על חודו החותך של הקול ועל הימשכו
סקירת יום עיון עם הפסיכואנליטיקאית סוזנה מייאלו
מאת אפרת אבן צור
יום העיון "טראומה בראשית החיים – על טראומות בהיריון וסביב הלידה, ורישומן בנפש" נערך ב-15.2.2016 בקיבוץ עין החורש, בארגון התחנה הפסיכולוגית גבעת חיים.
החוויה הזאת, שיום רגיל יכול סתם כך להתחיל בה: להיכנס אל תוך האוטו ביום חורף חמים ומואר לנהיגה ארוכה יחסית, ולזכות לקבלת פנים עוטפת ומשמחת בדמות שיר אהוב שמתנגן לו ברדיו מיד עם ההתנעה, שאחריו עוד שיר קצבי שמזמין להתנועע לאורך הנסיעה, ועוד אחד מוכר שכיף לשיר בדרך לצליליו. חוויה פשוטה כזאת, עם האיזון העדין שהיא נושאת בחובה בין רגיעה לעוררות, היתה אולי נשכחת בשטף היום-יום אלמלא התרחשה לה דווקא בדרך אל יום העיון בהשתתפות הפסיכואנליטיקאית סוזנה מייאלו, שאורגן על-ידי התחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים. רעיונותיה הנודעים של מייאלו על החוויות השמיעתיות והקצביות של עוברים ותינוקות רכים ביחסים עם אימהותיהם ועל ערכה התרפויטי של המחשבה עליהן השרו על יום העיון תחושה מיוחדת וחידדו את הקשב להיבטים האודיטוריים והרתמיים של החוויה באולם, של המתרחש בחדרי הטיפול – ובמציאות החיים בכלל.
את נושא יום העיון, שעסק ברישומן הנפשי של טראומות שנחוו לפני הלידה ובראשית החיים, הציגה עם פתיחת היום הפסיכולוגית הקלינית עדי אלפא, מנהלת התחנה. היא ציינה, בין השאר, שכיום ידועות ההשפעות המזיקות של דחק בהיריון והזכירה כמה דוגמאות שהמחישו כיצד המשגה של חוויות טרום-מילוליות מתקופת העוברות והינקות המוקדמת כטראומה יכולות לשרת את החשיבה הטיפולית.
כבר בשלב זה התעוררה תשומת לבי לרובד הצלילי של החוויה, כשמחשבותיי ריחפו להן לדמיין את תחושותיה של מייאלו המאזינה לשפה שאינה שולטת בה (למיטב הבנתי). תחילה דמיינתי הקשבה סקרנית לַעירוב בין מקצב מוכר יחסית של דיבור לבין קולות לא מוכרים; אך בהמשך דימיתי גם משהו מטריד בעמדת הזרות המתמשכת הזאת, וקיוויתי ביני לביני שהמארגנות דאגו לרכך את חוסר ההתאמה ולספק לאורחת הכבוד תרגום. תחושת הרווחה עם הגילוי שכך כנראה נעשה התעצמה עוד יותר כאשר מייאלו הוזמנה לשאת את הרצאתה שלה באנגלית, והתברר שעל מנת להקל על המאזינים הודפס בחוברת יום העיון לא רק תמליל ההרצאה אלא גם תרגומו לעברית. ההחזקה בדמות ליווי כתוב סייעה כנראה לרבים לעקוב אחר קולה של מייאלו, כפי שהשתקף ברחשי הדפדוף המתוזמנים שנשמעו לאורך ההרצאה.
