נאומיו של וינסטון צ'רצ'יל: יצירת תקווה בתקופת דיכאון קולקטיבי
נחי אלון
ב-1940 התרוקן העולם המערבי מתקווה ומנחמה: הנאצים השלימו זה עתה את כיבושה של רוב אירופה המערבית. בריטניה נותרה לבדה במאבק הקשה נוכח התקפות ואיום של פלישה ימית מידית. האמון בסדר עולמי מתוקן התפוגג, ועמו קרסה תחושת הביטחון האישי והקיבוצי. העם חדל להישען על האפשרות להידברות ולמשא ומתן, או על האמונה בעקרון הצדק ובשלטון החוק. ההזדהות עם הקולקטיב, כמו גם תחושת המשמעות והערך המיוחסים לו, אבדו. לא ניתן היה לחזות עוד מה יוליד יום. אירופה שקעה בחוסר-אונים ובחוסר-תקווה, בתחושה מתמדת של היות-קרבן או היות-טרף. הרצון רפה ונשתתק הלהט לפעולה, ואת מקומם תפסו הפסיביות והאפתיה. נדמה היה כי התודעה כולה כוונה כמהופנטת לתוקפן ולאסונות שהוא עתיד להמיט, מבלי יכולת לראות מה בכוחנו, המותקפים, לעשות. הלך-הנפש הקולקטיבי הזה דומה באופיו להלך הנפש האישי הקשה הקרוי "דיכאון". אני מדמה מצב זה למעין דיכאון קולקטיבי או אפילו דיכאון עולמי. בנסיבות ששררו אז לא היה הדיכאון הקולקטיבי תופעה "פתולוגית", אלא תגובה בלתי-נמנעת למציאות חסרת-תקנה לכאורה.
בשעה קשה זו נתמנה וינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה. כנגד הדיכאון הקולקטיבי הפושה בעמו, ביקש צ'רצ'יל לנטוע השראה ונחמה. בנאומיו בבית הנבחרים וברדיו הוא הצליח להעניק תחושת משמעות ועוצמה, ולעורר התגייסות ונכונות לפעולה. צ'רצ'יל נסך תקווה מבלי להמעיט במשקלן של הסכנות ועורר רגשות נעלים של סולידריות מבלי לעורר שנאה. הוא פנה אל כל אדם מבלי לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר; עודד ללא חנופה ועורר גאווה נטולת התנשאות. צ'רצ'יל השכיל לבטא את סבלם של מיליוני אנשים מבלי להאדיר אותו, והצליח להראות את הטוב שבאדם מבלי להתכחש לרוע. מנאומיו (צ'רצ'יל, 2011) ניתן לדלות לא מעט יסודות טיפוליים שסיפקו מענה לדיכאון המחלחל בנפשה של האומה. במאמר זה אבקש לפענח מעט מסוד קסמו ולהבין כיצד פעלו מילותיו בשעות האפלות של תקופתו.
חלק מהשפעתו של צ'רצ'יל כנואם המחולל אופטימיות ורצון לפעולה קשור באמצעים הרטוריים שהפעיל. צ'רצ'יל לא ירד לשפת ההמון אלא העלה את המאזינים לגבהיו שלו, בשפה פשוטה ומובנת ועם זאת מורכבת ועשירה. ניכר כי ביטוי מאופק היה עדיף בעיניו על מליצות וכי הוא ביכר את ה-understatement הבריטי על פני ההפרזה ההוליוודית. אך דווקא בשל כך, כשבחר במליצות ובמטפורות עזות, אלו בלטו על רקע האיפוק האופייני לו. צ'רצ'יל מיעט לדבר על עצמו בנאומיו. אם עשה זאת, הוא תיאר את עצמו כדוברה של האומה וכמשרתה. במקום בגוף ראשון יחיד הוא נקט בשפה מאחדת של "אנחנו". גם המוסיקה של דיבורו הייתה יוצאת דופן: בניגוד בולט לנאומיהם הצרחניים של הרודנים באירופה, צ'רצ'יל לא צעק אלא דיבר בשקט גמור, בקצב מדוד, בסגנון של שיחת חברים. הרדיו היה הכלי המתאים ביותר לסגנון שיחה אינטימי ומגייס זה. הקשבה ל"מוסיקה" של נאומים אלו וצפייה בהם מקנה עומק רב להבנת משמעותם.
רטוריקה איננה מן המקצועות שמטפלים לומדים, וחבל: כמטפלים, הדיבור המטביע חותם בליבות השומע הוא כלי העבודה העיקרי שלנו, אבל איננו לומדים את אומנות ההשפעה-באמצעות-מילים ושיקולינו אינם מתחשבים בה. במסגרת המאמר אני מבקש להציג את כוחה וחשיבותה של אומנות זו באמצעות ניתוח של מקצת האמצעים הרטוריים שצ'רצ'יל הפעיל בפסקאות נבחרות מנאומיו. זאת מתוך מטרה לזהות את האפשרויות הטיפוליות הטמונות באמצעים אלו, וללמוד מהצלחתו של צ'רצ'יל במאבקו הנחוש בדיכאון הקולקטיבי.
נאום ראשון: "לעולם לא ניכנע"
הנאום הראשון שאציג נישא בסמוך להתקפת-הפתע האסטרטגית הגרמנית שמוטטה את צרפת תוך ימים ספורים וכיתרה את רוב הכוחות הצרפתים והבריטיים (צ'רצ'יל, 2011 , עמ' 257-264 ) . בריטניה הצליחה, במאמץ עילאי, לחלץ מדנקירק שבחוף הצרפתי את עיקר הגייסות הבריטיים ולהשיטם הביתה, גם אם במחיר של אבדן רוב ציוד הלחימה. כמה ימים לאחר הפינוי נואם המנהיג בבית הנבחרים:
"...כאשר, בדיוק לפני שבוע, ביקשתי מהבית לקבוע את המועד הזה למסירת הצהרה, חששתי שייפול בחלקי התפקיד העצוב לבשר כאן על התבוסה הצבאית הגדולה בהיסטוריה שלנו. [...] נראה היה שכל שלד הצבא, שורשיו ושכלו, הציר שעליו בנינו ונבנה את צבאנו, עתידים למצוא את סופם בשדה או להיות מובלים אל החרפה והרעב בשבי [...]
