התפתחות בתקופת התבונה: משימות התפתחותיות בתקופת החיים שלאחר הבגרות ולפני הזקנה
מאת עינת פורת עמוס
מאפיינים שונים של העידן המודרני מביאים לכך שהאדם חי כיום שנים רבות יותר אחרי יציאתו לגימלאות. מקצתם: עלייה בתוחלת החיים, פרישה מוקדמת, התקדמות מדע הרפואה, ועלייה ברמת ההשכלה וברמת ההכנסה. מבחינת החוק והרשויות, נשים בנות 62 וגברים בני 67 ומעלה נחשבים "זקנים" (חוק האזרחים הוותיקים, התש"ן 1989). עם זאת בפועל אנשים השייכים לקבוצת הגיל 75-60 נמנעים לרוב מלשייך את עצמם רגשית או מעשית לקבוצת "הזקנים" (Weiss & Lang, 2012). יש להניח שאחת הסיבות לכך היא שהמושג "זקן" נתפס באורח שלילי – הוא מייצג אדם לא יעיל, מבולבל, בעל יכולות פיזיות ומנטליות ירודות, שתפקידו החברתי מסתכם בעיקר בסבתאות או בסבאות ובבילוי זמנו לריק – ואילו בני תקופת החיים החדשה אינם חווים את עצמם ככאלה (Bodner, 2009).
חשוב לציין, שאף שתקופת חיים זו שונה במהותה מתקופת הבגרות הקודמת לה ומתקופת הזקנה שבאה אחריה, היא עדיין לא הוגדרה בספרות המקצועית או בשפת העם. הידע המוצג במאמר זה מבוסס על קורסים וסדנאות שערכתי בעשור האחרון, הממוקדים בהתפתחות בני תקופת החיים החדשה, וכן על תהליכים קהילתיים שליוויתי במטרה להבנות שירותים ייעודיים לאוכלוסייה זו. כשאני שואלת את המשתתפים בסדנאות "כיצד אתם ממליצים לכנות את תקופת החיים הזאת?", התשובות רבות ומגוונות: ערוץ החיים הטובים, אמצע החיים, דור הסנדוויץ' ותקופת הפי"ל: פחות ירושה לילדים. הכינויים שאני בוחרת לכנות בהם את התקופה הם "תקופת החיים החדשה" ו"תקופת התבונה". הכינוי הראשון משקף את העמדה הראשונית של החברה ביחס אליה, גם מבחינת ההיכרות עימה וגם מבחינת ההתייחסות אליה כאל מסגרת זמן נפרדת. הכינוי השני משקף את העובדה שזוהי תקופה שבה חוכמת האדם בשיאה (גולדברג, 2007). כמו כן הוא נועד לקדם את שינוי הפרדיגמה החברתית בנוגע לאנשים בגיל זה מאנשים ש"עבר זמנם", לאנשים אשר נמצאים בתקופת פריחה ושגשוג במובנים כה רבים.
מתי מתחילה תקופה זו ומתי מסתיימת? ככלל, תיחומן של תקופות חיים תלוי בין השאר באישיותו של האדם וביכולותיו התפקודיות, וכן בתפיסתו הסובייקטיבית את עצמו (Jeste, Depp, & Vahia, 2010). קשה לומר שהיא מתחילה בגיל הפרישה הפורמלי, שכן בעידן הנוכחי יותר ויותר אנשים בוחרים להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה (US Bureau of Labor Statistics, 2016). יתרה מזאת, גם אלו שבוחרים להמשיך לעבוד מדווחים על אותם חוויות ותהליכים התפתחותיים המאפיינים את חבריהם שאינם עובדים. בניסיון זהיר להגדיר בכל זאת את גבולותיה של התקופה אפשר לומר שתחילתה בערך בסביבות גיל 60.
תקופה זו מאופיינת יותר מכל תקופת חיים אחרת במסרים כפולים ובפרדוקסים חברתיים: מחד גיסא ידוע כי אנשים בשלב זה של חייהם הם בעלי ידע וניסיון, אך מאידך גיסא ההחלטה המדינית היא לסיים את העסקתם ולא להביא לידי ביטוי ידע וניסיון אלה; מחד גיסא הם עומדים בראש המשפחה, לעתים תומכים בדור המבוגר מהם ובדורות שמתחתיהם בעת ובעונה אחת. הם ממלאים תפקידים רבים ומגוונים במסגרת המשפחתית, כגון שמרטפות, תמיכה כלכלית, תמיכה רגשית ועוד, ומאידך הם שומעים פעמים רבות מילדיהם משפטים כגון "נו, אבא, מה אתה מבין?"; מחד גיסא הם תורמים לכלכלת המדינה באמצעות שימוש בכסף הפנוי שבידם (לניר, 2015), אך מאידך גיסא אין כמעט משאבים ייעודיים המופנים לצורכיהם הייחודיים. במאמר הנוכחי אעסוק בתקופת חיים זו, באמצעות בחינה של תהליכים אישיים הקשורים להבניית זהות, ושל תהליכים סוציולוגיים הקשורים לשינוי פרדיגמות חברתיות.
