מה לעשות עם המבוגר-הילד השוכב על הספה ומתקשה לצאת מן הבית?
מאת רותי בריקמן, אורית מריץ, יונת ענבר ואהוד רביב
רקע
בעשורים האחרונים חלו שינויים דרמטיים בתהליכי המעבר של צעירים מהתבגרות לבגרות. בעבר "מסלול ההתבגרות הישראלי" כלל את סיום בית הספר, גיוס לצבא, "הטיול הגדול" בחו"ל ולימודים אקדמיים. אחריהם באו, בסדר כזה או אחר, בחירת מקום העבודה, הקמת משפחה ובחירת מקום מגורים קבוע. התהליך כולו הושלם סביב אמצע או סוף שנות ה-20 לחייהם של הצעירים.
כיום המצב בישראל (ובמרבית המדינות המפותחות) שונה לחלוטין. בעקבות שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים שעברו על המדינות המפותחות בעולם, גיל ההגעה לבגרות עומד כיום על תחילת שנות ה-30 (Arnett, 2004, 2010). מחקרים חדשים על מבנה המוח תומכים בממצאים אלה ומראים כי תהליכים משמעותיים ב"התבגרות המוח" אינם מסתיימים לפני אמצע שנות ה-20. הבשלתם של תהליכים אלה היא אחד התנאים להשגתה של בגרות (Siegel, 2013). כשאנחנו מדברים על דחיית החלטות בנושא לימודים, רכישת מקצוע, מקום עבודה קבוע, מיסוד הזוגיות ומקום מגורים קבוע אל שנות ה-30, אנחנו מתייחסים אפוא לתופעה עולמית ולא רק לתופעה ישראלית.
בנוסף להתארכות של תהליך המעבר לבגרות, ניתן לראות כי הוא מאופיין בהטרוגניות רבה יותר. במקום "מסלול ההתבגרות הישראלי" הסטנדרטי שהיה מוכר בעבר, כמעט כל צעיר מפתח לעצמו את "מסלול ההתבגרות הפרטי שלו". אמנם רוב הנוער הישראלי מסיים את בית הספר בגיל 18 בערך, אך מכאן נפרדות הדרכים. ברוב חלקי האוכלוסייה הישראלית ישנה לגיטימציה הולכת וגוברת לבחור האם לשרת בצבא, ללכת לשירות לאומי או לא לשרת בכלל. אם בשנות ה-80 גיל הנישואין הממוצע היה סביב 25 (Arnett, 2004), כיום ניתן למצוא צעירים הממסדים את הזוגיות "בזמן שלהם" בין אמצע שנות ה-20 לבין אמצע או סוף שנות ה-30. השירות הצבאי והנישואין הם רק שתי דוגמאות לתופעה הכללית של ההטרוגניות בבחירת "המסלול האישי" המובילה כל צעיר לפתרונות והחלטות אישיות, השונות לעיתים קרובות מאלה של חבריו.
עבור חלק מן הצעירים השילוב בין התארכות המעבר לבגרות וההטרוגניות יוצר בעיה. אמנם "מסלול ההתבגרות האחיד" יצר לא מעט לחץ על הצעירים "להיות כמו כולם", אך הוא גם נתן תחושה של מטרה, של מסלול ברור, של בטחון ושל השתייכות לקבוצה גדולה. בהעדר מסלול קבוע ואחיד, נראה כי צעירים רבים מוצאים את עצמם מנותקים מקבוצת בני גילם, ללא כיוון וללא מטרה. הם עשויים לחוש חסרי בטחון במה שנוגע להווה ולעתיד, הרחוק הרבה יותר בשל התארכות תקופת המעבר לבגרות. מאפיינים קולקטיביים אלה הינם חלק מבעיה עולמית המאפיינת את דור ה-Y.
דור ה-Y
"דור ה-Y" מתייחס לקבוצת הצעירים הנמצאים כיום בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. הם גדלו ועוצבו בתקופה של צמיחה כלכלית מואצת אך גם בתקופה של משבר כלכלי גלובלי ומיתון במשק הישראלי (מ-2008). הם חוו מלחמות וטרור שנחוו על ידם באופן שונה מדורות קודמים, משום שהחברה הישראלית הסובבת והפרטים המרכיבים אותה איבדו חלק ממרכיבי החוסן שאפיינו אותם בעבר (בליך, 2007). בחברה הישראלית חלו גם שינויים בתחומים אחרים, והיא הפכה לחברה מקוטבת, חסרת סבלנות וסובלנות, קיצונית בעמדותיה, בלתי יציבה, צרכנית, מכורה לתקשורת, אינדיווידואליסטית וגלובלית יותר (אלמוג ואלמוג, 2016; יובל, 2017). כפי שנראה בהמשך המאמר, לשינויים אלה ישנה השפעה דרמטית על יכולת ההתמודדות של צעירים עם האתגר של השתלבותם כבוגרים מתפקדים בכל מעגלי החיים שלהם.