[כאן מתוארים בפרוטרוט תלאות הלחימה הקשה]... היה זה קרב ארוך וקשה. לפתע התרוקנה הזירה, הברקים והרעמים לרגע – אבל רק לרגע – גוועו, והתרחש נס של הצלה. נס שהושג בגבורה, בהתמדה ובמשמעת מושלמת, על ידי שירות ללא דופי, על ידי משאבים, על ידי מיומנות, על ידי נאמנות בלתי-מנוצחת, גלויה לעין כל.
האויב הושלך לאחור על יד הכוחות הבריטיים הנסוגים [...] הצי, באמצעות כמעט אלף ומאה כלי שיט מכל הסוגים, חילץ יותר מ- 335000 איש, צרפתים ובריטים, מבין מלתעות המוות והחרפה, אל מולדתם ואל המשימה העומדת לפתחנו.
עלינו להיזהר מאד ולא להתייחס להצלה הזו כאל ניצחון. אין מנצחים מלחמות על ידי פינוי [...]
בקרבות האלה אבדותינו בנפש עולות על שלושים אלף הרוגים, פצועים ונעדרים [...] אבדותינו בחומר הן עצומות [...]
רגשי התודה שלנו על הצלת צבאנו, אסור שיסמאו את עינינו. העובדה היא שמה שקרה בצרפת ובלגיה הוא אסון צבאי בממדי ענק. אנו חייבים לצפות למכה נוספת שתנחת עלינו בקרוב מאד.
כשאנחנו רואים את המקוריות של הרוע, את הגאוניות של התוקפנות, שמפגינים אויבינו, אין ספק שעלינו להכין את עצמנו לכל סוג של אסטרטגיה חדשה ולכל סוג של תמרון אלים ובוגדני [...]
למרות שאזורים גדולים באירופה, ואומות עתיקות ונודעות נפלו, או ייפלו, בידיו של הגסטפו וכל מערך השלטון הנאצי הנתעב, אנחנו לא נהסס ולא ניכשל. אנחנו נמשיך עד הסוף, אנחנו נילחם בצרפת, אנחנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנחנו נילחם בביטחון ובכוח גדל והולך באוויר, נילחם בחופים, נלחם באדמות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות, אנחנו לעולם לא ניכנע.
ואפילו אם, מה שאינני מאמין בו אף לרגע, אם האי הזה, או חלק ממנו, יסבול מחסור וייגוע ברעב, גם אז האימפריה שלנו מעבר לים, שמורה וחמושה על ידי הצי הבריטי, תמשיך במאבק, עד אשר, בשעה טובה וברצות האל, העולם החדש, בכל כוחו ועוצמתו, יצעד קדימה לישועתו ולשחרורו של העולם הישן."
- פרסומת -
תנועה בין זמנים
צ'רצ'יל הוא אמן הדיבור המרומז, שבו מובלעים רבדים שאינם נאמרים במפורש אבל נוכחותם מורגשת. כך הוא יכול לדבר ברמה הגלויה על "התבוסה הצבאית הגדולה בהיסטוריה שלנו", אך ברמה הנסתרת לצמצם את תחושת האסון ולהמיר אותה בגאווה והתרוממות רוח. איך הוא עושה זאת? באמצעות הרחבת יריעת הזמן. בדיכאון הזמן היחיד הנחווה הוא ההווה נטול התקווה. הנואם מרחיב את יריעת הזמן אל העבר ואל העתיד, ויריעת הזמן המורחבת מעמידה את ההווה בפרופורציה:
"כאשר, בדיוק לפני שבוע, ביקשתי מהבית לקבוע את המועד הזה למסירת הצהרה, חששתי שייפול בחלקי התפקיד העצוב לבשר כאן על התבוסה הצבאית הגדולה בהיסטוריה שלנו".
המשפט המורכב, שתוכנו כה מאיים, מנוסח בלשון עבר. האמירה העיקרית מובלעת במבנה הדקדוקי הזה, שמרמז בעקיפין על כך שהבשורות שהנואם חשש מהן לא התקיימו; הנאום אינו של בשורה מרה, ומה שהיה נראה כתבוסה אינו כזה. למעשה, בשל המבנה של המשפט המורכב, נרמז לשומע שכל שהוזכר ונאמר בו לא התרחש. התוכן הסמוי במשפט כולל אפוא מספר אמירות, המדגישות את שיכול היה לקרות, אך לא קרה:
- החשש התבדה;
- תפקידי היום איננו תפקיד עצוב של בשורה איומה;
- זו אינה התבוסה הצבאית הגדולה בהיסטוריה שלנו. יתר על כן, זוהי אינה תבוסה בכלל אלא ישועה;
- הצבא לא מצא את סופו, ואף לא הובל לחרפת השבי.
הדיכאון הוא נטול-תמורות: הגרוע יכול להוביל רק אל הגרוע-יותר. באמצעות הרחבת יריעת הזמן צ'רצ'יל מציג תמונת עולם מנוגדת, שבו הגרוע מכל היה אך ההקדמה לישועה בלתי-צפויה. הנואם ממשיך בלשון עבר, וכך קובע שוב, על דרך הרמז, שכיום התמונה שונה מכפי שנראתה לפני שבוע. המעבר בין העבר לעתיד שזור בטקסט כולו, מרחיב את נקודת המבט, מאפשר רצף שבו ההווה אינו משתלט על החוויה כולה.
סקרנות וחוויה ערה
"נראה היה שכל שלד הצבא, שורשיו ושכלו, הציר שעליו בנינו ונבנה את צבאנו, עתידים למצוא את סופם בשדה או להיות מובלים אל החרפה והרעב בשבי"
הדיכאון משמיד את תחושת הסקרנות והציפייה לבאות, וממיר אותן בוודאות מדכדכת. הניסוח מאפשר לצ'רצ'יל להטיל סימן שאלה על ודאות האסון האופיינית לדיכאון. הצגת האסון כשהוא פותח במילים "נראה היה" מעוררת סקרנות וציפייה אצל המאזין, שמתעורר להקשיב ל"מה קרה באמת".
