סבל, כישלון, תיקון וגבורה:
הקושי וההזדמנות בהתמודדות עם טראומה משדה הקרב
מאת נחי אלון ואלדד פריבס
מאמר זה מציע ראייה שמעבר-לפתולוגי אודות הסבל הקשור לחוויות-אסון כגון מלחמה ואלימות. בראייתנו, מעבר להגדרה הרפואית של PTSD, הסבל הנפשי בעקבות מצבי לחימה הוא לעתים קרובות תגובה לחוויה קשה של כישלון, בין אם כישלון אישי ובין אם כישלון של אחרים, כגון חברים לנשק, מפקדים ומנהיגים. תכופות יש בכישלונות אלו מימד מוסרי חזק, שבא לידי ביטוי במשפטים כמו: "עשינו מעשי-עוול!" או "זוהי מלחמת ברירה". אלו מולידים תכופות להט לתקן את המצב שהוביל לכישלון. למשל להתנצל ולבקש מחילה, להתוודות ואף להיענש, להפיץ ברבים עדות כדי ליצור מודעות ציבורית, לעשות מעשים חיוביים שיאזנו את הכישלון השלילי ואפילו להביא להדחת מנהיגים. מעשה התיקון דורש לעתים גבורה, שהיא עצמה חוויה מתקנת משמעותית.
בהתבסס על רעיון התיקון, נציג להלן אפשרויות שניתן לדעתנו להשתמש בהן בנוסף לדרכי הטיפול המוכרות במצבים של טראומה שמקורה בלחימה. אם המטפל מזהה בסבל של המטופל את חוויות הכישלון ומשאלות התיקון, מבטא כלפיהן הכרה וכבוד ומסייע לסובל לחשוב על דרכים לממש אותן – הוא יכול לסייע לאנשים שהטיפול הרגיל אינו מספק אותם, או שאינם מקבלים את הגדרתם כסובלים מהפרעה, או ששינוי המציאות חשוב להם משינוי התודעה.
סבל וכישלון
בכל התרבויות ובכל הזמנים ראו אנשים את הסבל כאחד מיסודותיו הבלתי-נמנעים של המצב האנושי. השקפה אינטואיטיבית זו השתנתה בימינו, כאשר הנפש והסבל הופקעו מתחומי הרוח והוכרזו כנחלתם הבלעדית של הרפואה, הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה בתהליך שתומאס ז'אז' כינה "פסיכו-אימפריאליזם" (Szasz, 1974). כך הפך הסבל הנפשי ממצב קיומי ל'בעייה רפואית', או ל'הפרעה' שצריך, וגם אפשר, לפתור בכלים רפואיים ופסיכיאטריים.
אנשים מגיבים לאסונות-טבע ולאסונות-בידי-אדם באין-ספור צורות, חלקן ייחודיות וחלקן מותנות בנסיבות חברתיות ותרבותיות. מגוון נרחב זה הוגדר בימינו כ'הפרעת דחק פוסט-טראומטית". המילה 'טראומה' עצמה, המציינת "פגיעה", הועתקה כמטפורה מתחום הרפואה לתחום הנפשי, כך שמה שבעבר היה 'סבל' הוגדר מחדש כ'פציעת הנפש'. 'פציעה' זו מכונה בראשי-תיבות שצלילם מעורר אסוציאציה 'מדעית' (PTSD) ומוגדרת באמצעות רשימת סימפטומים 'פתולוגיים'. ההתמקדות בפרספקטיבה ה'רפואית' הזו מעלימה מעינינו את המשמעויות השונות של הסבל לנוכח אסונות ואת הפוטנציאל הטמון במצבי-אסון לעורר באנשים את הגבורה הטמונה בהם. ברשימה זו נעסוק בכמה מן המשמעויות של חווית-האסון וביכולתם של אנשים לפעול לתיקון העולם בו התחולל אסונם.