תהליכי התפתחות בתקופת התבונה
עד היום אנשים בני 60 ומעלה נחשבו זקנים. התפיסה החברתית לא תמכה באפשרות של המשך התפתחות עבורם. כיום תפיסה זו משתנה, וככל שעובר הזמן נעשה ברור יותר ויותר כי תהליכי התפתחות בתקופה זו אפשריים ואף הכרחיים, בגלל ההשפעה שלהם על תהליכי ההזדקנות הפיזיולוגיים. עם זאת תפיסה זו עדיין אינה רווחת דיה בתודעה הציבורית. בני תקופת חיים זו עצמם הם אלו שמבקשים בדרך כלל לנוח ולהרפות, ואינם מודעים לחשיבותם של תהליכי ההתפתחות דווקא כעת. האמירה "עד עכשיו עבדתי קשה ועכשיו הגיע הזמן לנוח" מאפיינת אנשים בגיל זה.
לניר (2015) טוען כי הסכנה שבתקופת חיים זו היא הנוחות שבה. בניגוד לתקופת הבגרות, שבה האדם נדרש להפעלה מאומצת של מוחו ולעתים גם של גופו כדי להתקדם בסולם החברתי והמשפחתי, עתה נדמה לפרט שהוא סוף סוף יכול להרשות לעצמו לנוח. אך מה שיקבע אם תהיה לו תקופה עשירה ויצירתית או שהוא יידרדר במהירות לזקנה היא יכולתו להתמודד עם הנטייה לנוחות של שגרה חשיבתית והתנהגותית. תהליכי התפתחות בתקופת החיים החדשה צריכים להתרחש בד בבד עם המנוחה, עם ההקשבה לצרכים של העצמי, ואף לנבוע מהם. האתגר הגדול ביותר של בני גיל זה הוא לאפשר לעצמם לפנות מקום לצורכיהם ללא ייסורי מצפון, לומר לעצמם "עכשיו תורי", "מותר לי להגיד לא", "לא מתאים לי לעשות בייביסיטר" וכדומה.
אפשר לתאר את ההוויה האנושית באמצעות שלושה ממדים עיקריים: גוף, נפש וקוגניציה. בממד הפיזי ההזדקנות היא בלתי נמנעת. ביטוייה רבים, מגוונים ומלווים בתחושת אובדן וקושי. לעומת זאת שני הממדים האחרים אינם כרוכים בהכרח בתהליכי האטה והזדקנות, וההתפתחות בהם אפשרית ואף מתבקשת. התפתחות כזו עשויה לסייע לאדם להתמודד עם ההזדקנות הפיזית, לעדן אותה ואף לדחותה.
אם כן מהי התפתחות בתקופת חיים זו?
בשלבי החיים המוקדמים ההתפתחות נמדדת לרוב על ידי החברה בהקשר של התקדמות בהיבטים החיצוניים של החיים: תואר, תפקיד, סטטוס חברתי או כלכלי, מראה חיצוני, הישגים חומריים ועוד. לעומת זאת בשלבי החיים המאוחרים, ההתפתחות באה לידי ביטוי בעיקר בתהליכים פנימיים, תהליכי אינדיבידואציה שהאדם עובר, וכן בכוחות שהוא מגלה בתוך עצמו להמשיך לנהל את חייו באופן המותאם למציאות חייו הפנימית והחיצונית. הכוונה למשל ליכולת לנהל את המשפחה על פי הערכים והצרכים האישיים, אף שהתא המשפחתי מתרחב ונעשה מורכב יותר (עם הגעתם של הכלה, החותנת, החתן או הנכדים), כלומר היכולת לנוע בגמישות בין התפקידים, ולא להסתפק בתפקיד אחד ("כספומט", "בייביסיטר" וכדומה).
אחד המאפיינים הבולטים של תקופת החיים החדשה הוא מעבר מאחריות חיצונית לאחריות פנימית; ממצב שבו מחויבויות מקצועיות, משפחתיות וקהילתיות מנהלות את סדר היום של האדם, למצב שבו עליו לנהל את סדר היום שלו בעצמו ולצקת תוכן ומשמעות לעשייה שלו. משה (שם בדוי), אחד המשתתפים בסדנה למימוש פוטנציאל התפתחות אישי, התלבט אם להשתתף בהלוויית גרושתו או לא. תהליך הלמידה בסדנה הוביל אותו להבנה כי אין "אמת" אחת האמורה להכתיב את התנהגותו, אלא עומדת בפניו אפשרות בחירה, ולכל בחירה משמעויות והשלכות משלה.
לניר (2013) מתייחס לשינויים המתרחשים באסטרטגיות החשיבה בתקופת חיים זו: במקום פתרון בעיות לוגי אנליטי, האדם עובר לדפוסי חשיבה סבוכים יותר, המשלבים בין הלוגיקה והרגש. יש מגוון רב יותר של צורות חשיבה ויכולת הבאה בחשבון של אלמנטים רבים יותר בתהליכי קבלת החלטות, כגון ניסיון אישי, ערכים, נורמות ומיומנויות אישיותיות ייחודיות. ככל הנראה איכויות אלו מאפשרות לבני הגיל לקבל החלטות איכותיות יותר וגם לחוות את החיים באופן מלחיץ ומכעיס פחות מאשר בשנות הבגרות המקדמות (Carstensen et al., 2011; Stone et al., 2010).
