אובדן ושכול: לחיות בלי אלו שאינם עוד, לחיות עם אלו שאינם עוד
סקירת הספר "הפנים הרבות של האובדן והשכול- תיאוריה וטיפול"
מאת ד"ר מריאנה גייטיני
ספרם החדש של שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום דן אמנם באבדן ובשכול, אך יותר מכל הוא עוסק דווקא בחיים. לא בכדי הפרק הראשון שלו נקרא "הבחירה בחיים לאחר האובדן". כותרת זו מהדהדת את הפסוק המופיע בספר דברים (19): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". הכותבים מתייחסים לעיסוק בחיים, ולאופנים שבהם ניתן לחיותם לאחר האובדן, דרך מטאפורה השזורה לאורך כל הספר: "האובדן כרקמת צלקת עם צמיחה מחודשת". רובין, מלקינסון וויצטום הם אנשי טיפול וחוקרים בעלי ותק שהקדישו את החיים האקדמיים שלהם לחקר השכול. בספרם הם מבקשים להתבונן על אובדן ושכול מזוויות שונות, כשהם מנסחים הבנות מורכבות לגבי אופייה של רקמת הצלקת, כמו גם של הצמיחה המחודשת. זאת, מתוך התייחסות לתמורות בשדה המחקרי והקליני באשר לאופן שבו מובנים ומומשגים תהליכי האבל והשכול לאורך השנים.
היקפו של הספר עצום והוא מכיל עושר רב של ידע מצטבר. הוא נוגע בתחומים שונים, החל מהפרט וכלה בחברה, משופע בממצאים אמפיריים ובדוגמאות קליניות, ומשובץ בהדהודים תרבותיים. העובדה שהוא חולש על תחומים רבים מאפשרת לקורא למצוא בו את החלק הקרוב ללבו, לאסונו או למשלח ידו, ולהרחיב דרכו את הבנתו בסוגיה הנוגעת לכל מי שהוא בן אנוש. הספר בנוי מחמישה שערים; כל אחד מהם מתייחס לפן אחר בחשיבה ובמחקר על אבל. חלקם דנים בהיבטים הנוגעים לטיפול ומחקר ("הבחירה בחיים אחרי האובדן", "המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול", "שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול"). האחרים מוקדשים להיבטים הנוגעים לשאלות תרבותיות והיסטוריות ("אובדן ואבל בישראל", "הקשרים חברתיים ואתגרים קליניים בישראל ובעולם"). בסקירה הנוכחית לא ניתן יהיה לייצג נאמנה את מגוון התחומים שהספר נוגע בהם, ולכן בחרתי להאיר חלק מהם בבחינת "תפסת מעט, תפסת" וזה המבקש לתפוס את המרובה ייגש ויקרא ספר זה.
הבחירה בחיים אחרי האובדן
באחד הפרקים הנוגעים לדיני אובדן ואבל במסורת היהודית, מציינים הכותבים את השימוש הלשוני היהודי הרווח "לקום מן השבעה". הם מתבוננים ברעיון ה"קימה" ושואלים על משמעותו העמוקה. האם הכוונה היא שהאדם ישוב לעבודתו? ישוב להיות פרט מתפקד בחברה? לאור נקודות הזמן הנוספות שבהן אנחנו נפגשים באופן מובנה עם המוות (למשל: השלושים, השנה), הכותבים מציעים כי הביטוי "לקום" מייצג אמירה רחבה יותר; לקום כדי לשוב לחיים, אך גם כדי לפגוש את האדם שאיבדנו שוב ושוב. לכונן קשר חדש, שאיננו מעוגן אמנם בעולם המציאותי, אך הוא חי עד מאד במישורים רבים אחרים של החיים.