בתקציר ספרם החדש של תמר ועוז אלמוג, "דור ה-Y – כאילו אין מחר" (2016) הם מתארים בצורה קולעת את דור ה-Y הישראלי:
"זהו דור מתירני, שוויוני, מלא הומור, מפרגן, פתוח וזורם. הוא מאחר להתבגר, חי בלהקות אורבניות, מהסס להתחייב ולקחת אחריות, ממוקד בעצמו ומנהל את חייו כאילו אין מחר. הם ילידים דיגיטליים שגודלו כנסיכים ונסיכות, עטופים בחום ואהבה ומרופדים במחמאות. הבטיחו להם שאם רק ירצו יוכלו לעוף על החלום שלהם. ה-Yניקים לא ממהרים לפרוש כנפיים משום שהעולם סביבם נעשה נצלני, ציני וחסר יציבות ובשל חששם להתמסד. הם נוהרים לאוניברסיטאות ולמכללות כדי לרכוש תואר ששוויו בשוק העבודה הולך ופוחת ומשקלו האינטלקטואלי מתדלדל. ...דור ה-Y שונה כמעט בכל מאפיין מהדורות שקדמו לו: הם עובדים אחרת, לומדים אחרת, צורכים תקשורת וחדשות אחרת, מבלים אחרת ומגדלים את ילדיהם אחרת. השפעתם על החברה הישראלית הולכת וגדלה, מערערת את המובן מאליו ומחייבת חשיבה מחוץ לקופסה."
לפי טענתם של תמר ועוז אלמוג, דור ה-Y גודלו כנסיכים ונסיכות, עטופים בחום ואהבה ומרופדים במחמאות. הם לא הורגלו בהתמודדות עם התביעות שמציבה בפניהם המציאות, ולכן הם מתקשים להתמודד אתה בעצמם. מסיבה זו הם אינם ממהרים לעזוב את הבית, המהווה עבורם מקלט בטוח. נראה כי החשיבה העתידית על יציאה מן הבית גורמת לבני דור ה-Y לתחושת לחץ, משום שמחשבות על אחריות, מחויבות וקביעות עומדות בעיניהם בסתירה ליחסים המבוססים על תמיכה, קבלה והכלה ללא תנאי שלהם הורגלו מן הבית.
בהקשר זה חשוב לזכור שהסיפור של בני דור ה-Y שאינם עוזבים את הבית איננו רק סיפור ישראלי – הוא סיפור של דור שלם בכל המדינות המתועשות. "למה שיעזבו את בית ההורים?" שואל מרקו מן העיר נאפולי שבאיטליה, אב לדניאל (29) שגר בבית, "הרי כאן הם מקבלים הכל: אוכל, ניקיון, כביסה, חברה, דמי כיס" (Van Renterghem, 2008). מיליוני הילדים-המגודלים שאינם יוצאים מן הבית זכו כבר לכינויים מיוחדים במדינות שונות. באיטליה הם נקראים "במבוצ'יוני" (ילדים מגודלים); באנגליה הם מכונים "kippers", ראשי תיבות של "ילדים בכיסי הוריהם השוחקים את החיסכון לפנסיה". בארצות הברית הם "דור הבומרנג", בני המעמד הבינוני שבסיום הקולג' חוזרים לגור אצל מאמי ודדי. בקנדה מדברים על "הקן הצפוף" (41% מבני ה- 20-29 הקנדיים גרים עם הוריהם), ואילו ביפן מכנים אותם בכינוי הישיר והבוטה – "טפילים רווקים" (שיר, 2011). בעברית זכתה התופעה לכינוי "תסמונת הקן הבלתי מתרוקן" (שם) והוגדרה על ידי חיים עומר (2011) כ"תלות תובענית".
בעיית הסתגלות וחוסר במיומנויות
קל לשפוט את הצעירים הנשארים בבית הוריהם ואינם ששים למצוא עבודה, מגורים, ולפתח חיים עצמאיים משלהם. אך כשבוחנים את הבעיה מגלים כי מעבר לפינוק העצמי קיימות גם בעיות אמתיות המקשות על צעירים אלו להתמודד עם האתגר של "להיות בוגרים". העולם שאליו הם נדרשים להסתגל שונה מאד מן העולם שעליו לימדו אותם ההורים בבית והמורים בבית הספר. חינכו אותם לעולם של סוף המאה העשרים, עולם יציב יחסית שבו בעזרת עבודה קשה, התמדה ותודעת חיסכון, היית יכול לרכוש בית משלך ולפרנס משפחה בכבוד. העולם של המאה ה-21 הוא עולם בלתי יציב, יקר להחריד המשלם משכורות זעומות, שבו על כל משרה פנויה מתחרים מאות ולעיתים אלפי אנשים. בבית ובבית הספר חינכו אותם באווירה של קבלה בלתי מותנית, שיבחו אותם עוד לפני שעשו משהו בעל ערך וסיפרו להם שהשמים הם הגבול. אך במציאות, העולם שמסביבם נעשה נצלני, ציני וחסר סבלנות. העולם הזה משדר להם חוסר אכפתיות, ביקורתיות ודרישה לוותר על תנאים של נוחיות, הנתפסים בעיניהם כ"זכויות סוציאליות" לכל דבר.
