לכתוב אותך אחרת
מאת חלי טל שלם
סקירת יום העיון "הסיפור המרפא" מטעם המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. יום העיון התקיים בתיכונט תל אביב בתאריך 28.7.2016.
"אתה נראה טוב", אמר פתאום המלך.
"אני נראה זוועה. וחשבתי שבבאדולינה אתם לא מאמינים במחמאות".
"זאת לא מחמאה, וזה משהו שלא קשור לתסרוקת שלך, שאכן מוזרה קצת. אולי התרגום הנכון הוא שאתה נראה בטוב".
"אני ממש לא בטוב, הוד מלכותו. ואני לא יכול להגיד שזה השתפר בזמן האחרון".
"אתה בטוח שאתה לא מספר לעצמך סיפור קצת ישן? רואים עליך שעברת לא מעט, אבל גם רואים שמשהו טוב קורה לך, ממש עכשיו".
(מתוך "שובה של המלכה", גבי ניצן, עמ' 85).
אל יום העיון של הסיפור המרפא הגעתי דרך "אחות לדרך", כך הגדירה את עצמה בפעם האחרונה שבה התראינו. "נשמע שווה", המליצה כששלחה לי את הפרסום של יום העיון, וקבענו להגיע לשם יחד. בינתיים הוזז התאריך, והחברה זזה לסין. בדרך לתיכונט בתל אביב (לבד), חשבתי שאולי זה הסיפור שלי: חברה או חבר מלווים, שמביאים אותי עד לפתח ואז נעלמים, כמו אומרים "עד כאן בוצע תפקידי, ומכאן את לבד". לאחרונה, נטולת כעס, אולי גם בעזרת אותו יום עיון, הבנתי שנעשתה לי "קפיצת דרך" בסיוע אותם אחיות ואחים לדרך, כדי לגלות בעצמי דרך מרתקת.
התמה העיקרית של יום העיון הייתה מפגש בין הגישה הנרטיבית לבין תיאטרון פלייבק טיפולי. תיאטרון הפלייבק הטיפולי מבוסס על עבודה קבוצתית מתמשכת בקבוצה סגורה הפועלת על בסיס חוזה טיפולי. התהליך הקבוצתי הוא כזה: כל אדם בקבוצה משתף את סיפורו עם האחרים, ובד בבד הוא גם משחק בסיפורים של אחרים. תהליך כזה מטשטש את ההפרדה בין "עצמי" ל"אחר", מרחיב את העצמי, ומאפשר להתבונן על הסיפור מנקודות מבט רבות. עבודה דרך האחר מאיצה את התהליך הקבוצתי ויוצרת קשרים בלתי אמצעיים בין חברי הקבוצה. החיבור בין שתי הגישות מתבקש, כיוון ששתיהן דוגלות בתפיסה שהסיפור שכל אחד מאיתנו מספר לעצמו על עברו משפיע השפעה מכרעת על ההווה שלו ועל עתידו.
יום העיון כלל הרצאה, סדנאות, הופעה של בוגרי המחזור הראשון במכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, וחלוקת תעודות סיום של תוכנית ההכשרה הדו-שנתית.
הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו
נכנסתי לקראת סוף דברי הפתיחה של המנחה, רונן קובלסקי, המנהל יחד עם ניר רז את המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. קובלסקי דיבר על ההרמנויטיקה של הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, בעיקר בנוגע לדברים טובים. הוא התכוון לכך שבאופן מתמיה דווקא כשקורים לנו דברים טובים, שאיננו מצפים להם (ועצם העובדה שאיננו מצפים להם נובעת מפרשנות פסימית של הסיפור האישי שלנו), ההתמודדות עימם מורכבת.