לאורך הספר נעשה ניסיון לאזן בין החוכמה והלהט שבנקודת המבט הקלינית לבין הרצינות והספקנות של המדען; לאזן בין נרטיבים סבוכים בקליניקה לבין אובייקטיביות מחקרית כפי שהיא נשקפת מנתונים אמפיריים. מתוך האיזון הזה מתנסחת ההבנה כי שכול מנקודת ראות פסיכולוגית איננו רק האופן שבו אנו חיים ומתפקדים לאחר האובדן. זהו לא רק הניסיון לנווט את דרכנו בעולם נטול האדם שאהבנו. שכול הוא גם האופן שבו אנחנו מארגנים מחדש את מערכת היחסים עם אדם שחשוב לנו וכבר איננו בחיים. בעיני, זהו המוקד והאני-מאמין המחקרי והקליני של הכותבים; ההבנה שהקימה שאחרי השכול משמעה פעמים רבות דווקא האפשרות להמשיך ולכונן קשרים מורכבים וחיים עם מי שזה עתה אבדנו.
בפרפראזה על הגדרתו הנודעת של פרויד "לאהוב ולעבוד", עבודת האבל מבקשת איזון בין האינטנסיביות של מערכת היחסים המתמשכת עם המת ובין הפתיחות לחיים בעולם. פרדיגמת הקשרים המתמשכים (continuing bonds) מניחה את הרעיון כי המוות איננו קוטע את מערכת היחסים עם המת, אלא רק משנה את אופייה. הנחות אלו זכו לתמיכה אמפירית רחבה; המוות הוא סוף החיים הפיזיים, אך לא סופו של הקשר. ייחודה של פרדיגמה זו הוא בכך שהיא מניחה את הקשר המתמשך עם הנפטר כחלק בלתי נפרד מעבודת האבל. מנגד ניצבות פרדיגמות שראו בתהליך האבל תהליך של דה קתקסיס מן הנפטר ושל הפחתת ההשקעה הרגשית בו. בהתאם לפרדיגמות אלו, בעבר נתפסה מערכת יחסים מתמשכת עם המת כביטוי לאבל שלא הושלם, או לאבל פתולוגי, אשר יוחס לקושי "להרפות מן המת". אולם תפיסה זו משתנה כתוצאה מהתפתחויות במישור הקליני ובשל הצטברותם של נתונים אמפיריים בעשורים האחרונים. התפתחויות אלו משקפות מציאות שבה ההכרה בקיומה של מערכת יחסים מתמשכת עם המת מקובלת כהנחת עבודה וכחלק מתהליך אבל תקין. הבנות אלו חייבות כמובן להיות מעוגנות בהתבוננות באופי הקשרים המכוננים עם המת. יש לבחון היכן ממוקם הקשר ברצף שבין קשרים מיטיבים המעשירים את תהליך השכול ובין קשרים שהם גורם מעכב בתהליך ההסתגלות לאובדן ולחים שלאחריו.
כך, המודל הדו מסלולי נבנה כתשתית תיאורטית שדרכה ניתן להבין הן תצפיות קליניות והן נתונים אמפיריים. את המודל פיתח לראשונה רובין, בשנות השמונים, בעקבות מפגשים עם נשים שאבדו ילד בשל מוות בעריסה. מאז זכה המודל להתפתחויות והוא מאפשר לממצאים חדשים כמו גם להמשגות קליניות להפוך למובנות יותר, ולהעשיר בתורן את המודל עצמו. המודל משלב ראייה פסיכודינמית שמדגישה את הקשר הבינאישי למת לצד הסתכלות המקושרת למצבי דחק, טראומה ושינוי בחיים. כשמטפלים באדם שחווה שכול, על הקלינאי לשאול את עצמו שתי שאלות בסיסיות: ראשית, מה המצב הנוכחי של השפעת האובדן על חיי היום יום של האָבֶל? ושנית, מה המצב הנוכחי של מערכת היחסים המתמשכת עם האדם שמת? בהתאם, מוגדרים שני מסלולים מקבילים: המסלול הראשון לשכול מתייחס לאזורי התפקוד הביו-פסיכו-חברתי. למסלול זה שייכים נושאים כמו תגובות חרדה ודיכאון, ביטויים סומאטיים ורמת התפקוד בעבודה ובתחומי חיים אחרים. המסלול השני מתייחס לנושאים הנוגעים לקשר עם המת. במסלול זה נבחן את טבעה של מערכת היחסים המתמשכת למת; נשאל האם סיפור המוות השתלב בסיפור החיים והקשר לנפטר? אילו קונפליקטים התקיימו לפני המוות? וכיצד הם צובעים את הקשר עם המת לאחר האובדן?
