"אלמנות בלי טבעת": משבר העדות והתנועה בין פנים לחוץ של חברות שכולות
מאת דנית רחמילביץ
מאמר זה עוסק בחוויית האובדן של נשים צעירות שבן זוגן נהרג במהלך שירותו הצבאי ובשיח המורכב שמתנהל ביניהן לבין החברה. מאפייני שיח זה בלטו בראיון מצולם שנערך שנה לאחר הלחימה במבצע "צוק איתן", עם בנות הזוג של שלושה מהחיילים שנהרגו באותה מלחמה. בשיחה עם כתב Ynet, נועם דביר, הן דיברו על השנה שעברה עליהן ועל היחס של החברה והצבא למעמדן הלא רשמי, "הן הרי לא היו נשואות לנופלים, רק חברות שלהם", כדבריהן, או "אלמנות ללא טבעת", כפי שהמראיין הציג אותן. שלוש הנשים תיארו בראיון חוויית בדידות קשה שמלווה אותן בשנה האחרונה ובאה לידי ביטוי באמירתן כי "לא מבינים את האבל שלנו". במאמר זה אני מבקשת לנסות להבין מהי אותה תחושה שתיארו ומה מקורותיה, זאת באמצעות הניסיון להקשיב לחלקים השותקים והלא מובנים שהרגשתי שנוכחים בסיפורן בין הקולות המדוברים בו ולתת להם מילים. תחילה אציג את הרקע לצורך זה בהקשבה ועדות, לאחר מכן אדגים את האופן בו הוא בא לידי ביטוי בראיון עם החברות השכולות ולבסוף אתאר את תפקיד המטפל במצב זה.
איעזר בשני מושגים מרכזיים הלקוחים מדיסציפלינות שונות אך שלובות זו בזו: המושג "יגון ללא זכויות" מתחום השכול והאובדן ומושג ה"עדות" וה"משבר במתן עדות" מתחום הטראומה. אתבונן באופן בו מושגים אלה באים לידי ביטוי בראיון עם החברות השכולות1 מתוך הפרספקטיבה של הגישה הנרטיבית ובתוכה מטאפורת ההבניה החברתית. לפי מטאפורה זו האמונות, הערכים, המוסדות, המנהגים וחלוקת העבודה מייצרים את המציאות החברתית שלנו. הם עוברים מדור לדור דרך אינטראקציות הדדיות בין חברי התרבות שלנו וכך מבנים את ה"עדשות״ שדרכן בני החברה מפרשים את העולם. התפיסות החברתיות שאנו מוקפים בהן מיום היוולדנו מהוות מרכיב מרכזי בחוויות שמהן אנו בונים את חיינו, ובשפה פוסט-מודרנית ניתן להגיד שהן מבנות את העצמי שלנו (Freedman and Combs, 1996). ניתוח הריאיון מפרספקטיבה זו נועד להראות כיצד התפיסות הרווחות בחברתנו אודות שכול ואובדן מבנות הן את ה"עדשות" דרכן החברה מסתכלת על החברות השכולות והן את נקודת המבט האישית שלהן על האובדן שאיתו הן מתמודדות.
התפיסה החברתית של האבל לרוב מגדירה את מעגל האבלים הלגיטימי בהתבסס על קשר דם או על קשר חוקי (כמו הורות או נישואין) ולא על סמך התפיסה הסובייקטיבית של האדם את מי שנפטר או את הקשר איתו ומידת הקירבה אליו. כאשר התפיסה החברתית אינה מתיישבת עם החוויה הסובייקטיבית נוצר פער שקשה לגשר עליו בין הנרטיב של הסביבה, שאינו נותן תוקף חיצוני מלא לזכות להתאבל, לבין תחושות היגון והחוויה הסובייקטיבית של האבל. מלבד הקונפליקט בין היחיד לחברה שיוצר פער זה, נוצר גם קונפליקט תוך אישי בין ה"עדשות החברתיות" שהופנמו גם על ידי המתאבל כחלק מההשתייכות לחברה ושדרכן גם הוא מתבונן על תחושותיו האישיות, לבין תחושות היגון והכאב שהוא חווה. באזורים אלו של הפער והקונפליקט נוצר ה"יגון ללא הכרה" – היגון השקוף גם לחברה וגם לחברות השכולות. ללא תיקוף חיצוני או פנימי של חווית היגון נוצר אזור בנפש בו אין גשר בין תהליכים תוך נפשיים לתהליכים חברתיים. בדומה לאירועים טראומטיים בהם חל שיבוש ברציפות ובקוהרנטיות של הנרטיב ונוצרים אזורים בנפש שאין ביכולתנו לדבר אותם, גם במצב זה של אבל נעדר תיקוף ייווצר אזור טראומטי במרחב הביניים שבין פנים לחוץ. זהו מרחב ללא זמן, ללא מקום וללא קול לדברו.
