מאל-תנועה לתנועה: תרומתו של הטיפול בתנועה להתמודדות עם פוסט-טראומה
רשמים מיום העיון טיפול בתנועה בפוסט-טראומה
מאת ברכה הדר
יום העיון בנושא טיפול בתנועה בפוסט טראומה נערך בתאריך 31.03.2017 על-ידי התכנית ללימודי טיפול באמצעות אמנויות בסמינר הקיבוצים.
בהיותי פסיכולוגית קלינית בעלת עבר עשיר של קשר עם עולם הטיפול בתנועה, ישבתי באולם המלא במטפלות בתנועה (בעיקר), וחשבתי כמה חשוב להביא את ההרצאות הנפלאות לידיעת העולם המקצועי העוסק בטיפול בטראומה. מחשבות אלו הניעו אותי לכתוב רשמים מיום העיון על טיפול בתנועה בפוסט-טראומה בו השתתפתי. שלוש מההרצאות שהוצגו ביום עיון זה נמצאות בגרסתן המלאה במגזין האינטרנטי "בין המילים"1.
עינת שופר-אנגלהרד, יוזמת הכנס ומנהלת התכנית לתואר שני בטיפול בתנועה בסמינר הקיבוצים, פתחה את הכנס בתודה לכל העוסקים במלאכה. לפני שתפרוש בפנינו את עיקרי התיאוריה של טיפול בטראומה באמצעות הגוף והתנועה, עינת מכינה אותנו, הקהל, להכיל את תיאורי המקרה שנשמע מבלי להתנתק מגופנו. אנו עומדים לשמוע תיאורי מקרה קשים הנוגעים לכולנו, ומייצגים את אזורי הטראומה של החברה הישראלית.
עינת פותחת את הרצאתה בתרגול קצר. היא מזמינה אותנו לקחת כמה רגעים על-מנת לבחון מה אנחנו חשים כרגע בגוף, לעצום עיניים, להקשיב לנשימה, ולנסות קצת להרגיע אותה, להאט את הקצב שבו האוויר נכנס ויוצא, ולהתבונן כיצד אנחנו מתארגנים לכך בכל הגוף. להעביר לרגע את הקשב לכפות רגליים, למפגש שלהן עם הרצפה, למרחק שלהן זו מזו, לעוצמת כיווץ השרירים ברגליים, ולנוע עם הקשב במעלה הגוף. אנחנו מוזמנים לחפש האם ישנו אזור בגוף שבו עור נוגע בעור, לחוש את המרקם של המגע בו, מגע יד ביד, האם המגע זר או מוכר? נעים? מחוספס או חלק? לשים לב לתחושה של הבגדים על הגוף, האם הם עוטפים, מרגיעים את החוויה בגוף, או מעוררים עקצוץ וחוסר שקט? לשים לב לתחושה של האוויר על הפנים ולטמפרטורה של העור. עינת מזמינה אותנו לחפש מגע של נחמה בעור, בשיער, בחיבוק, ליטוף של היד, הלחי. ליטוף עדין או עמוק שיאפשר לנו ביטחון ושקט. היא מזכירה לנו את האפשרות שזיכרון המגע הזה יוכל ללוות אותנו ולהחזיר נשימה שנעתקה לרגע, כאשר ניחשף לתיאורי המקרה שיוצגו במהלך היום.
עינת מתארת את הרציונל התיאורטי של הטיפול בתנועה בפוסט-טראומה. היא מצטטת את הווארד לוין אשר מתאר כיצד שיבושים בתקופת הינקות הטרום-מילולית בפונקציית המיכל וההחזקה או "עודפות" של חוויה טראומטית בבגרות, עלולים להביא לקריסה של היכולת לייצוג, הסמלה והמללה וליצירת איזורי נפש "מחוררים". איזורי נפש אלו קשורים בחוויות שהוטבעו בגוף טרם נבנה עולם פנימי באמצעותו ניתן להכיל ולחשוב אותם, ובהעדרו של אחר שיעשה זאת עבור חווה האירוע הטראומטי. החוויות נחוו בגוף ולא הודחקו ללא מודע – משום שהן מעולם לא יוצגו בנפש מלכתחילה. התוצאה היא שאותן חוויות מתקבעות בנפש כחור, ללא אפשרות לנסח אותן במילים או לחשוב אודותיהן באופן סימבולי. בטיפול במצבים אלו, התחושה היא שהמטופל אינו מסוגל להבין את חוויית קיומו בעולם. המידע על עצמו הולך לו לאיבוד והוא אינו מסוגל ליצור תמונה הגיונית ומובנת של חייו הרגשיים. הדיבור נחווה כריק. בנפש מתרחשת מחיקה של החוויה והגוף חוזר שוב ושוב על פעולה המופיעה במפגש, ללא תובנה או משמעות. הפעולה במפגש יכולה לקבל ביטוי של צורת ישיבה, עוצמת כיווץ השרירים, קוצר נשימה או נשימה מאד שטוחה, הירדמות, דיבור חזרתי וקונקרטי ועוד.