חווית-אסון גורמת תכופות לתחושות עמוקות של כישלון ו/או של אבדן. כישלון ואבדן יכולים לחולל תחושה עמוקה של שבר, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה המוסרית, הקהילתית, החברתית או הציבורית. לשבר כזה ישנם ביטויים אפשריים שונים, חלקם הגדול טבעיים ומובנים, ואין הם שייכים בהכרח לתחום ה'פתולוגיה'. כך למשל ניתן לתאר במונחים שאינם פתולוגיים את השבירות ברציפויות-החיים המתרחשות באירועי-אסון, בהן הרציפות התפקודית, רציפות הזהות והרציפות הבינאישית. ההמלצה הטיפולית במצבים אלו עוסקת לא בסימפטומים אלא בהשבת הרציפויות הללו על כנן (אלון ועומר, 1994).
לוחמים רבים שחוו מצבי-אסון צבאיים מרגישים שעולמם חרב עליהם, מעשית ומטפורית, ושהחורבן הוא תוצאת כישלון עמוק: שלהם עצמם, של חבריהם, של מפקדיהם, של הפיקוד הבכיר, של 'המערכת', או של המדינה. לעתים הכישלון נחווה כמעט כבגידה, כפי שמשקפות התבטאויות כמו "בגדתי בערכיי", "צה"ל בגד בלוחמיו", או "הפוליטיקאים בגדו בצבא". הכישלון והבגידה כרוכים כמובן בתחושת אובדן קשה, שמבטאות אמירות כמו: "תמיד האמנתי שאני אדם מוסרי/אמיץ/אחראי ביסודו, ואמונה זו קרסה"; "איבדתי את האמונה התמימה שהמנהיגים הם שוחרי טובתי"; "איבדתי את האמון באחוות הלוחמים" וכו'. כישלון, בגידה ואבדן הם מהמצבים הנפשיים והרוחניים הקשים ביותר.
דוגמאות לחוויות כישלון שמוכרות לרבים בחברה הישראלית:
- א. כישלונות של המנהיגות האזרחית ו/או הצבאית. מלחמת יום הכיפורים חוללה שבר עמוק באמונם של אלפי מפקדים, חיילים ואזרחים במנהיגות האזרחית והצבאית. הדחת צמרת הצבא ומהפך 1977 נולדו מתוך השבר הזה, שכונה "המחדל". מחאתו של מוטי אשכנזי, שהייתה כוח מניע בתהליכים אלו, לא הייתה 'סימפטום' של תגובה פוסט טראומטית, כפי שגישת DSM הייתה עשויה להגדיר. מדובר היה במאבק בעל מחיר אישי גבוה שנועד לחולל תיקון ציבורי ולאומי של שבר שהיה לא רק פסיכולוגי כי אם – ובעיקר – ציבורי ולאומי. רגשות דומים התעוררו בעקבות מלחמת לבנון, אשר נתפסה אצל רבים בישראל כ"מלחמת ברירה" ואף כ"מלחמת שולל". תגובות הציבור הביאו, בין היתר, לוועדת כהן ולהשלכותיה הציבוריות. גם במקרה זה אין לראות את התפטרותו של אל"מ אלי גבע מתפקידו במחאה על התכניות להתקפה על בירות כ'סימפטום של תגובה פוסט טראומטית' כי אם כניסיון תיקון לנוכח התחושה שהמנהיגות בגדה בלוחמיה ובציבור.