בניגוד למשפטים המופשטים יותר של הפסקה הראשונה, הפונים לשכל, בוחר כאן צ'רצ'יל במטפורה מורכבת. מטפורות מעודדות חוויה חושית ורגשית על ידי פנייה לדמיון ולכן הן גם מגייסות יותר. מעבר לכוחה של המטפורה כשלעצמה, כשהיא נוגעת בשורשים תרבותיים עמוקים מעמיק כוחה מאד. כך באנגליה ובאירופה, שבהן התנ"ך והברית החדשה הם משורשי התרבות. ואכן צ'רצ'יל מרבה בנאומיו לצטט מן המקרא והברית החדשה, ומשירתם של המשוררים הגדולים.
החוויה המתעוררת למשמע הנאום אינה שטוחה כבדיכאון, כי אם חיה ומעוררת: המטפורה מתארת את הצבא כגוף מורכב שמאוחדים בו יסודותיהם של בעל חיים ( "שלד הצבא"), עץ ("שורשים"), אדם ("שכל") ומכונה ("ציר"). גופים מורכבים כאלו הם בעלי ממד מיתולוג ואלוהי. כך, לדוגמה, מתאר הנביא יחזקאל את התגלות האל ומלאכיו כך:
"ארבע חיות[...] דמות אדם להנה [...] וארבעה פנים לאחת וארבע כנפיים לאחת מהן [...] והנה אופן אחד בארץ אצל החיות ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא" (יחזקאל א, ה'-כג').
בניגוד לגוף שהנביא מתאר, כאן אין מדובר בגוף אלוהי כי אם במעשה ידי אדם, מעשה ידי "כולנו". הבחירה בגוף ראשון רבים ("הציר שעליו בנינו את צבאנו") מרמזת על ישות קולקטיבית שכל מאזין הוא חלק ממנה. הביטוי הקולקטיבי מקטין את תחושת הבדידות המדכאת ואת תחושת חוסר הערך האישי. הכוח השאוב מן הקולקטיב הוא מוטיב נוסף עליו צ'רצ'יל חוזר לאורך כל הנאום.
עתה חוזר צ'רצ'יל לתיאורים מפורטים ועמוסי מושגים צבאיים של ההתקפה הגרמנית (השמטתי כאן), אך חוזר לגייס את הקשב והחוויה הרגשית של המאזין כאשר התיאור היבש-כמעט עובר עתה למטפורה כמו-מקראית נוספת:
"היה זה קרב ארוך וקשה. לפתע התרוקנה הזירה, הברקים והרעמים לרגע – אבל רק לרגע – גוועו, והתרחש נס של הצלה"
במעבר חד מן התיאור היבש, הנואם טווה סיפור מרומז על מעבר חריף מתבוסה ודאית לישועה פלאית. תיאור האסון המתקרב אינו אלא שרטוט הרקע להתערבות העל-טבעית כמעט, הבולטת כל כך לאור השינוי הרטורי. סופה קשה מעל שדה קרב נרחב נפסקת לפתע פתאום, להרף עין, כדי לאפשר ישועה דרך נס. דימוי הברק המאיר להרף עין את אזור הסופה הוא מוטיב פואטי ופילוסופי. הוא מאפשר למאזין להעלות בעיני רוחו את הסצנה המתוארת, לחוש את רגע התפנית. עם זאת, צ'רצ'יל לא נשאר במישור הפנטסטי הניסי – הקרב לא "גווע" אלא להרף עין. הוא המשיך לאחר מכן, ועתיד להמשיך גם הלאה.
סוכנות אנושית
"..נס שהושג בגבורה, בהתמדה ובמשמעת מושלמת, על ידי שירות ללא דופי, על ידי משאבים, על ידי מיומנות, על ידי נאמנות בלתי-מנוצחת, גלויה לעין כל."
במפנה נוסף צ'רצ'יל מבהיר כי ה"נס" שהתרחש בשדה הקרב אינו אלוהי – כי אם אנושי. בני אדם כמוני וכמוך חוללו אותו. לא בעזרת מידות על-אנושיות, כי אם על ידי הבאה-לשלמות של מידות "רגילות": ויתור היחיד על טובתו האישית ועל חירותו ("בגבורה, בהתמדה ובמשמעת מושלמת") ומילוי חובתו כלפי הכלל ("שירות ללא דופי"). הנס איננו רק רוחני כי אם גם חומרי ("על ידי משאבים") ומקצועי ("מיומנות"). רעיון זה נרמז כבר במטפורה שצ'רצ'יל בחר עבור הגוף הצבאי, המרמז אל אותו גוף מיתולוגי המתואר ביחזקאל. באופן זה מעורר צ'רצ'יל את אותה חוויה עוצמתית המיוחסת לניסים ולסוכנים אלוהיים, ומנכס אותה למעשה אנושי.
מהיכן שואב האדם את הכוח האלוהי המחולל ניסים? צ'רצ'יל מדגיש את חיוניותה של הסולידריות, שאיננה שוכנת ביחיד כי אם בקולקטיב: "נאמנות בלתי-מנוצחת". ההישג העל-אנושי הושג על ידי קולקטיב של אנשים רגילים, שכל אחד מהם כשלעצמו חסר-אונים. אמירה מוצנעת זו נוגדת כמובן את תחושות העדר-היכולת, הפסיביות וההתנתקות מן הכלל. גם אם אני רק "נר קטן", הרי שכולנו "אור איתן".
"האויב הושלך לאחור על יד הכוחות הבריטיים הנסוגים [...] הצי, באמצעות כמעט אלף ומאה כלי שיט מכל הסוגים, חילץ יותר מ- 335000 איש, צרפתים ובריטים, מבין מלתעות המוות והחרפה, אל מולדתם ואל המשימה העומדת לפתחנו."
השימוש במטפורה "מלתעות המוות והחרפה" מעלה דימוי של מפלצת אימתנית מיתולוגית, בעלת שני ראשים. אולם גם כאן, הנס אינו אלוהי כי אם אנושי: כאן זהו הצי, לא האל, שמציל את מאות אלפי חיילים מהאיום הלא-אנושי. הצבא והצי מורכב מאנשים רגילים, כמוני וכמוך.