עינת מספרת על טיפול בתנועה בפוסט-טראומה עם מטופל השייך לאוכלוסייה של מטופלים המכונים בספרות המקצועית "Baby survival". מדובר בתינוקות שנולדו בתקופת השואה וכיום הם בני 70-80. הטיפול נעשה במסגרת עבודתה של עינת ב"עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני.
עינת מתארת כי הטיפול בתינוקות השואה מפגיש את המטפל עם גוף מזדקן וכאוב, המתמודד עם ירידה בתפקודיו הפיזיים והקוגניטיביים. לאלו נלוות מחשבות על מוות ופרידה, ופצע טראומטי החקוק בנפש ובגוף שנים רבות, מאז היותם תינוקות או ילדים רכים בשנים. תינוקות אלו למדו מראשית חייהם להמית בתוכם חלקי נפש בכדי לשרוד טראומה כפולה. התמודדות עם מציאות של מעברים, ניתוקים, פרידות בטרם עת, מחסור באוכל וחשיפה לזוועות, לצד היעדר מבוגר אשר נותן הכרה ומשמעות לחוויות הקשות ולתגובות הפיזיות הספונטניות לאותם האירועים. ללא מבוגר שיהיה מקור לנחמה, מגע וחום וייתן הסבר ופשר לרעידות גוף, כיווץ של השרירים, רקיעות רגליים, ולרגשות כאימה, עצב, בהלה, כעס ועוד.
עינת חולקת עמנו את הטיפול ביהודה (כל הפרטים המזהים הושמטו או שונו באופן מוחלט בכדי לשמור על סודיות הטיפול), גבר גדול ומרשים בעשור השביעי לחייו. בהליכתו האיטית או בישיבה בכורסה, אברי גופו נראים כגוש אחד. איבר ממשיך איבר בנוקשות. שריריו מכווצים, יוצרים מראה של שריון בלתי חדיר. ישיבתו זקופה, דרוכה, אצבעות ידיו קפוצות, מרחפות בחלל, ללא מגע בשאר האיברים. ברוב הפגישות הוא באל-תנועה, הגפיים מוחזקות קרוב לטורסו, גם הנשימה כמעט ולא מורגשת. נדמה כאילו חי בהישרדות, מוכן לכל קרב שיבוא. התיאור הזה יחזור באופנים דומים בשאר הצגות המקרים והמצב הגופני של אל-תנועה יתגלה כמצב דומיננטי אצל מטופלים פוסט טראומטיים.
יהודה נולד בסמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה. את השנים הראשונות הוא כמעט ולא זוכר. יהודה גדל עם דודתו בגטו, עד לרגע שכבר לא הייתה ברירה, והוא ברח ליערות. שם שרד מספר חודשים לבדו והוא בן שש שנים בלבד. בשלב הזה, למרות ההכנה הגופנית שעינת עשתה לנו, אני כבר מתקשה להכיל את גודל הזוועה.
עינת ממשיכה לתאר כיצד יהודה מגיע לפגישות מאורגן ותמיד בזמן. הוא מספר לה על הישרדות בתת תנאים ועל מראות של גופות שהיו לשגרה בשנים הראשונות של חייו. הוא מתייחס לרגעים מאיימים שחווה, למקרים בהם ברח או השיב מלחמה. יהודה מתאר גם מצבים בהם הגוף בגד בו ונותר קפוא, מכווץ וללא שליטה, ומצבים בהם דווקא הקיפאון הוא שהציל אותו מסכנה.
אחד הדברים המשמעותיים בטיפול הוא המאבק על הנשימה. לאורך הטיפול יהודה חש כי הנשימה נאבדת לו כשמנסה להגיע לפגישות מביתו. כל דרך כזו היא התמודדות עם המוות. בדרכו לטיפול הוא חש כי נשמתו נחלשת וכי רגליו עלולות לקרוס תחת המעמסה. יהודה נאבק ברגליו ואינו עוצר למנוחה. תחושת חוסר האונים בגוף הנחלש מעלה זיכרונות של חוסר אונים. הוא חש כי רגליו זוכרות את כל התלאות שעברו ולכן הן מאבדות מכוחן. הוא חושש להרפות, מרגיש כי אסור לו לאחר, לפספס את הפגישה וחרד מהזיכרונות שיציפו אותו בדרך.