שני המסלולים יכולים להשפיע אחד על השני, אך יכולים גם להתקיים במנותק. הצבת המסלול השני כמוקד התערבות מאפשרת להבין את השכול כתהליך המבקש מגע עם תכנים, זיכרונות ורגשות הקשורים לזה שאיננו עוד. לאורך הספר מובאות דוגמאות קליניות רבות המתארות את השימוש במודל. לצדן מוצגות עדויות לתמיכה אמפירית רחבה, ומפורטים כלי המחקר המשמשים למדידת המבנים התיאורטיים של המודל. בחלק הבא של הסקירה אנסה לפתוח צוהר לאופן שבו ניתן לתרגם את ההמשגות של המודל הדו מסלולי להתמקמות קלינית ומחקרית בנושאים הקשורים לשכול ואובדן, באמצעות התייחסות לנושא של טראומה ואבל.
יחסי הגומלין בין טראומה ואבל
בפרק הרביעי מתייחסים הכותבים לשאלת אופיו של המוות. הם בוחנים האם וכיצד מושפע תהליך האבל מאבדן שהתרחש באופן טראומטי. מקרים של מוות שהתרחשו בהקשרים אלימים (למשל רצח או תאונה קטלנית), כמו גם החשיפה לאירוע המוות (נוכחות של האָבֶל בזמן המוות, חוויה של חוסר אונים) עשויים ליצור תסמונת מעורבת של טראומה ושכול. לא תמיד ניתן לצפות את ביטוייה הפסיכולוגים וההתנהגותיים של שכול המעורב בטראומה. השאלה המרכזית נוגעת להשלכות של תגובות אלו על יכולתו של האָבֶל שעבר את הטראומה לעבד מחדש את מערכת היחסים עם המת. כך למשל, אם דימויי המוות מציפים ונוצרת נטייה להימנע מכל מה שמעורר אותם, עלולה להיווצר הימנעות מוגברת מחשיבה על הנפטר. היבטים אלו של הטראומה עשויים לפגוע קשות בכינון מערכת הקשרים עם המת ובזיכרונות ממנו. כאשר הטראומה והתגובה אליה דומיננטיות, עשויים להופיע סימפטומים של חודרנות והימנעות (מסלול I), שיקשו עד מאד לאפשר מגע עם זיכרונות ורגשות כלפי המת (מסלול II). במובן זה עבודת האבל עשויה להיות מעוכבת בשל להבות הטראומה בנפש.