התפתחות הלכה למעשה
מתוך חוויית המפגש עם בני תקופת התבונה, הקשבה עמוקה לאופן שבו הם חווים את אתגרי החיים, והתבססות על תיאוריות התפתחותיות קלאסיות, בניתי מודל המגדיר שלוש משימות התפתחותיות האופייניות לתקופה זו. המודל משמש אותי בכל מרחבי העשייה עם אוכלוסייה זו, וככל שהזמן עובר, עקרונותיו נלמדים ומיושמים בעוד ועוד מערכות ושירותים ומסייעים ליותר ויותר פרטים בתהליכי ההתפתחות וההסתגלות לשינויים שהגיל מביא עימו. כבכל תקופת חיים אחרת, עמידה במשימות ההתפתחותיות עשויה לקדם את הרווחה הנפשית ואת איכות החיים. אך בניגוד לתקופות חיים אחרות, עמידה במשימות ההתפתחותיות בשלב זה עשויה להאריך את משך הזמן הנכלל בתקופה זו, על פי תפיסתו של האדם את עצמו וגם מבחינה פיזית-תפקודית.
(1) אינדיבידואציה. מקור המילה "אינדיבידואציה" ביוון העתיקה. היא מבוססת על שני מושגים של שני פילוסופים יוונים חשובים: המושג "אנטלכיה" של אריסטו, שמשמעותו אנרגיה השוכנת בתוך כל פרט ופועלת להגשמה של כל היבט בו עד להשגת אינטגרציה; והמושג "אחדות הניגודים" של אפלטון, שלפיו בכל אדם ישנן תכונות או יכולות, וגם התכונות או היכולות המנוגדות להן. במאה ה-16 גרהרד דורן, אלכימאי חשוב, טבע מושג חדש על בסיס עקרון האנטלכיה ועקרון אחדות הניגודים: "פרינקיפיו אנדוידואציוניס" (עקרון האינדיבידואציה). אינדיבידואציה זו צריכה להתגשם הודות לקוניונקציו אופוזיטורום, כלומר הודות לאיחוד הניגודים.
אינדיבידואציה היא היכולת של האדם לממש את עצמו כאשר הוא מתייחס למגוון הניגודים והסתירות שבתוכו. לדוגמה, מימוש וביטוי עצמי המביא בחשבון את הפער ואת הניגוד בין הגוף, שתפקודו יורד במובנים רבים, לבין הנפש, אשר מתפתחת ומתעצמת עם הגיל. דוגמה נוספת, מימוש וביטוי עצמי המתייחס לאיכויות אישיותיות שונות כגון חריצות, יחד עם לגיטימציה רגשית להנאה ממנוחה ומבטלה. הלל אפרת, שהחל כמשתתף באחד הקורסים והפך לשותף לדרך, כתב על תהליך אחדות הניגודים שהוא חווה: "כעת, כאשר חיינו הביאו אותנו למקום שבו החוץ איבד את מעמדו המכריע, הגיע הזמן שבו אני יכול להפנות מבט פנימה ולהקשיב באמת לעצמי ללא חלק גדול של ה'רעש' והלחצים הבאים מהעולם החיצון. כעת אני יכול להרשות לעצמי להתחבר לאותם חלקים דחויים ומדוכאים, להרגיש אותם, לתת להם ביטוי ולחוות אותם כלגיטימיים, כחלק מהשלם שהוא אני. כעת אני יכול לחבר מחדש את החלקים שהופרדו והוצגו כניגודים וכסתירות שאין לישבן ולקיים בתוכי אחדות פנימית וחיצונית חדשה, לחוות את האני האותנטי השלם ולצאת איתו, כמו שהוא, לעולם".
תהליך מרכזי של אינדיבידואציה מתקיים שלוש פעמים במהלך החיים: בסביבות גיל 3 במסגרת תהליך הנפרדות מההורים, אחרי גיל ההתבגרות, עם היציאה לדרך עצמאית, ובתקופת החיים החדשה. בפעמיים הראשונות האדם מתבונן על סביבתו ובוחן מה מתאים לו להיות מתוך מגוון האפשרויות שהוא קולט בסביבתו. לעומת זאת בתקופת החיים החדשה האדם מסתכל פנימה ולומד על האפשרויות השונות מתוך מגוון החוויות שיש לו עצמו. לניר (2015) טוען שהאינדיבידואציה בתקופה זו איננה דבר שאפשר למצוא אלא מהות שיש ליצור. זהו תהליך יצירתי של חדשנות רגשית, חשיבתית ותפקודית, המוביל לחדשנות בתפיסת העצמי ובהתנהגות. חדשנות זו היא יצירה אישית, הכוללת שאלות חדשות וישנות על אודות העצמי והעולם. היא אינה מכוונת לתרום לאנושות או לעסוק בשאלות פילוסופיות עקרוניות, אלא קשורה במוטיבציה האישית ליצור קשר עמוק וספונטני עם המציאות הפנימית והחיצונית, ולמצוא דרכים לעקוף את הקשיים ואת המגבלות של הגיל והנסיבות.
