בין פריצת גבול להרחבתו: גבולות ומעברי גבול בטיפול ובאמנות
מאת עדי כהן
סקירת הכנס השלישי של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה. הכנס התקיים בתל אביב בתאריך 27.5.16.
גבול הוא סמן הפרדה בין דבר לדבר – מדינות, אנשים, תופעות, רעיונות. הוא יוצר הגבלה ומגדיר מה נכלל בתוך דבר מסוים ומה נמצא מחוצה לו. לרוב הוא נועד לצורכי הגנה. באנגלית המילה "Bound" מתפקדת כשם עצם במשמעות כפולה של גבול וקפיצה. מה קורה לנו כשאנו נתקלים בגבול? האם כשאנו מזהים גבול אנו תוהים מה נמצא מעבר לו? האם אנו נעזרים בו כחומר גלם לבחינה מחודשת של הווייתנו, חיינו וערכינו? עד כמה אנו משתמשים בגבול להגנה, להחזקה ולשימור הקיים? ועד כמה אנו משתמשים בו כמנוע לתנועה, לקפיצה, להרחבה, ליצירת משהו חדש?
הכנס השנתי של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה העמיד במרכז השיח את מושג הגבול, בפרט בפסיכותרפיה. על שום מה? ראשית האיגוד מחויב לדיון מהותי באיכות השפה, הגדרתה וגבולותיה, וזאת מתוקף הצהרתו להיות פתוח למגוון שפות טיפוליות. שנית האיגוד קורא לבחינה חדשה ומרחיבת גבולות של העיסוק בפסיכותרפיה כביטוי של מפגש בין-אישי ייחודי, הכולל התייחסות טיפולית למצוקה ולסבל לצד מימוש ויצירה.
הכנס נחלק לארבעה חלקים, שצירופם יחד יצר קוורטט הרמוני. בתחילה נישאו ברכות על פעילות האיגוד והוצג מתווה ההכרה בתוכניות לימודים ובהכשרות חדשות. לאחר מכן התקיים מופע ושיח חי עם הצ'לנית והזמרת מאיה בליזצמן, שסיפורה האישי והמקצועי עוסק בפריצת גבולות מעולם המוזיקה הקלאסית לעולם הפופ. בהמשך ניתנה הרצאה של ד"ר מיה מוכמל על אודות גבולות ומעברי גבול בטיפול ובשיח הטיפולי דרך נקודת מבט מגדרית. לבסוף התקיים פאנל רב-תחומי שבו ראשי תוכניות לימודים שיתפו באופן שבו הרחיבו את הגבולות בחייהם המקצועיים.
לכל אורך הכנס הייתה התייחסות ערה לגבולות קונקרטיים ומטאפוריים. אודי יצחייק, יו"ר ועדת השתלמויות באיגוד ופסיכותרפיסט אינטגרטיבי, נשא דברי פתיחה ויצר את הפתח לכנס – חצייתו של הגבול הראשון, המפתן בכניסה לאנשהו. לאחריו שרטטה צינה גז, יו"ר האיגוד ופסיכותרפיסטית אינטגרטיבית, את שאלת הגבולות דרך שתי תנועות הפוכות: הראשונה היא הגמשה ופתיחה של גבולות האיגוד וקבלת מטפלים מגוונים לשורותיו, והשנייה היא פיקוח על מי שרוצה להיכנס בשעריו. תנועת פתיחה, ואז תנועת סגירה, כמו שכתב עמיחי (1998): "פתוח סגור פתוח סגור, זה כל האדם".
המתח בין תנועות הפוכות אלו מכונן שתי שאלות חשובות: מהי פסיכותרפיה ומי יכול לעסוק בה. גז דיברה על הבדידות הנחווית כשאנו מחוץ לגבול, לעומת תחושת הוויתור על חקירה אותנטית, שפעמים רבות מתקיימת כשאנו בתוך גבול. לדבריה האיגוד חותר להיות מוכר ולהשתייך לפסיכותרפיה בישראל תוך כדי שמירה על גבולות מוגדרים אך גמישים, שיוכלו לאפשר סקרנות וצמיחה מבוקרת. גז התייחסה לגבול כאל מקום פוטנציאלי למפגש, כפי שאנו פוגשים את העולם ואחרים דרך העור שלנו. לדידה האיגוד ואף הכנס עצמו הם התגלמות היציאה של כל אחד מגבולות עצמו לשם מפגש עם מטפלים אחרים, תוך כדי מתן כבוד לגבולות האחר.