הקשר שנפרם, הלולאה שנקרעה - משבר העדות
״....האדם מוצא את עצמו משתתף ומופיע בסיפורים, ״נרטיבים חברתיים״ [...]. כאשר הנרטיבים הללו אינם מסוגלים בצורה מספקת להכיל את החוויה החיה של האדם או שהם באופן משמעותי נמצאים בסתירה עם אספקטים משמעותיים בחוויה שלו, האדם ירגיש מצוקה. אלו הם מצבים בהם הנרטיבים הדומיננטיים אינם מאפשרים לאדם לחיות את הנרטיב המועדף על ידו״.
(וייט מתוך Narrative Therapy, 1996).
"יגון ללא זכויות" Disenfranchised grief)) מוגדר על ידי דוקה (Doka, 2002) כמצב בו "הניצולים אינם מקבלים את הזכות להתאבל". גרסה של מושג זה קיימת בתחום חקר האובדן ומוכרת בו כ"אובדן לא מוכר". הכוונה בביטוי זה היא לאובדן שלא זוכה להכרה על ידי המדיניות החברתית או הדתית. לכן המתמודד אתו נותר ללא זכויות או תמיכה מצד החברה, התרבות והמשפחה (שם, שם). בפועל היעדר ההכרה באובדן בא לידי ביטוי בשלילה של קצבת שארים, של זכויות בביטוח לאומי, זכויות ירושה, תמיכה ליתומים, בכך שלא מקבלים הודעה רשמית על המוות וכדומה.
על פי דוקה (Doka, 2002), אותו אובדן לא מוכר הוא תוצאה של מדיניות או של מצב חברתי המייצר אבל מוסתר ומושתק. זהו אובדן שהכלל אינו מודע לו או נמנע מלהכיר בו, ולעיתים הוא אף מוסתר מהאדם השכול עצמו. במצב זה מתקיים פער גדול בין הרגשות והמחשבות של האבל לבין הדרך שהן מתקבלות על ידי הסביבה. דוקה (שם, שם) חילק סוג זה של חוויות אובדן לחמש קטגוריות רחבות. הראשונה כוללת אובדנים בהם החברה מתקשה לזהות שהיה אובדן (הפלה, מוות בעל חיים); השנייה מתייחסת לאובדנים שהחברה מתייגת את החווים אותם כחסרי יכולת להתאבל (זקנים, ילדים); השלישית היא אובדנים שנסיבות המוות בהם שנויות במחלוקת או מקבלות יחס סטיגמטי (רצח, התאבדות, איידס); הרביעית היא של אובדנים שהקשר בין האדם האבל למת אינו מוגדר באופן פורמלי (חבר, מאהב); והקטגוריה החמישית היא של אובדנים בהם האדם מפר את חוקי האבל (רגשות עזים, חוסר רגשות, טקסים לא מקובלים).
המושג "יגון ללא זכויות" מרחיב את תפיסת האובדן והאבל כשהוא מוסיף להיבטים הפסיכולוגיים התוך-אישיים שלהם את הפרספקטיבה החברתית. זוהי גישה הגורסת שלתהליך האבל יש אספקטים תרבותיים, חברתיים ובין אישיים, אשר משפיעים על היכולת של האדם לממש אותו. ברצוני להרחיב את התפיסה החברתית הזו של השכול ולשלבה עם המושג "שיח (דיסקורס) דומיננטי" (Dominant Discourse) שנעשה בו שימוש רב בגישה הנרטיבית. שיח חברתי דומיננטי מוגדר כ"מערכת עקבית של הצהרות סביב משמעות משותפת וערכים שהם תוצר של משתנים חברתיים ופרקטיקות של כוח ואינם תוצר של סט רעיונות אינדיבידואלים" Freedman and Combs, 1996) ).
בכל חברה ישנם דיסקורסים דומיננטיים ודיסקורסים שוליים סביב נושאים שונים כמו נשיות, גבריות, נישואים, מיניות, גירושים, משפחה, חולי ועוד. לרוב מהווה השיח הדומיננטי מרכיב חשוב בזהות שלנו והשפעת יחסי הכוח בחברה על מעמד השיח (דומיננטי או שולי) נותרת בלתי נראית (Leshem et al., 2013). כך נתפס השיח הדומיננטי כאמת אובייקטיבית, אף על-פי שמדובר בידע שקובעת הקבוצה בעלת הכוח בחברה (Hare-Mutism, 1994). בהיותה חלק מידע דיסקורסיבי, גם ההגדרה של מהות האבל, האופן בו מתאבלים ומי שרשאי להתאבל, נתפסת כאמת אובייקטיבית. זאת במקום להבין את מאפייני האבל כתוצר של השיח הדומיננטי סביב שכול, שעל פי תפיסה זו הוא הנגזרת של יחסי הכוחות בחברה. דוגמא לדיסקורסים דומיננטים לעומת דיסקורסים שוליים ניתן לראות ב"היררכיית" השכול המתקיימת בישראל כתוצאה ממדיניות חברתית שחילקה את השכול לאובדן שיש בו הכרה לעומת אובדן חסר הכרה. כך למשל אנשים שמצאו את מותם ברצח לא מוגדרים כחללים, אלא כנרצחים, בשונה מחיילי צה"ל המוגדרים כחללים.
