"החברה הגאונה": הרהורים פסיכואנליטיים על יחסים בין נשים
מאת אחינעם מצר-גור
לנשים רבות יש חברה טובה אחת או כמה חברות טובות המלוות אותן במשך תקופות חיים ארוכות. נשים שאין להן דמות כזו בחייהן מתלוננות וכואבות את היעדרה. אין כמעט אישה שנושא "החברה הטובה" לא מעסיק אותה באחת מתחנות חייה. חברות טובות נתפסות ונחוות כמקור לתמיכה, לצמיחה ולביטחון, אך לעתים הן נחוות גם כמקור לביקורת, לשיפוט, לקנאה ולתחרות. נשים רבות סובלות מחברותיהן הטובות, אך עם זאת הן חשות שהן זקוקות להן ומתקשות להיפרד מהן או לשנות את דפוסי הקשר שלהן איתן. הקשר עם החברה הטובה הוא מעין בבבואה, או פריזמה, שדרכה מתבטאים יחסיהן של נשים עם נשים אחרות: אִמן, בנותיהן, אחיותיהן, ובמובן מסוים גם עם הגברים בחייהן. כיצד ניתן להסביר את השניות הזו ביחסים בין נשים? מדוע הקרבה הגדולה והתמיכה מלוות פעמים רבות כל כך באובדן זהות, בתחרות ובקנאה?
הספר "החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה (2015) מדגים בצורה קיצונית ודחוסה את מורכבות היחסים בין חברות טובות. שתי החברות בספר הן דוגמה הנושקת כמעט לקריקטורה עצובה וכואבת של נשים ושל היחסים ביניהן. המבנה של הנשים הללו ושל הקשר ביניהן מדייק, מדגים ומעשיר באופן מופלא וחד את התיאור הפרוידיאני והלאקאניאני של מבנה הסובייקט ההיסטרי, האופייני יותר לנשים. במאמר זה אתאר בקווים כלליים את הסיפור של שתי החברות, ואסביר באמצעותו את הקשר ביניהן דרך הפריזמה של המבנה ההיסטרי, שהיבטים מסוימים בו מוכרים כמעט לכל אישה.
עולמן של נשים
אלנה פרנטה היא סופרת איטלקייה מסקרנת ומסתורית, שזהותה נחשפה – בניגוד לרצונה – רק לאחרונה. כתיבת הספר תחת שם בדוי מוסיפה רובד שמעמיק את שאלת הזהות בסיפור. לפרנטה כמה ספרים נוספים שתורגמו לעברית, וכולם נוגעים בצורה ייחודית, חדה, אפלה ומדויקת בעולמן של נשים ובקשרים שלהן. כפי שניסחה זאת יפה כל כך שירה סתיו בעיתון "הארץ" (2015): "יש הרבה מן המשותף בין ספריה השונים, היורדים כולם אל עומק הסבך של יחסי הקרבה, המשפחה, האימהות, ובעיקר חשיבותם ומורכבותם של קשרים בין נשים".
"החברה הגאונה" הוא רומן ראשון מתוך סדרה של ארבעה רומנים הנקראים "הרומנים הנפוליטניים" (השני תורגם לאחרונה לעברית). בספר מסופר על שתי חברות מילדותן ועד בגרותן בשכונה נפוליטנית ענייה באמצע המאה ה-20. אלנה, המספרת, היא אחת מהחברות, ושמה כשם הסופרת. החברה השנייה מכונה על ידי אלנה "לִילה" ועל ידי אחרים "לינה". הסיפור מתאר את סבך יחסיהן, על רקע התבגרותן המינית ועל רקע הקשרים שלהן עם אימהותיהן, עם חברותיהן ועם גברים. יחסיהן הם יחסים של אהבה, שנאה, תחרות ותמיכה, התמזגות וחוסר גבולות. הן נבנות זו מתוך זו ונהרסות באותה תנועה זו מזו. הן מגדירות את עצמן בעזרת הקשר ביניהן ומאבדות את עצמן בתוך הקשר. לא ברור בספר מיהי החברה הגאונה: האם לילה? האם אלנה? או אולי בכלל הסופרת? בסופו של דבר זה כלל לא חשוב, מכיוון שעצם השאלה "מי זו מי" ו"מי יותר ממי" היא מלכודת שנופלים בה כאשר נכנסים ליחסים דואליים שבהם האחד הוא על חשבון השני, יחסים שאין בהם נפרדות ולכן גם אין בהם אפשרות לייחודיות.
ככל שאני סבלתי יותר [...] כך הלך וגבר אושרה. כאילו כבמטה קסם, השמחה והכאב של האחר מניחים מראש את הכאב והשמחה של האחרת. גם ההיבט הפיזי, כך דימיתי, לקח חלק בנדנדה הזו. באיסקיה הרגשתי את עצמי יפה (246)
חברותן מתחילה כאשר לילה זורקת לאלנה את הבובה שלה ואלנה נוקמת בה וזורקת גם היא את הבובה של לילה. "הבובה שלי ידעה יותר ממני", אומרת אלנה. "דיברתי אליה והיא דיברה אליי". הבובה הייתה בעלת הברית שלה. דרך הבובות הן היו מדברות זו עם זו ובינן לבין עצמן על הפחדים הכי עמוקים שלהן. שתי הבובות נשארו נטושות במרתפו החשוך של דון אקילה, אימת השכונה כולה. מאז הן היו בלתי נפרדות. האחת חיקתה את השנייה, נבנתה מהשנייה ונהרסה מהשנייה. מעניין שגם בספר אחר שלה, "הבת האפלה" (2011), מתארת פרנטה סצנה של גניבת בובה של ילדה. גם שם הסצנה עוצמתית וחזקה. זריקת הבובות צמצמה את המרחב בין החברות ממרחב של ארבע דמויות (שתי הבנות ושתי הבובות) למרחב סימביוטי של שתיים. היא גרמה לכך שכל אחת מהן נותרה חשוכה וחסרה את החלק המשלים שלה, את בעלת הברית שלה – אולי אמה, אולי עצמה, אולי חלק ממנה... איך אפשר להבין את המניע של הילדות להתחבר כך זו לזו?