הוא הדגים זאת על ארגון המחזור הראשון של התוכנית להכשרת מטפלים, ועל הקמת קבוצות פלייבק טיפוליות במגוון אוכלוסיות – ניצולי שואה, מכורים נקיים, נשים מוכות, נפגעי נפש ועוד. "פתאום", הוא הסביר, "בשנה השלישית לקיום המכון, הוא גדל והתפתח והפך להיות טוב יותר ממה שדמיינו, ונאלצנו 'להרחיב את הסיפור', כלומר להיערך לקליטת נרשמים רבים יותר ולפתח את התוכנית מעבר לציפיות הראשונות". הוא דיבר על הרווח בין הסיפור שאנו מספרים לבין החיים. הסוף, האובדן, שהוא חלק מן הטבע, הכרחי להתחלה החדשה, הלא מוכרת והלא נודעת. הרווח הזה משאיר אותנו במצב של חרדה בין הפירוק לבנייה, מה שבדיעבד יקבע את התנהלות חיינו. אותו רווח שקובלסקי דיבר עליו נשזר לאורך יום העיון כחוט השני.
ד"ר שרית ברזילאי, מומחית לסיפורי חיים, נתנה את הרצאת הפתיחה. ברזילאי היא רבת פעלים ותארים. עבודת הדוקטורט שלה הפכה לספר שנקרא "סוד הסיפור המנצח", הכולל ראיונות עם מאה אנשים בתפקידי מפתח, שנקודת ההתחלה שלהם לא ניבאה את ההצלחה (השופטת בדימוס דליה דורנר וסילבן שלום למשל). ניכר שהיא יודעת לספר סיפורים וגם להגיש אותם לקהל שלה. היא הצביעה על כך שבמילה "רצון" מסתתרת המילה "צינור" והזמינה אותנו לאפשר לבלוני ההליום המטפוריים של רצונותינו להתעופף ברחבי האולם במהלך ההרצאה.
ברזילאי העניקה את הכינוי "עבריין" לאדם המחטט בעבר ונסוג אליו בכל פעם שנקרית לפניו הזדמנות להאיר ולשנות את סיפור חייו. לעומתו "עתידן" הוא אדם שמכוון את מטרותיו קדימה, חולם חלומות ומתכוון להגשימם. כדי להמחיש זאת היא הציגה סרטון המכונה "הזדמנות שנייה". בסרטון רואים נער שוליים שהגיע אל הקצה נשאל "מה החלום שלך?". הוא אינו משתהה ועונה מיד: "לא יודע, אין לי חלום". לאחר מכן הוא מתעשת, מישיר מבט למצלמה ועונה: "החלום שלי הוא שיהיה לי חלום". נזכרתי בד"ר ורד דרש ז"ל, מפקחת בכירה במשרד החינוך בתחום החינוך המיוחד. היא נהגה לעבור בבתי ספר ולשאול כל ילד מה החלום שלו. אחרי שהוא היה עונה, היא הייתה מצביעה על הפתק היפה שהמחנכות הלחוצות הדביקו טרם ביקורה על שולחנו של הילד, ובו כתובה מטרה מתוך התל"א (תוכנית לימוד אישית המותאמת לילדי החינוך המיוחד), ושואלת את הילד "כיצד המטרה הזאת עוזרת לך להגשים את החלום שלך?".
ברזילאי הציגה דוגמה נוספת להשפעה שיש לסיפור שהאדם מספר על האופן שבו הוא חי את חייו: חיים ומשה גדלים בשכונה על הברזלים. עם זאת לכל אחד מהם שאיפות אחרות – חיים חולם להיות עורך דין ולהתקדם, ואילו משה מגחך וממשיך לשבת על הברזלים. הניבוי של ברזילאי הוא שחיים יהיה עורך דין בסופו של דבר, ויעזור לשחרר בערבות את משה מן הכלא. המוטו של ברזילאי הוא שהעבר הוא הגורם העיקרי שמכתיב את סיפור חייו של האדם. ליתר דיוק אופן ההתבוננות שלנו עליו.
אין מה לעשות?