הביטוי "האויב הושלך לאחור על ידי הכוחות הנסוגים" הוא פרדוקסלי, שכן הסיבה שכוחות נסוגים היא בדיוק זו שאין בכוחם "להשליך את האויב לאחור". זוהי למעשה המשגה מחדש של הנסיגה כניצחון. את חרפת הכניעה ואת המוות מציג הדובר כקשים במידה שווה, ואין האחד עדיף על רעהו. זוהי דרכו של צ'רצ'יל להבליע ראייה חדשה מבלי לבטא אותה במפורש, בנוסח הקרוי "סוגסטיה" בפי העוסקים בהיפנוזה.
בשלב זה בונה צ'רצ'יל את המעבר של המאזינים מן העבר להכנה לקראת העתיד: "אל מולדתם ואל המשימה העומדת לפתחנו". אנו רואים שימוש בעקרונות שכבר נתקלנו בהם – "לפתחנו" בגוף ראשון רבים המדגיש את הסולידריות; הרחבת יריעת הזמן מן הישועה המידית למשימה העתידית, באופן שמגמד את ההווה המדכא. הקדמת השיבה אל המולדת למשימה מדגישה שהמנהיגות לא רואה באנשים רק כלים לשם עמידה במשימה: המטרה היא בראש ובראשונה ישועתם של אנשים. עתה, משניצלו אנשינו, נהיה מסוגלים לעמוד במשימה. הישועה איננה תכלית לעצמה אלא שלב בחזרה הביתה ובלחימה על הבית.
תנועת-גומלין בין קוטב התקווה לקוטב המציאות
הדובר חוזר עתה מתיאור אפי של הישועה לאזהרה חמורה השופכת מים קרים על השמחה המוקדמת מדי: "עלינו להיזהר מאד ולא להתייחס להצלה הזו כאל ניצחון. אין מנצחים מלחמות על ידי פינוי". משפט זה סותר את ההמשגה מחדש שנוצרה במשפט הקודם, ומעניק לו הקשר רחב יותר – המלחמה עוד לא נוצחה. זהו אחד האמצעים הרטוריים הבולטים אצל צ'רצ'יל: תנועה הלוך-ושוב בין ראייה מציאותית של הקשיים והאסונות, לבין אופטימיות רחבת-אופקים של עתיד מלא גבורה. כך הוא אינו מאפשר את הראייה הדיכאונית המקוטבת שבה ישנה התבוססות בכישלונות העבר וההווה או חלום אידיאלי על עתיד נשגב שלא ניתן לממש. הדובר מבליע במשפט את המושגים "הצלה", ו-"ניצחון", וכך קובע בעת ובעונה אחת: הדרך לניצחון עוד רבה ורצופת קשיים, אך גם אם יבושש, הניצחון בוא יבוא. צירוף זה של ראיית-הווה מציאותית ולצידה ראיית-עתיד של אופטימיות נחרצת הוא מוטיב מרכזי בנאום. ניתן לראות את התנועה במשפטים הבאים:
"בקרבות האלה אבדותינו בנפש עולות על שלושים אלף הרוגים, פצועים ונעדרים [...] אבדותינו בחומר הן עצומות [...] רגשי התודה שלנו על הצלת צבאנו, אסור שיסמאו את עינינו. העובדה היא שמה שקרה בצרפת ובלגיה הוא אסון צבאי בממדי ענק. אנו חייבים לצפות למכה נוספת שתנחת עלינו בקרוב מאד".
אחרי שהשומע עלה לגבהים הוא מוטל שוב אל קרקע המציאות שכבר התרחשה. התנועה בין עבר לעתיד ובין התרוממות רוח לייאוש מודגשת ומהירה יותר מאשר קודם. המכה הצפויה איננה תסריט בלהות עתידי אלא עובדה מידית. המילה "חייבים" מדגישה את השקפת הדובר שאופטימיות שאינה מלווה בהתכוננות לקשיים איננה משאב, כי אם אשליה מסוכנת. הדיכאון נוטה להמעיט בערכה של התכוננות ומטפח פסיביות. צ'רצ'יל מתנגד לכך בתוקף:
"כשאנחנו רואים את המקוריות של הרוע, את הגאוניות של התוקפנות, שמפגינים אויבינו, אין ספק שעלינו להכין את עצמנו לכל סוג של אסטרטגיה חדשה ולכל סוג של תמרון אלים ובוגדני..."
בדבריו של הדובר אין שמץ ניסיון להמעיט בערכו של האויב או להבטיח ש"הכל בשליטה" כפי שנוהגים לעשות פוליטיקאים וגנרלים רבים. נהפוך הוא: הדובר האויב מתואר כ"מקורי וגאוני", אך הוא מיד משווה למילות ההערכה הללו גוון דמוני: "המקוריות של הרוע, הגאוניות של התוקפנות". כך מוגדר האויב כגאוני וכשטני גם יחד, כמיזוג מאוזן בין שני קטבים.
תחושת מסוגלות
האדם המדוכא מייחס את הכישלון לחוסר-יכולת מהותי. צ'רצ'יל נותן הסבר אחר לכישלון, שאינו הסבר-של-מהות אלא של עמדות, רצונות ופעולה:
"...למרות שאזורים גדולים באירופה, ואומות עתיקות ונודעות נפלו, או ייפלו, בידיו של הגסטפו וכל מערך השלטון הנאצי הנתעב, אנחנו לא נהסס ולא ניכשל. אנחנו נמשיך עד הסוף".
תבוסתן של אומות אחרות, גם אם הן עתיקות ונודעות, נבעה בחלקה מהיסוס ומאי-נכונות להילחם ו"להמשיך עד הסוף". צ'רצ'יל אינו מותח ביקורת גלויה על אומות, אך הוא קובע שארצו "לא תיכשל" לא מחמת תכונות שטבועות בה, אלא הודות להחלטיותה ונחישותה: אלו הן מידות אנושיות שניתן לטפחן, לא גנים עילאיים. הוא אף קובע שבריטניה תילחם בכל תנאי, גם אם בנות בריתה ייכנעו (כפי שאמנם עשתה צרפת ימים ספורים לאחר הנאום הזה).