השיח הדומיננטי מייצר גם נורמות הנקראות "חוקי הרגשות" (Hochschild, 1979), אלו הן נורמות שמכתיבות מה מצופה מהאדם להרגיש בסיטואציה מסוימת. באופן דומה קיימים גם "חוקי המחשבות", המגדירים מה מצופה מאנשים לחשוב על סיטואציה מסוימת. בכל תרבות מתעצבת התנהגות נורמטיבית של תגובה לאובדן, אשר קובעת את "חוקי הרגשות" – מי רשאי להרגיש, אילו רגשות, מהי עוצמת הרגש הנכונה, לאורך כמה זמן מצופה שהרגשות יימשכו, ועוד. בהתמודדות עם אובדן אנו מתייחסים, משווים, ומגדירים את עצמנו בהתאם לנורמות אלו. יגון ללא זכויות הוא יגון שאין לו מקום בשיח הדומיננטי והוא נידחק לשוליים.
מתאבלים "ללא הכרה" מיטלטלים בין הרצון להכחיש את האבל והטראומה שחוו ואת התעלמות הסביבה ממנו, לבין הרצון להכריז עליהם בקול כדי לקבל הכרה. הם נעים בין הרצון להשתייך לשיח הדומיננטי לבין ההשלמה עם מיקומם בשוליים. לקונפליקטים הללו מצטרף הקושי לספר את סיפור האובדן, שכן מדובר בזיכרון קטוע, שלא עבר תהליכי עיבוד מילולי וארגון נרטיבי, בעיקר בשל חוסר האינטגרציה החיצונית. האינטגרציה החיצונית נעדרת כאשר החברה מתכחשת לאובדן ובכך נמנעת מלבצע את תפקידה החיוני במלאכת האבל - לשמש כעדה.
הספרות העוסקת בטראומה ובהתמודדות נפשית עם טראומה מתייחסת בהרחבה לנושא העדות, לתפקידו החיוני של האחר כנושא עדות לטראומה, שפעמים רבות הקורבן עצמו אינו יכול להיות עד לה (אמיר, 2013). במאמרו שכותרתו "Traumatic shutdown of the narrative symbolization" (Laub, 2005) נטען כי אדם יכול להכיר את סיפורו רק כשהוא מספרו לעצמו או לנמען הפנימי שלו. אך מכיוון שטראומה היא פגיעה קריטית באחר החיצוני והפנימי, בנמען של כל יחסים דיאלוגים באשר הם, היא מחסלת את האפשרות של דיאדה אמפטית בייצוג הפנימי של העולם ומותירה את מי ששרד ללא נמען שיכול לסייע לו בבניית נרטיב האובדן. דנה אמיר מדגישה את חשיבות התפתחות הנמען הפנימי, אותו היא מכנה "פונקציית העד", בנפש האדם (אמיר, 2015). לטענתה, פונקציית העד בנפש היא פונקציה של מתן תוקף לחוויית האני המתבססת על יכולת התנועה בין "היות אני" לבין החריגה מן האני. מבלי שתיווצר פונקציה זו נתקשה לעבד את הטראומה.
המציאות החברתית בה אבלן של החברות השכולות אינו מקבל הכרה מונעת מהחברה למלא את תפקידה במלאכת האבל ולשמש בו כעדה. נוסף על כך, הפגיעה בזכותן של החברות השכולות להתאבל אינה מאפשרת להן ליצר את פונקציית העד הפנימית, דבר המקשה עליהן "לחיות את הנרטיב המועדף על ידן", כפי שהגדיר זאת ווייט (1996White, ). משבר העדות הזה שבין החברות השכולות לבין החברה מיוצג לדעתי בראיון המצולם איתן. בחלק הבא של המאמר אנתח את הריאיון תוך התבוננות על שתי נקודות המבט המגולמות בו: זו של "העד" החיצוני, שהוא גם המראיין וגם החברה, וזו של החברות השכולות.
התנועה בין פנים לחוץ – מילים וקול לחלקים השותקים
ס': "המשפט הקבוע של אנשים מבחוץ זה את חייבת להמשיך הלאה", א' מחייכת ומוסיפה "את צעירה ויפה", ה' מצטרפת "אני יכולה להגיד לך שאמרו לי משפט - "את כולה הבת זוג שלו ולא אמא שלו", א' ממשיכה "משום מה החברה לא מבינה שזה גם הגיוני שאני אשב בבית שלי ואתאבל על אהבת חיי, היינו כל העולם של אדם מסוים וברגע שהוא נהרג גם אני נהרגתי, באיזשהו מקום הפכתי לכלום".