אביה של ברזילאי נולד באיזמיר שבתורכיה. בגיל שנה הוא חלה בפוליו והפך לנכה ברגלו השמאלית. ספג עלבונות והשפלות מחברת הילדים. עלה לארץ והגיע למעברה ומאוחר יותר לקיבוץ. גם שם חברת הילדים לא חסה עליו, והוא נמנע מלצאת החוצה. בגיל 14 הרגל גדלה, והוא נשלח לרופא אורתופד, שהביט בברזל הכבד בצורת נעל שתמך ברגלו ושאל: "לא כבד לך ככה?". התשובה שענה אביה של ברזילאי הייתה: "אין מה לעשות, אלה החיים".
תוך כדי הקשבה לסיפור של ברזילאי נזכרתי בחיבה בילד קסום ומשובלל שהכרתי בפנימייה לילדים בסיכון, שעבר לא מעט בחייו הקצרים. הוא שתק הרבה, וכשדיבר אמר דברים עוצמתיים. למשל הוא הביע משאלה שכל כלי הרכב של אנשי הצוות ייתקעו בלי דלק בחניה. מדי פעם הוא היה אומר בהשלמה כואבת, כאילו ציטט מבוגר ממורמר: "אין מה לעשות". אבל הרופא שפגש באביה של ברזילאי בן ה-14 התעקש ואמר: "יש מה לעשות, אני הייתי באושוויץ. אתה צריך להתנגד לכוחות שמושכים למטה ולעלות למעלה". הוא העניק לילד הנכה רצועת עור דקה, והורה לו להתאמן, להרים למעלה את הרגל המשותקת. הילד חזר לקיבוץ ואימן את הרגל תוך כדי כך שינון המנטרה "יש מה לעשות, למשוך למעלה".
ואכן הרגל הלכה והתחזקה. תוך שנתיים הוא נפרד מנעל הברזל וגרר את רגלו על הרצפה. הוא החל להתאמן בחדר כושר ופתח חדר כושר בקיבוץ. מילד דחוי הוא הפך להיות כוכב חברתי שמאמן אחרים. בגיל 18 נפגעה אמו בתאונת דרכים, והוא עזב את הקיבוץ כדי לסעוד אותה. בדירת שלושה חדרים הקצה חדר אחד להקמת מכון כושר שהפך להיות מקור פרנסתו, זכה בתחרות נער ישראל בהרמת משקולות מקרב "הבריאים", ובעיתונים נכתב: "כוח הרצון חדר לשרירים", ו"המשותק שלא שתק". לפני ארבעה חודשים הוא נפטר. "הוא גידל אותי ואת אחיי על הסיפור הזה", העידה ברזילאי בעיניים בורקות. "במציאות כלכלית לא פשוטה, עם האמונה שהחיים שלנו לא תלויים בכמה כסף יש לנו אלא בסיפור שנספר לעצמנו, בנרטיב".
ברזילאי שיתפה שבאוניברסיטה אחד המרצים הנחה את הסטודנטים להתחבר לסיפורים האישיים שלהם. במסגרת קורס בבית ספר להכשרת מורים באוניברסיטה העברית בשם "הילד טעון הטיפול" הם נאלצו לקרוא ספר בשם "ילדי המלאח – הפיגור התרבותי אצל ילדי מרוקו ומשמעותו החינוכית". שאריות הכעס עדיין ניכרו בה כשסיפרה זאת. כעס זה הפך לדבריה למחאה, ובעקבותיו יצאו ספריה המתמקדים באנשים שגדלו בתנאים קשים והצליחו להיות מקור לתקווה ולאמונה. בהקשר זה היא ציינה כי דמויות התקשרות נוכחות ומיטיבות, הרואות את האדם באור חיובי, מסייעות לו לראות בסיפורו סיפור הצלחה. "מומלץ שהמורים יהיו קצת 'עיוורי צבעים', כלומר שיראו את כולם כשווים, ללא הבדל מגדר/מוצא/לאום", היא אמרה.
איך מספרים את הסיפור
"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני".
"ברור שאתה לא מבין, כי אתה חושב שאני רוצה ממך משהו. אני רק אומר שכשנדמה לך שמשהו בעולם לא בסדר, סביר להניח שהבעיה העיקרית היא באופן שבו אתה מספר אותו לעצמך".
"תגיד, אתה יכול להפסיק לרגע לדבר כמו עוגיית מזל סינית?".