כשיהודה מגיע למפגש הוא שואל את עינת אם היא רואה בעיניים שלו איך הוא מרגיש. עינת, הבחורה הצעירה, מגייסת מתוכה אימהות ליהודה המזדקן. היא מבינה כי יהודה זקוק לה מותאמת ככל הניתן, ומגייסת את יכולתה להיות קשובה לשינויים המזעריים ביותר בגופו. זאת בכדי להרגיש, מבעד לשריון הקפוא, את המאמץ הרב שמשקיע, את החרדה בדרך ואת חוסר האונים שחש בגופו.
יהודה מגיע לטיפול עם תלונה על סיוטיים אשר חוזרים בכל לילה. המראות מעירים אותו בבהלה, כאילו מתרחשים ממש כעת. כל חייו הצליח לחיות בצל הסיוטים, אך כעת הוא חש מותש ומוצף. הוא מגיע לפגישות לאחר לילות בלתי נסבלים ומבקש מעינת שתציל אותו מהסיוטים. עינת מתארת כיצד היא יוצאת עמו למסע משותף בכדי להכיר ולעבד את החוויה הבלתי נסבלת שחווה בהיותו ילד קטנטן וחסר הורים. היא מבקשת בכל פעם שיספר מה קרה קצת לפני ואחרי אותו אירוע החוזר בלילות. מחברת רגש לתחושה ומחשבה, נותנת שם לתחושת הפחד ולחוויות בגוף. כך במשך שבועות רבים. הקשר נבנה והטיפול הופך מקום בטוח עבורו אך הסיוטים ממשיכים.
עינת משתפת אותנו כיצד, כשהתיאורים חוזרים שוב ושוב, היא מבינה כי בכל לילה מתרחשת בחדרו – ממש כיום ולא אז ושם – אותה הטראומה. היא מתעניינת בפרטי הפרטים של החוויה של יהודה בזמן ההתעוררות בלילה, בצורת הגוף, ברגע בו הוא קם מהמיטה, במקצב ההליכה לטלויזיה וממנה חזרה למיטה. יהודה מספר כי הוא מתעורר בבהלה, מזדקף במיטה ומיד מזנק לטלויזיה, מתבונן במסך קפוא. הוא מספר כיצד הוא חווה בכל לילה את אותה אימה נוראית שחש אל מול החשיפה לזוועות. ללא "דמות של מבוגר" המופנם בתוכו ואשר יכול לספק לו מעטפת של החזקה והכלה, ללא מבוגר שיוכל לחבק ולהרגיע את רעידות הגוף ולתת לתחושה שם ולזוועות הנוראיות פשר – יהודה אינו יודע אחרת אלא לקום מהמיטה ולהיעלם לטלויזיה, בניסיון לנתק עצמו מגופו ולהקפיא את התחושה.
ההתייחסות לתנועה בחדר ביתו מתחילה לתת צורה לחוויה של היעדר. עינת מזמינה את יהודה לדמיין בטיפול את אותו רגע של בהלה המתרחש בלילה ולנסות להיעזר בגופו בכדי להרגיע מתח וחוסר נוחות שמתעורר בו. יהודה אומר: "אני לא יודע איך, אני לא יודע. כיצד?" עינת מציעה ליהודה לקחת את כף ידו ולהניח אותה על האזור בו הוא חש את נשימותיו. היא משקפת את התנועה בגוף ומנחה אותו להצטרף לאט עם היד לקצב הנשימות שלו. דמעות עולות בעיניו והיא אומרת: "זה מפחיד ואכזרי ונורא כל ההרג הזה של חפים מפשע", ובכך מדגימה לנו איך היא נותנת צורה ומשמעות לחוויה ולתחושות העולות מהגוף.
יהודה ממשיך עם זיכרונות ועינת לא מפרשת ולא מסבירה, אלא משקפת ליהודה את הרעידות בגופו. יהודה נרגע לאט ומספר לעינת כיצד היה עד לשריפה קשה, שם טיפל בילד קטן שהוריו נהרגו והמשיך לדבר אליו עד שבאו אנשי יחידות ההצלה. יהודה נזכר ברגע בו היה מסוגל לפעול ולהיות דמות מרגיעה ומנחמת עבור אותו ילד חסר אונים. פתאום הרגיש כוחות שלא ידע שיש בתוכו ורכות של הגוף שהתאפשרה אל מול המצוקה של ילד קטן. עינת מתארת כיצד היא משתמשת בתחושות ההרפיה בגופה ומבינה שזהו רגע שגם יהודה חש בו הרפיה. היא מחליטה לגייס את אותה רכות שהופיעה בגופו הבוגר עבור הרגעים הבלתי נסבלים בלילות. היא מציעה ליהודה, כי במהלך השבוע, בין הפגישות, ינסה להישאר עוד כמה רגעים במיטתו כאשר מתעורר מהסיוט הנורא. לנסות לנשום עמוק כפי שהוא התנסה בפגישות, ולחבק את הגוף שרועד, מתוך הכוחות שיש לו כמבוגר. יהודה מנסה ומדווח שלא מצליח. במקום זה הוא חוזר לקיפאון אותו חווה ברגעי האימה בילדותו.