דחיית המיניות והנשיות
להלן אתמקד בהיבט מסוים, מסלול מסוים של התפתחות נשית, המודגם לדעתי באופן חד בספר – המבנה ההיסטרי שפרויד הגדיר ופיתח תיאורטית, ולאקאן הרחיב. פרויד החל לחקור את הנפש דרך נשים שסבלו מסימפטומים שהתבטאו בגוף אך לא נבעו ממחלה או מהפרעה גופנית. נשים אלו נחשבו משוגעות ושקרניות. פרויד התחיל להקשיב להן והבין שהדיבור שלהן נושא אמת עמוקה, לא מודעת. כך הוא גילה את הלא מודע והמציא את הפסיכואנליזה. אצל הנשים הללו, שהן "אימהות" הפסיכואנליזה, אלו שפרויד הגדיר את המבנה שלהן כמבנה היסטרי, יש תמיד סימפטום פיזי כלשהו (גלוי יותר או פחות), שפעמים רבות שאול ממישהו אחר. כמו כן יש אהבה מיוחדת לאב, ואיזושהי אישה נוספת. כך נוצרים יחסים משולשים שבהם האישה ההיסטרית (או הילדה או הנערה) ממוקמת ברשת של קשרים שיש בהם עוד גבר ואישה, ודרך הקשר שלה עם שניהם היא מוצאת לעצמה מקום ונקודות עיגון בחיים, אך בד בבד היא חווה גם סבל וקושי.
עבור פרויד ולאקאן ישנם שלשה מבנים לסובייקט האנושי – מבנה נוירוטי, מבנה פסיכוטי ומבנה פרוורטי. בטרמינולוגיה הפסיכואנליטית המושג "מבנה" אינו זהה לאבחנה ב-DSM ואינו נקבע לפי סימפטומים. המבנה נוצר כפתרון, כתגובה של הסובייקט לעובדות החיים הכוללות את הגוף, את המיניות, את המוות ואת העובדה שאנו יצורים מדברים, והוא בעצם אופן של התייחסות או עמדה ביחס לסוגיות אלה. המבנה הנוירוטי, שהוא למעשה ה"נורמלי", נחלק לשני תתי-מבנים: מבנה אובססיבי ומבנה היסטרי. המבנה ההיסטרי נפוץ יותר אצל נשים, אך הוא אינו זהה לנשיות ואולי אפילו להפך; יש בו מין הדחייה של המיניות בכלל ושל המיניות הנשית בפרט.
העמדה הראשונית שמתוכה מתפתחת ונבנית ההיסטריה היא תגובה של גועל ודחייה כלפי המיניות של הסובייקט או של האחר. לאקאן מפתח את ההמשגה הפרוידיאנית על הדחף והמיניות ותורם לאוצר המילים הפסיכואנליטי מושג חשוב ושימושי – "התענגות". ההתענגות אפשרית רק משום שיש לנו גוף, והיא מורגשת בגוף. ההתענגות היא הדחף הפרוידיאני, והיא נוכחת בכל מה שגורם לנו סיפוק וסבל. כעס למשל הוא דוגמה מצוינת להתענגות. הכעס נותן תחושה של עוצמה וצדק, אך הוא מתבטא בגוף כתחושה לא נעימה. כאשר פרויד ולאקאן מתארים את התגובה ההיסטרית למיניות ולהתענגות כתגובה של דחייה וגועל, הכוונה היא לכל הביטויים של סיפוק ותשוקה שמורגשים בגוף ומתבטאים בגוף: אקט מיני, אכילה ועוד.
הספר מתחיל ברצונה של לילה להעלים את גופה. פרט זה עשוי לחמוק מזיכרונו של הקורא, מכיוון שהוא פותח את הספר כפרולוג ואינו מוזכר לאחר מכן שוב. זהו פרט שהופך במובן מסוים את הקערה על פיה; בעוד שבמשך כל הספר נראה שאלנה היא זו שאינה נוכחת, נעלמת ונאלמת לנוכח גופה ואישיותה של לילה, הספר מתחיל במעין היפוך. לילה נעלמת ואלנה מציינת שהיא תמיד "רצתה לא להיות, להתנדף" (עמ' 10). אך אלנה היא זו שכותבת את סיפור חברותן, סיפור שבו בדיעבד לא ברור מי העלימה את גופה ואת זהותה של מי.
רקע זה לסיפור מעלה את השאלה מה מנכיח אותנו בעולם? האם הגוף? או המילה? המספרת מנכיחה את חברתה על ידי כתיבת הספר, והסופרת נוכחת בעולם הספרות ובעולם הציבורי במנותק מגופה הפיזי שאינו חשוף לקוראים (כאמור, עד לאחרונה). בעיניי הרצון להעלים את הגוף הוא ההיבט המכריע והמשמעותי בדינמיקה ההיסטרית, היבט שקשור לדחייה של המיניות ונובע ממנה. ניתן לראות זאת גם בתגובתן של שתי החברות כשהן מתחילות להתבגר וגופן משתנה ומקבל צורה נשית. כאשר אלנה מקבלת מחזור לילה אומרת לה: "עוד אין לי כי אני לא רוצה שיהיה לי, זה מגעיל אותי. ומגעילות אותי גם כאלה שיש להן את זה" (עמ' 63).
אך פרנטה בגאוניותה מבהירה בספר שדחיית הגוף והמיניות בלתי ניתנת להפרדה מהדחייה של הנשיות ושל האם. כאשר גופה של אלנה מתחיל להתפתח ולגלות ניצנים של נשיות בוגרת היא נמלאת אימה בעיקר מכך שתהפוך להיות כמו אימא שלה.
החלה תקופה של אי נוחות. שמנתי, ובחזה שלי, מתחת לעור, צצו שני נבטים קשים מאוד [...] כבר לא ידעתי מי אני. התחלתי לחשוש שאמשיך להשתנות עוד ועוד, עד שתגיח מתוכי אימא שלי, צולעת, בעלת עין עקומה, ואף אחד כבר לא יאהב אותי. בכיתי לעתים קרובות, לפתע. ובינתיים נהיה החזה פחות קשה, הוא גדל והתרכך. חשתי שאני נתונה לרחמיהם של כוחות אפלים שפועלים בתוך הגוף שלי, והייתי חרדה כל הזמן (עמ' 65).