דניאל דוגון, יו"ר ועדת הכרה בהכשרות ופסיכותרפיסט אינטגרטיבי, הציג את המתווה להכרה של האיגוד בתוכניות הכשרה לפסיכותרפיה. מבחינה פורמלית, עליהן לעמוד בקריטריונים שהוגדרו על ידי האיגוד. אם המרכיבים הפורמליים קיימים, מתחיל שיח חי – תהליך של ליווי ובקרה שבמהלכו מתקיימים מפגשים של נציגי האיגוד עם מנהלי התוכנית וצוות המורים. כך מתאפשר מפגש חי בין האיגוד לתוכניות החדשות, הכולל חשיבה ודיון עמוק ויצירתי על מהות ההכשרה לעיסוק בפסיכותרפיה. דוגון הציג את תוכניות ההכשרה החדשות שקיבלו הכרה לאחרונה ומנה את התוכניות הנמצאות בתהליך.
קלאסי ופופ משחקים יחד קלאס
כאמור החלק השני של הכנס כלל מופע ושיח חי עם מאיה בליזצמן, צ'לנית וזמרת, שסיפורה האישי והמקצועי עוסק בפריצת גבולות מעולם המוזיקה הקלאסית למוזיקת הפופ. בליזצמן, בת 30, עשתה את המסלול הקלאסי שכל הנגנים חולמים עליו: קונסרבטוריון, תלמה ילין והאקדמיה למוזיקה בירושלים, אך יום אחד עלתה בה הבנה ברורה שזה לא העולם שלה. היא החלה לנגן בברבי, מועדון של מוזיקה פופולרית, שם פנה אליה המוזיקאי יוני בלוך והציע לה ללוות את הזמרת אפרת גוש.1 בליזצמן קיבלה את הצעתו, ומתחילת שנות העשרים שלה החלה ללוות זמרי פופ בנגינת הצ'לו הנפלאה. בשנים האחרונות היא גם מלחינה שירי משוררים ומופיעה עימם בנגינה ובשירה. יש לה הרכב מוזיקלי עם בעלה המתופף, מתן אפרת, והם פורצים יחד את הגבולות של שניהם, בניסיון ליצור מוזיקה ייחודית.
בליזצמן סיפרה כי לא הצליחה להרגיש את מקומה בתזמורת אף שהצטיינה בנגינה, ותיארה את התגובות הלא מפרגנות של עמיתיה, שאחזו באליטיזם הקלאסי וראו במעבר לפופ סוג של "חלטורה". היא סיפרה שהייתה בה ידיעה בנוגע למה שלא רצתה לעשות – לנגן בתזמורת קלאסית – אך במשך תקופה ארוכה היא לא ידעה מה היא כן רוצה לעשות. היה זה תהליך של גילוי שבו מצאה בהדרגה את הקול שלה, הקונקרטי והסימבולי. היא החלה ללוות זמרים במועדונים וספגה אווירה וחומרים אמנותיים ונפשיים חדשים.
בליזצמן שילבה בהופעתה קטעי שירה ונגינה, שהתכתבו לפרקים עם המילים הדבורות, והעניקו ממד של עומק לסיפורה. כשהיא שרה בקולה העדין אך העוצמתי את מילותיה של תרצה אתר: "ושום סלע לא יזיז אותי מפה / ושום ענק נורא לא יוכל לי / אני רוצה רק פה / אני רוצה רק פה / ושום טייפון לא יעזור / ושום סופה / לא קר לי", מצאתי את עצמי מזילה דמעות וחושבת (אפילו אם יש פרשנויות נוספות למילותיה של אתר) כמה חשוב לו לאדם למצוא את המקום שבו הוא רוצה להיות ולהשתכן.