דרך "סיפורי הגוף" של יהודה עינת מבינה כי הטראומה מהשיתוק של הגוף, מהתגובה של הגוף לחוויה הטראומטית, מעוררת ביהודה אימה אין-סופית. תחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים, לא פחות מהתחושה בעת הטראומה הראשונית. כעת בזקנה, עם היחלשות המערכות הגופניות, והקרבה הממשית למוות, החרדה מהקיפאון עולה.
עינת מחליטה לחזור עם יהודה לתנועה. יהודה מראה לה בגופו כיצד הגוף קופא ולא זז. היא מצטרפת אליו לאותה התנועה של הגוף, ומזמינה אותו לתנועה של הרפיה, לאט לשחרר וכשכבר אי אפשר לחזור ולכווץ את הגוף. כך במשך כמה רגעים יהודה עובר בין כיווץ לשחרור של הגוף. הוא ועינת חוזרים לזיכרונות של קיפאון לעומת בריחה.
יהודה, נרגש בכל גופו, אומר: "אף פעם לא נתתי מקום לעצב, רק כעס. כשאני כועס אני מכווץ את כל הגוף". עינת מתבוננת בגוף התפוס חזק ומתמלאת ברגש של כאב על יהודה ועל כל מה שתפוס ומוחזק בנפשו, חושבת על השעות שהיה צריך להעביר זמן קפוא כילד קטנטן ולהחזיק את עצמו לבד, והדמעות, הפעם שלה, מתחילות לעלות, ומזמינות גם את יהודה לשחרר את דמעותיו. יהודה: "העיניים שלי לא בסדר. הנה שוב הדמעות". עינת מסבירה כי זוהי דוגמה לתפקידו של המטפל כמהדהד רצף של תנועה או חוויה בגוף, וכך נותן לתחושה צורה ותיחום ומשיב למטופל את עצמו, כפי שנוהגת האם עם תינוקה. ההזדמנות להמשיך את התנועה שקפאה שם ואז ב'כאן ועכשיו' מביאה לשחרור בתנועה, בנשימה, בדמעות, ובצחוק.
עינת משתפת אותנו ברגע משמעותי עבורה בטיפול בו הבינה כי הטראומה היא לא רק מהמראות שראה, אלא גם מהתגובה של הגוף אליהן והחשש לחוות שיתוק פעם נוספת. עינת מוסיפה כי אצל יהודה הפחד הוא מקיפאון, מחזרה על חוויה אשר נחוותה אך לא עברה עיבוד או ייצוג ב-mind. במהלך הפגישות יהודה לומד להשתמש בגוף כמשאב לכוחות ולוויסות של חוויה פסיכוסומטית מציפה.
על פי עינת, טיפול בתנועה מציע טכניקה טיפולית התורמת להפצעתו של ידע המגולם בגוף, ומאפשר את התחלת הצורנות הגופנית בכדי לתת לחוויה לא ידועה צורה, שם ופשר. תפקיד המטפל הוא לעזור למטופל באופן אקטיבי, להעביר את החוויה מפעולה למחשבה. באמצעות הפעולה של המטופל במפגש (ולא רק מה שמדובר), החומרים הבלתי מיוצגים בנפש מתחילים לקבל צורה. החור מתחיל לקבל משמעות.
קשה לי להיפרד מיהודה ומהקשר בינו לבין עינת. אסיים את תיאור הטיפול הזה בכמה משפטי סיום מתוך הרצאתה של עינת: במצבים של חורים בנפש, אין חומרים סימבולים, והחוויות אינן קשורות זו בזו ברשת אסוציאטיבית. להבנה הזו ישנה משמעות מרכזית לטכניקה הטיפולית ולמקום של התנועה בטיפול.
על תנועה ואל-תנועה במרחב הטיפולי עם מטופלים פוסט-טראומתיים
איך עוברים לשמוע את תיאור הטיפול הבא? אני נערכת ומצפה להרצאתה של ד"ר מייטרי שחם, עובדת-סוציאלית קלינית ומטפלת בתנועה ומחול. מייטרי מתארת בהרצאתה טיפול בגבר בשנות השלושים לחייו הסובל מהפרעה פוסט-טראומטית ודיכאון שהחלו בשירותו הצבאי. מייטרי מדגישה בהרצאתה את המאפיין של אל-תנועה שכבר שמענו עליו בהרצאה הקודמת. אנשים הסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית מרגישים לכודים וחסרי תנועה, ללא יכולת לשלוט בהתרחשות. התהליך הנורמטיבי של טעינה של אנרגיה, הכלה ופריקה, משובש או אינו קיים. המערכת כולה נמצאת בטעינת-יתר כרונית, ללא יכולת לוויסות ולרגיעה.