לבני דור ה-Y קשה להתקיים במקום שבו חום ואהבה אינם נחשבים. גם אם יש לעיתים כמה עימותים עם ההורים – הבית הוא עדיין המקום המועדף שבו יקבלו אותם כמו שהם, ללא תנאים ולפרק זמן בלתי מוגבל (תמר ועוז אלמוג, 2016). פערים אלה שבין החינוך שקיבלו בבית לבין המציאות שהם פוגשים מחוץ לבית, גורמים לבעיית הסתגלות של דור שלם. אבל לא רק לצעירים קשה להסתגל: גם לדור ההורים קשה להסתגל אל המציאות החדשה של הילד האמור להיות בוגר ובוחר להמשיך להיות ילד; של הקן האמור להתרוקן ולתת יותר זמן להורים לנצל את זמנם ואת כספם לפי בחירתם – והוא איננו מתרוקן. כהורים, באמת קשה להסתגל לעובדה שבגיל 50-60-70 אנחנו צריכים לדאוג לילד המגודל בן ה-32 במקום לדאוג לעצמנו ולפנק את הנכדים שלנו (שסוגיית הטיפול בהם ע"י הסבים היא נושא למאמר אחר). פערי הציפיות בין הצעירים לבין ההורים גורמים לקונפליקטים רבים המאיימים על חייהן השלווים של משפחות רבות.
בעיית ההסתגלות של הצעירים למציאות שמחוץ לבית ההורים ובעיית ההסתגלות של ההורים לשינויים בתפקידם כהורים לצעירים אלה, מציגה במלוא העוצמה את המיומנויות החסרות לשני הצדדים. לצעירים חסרות מיומנויות שיאפשרו להם לקחת בהדרגה אחריות בוגרת על חייהם. להורים חסרות מיומנויות שיאפשרו להם להדריך את ילדיהם כיצד להתמצא ולתפקד בצורה אפקטיבית במציאות הסובבת במטרה להביאם בהדרגה לעצמאות (ובעצם: לבגרות). בניגוד לגישה הרואה בצעירים בלבד את הבעיה, לטענתנו יש לבעיה שני צדדים ובשניהם צריך לטפל כדי למצוא פתרונות מספקים. לא פתרונות "נכונים" ולא פתרונות "מקובלים", אלא "פתרונות טובים דיים", המותאמים לצעירים ולהוריהם כאחד.
מתי נדע שיש בעיה?
כפי שהראינו בתחילת הדיון, התארכות המעבר לבגרות ומאפייני דור ה-Y הם כמעט אוניברסליים. גם אם תהליך היציאה מן הבית לוקח זמן רב יותר מבעבר, חלק ניכר מן הצעירים מוצאים בסופו של דבר את עצמם ומצליחים להגיע לעצמאות מחוץ לבית. אם כך, איך נדע מתי התהליך נורמלי וטבעי ומתי יש צורך לחוש דאגה ולנקוט בהתערבות טיפולית?
הסיפור של אורי (שם בדוי) ממחיש את הנקודות שיש לשים לב אליהן:
אורי (27) עדיין גר בבית ההורים. שני ההורים מצליחים בתחום שבו הם עוסקים ולצד חייהם המקצועיים הם מנהלים חיי חברה אינטנסיביים. אורי תיפקד בבית הספר התיכון כנדרש וסיים את לימודיו עם בגרות מלאה. לאחר שירותו הצבאי נסע לטיול בדרום אמריקה וחזר אחרי חודש.
אורי נכנס לחדר שבו גדל ומאז כמעט לא יצא משם. במשך שעות רבות בכל יום הוא מבלה במשחקים במחשב או בסלולרי. הקשרים החברתיים שלו הם עם "חברים מהרשת". הוא הפך את היום ללילה והתנתק מחבריו המעטים מתקופת התיכון.
ההורים לוחצים שאורי יצא לעבוד. הוא מתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות ומהר מאד מוצא את עצמו מפוטר. ההורים מנסים להקל על תחושת הכישלון: "זה רק ענין זמני", "לא מצאת את העבודה הנכונה" ובעיקר: "אצל כל הילדים של החברים שלנו המצב הוא אותו הדבר". הם מעודדים אותו לצאת לעבודה, להתחיל קורס פסיכומטרי או כל מסלול לימודים אחר. אין בעיה, אנחנו נממן! לפעמים סתם מבקשים שיצא מהבית להתאוורר קצת ולהיפגש. דלתו של אורי סגורה בפניהם.
הייאוש בבית הולך וגובר. הקונפליקטים בין ההורים לאורי, בין אורי לאחיו ובין האחים להורים הולכים וגוברים. במיוחד קשים הקונפליקטים בין ההורים לבין עצמם: הם מאשימים את אורי, מאשימים את עצמם כהורים גרועים ומאשימים אחד את השני בוויתורים או בקשיחות-יתר.