מרכיב מרכזי ברגשות המרים שהתעוררו במצבים אלו הוא שהמדינה, הממשלה ו/או הצבא לא פעלו כפי שאמורים וצריכים היו לפעול. מתפקידם היה לחזות את הנולד, להתכונן אליו ולהבטיח שהצבא יקבל את התנאים הנדרשים כדי להילחם. כאשר ההרגשה היא שהכישלון נובע מהזנחה, מחדל, יהירות, הונאה או מניעים זרים, ובמיוחד אם היא נתפסת כבלתי –מוצדקת, תחושות הכישלון ואף הבגידה הן בלתי-נמנעות. הכישלונות יכולים להיתפס כאחריותם של גופים ("הממשלה") או של יחידים ("המח"ט נתן פקודה לשטח את הכפרים"). - ב. כישלון אישי. לוחמים רבים סובלים מהרגשה קשה של כישלון אישי, בין אם יש לצידה 'סימפטומים' של הפרעת דחק ובין אם לאו. המפקד שברגע המכריע נרתע מלהסתער ונשאר שוכב; החובש שקפא כאשר נשלח לחלץ פצוע; החייל שנפל בשבי בעוד מצפונו לוחש לו שעליו להילחם עד מוות – כל אלו מרגישים שברגע האמת לא עמדו בדרישות שהציבו לעצמם, שכשלו במילוי תפקידם, "עשו במכנסיים", שלא הצליחו להיות מי שקיוו שיהיו. תחושה זו של כישלון יכולה להיות מעיקה ביותר, בין אם היא מלווה בסימפטומים ובין אם לאו, אבל הסבל הכרוך בה אינו בהכרח "בעיה נפשית", אלא מצב אנושי מובן. תגובה אינטואיטיבית אופיינית של מטפלים במצב זה היא לנסות להראות למטופל שלא נכשל, שאיננו אשם, ושלא יכול היה לפעול אחרת.
- ג. כישלון מוסרי. יש לוחמים שהסבל שלהם נובע מהכרתם בכך שעשו במהלך הלחימה מעשים שאינם תואמים את קנה המידה המוסרי שלהם, או שלא מנעו מעשי-עוול מוסריים. מי שפגע לחינם בחיילי-אויב או באזרחים, מי שנתן פקודה בלתי-חוקית או שציית לפקודה כזו, עשוי להתייסר ברגשות אשם וכישלון מעיקים. ההרגשה היא שברגע האמת, במקום לפעול מתוך נאמנות לערכיי, הופיע 'אני' אכזרי, פחדן או אדיש. האם תחושה זו היא בהכרח 'סימפטום'? האם נכון להתעלם מן המימד המוסרי שלה ולהתייחס אליה כאל 'הפרעה נפשית' בלבד? והאם שתי נקודות המבט הללו מוציאות בהכרח זו את זו? אנו סבורים שיש להקשיב למימד המוסרי ולא לפסוח עליו.
אנשים שרואים עצמם כמי שנכשלו, ובייחוד אלו הסבורים שכישלונם אינו נקודתי אלא כישלון אנושי מהותי, מתקשים להתוודות על הכישלון ולדון בו מחמת בושה עמוקה. חשיפה כזו מחייבת את המטפל לגישה רגישה ומכבדת במיוחד. ניסיונות להפנות את מוקד הדיון מן ה"חוץ אל הפנים", או לעשות נורמליזציה, עלולים ליצור אצל המטופל הרגשה שקולו לא נשמע, ולהקשות על הטיפול.
כישלון ותיקון
בשנת 1917, לאחר שלחם בשדות-הקטל בשלוש השנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה, כתב סגן זיגפריד ששון, גיבור-מלחמה מעוטר ומשורר, למנהיגות הצבא הבריטי בו שירת:
"... אני כותב הצהרה זו כמעשה של מחאה-מבחירה כלפי מנהיגות הצבא, משום שאני מאמין שהמלחמה נמשכת במתכוון על ידי אלו שיש בכוחם לסיים אותה. אני חייל, ואני משוכנע שאני פועל בשמם של חיילים. אני מאמין שהמלחמה אשר נכנסתי אליה כאל מלחמת מגן ושחרור, הפכה עתה להיות מלחמת תוקפנות וכיבוש... ראיתי את סבלותיהם של הגייסות ונשאתי בהם, ואיני יכול יותר לקחת חלק בהארכת הסבל הזה למטרות שאני רואה כמושחתות ובלתי-צודקות... אני מאמין שמחאתי תסייע.. לקעקע את ההשלמה הקהה שבה מתייחסים מרבית אלו שאינם בחזית להתמשכות הייסורים שאין הם חולקים אותם, ושדמיונם אינו מספיק כדי לתארם..." (Siegfried Sassoon, 2016)
שלטונות הצבא הבריטי רצו תחילה להעמיד את ששון למשפט צבאי, אך לבסוף הכריזו עליו כעל "בלתי-כשיר לשירות" ואשפזו אותו במתקן צבאי לטיפול בתגובות-קרב. ששון טופל על-ידי הפסיכיאטר והמטפל הדגול ד"ר ריברס, שכתב בהקשר אחר: "אם הסכמנו שהתמוטטותו של אדם היא תוצאה של חוויות המלחמה שעבר, ולא של חולשה הטבועה בו, כי אז המלחמה היא ההופכת בהכרח להיות הנושא". כיום, מקץ מאה שנים, נחשב זיגפריד ששון בארצו למופת של אומץ צבאי ואזרחי, וברור כי מעשיו היו בגדר ניסיון-תיקון נועז. מפרספקטיבה זו אשפוזו נתפס כאחד מתכסיסי-ההתחמקות שבהם מטפלים צבאות באמיתות שאינן נוחות להן.