- פרסומת -
במשפט הפותח את הריאיון החברות מתארות את הניסיון שלהן לפתח דיאלוג עם החברה לגבי תחושותיהן במטרה לקבל הכרה חיצונית לעוצמת האבל שלהן. מהתשובות שהן מתארות מצטיירת חברה שאינה קשובה לכאבן, כפי שביטאה אותו א' באמירה "הפכתי לכלום", ובמקום זאת מנסה להקטין אותו באמירה "את יפה וצעירה", להדוף אותו באמירה "את חייבת להמשיך הלאה" או לשלול את הלגיטימציה שלו באמירה "את כולה הבת זוג שלו ולא אמא שלו". מצב זה מתרחש מכיוון שבשיח הדומיננטי ובהתאם לכך בהיררכית השכול ונורמות האבל, הזכות להתאבל ניתנת להורים ולאחר מכן לאישה החוקית ואינה ניתנת לחברות. כל האמירות הללו על פי דוקה Doka, 2002)) הן אמירות ששוללות יגון.
"יגון ללא זכויות" אינו רק אדישות לחוויה או למאמצים של האבל אלא מדובר במעורבות אקטיבית שכוללת תהליכים של הכחשה, חוסר הכרה, ביטול ושלילת לגיטימציה (Attig, 2004). כאשר החברה נכשלת בתפקידה כעדה לכאבן של החברות השכולות היא זורקת אותן מתוך המסגרת ההתייחסותית של החברה בה הן חיות. על פי שושנה פלמן (פלמן ולאוב, 2008), משבר עדות מאופיין בשתיקה. משמעות השתיקה אינה רק העדרו של מעשה דיבור, אלא גם הסתלקות פעילה משמיעה ונקיטת אסטרטגיה של חירשות המתבטאת בסירוב לא רק לדעת את מה שנשמע אלא גם להכיר בו באמצעות מתן מענה. פלמן טוענת כי "בכישלונו של העד להיות נוכח למציאות, השתיקה היא פעולה אקטיבית של ביטול השמיעה, ביטול הנוכחות למציאות; מציאות שהעברתה לתודעה או לזולת נמצאת חסומה או מעוכבת; מציאות שמשום מה כך נשארת במהותה, ממשות מוכחשת, חסרת ממשות; מציאות בלתי מציאותית שאינה זוכה להכרה" (שם, שם, עמ' 139).
"המשפט הקבוע של אנשים מבחוץ: את חייבת להמשיך לחיות את יפה וצעירה."
במשפט זה מבצעות המרואיינות את ההבחנה בין פנים וחוץ ומדגישות את הפער שבין החוויה של אנשים מ"בחוץ" לבין החוויה הפנימית. אמנם בכל מצב של אבל הסביבה החיצונית אינה יכולה להעיד מ"בפנים" על חווית האובדן האישית, אך במקרה של "יגון ללא הכרה" החוויה ש"החוץ" שולל באופן אקטיבי את החוויה הפנימית ולכן מתעצם הפער בין פנים לחוץ. פלמן ממשיכה בספרה עדות (פלמן ולאוב, 2008) וטוענת כי "במציאות לא ניתן להעיד מתוככי האחרות, מתוככי השמירה על סוד, מתוככי השיכחה או ההונאה, מבין צבתותיה של ההונאה העצמית - כשם שאי אפשר להעיד מתוך המוות" (שם, שם, עמ' 181). במשבר עדות נוצר פרדוקס – לא ניתן להעיד מבפנים כי ל"בפנים" אין קול, ואי-אפשר להעיד מבחוץ, כי החוץ אינו שומע או שאינו נותן מקום לקול להישמע על כל טווח הצלילים שבו.
על השתיקות שקיימות בראיון, שמייצגות להבנתי את משבר העדות בין החברות השכולות לחברה, אנסה לגשר בעזרת שאלות שאני מכנה "שאלות שומעות". אלו שאלות שמנסות לתת קול לשתיקה במקום להכחיש או לבטל את המציאות, שאינה זוכה להכרה ולממשות.
א' ממשיכה לספר: "משום מה החברה לא מבינה שזה הגיוני שאני אשב בבית ואתאבל על אהבת חיי, היינו כל העולם של אדם מסוים וברגע שהוא נהרג גם אני נהרגתי הפכתי להיות כלום".
דבריה מעוררים שאלות רבות: למה היא מתכוונת באומרה "משום מה"? מה הדבר שהגיוני עבורה אך לא על-פי ההיגיון של החברה? איך זה מרגיש להיות כל העולם של מישהו? מה קורה כאשר המישהו הזה נהרג? למה היא מתכוונת בלהיות כלום? מה החוויה של להיהרג? מה החוויה של להיהרג ולהמשיך בחיים?
א' מעידה על עצמה ככלום, כמישהי שנהרגה והמשיכה לחיות. לפי דורי לאוב (Laub, 2005), אם היא נהפכה לכלום הדבר עשוי לרמז על כך שלמעשה נהרג העד הפנימי שיכול לספר את חווית האובדן ולהעיד עליה מבפנים. ההתאבדות של הנפש מסמלת את אי אפשרותה של א' להעיד על מה שקרה לה כי האסון הוא בלתי ניתן לעיכול. להרוג את עצמך פירושו להרוג את העד הפנימי ובה בעת להישאר חי- באמצעות מותך- להישאר מחוץ לעדות, מחוץ ליכולת לחוות, מחוץ לממשי. מנשה כהן (2009) גורס כי ניתן לתאר זאת כפנטום, כרוח רפאים של העצמי החסר, כאשר הנפגע סובל מהאין, מההיעלמות הזמנית או הכרונית של חווית העצמי. מי ומה שהיה נעשה רחוק ממנו והאדם מתאר את עצמו כלא קיים, בבחינת "חי מת".