מייטרי מכניסה בהרצאתה את המושג "טראומה מורכבת" – טראומה ממושכת הפוגעת פגיעה נרחבת וחמורה בכל תחומי החיים. במצבים של טראומה מורכבת החוויה היא שהחיים מתנהלים "תחת אש" בסכנה מתמדת, ללא שליטה וודאות, ללא מנוחה ומתוך איבוד תחושה של רציפות וקוהרנטיות. מטרת הטיפול בפוסט-טראומה היא להשיב לאדם את חוויית השליטה במצבו, להכיר בחוויה הטראומטית שעבר מבלי לחיות אותה מחדש. לבוא במגע עם הטראומה וליטול מהכוח ההרסני שלה. במונחים תנועתיים ואנרגטיים המטרה היא לאפשר קרקוע וחיבור למציאות ולעולם, ולאזן בין פעולות של טעינה, הכלה ופריקה המביאה לזרימה אנרגטית חופשית בגוף. אני מקשיבה לתיאור של מייטרי ומוצאת את עצמי בעולם מושגים מוכר – זוהי השפה של האנליזה הביואנרגטית שהיא חלק מהשפה המקצועית שלי. מייטרי מספרת לנו על הטיפול שלה בדניאל, גבר בשנות השלושים לחייו, נשוי ואב לשני ילדים, הסובל מפוסט טראומה ודיכאון שהחלו במהלך שירותו הקרבי. כחלק משירותו ביחידה מובחרת, השתתף דניאל בפעולות בלב אזורים מיושבים בשטחים, בכניסה לבתים ובמגע ישיר עם פעילי טרור ואוכלוסייה אזרחית מקומית. הסימפטומים של פוסט טראומה החלו במהלך שירותו הסדיר והחריפו בעת השירות בקבע, עד שהחליט להשתחרר לאחר שנתיים. הסימפטומים כללו: עוררות יתר, עצבנות, תוקפנות, שינה מועטה, סיוטי לילה, תחושת מחנק, הזעה קשה ושיחזור אינטנסיבי לא רצוני של האירועים הקשים.
בטיפול בדניאל תקופה ארוכה בה התנועה היחידה בחדר הייתה תנועה פנימית של מייטרי לעבר דניאל, במטרה ליצור איתו קשר. היא מתארת בחור צעיר המבטא הרבה מאד כעס מילולי על העוולות הנעשות במדינה, ועל הגופים הציבוריים האחראים עליהם. היא מסמנת לעצמה את עוצמות הכעס האלה כחלקים לא דיכאוניים שיכולים להוות פוטנציאל לעבודה תנועתית בהמשך, כאשר דניאל יוכל לבטא תנועה החוצה. מייטרי יוצרת עם דניאל חוזה טיפולי המשלב עבודה עם הגוף. היא מדריכה את דניאל לנסות למצוא בגוף מקום בטוח, עוגן פנימי, גופני, שיהיה מקור לביטחון והרגעה. ניסיונות אלה עולים בתוהו. כל פניה אל הגוף מביאה לעוררות יתר, ולהצפה רגשית ופיזית. בחיפושיה אחרי משאב שייתן ביטחון היא מתחילה להרגיש שהקשר הטיפולי הוא המשאב היחיד העומד כרגע לשירותם.
דניאל מעורר במייטרי אמפתיה, חיבה ותחושה שהיא מבינה את המצוקה שלו. היא גם מצליחה לראות את החלקים המיוחדים שלו – רגישות, אינטליגנציה יוצאת דופן, ורבליות, כנות וקשיבות. היא מרגישה שהיא מחזיקה עבורו את נקודת המבט הבריאה שרואה את הדברים הטובים שבו ונותנת תקווה, יחד עם נכונות להשתהות עם האין ועם האובדן של מי שהיה פעם. לאחר שנים של הסתגרות בביתו וניתוק קשר עם העולם בחוץ ועם משפחתו בבית, הטיפול מהווה עבור דניאל הזדמנות של יציאה החוצה, מקום לבוא אליו. מייטרי רואה בהגעה של דניאל לטיפול את התנועה הראשונה שהוא מסכים לעשות, למרות שמיד עם היכנסו לחדר הוא שוקע בכורסה. מייטרי נותנת לדניאל להוביל את הטיפול כדי לאפשר לו לחוות מחדש תחושה של הובלה של החיים שלו, אך אין לאן ללכת – דניאל חווה בגופו רק תחושות נוראות שרוצה רק לברוח מהן. מייטרי מבינה שהערוץ התנועתי-גופני סגור. היא מכבדת אותו, רואה את הגוף הקורס, את הטונוס הרפה של השרירים, ואת הויתור, הייאוש, האין-אונים ואל-תנועה, אבל ממשיכה להחזיק את הידיעה שיש ניצוץ של תנועה בכעס העצום שעצור בו. מייטרי משערת שהכעס מכסה על רגשות עמוקים של אשמה ובושה, שהביאו אותו לגזור על עצמו הדרה מהזכות להשתתף בעולם.