"אנחנו נילחם בצרפת, אנחנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנחנו נילחם בביטחון ובכוח גדל והולך באוויר, נילחם בחופים, נלחם באדמות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות, אנחנו לעולם לא ניכנע."
עד כה דיבר הנואם במשפטים ארוכים שמקצבם איטי. כאן הוא עובר למקצב קצר ומהיר, דמוי ריצה, המתאים לחוויית הבהילות שהוא מבקש ליצור. הדיכאון משכיח את היכולות, ולכן הוא מזכיר את כוחה האימפריאלי הימי העצום של בריטניה כשאומר "אנחנו נילחם בימים ובאוקיינוסים". את ההכרה ביכולות הקיימות הוא מבקש לבסס ולהוכיח באמצעות התנסויות העבר: בפסקה קודמת דיבר צ'רצ'יל בהכרת תודה על רוח הלחימה הגדולה של חיל האוויר המלכותי, שמילא תפקיד מרכזי בישועת דנקירק. כעת הוא אומר "אנחנו נילחם בביטחון ובכוח גדל והולך באוויר". כך הוא רומז כי ההתנסויות הקשות הן המקור לביטחון; אנו נמשיך להתחזק תוך כדי לחימה, כפי שעשינו בעבר.
להתעמת עם החרדה
המשפטים הבאים מתארים את חזון הבלהות של פלישה גרמנית לאנגליה בשלבים. בתחכום רב, הנואם חושף את מאזיניו לאיום שאיש אינו רוצה לחשוב עליו, כשהדגש הוא לא על החרדה המתעוררת, אלא על המילה החוזרת שוב ושוב: "נלחם!". הקצב והחזרה מעניקים למילה זו עוצמה גדולה. סידרת התיאורים הגיאוגרפיים-לכאורה מייצרת בתודעת השומעים תמונה מוחשית שבה הבית, מקור הביטחון, הופך לזירת לחימה. זוהי תמונה שקשה לדמות ושהתודעה מנסה להרחיק. אולם צ'רצ'יל לא מאפשר לעמו להתחמק ומשתמש בתמונה המאיימת על מנת לגייס ולעורר את המחשבה שלא יתכן שנרשה לאויב לפלוש לביתנו בלא שנתנגד.
את רוח הקרב שבנה הוא מסיים בקביעה: "אנחנו לעולם לא ניכנע". משפט זה הוא משפט מרכזי בטקסט. בהקלטת הנאום ניתן לשמוע כי הוא נאמר בשקט בוטח, בלא הטעמה מיוחדת, כדבר מובן-מאליו. דווקא נימה יומיומית זו מעניקה למשפט-מפתח זה כוח מיוחד. לאחריו מתווה הנואם פתח לתקווה רחוקה הרבה יותר, כשהוא מרחיב את יריעת הזמן אל מעבר לעתיד הנראה לעין:
"ואפילו אם, מה שאינני מאמין בו אף לרגע, אם האי הזה, או חלק ממנו, יסבול מחסור וייגוע ברעב, גם אז האימפריה שלנו מעבר לים, שמורה וחמושה על ידי הצי הבריטי, תמשיך במאבק, עד אשר, בשעה טובה וברצות האל, העולם החדש, בכל כוחו ועוצמתו, יצעד קדימה לישועתו ולשחרורו של העולם הישן."
צ'רצ'יל חוזר ומשרטט תמונת-עתיד קודר בטווח הקרוב, וישועה גדולה לא פחות בעתיד הרחוק יותר. הוא מיד מסייג את דבריו באומרו "מה שאינני מאמין בו אף לרגע", אך למעשה מכין גם את האפשרות הזו. גם בתסריט הזה יש תקווה וגם כאן הישועה לא תהיה אלוהית, על אף שהיא תתרחש "ברצות האל"; יהיו אלו האימפריה שמעבר לים ועמה ארצות הברית – שיצעדו לשחרור העולם הישן, דהיינו אירופה. המשפטים העוסקים בעתיד הרחוק הם ארוכים ומורכבים, שונים מאד מן המשפטים הקצרים והחוזרים על עצמם המתייחסים לעתיד המידי הנמדד בשבועות. מקצב המשפטים התזזיתי-כמעט מבטא את תחושת הדחיפות, ואילו המשפט האחרון, המורכב והארוך, מבטא את הממדים האפיים הממושכים של הזמן ההיסטורי.
נאום שני: "היתה זו שעתם היפה ביותר"
כמה ימים מאוחר יותר נכנעה צרפת לנאצים. בריטניה נותרה הלוחמת האחרונה והיחידה. זהו נאום ארוך ומפורט, הנע כרגיל בין ניתוחים צבאיים ומדיניים צוננים לבין חלקים נוסכי-השראה. תצלום של דפי הטקסט המקורי שקרא צ'רצ'יל בנאומו מגלה שהוא נדפס כפי שמדפיסים שיר, באופן שחושף את המוסיקה והקצב הפנימי של הדברים. (צ'רצ'יל, 2011, עמ' 266-278). כפי שקובע נכדו של צ'רצ'יל, הדובר "נחוש בדעתו לחסל את השמועות [...] שבריטניה עלולה [...] להיכנע למתקפה הגרמנית". לשם כך הוא פורש תחילה יריעה רחבה ועובדתית אודות יסודות כוחה המדיני והצבאי של בריטניה, שיאפשרו לה לעמוד לבדה בקרב, ביבשה, בים ובאוויר. אך עם הגיעו לסיום הנאום, הוא עובר לשפה שונה לגמרי, שמוציאה מכלל אפשרות את רעיונות הכניעה או ההסדר עם גרמניה.
נבחן כאן את מילות הסיום של הנאום המורכב:
"[...] הקרב על צרפת הסתיים. אני מעריך שהקרב על בריטניה עומד להתחיל.