מדוע היא חוששת כל כך להיות כמו אמה? פרויד (1931) מסביר, שמאחר שהאם היא אובייקט האהבה הראשוני גם של הבת וגם של הבן, הבת צריכה לעבור מסלול מורכב ומפותל יותר כדי להגיע לבחירה בגבר כאובייקט אהבה בבגרותה. הבן לעומת זאת לא צריך לעשות את הפרידה הזו, את הקריעה הזו מהאובייקט הראשוני. פרויד אומר כי הבת "מפנה את העורף לאם" כדי להצליח להתרחק ממנה. זוהי הגדרה עדינה ומדויקת. מניסיוני הקליני, נשים רבות זוכרות ונוצרות רגע שבו החליטו להיות שונות מאמן או להתרחק ממנה כמו אלנה.
במקום אחר מוסיף פרויד (Freud, 1933) נדבך נוסף להמשגת הקשר בין אימהות ובנות ומגדיר את הקשר ביניהן כצבוע בצבעה של העוינות. עוינות זו כינה לאקאן "ravage" – מה שמתורגם לעברית כחורבן או כפורענות. פרויד מוסיף ומתאר: "העוינות שהושארה מאחור עוקבת אחר המסלול של היקשרות חיובית ומתפשטת הלאה לאובייקט החדש". כך, במחצית הראשונה של החיים היא נאבקת באמה, ובמחצית השנייה היא נאבקת בבעלה. אפשר להוסיף שבין לבין לעתים היא נאבקת בחברותיה. לדעתי הפניית העורף לאם והעוינות הקונפליקטואלית המאפיינות יחסי אם-בת הן חלק מהסיפור ההיסטרי של דחיית המיניות, הגוף והנשיות.
להיות אישה
לאקאן חקר את העמדה הנשית, את העמדה הגברית ואת ההבדל ביניהן, וההמשגה שלו את ההבדל בין שתי העמדות עשויה לעזור לנו כאן. עבור לאקאן, עמדה מינית נשית או גברית היא תוצאה של בחירה סובייקטיבית הזדהותית שאינה נקבעת באופן אוטומטי על ידי האנטומיה. ההבדל בין המינים כרוך בהבדל בין שני אופנים של התענגות: התענגות גברית והתענגות נשית. ההתענגות הגברית היא התענגות נספרת, בעלת משך זמן מסוים, עם נקודת התחלה וסיום (בעיקר נקודת סיום ברורה ותחומה). לעומת זאת ההתענגות הנשית היא רחבה יותר, אינה ממוקדת בהכרח במקום אחד, ובעלת מאפיינים שאינם ניתנים לספירה, לכימות ולהגדרה. הבדל זה מתבסס כמובן על ההבדל האנטומי בין הגוף הנשי לגוף הגברי, אך נגזר ממנו גם הבדל בעמדה ובהתייחסות: התייחסות מוכוונת מטרה, הכפופה להתחלה, אמצע וסוף (כמו סיפור עם קו עלילה ברור), לעומת התייחסות רחבה יותר, ללא תחום ברור, המכווננת לאופן, לתנועה, לתחושה, לרגש ולניואנסים – סוג של שירה.
בהתאם לכך שההתענגות הגברית היא בתחום הנספר והנמדד, הגברים יכולים להתקבץ מבחינה לוגית בקבוצה שיש לה מאפיינים משותפים. הנשים, לעומת זאת, הן אחרות אפילו לעצמן. יש בהן צד או חלק שכפוף ללוגיקה הגברית של תחום, מטרה, חוק ועוד. אך לפי לאקאן האישה היא "לא כולה", כלומר יש בה משהו שחומק מהגדרה ומתיחום, וזו ההתענגות הנשית או "ההתענגות האחרת" במילותיו. לכן מעבר לכך שכל אדם הוא אחד ויחיד במינו, הנשים אינן מתקבצות לקבוצה של "כל הנשים". אין דבר כזה "האישה" בה"א רבתי, אלא כל אישה היא אחת ויחידה. לאקאן מרחיק לכת עד כדי כך שהוא טוען שכל מי שנמשך לנשים הוא הטרוסקסואל, גם אם מדובר באישה, משום שבאישה יש תמיד מן האחרוּת. דרך נוספת לתאר זאת היא באמצעות ההמשגה של לאקאן שלפיה אין מסמן בלא מודע שעונה לשאלה מה זו אישה, אין הגדרה מובנית שטבועה בנו בנוגע לאישה. הנשיות בנויה ומוגדרת סביב חסר מבני, סביב היעדר אפשרות להמשגה ולהגדרה, אולי משום שהנשי הוא במהותו לא מוגדר ומגודר, ואילו המילה, המסמן, מגדירה ותוחמת.
בחזרה למבנה ההיסטרי. כאמור במבנה זה התגובה למיניות היא דחייה. בתגובה זו דוחה האישה את גופה כגוף נשי, והנשיות נותרת עבורה שאלה, מקום חסר ולא ידוע. כך – בין שבתור סיבה ובין שבתור תוצאה – היא נבנית ביחס לשאלה מה זו אישה? או מה הפירוש והפשר של להיות אישה? התשובה של הסובייקט ההיסטרי לשאלה זו היא פתרון שמבוסס על הזדהות. ההזדהות מצד אחד מספקת תשובה ו"מכסה" את המועקה המתעוררת לנוכח ההיעדר של המסמן המגדיר מה זו אישה. מצד אחר היא מרחיקה את הסובייקט מהתשובה ומשאירה את המועקה ואת השאלה פתוחה ללא מענה, כאשר המענה נמצא בסופו של דבר רק אצל הסובייקט עצמו. מכיוון שהתשובה לשאלה "מה זו אישה?" היא תשובה ייחודית וחד-פעמית, כל אחת היא אישה בפני עצמה, בייחודיותה ובאופן שלה.
אלנה מוצאת את התשובה לשאלתה על אודות הנשיות בהזדהות ובחיקוי התנהגותה של לילה. כאשר הולך אחריה נער ומבקש ממנה לראות את השדיים שלה, היא נבהלת ומוצאת בתוכה תשובה על ידי הישענות על האופן שבו לילה פועלת:
הבקשה הזו הפחידה אותי מאוד. ומאחר שלא ידעתי איך לנהוג, השתמשתי במודע בטון הבוטה של לילה: "תן לי את עשר הלירטות" [...] והנה דווקא בהיעדרה, אחרי היסוס קצר, מילאתי את מקומה. או מוטב לומר, פיניתי לה מקום בתוכי [...] כשחזרתי וחשבתי על הרגע שג'ינו אמר לי את בקשתו, חשתי בדיוק רב איך סילקתי לאחור אותי-עצמי, ואיך חיקיתי את המבט ואת הטון ואת התנועה של צ'רולו (לילה) במצבים של עימות חצוף והייתי מרוצה מאוד. אבל לפעמים שאלתי את עצמי קצת בחרדה: האם אני כמו כרמלה? נראה לי שלא, נראה לי שאני שונה ממנה, אך לא ידעתי להסביר לעצמי באיזה מובן, ושביעות הרצון שלי נפגמה (עמ' 66-65).