תיאור הקשר הטיפולי עם דניאל מרגש ביותר. בזמן ההקשבה, עוברת בי מחשבה לגבי ההבדל בין יהודה ודניאל. יהודה הוא תינוק פגוע שכל אופציות ההתפתחות הנורמלית נשללו ממנו. דניאל, לפני השירות הצבאי, עבר התפתחות תקינה וארגון האישיות הבסיסי שלו טוב, כמו גם יחסי האובייקט המופנמים. מעניין לשמוע את הביטוי, הדומה אך שונה, של הטראומה בגופו של כל אחד מהם.
מייטרי מתארת רגע מכונן בטיפול שבו דניאל הסכים לקחת מחבט של טניס ביד ולבטא כעס בנוכחותה. היא מדגימה לו כיצד לאחוז במחבט ולחבוט בפוף גדול הנמצא בחדר (טכניקה הלקוחה מהאנליזה הביואנרגטית). זה עובד – דניאל חובט בחוזקה ואומר: "מרוב כעס יכולתי לעבור דרך הקיר הזה". אחרי כמה דקות הוא מתאר הקלה ושחרור. זהו רגע של מעבר ממצב של אל-תנועה לביטוי גולמי של כעס ישיר באמצעות מחבט טניס. ביטויי הכעס העצום כאילו פרצו דרך בגופו של דניאל שהתחילה בו זרימה של חיים.
הטיפול בדניאל נמשך תקופה ארוכה, יש בו עליות וירידות. רציתי בעיקר לשתף בעוצמה הטיפולית שיש בטיפול בתנועה להזרים חיים לתוך גוף הנמצא במשך תקופה כה ארוכה באל-תנועה, אך להדגיש שכל זה מתאפשר רק בזכות התנאי הקיים בכל טיפול שהוא – הקשר הטיפולי הטוב שהוא המשאב העיקרי של הטיפול.
טיפול קצר מועד בפעוטה פוסט טראומטית עקב טיפול רפואי
נירה שחף, מטפלת בתנועה, מספרת על טיפול בילדה בת ארבע, בעלת פוסט-טראומה עקב טיפול רפואי. הפעוטה אומצה בגיל שנתיים, על-ידי אם חד-הורית, ועד אז שהתה בבית יתומים. מכאן שעוד לפני הבעיה הרפואית התקיימה היסטוריה טראומטית. נירה מתייחסת בסקירה התיאורטית שלה לשני סוגי טראומה: אירוע יחיד מובחן ומטלטל לעומת אירוע חוזר ונשנה.
סיון מתוארת כפעוטה עם כוחות חיים חזקים שעומדים לרשותה ומאפשרים לה להשתלב בחיים החדשים עם אימה המאמצת, לאחר שהיה של שנתיים בבית יתומים. לתוך מרקם החיים החדשים של סיון פורצת בעיה פיזיולוגית המשבשת את הטיפול בה ואת היחסים בין האם והבת. בעיה פיזיולוגית זו גורמת לאשפוזים חוזרים ונשנים שבהם הרופאים לא מצליחים להבין מה קורה בגופה של סיון. כאשר הבעיה מאובחנת מחליטים הרופאים על דרך טיפול מכאיבה וטראומטית, בה הם מחדירים בכוח וללא הרדמה צינור לגופה של סיון הקטנה.
נירה מתארת את הטיפול שלה בסיון כטיפול בעל שני חלקים. בחלק הראשון נירה מיישמת את הגישה הדינמית של טיפול דיאדי. בחלק השני, לאחר חזרתם של הסימפטומים, היא משתמשת בחשיפה ממושכת (PE – Prolonged Exposure), שיטת טיפול בטראומה המבוססת על עקרונות הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי שהותאמה לילדים ומתבגרים.
השפה הגופנית-תנועתית היא השפה המרכזית אצל ילדים. בהיותה מטפלת בתנועה, נירה מתארת לנו איך היא משלבת התערבויות גופניות-תנועתיות בתוך הטיפול, ואיך אלו עוזרות ליצירת הקשר שלה עם סיון. נירה מלמדת את טינה, אמא של סיון, כיצד להגיב לביטויים התנועתיים ולתת להם מקום, ויכולותיה של טינה בתחום הזה מתפתחות בצורה ניכרת במהלך הטיפול. בשלב הטיפול הראשוני סיון משתמשת בתנועה ובמשחק לעיבוד הטראומה שעברה. היא מגרשת את האריה מהחדר, רוקדת ריקוד סוער של כעס ותסכול, היא מגלמת בפעולה את חווית הכפייה הגופנית שעברה ומתמסרת לתוך מיכל דמיוני שנוצר בין נירה לבין טינה.