החשיבה על טראומה חייבת לכלול בתוכה גם סוגי מוות שמבחינה אובייקטיבית לא התרחשו בתוך הקשר טראומטי, אולם הם טראומטיים מעצם טבעם. כזה למשל הוא מוות בעקבות התאבדות. מוות בנסיבות אלו מקשה מאד על עיבוד האבל במסלול השני, של הקשר עם המת. במקרים כאלו, כמו גם במקרים שבהם נודעים פרטים נוספים לאחר המוות (למשל סודות שנחשפים, או פרטים על אופיו האלים של המוות), ישנה פגיעה בלכידות ובארגון של מערכת היחסים עם המת. ההתקשרות הפסיכולוגית וייצוגו של המת הם אלו ש"נשברים לרסיסים", מה שיוצר את המרכיב הטראומטי באובדן. הדימוי הנפשי של האהוב כדמות חיה, שלמה, המשולבת בזיכרונות ממהלך החיים והקשר, נפגעת באופן עמוק. עצם הפגיעה הופך למוקד, ומקשה על מגע עם זיכרונות מהאדם האהוב. כך למשל, הכותבים מתארים מקרה מהקליניקה של מי שאחרי מותו של בעלה גילתה פרטים על רומן שניהל במשך שנים. פרטים אלו ערערו את דמותו ואת כל תפיסת המציאות של החיים המשותפים שלהם. במקרים רבים, גם אם דרמטיים פחות מהדוגמה הזו, מתקיים "משא ומתן מתמיד" של המתאבל עם מידע חדש ולעיתים שלילי על הנפטר. מידע חדש שנחשף מערער עד מאד את עיבוד האבל והקשר עם הנפטר, שלאחר מותו הופך למעשה לאובייקט חדש, לעיתים זר. הם מקבילים בהיקפם להלם ולערעור הנחווים בתגובה לטראומה חיצונית. אלו הם מקרים שבהם מסלול II, הקשר עם הנפטר, הופך לגורם הטראומטי באובדן. כך, אנחנו עשויים לצפות בתסמונת פוסט טראומטית שהיא תוצר של טראומה במסלול השני, והתגובות בעקבותיה עשויות להיות מקבילות בסדר הגודל שלהן ובהשפעתן לתגובות בעקבות שכול המתרחש בתנאי טראומה חיצונית.
התערבות טיפולית במערכת היחסים המתמשכת עם הנפטר
המשימה ההסתגלותית של עיבוד האובדן במסלול II היא למצוא את הדרך להמשיך לחיות עם הזיכרונות והרגשות המקושרים למת. כלומר, יש להשיג קשר מיטיב ונגישות למארג הזיכרונות והאירועים הנפשיים המקושרים לאדם שנפטר, מבלי להילכד שם כתחליף לקשרים בחיים. לכן, עיבוד מחדש של מערכת היחסים ממלא תפקיד חשוב בתהליך האבל ויכול לשמש כמפתח מרכזי המאפשר לאנשים להמשיך בחייהם. הוא עוזר להם לעצב את נרטיב חייהם, לחיות חיים מלאים עם עצמם ועם אחרים, ולהמשיך לשמור על חיבור וקשר בעל משמעות. בבואנו להעריך את מערכת היחסים עם המת נטה אוזן לאופי המגע עם זיכרונות מהמת, לשטף, לעושר ולעומק של התיאורים. הנחות אלו, משהן מוצאות את ביטוין בתוך הקליניקה, מבקשות מן המטפל למקד את ההתערבויות לאחר אובדן בהיבטים של מערכת היחסים עם המת ובמשמעות שלה עבור האָבֶל. הקשיים שהמטופל מגיע אתם לאחר האובדן יכולים להתבטא באחד מהתחומים שמתווה המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול, או בשניהם. האָבֶל נע הלוך ושוב, באופן סימולטני ובגלים, בין מענה להיבטים של התמודדות עם משימות חיים ובין סוגיות הנוגעות להתחברות למערכת היחסים עם המת ולעיבוד מחדש שלה. בתכנון הטיפול יש לבחון באיזה מסלול מצויה המצוקה העיקרית; לעתים יש לנסח התערבות סביב מסלול I, המכוונת לשיפור תפקודי החיים של האבל. מהלך זה כולל מאפיינים ביו-פסיכו-חברתיים, ומגוון של התערבויות פסיכולוגיות, רפואיות וקהילתית כנדרש. לצד זאת, ולעיתים אף לעומת זאת, יש לתכנן התערבות המתמקדת באופן שבו האבל מתמודד עם מערכת היחסים שלו עם הזיכרונות והייצוגים המורכבים של האדם שהלך לעולמו (מסלול II). הגיוני לתכנן התמקדות כפולה, ולעיתים קרובות ההתערבויות מיועדות למענה על שני היבטי התגובה לאובדן.