מה החוויה של עד חי מת? איך יוצאים מכלום וחוזרים ליש? איך יוצאים מ"הכלום" כאשר החברה באי-הכרתה באובדן מחזקת את תחושת ה"את כלום"? החוויה שהן מתקשות להעיד עליה היא שהן לא מצליחות לצאת מבפנים באמת החוצה כי כמו שא' העידה "גם אני נהרגתי אתו" והחוץ לא מצליח להיכנס פנימה כי הוא שולל את האובדן - "אתן חייבות להמשיך הלאה". הן תקועות בין פנים וחוץ. ולמעשה הריאיון מייצג את קו התקיעות הזה בין פנים וחוץ. הריאיון אמור לתת עדות חברתית לטראומת האובדן אך הוא עושה זאת באופן חלקי בלבד. המראיין אמנם מצביע על כך שהחברות שאיבדו את בני זוגן הן שכולות, אך בבחירת השאלות ובניסוחן מגולם הקושי החברתי לתת הכרה מלאה לכאבן. גודל האובדן כפי שהוא נחווה על ידי החברות ומשמעויותיו הסובייקטיביות אינם באים לידי ביטוי בכתבה.
בנוסף לבסיס הפורמלי של הזכות החברתית להתאבל, החברה מייחסת לצעירים כוחות רבים הנגזרים מעצם צעירותם ולכן אינה נותנת לגיטימציה מספקת לעצב של אנשים יפים או צעירים (נורמה שנרמזת במילות השיר הילדה הכי יפה בגן: "אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן"). במקום זאת מוטלת על צעירים החובה החברתית להמשיך הלאה, אחרת לא יהיה קיום לחברה שבה הם חיים.
ניתן לראות באמירה זו לא רק שלילה אלא גם הזדהות שוחרת טוב, מעין ברית של הזדהות של החברה עם החברות השכולות, שמתוכה היא מנסה לעודד אותן בחיוניותן, ביופיין ובכוחותיהן להמשיך. בו זמנית היא גם מאפשרת הן לחברה והן לחברות לשתף פעולה תוך הישענות מובלעת על הנוחות ההדדית שבהתחמקות מהאמת (פלמן ולאוב, 2008). מנשה כהן (2009) טוען שגם מטפלים משתתפים בברית זאת בתהליכי ההעברה הנגדית. מטופלים ומטפלים שותפים למשאלה להתגבר על הכאב, לחזור לתפקוד ולהמשיך הלאה. לדבריו לחלק מהמטפלים יש קושי לראות את הכאב של המטופלים בשל המשאלה של רובנו להקל על המצוקה שלהם על ידי הרגעת הכאב.
יתכן שהאמת שמתחמקים ממנה היא שהאסון והאובדן גדולים יותר ממה שניתן לתאר במילים, ממה שהחברה מסוגלת לתפוס או להאמין. דווקא בגלל שהן צעירות ויפות ודווקא בגלל שהן בתחילת חייהן. ויתרה מכך, האמת הפנימית שלהן במלוא עוצמתה אינה מסוגלת עדיין להיאמר כי הן אינן שייכות למועדון האבלים.
המראיין אמר: "עברה רק שנה והנפש שלהן כאילו הזדקנה בדור, החבר של א', ה' וס' לא חזר הביתה מהלחמה הנוראה בקיץ שעבר, צעירות כל כך, נותרו לבד, אלמנות בלי טבעת, מוצאות נחמה זו בזו".
ייתכן שבאמירה זו המראיין ניסה לגשר על הפער בין הפנים לחוץ, אבל הוא נישאר מבחוץ, הוא לא נכנס לעומק החוויה ואינו יכול לדווח על המשמעות הסובייקטיבית של "לאבד דור מחייך". ניתן היה לשער שהתמיכה של החברות השכולות זו בזו תסייע ביצירת העדות לאובדן, אך תמיכה זו קשורה רק עם החוויה של הפנים ואינה יוצרת את הגשר לחברה החיצונית, שבלעדיו החברות מתקשות גם הן להעיד על החוויה הפנימית שלהן.
א' מספרת - "אני לומדת לחיות לבד... פתחתי חומוסיה ... זה אף פעם לא היה בתכנון, בתכנון היה כמו כל בחורה לתכנן את הטיול למזרח."...אני רוצה לחזור לחיות את החיים הקודמים הבנאליים המשעממים המובנים מאליהם."