לפרקים התבוננתי בהשתאות על המופע הגופני של בליזצמן, ושמתי לב כיצד מאפיינים שונים שלה מתארגנים במרחב במסגרת הדיאלוג עם הקהל: מראה, קול, נגינה, תנועה, מבט, נשימה יצרו יחד משהו שלם, אינטגרטיבי, בעל נוכחות חד-פעמית. החוויה שנוצרה אצלי הייתה של משחק בין סדר להפרתו, כאילו לרגע הקלאסי והפופ משחקים יחד קלאס. לא יכולתי שלא להרהר באיכויות המנוגדות והמשלימות שיש בהופעתה של מאיה. לפי החשיבה הדאואיסטית2 ישנם חמישה אלמנטים בעלי איכות מובחנת (אש, אדמה, מתכת, מים, עץ), המבטאים תנועה של צ'י (אנרגיית החיים) בעולם ובתוך הגוף, ונמצאים ביחסים משתנים זה עם זה. לכל אדם יש מארג איכויות ייחודי, כלומר פוטנציאל גופני-נפשי-רוחני, והזנה מיטיבית (כמו סביבה מותאמת) יכולה לסייע לו לממשה. בהופעתה של בליזצמן המפגש בין ה"מתכת" (שיער אסוף, טכניקה, קפדנות) ל"אש" (אודם אדום, התלהבות ואהבה) הדגיש בעיניי כיצד דרוש לו לאדם ולאמן, לשם ביטוי הפוטנציאל שלו באותנטיות, ביטוי בו-זמני של ניגודים. להיות גם קלאסי וגם פופ.3
לאורך מרבית ההופעה לא היה ניסיון לקשור את גבולות אמנותה של בליזצמן לעולם ולמעשה הטיפולי. היה קסם בלהתמסר למה שהיה שם בלי לנסות להתאמץ להמשיג את התהליך שעברה בליזצמן ואת הרלוונטיות שלו לאיגוד. עם זאת, בסוף חלק זה הגיעו המילים והחיבורים: אחת המטפלות הנכיחה בדבריה ובקולה את הקשר בין סיפורה של בליזצמן לסיפורו של האיגוד; סיפור על מעבר מהעולם הקלאסי של הפסיכותרפיה וטכניקות פסיכואנליטיות נוקשות, לעולם גמיש ומאפשר המדגיש נוכחות ברגע הזה, ומתייחס לממדי הקיום השונים של המטופל (גוף, נפש, רוח), מתוך רצון להתאים לו את הטיפול המיטבי, לאפשר לו למצוא את האותנטיות שלו ואת גורמי ההזנה הדרושים לו כדי להכות שורשים ולצמוח. דבריה היו מרגשים, ובעיקר הטון שנחלץ מגרונה – קול שידע את ייסורי הנדודים, זכה לחזות ב"פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו" (קארבר,1997), וניתנה לו האפשרות סוף סוף ליצור בית מתאים, או לחזור לבית הראשוני שהנפש יכולה לשכון בו.
בליזצמן דיברה על כך שחשוב להראות למוזיקאים הצעירים שיש עוד אופציות מעבר למוזיקה הקלאסית, ושניתן להכניס מוזיקה לחיים בכל מיני אופנים. חשבתי לעצמי שבמידה רבה זו השליחות של האיגוד – לתת לגיטימציה לריבוי שפות טיפוליות שיכולות לתרום ולהיות לעזר למטפלים ולמטופלים, לצד הפסיכותרפיה הקלאסית, המסווגת בתוך הגבול.
אני, שחומרי ההזנה המובהקים שלי הם שירה כתובה (Poetry) ושירה בקול (Singing), חשתי הערכה רבה לצוות היגוי הכנס על האפשרות להרהר במסע שלי בדרכי הטיפולית עם טקסטים וצלילים, ביחד ומתוך דיאלוג. ביני לביני שרטטתי את התהליך של בליזצמן, של האיגוד ושלי כתנועה בין הקלאסי ל"קאסה" ("בית" בספרדית) באמצעות קלאס (משחק), ותוך כדי שמירה על קלאסה.