בטיפול השני, שהוא למעשה טיפול התנהגותי קוגניטיבי, מתקיים שילוב מיוחד עם הטיפול בתנועה. לדוגמה, נירה מספרת לנו על עבודה עם סיון שמטרתה לתרגל הפחתת פחד: "עמדנו במעגל סביב כדור דמיוני הנתון בינינו שתפקידו היה לייצג פחד. בתנועה משותפת נשפנו סיון, טינה ואני וכתוצאה מכך הקטנו את כדור הפחד הדמיוני. ההסבר המקדים שעליו חזרתי שוב בסיום התהליך היה שסיון תקטין את הפחד כאשר תעז להתמודד אתו". נירה מתארת טיפול מרגש שבו לימדה את האם להיות מיכל סופג ומרגיע לתנועות העוצמתיות שבהן בתה מבטאת את הטראומה המוטמעת בגופה. סוכן השינוי החשוב בטיפול הזה היא האם. לה ולבתה חסרות שנתיים קריטיות של יצירת התקשרות טבעית בין אם לילדתה. השנתיים בהן סיון שהתה בבית היתומים לימדו אותה להימנע מפניה אל דמות אנושית מטיבה. נירה מלמדת את האם כיצד לאסוף את סיון אל גופה לאחר שזו פורקת את הזעם העצור בגופה כתוצאה מהטיפול הנוראי שעברה.
מכל ארבעת הטיפולים שתוארו ביום העיון, הטיפול בסיון הוא היחיד שמתאר התערבות כמעט מיידית בתוך המצב הטראומטי. ההתערבות המיידית והאפקטיבית ושילובה של האם בטיפול "הצילו" ילדה מהתפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. זהו תיאור של טיפול בשלושה, בו נירה מהווה דמות טיפולית גם עבור סיון וגם עבור אימה.
נירה מהווה מודל של מטפלת המחפשת להרחיב את גבולות הידע והשימוש בכלים העומדים לרשותה לטובת המטופלות. תיאור הטיפול בסיון הוא דוגמה להצלחה של שילוב בין כלים שונים. תיאור הטיפול הזה, למרות הקשיים בדרך, הוא האופטימי ביותר ביום העיון ומאפשר לי, כשומעת, לקחת אויר כדי להקשיב לתיאור הטיפול האחרון.
משענת מגן חיצונית
ל"פ כהן, מטפלת בתנועה, מתארת טיפול בגבר בראשית שנות השישים לחייו הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית עמה הוא מתמודד מאז מלחמת יום-הכיפורים. את הטיפול בו עשתה במסגרת עבודתה בנט"ל, עמותה לנפגעי טראומה על רקע לאומי. תיאור הטיפול הזה מחבר אותי לטראומה של חיי – מותו של בעלי, ד"ר יוסי הדר, זכרו לברכה. יוסי היה פסיכיאטר, ובשנת חייו האחרונה פעל למימוש החזון שלו להקים גוף שיטפל בטראומות הקשורות לחיים שלנו במדינת ישראל. יוסי היה מפקד המרפאה בנפח ברמת הגולן בזמן מלחמת יום הכיפורים. כילד להורים ניצולי שואה הוא שם את מבטחו במדינת ישראל, החזקה, זו שבשישה ימים ניצחה את כל צבאות ערב. מלחמת יום הכיפורים ריסקה את הביטחון שהיה לו עד אז שיש לנו מדינה שאפשר להישען עליה, בשונה מהחוויה של הוריו בשואה. החוויה המכוננת הזאת הנביטה בתוכו את הרעיון לייחד גוף טיפולי מיוחד לאנשים שהטראומה שלהם קשורה לחייהם במדינה הזאת. בישיבת הצוות הראשונה של נט"ל בקיץ 1998 הוא התמוטט והובהל לבית-החולים, ושלושה שבועות לאחר מכן נפטר בגיל 52. כך, הקמתה של נט"ל עמדה גם היא בסימן של טראומה. גם מאיר, המטופל של ל"פ, השתתף בקרבות ברמת הגולן, וכבר בפגישה הראשונה הוא מכניס לטיפול את החוויות הטראומטיות של הפגזות קטיושות קשות.