בימי שישי מתקיימת ארוחה עם המשפחה המורחבת. כולם יושבים סביב השולחן. אמא קוראת לאורי להצטרף והוא עונה לה שהוא לא רעב. כשהיא חוזרת לשולחן מובסת היא מתפללת בליבה שאף אחד לא ישאל שוב "רגע, אז מה אורי עושה בימים אלה?", "רגע הוא עוד גר פה?", "את מפנקת אותו יותר מדי. למה אתם מוותרים לו?", "מה זאת אומרת לא רעב? שלפחות יבוא וישב אתנו", "איפה הוא עובד, מה הוא לא רוצה ללמוד כלום?" "באנו מרחוק ואפילו שלום הוא לא יכול להגיד?" כל אמירה כזו פותחת פצע חדש בלב ההורים.
- פרסומת -
גם ההורים מסתגרים לאחר שעות העבודה: המגע החברתי עם חברים ובני משפחה שילדיהם מצאו עבודה טובה, יצאו ללימודים או חיים בזוגיות, הפך להיות משימה שקשה לעמוד בה בגלל הכאב שגורמת ההשוואה הבלתי פוסקת. אורי הרי היה כל כך מוצלח – ועכשיו?
ויתור, הסתגרות, הימנעות, התמכרות ותלות משתקת
כל התופעות המתוארות בסיפור על אורי, יכולות להיחשב כ"נורמליות" (או נורמטיביות) בנסיבות מסוימות. לדוגמה: צעירים הממתינים לגיוס לצבא או שחזרו מן "הטיול הגדול" עשויים לשהות בבית זמן רב, ליהנות ממה שיש לבית להציע ולהתארגן לקראת השלב הבא בחייהם. ההבדל במקרה שלנו הוא שמבחינתו של אורי תקופת שהותו בבית איננה "לקראת" השלב הבא. מנקודת הראות שלו הוא ניסה להתמודד עם המצופה ממנו (יצא לעבוד), נכשל, וכרגע אין יותר אפשרויות לשנות את המצב. הוויתור על התמודדות והירידה הבולטת במוטיבציה הם סימן מדאיג ראשון.
ההסתגרות בפני ההורים, המשפחה והחברים וההימנעות ממגע עם הסביבה החיצונית הם סימן מדאיג שני. התקשורת עם העולם החיצון באמצעות המחשב והסלולרי היא חלק מהתנתקות זו אולם היא שייכת לתופעה רחבה בהרבה: ההתמכרות למחשב ולסלולרי. לעיתים קרובות נמצא אצל צעירים אלה התמכרויות לסמים, אלכוהול, פורנוגרפיה ועוד. זהו סימן מדאיג שלישי.
כתוצאה מן ההימנעות ממגע, ההסתגרות בבית והעיסוק הכפייתי בגירויים ספציפיים, גוברת התלות בהורים עד שהיא מקיפה כמעט את כל תחומי חייו של הצעיר. בהדרגה מאבד הצעיר את האמון ביכולתו לשנות את המצב וביכולתם של אחרים לעזור לו להיחלץ מן המצב הזה. זהו מצב של "תלות משתקת" (paralyzing dependency) – שיתוק שהוא גם תוצאה של התלות וגם סיבה להגברה נוספת של התלות.
תהליכים רגרסיביים
במקרה של אורי מדובר בהצטברות של תהליכים שכולם מובילים לכיוון רגרסיבי: מן ההתמודדות אל הוויתור; מן המגע עם המציאות אל ההסתגרות; מן הקשר החברתי אל ההימנעות מקשר; מן העצמאות אל התלות; מתחושת מסוגלות אל השיתוק ותחושת חוסר ערך; מן הפתיחות והגמישות אל הנוקשות והסגירות; מן הוויסות העצמי אל ההתמכרות לגירויים המזמנים סיפוק מידי. פעמים רבות נלווים למצב זה גם רגרסיה קוגניטיבית (למשל: ירידה ביכולת לשקול ולתכנן) ורגרסיה רגשית (סימפטומים אופייניים של דיכאון). בניגוד ל"רגרסיה הפרוגרסיבית" של פיטר בלוס (Blos, 1967), מדובר כאן ברגרסיה שאיננה לצורך התקדמות ובנייה של זהות בוגרת ועצמאית, אלא בתהליך כמעט עקבי של ירידה ברוב חלקי האישיות: בקוגניציה, ברגש ובהתנהגות.