גבולות ומעברי גבול בטיפול
ד"ר מיה מוכמל, פסיכולוגית קלינית המלמדת בבית הספר לטיפול באמנויות ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת חיפה, וחברה מייסדת ופעילה בארגון "פסיכואקטיב",4 שיתפה אותנו בהבנות בנוגע למושג הגבולות בעולם הטיפול, בייחוד על רקע עבודת הדוקטורט שלה בנושא ביקורת פסיכואנליטית על מושג הגבול (מוכמל, 2011). תחילה הראתה כיצד העיסוק בגבול בא לידי ביטוי בחיי היום-יום (למשל רילוקיישן) ובטיפול (למשל מעבר מטיפול במסגרת ציבורית לטיפול במסגרת פרטית). לאחר מכן פנתה לעסוק במושג "חציית גבול" וכינון של שני מצבי מעבר. הראשון הוא חציית גבול שניתן לחזור ממנו למוכר, והשני הוא חציית גבול שמעצם פעולת החצייה כבר נוצר שינוי, כך שהחזרה היא לא למקום מוכר אלא חדש.
ניתן לחשוב על טיפול דרך מושג חציית הגבול וחזרה למקום פנימי שהשתנה. טיפול הינו מסגרת שהאדם מגיע אליה עם מצוקתו ועם גבולות שהתעצבו במסגרת חוויות בין-אישיות, המתבטאים בקונספטים על עצמו ועל העולם. למעשה, כשמטופל מגיע לטיפול יש לו קונספט מוצק בנוגע לבית (אפשרויות השתכנות, מאפיינים של בעלי הבית, חוקי הבית וכדומה), וכנגזרת מכך בנוגע למה אפשרי ולא אפשרי בחדר הטיפולים. בטיפול יש לרוב שיח מפורש או מרומז על גבולות הבית, כאשר בתחילה אין עדיין ערעור של הגבולות הקיימים. עם זאת, לאורך הטיפול ובהתקדמותו, המטפל מחפש אחר התנועה המתאימה שתסייע למטופל לסלול דרך חדשה מעבר לגבולות העצמי המוכרים, כך שיתאפשר שינוי בעצמי.
בהמשך התייחסה מוכמל למצבים שבהם הקושי של המטופל הוא בתחושת הגבול בין העצמי לעולם, ולהיעדר תחושה ברורה של יחס בין פנים לחוץ: במצב אחד העצמי נמצא רק בחוץ ויש רגישות גבוהה לסביבה. במצב השני העצמי נמצא בתוך עצמו, ולעצמי הגרעיני אין כל קשר למציאות שבחוץ. המשותף לשני המקרים הוא חוסר היכולת של האדם לקיים רצף חווייתי של תנועת גבולות שנחדרים או מתרחבים באופן טבעי באינטראקציה עם הסביבה הבין-אישית. מוכמל הבהירה שהיא אינה מתכוונת למצבים פסיכוטיים, ואף שהיא לא נקבה באבחנות, נראה לי שאפשר להבין את המצב הראשון כ"גבולי" ואת המצב השני כ"סכיזואידי".
לאחר מכן התייחסה מוכמל לתנועה ולמעברי גבולות גם בשיח המקצועי. הגדרה והגדרה-מחדש של קריטריונים לשייכות לאיגוד מקצועי, וכן תיאוריות על העצמי בתקופות ובחברות שונות מדגימות כיצד אנו תופסים גבולות מלאכותיים כמשהו טבעי, וכיצד למעשה הם משתנים.5 מוכמל התייחסה לאופן שבו מגדר יוצר גבול, והדגימה זאת דרך סרטון של ניסוי שבו מסמנים דלתות של מרכזי קניות עם סימנים של תיוג מגדרי. רוב הא/נשים הזדהו עם הגבול המגדרי, ובחרו להיכנס לקניון דרך הדלת שסומנה בייצוג של המגדר שלהם, אף שהסימון היה שרירותי לחלוטין. הזדהות עם גבולות בכלל, ועם גבולות מגדר בפרט, מעצבת את חווייתנו בעולם ואף את השיח הטיפולי. מוכמל הציגה דוגמה טיפולית של גבר צעיר שהתקשה להתאבל על אביו, משום שלא אִפשר לעצמו להתחבר לחלקים בתוכו שנחוו כ"נשיים" יותר בשל הבניה תרבותית. היכולת להרחיב את גבולותיו בנוגע למה נשי ומה גברי, והיכולת להתחבר לחלקים השונים שבו בטיפול, מתוך עמדה לא שיפוטית, אפשרו לו להיות בתהליך אבל וטרנספורמציה.