החיקוי איננו משהו חיצוני כמו בגד שאפשר ללבוש ולפשוט לפי רצונה. החיקוי ההיסטרי הוא הזדהות שכמו דבוקה לגוף בצורה כמעט בלתי ניתן להפרדה. אלנה אומרת: "איך סילקתי לאחור אותי-עצמי". זו הזדהות שבה אלנה מאבדת את עצמה, אך החיקוי הזה נותן לה גם לחוש את גופה אחרת – יפה יותר, בעל ערך גבוה יותר, ואת עצמה באופן פרדוקסלי כבעלת ייחודיות כאשר היא פועלת כמו לילה:
הבחנתי, ובהנאה, שכאשר היא מתחילה לעשות את זה, מיד גם אני חשה שביכולתי לעשות אותו דבר, ואני מנסה, וזה עולה בידי. וזה מה שמבדיל אותי מכרמלה ומכל האחרות [...] אני מתלהבת יחד איתה, כאן, ברגע שהיא מדברת אליי. איזה ידיים יפות וחזקות יש לה, איזה תנועות יפות יוצאות לה, איזה מבטים (עמ' 91).
הזדהות היסטרית
פרויד מבחין בין כמה סוגים של הזדהויות. ההזדהות שאנו רואים אצל אלנה היא הזדהות שבה היא מחקה את לילה כאילו הייתה דמותה המשתקפת במראה; בתנועות הידיים, בצורת הדיבור ועוד. הזדהות זו, אומר לאקאן בסמינר החמישי, "היא לא חיקוי פשוט אלא הטמעה על בסיס של אלמנט משותף שנותר בלא מודע" (Lacan, 1958a). חיקוי זה מבוסס על יחסים דואליים של שניים, כמו במראה. כאשר הילד רואה את עצמו בפעם הראשונה כדמות שלמה במראה, הוא מזהה ומזדהה עם דמותו כאשר המבוגר אומר לו: "תראה/י, זה/ו אתה/את". זוהי ההזדהות הדמיונית שמכוננת את האגו, והיא מַבנה, כפי שלאקאן מתאר, ניכור של האדם מעצמו, משום שהיא מבוססת על משהו שמחוץ לגוף הנמצא מולנו במראה.
אנו כמו תלויים בדמות הזו, הנשקפת במראה, לאישור שאנו קיימים ושלמים. האגו, שנבנה דרך ההזדהות עם דמותנו במראה, נמצא בממד דואלי שלאקאן כינה "המישור הדמיוני". במישור הדמיוני של היחסים יש תמיד מאפיין של ניכור המתבטא בתחרות ובקנאה, בתוקפנות ובחוסר נפרדות, ללא ממד שלישי מתווך.
הזדהות דמיונית זו היא הזדהות המבוססת על אופן מסוים של חיקוי, המתואר בצורה יפה וכואבת כל כך בספר. אלנה נבנית ומקבלת כוח מלילה ומההזדהות עימה, אך בה בעת היא מאבדת את עצמה ואת זהותה והופכת מנוכרת לעצמה. היא מודעת לסבל הכרוך בכך, אך אינה יכולה להיפרד מלילה, כי היא חוששת שאם תיפרד ממנה תאבד חלקים מעצמה. היא חווה עולם פנימי וחיצוני שמכיל בתוכו שתי אופציות בלבד, ללא אפשרות שלישית: או להזדהות או לאבד את עצמה. עולם דואלי שנופו נשקף תמיד מנקודת המבט הדמיונית מול המראה.
אולי עליי למחוק מעליי את לילה כמו ציור מהלוח, חשבתי – לדעתי לראשונה. חשתי שאני שבירה, חשופה לכול, לא מסוגלת לכלות את זמני במעקב אחריה, או בגילוי שהיא עוקבת אחריי, וכך או כך להרגיש שאני פחותה ממנה. אבל לא הצלחתי להתנתק ממנה" (עמ 100).
כבר אז היה משהו שמנע ממני לנטוש אותה. לא הכרתי אותה היטב, מעולם לא החלפנו מילה למרות התחרות המתמדת בינינו [...] אבל הייתה לי תחושה עמומה שאם אברח עם כל האחרות, אשאיר אצלה משהו שלי שהיא לא תחזיר לי לעולם (עמ' 19).
אלנה מתארת את הניכור שלה מגופה ומעצמה כניתוק מפעולותיה: "עשיתי הרבה דברים בחיי אך אף פעם לא הייתי משוכנעת, תמיד חשתי קצת מנותקת מן הפעולות שלי עצמי" (עמ' 39). ניתוק זה צובע את האווירה בספר. הסיפור מבוסס על קשר של הזדהות, אולם הדמויות עצמן אינן מפעילות ומעוררות אצל הקורא הזדהות. למרות הסבל של אלנה ושל לילה, אין כמעט תחושה של הזדהות ואמפתיה שמתעוררות באופן טבעי וספונטני בעת קריאת הספר, אלא רק ריחוק ואף סלידה מסוימת וביקורת בדיוק כפי שאלנה מרגישה כלפי עצמה וכלפי אמה. בקריאת הספר כמו שוכחים את הכאב שמתוכו פועלות אלנה ולילה. תחושה זו מוכרת גם בקליניקה ובחיי היום-יום מול סבל של נשים עם מבנה או מאפיינים היסטריים, נשים שהניתוק שלהן מגופן וממיניותן, לצד יחסים שיש בהם עיגון דמיוני מנכר, משפיעים על האופן שבו הן מבטאות את עצמן ומדברות.