ככלל, להורים קשה להתעלם מן הבעיה מכיוון "שהיא נמצאת אצלם במרכז הסלון". נוכחותו של הצעיר בבית וחוסר יכולתו "לקחת את עצמו בידיים" מעוררת אצל ההורים מצוקה קשה הנובעת מן הדאגה ההורית לצעיר שאי אפשר לעזור לו במצב הקשה שאליו נקלע. לאחר שמסתבר להורים כי הבעיה איננה זמנית אלא מתמשכת ומעמיקה, מופיעות תחושות קשות של כעס, תסכול, אשמה, בושה וחוסר אונים. לעיתים קרובות יחושו ההורים של צעיר כזה דאגה עמוקה הנובעת מן התחושה שמיומנויות שהצעיר כבר רכש אותם בהתבגרות או לאחריה, פשוט נעלמו. רגשות קשים אלה משמשים זרזים (קטליזטורים) לקונפליקטים טעונים בין שני הצדדים על סוגיות של כסף, ניקיון, סגנון דיבור ויחסים. אלו יוצרים מנגנון של "רכבת הרים" עולה ויורדת כאשר הירידות נעשות תלולות וסמוכות זו לזו בכל פעם. בדומה לצעירים, גם אצל ההורים ניתן לפגוש תופעות של רגרסיה קוגניטיבית: שיתוק היכולת לחשוב בבהירות, לשקול ולתכנן, ולעיתים קרובות מאפיינים של דיכאון והסתגרות, כתוצאה מן המצב התקוע שסופו אינו נראה לעין.
למרות שההורים וילדיהם הצעירים-הבוגרים מגיעים לנקודת משבר זו מנקודות מוצא שונות, מדובר בתהליכים מקבילים שהדמיון ביניהם רב. בשני הצדדים מדובר בתהליכים רגרסיביים המזינים זה את זה: מתוך הדאגה וחוסר היכולת לסייע ההורה מגיב בשיפוטיות, בכעס ובנסיגה. תגובות אלו מגבירות אצל הצעיר את תחושות האשמה והחרדה ומעודדות את המשך ההסתגרות והניתוק מהסביבה החברתית. הוריו של אורי למשל מפרשים את המצב ככישלון שלהם כהורים. הם מתביישים ונמנעים מאירוח חברים או מיציאה לבילוי משום שהם חוששים שיצטרכו לספר על הילד "הלא מתפקד" שלהם. שני הצדדים מסתגרים אפוא בבית כדי לא לפגוש את המציאות המשקפת את המצב הקשה. ההסתגרות המשפחתית מושלכת על "האשם", על אורי, שהוא הגורם לכל המצב. רגשות האשם הקשים המתעוררים אצל שני הצדדים רק מקבעים ומעמיקים את הבעיה. מריבות בין בני הזוג וחילופי האשמות הנוגעים לאחריות של כל הורה למצבו של הילד עלולים להגביר תהליכי התפרקות במעגל הזוגיות והמשפחה. הצעיר נחשף לתהליכים המשבריים אצל הוריו ועלול לפרש אותם כהוכחה ל"אשמתו" ולהיותו אחראי למריבות ולאווירה הטעונה. פירושים אלה מעמיקים את תחושת חוסר הערך העצמי ואת התלות המשתקת בהוריו, ומרחיקים כל פתרון אפשרי.
טיפול בצעירים ובהוריהם
לדעתנו, במצבים אלו נדרש טיפול נפרד ומתואם בצעיר ובהוריו. זאת משום שמדובר במעגל משתק והרסני שבו מצוקתו של צד אחד מחריפה את מצוקתו של הצד השני. על פי גישה זו, הקלה במצוקתו של צד אחד תביא להקלה במצוקתו של הצד השני. יכולתו של צד אחד להיחלץ מן התקיעות שבה הוא מצוי ולהתגייס לחשיבה קונסטרוקטיבית עשויה לסייע להיחלצותו של הצד השני וחוזר חלילה. העבודה עם ההורים חשובה במיוחד, משום שפעמים רבות הם אלה שנדרשים לתווך בין הצעיר לבין העולם הסובב. עליהם לשמש (שוב) "מבוגרים-אחראים" במצב שבו הצעיר נסוג לעיתים קרובות אל תפקוד האופייני לתקופת הילדות. הטיפול משלב עבודה פרטנית עם הצעיר וטיפול קבוצתי במסגרת קבוצת מיומנויות הורים וקבוצת מיומנויות צעירים, כאשר מתקיים תיאום בין הטיפול הפרטני והטיפול הקבוצתי. בדרך זו יישמר העיקרון של היעדר פיצול ותיווצר שפה טיפולית אחידה. במיוחד חשובה שפת התקשורת המשותפת הנוצרת בין הצעיר לבין הוריו, כאשר שני הצדדים לומדים בו זמנית את אותם כלים ואותן מיומנויות. יתרונה של העבודה הקבוצתית עבור הצעירים ועבור הוריהם באה לידי ביטוי ביכולת ללמוד ולתרגל במסגרת קבוצתית מיומנויות התמודדות ולשאוב תמיכה ועידוד מקבוצה המורכבת מאנשים בעלי קשיים דומים (עקרון ה"אוניברסליות" של יאלום, 2006).