גבולות ופריצת גבולות בפסיכותרפיה
את החלק האחרון של הכנס הנחה יהלי שר שלום, פסיכותרפיסט בגישה אקזיסטנציאליסטית, והשתתפו בו מקימי ומנהלי תוכניות הכשרה שונות. כל אחד התבקש להתייחס לחוויה שלו בנוגע לפריצת גבולות בעולם הטיפולי. באופן שתואם את רוח האיגוד, לא היה ניסיון לקרב את העמדות השונות זו לזו, או ליצור בסוף דיון שיאסוף את כל האמירות לכדי אמת אחת קוהסיבית. כל קול נשמע, הוסיף על קודמיו, האיר אותו באור אחר, עד שנוצרה מניפת קולות צבעונית. היה מרתק להתבונן בדוברים ובדוברות, שסיפרו את סיפורם באופן ייחודי.
ד"ר יורי סלע, מנהל שותף בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל אביב וחבר צוות ההיגוי של האיגוד, התייחס לכך ששינוי גבול איננו בהכרח פריצתו החד-פעמית, כי אם הרחבתו, שיכולה להיות גם בעלת איכות ממושכת ועדינה. הוא התייחס לתהליך האישי והמקצועי שלו שבמסגרתו הרחיב את הגבולות דרך למידה מאנשים וייצור תנועה בהקשבה הפנימית, בתנועה הבין-אישית ובמרחב מעבר בתוך החד-פעמיות של הרגע. עלה בדעתי בהקשר זה מושג הסזורה של ביון כפי שחשבו אותו אהרוני וברגשטיין (ביון, 2012 [1977]): "הפסקה ברצף וקטיעה חדה, ובו בעת המשכיות" (עמ' 72). מהו אותו רגע סזוריאלי של הרחבת גבול? האם ניתן להגיד מתי מתרחשת "הסזורה המרשימה"6 של פריצת הגבול? להבנתי את דבריו של סלע, התהליך ההמשכי שבו מתאפשרות אט אט הפנמות שונות ואינטגרציה פנימית מוביל לכינון מחדש של גבולות פנימיים והרחבתם. אחריו, ד"ר גדעון מנדה, ראש התוכנית לפסיכותרפיה ולייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים, וחבר צוות ההיגוי של האיגוד, השתמש במושג פריצת גבול בהקשר של חייו האישיים והמקצועיים, תוך כדי הדגשת האומץ לנוע למקום בלתי ידוע בתור מקום המכונן חיים חיוניים שאינם רק הישרדות.
החשיבה על גבולות דרך פעולות של פריצה או הרחבה הובילה אותי להרהר בחשיבה הסינית על יין ויאנג: איכויות הופכיות, התלויות זו בזו, מכילות זו את זו במידה משתנה ומצויות בתנועה. עלה בדעתי שפריצת גבול כרגע מובחן וסזוריאלי הוא מימוש השיא ה"יאנגי" – חד, ודאי, בהיר – של תהליך רחב יותר שמתאפיין בעוצמות משתנות של תנועת יין-יאנג, הרגע שבו מה שהתהווה בפנים, בתוכנו, בתהליך מתמשך ואינטגרטיבי, יוצא אל האור, אל הממשות, החוצה.