שילוב של גישות טיפוליות שונות עם תובנות של המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול
כוחו של המודל הדו מסלולי הוא ביכולת שלו לגשר בין שיח מחקרי לקליני תוך העשרה הדדית של שני השדות. השער השלישי בספר בוחן את האופן שבו המודל ותוצאות המחקרים שנערכו בהשראתו מִתרגמים להבנות קליניות במגוון שיטות התערבות וטיפול. בסקירה הנוכחית אבקש להאיר שתי נקודות מבט שמצאתי בהן עניין מיוחד; המפגש בין המודל הדו מסלולי לבין ניסוחים ויניקוטיאניים, ותרגום ההבנות שנגזרות מן המודל להתערבויות משדה החשיבה הקוגניטיבי התנהגותי.
הגישה הדינמית: המרחב המעברי כמשאב בהתמודדות עם שכול
אחד הרעיונות המעניינים שהוצגו נוגע למפגש בין מסלול II, הקשר לנפטר, לבין החשיבה של ויניקוט באשר לאובייקטים מעבריים. הכותבים טוענים כי תהליך אבל תקין מבקש מן האדם לעשות שימוש במרחב מעברי, כזה שיאפשר למציאות להמתין מעט לפני שתּדּפק במלוא עוצמתה על הנפש ותנכיח את האין. חשיבה זו מאמצת הבנה של הנפש כמי שפועלת בתוך מרחבים גמישים במנעד שבין מציאות ודמיון, קיימות והעדר.
לפי התפיסה שרווחה בעבר, האבל נדרש להכיר במציאות החדשה, מציאות ההעדר, לקבל אותה ולהסכין עמה ועם הסופיות הטמונה בה. אולם תפיסה זו שמטה היבט חשוב בתהליך האבל: ההיבט המעברי. היבט זה מתייחס לאפשרות להשתמש במעורבות משחקית ויצירתית, שבה אפשרויות ומשאלות נמצאות מחוץ למגבלות ולתביעות המציאות, ולכן הן מאפשרות לפגוש את המת במרחב מעבר. מרחבי מעבר כאלה נפרשים בשכול על טווח רחב; הם יכולים לכלול אמונה בחיים לאחר המוות ובהמשך קיומה של הנפש או הנשמה. במקרים אחרים מרחב המעבר של האבל מאפשר איתור של "נוכחות" המת בסימנים, בתחושות וברגשות. שימוש במרחב המעבר הזה לפעילויות כמו דיבור אל המת, שהייה "בחברתו", כתיבה המיועדת לו, או דרכים אחרות לטשטוש ההבחנה בין החי למת, יכולים להועיל מאד להסתגלות ולשינוי. חלומות, טכניקת דיבור המכוון אל "הכיסא הריק" שבו יושב כביכול הנפטר, מכתבים וביקור במקומות שקשורים אליו, פועלים כולם, לפחות באופן חלקי, במרחב הנפשי שויניקוט היטיב לתאר. האפשרות להיוותר באזורי פתיחות למציאות הפנימית בעיבוד האבל, וכך להמשיך את קיומם שלייצוגי האדם שהלך לעולמו, היא אפשרות מסתגלת ובריאה. זאת כל עוד מרחב ההנחות הסותרות על קיום ואי קיום הנפטר אינו מתבטא בטשטוש מעשי בין המציאות החיצונית לרבדים השונים של המודע והלא מודע. במילים אחרות, כל עוד נוכחת היכולת הקוגניטיבית להכיר במציאות המוות, הרי שיש היבטים מסתגלים למתן אפשרויות לקיום מרחב מעבר, שבו העולם הגשמי ומגבלותיו אינם ההיבט המכריע בחיי הרגש (Winnicott, 1971). תוך כדי קריאת הפרק נזכרתי באמירה היפה של ויניקוט, "We are poor indeed if we are only sane". הרהור נוסף שעלה בי הוא שהאפשרות להתאבל כרוכה גם ביכולת לשאת כאב, ולעמוד בו מבלי לחשוש מהתפרקות ממנו. דווקא ההיבטים הרגרסיבים שהשכול צבוע בהם - החופש לעשות שימוש בחלקי הרגרסיה לצורך עיבוד הקשר עם הנפטר - מזוהים עם אזורי חוסן באישיות. מושג החוסן הוא מרכזי מאד בחשיבה על שכול. לעיתים קרובות החוסן מובן כמעין עמידות בפני ערעור התפקוד לאחר האובדן, אולם הבנה כזו שומטת מרכיב פרדוקסאלי בחוסן, המתבטא לעיתים דווקא בחופש "לשוטט" במרחבים מעבריים.