הערכת חומרתם של הקשיים המתגלים אצל הצעיר חייבת להתבצע בשני צירים: בציר הנורמטיבי-אובייקטיבי – מצבו של הצעיר בהשוואה לנורמות המקובלות בקרב צעירים ישראליים בתקופה הנוכחית; ובציר הסובייקטיבי – בהשוואה למאפייני האישיות ותהליכי ההתפתחות האינדיבידואליים של הצעיר עצמו. בהערכת המצב יש חשיבות גדולה לממד הזמן ולמשך התלות המשתקת, כפי שהדגשנו קודם. כמו כן, המטפל חייב לקחת בחשבון את ממדי הבעיה כפי שהם נתפסים באופן סובייקטיבי על ידי הצעיר עצמו, על ידי ההורים, על ידי המשפחה ועל ידי הסביבה. גם אם לעיתים נראה כי הבעיה איננה אקוטית, העובדה כי הצעיר או הוריו תופסים אותה כ"בעיה חמורה" מצדיקה התערבות. בהמשך ישמשו תפיסות סובייקטיביות אלה כנקודות-מוצא לטיפול.
הנחות יסוד בטיפול
הנחת היסוד הראשונה היא שברוב המקרים מדובר במצב אקוטי אך זמני, שבטיפול נכון ניתן לקדם אותו לקראת פתרונות. דחיית הטיפול בנימוק של "ברוב המשפחות זה כך" או "אם נחכה בסבלנות הילד יתארגן על עצמו ויצא מן הבית" עלולה להחריף את מצבו של הצעיר ואת מצבה של המשפחה ולהפוך מצב זמני למצב של קבע. במקרה של אורי מדובר בפרק זמן ארוך יחסית מאז שחזר מחו"ל מוקדם מהצפוי. בפרק זמן זה לא השתנה דבר ולמעשה התלות המשתקת רק החמירה. גם המצב בתוך המשפחה החמיר. פרק הזמן הארוך וההחמרה ההדרגתית מצדיקים להגדיר את המצב כאקוטי ומחייבים טיפול.
הנחת היסוד השנייה היא שמעגל האשמה של הצעיר ושל הוריו הוא מעגל משתק והרסני. כדי לפעול למציאת פתרונות חייבים שני הצדדים, ובמיוחד ההורים, להכיר במצב ולקבל אותו ללא אשמה והאשמה. ההכרה במצב מתחילה בהבנה שלילד שלנו יש בעיה. היא נמשכת בהכרה בכך שהבעיה של הילד שלנו היא חלק מבעיה כללית של דור שלם. חשובה במיוחד ההכרה שלנו, כהורים וכמשפחה, יש בעיה. רק כאשר כל הצדדים המעורבים יגיעו למודעות בנוגע לקיומה של הבעיה ויכירו ברגשות הנלווים אליה, נוכל להתחיל להתקדם לעבר פתרונות. במקרה של אורי התברר במהלך הטיפול שהאכזבה והייאוש של ההורים גרמו לאורי לחוש אשם ולהעמיק את חוסר האונים והתלות המשתקת שלו בהם. במהלך הטיפול אנו חותרות להגיע עם ההורים להכרה ברגשות השליליים הקיימים אצלם ולזיהוי ההשפעות של רגשות אלה עליהם ועל אורי כאחד. קבלת המצב עם פחות רגשות אשמה עשויה לסייע לשני הצדדים להתקדם לעבר מצב מאוזן ומווסת יותר העשוי לפתוח פתח לשינוי.
הנחת היסוד השלישית היא שהן ההורים והן הצעיר עומדים בפני מצב אישי ומשפחתי חדש שאינו מוכר להם. לכן הם חייבים ללמוד מיומנויות חדשות שיסייעו להם להתמודד עמו. מצד ההורים, חלק מן הרגשות הקשים המתלווים למצב החדש נובעים מחוסר האונים ומהתסכול הנוצרים בשל חוסר היכולת להתמודד בהצלחה עם הבעיות העולות בבית. גם הצעיר עומד בפני מצב חדש: במיוחד במציאות הישראלית, שבה לאחר סיום התיכון חלק ניכר מהצעירים עוזבים את הבית ולומדים לעמוד ברשות עצמם, החוויה של חזרה לתלות מוחלטת בהורים עשויה להיות מפחידה ומטלטלת.
במקרה של אורי אנו מתמקדות בתיקוף, בהרגעה ובחיזוק של שני הצדדים. זהו הבסיס ללימוד המיומנות של מיסגור-מחדש של הבעיה (reframing), כאשר המטרה היא לראותה כאתגר משפחתי המחייב לימוד וחיפוש משותף של דרכי התמודדות. הגדרה כזו מאפשרת לראות את הדרך המשותפת שעושים הצעיר והוריו כמטרה עיקרית ולא את התוצאות. גישה זו עשויה להקטין מאד את תחושת הכישלון ותחושת האשמה הנלווית אליה בשני הצדדים. מיומנויות נוספות שלמדו אורי והוריו הן מיומנות התיקוף (ולידציה) ומיומנויות הקשורות לויסות עצמי (רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי).