מלבד הסבל הכרוך בהם, יש בכוחם של כישלונות, על צורותיהם השונות, לדחוף את האדם הסובל לחפש תיקון אישי, מוסרי או ציבורי. אימת המלחמות דחפה את אשוקה, הקיסר הלוחמני של הודו במאה הראשונה לספירה, לוותר על השימוש בכוח ולהמיר את הכוח הצבאי האדיר של ממלכתו בכוח החינוך, הסיוע לכל, החמלה והצדק. פייר בזאוחוב, מגיבורי "מלחמה ושלום" של טולסטוי, עבר תמורה עמוקה בעקבות נפילתו בשבי חיילי נפוליאון. איתו בשבי היה איכר פשוט, פלאטון קאראטייב, שהיה לפייר למופת של חכמה וחמלה. התמורה העמוקה שעבר בשבי הביאה אותו לתיקון נרחב בחייו ובחיי הסובב אותו.
להט לתיקון מצוי גם בישראל, אצל לוחמים-לשעבר ואחרים. גם אם כיוונים מסוימים של תיקון שנויים במחלוקת, אל לנו להתכחש ללהט המוסרי שדוחף את מבקשי התיקון, ואל לנו לתייג את משאלת התיקון כ"סימפטום פוסט טראומטי".
תיקון וגבורה
ניסיונות לתיקון, בייחוד כשמדובר במאבק לשינוי עמדות מושרשות וכנגד מוסדות, כרוכים בקורבנות אישיים: תיוג ציבורי ונידוי. ממי שמוכנים להיאבק כך נדרשת גבורה אזרחית רבה. הפסיכולוג החברתי פיליפ זימברדו טבע מונח זה לציין בו אנשים שמתנגדים לאלימות ולמעשי עוול, בסיטואציות שבהם 'אנשים טובים נדחפים לבצע מעשים רעים' (Zimbardo, 2007). די לחשוב על ההכפשה הגורפת שעברו נשים שהתלוננו על תקיפה מינית בידי מנהיגים כמשה קצב כדי להבין את מידת ההקרבה האישית והגבורה האזרחית הנדרשת בהתעמתות עם עוולות של הממסד ומנהיגיו. במצבים בהם הלהט המוסרי ורצון התיקון הם גדולים, ניסיון טיפולי שמציע התבוננות פנימית במקום שינוי המציאות עלול להיתפס כהסטה בלתי מתאימה מהסוגיה המוסרית למישור הפסיכולוגי. כמו שאמר מטופל אחד בעבר: "אני גרמתי לאנשים סבל גדול, ואתה מנסה לשכנע אותי שזה עניין פסיכולוגי ולא מוסרי? אני לא רוצה להבין: אני רוצה לתקן". במקרים כאלו, נדרשת גמישות טיפולית שתאפשר להצטרף אל המטופל בשפתו, במקום לנסות ולהביאו לדבר בשפת המטפל. אבל ברובד עמוק יותר, תיקון עולם מהווה, בו בזמן, גם תיקון הנפש, כפי שאפשר לראות בדתות השונות ובתנועות רוחניות וחברתיות.