האפשרות להישען על אמצעי התמיכה שסיפקו המארגנות היתה חשובה במיוחד לנוכח החומרים טורדי המנוחה שנידונו בהרצאה. אמנם, מייאלו פתחה בתיאור החוויה ההתפתחותית הנורמלית בשלבים שלפני הלידה, שבהם פוגש העובר אובייקט (או ליתר דיוק פרוטו-אובייקט) מכיל בעל מקצב, התנגנות ונוכחות מגעית המספקים לו חוויית רציפות, מרחב, גבול ותמיכה – לכולם תפקיד חשוב בגיבוש הראשוני של החיים המנטליים. אולם עיקר דבריה הוקדשו להיבטים הפחות נעימים שיכולים להיות למיכל הרחמי, שעלול להפוך לרודפני עבור העובר שבתוכו כאשר חוויות פסיכו-פיזיות קשות של האם מצליחות לחדור את החיץ שנועד להגן על היצור חסר האונים.
באופן ממש לא מטאפורי, צליל סירנה צורמני נישא באולם כאשר מייאלו פנתה לדבר על מצב החירום המנטלי המלווה לידה טרם זמנה, כאשר הרחם כמו מגַרש מקרבו את הפג מבלי שזה זכה להישען די זמן על הדפנות התומכים. האזעקה הפעם היתה רק לשם תרגול ילדי הגנים ובתי הספר, אבל היא הזכירה ליושבות והיושבים באולם שאנו חיים במקום בו הטראומות אולי עלולות להתחיל ברחם ובלידה – אבל בוודאי אינן מסתיימות שם. מייאלו בכל אופן המשיכה ותיארה מקרים מרתקים של מטופלים ילדים שזכו בטיפול לאפשרות לעבד חוויות של אימה חסרת שם.
כך, צרחותיו המיואשות והמחרידות שהשמיע ילד בן 8 בעת מפגשי הטיפול בו הובנו בהדרגה על-ידי המטפל כקשורות לתחושות מצוקה חודרניות שחווה כאשר נולד טרם זמנו, לפני שהספיק להשלים את פיתוחם של מסננים מנטליים שיגנו עליו מפני חוויות שמעיתיות פולשניות. כפג היה כה חסר אונים וחלש עד כי לא יכל להפיק צעקות ובכי שיתנו ביטוי למצוקתו. הבנת הצרחות כמעין "השלכה קולית" סייעה להבין את התוקפנות – שהיתה עד אז הרסנית וחסרת פשר – כניסיון לרוקן חוויות רודפניות. מתן המשמעות היה התחלת תהליך של תיקון בתוך מערכת היחסים הטיפולית, שהתבטא גם בהתקדמות משמעותית מחוץ לחדר.
במקרה נוסף שהוצג, מייאלו תיארה כיצד מידע על ריבוי הפלות של אם ועל נטייה פיזית של גופה להתקיף את העוברים המנסים לצמוח בתוכו סייע לה להבין את שורשי חוויותיה של בתה היחידה – ילדה בעלת אוטיזם חמור, שהייתה מוצפת במה שנראה כחרדת כיליון עוצמתית. בעקבות טסטין, מייאלו שואלת האם אין להבין אוטיזם לאחר היריון מסובך כמעין שריון מסיבי, אמצעי נואש של הכלה עצמית בהעדר חוויה של מיכל רחמי מחזיק דיו. יש לציין שהקשר שמייאלו מציעה בין מצוקות של האם לבין הטראומות שחווה ילדתה (והפתולוגיות שבצדן) כולל יחסי גומלין מורכבים בין גורמים מרובים: מוקדם יותר בדבריה היא העלתה את ההשערה כי כבר בהיותן ברחם, עובריות מפעילות "מסננים" והגנות ראשוניות (המקבילות לתפקיד הפיזי של השִלייה), וכי הבדלים בין-אישיים ביכולות פרוטו-מנטליות אלה משפיעים על היכולת להתגונן מפני השפעתם של מצבים פסיכו-פיזיים מסַכּנים שמקורם באם. נהוג אגב להשתמש בהקשר זה בביטוי "הבדלים מולדים", ומעניין לשים לב שעל אף שמדובר בהבדלים שרירים וקיימים, מבחינה טכנית כאן הם (עדיין) לא מולדים, בהתקיימם עוד לפני הלידה.