יונג מרבה להזכיר את תהליך האינדיבידואציה. הוא מתאר את האינדיבידואציה כמטרת חיים או כמטרה האמיתית של האנליזה – מימוש של פוטנציאל ההתפתחות. הוא מדגיש את משמעותה של האינדיבידואציה כהרמוניה פנימית המושגת באמצעות התפתחות שוויונית של כל מרכיבי האישיות, הנובעת מאינטגרציה מלאה ביניהם. אחרי שהאדם היה עסוק במילוי המשימות ההתפתחותיות שדרשו ממנו להקים ולקיים מסגרת משפחתית, להבנות את ה"אני המקצועי" ולמלא אחר כל דרישות הסביבה, מגיעה תקופה שבה הוא משתחרר ממחויבויותיו החיצוניות. או אז הוא יכול להקדיש תשומת לב רבה יותר לחייו הפנימיים, לצרכיו ולשאיפותיו. הוא מתחיל באופן מודע או לא מודע בתהליך של התפתחות אישית (Harris, 2010).
אינדיבידואציה כזו משמעותה כפולה: ראשית השגת היכולת להאזין לקול הפנימי הצלול של התחושות והרצונות האמיתיים המפעמים בשלב חיים זה (אילו פעילויות מתאימות לי כיום, בחברת מי מוטב לי לבלות, במה כדאי לי לעסוק כדי להמשיך ולהתפתח, וכיצד נכון להתמודד עם השינויים במבנה המשפחתי), ושנית היכולת להציג את הרצונות ואת הצרכים לסביבה באופן שיתקבל על ידיה במינימום חיכוכים. משימה זו חשובה, משום שרבות מן המערכות הקודמות שעליהן הושתתה הזהות, כמו העבודה והמשפחה, נעלמות או משנות צורה.
גילה (שם בדוי), בת 68, הבינה בעקבות תהליך שחוותה באחד הקורסים, כי היא מתערבת בחיי בתה הסטודנטית באופן שאינו תואם את גילה ואת צרכיה של הבת: היא דואגת שתגיש עבודות בזמן, ומסייעת לה במטלות הלימודיות. לראשונה התבהר לה כי הרחיקה לכת במגוון ובעומק המטלות והאחריות שלקחה על עצמה, וכי נטל זה אינו מותאם לצורכי ההתפתחות של הבת וגם אינו מותאם למידת המעורבות והאחריות שהיא רוצה לשאת על עצמה. במסגרת הקורס הוצגה בפניה תפיסה הגורסת שיש שני סוגי קשר: קשר המבוסס על מעורבות, וקשר המבוסס על התערבות. כשבחנה את מאפייני יחסיה עם בתה הבינה שהקשר משקף גישה של התערבות פעילה, שאינה מתאימה עוד לצורכי שתיהן. כעת עמד לרשותה מושג חדש – מעורבות – המייצג מערכת שונה באופייה. כשבחנה אותו לעומק זיהתה דרך אחרת להבניית יחסיה עם בתה: יחסים המאופיינים בקשר קרוב אבל לא מכוון, לא כופה ולא לוקח אחריות; נוכחות הנמצאת שם כדי להעניק עזרה אך רק אם זו מתבקשת, וגם אז במידה זהירה וסלקטיבית. המסר של הגישה החדשה הוא: "אני סומכת עלייך שתמצאי את דרכך בכוחותייך וכאשר מלוא האחריות היא אצלך. לי יש כעת תפקידם אחרים וצרכים אחרים – למצוא את דרכי שלי לעצמי". תהליכים כאלה של מעבר מגישה מתערבת לגישה מעורבת שכיחים מאוד ומעסיקים רבים מבני תקופת התבונה. חשוב להדגיש, כי האתגר של האינדיבדואציה הוא לא רק למצוא את מינון ההתערבות הרצוי או את אופיה, אלא גם להצליח להעביר זאת לקרובים באופן שלא יפגע במידת השייכות שלהם.
(2) הענקת משמעות. במשימה זו האתגר הוא להעניק משמעות מצמיחה לעשייה היום-יומית, ובכלל זה התמודדויות קשות ומורכבות, אך גם דברים פשוטים, מובנים מאליהם, רגעים קטנים של החיים. מבחינה פרקטית הכוונה ליצירה אישית של אנרגיה כדי להתמודד עם אתגרי החיים. הפילוסוף ניטשה טבע את האימרה הידועה המשקפת משימה זו: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". משימה זו חשובה בתקופת החיים החדשה, משום שעם הגיל יותר ויותר אנרגיה מופנית לפעולות השגרתיות ופחות אנרגיה נותרת לעשייה הבלתי הכרחית. יש צורך "לנהל" את האנרגיה ולהשקיע בכל אותם דברים אשר עשויים לייצר אנרגיה נוספת.