כדי להמשיך ולהעמיק בדינמיקה של ההזדהות במבנה ההיסטרי, יש צורך להזכיר מושג פסיכואנליטי נוסף ששייך לממד הסימבולי: "איווי". האיווי הוא ה"משאלה" הלא מודעת של פרויד (wunsch) וה-"desire" של לאקאן. האיווי בבסיסו הוא תמיד מיני; זהו היבט נוסף של מיניות, רצון וחשק, אך הוא שונה ומובחן מההתענגות שהוזכרה לעיל. זהו הרצון הלא מודע שלנו, לא מה שאנו רוצים באופן גלוי כצורך קונקרטי שאפשר לספק. האיווי הוא בעצם כמו החסר והמנוע שמניעים אותנו בחיים. הוא אף פעם אינו ידוע עד סופו ואינו מפורש; זו התשוקה הלא מודעת בטבור הווייתנו, מה שמניע אותנו ונותן תחושה של חיות והנעה. בצורה פשוטה אפשר להתייחס לכך בתור שאלות כגון מה אני באמת רוצה, מעבר לצורך בסיפוק ומעבר למישור הדמיוני, מה מניע את הפעולות שלי ואת חיי. בסמינר החמישי אומר לאקאן (Lacan, 1958b) שהשאלה על האיווי היא שאלה שמעסיקה כל אדם בעומק הווייתו, בין שבמודע ובין שלא, אך ההיסטריה מגלמת ומבליטה אותה. כיצד היא עושה זאת?
לפי פרויד האיווי של ההיסטרית הוא לאיווי לא מסופק. כלומר היא חותרת כל הזמן לחוסר סיפוק ויוצרת את החסר הזה אצלה ואצל האחר. כמובן זהו תהליך לא מודע. ההיסטרית יכולה להתלונן על כך ולסבול מכך, אך עם זאת היא מכוונת אירועים מסוימים כך שתישאר לא מסופקת או שהאחר יישאר לא מסופק. דרך אסטרטגיה זו האיווי נוכח כל הזמן בחייה, והיא יכולה לחקור אותו לצד חקירת הנשיות ולנוע במסלולים של שאלה מהי אישה ומהו איווי. בסמינר התשיעי אומר לאקאן (Lacan,1962) שההיסטרית מכוונת את עצמה לאיווי של האחר, וזה מה שמתחיל את הציד שלה. המשפט הזה מזכיר גם את התחלת הקשר בין החברות בספר דרך זריקת הבובות. לילה מכוונת את עצמה לכמיהות העמוקות של אלנה ויוצרת שם חסר שמחבר אותן כציידת וכניצודה שנעות זו סביב זו במעגל.
בסמינר החמישי אומר לאקאן (Lacan, 1958c): "ההזדהות ההיסטרית מקורה בעובדה שעל מנת לחקור את האיווי שהוא עבורה נקודה חידתית היא מזהה את עצמה עם אדם שנעשה האלטר-אגו עבורה. היא בוחרת במישהו שהאיווי שלו הוא כמו מפתח לאיווי שלה, שהיא או הוא מתמודדים עם אותה בעיית איווי". ראשית, ההזדהות שהוזכרה לעיל עם לילה נעשתה כנראה באופן לא מודע על בסיס "המפתח לאיווי שלה" – נקודת דמיון ביניהן במישור של האיווי. אך הפתרון הזה מביא עימו סיבוכים רבים ביחסים ובכלל. במקרה שלנו אין זה פלא שלא ברור מי הגאונה – אלנה או לילה. מי זו שמתעניינת בלימודים ובידע? מי רוצה לכתוב ולהצטיין? מי רוצה ללמוד שפות? אלנה? לילה? או בכלל אביה של אלנה? אצל לילה, מי זה שמתעניין בנעליים ורוצה לייצר נעליים? היא? אחיה? או אולי אביה? המוקד נע כל הזמן, חומק ומתחלף ומדגים בצורה יפה כל כך – בדיוק כמו המבנה ההיסטרי – שהאיווי הוא אניגמטי ונושא תמיד את סימן האיווי של האחר. האיווי אף פעם איננו איווי טהור שלנו.
הקושי בפוקוס, במיקוד של האיווי, מתבטא בתנודות של אלנה ביחס ללימודים. יש תקופות שהיא לומדת במרץ ובשקדנות, יש תקופות שהיא לומדת כדי לנצח את לילה, ויש תקופות שבהן היא נופלת לחוסר חשק; ערפל כאילו אופף אותה, היא לא מבינה את החומר ונכשלת. ברקע קיימת כל הזמן שאלה: מה מניע את הפעולות של לילה ושל אלנה? האם זה האיווי שלהן או של מישהו אחר? האם אלנה רוצה ללמוד או שהיא בתחרות עם לילה? האם היא עושה זאת כדי לברוח מאימא שלה, או כי זה באמת מושך אותה? לאקאן מתאר חוסר בהירות זה באופן ציורי כקושי למקד את האיווי כמו פוקוס שלא מתכוונן במצלמה: "היא לא מצליחה לזהות את נקודת המיקוד של האיווי שלה אם היא לא מזהה את עצמה עם תו קטן של מישהו אחר שהיא יכולה לחוש שיש לו בעיה דומה של איווי. זאת אומרת, שהמבוי הסתום שלה פותח עבורה את הדלתות של אחרים" (Lacan, 1958d). קושי זה למקד את האיווי, "מה אני באמת רוצה?", הוא הגדרה מדויקת מבחינה קלינית. הצד השני של זה הוא יכולת מעודנת ומדויקת לחוש ו"לקרוא" את האחר. אפשר לראות את הכפילות הזו של הקושי במיקוד האיווי מחד והיכולת לתפוס במדויק את האיווי של האחר מאידך, כפי שכבר היה אפשר לצפות, אצל אלנה ביחס ללילה:
ככל שהרביתי לדבר כך הלכתי והבחנתי יותר, למרבה מבוכתי, שאני מאמצת לעצמי את התשוקה החדשה של לילה (על הנעליים שהיא רוצה ליצור, עמ 68).
עד מהרה נאלצתי להודות שכל מה שאני עושה לבדי לא מצליח לרגש אותי, רק מה שלילה נוגעת בו נהיה חשוב ואם התרחקה, אם התרחק קולה מדברים, הם הוכתמו מיד, התכסו אבק (עמ' 69).
הימים התקדמו זה אחר זה בעודי מתאמצת להוכיח יותר ויותר למורים, לחבריי ללימודים, לעצמי, את התמדתי ואת חריצותי. אך בינתיים גברה בתוכי תחושת בדידות, הרגשתי שאני לומדת בלי מרץ (עמ' 136).