(שובה של המלכה, עמ' 87).
ברזילאי כינתה את הגישה הנרטיבית, שבבסיסה ההנחות כי לכל אדם יש סיפור חיים, וכי האדם הוא הסופר הראשי של סיפור חייו – "מהפכה". זאת משום שפירושן של הנחות אלה הוא כי אנו יכולים לשנות את הנרטיב של חיינו כשאנו מספרים אותו אחרת. בהקשר זה חשבתי על מיכל פרומן, שנדקרה על ידי נער פלסטיני ביישוב תקוע. המחבל נכנס לחנות ונראה מבולבל, ופרומן ניגשה אליו ושאלה אם אפשר לעזור לו. היא הציגה יכולת מרשימה לשנות את הנרטיב של האירוע כשאמרה: "הוא היה יכול להרוג אותי. אני מאמינה שהוא 'רק' פצע אותי בכתף בשל הפנייה הישירה שלי אליו".
למעשה ניתן לחולל שינוי בסיפור שאנו מספרים על חיינו. שינוי זה יחלחל אל מכלול החיים ויביא לשינוי גם שם. ברזילאי מנתה אסטרטגיות ליצירת שינוי בסיפור: חשיבה חיובית, קשר עם דמות התקשרות ("כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו", כדברי הרב שלמה קרליבך), פרשנות והבניית משמעות. "אדם שמציג את עצמו כפחדן, אעודד אותו לזהות דווקא את הסיפורים האחרים שסותרים את סיפור הפחד", היא הדגימה.
בשלב זה נזכרתי בסרט דוקומנטרי ישראלי שצפיתי בו לאחרונה שנקרא "שלושה אחים ומערה" (תמר טל ענתי, 2016). הסרט מלווה שלושה אחים יהודים איטלקים בטיסתם מישראל לאיטליה. סיבת הנסיעה היא יוזמה של האח הצעיר לחפש אחר מערה בלב יער, שבה התחבאו בתור ילדים שבעים שנה קודם לכן. האח הגדול ממש לא רוצה בנסיעה, הזיכרונות שלו משם קשים ומרים. לאורך כל הסרט הוא ממלמל לעצמו, מתווכח עם אחיו, כועס. לעומתו האח האמצעי, שצעיר ממנו בכמה שנים, זוכר קשתות שגילפו ומשחקים ביער. "היה לי כיף בשואה", הוא מכריז בחיוך ובקול מתנגן. כשהוא נתקל במכשול, הוא מסתכל עליו בסקרנות ובעניין, רוצה לפענח בזמן אמת כמעט את הפער בין הסיפור שסיפר לעצמו לבין המציאות.
Shalom Italia- Trailer שלושה אחים ומערה- טריילר from Tamar Tal on Vimeo.
לכתוב חלום שמתגשם
אסטרטגיה נוספת ליצירת סיפור חיים אופטימי היא כתיבה. ברזילאי הדגימה: על רקע השיר "כל החלומות אשר חלמנו" היא הורתה לעוזריה לחלק ליושבים בקהל דפי ממו כדי שיכתבו עליהם את החלומות שלהם. הקהל השבוי שיתף פעולה בשקיקה ובשקדנות. היושבות לפניי התווכחו מה לעשות, כי הפתקים נגמרו ונשארו להן עוד חלומות. אחת סברה שפירוש הדבר הוא כי זה בדיוק מה שהיא צריכה, והשנייה ענתה לה: "אולי זו הגישה הנרטיבית, לזוז מהמקום הזה, לבקש פתקים נוספים". תוך כדי מילוי הפתקים – חוויה מרנינה בעיניי – גיליתי חלום שהתעורר ונכתב בלי שחשבתי אותו: "לדעת שיש לי כל מה שאני רוצה".