גישה קוגניטיבית התנהגותית: טיפול רציונלי אמוטיבי התנהגותי.
השכול נתפס כתהליך קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי של התאמה רציפה למציאות החדשה. לפיכך, תוצאה מסתגלת של תהליך האבל היא ארגון מחדש של החיים, ללא הכחשה של זיכרונות או הימנעות מהם, אך גם ללא הצפה רגשית בלתי נסבלת. רוב האנשים שחווים אובדן מוצאים דרכים לארגן מחדש את חייהם. אחרים נתקלים בקשיים בקבלת האובדן וחווים תחושה של חוסר עניין בחיים, כולל מחשבות וזיכרונות פולשניים לגבי המת. הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית ממשיגה סיבוכים בתהליך האבל כקשיים בארגון קוגניטיבי של מערכת היחסים הבינאישית עם המת. הקשיים מתאפיינים בתגובת הימנעות או הצפה ובתחושה מתמשכת של אובדן השליטה בחיים. הניסוח של ההתערבויות והאסטרטגיות הקוגניטיביות מכוונת אם כן לאפשר תגובה מסתגלת לחיים בלי הנוכחות הפיזית של המת, בעזרת מסגרת ההתייחסות של המודל הדו מסלולי לאובדן ולשכול.
מודל הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מייחס לקוגניציה תפקיד מרכזי שבו מודגשים שני אלמנטים: השליטה העצמית על המחשבות, וההתמקדות בנקודות הבחירה שיש לאָבֶל לאחר האובדן, שלגביו אין לו בחירה או שליטה. ככלל, התפיסה הקוגניטיבית-התנהגותית עוסקת ביחסי הגומלין שבין המחשבות, הרגשות וההתנהגויות של האדם. לפיכך, התנהגות בלתי מסתגלת לאחר אובדן, המבטאת אבל מורכב, נובעת מנקודת מבט זו מהתעסקות-יתר, קוגניטיבית ורגשית, המכוונת כלפי המת ואופיינית למסלול II. המודל הקוגניטיבי-התנהגותי (בעיקר מודל אמ"ת), מתייחס לנטייה המולדת של אנשים לחשוב בצורה לא רציונאלית, בעיקר במצבי משבר כגון אובדן. צורה זו יכולה להתבטא למשל במחשבות הנוגעות למידת האחריות והשליטה שהייתה לאבל על מותו של היקר לו וליכולתו למנוע את המוות. מחקרים מאששים את ההנחה שתפיסות לא רציונאליות מתגברות כתוצאה ממצבי דחק, ושלאחר אובדן מתרחשים שינויים קוגניטיביים. תהליך האבל המסתגל מן הפרספקטיבה הקוגניטיבית הוא אם כן היכולת לסגל (לשנות) את המחשבות למצב החדש בחיים; קשיים בכך מציינים קיבעון של חשיבה לא רציונאלית, המגבירה את המצוקה הרגשית ואת הסיכון לסיבוכים באבל.