בגיל צעיר האנרגיה מגיעה מהמחויבויות החיצוניות – עבודה, ילדים, קהילה ועוד. אולם בגיל מבוגר, כשאדם קם בבוקר ואין לו מחויבויות או תכנונים, הוא עלול להתקשות למצוא משמעות ועניין במציאות סביבו. בשלב זה של החיים, כאשר עולם הגירויים הפנימי והחיצוני מצטמצם, היכולת למצוא משמעות והיכולת לייצר אנרגיה הופכות להיות קריטיות. יש חשיבות מרבית להפקת אנרגיה מתוך עצמנו, למשל באמצעות הנאה משלווה ומשקט, שהייה ב-being במקום ב-doing, עיסוק באמנות, עמידה באתגרים פיזיים, עזרה לאחרים, תרומה לקהילה ועוד.
תופעה נפוצה בשלב זה של החיים היא מילוי הזמן בעשייה מרובה אך נטולת מטרה ומשמעות. משפטים כגון "אינני יודע כיצד היה לי זמן לעבוד", "אני עסוק כיום יותר מבעבר" שכיחים מאוד בקרב בני תקופת התבונה שיצאו לגימלאות. הזמן שנוצר עם הפרישה מהמחויבויות המשפחתיות או התעסוקתיות מאפשר לאדם לקבוע את תוכן הפעילות, את תדירותה ומהותה. בד בבד המפגש עם העצמי כתוצאה מהשקט שבאי-העשייה מעורר פחד ורתיעה. משפט אופייני בהקשר זה: "אם יש שקט של אי-עשייה, אני מתחיל לחשוב על הכאבים, על הגיל, פתאום אני מרגיש זקן". במצבים אלו העשייה עלולה "לזלול אנרגיה", לשחוק, לתסכל, להכביד ולעייף יותר מאשר להועיל. לרוב העמדה הרגשית-קוגניטיבית שמתוכה אנו פועלים היא אשר "צובעת" את החוויה שלנו, ולכן יש חשיבות לעשייה מדויקת בהתאם לצרכים ולרצונות, יותר מאשר לעשייה המשמשת כלי במלחמה נגד הזמן.
(3) שייכות. משימת השייכות מתמקדת ביכולת לייצר מערכות יחסים שיעניקו לאדם ביטחון, שלווה ותחושה שהוא לא לבד. מחקרים רבים מראים כי אנשים שיש להם מערכות יחסים משמעותיוית ובעלות ערך חיובי מדווחים על רווחה נפשית גבוהה גם בחיי היום-יום וגם בתקופות משבר. תחושת השייכות דורשת מהאדם להיות מודע לערכן של מערכות יחסים אינטימיות, ונמצאה כאחד המדדים המשפיעים ביותר על משך החיים ועל איכותם (2002 ,Amdam, 2011; Cohen & Wills, 1985; Danner, Snowdon, & Friesen, 2001; Vaillant). ניתן לבחון את מידת האינטימיות באמצעות שני מושגים: מסירות – היכולת להעניק לאחר מתוך הבנת צרכיו ורצונותיו ולא רק מתוך אזור הנוחות של המעניק. ביטחון – היכולת לסמוך על חוזקו ועל עמידותו של הקשר. תחושת הביטחון מאפשרת לנו להיות כנים ואותנטיים, לומר את אשר על לבנו בלי לחשוש מסיום הקשר.
מערכות יחסים כאלה חיוניות לא רק במצבי משבר, אלא גם בחיי היום-יום. כבר לפני כמה עשורים הראה בולבי במחקריו כי קשר רגשי משמעותי הוא צורך של האדם, וביכולתו להעניק תחושת ביטחון (Bowlby, 1980). המערכת המשפחתית עשויה לשמש כמסגרת תומכת בחבריה, אולם במציאות החברתית והתרבותית של החברה המערבית כיום, בני ה-60 ומעלה שואפים להיות לעזר לילדיהם ונמנעים מפעולות שיהיו נטל על הילדים. גם כשיש מערכת יחסים טובה עם הילדים יש צורך במערכות יחסים נוספות שיעניקו תמיכה וביטחון מחוץ למשפחה.
רותי (שם בדוי), אלמנה בת 68, סיפרה באחד הקורסים, שכל השבוע היא מסייעת לילדיה המתגוררים בקרבתה, ובסופי שבוע, כאשר ילדיה יוצאים להיפגש עם חברים או לבילוי משפחתי אינטימי, היא חשה בדידות גדולה. במסגרת העלאת המודעות לצורך בביטחון ובפיתוח מערכות יחסים אינטימיות עם חברים בני גילה, היא הגדירה מטרה חדשה לחייה – מציאת חברויות חדשות, אשר בהן היא תרגיש בנוח להיות היא עצמה, והן יספקו מענה לבדידותה בימי שבת וחג. רותי, שעד היום מיעטה ליזום קשרים חברתיים ונהנתה רק מאלו שנוצרו "על הדרך", בחרה לראשונה בחייה לקחת אחריות וליזום באופן אקטיבי קשרים חברתיים חדשים.