האם הפנים והחוץ בכלל מופרדים בצורה כה ברורה כמו שאנו נוטים לסבור? רני עובדיה, מרכזת קלינית בתוכנית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס באוניברסיטת בר אילן, ערערה, להבנתי, על ההפרדה הדיכוטומית בין פנים לחוץ, והתייחסה לכך שתנועות דומות ובו-זמניות מתרחשות בעולמנו הפנימי והחיצוני. היא התייחסה להשלכות של "להיות בלי להיות", ולכוח של נוכחות ואהבה ב"רגע הנוכחי" כדרך לביסוס חיות המאפשרת שינוי פנימי וחיצוני.
מה מניע את השינוי הפנימי והחיצוני? פרופ' דניאלה קרמר-מור, ראשת מרכז שי לפסיכותרפיה רב-ממדית במכללה האקדמית אורנים, התייחסה לסיכון שיש לקחת במחיר של מרד במוכר, כדי ליצור שינוי. מדבריה ניתן להבין שאותו אומץ שהוזכר לעיל על ידי ד"ר מנדה כרוך גם בהבשלה ומתרחש כשהגורמים הדוחפים מחוץ לגבול חזקים מהגורמים המושכים פנימה. בהמשך אליה, מירי גרוס, ראשת התוכנית לפסיכותרפיה משלבת גוף, נפש ורוח בכפר תקווה, וחברת צוות ההיגוי של האיגוד, הבהירה כיצד זיהוי דפוסים פנימיים ואתגורם מאפשר ליצור שינוי חיצוני. לשם כך היא העלתה דוגמה טיפולית בנושא השפעת רישום חוויית הלידה בגוף על התנהלות עם גבולות (משהו שלא הורגש בלידה מתארגן עד ליצירת דפוס של היתקלות במכשולים כדרך לחוות, להרגיש וללמוד), והתייחסה לאפשרות המרפאת של חקירת דפוס זה בטיפול מותאם כדי לעודד חופש ובחירה.
הקשבתי בסקרנות לקולות השונים שעלו מבחינת התוכן, הצליל, הקצב, האינטונציה. ניסיתי לזהות את האלמנט הדומיננטי לכל אחד ואחת (על פי התפיסה הדואואיסטית שהוזכרה לעיל), שמתי לב לאופן שבו הביאו את עצמם ואת ההתמודדות שלהם עם מושג הגבול. המחשבות שעלו בי: איך אני מתמודדת עם מושג הגבול? האם אני פורצת אותו? האם אני מרחיבה אותו? האם אני נמנעת מלהכיר בו או לגעת בו? אילו תנועות בתוכי אני פוגשת קרוב לגבול? בשנים האחרונות אני מתרגלת בחיי היום-יום ובחדר הטיפולים הקשבה לעולם שבתוכי לצד הקשבה לעולם שמחוצה לי, והאופן שבו בחרתי להביא את המעברים האלה בכתב הוא בבחינת "המדיום הוא המסר":7 הקשבה פנימה-החוצה, התבוננות לא שיפוטית, נוכחות, ריבוי ולא האחדה, כמו המסר של האיגוד, שחזונו הוא להיות בית הנותן הכרה ושיוך מקצועי לאנשים העוסקים בטיפול נפשי במגוון גישות.
סוף הוא גם גבול
את דברי הסיום נשאה נעמי אורבך-שבילי, מנהלת שותפה בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח מערב באוניברסיטת תל אביב וחברת צוות ההיגוי של האיגוד. היא כתבה דברי סיום מבעוד מועד, אך בעת הכתיבה ידעה שהם יהיו חלקיים בלבד בתום הכנס. דרך כך היא ניסתה לומר משהו על גבולות: שאם אנו מבקשים חירות לעצמנו, הגבולות, שגם מגנים עלינו וגם כולאים אותנו, צריכים להשתנות בהתאם למה שקורה כאן ועכשיו. אורבך-שבילי התייחסה לשינויים בגבול כאל מימוש של פוטנציאל שינוי, כמהלך טבעי של הוצאה מהכוח אל הפועל, ולא כאל מהפכה. עם זאת היא מכירה בכך שהעולם בחוץ דורש לעתים מהלכים פורצי גבול. היא הציעה לא לפרוץ את הגבול אלא לפתוח חלונות בחדר, תוך כדי קריאה לעצמנו לצאת מגבולות עצמנו. כמו שאמר קהלת (פרק ג'): "עת לפרוץ ועת לבנות, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשוב ועת לדבר, עת מלחמה ועת שלום". אורבך-שבילי התייחסה לגבולות של תקנון האיגוד – לכך שאין הם מכוננים זהות אלא מבוססים על הסכמה ומעודדים אפשרות לחופש גדול יותר, כאשר כל שפה טיפולית מקבלת הכרה, וכל אחד מקבל את ההזדמנות לממש את התנועה הפנימית שבו.