חקירת הנשיות
עד כה נדונו התגובה ההיסטרית למיניות, ההזדהות הדמיונית הכוללת חיקוי, האיווי לאיווי לא מסופק, הקושי למקד את האיווי, והשאלה העיקרית שסביבה נבנה המבנה ההיסטרי: מה פירוש הדבר להיות אישה? אם נצרף את כל אלה יחדיו, נראה שעדיין לא הבהרנו מספיק את החקירה על אודות הנשיות. חקירה זו באה לידי ביטוי אצל אלנה בשלושה מוקדים שניתן לאתר אותם בתיאוריה הפסיכואנליטית: המוקד הראשון הוא בהזדהות של ההיסטרית עם אובייקט. אם אמנם ההיסטרית מתאווה להשאיר איווי לא מסופק, היא חייבת להציב את עצמה כאובייקט שיכול לספק את האיווי, גם כדי לשמר את הצורך של האחר וגם כדי להרגיש נחשקת ורצויה. אולם כאשר יש אפשרות שהאחר – לרוב הגבר, אך לא בהכרח – יתענג ממנה ויהיה מסופק ממנה או בעזרתה, היא בורחת וחומקת. גם מכיוון שהיא לא מחשיבה את עצמה כאישה, גם מכיוון שהיא נרתעת ונדחית מהמיניות, וגם מכיוון שאם יתקיים סיפוק שלה או של האחר, המבנה של האיווי לאיווי לא מסופק יהיה בסכנה ו"יתקלקל". זו הסיבה לכך שההיסטרית מפתה ביד אחת ודוחה ביד השנייה.
לאסטרטגיה זו סגנונות שונים ומגוונים. למשל בסיפור המפורסם של פרויד על הקצבית היפה (פרויד, 2003/1900), הקצבית אוהבת את בעלה ומסופקת מיחסיה עימו, וגם הוא מסופק מיחסיו עימה, אך היא משמרת את ההיבט של איווי לא מסופק בנקודה דקה ושולית: בקוויאר שהיא משתוקקת אליו אך מבקשת מבעלה שלא יקנה לה אותו. בספר שלנו, ראינו בהתחלה את התגובה של אלנה למיניות ואת הרצון שלה לא להיות מושכת. כאשר נינו, הנער שהיא אוהבת, מציע ללוות אותה, היא כותבת משפט חזק שמהווה להרגשתי מעין מפתח לכל הסיפור: "כשלפתע החזיר לי גוף, חיים, נוכחות, וביקש ממני שנלך חלק מהדרך יחד, השבתי לו בקרירות שאני תפוסה" (עמ' 224).
כאשר יש לה אפשרות לממש את אהבתה, היא חשה נוכחות וחיות. היא מרגישה את גופה החי, ואז היא מסרבת ומשאירה אותו ובעיקר את עצמה חשוכה ולא מסופקת. גם לקראת חתונתה של לילה היא מתארת את ההתכוננות שלה ביחס לחבר שלה באותו זמן: "רציתי להחזיק תחת שליטה את החרדה שלי שאהיה מושכת. רציתי להרגיש את עצמי בהזדמנות הזו מאופקת, רגועה, במשקפיים שלי, בשמלה האביונית שלי שתפרה לי אמי [...] ובתוך כך לחשוב: יש לי כל מה שצריכה בחורה בת שש עשרה, אין לי צורך בכלום ובאף אחד" (עמ' 226). אסטרטגיה זו מאפשרת לה בכל זאת קרבה כלשהי לשאלה על אודות הנשיות, האיווי והאובייקט. אך היא חרדה להיות היא עצמה, אישה מושכת ונחשקת עבור הגבר, ולגלם אובייקט עבורו, במובן זה שאפשר יהיה להשתמש בה ולהפיק סיפוק מהקשר איתה ומהגוף שלה.
המוקד השני של מסלולי חקירת השאלה על הנשיות הוא היחס לאישה אחרת כנערצת. עבור אלנה, האובייקט הנשי הנחשק והנערץ הוא לילה (רק כאשר היא נוסעת לחופש ומתרחקת ממנה למשך תקופה, אלנה מרגישה את עצמה יפה, חיונית ונחשקת). החיקוי, ההזדהות, והקשר בין החברות כפי שתיארתי אותו עד כה, מתגבשים בעיקר עם ההתבגרות המינית לכדי הערצה לגופה ולנשיותה של לילה. דינמיקה זו של הערצת אישה אחרת, לא בהכרח החברה הטובה, נפוצה אצל נשים בעלות מבנה או מאפיין היסטרי: הערצה לאישה אחרת, המגלמת את האישה בה"א הידיעה, זו שיודעת משהו על מה זה להיות אישה.
בסמינר ה-17 טוען לאקאן (Lacan, 1970) כי ההיסטריה מסמלת את חוסר הסיפוק הפרימורדיאלי, על ידי הערצה לאובייקט האיווי שהאישה האחרת מגלמת עבורה; "האישה שנעשתה האופק שלה, האישה שהיא עטופה על ידיה". היא עוצרת ובולמת את ההתגלמות שלה עצמה כאובייקט ומשאירה אותו למישהו אחר. זאת אומרת שבתנועה אחת היא מעריצה אישה אחרת ומקנאה בה, אך בכך היא "מצילה" את עצמה מלהיות אובייקט לסיפוקו של אחר, לרוב גבר. כך היא משאירה תמיד את האיווי לא מסופק ונשארת גם היא לא מסופקת, מקנאה וחשוכה מהכרה בקסם שלה כאישה.
אלנה מתארת את הקשר בין ההיקסמות והקנאה כשהיו עוד ילדות, לפני שנכנס הממד הברור של הערצתה של לילה כאישה: "החלטתי שעליי לקחת לי כדוגמה את הילדה הזו [...] אני מניחה שזו הייתה דרכי להגיב על הקנאה, השנאה, כדי לחנוק אותן. ואולי הסוויתי כך את תחושת התלות שלי, את ההיקסמות שהייתי נתונה בה" (עמ' 30).
