקרוב שנרקם בין המטפלת למטופל. אביב, הלומד בכיתה י"ב, תואר כנער מקסים עם חיוך מבויש, ששיתף פעולה עם הטיפול כבר בהתחלה. הוא היה חלק מקהילה דתית סגורה, שבה כולם מכירים זה את זה. טרם ההתדרדות במצבו, היה נער פעיל מאוד. אך בכיתה י"א, חלה נסיגה במצבו. הוא הפסיק לעשות דברים שבעבר נהנה מהם ונעשה מסוגר. החלו במקביל אפיזודות של פגיעה עצמית, תוך שלילת מחשבות אובדניות.

בשיחות הראשונות עם קראוס התברר כי אביב חווה מצב של משבר זהות. הוא הרגיש שכבר איננו מזדהה עם הערכים של הסביבה והקהילה. הפגיעה העצמית באה במטרה להירגע ולווסת את הרגשות שלו. בטיפול התברר כי אביב מתקשה לתאר את המחשבות שלו במהלך אירועים שליליים. על כן, הטיפול התמקד בזיהוי מחשבות אוטומטיות שליליות, ויצירת מחשבות חלופיות. היה חשוב לאביב למצוא ניסוח מדויק, כזה שיוכל להאמין בו.

הטיפול, שהיה קצר וכלל רק 12 מפגשים, הסתיים בתחושות של שייכות רבה יותר אצל אביב, ויכולת מחודשת לבטא את הקשיים שלו מול הקרובים אליו. דמעות של התרגשות עמדו בעיניה של קראוס כשתיארה את התו האופטימי בו הסתיים הטיפול. היה נעים לשמוע את הצד החיובי, המתאר איך טיפול- גם כזה של 12 פגישות בלבד- יכול לשפר את מצבם של מטופלים הנמצאים במצוקה. ברור שההשקעה והמחויבות של המטפלת, יחד עם ההדרכה, תרמו להצלחתו. יחד עם זאת, לא כל המטופלים נוטים לשתף פעולה בצורה כזו, ולא לכולם יש משפחה תומכת. כמו כן, לא היו לאביב מחשבות אובדניות של ממש. במקרה שלו, ייתכן והן נמנעו בזמן הודות לטיפול.

מכתב מאב שבנו התאבד

לאחר פאנל מומחים קצר בהנחיית ד"ר יוסי לוי בלז, הכנס נחתם בדברים של יוסי ווייס מעמותת "בשביל החיים". יוסי וויס הוא אביו של דרור, שהתאבד לפני כ-11 שנים, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא. הוא תיאר כי אחד הכלים שעזרו לו להתמודד עם אובדן בנו הוא הומור- כולל מהסוג השחור. ההומור הזה השתקף באופן בו גולל את הסיבות ששמות אותו ב"קבוצת הסיכון להתאבדות החמורה בעולם": הוא גבר לבן וגרוש ("משפחה מורכבת"- ווייס מבטא את המונחים המקצועיים בנימה של ציניות), וחווה מוות פתאומי במשפחה לאחר שאביה של בת זוגו החדשה נפטר. ואז, יום בהיר אחד, בנו דרור התאבד. "פצצת אטום באמצע הסלון", כינה זאת ווייס. למרות כל זאת, אומר- ובכך מדגיש את הצורך שלא להכניס מקרים ספיציפיים תחת מטרייה של הגדרה רחבה- הוא כאן היום. הוא פועל על מנת למנוע התאבדות, ורואה בכך שליחות.

לצד הציניות, המילים בהן חתם דבריו היו נוגעות, ותיארו את השכול כישות גמישה, כמעט חיה: "כשאני מתעסק באבל ובשכול אני יכול להתאים אותו למה שאני צריך באותו הרגע. כל פעם שאני נוגע בו מחדש ומספר אותו, אני חווה אותו מחדש. אני נזכר בדרור".

מחשבות לסיום ומשאלה לעתיד

סיום הכנס הותיר אותי עם שאלות לגבי החוויה האישית של המתאבד. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, מה הרגיש יוני? מה עבר עליו לפני שהוציא לפועל את ההחלטה הגורלית שתשנה הכל? המשגה של ישראל אור-בך סייעה לי להתחבר לכך. אור-בך אמר כי מתאבדים לעתים נראים לפני מותם כאנשים שמחבקים את החיים, שטוב להם. כך היה יוני לפני מותו: הוא חווה הצלחה משמעותית בתחום היצירתי שעסק בו באהבה ומסירות. הפער נובע מכך שמתאבדים חווים משיכה לחיים, לצד סלידה מהם. הם נמשכים למוות, אך גם מפחדים ממנו. במקרה של יוני, הצד האפל הכריע בסופו של דבר.

יחד עם זאת, יצאתי מהכנס עם מידה של אופטימיות ותקווה לעתיד. למדתי כי מאז אותו היום שיוני התאבד, הרבה נעשה בתחום. לוי בלז ניסח זאת כך: "לפני חמש שנים האמינו שצריך להגיד 'אל תתאבד עד הפגישה הבאה'. היום אומרים למטופלים איך לא להתאבד".

אולם, גם הטיפול החדשני והאיכותי ביותר, לא יצליח למנוע את כל מקרי ההתאבדות. עם זאת, נראה שאנו עומדים בפני תקופה בה הסיכוי להצליח למנוע מקרה שכזה, הוא גבוה יותר מאי פעם. אולי יום אחד, הכתובת באמת תתנוסס על הקיר, באופן בהיר ווודאי יותר. בינתיים, עלינו להיזהר מסטיגמות ומהפניית אצבע מאשימה למשפחות. במקביל, עלינו לשים לב לאותם בני נוער ומבוגרים שתלויים בין זהויות. שתחושת הזרות והכאב הנפשי הבלתי נסבל, פועלים כדי לחתוך את החבל הקושר אותם לחיים. עלינו לעזור להם לחזק את החבל הזה מחדש. כולי תקווה כי יוזמות כמו הכנס "להבין כדי למנוע" ימשיכו להתקיים ולפעול למען המטרה הזו, שהיא אכן, שליחות של ממש.

 

הערות

1. תקצירים ומצגות מהכנס ניתן למצוא באתר פרויקט ״להבין כדי למנוע״

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הברמן, א. (2017). חקר האובדנות בישראל- האם ניתן למנוע את ההתאבדות הבאה?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3552

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.