תהליך הטיפול
כיוון שהוריו של אורי הם הורים מתפקדים, מטרת הטיפול הייתה להפחית אצלם את החרדות ואת רגשות האשם ולגייס את המוטיבציה שלהם ללימוד מיומנויות שיסייעו להם לעזור לבנם ולעזור לעצמם. הצעד הראשון הוא כאמור הכרה בקיומה של בעיה משפחתית והכרה ברגשות הקשים הנלווים אליה. לכן, בשלב זה התמקדנו בתיקוף רגשותיהם, מחשבותיהם ופעולותיהם של ההורים.
בשלב השני לימדנו אותם את מיומנות התיקוף כדי שיוכלו לשלב אותה באינטראקציות שלהם עם אורי. כך יוכלו לסייע לו להתמודד עם הרגשות הקשים הקיימים אצלו ולהגיע לוויסות עצמי טוב יותר. מיומנות התיקוף הייתה קשה ללימוד הן להוריו של אורי והן לאורי עצמו. זאת משום שהיא כוללת בתוכה שני הפכים הסותרים זה את זה: מצד אחד מתן לגיטימציה לנקודת המבט הסובייקטיבית-העכשווית ומצד שני הכרה בכך שקיימות נקודות מבט נוספות, לעיתים סותרות, להתבוננות ולהבנה של המצב הקיים. מטרתה של גישה טיפולית דיאלקטית זו, הלקוחה מן ה- DBT, היא לקרב בין הניגודים תוך חיפוש איזון וגמישות. יתרונה הגדול הוא שאין היא פוסלת את נקודות המבט של הצעיר או של הוריו ואינה קובעת "נכון" או "לא נכון". היא מתקפת את נקודות המבט השונות ומכבדת את קיומן בצוותא במסגרת המשפחה. "השינוי" על פי תפיסה זו אינו מעבר מן "התפיסות השגויות" אל "התפיסות הנכונות", אלא לימוד משותף של דרכים שיאפשרו לכל הצדדים לשפר את איכות החיים שלהם יחד. גישה זו, של "גם-וגם" (במקום הדיכוטומיה של "או-או") הוכיחה את עצמה כבעלת ערך רב בעבודה עם משפחות כדוגמת משפחתו של אורי.
בשונה מגישות טיפוליות ממוקדות-תוצאה, הגישה הטיפולית המתוארת כאן מלמדת את ההורים איך להתמודד עם מצבים שאינם ניתנים לשינוי. לפני 55 שנה אמר רוג'רס "הפרדוקס המסקרן הוא שכשאני מקבל את עצמי כמו שאני, רק אז אני יכול להשתנות" (Rogers, 1961:17). מכאן נובעת גישת "הקבלה הרדיקלית" (Radical Acceptance) של מרשה ליניהן (Linehan, 1993) המבוססת על בחירה מודעת לקבל את הדברים כמות שהם מבלי להתנגד למה שאיננו רוצים או איננו יכולים לשנות. במקרה של אורי ההורים מצאו את עצמם מתייסרים על כך שרצו שיעזוב את הבית, דבר שעמד בניגוד לתפיסותיהם בנוגע לתפקידם כ"הורים טובים". עיקר הסבל של ההורים נבע מתחושת האשמה שלהם מכך שאינם "הורים טובים". אשמה זו העכירה את המערכת הזוגית והמשפחתית הטעונה ממילא ופגעה ביכולת של המשפחה לסייע לאורי. השימוש בתיקוף סייע להורים להיחלץ מן התפיסה המשתקת של הורים טובים/הורים גרועים ולאמץ את ההגדרה של "הורים טובים דיים" המאפשרת התקדמות וצמיחה.
כלי נוסף בהקשר זה הוא ה- MSC) Mindful Self-Compassion) שבאמצעותו לומדים המטופלים כיצד ליצור נוכחות מודעת וחומלת לעצמם במהלך רגעים קשים בחייהם. כך לימדנו את אורי ואת הוריו כיצד להשתמש במדיטציה של המיינדפולנס במצבים שונים – וכיצד ליהנות מיכולת חדשה זו לא רק כדי להתמודד עם קשיים אלא גם כדי להפוך את חייהם לאיכותיים יותר ומספקים יותר בתחומים אחרים. כמו התיקוף, המיינדפולנס מאפשר לצעיר ולהוריו ללמוד כיצד לעצור, להשתהות עם המחשבות, הרגשות והתחושות, ולהפיק מהם את מלוא משמעותם בטרם ינקטו בפעולה. שתי מיומנויות אלה, המשתלבות זו בזו, הן חלק משמעותי בלימוד הוויסות העצמי שהוא כלי מרכזי בשיטה הטיפולית שלנו.