היבט נוסף של ההערצה וההיקסמות מאישה אחרת הוא שהיא נתפסת על ידי האישה המעריצה כבעלת ידע על מה זו נשיות. ההיסטרית מניחה שאישה זו, שהיא מעריצה כל כך, "האישה האחרת", יודעת את האמת על הנשיות, היא יודעת מה זה להיות אישה. כמו שהשאלה על האיווי היא שאלה של כל סובייקט, גם השאלה על הנשיות היא שאלה של כולנו. לכן גם שאלה זו שההיסטרית מגלמת בגופה היא שאלה אוניברסלית. הבעיה היא שהיא לא מניחה את הידע הזה לעצמה אלא מניחה אותו מחוץ לה וכך מרוששת את עצמה מידע. ההיסטרית נוטה להתעניין בידע לא מודע ולהציג את עצמה כלא יודעת. לצד עמדה זו היא נוטה להניע את האחר לתת לה תשובות ולייצר ידע. מבנה זה של הנחה ש"האחר יודע" הוא המבנה שלאקאן מגדיר כמבנה של הטרנספרנס בפרט ושל אהבה אנושית בכלל. אנחנו אוהבים את מי שאנחנו מניחים שהוא יודע משהו עלינו, משהו שקשור לאמת העמוקה שלנו. באותה מידה בטרנספרנס, ביחסי ההעברה בטיפול, אנו מניחים שהמטפל יודע עלינו משהו שאנחנו לא יודעים, וזו אהבת ההעברה שפרויד מדבר עליה שמניעה את הטיפול. הקשר בין אלנה ולילה מבוסס על אהבה מבעד לשנאה ולקנאה. אלנה מניחה שלילה יודעת מה זה להיות אישה, ובכלל שלילה "יודעת מה נכון". זו הנחת ידע שבעיקר מחלישה אותה ומרוששת אותה, אך גם נותנת לה תחושה או אולי אשליה של ביטחון שיש לה למי לפנות:
מן הסתם חששתי מפני שיפוטה הן בעניין האחד והן באחר (עמ' 208).
קלטתי שהכנסתי את עצמי לצרה הזו רק משום שלמרות הכול המשכתי לייחס לה סמכות שהספיקה כדי לתת לי את הכוח לקרוא תיגר על המורה שלי לדת (עמ' 209).
אך כעבור חצי שעה חזרו ספקותיי, חשתי צורך באישור. למי אוכל לתת לקרוא את הטקסט שלי ולקבל חוות דעת? לאימא שלי? לאחים שלי? [...] ברור שלא, היחידה הייתה לילה. אך פנייה אליה פירושה שאני ממשיכה להכיר בה כבסמכות, בשעה שלמעשה, עכשיו, אני יודעת יותר ממנה. לכן, בתחילה הייתה בי התנגדות. חששתי שהיא תבטל את ערכו של חצי העמוד שלי בהערה מקניטה כלשהי. יותר מכול חששתי שההערה הקטנה שלה תמשיך בכל זאת לפעול בראשי, תדחף אותי אל מחשבות קיצוניות, שימצאו את דרכן לבסוף אל חצי העמוד שלי ויפרו את איזונו. בסופו של דבר נכנעתי ורצתי אליה בתקווה למצוא אותה (עמ' 222).
מקומו של הגבר
המוקד השלישי והאחרון של חקירת הסובייקט ההיסטרי את השאלה "מה זו אישה?" הוא המקום של הגבר. מכיוון שההיסטרית אינה תופסת את עצמה כאישה, היא מזדהה גם עם הגבר. ואולי להפך: מכיוון שההיסטרית מזדהה עם הגבר היא אינה תופסת את עצמה כאישה. ואולי שני כיווני הסיבתיות נכונים ומחזקים זה את זה. לאקאן טוען שההיסטרית משחקת את הגבר שמניח שהאישה יודעת, ודרך נקודת המבט שלו שואלת את שאלתה: "מה זו אישה ומה גורם לגבר לאהוב ולרצות אישה?" (Lacan, 1969). בספר שלנו זה בולט פחות, אך פעמים רבות בדרמה ההיסטרית ישנם שלושה שחקנים: "הגיבורה" בעלת המבנה ההיסטרי, האישה האחרת שנחשקת על ידי הגבר ויודעת מה זה להיות אישה (היא יכולה כמובן להיות גם כן בעלת מבנה היסטרי ובמיקום אחר במשולש יחסים אחר), והגבר שחושק או חושק כביכול ב"אישה האחרת". במשולש זה ה"גיבורה" מתבוננת מהצד וחוקרת הן את החברה או את האישה האחרת והן את הגבר בהזדהות עם נקודת מבטם, ונותרת מחוץ למשחק, כואבת, חשוכה וחסרה.
בסיפור של אלנה ולילה יש מעט מאוד מהדינמיקה הזו, לפחות בכרך הראשון ואולי זה יהיה נוכח יותר בכרך השני. אך בקטע אחד אפשר לראות משהו ברור וגלוי ביחס להזדהות עם הגבר ולהתבוננות מבעד לעיניו על האישה: "נלוויתי אל לילה לחדרון האחורי של החנות והתאמצתי לראות בה את מה שמשך את תשומת הלב של פסקואלה. היא נראתה אותה נערונת צנומה כמו תמיד, עור ועצמות, חיוורת, אולי חוץ מהצורה הגדולה יותר של העיניים וגליוּת קטנה בחזה" (עמ' 91).
המבנה ההיסטרי בנוי בספירלה מפותלת שבה כל היבט קשור גם כסיבה וגם כתוצאה להיבט האחר: הדחייה של המיניות ושל הנשיות, השאלה על אודות הנשיות, הפרובלמטיקה של האיווי כאיווי לאיווי לא מסופק, הטיפול באובייקט, ההזדהויות, הניכור והקשר עם הגוף, והיחס לידע. אפשר לראות כל כך הרבה היפוכים בדינמיקה של הקשר בין הבנות ובתוך עולמה הפנימי ההזדהותי של אלנה. לאקאן מגדיר זאת, כהרגלו, בצורה ייחודית ופיוטית כהיפוכים דיאלקטיים, כאשר הוא דן במקרה המפורסם של דורה שהייתה מטופלת של פרויד (פרויד, 1905). פרויד ולאקאן מסבירים במקומות רבים דרך המקרה של דורה את המבנה ההיסטרי: "מפתיע שאיש לא הסב עד כה את תשומת הלב לכך שמקרה דורה מוצג על ידי פרויד בצורת היפוכים דיאלקטיים. אין מדובר בתחבולה [...] מדובר בפיסוק המבנים אשר טבעה של האמת משתנה בהם עבור הסובייקט, ואשר אינם נוגעים רק להבנתו את הדברים, אלא לעצם העמדה שלו כסובייקט שהאובייקטים שלו הם פונקציה של עמדה זו" (לאקאן, 1976). מכאן, שהיפוכים אלו הם חלק מהמבנה ההיסטרי עצמו, ופרנטה בגאוניותה טווה אותם כמלאכת מחשבת לאורך הספר כולו: הקשר בין החברות, השאלה מי נבנית ממי ומי נשענת על מי, השנאה והאהבה ששזורות זו בזו ומתחלפות לאורך הספר, הקנאה הצורבת והתמיכה, חידת האיווי של שתי החברות, השאלה מי רוצה מה ובהשראת מי, וכל יתר ההיפוכים, המבטאים את המבנה של כל אחת מהן ושל הקשר של כל אחת מהן לגופה, לנשיותה ולאישה האחרת.