המשימות ההתפתחותיות בראי התיאוריה
המשימות ההתפתחותיות שצוינו לעיל שזורות זו בזו ומושפעות זו מזו, כפי שבא לידי ביטוי בתיאוריות ההתפתחותיות הקלאסיות. אדלר (2000) מציג את תחושת השייכות כצורך בסיסי ומציע חמישה תנאים שקיומם מאפשר לאדם לפתח או לחזק את תחושת השייכות שלו:
(1) מועילות – ההרגשה שהוא תורם, מועיל ויצרני.
(2) ערך עצמי – ההרגשה שהוא בעל ערך, שווה ומשמעותי.
(3) משמעות אישית – קיומה של משמעות לחיים.
(4) התייחסות אישית – ההרגשה שהוא יחיד ומיוחד.
(5) צמיחה, גדילה והתפתחות – ההרגשה שהוא צומח, לומד ומתפתח.
המודל של המשימות ההתפתחותיות שהוצג לעיל מבקש לענות על התנאים הללו, תוך כדי התייחסות לייחודיות של מאפייני תקופת החיים החדשה וניצול משאבי הפרט הייחודים לתקופה זו: תבונת החיים, תפיסה חיובית יותר של סיטואציות חיים, רגשות חיוביים יותר מאשר בעבר וגמישות בניהול הזמן (גולדברג, 2007). תהליך האינדיבידואציה מבקש מהאדם לבסס את הערך העצמי שלו בעיני עצמו, על ידי הענקת משמעות למעשיו והשקעה בתחושת הצמיחה, הגדילה וההתפתחות.
התיאוריה של אריקסון עשויה לסייע בהבנת ההתמודדות של בני תקופת החיים החדשה עם מסת השינויים הגדולה האופיינית לשלב זה. אריקסון (Erikson, 1950) טוען כי בכל פעם שמתרחש שינוי בחיים, הזהות מתערערת ועלינו להתאים את עצמנו למציאות שהשתנתה. לדוגמה, אדם שעובר מתפקיד של מפקד בצבא לתפקיד של מורה חייב להתאים את סגנון הדיבור ואת היחסים שלו לעיסוקו החדש. כך גם בנוגע ליציאה לגימלאות: אחרי שמתפנה זמן, אין סיבה להמשיך לפעול באותה מהירות וחוסר שלווה כמו בתקופת העבודה העמוסה.
אריקסון מפרט ארבעה רכיבים של זהות שיש לדאוג למימושם כדי לחוות שלווה נפשית ותחושת התפתחות:
(1) זהות ייחודית ונפרדת.
(2) שלמות ואינטגרציה בין החלקים השונים של הזהות.
(3) אחידות והמשכיות של הזהות.
(4) שייכות חברתית וערכית.
בתקופת החיים החדשה ארבע המשימות הללו מקבלות גוון ייחודי, בעקבות השינויים והאובדנים הפיזיולוגיים והקרבה לשלבי החיים האחרונים. מימושן של המשימות ההתפתחותיות מסייע לממש את רכיבי הזהות הללו: הזהות הייחודית והנפרדת באה לידי ביטוי בצורך להשאיר חותם אישי בעולם, ברצון להשפיע ולהעניק באופן יצירתי מעצמי לסביבה. וויאלנט (Vaillant, 2002) מצא במחקריו ארוכי השנים, שהאדם בגילאים הללו שומר על זהות ייחודית ונפרדת על ידי מימוש התפקיד החברתי של "נתינה יצירתית" ו"שומר הגחלת". אלו תפקידים שבהם האדם מעניק לסביבתו מעצמו באופן ייחודי המותאם רק לו. כך הוא ממלא אחר משימת המשמעות, תומך באינדיבדואציה ולא פעם גם במשימת השייכות, שכן על ידי הנתינה שלו הוא מייצר ומחזק מערכות יחסים אינטימיות.
השלמות והאינטגרציה בין החלקים של הזהות באות לידי ביטוי בפערים בין ממדי הזהויות של האדם. בספרו "גילו של אדם וזמנו האישי" מציע מריאן רבינוביץ (2003) מודל שלפיו זהות האדם מורכבת משישה גילאים שונים, אשר כל אחד מהם מייצג ממד התפתחותי שדרכו ניתן להתייחס לאדם: הגיל ההכרתי – מייצג יישום של כשרים בסיסיים כגון זיכרון, מהירות תגובה והתאמתה למציאות. הגיל הריגושי – מייצג את תחושת החיות שיש באדם ואת ציפיותיו לעתיד. הגיל החברתי – מייצג את היחס לסובב ואת האינטגרציה החברתית שלו. הגיל התפקודי – מייצג את יכולת ההתמודדות עם מכשולים פיזיים. הגיל הביולוגי – מייצג את קיומה או את היעדרה של מחלה וכן את הסתגלותו של הפרט לתביעות הביולוגיות המשתנות. הגיל הכרונולוגי – מייצג את האירועים המתרחשים בחייו של האדם בהתאם לדפוסים התרבותיים והחברתיים. במסגרת זו נכללות שאלות כגון מה צפוי, חזוי או רצוי? מה על האדם להיות? כיצד עליו להתנהג ולהגיב? למה עליו להסתגל? ועוד. בתקופת החיים החדשה וכן בזקנה עלולים להיות פערים בין הגילים או הרבדים, הגורמים לפיצולים ולחוסר אינטגרציה בזהות האדם. לדוגמה אדם שיש לו כשירות גבוהה בגיל הההכרתי והרגושי אך כשירות נמוכה בגיל התפקודי. במקרה כזה, האתגר יהיה למצוא את הדרך הייחודית והמותאמת לו (אינדיבידואציה) שבה יוכל להמשיך להתפתח ולייצר משמעות בחייו למרות המגבלות.