כשסיימנו למלא התבקשנו לתת לאדם שלידנו לשלוף פתק אחד מהערימה שלנו, וגם אנחנו שלפנו פתק אחד מערימתו. לאחר מכן התבקשנו לכתוב את הסיפור שלנו כיצד החלום מתגשם. שלפתי משכנתי את החלום שלה, ומיד נבנה לי סיפור כיצד אני מגשימה אותו. לקינוח הכירה לנו ברזילאי את מילון המעשים והמחשבות המובילים להצלחה. היא שאלה את הקהל אילו ערכים יהיו באות אל"ף במילון הזה. אל חלל האולם נזרקו המילים "אהבה", "אני", "אמונה", "אושר", "אימא", "אפשר". ברזילאי התמקדה במילה "אמונה" לעומת המילה "פקפוק", ונזכרתי בסצנה מתוך "הנסיכה הקסומה", שבה הנסיכה נורית מגלה פקפוק בנוגע לסיכויי הישארותם בחיים עם כניסתם אל ביצת האש. ווסלי, אהובה, מרגיע אותה ואומר: "את אומרת את זה רק בגלל שאף אחד לא יצא חי".
"הכול סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הפלסיבו לא מוגבל רק לתרופות. בכל בוקר אנחנו קמים וצועדים בצייתנות לתוך הסיפור שאיתו נרדמנו, ממלאים את התפקיד שלנו בתסריט, ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. אין לנו ברירה. בלי הסיפור אין לנו שום דבר" (שובה של המלכה, עמ' 126-125).
דגים במקום דיג
ביום העיון התקיימו חמש סדנאות: "התערבויות נרטיביות בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק", בהנחיית רונן קובלסקי; "סיפורי מכשפות" בהנחיית גלילה אורן; "המבוגר שמאמין בי" בהנחיית ניר רז; "עושים סיפור מהסיפור" בהנחיית פזית אילן ברקוביץ'; ו"מי שיש לו מה – בעקבות ויקטור פרנקל", בהנחיית רחל לוי ואורית אלניר. התלבטתי בין סיפורי המכשפות לבין המבוגר שמאמין בי. בסופו של דבר בחרתי בסדנה של רז והופתעתי לגלות שקיבלתי גם וגם: הסדנה לוותה בקולות צחוק וצעקות של מכשפות מהחדר הסמוך. המשתתפות ושני המשתתפים שיתפו פעולה בצורה גמישה ומרשימה עם הסדנה שהכילה בווירטואוזיות מגוון טכניקות, החל בדמיון מודרך, דרך פעילות פיזית, ועד כתיבה והמחזה.
לפי רז, תיאטרון פלייבק מציע לפתוח פתח שדרכו אפשר להתבונן על הסיפורים המחזקים שבתוך העולם הפנימי, סיפורים אשר לרוב אנו נמנעים מלספר אותם לאחרים ואף לעצמנו. אלו סיפורים המאפשרים התבוננות עצמית דרך דמות מיטיבה ואוהבת, שמאמינה באמת בכוחותינו. רז משוכנע שעיבוד משותף עם חברי הקבוצה יסייע להפנמה ולשימור של החוויה כמקור כוח זמין במצבי מצוקה.
בחדר כיסאות שסודרו במעגל. התיישבנו, ורז הציג את עצמו והכריז כי בחלק הראשון נעסוק בדיג, ובחלק השני נהפוך לדגים. הוא השמיע את השיר "We are the champions" וביקש מכל אחת ואחד להתמתח. לאחר מכן הוא חילק את המשתתפים לזוגות וביקש שנמתח זה את זה בעמידת גב אל גב. הוא שאל אותנו איך זה מרגיש והציע שהמתיחה באמצעות האחר מגדילה הרבה יותר מהתמתחות לבד. התפתחות בנוכחות האחר ובאמצעותו היא אלמנט מרכזי בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.
רז ביקש מאיתנו להציג את עצמנו באמצעות גיבור-על ולפרט את כוחותיו בגוף ראשון. כל הצגה גרמה לי לחוש מוקפת בגיבורי-על. אחת המשתתפות אמרה שאינה מצליחה לחשוב על גיבור-על סטנדרטי. היא בחרה בג'ירפה המצטיינת בראייה חדה, ותוך כדי דיבורה התארך צווארה, הזדהרו נמשיה והיא הפכה לג'ירפה של ממש. אני בחרתי ב"וואנדר וומן" (לא, לא גל גדות, אלא ההיא מפעם, אחרי החדשות בערבית). משהו הכחיל עוד יותר בשמלתי כשדיברתי על כוחות פיזיים ממש ועל יכולת לשנות.