ניתן להבין את דבריה של א' ככאלה שמעידים על הממשי. ה"ממשי", על-פי לאקאן, הוא "מה שחוזר לאותו מקום". היא מבטאת רצון לחזור לחיים שנגמרו לה, ומדווחת על חייה כיום ועל השינוי בתוכניות. דיווחה כולל עבר, את העתיד שנגנז, ויש בו גם הווה, אך נראה כי הממשיות של הטראומה חומקת ממנו. נוצר הרושם שהיא מתקשה להעיד על האסון, "על האין מתוך האין", כפי שדורי לאוב (פלמן ולאוב, 2008) כותב: "בעוד שהטראומה חוזרת באורח מתעתע בחיי היומיום, ממשיותה ממשיכה לחמוק מהסובייקט החי בצבת אחיזתה, הכפוף בלי דעת לחזרותיה ולהתגלמויותיה הבלתי פוסקות. האירוע הטראומטי, למרות ממשיותו, התרחש מחוץ למדדי ה"מציאות הנורמלית"- מדדים כמו סיבתיות, משך, מקום וזמן (שם, שם, עמ' 77).
שאלה שאולי תאפשר לתפוס את הממשי ולחוות אותו, עשויה להיות: "מה היא החוויה של לאבד את החיים הבנאליים בגיל כל-כך צעיר?", מהי החוויה של לצאת מהסדר הכרונולוגי של החיים? איך מרגישה אישה צעירה שנופלת מחוץ לזמן ולסדר הקיים – שכל הרצף הכרונולוגי של חייה משתבש? הנשים המרואיינות בכתבה מדברות על האובדן של בן הזוג, אבל ניתן לשער שיחד עם אובדן זה הן איבדו גם את הרצף שלהן, את הזהות שלהן, את הדרך. הבקשה של החברה שהן יחזרו למסלול היא בלתי אפשרית מבחינתן ולא מאפשרת להן לבנות מסלול חדש, שונה, במקום המסלול הישן שאליו כבר לא יוכלו לחזור.
ה' ממשיכה בראיון ועוברת לדבר על הקשרים עם החברות השכולות -
"אני מניחה שיום אחד נצטרך להפסיק עם זה... אני בטוחה שנמשיך לשמור על הקשרים".
- פרסומת -
כאשר אני מאזינה לה אני לרגע חווה בלבול, המעיד אולי על בלבול פנימי. האם היא מתכוונת להפסיק את הקשרים עם החברות השכולות? האם היא מתכוונת להפסיק את הקשרים עם החבר המת או את הקשרים עם הייצוג החי שלו, שהן החברות השכולות? ה' מעידה על הקונפליקט בין להפסיק ולהמשיך, אך לא מבהירה מהי ההתלבטות, מה הוא הדבר שהן מבינות שהן צריכות להפסיק אותו ומה הן מתלבטות אם להמשיך? הן לא נותנות תשובות לכך, אך גם לא נשאלות על כך.
א' ממשיכה לספר:
"אני קצת מאוכזבת מהמדינה, האהובים שלנו יצאו להגן עליה הדבר הראוי הוא להתייחס אלינו. אני מצפה להזמנה אני לא חושבת שאני אקבל אותה, חשוב לנו שהמדינה תכיר במעמד שלנו".
היא משתמשת במילה קצת ואני תוהה האם היא פוחדת לאבד את הקשר עם המדינה כי היא זקוקה להכרה ממנה. לתפיסתי, היא לא יכולה בלי מסגרת ייצוג רחבה יותר מאשר רק היא עצמה, ולכן היא משתמשת במילה העדינה קצת, פוחדת להביע ואולי אף להרגיש את מלוא הכעס והאכזבה שלה. היא מנסה לשמר את הקשר העדין עם החברה כי היא זקוקה לאותה חברה על-מנת להשתקם, על מנת לממש את חייה בתוכה. היא מבקשת זכויות חוקיות, "הזמנה" לטקס, שהיא יודעת שלא תקבל. היא בעצם מבקשת הזמנה להיות שכולה. זוהי זכות יסוד להיות אבלה בדיוק כמו שהיא מרגישה וזקוקה. הציפייה להזמנה עשויה ללמד על כך שהיא יודעת שזו זכות יסוד ולא מבינה מדוע היא נשללה ממנה.
"המטפל כעד" - לא בפנים ולא בחוץ
במצב של יגון ללא הכרה המתח הדיאלקטי בין האישי להתייחסותי, בין היות-אחד להיות-שניים, קורס לתוך דינמיקה של "doer and done to" בין האדם לבין החברה ובין האדם לבין עצמו (Benjamin, 2004). מתוך קריסה זו צריך לשחזר מחדש את המרחבים האינטר-סובייקטיביים ולחבר מחדש את הקשר שנפרם בין האדם לבין עצמו ובין האדם לחברה בה הוא חי, באמצעות עדות. אך כיצד מעידים מתוך חוויית האבל למרות התשוקה הן של האבל והן של החברה לא להיות בפנים? איך מחלצים את האמת של היגון? פלמן טוענת כי על המאזין להעיד מתוככי האחרות, להיות מוכן לשאת עדות לא סתם בשפה זרה אלא מתוך שפת האחר -
"לדבר שפה שבעצם איננו דוברים: מתוך שפה שהמעיד, מטבע הדברים אינו מבין. להעיד מתוככי האחרות, פירושו לפיכך לשאת עדות מתוך הפאתוס החי של השפה שאנוסה להישמע כלא יותר מרעש" (פלמן ולאוב, 2008).