להלן כמה דוגמאות טיפוליות לעידוד מעשי תיקון:
- קצין בכיר איבד עשרות מחייליו בקרב שבעיניו היה מיותר – תוצאת אטימות, שיקולים שגויים וחוסר תשומת לב של מפקדיו. כישלון פיקודי ומוסרי זה של 'המערכת' גרם לו לסבל נפשי מתמשך בל-יתואר, כולל 'סימפטומים'. במשך השנים התעורר בו להט לפרסם ברבים את הסיפור לפרטיו כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלו. שנים רבות לאחר הקרב הצליח לפרסם, למרות התנגדות הצבא, ספר העוסק בפרשה ולהפוך אותה לסוגיה חינוכית וציבורית. תהליך זה גבה ממנו אמנם כוחות נפש וייסורים, אבל גם הביא לו שלוות-נפש גדולה.
- צעיר ישראלי עסק בספורט אתגרי, ובשירותו הצבאי נטה להעמיד עצמו במצבי סיכון קיצוניים. בטיול תרמילאים בחו"ל יזם טיול רב-סכנות, וחברו הטוב נספה בטיול. לאחר האסון איבד הצעיר את טעם חייו. במהלך טיפול החליט לקחת על עצמו את השליחות להתריע בפני צעירים ובני משפחותיהם על הסיכונים בספורט אתגרי פרוע, ולעודד אותם לנהוג באחריות מבלי לוותר על האדרנלין. הוא הופיע ברבים, ונעזר בסיפורו הקשה כדי לחנך לאחריות. למרות קשיי-הנפש שגרמה לו החשיפה, הוא חזר בהדרגה לחיים מספקים יותר.
- חייל שנפל בשבי במלחמת יום כיפור רצה, שנים רבות אחרי המלחמה, להתוודות על כישלונו באוזני מפקדיו הבכירים, ולקבל מהם משוב. המטפל יצר קשר עם הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל, שערך תחקיר נוקב ופסק שהחייל נהג כשורה ולא בגד. תיקון זה הטביע חותם עמוק בנפש החייל.
מסע קולנועי כדרך לתיקון
בדומה למעשי התיקון הללו, רשימה זו עצמה היא חלק ממסע לתיקון. אחד ממחבריה, אלדד פריבס, שהושפע עמוקות משירותו הקרבי, עמל במשך חמש השנים האחרונות על יצירת סרט דוקומנטרי שיעסוק בסוגיית הפגיעות הנפשיות בקרב. בסרטו הדוקומנטרי האחרון, "Made like a gun”, הוציא קבוצת גברים ישראלים שלחמו במלחמות ישראל משנת 1954 ועד לשנת 2006 למסע אופנועים לחציית שלשלת הרי ההימאליה ההודית. המטרה הייתה לנסות להראות כיצד כל גבר ששירת בתפקיד לוחם בקרב הינו הלום-קרב גם אם החברה לא מגדירה אותו ככזה או אפילו הוא עצמו אינו מגדיר עצמו ככזה. משמעויות הלם הקרב להשקפתו הן מעבר לגבולות ההגדרות החברתיות וההגדרות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות ומטרת המסע הייתה לייצר הבנה שלהן על בסיס ההכלה המשותפת של כל גבר שלחם בקרב. הסרט נוצר מתוך תקווה שיעזור למצב אמת אבסולוטית שתבהיר את משקל הסבל שנגרם בקרב כדי שיחדלו מהאיוולת שבמלחמה.
מלבד תחושת השליחות החברתית, עורר המסע תקווה למציאת מזור לנפש הפצועה. בזמן המסע הופתע פריבס לגלות עד כמה תחושת הפציעה וחיפוש התיקון בוערים בעצמותיהם של כלל הלוחמים. העוצמה והעומק שבחיפוש זה אמנם שונים אצל כל אחד וכך גם דרכי ההתמודדות, המגוונות כמספר הסובלים, אך ההתגייסות לחיפוש אחר הפתרונות הנכונים הייתה מרגשת. המילה 'סבל' קשה לעיכול לגברים מסוימים והם עושים את כל שביכולתם להתנער ממנה ומהמשמעויות הגלומות בה. אך גם גברים אלו אינם רוצים לשלוח את ילדיהם אל עבר גרדום המוות הממתין עם הגיעם לגיל המצוות הארצישראלי. המאמצים הפיזיים והנפשיים במהלך המסע חידדו את ההבדל בין הסימפטומים והדרכים למציאת פתרונות אמיתיים ובעיקר אפשרו למשתתפים במסע לחוות את עצמם באופן כן יותר ובכך להעמיק את חיפוש התיקון בתוכם.