רז שיתף בגיבור שבחר – צ'רלי צ'פלין, והנה הוא נכנס לנעליו בחיוך עצוב ומשעשע בו זמנית. הוא ביקש מאיתנו לחשוב על גיבור שנוכח בחיינו ולנסות להבין מהן התכונות שהופכות אותו לגיבור בעינינו. לאחר מכן הוא חילק דפים ועפרונות וביקש שנחשוב על מישהו מהחיים שלנו שרואה בנו את תכונות הגיבור שבחרנו ונכתוב מיהו האדם ומהן התכונות. אחרי שכתבנו שיתפנו בזוגות. שמתי לב כי קל היה לי יותר ומביך פחות להיזכר בדמות הגיבורה שלי ובתכונותיה מאשר במישהו מחיי שרואה בי את תכונות הגיבורה. מרתק היה להיווכח בנקודות החופפות בין הגיבורה שלי לגיבורה שהיא אני בעיני אחרים.
כעת הנחה רז לחשוב על אנטי-גיבור מהחיים שלנו ולנסות להבין מהן התכונות שהופכות אותו לכזה בעינינו. הוא ביקש לכתוב זאת על דף ולאחר מכן לחשוב על מישהו מהחיים שלנו שרואה בנו תכונות אלה. למרבה הצער המשימה הזו הייתה קלה יותר עבורי. בתום הסשן הקרין רז סרטון אנימציה קצר וחמוד-מריר בשם "Cloudy Party". הסרטון עוסק בענן "אנדרדוג" בעל צדדים אפלים, המתגלים בסופו של דבר כאהובים וכמקובלים. המסר של הסרטון הוא שיש מקום גם לחלקים שמסומנים אצלנו כלא מוצלחים, כדוקרים, כמחשמלים וכנושכים. רז הזכיר את ארכיטיפ הגיבור שיש לו משימה/מטרה, אבל בדרך חייב להיות דרקון/מכשול שהוא זה שהופך אותו לגיבור. לכאורה נשמע שהסדנה נגמרה, אך התברר שמה שהתרחש עד כה היה רק החימום.
"כעת", הכריז רז, "יתרחש המעבר משלב הדיג לשלב השחייה במים". הוא חילק אותנו לרביעיות (אני ובת הזוג מהשיתוף הקודם חברנו לזוג נוסף), והסביר כי בתיאטרון הפלייבק הטיפולי מתאפשר לכל חבר בקבוצה לעבד את סיפורו דרך סיפורים של אחרים. האפקט הטיפולי משפיע גם על השחקנים; הוא מטשטש את ההפרדה בין "עצמי" ל"אחר" ומאפשר הרחבה ונקודות מבט רבות.
צווחות המכשפות מן החדר השני התגברו, ורז ביקש מאיתנו לכתוב תקציר של סיפור חיינו דרך עיני אותה דמות מיטיבה שראתה בנו את הטוב. עכשיו התחיל להיות מעניין. הוא ביקש לשתף ברביעייה ולהתחלק לתפקידים: אחת מספרת את תקציר קורות חייה, ושלוש האחרות מציגות את הסיפור כאגדה. מבין השלוש אחת היא המספרת, שמתחילה ב"פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים", השנייה היא הגיבורה, והשלישית היא המכשול. בסיום חוזרים למספרת ושואלים אותה איך היא מרגישה, מה שמכונה "שלב השיקוף".