בקרב הזה תלוי
עתידה של הציוויליזציה הנוצרית.בקרב הזה תלויים חיינו שלנו, הבריטים,
והמשך קיומם של מוסדותינו והאימפריה שלנו.מלוא זעמו ועוצמתו של האויב
קרוב לוודאי שיופנו במהרה לעברנו.היטלר יודע שעליו לשבור
אותנו, באי הזה, או שיפסיד במלחמה.אם נוכל לעמוד מולו,
תוכל כל אירופה להשתחרר,
וחיי העולם כולו
ינועו קדימה אל
פסגות מוארות ושטופות שמש.אבל אם ניכשל,
ישקע העולם כולו,
כולל ארצות הברית,
וכל מה שהכרנו ואהבנו,
אל תוהו של
עידן אופל חדש, שיהיה מרושע עוד יותר,
ואולי גם ממושך יותר,
לאורו של מדע פרוורטי ומעוות.על כן בואו ונאמץ את רוחנו,
נתגייס בכל כוחנו למלא את חובתנו,
ונעשה זאת כך שגם אם יתקיימו האימפריה הבריטית
וחבר העמים אלף שנים,
עדיין יאמרו כולם :
"הייתה זו שעתם היפה ביותר!"
בין הגדלת מרחב האפשרויות לצמצומו
בסיוע לאדם המדוכא, תכופות נדרשת הרחבה של קשת האפשרויות הפתוחות בפניו. מול הברירה הגורלית "או שתתחתני אתי או שאתאבד" נחוץ להרחיב את היריעה. מצד שני, לעתים דווקא ריבוי-יתר של אפשרויות מחולל שיתוק מדכא: במקרים כאלו, דווקא צמצום חד של האפשרויות עשוי להניע לפעולה: "חקרנו והתלבטנו דיינו. מכאן ואילך מחייב מצב החירום לפעול מיד ובנחישות, לאחר בחירה חדה וחד משמעית".
הרחבת קשת האפשרויות מעוררת תקווה ואופטימיות, ואילו צמצומן הדיכוטומי מעורר את תחושת הדחיפות והכורח לפעול. כל אחד משני היסודות הללו נחוץ כדי להתמודד עם השיתוק הדיכאוני. הנאום הנוכחי מצטיין בהצגה פשוטה מאד של אפשרויות, האחת של חורבן והשנייה של גאולה. רבים מן המשפטים מנוסחים בדרך דיכוטומית זו.
הקניית משמעות
התנועה בזמן מהעבר לעתיד באה לידי ביטוי גם בנאום הזה, במעבר מ"סיום הקרב על צרפת" ל"התחלת הקרב על בריטניה". כאמור, זהו צעד חביב על צ'רצ'יל שמאפשר לו להציג את ההקשר הרחב. אולם בנאום זה הדובר כורך בדבריו רובד נוסף, של הקניית משמעות לאירועים הקשים. המאבק עכשיו אמנם קשה ומדכא, אך זוהי למעשה "שליחות עולמית". הקרב הצפוי מוצג בממדים קוסמיים וכמעט-דתיים: "בקרב הזה תלוי עתידה של הציוויליזציה הנוצרית". זהו תיאור אפוקליפטי של מאבק גוג-ומגוג של הנצרות כנגד כוחות השטן. כך הוא רומז: עלינו מוטלת שליחות קוסמית, ואיננו רשאים שלא לשאת בעול זה.
צ'רצ'יל כורך בין החיים הפרטיים למסורת הלאומית והתרבותית: "בקרב הזה תלויים חיינו שלנו, הבריטים, והמשך קיומם של מוסדותינו והאימפריה שלנו". הממד האישי והממד התרבותי, הציבורי והלאומי של החיים – חד הם. תחושת המשמעות מועצמת בשל העמדת האפשרויות זו כנגד זו:
"אם נוכל לעמוד מולו,
תוכל כל אירופה להשתחרר,
וחיי העולם כולו
ינועו קדימה אל
פסגות מוארות ושטופות שמש.אבל אם ניכשל,
ישקע העולם כולו,
כולל ארצות הברית,
וכל מה שהכרנו ואהבנו,
אל תוהו של
עידן אופל חדש, שיהיה מרושע עוד יותר,
ואולי גם ממושך יותר,
לאורו של מדע פרוורטי ומעוות".
התוצאות של עמידה בקרב הן חזון אופטימי המתואר במשפט ארוך ורך. כאשר צ'רצ'יל מתאר את העתיד המזהיר האפשרי, הוא משתמש במושגים של תנועה ואור: "חיי העולם כולו ינועו קדימה אל פסגות מאורות ושטופות שמש". תנועה זו מנוגדת לתהום החשוכה והסטטית שהם תמצית החוויה הדיכאונית. אך אחרי שהציג את תמונת ההצלחה צ'רצ'יל חוזר אל הכישלון האפשרי; זהו המשפט הארוך והמסורבל ביותר בנאום. התוצאות של כישלון הן אפוקליפטיות והרסניות לעולם כולו כפי שאנו מכירים ומוקירים. שלא כמנהיגים המביעים זלזול כוזב באויב, צ'רצ'יל אינו ממעיט כלל בערכם של המדע והטכנולוגיה הגרמניים, אך הוא מתאר אותם כפרוורטיים ומעוותים. דווקא בשל כוחם, יש ביכולתם להגיע לשיאים חדשים של רוע, לתקופות ממושכות של אופל. לאור המוטל על הכף, ולאור תפקידה הקוסמי של בריטניה, ברור כי זוהי חובתה להציל את העולם.
הגדרת מטרה אפשרית
התיאור הקודם, המופשט יותר של "הקרב על בריטניה" מתורגם בהמשך לשפה מוחשית ואנושית. האויב חסר הפנים מופיע עכשיו כבעל רגשות ועוצמה. בתרבות המאופקת של התקופה, המילה "זעם" מבטאת רגש עיוור ובלתי מבחין: "מלוא זעמו ועוצמתו של האויב קרוב לוודאי שיופנו במהרה לעברנו". הצד המאוים מייחס חוסר אונים לעצמו וכוח בלתי מוגבל ליריב. צ'רצ'יל חובר לתפיסה של האויב המשתולל בזעם הרסני, אך כאן הוא מפנה את תשומת לבם של המאזינים לכך שלמעשה מצבו של האויב המאיים אינו שונה משל בריטניה: "היטלר יודע שעליו לשבור אותנו, באי הזה, או שיפסיד במלחמה". המוטיב של "להיות או לחדול' מיוחס כעת גם לתוקפן, שנתון בעצמו בקרב לחיים או למוות. החיבור בין "היטלר" ו-"יפסיד במלחמה" נשמע בלתי מציאותי בתקופה המדוברת. אך צ'רצ'יל בוחר לטבוע את החיבור בתודעת השומעים וכך להפוך אותו לאפשרי, שוב באמצעות אמירה סוגסטיבית עקיפה.