בסוף כדאי אולי לחזור להתחלה. שכל אחד ישאל את עצמו מה קורה לו כשהוא נתקל בגבול, איך הוא תופס גבול ובאיזה אופן הוא משתמש בו. אם נפרק את המילה "גבול" נוכל להפיק ממנה את המילה "גב" ואת המילה "גל". האם הגבול נותר רק גב – מקום להישען עליו? או שהוא הופך לגל – מנוע לתנועה ולקפיצה? בסרט "סופרמן" (1941) יש משפט מוכר וחזרתי שאנשים אומרים בפליאה כשסופרמן נצפה עף בשמיים ומגדיר מחדש את גבולות האנושי והאפשרי: "Up in the sky, look: It's a bird. It's a plane. It's Superman!". אולי בפרפרזה נוכל להשתעשע ולומר: "זה גב. זה גל. זה גבול!", וכך להרחיב באופן יצירתי את התפיסה של מהו גבול.
מקורות
אתר, ת' (2006). "בלדה אשה" – פזמונים מאת תרצה אתר (בעריכת ערן ליטוין). הוצאת הקיבוץ המאוחד.
ביון, ו"ר (2012 [1977]). סזורה. (מתרגמים ח' אהרוני וא' ברגשטיין). תל אביב: תולעת ספרים.
וולף, ר' (2013). דרך השמיים על פני האדמה – הדים לתפיסה דאואיסטית בנפש האדם בן ימינו. בעקבות הרצאותיה של אליזבט רושה דה לה ואלה.
מוכמל, מ' (2011). לא בבית ספרנו: על חסרונן של פרספקטיבות מגדריות ביקורתיות בלימודי הפסיכולוגיה הקלינית באוניברסיטאות בישראל. המשפט, טז (2-1), 480-441. http://hamishpat.colman...aMukamel.pdf
מקלוהן, מ' (2002( [1964]). להבין את המדיה. הוצאת בבל.
עמיחי י' (1998). פתוח סגור פתוח. הוצאת שוקן.
פוליטי, א' (1999). רוח פנימית: תורת חמשת היסודות ברפואה הסינית. תל אביב: הוצאת המחבר.
קארבר. ר' (1997). שירים. תל אביב: מודן.
Bennetts, G. (2007). Constitutional five-element acupuncture. Journal of Australian Traditional Medicine Society, 13(3), pp159-162.
Hicks, A., Hicks, J., & Mole, P. (2010). Five element constitutional acupuncture. Edinburgh :Elsevier,
1 גוש ובלוך עבדו יחד משנת 2002. בתחילה היא הייתה זמרת הליווי שלו, ובהמשך הוא הלחין שירים באלבומיה.
2 אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה הסינית.
3 להרחבה על התפיסה הדאואיסטית ראו וולף, 2013; פוליטי, 1999; Bennetts, 2007; Hicks, Hicks & Mole, 2010.
4 ארגון של אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם.
5 למשל שינוי בתיאוריה של פרויד הפכה את הבנת המין והמיניות דרך טראומות מיניות להבנתן דרך פנטזיות אסורות.
6 חלק משמעותי מביטוי מפורסם של ביון: "בין החיים בתוך הרחם לינקות המוקדמת יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירע הלידה מאפשרת לנו להאמין" (ביון, 2012 [1977], עמ' 27).
7 בהתאם לביטויו הידוע של מרשל מקלוהן בספרו "להבין את המדיה" (2002).