המתנדבת האמיצה הראשונה סיפרה על מסעה בעולם ואיך היא תמיד מתעקשת לפרק – לא משנה מה – בהליכי החיים, כשכולם כבר בסוף הבנייה (זוגיות, לימודים, ילדים עבודה). היא הסבירה שזה מעייף ושיש ביקורת מהסביבה. לקינוח היא הוסיפה שמחר היא מתחילה לעבוד במרכז טיפולי והיא לחוצה. היא בחרה במי שתגלם את דמותה בתיאטרון המאולתר שלנו והתבוננה בשלושתנו: הגיבורה שמגלמת אותה, המספרת שהתנדבה לספר את סיפורה, ואני שגילמתי את תפקיד המכשול (כל מה שגורם לה לפרק לפני תום הבנייה ובעיקר לחוש עייפות במהלכה). בבת אחת הפכתי להיות הביקורת, ההורים, השעון הביולוגי. אני חייבת לציין שיצא לי לא פעם להיות נוכחת בהופעות פלייבק מרשימות (מומלץ!), אבל זה אחרת לגמרי להשתתף בתור חלק מהסט, הכול חי ודינמי, עוצמתי יותר מאשר לצפות בסיפור שלך מוצג בגירסאות שונות.
המספרת התחילה, הגיבורה גילמה את המספרת במסעה, ואני כאמור הייתי בתפקיד המכשול. ציינתי לעצמי בסיפוק שאני טובה בתור מכשול ביקורתי, אך תוך כדי כך הבנתי שאני לא מגלמת רק את המכשול שלה אלא גם את המכשול הפנימי שלי. לפתע הגיבורה אחזה בי וביקשה שאעזור לה. מממ... מה עושים עכשיו? הלוא יש לי רק תפקיד אחד?! קשה לתאר את מה שקרה שם בעשר דקות (זכרתי לומר בדאגה "אבל מה יהיה מחר?", כדי לשקף את המתח שבו היא שרויה לקראת הפעם הראשונה שבה תטפל "על אמת", והצופה בנו, שזה היה סיפורה, פרצה בצחוק משוחרר ומזדהה). בשלב השיקוף היו התרגשות והזדהות של שאר המשתתפות, ואמירה שחזרה על עצמה: "בעצם לא סיפרתי כלום וחיקיתן את החיים שלי במדויק".
כשהגיע תורי היססתי מעט, אך בסופו של דבר הקראתי את מה שכתבתי. מי שהייתה המספרת הראשונה טענה כי הכתיבה שלי ממסכת מרוב מילים תיאוריות, ואני גמגמתי במבוכה שברים מסיפור חיי. שלוש המשתתפות האחרות הסתדרו בתפקידיהן: המספרת קיבלה על עצמה את תפקיד האב, אחת אחרת גילמה אותי והשלישית גילמה את אמי. כך הן בחרו עבורי. חייכתי לנוכח המחזת עצמי הקטנה, ותוך שלוש דקות הרגשתי דמעה ועוד דמעה. מרגש להיזכר בדמויות גיבורי וגיבורות-העל שבחרנו בהתחלה, כאילו הסיפור היה מגולם כבר שם. לא הבנתי איך הן יודעות, הרי לא ממש אמרתי... בזווית העין קלטתי את רז נפעם ומרוצה והייתי נבוכה במקצת. מזל שבדיוק הגיע זמן ההפסקה.
Mind the gap
בתום הארוחה התאספנו להופעה של בוגרי המחזור הראשון ולחלוקת תעודות הסיום של תוכנית ההכשרה הדו-שנתית. תהיתי ביני לבין עצמי: אם זה מה שאני עברתי ברבע שעה, מעניין מה עבר על משתתפי התוכנית בשנתיים. קובלסקי, קליל יותר מתחילת היום, הנחה את הקהל לזרוק מילים ומשפטים מסכמים. זה מה שנזרק לחלל האוויר:
לעוף על החיים.
אכלתי יותר מדי לחם.
בית.
קיר תומך.
אתם מכירים אותי?
שלהבת, מתיש להיות שלהבת.
אני צריכה לחבק את הקנאה.
אני צריכה לארוז תיק.
צריכה להכין עוגת חומוס.
היא מגורשת.
בכלל לא זכרתי שהתגעגעתי כל כך אל הבמה.
- פרסומת -
הילדים מפרקים את הבית בזמן שאני פה.