כיצד להעביר את האובדן התהומי של הפנים בלי להתנפץ על קרקעית התהום או להימחץ על ידי עוצמת הפאתוס, בלי לאבד את החוץ? כיצד להיות בפנים ובחוץ בעת ובונה אחת? המטפל כעד נמצא בעמדה הפרדוקסלית, מתמקם לא בפנים ולא בחוץ אלא בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת ובכך יוצר קשר בין הפנים לחוץ ומאפשר תנועה ודיאלוג ביניהם. על המטפל לחצות את קו ההפרדה, תחילה מהעולם החיצון פנימה ואז חזרה אל העולם החיצון. על המטפל לשאת את "הפנים החוצה" ובעשותו כך הוא פורץ את המסגרת, מסיג את מה שממסגר וסוגר את הפנים, את מה ששומר על הפרדתו הרדיקלית מן החוץ. פורץ את הכחשת היגון על-ידי החברה, בכך שהיא ממעיטה בערכו באמירה: "אתן יפות וצעירות", ומחזיר לחיים את ייצוגו של העד הפנימי המת, החלק שנהרג יחד עם החבר, כי לחלק שנהרג אין קול והוא לא יכול לשאת ולספר את האמת לבדו.
יגון ללא הכרה, במקרה זה יגונן של החברות השכולות, הוא יגון נעדר מסגרת ייחוס תרבותית. החברה מתקשה לזהות ולתקף אותו כיגון ומכאן החברות השכולות אינן יכולות להעיד על עצמן כשכולות באופן מלא ושלם ופונקציית העד הפנימי שבעזרתו החברות השכולות יכולות לספר את סיפורן במלואו אינה מתפתחת. על מנת שהן תוכלנה לספר את סיפורן במלואו ולהרגיש שהחברה מבינה את אבלן על פי פלמן (2008), צריכים להתקיים שלושה קודקודיים למשולש: הסיפור, הקול המספר את הסיפור והאוזן השומעת. בהיעדר אחד מהם לא תהיה לנפש היכולת לכונן את עצמה כסיפור.
במקרים אלו המטפל יכול להשלים את הקדקוד החסר במשולש, "להיות האוזן השומעת" ולהיכנס לריק שנוצר על ידי החברה ולכונן את מסגרת הייחוס התרבותית החסרה. לשם כך על המטפל לצאת מהמסגרת התרבותית שגם הוא כלוא בתוכה, מהמוסכמות החברתיות שגם הוא שותף להן. הגישה הנרטיבית מנסה להתמודד עם אתגר זה ולחפש דרך להתמודד עם השפעת השיח התרבותי הדומיננטי הלופתת הן את המטפל והן את המטופל. מוראסקי (Morawski, 1990) מאמינה שמטפלים העוסקים באזורים אלו יכולים לפתח יכולת רפלקטיבית שמאתגרת את ההנחות של השיח הדומיננטי ונזהרות מלשתף איתו פעולה. פרידמן וקומבס (Freedman and Combs, 1996) פיתחו סט של שאלות אשר יכולות לעזור למטפלים להישאר בעמדה של שקיפות לגבי השפעת השיח הדומיננטי.
המטפל יכול גם לאמץ לעצמו את המטאפורה של הילד באגדת העם "בגדי המלך החדשים". בעזרת מטאפורה זו הוא יכול להוציא את עצמו מהכלל ולהצטרף ל"יוצא מהכלל". בבגדי המלך החדשים הייתה שותפות סודית בדלוזיה קולקטיבית. איש בקהל אינו מעז להוציא את עצמו מהכלל ולהיות מנודה בהצבעה על אי קיומם של בגדי המלך החדשים. לשם כך, נדרש ילד שעיניו לא כוסו בציות למוסכמות (פלמן ולאוב, 2008). המטפל בחדר הטיפולים מייצר עם המטופל מסגרת ייחוס חדשה. עליו להרחיב את הגבולות של המסגרת התרבותית בה הוא חי כך שתוכל להכיל את חוויית היגון והאבל של המטופל ולא להדיר אותו מתוכה. תפקיד המטפל במקרה זה הוא להודיע למטופל בצורה מסודרת כי הוא שותף למועדון השכולים, בעל זכויות מלאות בו.