המודל הדו מסלולי מאפשר להבין את העיסוק בנפטר ובקשר עמו כחלק קריטי בתהליך האבל. הכאב שנלווה למגע עם זיכרונות ומחשבות על המת נתפס לפיכך כאספקט תקין ואף הכרחי בתהליך האבל. כאב בעקבות אובדן הוא בלתי נמנע, המחשבה על ההתנסות בכאב גורמת לעיתים קרובות למצוקה ואנשים נוטים למצוא דרכים לעקוף אותו או להימנע ממנו. במונחים של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הרי שהיחס שלנו אל הכאב עשוי להוות הפרעה בפני עצמה. הדרך הדיספוקנציונלית בה אנשים נוטים להבין כאב, ההערכה שהרגש (הכאב) קשה מידי או שלא ניתן לעמוד בו, היא בפני עצמה חלק מהקושי, מכיוון שהיא יוצרת סימפטום משני של הכאב; חרדה באשר לעצם קיומו. תבנית זו יוצרת מצוקה מעגלית, אשר מגבירה כל העת את המצוקה. במקרים אלו יש צורך בטיפול שיאפשר הכרה בכך שהכאב הוא חלק אנושי ונורמאלי מתהליך האבל. גם אם המטרה היא ללמוד דרכים פונקציונליות להתמודדות עמו או לניהולו כחלק מההסתגלות, הרי שחלק מן הלימוד הוא הקבלה של הכאב כחלק תקין בתהליך והפסקת ההימנעות ממנו. לולא כן, עלולה להיווצר מצוקה מעגלית שבה התבנית הדיספונקציונלית מגבירה את המצוקה. נקודה זו מעניינת במיוחד כשהיא חוברת להבנות שנוסחו בפרק הדינמי באשר למרחבי המעבר וליכולת לשהות באזורים עמומים וכואבים; לשהות בהם ולעמוד בכך, מבלי שהערעור בפני עצמו יהיה מערער.
שכול, חברה ותרבות
הפרקים הבאים, שהסקירה הנוכחית הייתה צרה מלהכניס אותם בשעריה, נוגעים למעגלים הרבים בשכול ולסוגיות הרבות והמורכבות במפגש של החברה הישראלית עם אובדן ואבל. בין הנושאים בולט פרק מעניין הנוגע לשואה כטראומת יסוד בחברה הישראלית. מנקודת מבט זו השואה היא אובדן שלא יכול היה להיות מעובד שנים ארוכות וכך הפך למעשה לאבל מורכב. פרק נוסף נוגע לאובדן ושכול בקרב מוסלמים בישראל, ומאפשר מבט אל מנהגי אבל וטקסי לוויה בקבוצות שונות בישראל. אלו הם פרקים חשובים וטוב עשו הכותבים שהקדישו מקום רב לדיון ברב תרבותית בחברה הישראלית. שכול ואובדן הם חלק מחיי כולנו כבני אנוש, וחשוב שנכיר את עצמנו ואת הזולת בהסתכלות שמכבדת את השונות.
אסיים בציטוט מהשער הרביעי בו נפרסות סוגיות של אובדן ואבל בישראל. בחלקו הראשון סוקרים הכותבים את האובדן והאבל במסורת היהודית תוך שהם מתכתבים עם אבלים מאנשי הרוח. הקטע קורע הלב לקוח מתוך איגרת של הרמב"ם, שבה הוא מתאר את אבלו הכבד לאחר טביעת אחיו האהוב:
"...ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נוכרייה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, ייהפך עלי לבי וייעור יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החכמות שאַשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעיני."
(אגרות הרמב"ם, לרבי יפת בן רבי אליהו הדיין).
מקורות
רובין, ש', מלקינסון, ר', ויצטום, א' (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול - תיאוריה וטיפול. חיפה: פרדס הוצאה לאור והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. London: Routledge