יש מצב שהמובילים מבריזים לי ואגור בקרטון.
אני מצביעה שעה ואף אחד לא מתייחס אליי.
בוגרי התוכנית ישבו על הבמה במעגל, לבושים שחור, קשובים למילים שנזרקות. לפתע החלו להצביע כמו בכיתה, מותחים את ידיהם לצלילי אקורדים צורמים שהפיק אחד המשתתפים מפסנתר כנף מרשים שניצב משמאל לבמה. "שעה אני מצביעה", אמרה אחת. שחקן אחר קם, שלף מתיבה שהונחה במרכז מטפחת צהובה, והתבונן בה תוך כדי כך שהוא ממלמל "אש". למולו התעופפה ברחבי הבמה בצעדי ריקוד קלילים סיבוביים מישהי אחרת ואמרה "אני עפהההה!". צחוק נשמע בקהל. אחת לקחה מטפחות ובצחוק של מכשפה רקחה משהו במעין קדירה דמיונית. מישהי אחרת באה לטעום ושאלה: "זאת עוגת חומוס?". אחת אמרה שהיא צריכה לארוז תיק. שניים התנפלו עליה: "אבל כבר היית בהודו". המכשפה חיבקה את המטפחת ומלמלה: "לחבק את הקנאה". אחר קם, החזיק את הבטן: "אני אכלתי כמו בית", "רואים לך את הבטן". משתתפת אחרת הצביעה עליו: "אני התעייפתי". הוא צנח. שניים אחזו במטפחת הצהובה שהפכה לבית לא בנוי מספיק. "עוד אין תקרה", מלמלה אחת המשתתפות. שלושה אחרים הפכו כיסאות כמו ילדים ש"מפרקים" את הבית בזמן שאמם איננה (היא הלוא צופה כרגע במופע פלייבק ותרמה את המשפט הזה מהקהל). הקהל החזיק את הבטן מרוב צחוק אל מול המראה הבימתית החיה והמאולתרת שהציבו מולו שחקני הפלייבק. "אתם מכירים אותי?", שאל מישהו מהשחקנים, והם הביטו בו בחמלה. המטפחת הצהובה שהייתה אש ואחר כך הפכה לבית הפכה כעת לחיבוק של אחת שמכירה את זה ששאל.
מחיאות כפיים של קתרזיס נשמעו בקהל. במסגרת הופעת התיאטרון קובלסקי הזמין את הקהל לשתף בסיפוריו. היה מי שסיפר על קשיי פרידה ממטופל ועל פנטזיית הצלה. אחריו עלתה אל הבמה אם בית במוסד שסיפרה כי החליטה לעזוב. קובלסקי ביקש מהם לתת שם לסיפור, והשחקנים אלתרו על הבמה סצנות מדמיעות, חיות ומעוררות הזדהות ונוגעות ללב, שקשה לתאר בכתב עבור אלו שלא נכחו. בטרם חלוקת התעודות דיבר קובלסקי שוב על פירוק ועל בנייה, והדגיש את הפער המתרגש והמפחיד בין "כבר לא" ל"עוד לא", כמו מנטרה לקראת סיומו של היום, "Mind the gap".
"מה הסיפור הישן שלך?",
"שבאתי לחפש את המלכה ולא מצאתי".
"עכשיו תספר לי אותו הפוך".
"הפוך? מה, שבאתי לניו יורק וכן מצאתי אותה?".
"בלי סימן שאלה".
"באתי לניו יורק ומצאתי את המלכה".
המלך הנהן.
"אבל זה לא נכון, אמרתי".
"מוזר".
(שובה של המלכה, עמ' 138).
מקורות
טל ענתי, ת' (2016). שלושה אחים ומערה.
ניצן, ג' (2011). שובה של המלכה, תל אביב: ידיעות אחרונות.
לקריאה נוספת:
תכתבו לכם חיים: מגוון טכניקות זמינות ויעילות יעזרו לכם להתגבר על מהמורות מכאיבות ולשכתב את סיפור החיים שלכם. אתר אלכסון.