צ'רצ'יל ממשיך כעת אל החזון האופטימי, הפותח במילים "אם נוכל לעמוד מולו". המטרה היא לא לנצח – מטרה שנראית כעת כה רחוקה ובלתי מושגת. המטרה שצ'רצ'יל מגדיר צנועה בהרבה – עלינו רק לעמוד. מכאן תפתח האפשרות לשחרור של אירופה כולה. לאחר שהעלה את אפשרות הניצחון, החזרה אל הכישלון אינה משתקת אלא ממריצה: אנו מסוגלים לנצח, ואפשרות הכישלון אינה האפשרות היחידה. המסקנה המתבקשת היא ברורה:
על כן בואו ונאמץ את רוחנו,
נתגייס בכל כוחנו למלא את חובתנו,
ונעשה זאת כך שגם אם יתקיימו האימפריה הבריטית
וחבר העמים אלף שנים,
עדיין יאמרו כולם:
"הייתה זו שעתם היפה ביותר!"
הדיבור הוא בגוף ראשון רבים: הנואם וכל אחד מן השומעים שייכים לקולקטיב אחד. הקריאה היא מדורגת: תחילה "בואו", פעולה שאיננה ספציפית. לאחר מכן "נאמץ את רוחנו" – נצא מן הרפיון שאחז בנו ונחליט לעבור לפעולה; "נתגייס" – פעולה שדורשת רק הצטרפות אל הקולקטיב, מטלה קלה יחסית לאדם המדוכא; "למלא את חובתנו" – מילוי החובות הוא אחד הכוחות החשובים מול האדם המדוכא, כאשר אפילו במקרים של מניעת התאבדות הכוח נובע פעמים רבות מהאמירה "לא אפר את חובותיי למשפחתי".
כעת מתווה צ'רצ'יל את הדרך בה ניתן לממש את הקריאה, את התגייסות הכוחות הנפשיים: "נעשה זאת כך שנטביע חותם בן אלף שנים בהיסטוריה כולה". החותם הזה הוא חותמו של הלך נפש ולא של מעשה ספציפי: היכולת לפעול באצילות בשעה הקשה ביותר, ולהפכה לשעה הנעלה ביותר.
הבחירה בביטוי "אלף שנים" היא אולי הד מבטל להתפארותו של היטלר ש"הרייך השלישי יתקיים אלף שנים". פרספקטיבת אלף השנים מחלצת גם היא את התודעה מחישובי-ההווה המאיים. אנו עתידים לעשות מעשה קוסמי שיישפט מתוך פרספקטיבת-זמן קוסמית. המשפט מציג מטרה שתפעל כמגדלור רחוק, שמתווה כיוון-על ואינו מוטה על ידי תנודות החיים. השומעים יכולים להזדהות עם אלו שיתבוננו בעוד מאה שנים על המאבק, משום שהם עצמם מסתכלים כך על מעשי-גבורה של דורות קודמים. פרספקטיבה זו מקנה מאליה אורך רוח ואומץ. כך יוצא המאזין מתוך עורו שלו, שהוא בהכרח מושפע מתלאות ההווה, ובוחן את מעשיו בפרספקטיבה היסטורית, שההווה הוא אך חלק קטן ממנה.
נאום שלישי: ארצות הברית של אירופה
נאום זה, שצ'רצ'יל נשא בספטמבר 1946, כשנה לאחר הניצחון (צ'רצ'יל, 2011, 486-491), אינו נימנה על נאומיו המפורסמים. בחרתי בו מכיוון שניתן לראות בו כיצד הבקיע החייל והמצביא אל מעבר להנהגת המלחמה, לעמדת המדינאי בעל החזון ושוחר השלום-המיטיב-עם-כל-הצדדים, משוחרר לחלוטין מנקמנות ומחשבונות עבר. מעבר כזה מפסיכולוגיה של מלחמה לפסיכולוגיה של שלום הוא נדיר מאד אצל מצביאים ומדינאים, ודורש גדלות-נפש מיוחדת. עמדה זו התקיימה תמיד אצל צ'רצ'יל, אלא שבזמן המאבק לחיים או למוות תפסה מקום משני בלבד.
"[...]במאבק האחרון הזה בוצעו מעשי טבח ופשעים שאין להם השוואה [...] ולא היו כמותם בהיסטוריה האנושית. האשמים חייבים להיענש. חייבים למנוע מגרמניה [...] לפתוח בעוד מלחמה ותוקפנות.
אבל כשכל זה יעשה, חייב להיות סוף לתגמול [...] אנחנו חייבים להפנות גב לזוועות העבר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לגרור את השנאה והנקמה שנולדו מפצעי העבר [...] האם יוכלו העמים החופשיים של אירופה להתעלות לגבהים האלה של נחישות הנפש וטבעה של רוח האדם? [...] הצעד הראשון ליצירה מחדש של משפחת אירופה חייב להיות שותפות בין צרפת לגרמניה [...] לא תיתכן תחייתה של אירופה ללא צרפת דגולה מבחינה רוחנית וללא גרמניה דגולה מבחינה רוחנית."
ראיית המאבק הבונה
מנהיגים מועטים היו נחושים כצ'רצ'יל לנצח בכל מחיר, אך מועטים עוד יותר היו משוחררים כמוהו משאיפת רצון-נקם ומפחד מפני שיתוף פעולה לעתיד. לא מתוך תמימות פוליטית פעל כי אם מתוך חזון מרחיק-ראות.