אחרי מייאלו נשאה את דבריה הפסיכואנליטיקאית נעמה קינן, שתחת הכותרת היפה "הצלילים הראשונים של המחשבות" החלה בסקירה בהירה ומלמדת על המושגים המרכזיים בהגותה של מייאלו, ובראשם המושג "אובייקט-צליל" (Sound object). לאורך הרצאתה התברר כי קינן מעניקה לנו השומעים הרבה יותר מאשר דיון בדברי קודמתה והערות עליהם, שכן היא ערכה חיבורים מעשירים לרעיונות הלקוחים מכתיבתם של אנזייה, אוגדן, גרין, מלצר וכמובן ביון; מעבר לכך, היא תרמה פיתוחים מקוריים משלה והציגה בקצרה מקרים מהקליניקה שהפכו את הרעיונות לחיים במיוחד.
הצליל יכול להיחשב כאובייקט עבור העובר, הסבירה קינן, מכיוון שלפחות בחלקו הוא מגיע מבחוץ, מִפְּעימות הגוף האמהי החי. היא ציינה שני היבטים של חוויית המקצב, שהפנמתם כבר ברחם תורמת לנביטת היסודות הראשוניים ביותר של הנפש: מצד אחד, הישנותן הסדירה של הפעימות מייצרת חוויית נוכחות מתמשכת על פני רצף הזמן, כמעין צורה מארגנת ראשונית; מצד שני, ההפוגות והמרווחים שבין הפעימות מולידים חוויית העדר ומרווח. הוגים פסיכואנליטיים לא מעטים, מפרויד דרך ויניקוט ולאקאן ועד רבות ורבים אחרים, הראו בכתיבתם איך יסודות בסיסיים ביותר של החשיבה והמשמעות – חזרה והבדל, נוכחות והיעדרות – מתגבשים מתוך חוויות ינקותיות של מיזוג והיפרדות. אולם בעקבות מייאלו, קינן מציעה כי השורשים לכך טמונים עוד לפני הלידה, כאשר שילוב של התנסויות צליליות, תנועתיות ומגעיות ברחם מייצר חליפות הן חוויה נטולת הבחנות של going on being והן חוויה אינטגרטיבית תחומה וממוקדת.
מקור נוסף של אובייקט הצליל הוא קולה הנשמע של האם, המגלם בתוכו בה בעת את הזר והמוכר. קולה של אימא הוא קול מוכר עבור העובר: כבר בחודש הרביעי ברחם הוא מסוגל להבחין בין קולה לבין צלילים אחרים, כפי שהראו מחקרים. אך בקול האם יש גם דבר מה אחר, בלתי נשלט, שכן לעובר אין השפעה על הכמות והאיכות של נוכחותו, על הופעתו והיעלמותו ללא הכנה לעתים. ביחס להיעלמות, קינן הצביעה על האופן שבו דווקא חוויות הריק וההעדר עשויות להעניק למיינד המתפתחת של העובר מרחב המאפשר הנצה של ייצוגים – בדיוק מפני שהן כמו מזמינות אותו למלא את החלל בתוכן מנטלי משלו. בכך, הן מסייעות לבנייתה של תשתית ראשונית ליכולת ההסמלה, החשובה כל-כך לנפש בהמשך.
דבריה של קינן לקראת סוף ההרצאה הוקדשו להמחשה של הרחבת רעיונות אלה אל התקופה שלאחר הלידה. בתקופה זאת מאבדת התינוקת את המעטפת הצלילית שבתוכה התהוותה, אך זוכה (במקרה הטוב דיו) לא רק באמבט צלילי וקצבי מסוג חדש האופף אותה, אלא גם ביכולת ההולכת וגוברת לשלוט על קולה שלה, להפיק צלילים ואף לחלץ תגובות מהסביבה. לפי קינן ובעקבות מייאלו, ההבעות הצליליות של התינוקת הן ביטוי לחוויית עצמיות ראשונית, המגלמת בה בעת את נפרדותה (ולו באופן הפיזי ביותר, בהפעילה לראשונה באופן עצמאי את מערכת הנשימה שלה, הנדרשת לשם השמעת קול), וכן את הקשר שלה עם הנוכחות האחדותית שבתוכה התפתחה ושאת קולה הפנימה.