סיכום
במאמר זה הצגתי את ההתמודדות עם סוג ייחודי של אובדן – זה של החברות השכולות של חללי צה"ל – וטענתי כי מדובר ב"יגון ללא הכרה״. האנשים שמתמודדים עם מצב של ״יגון ללא הכרה״ אינם מקבלים מהחברה את ההכרה החברתית שהינם שכולים ועל כן הם מתקשים לבצע את מלאכת עיבוד האבל ונמצאים בקבוצת סיכון לחוות אבל טראומטי. מטרת החיבור הייתה, לתת הכרה לסוג אובדן זה ולייצר מסגרת ייחוס תאורטית רחבה יותר שתאפשר ליגון של החברות השכולות מענה רחב והולם יותר הן במסגרת החברה הישראלית והן בחדר הטיפולים.
טענתי המרכזית הייתה שעיבוד אבל אינו רק תהליך פסיכולוגי תוך אישי אלא הוא משלב אספקטים בין אישיים וחברתיים. אספקטים אלו באים לידי ביטוי ביכולת של המקשיב ליגון להיות ״עד״ אמפטי וקשוב המסוגל לזהות, לתקף ולתת הכרה למציאות הנפשית של השכול ובכך לסייע לו במלאכת עיבוד האבל. בהמשך היצגתי את המורכבות בעיבוד האבל ב״יגונים ללא הכרה״, שמקורה בקושי הן של החברה והן של המטפל לזהות ולתקף יגון זה מכיוון שהוא נמצא מחוץ למסגרת הייחוס התרבותית שמגדירה מי הוא שכול. במקרים אלו עשוי להיווצר משבר עדות בין השכול לבין החברה.
הדגמתי מורכבות זו על ידי ניתוח הריאיון שנערך עם חברות שכולות שנה לאחר מבצע צוק איתן. שאלתי שאלות המנסות להבין מהו אותו פער או חלל שהן חשות שנוצר בינן לבין החברה המתבטא באמירה ״הם לא מבינים את האבל שלנו״. המסקנה שאליה הגעתי באמצעות תהליך זה היא שעל מנת שהמטפל יוכל לתת הכרה ל"יגונים ללא הכרה״ עליו לצאת ממסגרת הייחוס התרבותית שבה הוא כלוא ומהמוסכמות והנורמות החברתיות להן הוא שותף ולפתח עם המטופל מסגרת ייחוס חדשה המשקפת את תחושותיו הסובייקטיביות ובכך נותנת לגיטימיות לאבלו ומכלילה אותו במעגל האבלים.
בתקופה האחרונה עולה המודעות ליגון של החברות השכולות וקולן נשמע יותר הן במרחב הציבורי ובתקשורת והן על ידי התארגנויות של קבוצות תמיכה. אלו הם צעדים חשובים ליצירת שינוי חברתי ותודעתי בהתייחסות למעגלים רחבים יותר של שכולים, ובהפיכתו של היגון ללא הכרה ליגון עם הכרה.
"אנחנו, אני, את, אתה
מפחד או מאומץ
מוצאים את דרכנו
חזרה לזירה הזאת
בנושאינו סכין, מצלמה
ספר מיתוסים שבו שמותינו לא מופיעים"(מתוך פלמן ולאוב, 2008, עמ' 201)
2. אלו הן מערכת יחסים בהן אין מרחב שלישי של הכרה הדדית שבו שתי מציאויות שונות יכולות להיות מוחזקות במרחב משותף ולקבל תיקוף אחת השנייה. אלו הן מערכות יחסים של שולט נשלט שולל ונשלל.
מקורות
אמיר, ד' (2013). תהום השפה. הוצאת מאגנס, ירושלים.
דביר, נ' (2015). "לא מבינים את האבל שלנו". Ynet חדשות [גרסה אלקטרונית]. נדלה מאתר Ynet:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4674670,00.html
כהן, מ. (2009). האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/11/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2417
פלמן, ש ולאוב, ד. (2008) עדות; משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, רסלינג
Attig, T. (2004). Disenfranchised grief revisited: Discounting hope and love. OMEGA-Journal of Death and Dying, 49(3), 197-215. Benjamin J,(2004). Beyond doer and done to: an intersubjective view of thirdnees, Psychonal Q. Vol (10:5-46).
Doka, K. J. (Ed.). (2002). Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice. Research PressPub.
Freedman, J., and Combs, G. (1996). Narrative Therapy the Social Construction of Preferred Realities.
Hare‐Mustin, R. T. (1994). Discourses in the mirrored room: A postmodern analysis of therapy. Family process, 33(1), 19-35.
Hochschiled, A.R. (1979) Emotion work, feeling ruled, and social structure. American Journal of Sociology, 85, 551-575.
Laub, D. (2005). Traumatic Shutdown of Narrative and symbolization. Contemporary Psychoanalysis,41:307-326.
Shachar, R., Leshem, T., Nasim, R., Rosenberg, J., Schmidt, A., & Schmuely, V. (2013). Exploring Discourses That Affect Therapists Regarding Single Women. Journal of Feminist Family Therapy, 25(4), 257-280.
Morawski, J. (1990). Toward the unimagined. Making a difference: Psychology and the construction of gender, 150-183.
White, M. (1995). Re-Authoring Lives: Interviews & Essay .Dulwich Center Publications.