מעבר לדבריו מסתתרת ראיית-מאבק שונה לגמרי מזו של מנהיגים רבים: הוא נוקט "מאבק בונה" ולא "מאבק הרסני" (אלון ועומר, 2005). ראיית המאבק ההרסני כופרת בקיומם של צדדים חיוביים אצל היריב ופוטרת אותם כ"מראית עין" המסתירה מהות דמונית בלתי משתנה. היא אינה מאמינה לריבוי קולות אצל הצד השני, ורואה אותו כמקשה אחת, שבסיסה מרושע. לכן הלך הנפש השליט הוא של חשד, פחד ושנאה. המאמינים במאבק ההרסני מחזיקים בתפיסה על פיה יש לשלוט באופן מוחלט במצב וביריב, ולהחזיק אותו במצב מובס. יש למנוע ממנו שגשוג ועצמאות, שאם לא כן יתעורר הדמון שבו. אולם צ'רצ'יל ראה הן את האורות והן את הצללים של הצד השני. הוא מעולם לא זלזל באויב, ותמיד הפריד בין אומות לבין מנהיגותן. כבר בשנת 1934 הוא אומר:
"[גרמניה היא] אומה של כמעט שבעים מיליון מן האנשים, המשכילים, החרוצים והממושמעים בעולם, המחונכים מילדות לראות במלחמה ובכיבוש פעילות מפוארת, ובמוות בקרב את גורלו הנאצל ביותר של האדם [...] זוהי אומה אשר על כל כוחה וסגולותיה נתונה בידי קבוצת אנשים חסרי מעצורים [...] שאינה מרוסנת על ידי החוק, הפרלמנט או דעת הציבור" (עמ' 134).
צ'רצ'יל שמר על כבוד לאויב לאורך כל הדרך, ואת השלילי ייחס למנהיגות ולחינוך, גורמים בני שינוי. מכאן יכולתו לקרוא ללא פחד להחזרת גרמניה העתידית למעמדה כ"דגולה מבחינה רוחנית". תפיסה זו כוננה את הסדר העולמי, שמזה עשרות שנים שומר על יציבותו. סדר שבו הניצים-לשעבר הם בני-הברית של היום.
סיכום
ישנם קווי דמיון מרובים בין דיכאון אישי לבין דיכאון קולקטיבי בעתות משבר עולמי. נראה כי במצבים חיצוניים קשים הסכנה האורבת כפולה: מחד, האדם עלול להתכחש למציאות הקשה ולשגות באשליות-של-גאולה שסופן להתנפץ עם הקושי הראשון; ומאידך, הוא עלול לקבל את המציאות הקשה כמציאות יחידה, ולאבד את היכולת להעמיד כנגדה התמודדות יעילה. סיוע במצבים כאלו דורש הכרה נכוחה במציאות על קשייה, לצד טיפוח של תקווה מציאותית הרואה מעבר לקשיי ההווה. נאומיו של צ'רצ'יל הם מופת לתנועה הכפולה הזו. אם נבחן את עצמנו כמטפלים, נמצא שאנו נוקטים צעדים דומים בעבודתנו עם אנשים ששקעו בדיכאון בשל המצב הקשה שבו הם שרויים.
צ'רצ'יל משתמש באמצעים רטוריים רבים כדי לנוע בין שני הקטבים המנוגדים הללו, שכל אחד מהם קיים אצל השומע וזקוק להתייחסות. הוא נוקט בראייה קפדנית של ההווה הקשה יחד עם ראיה בהירה אך ריאליסטית של עתיד טוב יותר. לשם כך הוא מבקש ליצור תנועה בין תקווה למציאות, בין הגדלת מרחב האפשרויות לבין צמצומו ומיקודו, ובין הניתוח המחושב לתיאור-הרגש הנוסך השראה.
מעבר לכך, צ'רצ'יל מדגיש את הסוכנות האנושית, ומעניק הרגשה שכל אחד יכול להשפיע על המתרחש; לאחר שהניח תשתית מחשבתית והגיונית, הוא מניח לה ופונה אל הרגש באמצעות הערת סקרנות, שימוש במטפורות בעלות עומק תרבותי ושפה מאחדת. הוא נוטע תחושת מסוגלות, מעמת את השומעים עם חרדתם ופחדיהם, מקנה משמעות למציאות הקשה, ופותח קשת רחבה של אפשרויות. הוא אינו נוטע שנאה והסתגרות, ומתרחק מן התפיסה שהצד השני כולו שטני, דבר שמאפשר בבוא היום לחזור לשיתוף פעולה המיטיב לכל הצדדים.
ערכים ומנהיגות זקוקים לשפה מגייסת ומשפיעה, שפה המכונה "רטוריקה". במצבים קיצוניים, נדרשת מן המנהיג היכולת להשתמש ברטוריקה כדי לנסוך אומץ, ביטחון, נכונות להקרבה, תחושת צדקה וערך, סולידריות ואורך רוח. אולם רטוריקה נטולת ערכים עלולה להתנוון לכדי דמגוגיה ריקה. מנהיגים רבים משתמשים ברטוריקה כדי לחולל פחד ואיבה חשדנית, כשהם נשענים על תפיסת המאבק ההרסני. אך על אף שהסתגרות, פחד וחשד עשויים לטעת נכונות לפעולה בטווח המידי, הם מצמצמים את אופק החיים ומשמידים את פוטנציאל התקווה בטווח הארוך. כך הם מביאים להסתגרות עוינת ומעמיקה בפני הזולת.
את המעשה הטיפולי נכון לראות לעתים כמעשה מנהיגותי, ובוודאי כשמדובר במצבי שיתוק ודיכאון. בין אם אנו יודעים זאת ובין אם לאו, אנו משתמשים בשפה כדי לחולל תנועת נפש. הכרות עם האמצעים שגדולי-עולם השתמשו בהם תסייע לנו להיות מודעים יותר לכלינו ולהשתמש בהם ביתר דיוק: לא כתחליף לערכים, לאמפתיה ולרצון טוב, כי אם כתרגומם של אלו לשפה הייחודית שבין מטפל למטופל.
מקורות
וינסטון ס. צ'רצ'יל (2011). לעולם לא ניכנע: מבחר נאומיו של וינסטון צ'רצ'יל. מאנגלית: טל יצחקי. זמורה-ביתן, דביר.
נחי אלון וחיים עומר (2005). השטן שבינינו. מדמוניזציה להידברות. צפת: הוצאת 'ספרים'. פרק רביעי: מאבק ללא אלימות . נכתב עם אורי ויינבלט
Churchill, W (1940), “Their finest hour”: https://www.youtube.com...=jB5wZtV1MWM
Churchill, W (1940), “We shall fight on the beaches”: http://www.youtube.com/...=20W1uaYMifw