סיכום
לפני חודשים אחדים מצאתי את עצמי בדירה מרווחת בעיר אירופית עם עוד חמש חברות טובות, במסגרת השתתפות בכנס מקצועי. מבעוד מועד דאגתי להצטייד בספר שקשור בדרך כלשהי לנסיעה, ובחרתי ב"החברה הגאונה" של פרנטה. קראתי אותו במהלך אותו שבוע, תוך כדי כך שאני חווה בעצמי את איכות הקשר עם כל אחת מחברותיי. כל אחת ב"חבורה" אישה בוגרת, למודת טיפולים וניסיון טיפולי. כל אחת מכילה את עצמה ואת רגשותיה, נוכחת בפני עצמה ותורמת את תרומתה הייחודית לתרכובת העדינה, החד-פעמית והמיוחדת של האינטראקציה בינינו.
הקריאה בספר העלתה בי מחשבות ותובנות על יחסים בין נשים בכלל ועל יחסיי שלי ושל נשים שהכרתי בחיי האישיים והמקצועיים: יחסים משמעותיים, מורכבים, מפותלים ובעלי פנים רבות, שהספר מציג אותם כמו תמצית מזוקקת ומרוכזת. העיגון התיאורטי בחשיבתם של פרויד ולאקאן היה מבחינתי שלב מתבקש בתהליך שבו ביקשתי להבהיר לעצמי את המורכבות הזו בחברות בין נשים. נקודת המוצא בחשיבתם של פרויד ולאקאן על נשים היא המבנה ההיסטרי. מבנה זה נפוץ יותר אצל נשים אך לא בהכרח, ובמובנים מסוימים הוא אף מנוגד לנשיות, אך עם זאת קווים ממנו ומאפיינים שונים שלו מוכרים כמעט לכל אישה. מקצתם הם מאפיינים ששום אישה לא יכולה לחמוק מהם, ולו רק בשל הסטטוס והמעמד של הנשיות בחברה המערבית.
בחשיבה הפסיכואנליטית המבנה ההיסטרי מתפתח כאופן של התמודדות, כסוג של פתרון לכך שאנו יצורים מדברים עם גוף, שנולד וחי ומת בתוך משפחה, חברה ועולם שאינו תמיד צפוי וברור. בסופו של דבר הפתרונות הסובייקטיביים שאנו מבנים לעצמנו נחוצים כדי לבסס זהות ולהתנהל בעולם, אך הם נושאים עימם מחיר, לעתים מחיר כבד. הפתרון ההיסטרי שאבן הפינה שלו היא דחיית המיניות, הנשיות והגוף, יוצר בפעולת שרשרת אדוות של סבל. העיסוק וההתכווננות לאיווי של האחר, שימור מצב של חסר וחוסר סיפוק, מערך הזדהויות שמחזיק את ההיסטרית ברשת של קורים שנמצאת בינה לבין עצמה – כל אלה מייצרים סבל תוך-אישי, שנוכח כמובן גם ביחסים בין-אישיים ובא לידי ביטוי כפי שראינו בהתמזגות ובאובדן זהות, בקנאה ובתחרות.
המפתח לצמיחה ולהקלת הסבל מהמאפיינים ההיסטריים הוא תנועה לעבר העמדה הנשית, עמדה שלאקאן העריך מאוד וראה אותה בקשר ישיר לעמדה של האנליטיקאי ולסופה של האנליזה: קבלה ומציאה מחודשת של הגוף, הנשיות והייחודיות של כל אישה ואישה וכל סובייקט וסובייקט לצד שינוי ושינוע של רשת ההזדהויות; הסכמה עמוקה לעובדה, הפשוטה לכאורה, שהתשובה לשאלה "מה זה אישה?" מומצאת ונמצאת אצל כל אחד ואחת מאיתנו באופן חד-פעמי וייחודי, והיא מאפשרת קשר אחר עם האחר.
מקורות
לאקאן, ז' (2015/1966). כתבים, דברים על ההעברה. תל אביב: רסלינג.
סתיו, ש' (2015). דיוקן עצמי בערפל/הזהות המשוכללת של אלנה פרנטה. עיתון "הארץ", 30.9.15.
פרויד, ז' (2002/1931). על המיניות הנשית. בתוך: מיניות ואהבה. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז' (2003/1900). פשר החלומות. תל אביב. הוצאת יבנה פרנטה, א' (2011/2006). הבת האפלה. תל אביב: הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
פרנטה, א' (2015/2011). החברה הגאונה: ילדות, נערות. תל אביב: הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
.Freud, S. (1933). New introductory lectures on psycho-analysis, Femininity
.Lacan, J. (1958a). The seminar of Jacques Lacan, Book V, les.9.4.58, Unpublished
.Lacan, J. (1958b). The seminar of Jacques Lacan, Book V, les. 18.6.58, Unpublished
.Lacan, J. (1958c). The seminar of Jacques Lacan, Book V, les. 28.5.58, Unpublished
.Lacan, j. (1958d) The seminar of Jacques Lacan, Book V, les. 4.6.58, Unpublished
.Lacan, J. (1969). The seminar of Jacques Lacan, Book XVI, les. 18.6.69, Unpublished
.Lacan, J. (1970). The seminar of Jacques Lacan, Book XVII, les 17.6.70, Unpublished
.Lacan, J. (1962). The seminar of Jacues Lacan, Book IX, les. 27.6.62, Unpublished