ההרצאה הסתיימה בתיאור מקרה של מטופלת שהחלה את חייה באווירה נוקשה של חינוך קיבוצי משותף, ובצרחות המשוועות לטיפול אמהי, ללא מענה. המקרה סיפק לקינן הזדמנות להבחין בין סוגי צווחות שונות שהופיעו גם במקרים שהזכירה מייאלו: צווחות המבטאות כאב, ייאוש וזעם, וצווחות המבטאות התעקשות נחרצת להתקיים, להיות. דרך הדוגמא ניתנה המחשה מצמררת למקרים שבהם אובייקט הצליל זקוק לשיקום, והצווחות המקפיאות להפשרה. לא פחות מכך, הבחירה של קינן בדוגמא מבית-ילדים התכתבה באופן עוצמתי עם הסביבה הקיבוצית בה נערך יום העיון. נדמה היה לי שמחיאות הכפיים החמות שנשמעו באולם בתום דבריה ביטאו אולי הזדהות והתרגשות של בוגרי ובוגרות הקיבוצים שנכחו בו.
חלקו השני של יום העיון הוקדש להצגת מקרים טיפוליים ולדיון בהם. את המקרים הציגו שתי מטפלות מרשימות מהתחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים: יעל הראל, מטפלת בתנועה ואנליטיקאית ביואנרגטית (תחום ששורשיו בויליאם רייך – פסיכואנליטיקאי מתלמידיו של פרויד, ומתאפיין בתשומת לב רבה להיבטים גופנפשיים בטיפול), וגלית בר-אור, פסיכולוגית קלינית וחינוכית. את הדיון במקרים הציגו הפסיכואנליטיקאית מיכל עוזיאל, ומייאלו עצמה.
יעל הראל הוסיפה לצלילי יום העיון רובד ויזואלי, כאשר שיבצה בהרצאה דימויים עוצמתיים מהעולם התרבותי שהמחישו חוויות ופנטזיות של הורים וילדים: מאזכור של הופעות עוברים כיצורים זרים ופולשניים בסרטי מדע מדיוני וסרטי אימה, ועד הצגה של ציורים מיוחדים ומלאי כאב של פרידה קאלו. היא התעכבה על חוויית גילוי ההיריון, שאותה תיארה כחוויה של מרווח בין היכרות של האם עם עצמה ועם גופה לבין המפגש עם הבלתי ידוע, עם החיים החדשים המתרחשים וצומחים בבטנה שעוד נועדו להתגלות. חוויה של היכרות וזרות עלתה גם מהשימוש של הראל במושגים מעולם האנליזה הביו-אנרגטית, שיש להם שורשים ועקרונות דומים לרעיונות הפסיכואנליטיים המוכרים יותר, ובה בעת הם שונים, אולי אף זרים במקצת, ובעלי תרומה וייחודיות משל עצמם.
הדוגמא הקלינית המרכזית שהציגה הובאה גם היא באמצעים חזותיים, כשהיא נעזרה בקטעי וידאו שצולמו במהלך טיפול עם ילד בן 7, שסביב לידתו היה נתון בסכנה שהציפה את אמו בחרדות. חוויית הצפייה במקטעי הטיפול החתוכים בעריכה העבירה באופן מוחשי את תחושת הקטיעות ועצירת התנועה שעליה סיפרה הראל במילותיה, ואת האתגר שמוצב בפני מי שנדרשת להכיל קטיעות כזאת. החיבור בין התוכן המילולי של הדברים לרובד החזותי והקצבי שלהם הדהד את ההצעה של נעמה קינן מהחלק הראשון של יום העיון להתבונן בהיבט הצורני של הסיטואציה הטיפולית לא פחות מאשר בתוכן המילולי.