ההרצאה של כהן מוסיפה מושג נוסף לעולם הטיפול בטראומה: טראומה רב-שכבתית. בסיפור חייו של מאיר יש שכבות של טראומה, החל מתחילת החיים (דיכאון), עבור בחוויות טראומטיות בילדות ובבגרות הצעירה וכלה בטראומת מלחמת יום כיפור. שוב אנחנו שומעים על גבר בעל גוף גדול, נוקשה במבנה ובתנועתיות שלו. כמו בכל המקרים האחרים מתוארת הנשימה הרדודה והמקוטעת. מאיר מאוים מהאפשרות של תנועה במרחב, והוא נמצא במצב של כיווץ כרוני המקפיא עוד יותר את תנועתו. בשונה מהמטופלים האחרים, מאיר היה מוכן להתנסות בתנועה. כהן מייחסת את המוכנות הזאת לחיים עם זוגתו לשעבר שעסקה בריקוד, כך שתנועה לא הייתה זרה לחייו.
מאיר הוא מטופל שונה מהמטופלים הגברים שתוארו קודם. לא רק הטראומה שלו היא רב-שכבתית, גם אישיותו היא רב שכבתית. הוא אינו נמנע מתנועה מתחילת הטיפול, ונאחז מאד בטיפול. ניכר שיש לו כוחות נפשיים חזקים שבזכותם התמודד עם הטראומות הרבות שפגעו בגופו. בתיאור הטיפול הזה אנחנו שומעים יותר על קשייה של המטפלת, על החוויות של העברה נגדית והקושי להתמודד אתן בתוך המאמץ הטיפולי ליצירת קשר אמתי ועמוק עם מאיר. אני מתרשמת שאחד הקשיים של כהן נובע מהצורך הקיומי העמוק של מאיר במגע אתה באמצעות עיניה. הוא מחפש את המבט המאשר את קיומו. כהן מתארת כיצד היא חווה שינוי בתהליך הטיפולי ובהדרגה הופכת להיות עדה לתנועתו ולתהליך שהוא עובר עם הנוכחות שלה. כלומר, בהתחלה הרגישה יותר כאובייקט עבור מאיר, ובמשך הטיפול הם נעשים יותר ויותר שני סובייקטים, ודרך הנוכחות שלה בטיפול מאיר מקבל תוקף יותר ממשי לנוכחות שלו.
"בדבריי כאן אעקוב אחר תנועת החיים הגופנית-נפשית של העצמי שחייו ספוגים בחוויות טראומטיות רב-שכבתיות" (ל"פ כהן). משפט זה מחזיק את תמצית המהלכים הטיפוליים שתוארו על-ידי כל המרצות ביום זה. ההשקעה הרגשית שלהן בקשר עם המטופל, היכולת שלהן להיות מיכל לחוויות גופניות-נפשיות ספוגות כאב, ייאוש, דיכאון ופחד-מוות, הן שאפשרו למטופלים לצאת מחיים שספוגים בחוויות טראומטיות לחיים שיש בהם אפשרות להתפתחות של העצמי, גם בגילאים של זקנה וקרבה לסוף החיים.
כל ההרצאות הדגישו את הידע המתפתח בתחום הטיפול בטראומה, ואת ההבחנות בין סוגי טראומה שונים: טראומה כפולה, טראומה רב-שכבתית וטראומה מורכבת. אסיים את הסקירה במילים מהרצאתה של נירה שחף:
"העיסוק בפוסט-טראומה מעניין אותי
בגלל מפגש גוף-נפש
בגלל כוחו המרפא של השינוי כשמצליחים לעזור
בגלל מורכבותה של התודעה ותעתועיה אשר מתגלה במקרים אלו
ובגלל כוחה של רוח האדם: שני אנשים נאבקים ברוחות רפאים עבור אדם אחד".
אני יוצאת מיום העיון מוצפת בחוויה של אזורי הטראומה ששולטים בחייהם של אנשים רבים כל-כך בחברה הישראלית כתוצאה מהשואה, מהמלחמות והאובדנים שהם חלק כה מרכזי בחברה הישראלית. עם זאת, אני יוצאת גם בהערכה מחודשת ובהתפעלות מהכלי הטיפולי שנקרא טיפול בתנועה, ומהנשים המיישמות אותו.
הערות
הרצאתה של מייטרי שחם - על תנועה ואל-תנועה במרחב הטיפולי עם מטופלים פוסט-טראומתיים
http://www.smkb.ac.il/arts-therapy/beyn-hamilim12/artical/ben-hamilim12-shaham
הרצאתה של נירה שחף - טיפול קצר מועד בפעוטה פוסט טראומטית עקב טיפול רפואי
http://www.smkb.ac.il/arts-therapy/beyn-hamilim12/artical/ben-hamilim12-nira
הרצאתה של ל"פ כהן - משענת מגן חיצונית
http://www.smkb.ac.il/a...ilim12-cohen
מקורות
Levine, H. B. (2013). The Colourless canvas: Representation, therapeutic action and the creation of mind .In: Howard, b. Levine, Gail, S Reed & Dominique Scarfone. Unrepresented states and the construction of meaning. Karnac Books: London.