הבחירה לעסוק בנושאים אלו של מוסר וערכים דרך מבע קולנועי דוקומנטרי אסתטי, מנגישה לצופה את הטראומה כהליך נפשי מתפתח וכחלק בלתי-נפרד מחיינו כיחידים וכחברה. הרי לאלו מבינינו שלא היו שם קשה להבין את העולם הפוסט טראומטי: החוויה עצמה קשה לתיאור ונוטה להיות מורכבת ורבת פנים. עצם ביטויה בסיטואציה שאינה טיפולית עלול לגרום לא אחת לסבל רב וזו היא הסיבה שהלומי קרב רבים מעדיפים להתמודד עם חוויותיהם בינם לבין עצמם, או להדחיק ולהימנע מהתמודדות ישירה. בנוסף לשליחות הציבורית של הסרט, נוכחנו שאפשר להשתמש במסע הגברים הקשה גם כצורת טיפול, אשר תאפשר לזרוע עוד זרעים של הבנה ושל תמיכה הדדית. הרשימה הזו היא עדות למודעות ולחשיבה שעורר המסע, שכן הרעיונות בה התגבשו בזיקה לעבודה המשותפת של שני המחברים במהלך המסע.
תיקון ועולם הטיפול
לרוע המזל, המושג 'תיקון' ומושגים אחרים הקרובים לו (כגון 'חמלה') אינם שגורים בשפות המקצועיות של אנשי בריאות הנפש. מושג בלתי-מדעי ובלתי-מקצועי זה נחשב לנחלתם של תיאולוגים ואנשי דת, מהפכנים ואנשי מוסר, ולא לנחלת מטפלי הנפש. וכאשר אין שפה לתאר תופעה, אין רואים אותה. (לפני שנטבעו בעשורים האחרונים מושגים כגון "הטרדה מינית" ו"התעללות הורית" לא ראינו את ביטוייהם בעינינו). בהעדר 'ראיית תיקון', מועטים המטפלים שיהיו מוכנים להיחלץ ממשקפי ה-DSM ולעודד את המטופל לצאת למאבק חברתי, בין אם להוקעת שחיתות במקום העבודה, בין אם כלפי מנהיגות שכשלה, ובין אם למען שינוי תודעה בציבור. ההרגל המקצועי רב השנים יביא אותנו לומר למטופל "בוא ונעזוב את מה שצריך לעשות ונתמקד בשאלה 'מה קורה לך פנימה'". אך לנוכח כאבי הכישלון ואי-ההכרה של מטפלים באותנטיות ובלגיטימיות של הלהט לתיקון, אין לתובנה הפסיכולוגית כוח רב. אם, בעקבות הרשימה והסרט, יסכימו מטפלים לבחון את מחשבותינו על פגיעות נפשיות במלחמה ועל דרכים לתיקונן, יהיה זה שכרנו על ניסיון-התיקון שלנו.
מקורות
עומר, ח. ואלון, נ. (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. בתוך: פסיכולוגיה כרך ד' (2-1 (עמ' 28-20 (גיליון מיוחד למחקרי מלחמת המפרץ).
Siegfried Sassoon (n.d.). In Wikipedia. Retrieved November 09, 2016, from https://en.wikipedia.org/wiki/Siegfried_Sassoon.
Szasz, T. (1974): The Myth of Mental Illness: Foundations of a Theory of Personal Conduct. HarperCollins
Zimbardo, P. (2007). The Lucifer Effect: Understanding How Good People Turn Evil, NY: Random House