האחידות וההמשכיות של הזהות רלוונטיות בתקופת החיים החדשה בעיקר בהקשר של היכולת להכיל את השינויים התעסוקתיים. אנשים רבים חשים שאחרי היציאה לגימלאות הם הופכים להיות לא חשובים, לא רלוונטיים ובלתי נחוצים; המשך מעורבות פעילה בחיים החברתיים, הקהילתיים, המשפחתיים, זיהוי השינויים הפנימיים והחיצוניים ותגובה מותאמת להם תסייע להם לשמר את הזהות כאחידה, המשכית ורלוונטית בפני עצמם ובפני הסביבה. השייכות החברתית והערכית רלוונטית בעיקר בהקשר של צמצום המעגל החברתי אחרי היציאה לגימלאות. בתקופה זו יש צורך בתחושת ביטחון ובידיעה ש"אני לא לבד". כמו ברכיבי הזהות האחרים, מימוש המשימות ההתפתחותיות יתרום לתחושת שייכות חברתית וערכית. דוגמה מעניינת לכך באה לידי ביטוי בהשתתפות הפעילה והרחבה של בני התקופה בחוגים, אשר מחד גיסא תורמים להעמקת הידע והניסיון, ומאידך גיסא מאפשרים יצירת קשרים חדשים.
ריף וסינגר (Ryff & Singer, 2000) מציינים כי האתגר של כל אדם, בייחוד בגיל 60 ומעלה, הוא לשאוף ל"בריאות חיובית". בריאות חיובית משלבת בריאות פיזית ובריאות נפשית על כל מרכיביהן, ואלו תורמות למעורבות של האדם בחייו. בריאות חיובית מושגת כאשר האדם בוחר בעיסוקים משמעותיים המקנים לו תחושה של כבוד, סיפוק, קשרים טובים, יכולת לקשר אינטימי ולאהבה הדדית. חלק מהקריטריונים לבריאות חיובית הם קשרים הדוקים וחיוביים עם אדם אחד לפחות, תחושת אוטונומיה בניהול החיים, מטרות ברורות, מימוש תוכניות ורצונות ותחושה של התפתחות מתמדת (Ryff & Singer, 1998).
סיכום
מאמר זה עוסק בתקופת החיים שלאחר הבגרות ולפני הזקנה, המכונה "תקופת התבונה". זוהי תקופה מאתגרת, הדורשת התמודדות עם תהליכים אישיים הקשורים לסוגיות של זהות, ועם פרדיגמות חברתיות התופסות אנשים בגילאים אלה כזקנים ש"עבר זמנם". למעשה, ניסיוני רב השנים בעבודה עם בני התקופה לימד אותי כי תהליכי התפתחות רגשיים וקוגניטיביים בשלב זה של החיים מסייעים בדחיית הזקנה הגריאטרית והירידה התפקודית, ומהווים דרך להתמודדות יעילה עימן. מחקרים מראים כי בתקופת חיים זו רבים חשים שהם בשיאם: הם מחזיקים בניסיון חיים עשיר ובידע כללי ומקצועי רב, ומתייחסים לאירועים בשלווה, באותנטיות ובקבלה. עם זאת, הן החברה והן הפרט אינם יודעים כיצד ליהנות מאיכויות וממשאבים אלו ולהעניק להם ביטוי ממשי במילוי תפקידים חברתיים, משפחתיים וקהילתיים.
בספרו "מגה חיים" (2011) טוען יעקב בן שאול, כי מעט מדי נחקר ונכתב על הפסיכולוגיה של הזקנה החדשה. לדעתו ארגון הבריאות העולמי טועה כשהוא משמר הגדרה גילאית אוניברסלית אחידה לזקנה, המבוססת על גיל כרונולוגי. לדידו ההגדרה צריכה להיות גמישה, כך שאדם יוגדר זקן כאשר גילו שמונה שנים פחות מתוחלת החיים הממוצעת במקום ובחתך הסוציו-אקונומי שאליו הוא משתייך. מאמר זה תומך באמירתו של בן שאול ושל אנשי שטח ומחקר נוספים, החשים את השינוי המתהווה ומנסים להגדירו במחקר, במילים ובשפה. נראה כי ללא הבנת מהותה של תקופת חיים ייחודית זו, אנו, אנשי המקצוע, עלולים לבזבז את משאבינו ואף לעכב את תהליכי ההתפתחות של בני הגיל האמור.