בפיתוח מיומנויות ההתמודדות של הצעירים והוריהם נעשה שימוש בכלים לא-מילוליים נוספים המסייעים לפתח חשיבה יצירתית וגמישה. טכניקות משיטת "ההורות הקשובה" (Mindful Parenting) נועדו לסייע להורים לפתח יכולת להתבונן בעצמם, להכיר את עצמם כהורים וכבני אדם. את התובנות הללו הם לומדים לגייס כדי להיות קשובים לילדם ולהבין טוב יותר את מגוון ההבעות והסימנים שהוא משדר. ההקשבה וההבנה הבאה בעקבותיה מאפשרת להגיב אליהם בצורה המותאמת יותר לצרכי הצעיר וההורה גם יחד. במפגשי ההדרכה הקבוצתיים שבה השתתפו הוריו של אורי, נעשה שימוש במשחקי תפקידים שבאמצעותם חוו ההורים "איך זה להיות אורי". במצב זה יכלו גם לחוש את האופן שבו אורי חווה אותם ובכך קיבלו נקודת מבט חדשה על עצמם. גם בטיפול בצעיר עצמו ניתן לעשות שימוש במשחקי תפקידים שבאמצעותם יחווה הצעיר "איך זה להיות ההורים שלי". היכולת להיות, לחוש ולהבין במקביל את שתי נקודות המבט היא מיומנות חדשה ורבת ערך בתהליך הטיפול העשויה להגביר את האמפטיה וההבנה בין הצדדים ולאפשר שיתוף פעולה והתמודדות משותפת. גם בלימוד מיומנות זו נעשה שימוש במיינדפולנס לצורך ויסות עצמי ושיפור היכולת לחוות את המצבים האישיים והמשפחתיים ללא שיפוטיות.
טכניקות לא מילוליות נוספות שבהן עשינו שימוש בתהליך הטיפול כללו עבודה בתנועה ובאמנות. היתרון של טכניקות אלה הוא שמלבד היותן אמצעי להבעה בלתי מילולית של הרגשות הנלווים למצב, הן מסייעות ללימוד הוויסות הרגשי שהיא מיומנות מרכזית בגישה הטיפולית שלנו.
מילות סיכום
הילד-המבוגר השוכב על הספה ואינו רוצה לצאת מן הבית הוא בעיה של דור שלם ושל פער בין דור ההורים לבין דור הצעירים. במאמר זה ניסינו לתאר את הבעיה כנובעת מקושי בהסתגלות ומפערי ציפיות של שני הצדדים. בהתאם לניתוח זה, טענו כי שני הצדדים צריכים ללמוד מיומנויות החסרות להם כדי לעצור את התהליכים הרגרסיביים המחזקים זה את זה ולהתחיל תהליך של בנייה-מחדש המותאמת למצב. המצב המתואר במאמר מתאפיין בדיכוטומיות של הנורמטיבי והלא נורמטיבי, המאשים והנאשם, המתקיף והמתגונן, היודע והלא יודע. הגישה שהצגנו כאן שואפת לקרב בין הניגודים תוך חיפוש איזון, גמישות וסינתזה, שהם הבסיס לתהליכים של בנייה-מחדש. הגישות הטיפוליות המשמשות אותנו מבוססות על הדיאלקטיקה של ה-DBT, תפיסת "הקבלה הרדיקלית" של רוג'רס וליניהן המסתייעת ב-MSC, ושיטות לא מילוליות נוספות כדוגמת "ההורות הקשובה", עבודה בתנועה ובאמנות. אנו מאמינות כי טיפול משולב המבוסס על גישות אלה, כשהוא ניתן במסגרת פרטנית וקבוצתית, עשוי להביא להקלה במצבים אקוטיים ובהמשך להביא לשיפור משמעותי באיכות חייהם של הצעירים ושל הוריהם כאחד.
מקורות
אלמוג, ת' ואלמוג, ע' (2016). דור ה-Y: כאילו אין מחר. בן שמן: מודן
בליך, א' (2007). חוסן אישי, חוסן חברתי. עיתון נט"ל (9)
יאלום, א. ולשץ, מ. (2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. אור יהודה: כינרת, זמורה ביתן, דביר.
יובל, י' (2017). טוב להיות פראייר. נדלה ב- 12.2.2017 מאתר Ynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4913500,00.html
עומר, ח' ואחרים (2011). מלכודת הקן הלא מתרוקן. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב- 9/1/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2621
שיר, ס' (2011). כשהקן לא מתרוקן: איך מוציאים בני 30+ מהבית? נדלה ב- 12.2.2017 מאתר Ynet הורים: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4147893,00.html
Arnett, J. J. (2004). Emerging adulthood: The winding road from the late teens through the twenties. New York: Oxford University Press.
Arnett, J. J. (2010). Adolescence and emerging adulthood: A cultural approach (4th ed.). Boston: Prentice Hall.
Blos, P. (1967). The second individuation process of adolescence. The Psychoanalytic Study of the Child, 22:162–186. New York: International Universities Press
Linehan, M. M. (1993). Cognitive Behavioral Treatment of Borderline Personality Disorder. New York: Guilford.
Rogers, C.R. (1961). On Becoming a Person. Boston: Houghton Mifflin co.
Siegel, D. (2013). Brainstorm: The Power and Purpose of the Teenage Brain. New York: Penguin Putnam.
Van Renterghem, V (2008). Fils a mamma (6.4.2008). Retrieved 12.2.2017 from Le Monde http://www.lemonde.fr/europe/article/2008/04/05/fils-a-mamma_1031347_3214.html