הטיפול עצמו הדגים הזמנה של המטופל לתהליך רגרסיבי שבו מתאפשר לו לא רק עיבוד אלא אף מעין שחזור תחושתי של החוויה הטראומתית מתקופה העוברות והלידה – בדומה במקצת להתערבויות שהציגה מייאלו בהרצאתה שלה. בדיון של מיכל עוזיאלי התבהר כי הדיון על טראומות בראשית החיים נטוע ברעיונותיהם כבדי המשקל של פסיכואנליטיקאים כפרנצי וויניקוט, שלדבריה של עוזיאלי "מטילים את מלוא כובד האחריות על הסביבה". תפיסה כזאת אכן מאירה את הפנייה לטכניקות של שחזור חוויות ילדות (במקרה הנוכחי, ילדות מוקדמת במיוחד, ואף קדם-ילדות) – טכניקות שעמדו במרכז מחלוקות מתמשכות בפסיכואנליזה, בניסיון של מטפלים לברר את שיווי המשקל הרצוי בין תשומת לב לחוויות מהמציאות החיצונית לבין חוויות מהמציאות הפנימית ועולם הפנטזיה.
את המושב האחרון ביום העיון, עם הדוגמא הקלינית של גלית בר-אור וההדרכה של מייאלו שהייתה שזורה בו, נאלצתי בצער רב להפסיד ולכן אספר עליו דרך עדות שמיעה מכלי שני. בר-אור הציגה טיפול לא פשוט בילד מוצף וכאוטי, לעתים עד כדי פירוק כמעט, שנולד כפג לאם שעוד לפני לידתו השליכה עליו חוויות לא מעובדות מהקשר הסבוך שלה עם הוריה. נשמע שהמקרה שחתם את יום העיון התקשר מאוד לתכניו והמשיך להדגים את הרעיונות שהושמעו במהלכו – מהביטויים של העברה בין-דורית רדיואקטיבית כבר בחיים התוך-רחמיים, ועד האפשרות של שחזור ועיבוד חוויית קשות של היריון, לידה ופגוּת בתוך חדר הטיפול.
מי שנאלץ כמוני לעזוב בטרם עת הפסיד את המבט המרענן של מייאלו, שדווקא אל מול התכנים הקשים הציעה להתבונן על הכוחות והחלקים הבריאים של המטופל שמצבו לפרקים היה כה חמור. את עיקר תשומת הלב מייאלו הפנתה אל החיפוש העיקש של הילד, שנולד טרם זמנו והחל את חייו תחת התקפות ממגוון סוגים, אחר מיכל מיטיב שבתוכו יוכל לגדול – חיפוש שניתן לו מקום בתוך הקשר הטיפולי.
*
הקטיעה שעבורי סיימה את חוויית היום החזירה אותי לקטיעות שעמדו במרכזו, ובראשן הסזורה, שבמילותיו של פרויד היא הקו המפריד והמקף המחבר ש"בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת". בעקבות פרויד, ביון במאמרו המפורסם "סזורה" הצביע דווקא על ההמשכיות והרצף שיכולים להיות דווקא במקום שנראה כמנותק באמצעות חתך חד. הרצף שיכול להיות טמון בסזורה מושווה לרצף של יצירה מוזיקלית המורכב לא רק מהצלילים בתוכה, אלא גם מהמרווחים והקטיעות שביניהם. יום העיון עם סוזנה מייאלו היה גדוש בצלילים ומרווחים, בפעימות ובדממות החרישיות שעוקבות אחריהן וקודמות להן. הוא גם הזכיר כי המודעות להמשכיות הזאת יכולה להעלות את ערנותנו כמטפלים להמשכיותן ועיקשותן של טראומות נפשיות מן החיים שלפני החיים ושמיד בראשיתם. לבסוף, הוא הנכיח את האפשרות התרפויטית לתת קול לצרחות שהושתקו ולהכיל את הזעקות שמקורן לעתים מוקדם כל-כך; ואם לשוב למילותיו של פרויד - מוקדם "יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין".