המאמר הנוכחי הוא חלק מניסיון להטמיע את ההבנה האישית, המשפחתית, הארגונית והקהילתית כי בגיל זה, על אף אתגרי החיים, יש הזדמנות לסבב חיים חדש הממוקד בהתפתחות אישית, בהעצמה ובגדילה. חשוב לזכור כי הצמיחה, המשמעות, הערך ותחושת הייחודיות הן סובייקטיביות. כמו כן השיח הציבורי, המקצועי, החברתי והמשפחתי אינו עוסק דיו בסוגיות אלו בהקשר של תקופת התבונה, ועל הפרט מוטלת אחריות כבדה להחזיק את השיח הפנימי ולממשו בכוחות עצמו. בשטח, נראה כי בני הדור החדש מקבלים בברכה את "היד המושטת לעברם" ואת התעוררות המודעות לאיכותם ולייחודיותם. מי ייתן וההבנות הגלומות במאמר זה יאפשרו לממש את האיכויות של בני תקופת התבונה על ידי תמיכה וקידום של מרחבים המאפשרים התפתחות ועמידה במשימות ההתפתחותיות. מי ייתן ונבין שכחברה וכפרטים, הדרך שלנו לדחות את הזקנה הגריאטרית ולהתמודד איתה באופן הראוי ביותר קשורה בתהליכים של התפתחות אישית.
תודות
ברצוני להודות לד"ר צבי לניר, המנהל והבעלים של מכון המחקר "פרקסיס", החוקר את תקופת החיים החדשה. הרעיונות המוצגים במאמר זה הושפעו רבות מגישתו, מניסיונו ומחומרים שפיתח; להלל אפרת, יועץ ארגוני ומלווה תהליכי התפתחות אישיים וארגוניים, אשר היה חלק מתהליך החשיבה, הבניית התכנים וכתיבת המאמר; לעידית חמל, מנכ"לית עמותת ותיקי הגליל, המעניקה מרחב להתנסויות ולבדיקת התאמתם של המודלים התיאורטיים למציאות, ומהווה שותפה מלאה לדרך; לדורית דרור הדר שקראה שוב ושוב את המאמר ותרמה לו מרוחב לבה ומאוצר ידיעותיה.
מקורות
בן שאול, י' (2011). מגה חיים. תל אביב: קונטנטו דה סמריק.
גולדברג, א' (2007). פרדוקס החוכמה. תל אביב: עם עובד.
חמל, ע', פורת עמוס, ע' (2013). אותה גברת בשינוי אדרת: הסתכלות חדשה הלכה ומעשה על גילאי 65+. דורות, 153, 18.
לניר, צ' (2013). בגרות מאוחרת: המתנה שקבלנו ואיננו יודעים מה לעשות בה. דורות, 153, 27-26.
לניר, צ' (2015). מעול לנכס: מבט חדש על העלייה בתוחלת החיים. ירושלים: משרד לשיוויון חברתי וג'וינט ישראל.
רבינוביץ, מ' (2003). גילו של אדם וזמנו האישי. ירושלים: מוסד ביאליק.
חוק האזרחים הוותיקים, התש"ן 1989.
Amdam, G. V. (2011). Social context, stress, and plasticity of aging. Aging Cell, 10(1), 18–27.
Bodner, E. (2009). On the origins of ageism among older and younger adults. International Psychogeriatrics / IPA, 21(6), 1003–14.
Bowlby, J. (1980). Attachment and Loss: Vol. 3. Loss Sadness and Depression. Cambridge University Press, 3(1), 216–218.
Carstensen, L. L., Turan, B., Scheibe, S., Ram, N., Ersner-Hershfield, H., Samanez-Larkin, G. R., Nesselroade, J. R. (2011). Emotional experience improves with age: evidence based on over 10 years of experience sampling. Psychology and Aging, 26(1), 21–33.
Cohen, S., & Wills, T. A. (1985). Stress, social support, and the buffering hypothesis. Psychological Bulletin, 98(2), 310–57.
Danner, D. D., Snowdon, D. a, & Friesen, W. V. (2001). Positive emotions in early life and longevity: findings from the nun study. Journal of Personality and Social Psychology, 80(5), 804–13.
Harris, J. C. (2010). The Red Book: Liber Novus. Archives of General Psychiatry, 67(6), 554–556.
Jeste, D. V, Depp, C. A., & Vahia, I. V. (2010). Successful cognitive and emotional aging. World Psychiatry : Official Journal of the World Psychiatric Association (WPA), 9(2), 78–84.
Ryff, C. D., & Singer, B. (1998). The Contours of Positive Human Health. Psychological Inquiry, 9(1), 1–28.
Ryff, C. D., & Singer, B. H. (2000). Biopsychosocial challenges of the new millennium. Psychotherapy and Psychosomatics, 69(4), 170–7.
Statistics, U. B. of L. (2016). Civilian Labor Force Participation Rate: with No Disability, 65 years and over. Retrieved from https://research.stloui.../LNU01375379
Stone, A. A., Schwartz, J. E., Broderick, J. E., & Deaton, A. (2010). A snapshot of the age distribution of psychological well-being in the United States. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 107(22), 9985–90.
Vaillant, G. E. . (2002). Aging Well. New York: Little Brown.
Weiss, D., & Lang, F. R. (2012). “They” are old but “I” feel younger: Age-group dissociation as a self-protective strategy in old age. Psychology and Aging, 27(1), 153–163.
