כולם אוהבים את אלזה
מאת גבי מנדלסון
בפורים האחרון לקחתי את הילדה שלי לגן, ושם ראיתי דבר שהפתיע ולא הפתיע אותי בעת ובעונה אחת. כל הבנות בגן היו מחופשות לדמויות מהסרטים של דיסני, ולמעט כמה סינדרלות ויפהפיות נרדמות, כ-80% מן הבנות היו מחופשות לנסיכה אלזה משובר הקופות של דיסני 'לשבור את הקרח'. זה לא הפתיע אותי, כי שמתי לב להצלחה הכבירה של הסרט בקרב הילדות הקטנות שאני מכיר, ובכלל זה הילדה שלי. גם בקרב רוב החברות שלה נחל הסרט הצלחה מסחררת, ואפילו מבקרי קולנוע לילדים היללו אותו, בייחוד בהקשר של האלמנטים הפמיניסטיים שבו, וביחס לדמותה של אלזה. כך, למשל, בקהילה הלהט"בית זכה שירה של אלזה, ‘let it go’, לפרשנות מחודשת כאקט של יציאה מן הארון.
שיטוט זריז באינטרנט גילה לי כמה עובדות מדהימות בנוגע להצלחה האדירה של הסרט ושל דמותה של אלזה: זהו הסרט המצויר המצליח ביותר בכל הזמנים במונחים של מכירות. הוא במקום השביעי מבין הסרטים שוברי הקופות בכל הזמנים (!!) ועקף בקלות שוברי קופות כמו 'שר הטבעות', 'הארי פוטר' ו'מלחמת הכוכבים'. מבין כל הסרטים שנעשו עליהם חיפושים באינטרנט, שם הסרט 'לשבור את הקרח' הוא החיפוש הנפוץ ביותר לשנים 2014-2013. בארצות הברית ובאנגליה נרשמה היסטריה סביב הסרט מצד הילדים והילדות, והתראיינו כמה ידוענים שהתלוננו על ה'אלזה-מאניה' של ילדותיהם.
בארץ ישנה הפרסומת המצחיקה של יובל סמו, המגלם אב שמקניט את ילדיו על ההערצה הטרחנית שלהם לאלזה, אך בהמשך הוא נראה כשהוא לבוש בבגדיה של אלזה ורוקד את שיר הנושא שידובר בו בהרחבה להלן. גם יוצרי הסרט עצמם הופתעו מההצלחה הפנומנלית, וסיפרו שבשלב מסוים הם התחילו להתנצל בפני הורים על הצלחת הסרט והשפעותיו הטרחניות על ילדיהם. בשנים הללו נרשמה עלייה משמעותית ביותר באחוז התינוקות שנקראו 'אלזה', אך לא נרשמה עלייה מקבילה באחוז התינוקות שנקראו אנה. גם נתוני מכירות המרצ'נדייז של אלזה (למשל תחופשות אלזה, בובות אלזה וכדומה) עולים כמה מונים על אלה של אנה.
ההזדהות של הבנות הקטנות עם אלזה מפתיעה אותי, לאור הקווים הייחודיים של הדמות הזו בסרט, כפי שאסביר מיד, בייחוד לנוכח ההשוואה המתבקשת בינה לבין אחותה, אנה. מצאתי את עצמי תמה לנוכח ההזדהות הזו, ומנסה לתהות על קנקנה. כששאלתי את הילדות הקטנות בסביבה הקרובה שלי, הן אמרו את דעתן הנחרצת: 'אלזה ולא אנה'. הן לא השתכנעו מהסברים מחוכמים ונותרו עיקשות בדעתן. כששאלתי מה יש בה, באלזה הזו, השיבה לי בתי בפשטות: 'יש לה כוחות קרח ולאנה אין'. הרשימה הזו היא תוצאת הניסיון שלי לפענח את חידת הצלחתה הכבירה של אלזה.
אולי השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מה מקור התמיהה. מדובר בנסיכה יפה, בלונדינית, חזקה, בעלת כוחות קרח מיוחדים – למה לא להעריץ אותה? ובכן, על כך אענה בטיעון הבא: בסרט 'לשבור את הקרח' מופיעות שתי גיבורות מרכזיות. האחת מונעת מתוך כל הסגולות האנושיות הטובות: היא מלאת חיים, פועלת מתוך תשוקה ואהבה לאנשים שיקרים לה, אמיצה ונחושה. והיא מצליחה – אחרי תהפוכות רבות – להציל את אחותה, לכבוש את לבו של בחיר לבה, ולהציל את הממלכה שלה מאסון. העמדה שלה לאורך כל הסרט היא של אחריות ונטילת גורלה בידיה. בעיניי מדובר בגיבורה אמיתית שנאבקת בקשיי החיים על אהבה, על משפחה ועל טובת הכלל, ומצליחה בכל האתגרים הקשים הללו, תוך כדי כך שהיא מסכנת את חייה שוב ושוב (היא כנראה מקבלת צל"ש מאלוהי הגורלות). זוהי כמובן אנה. לעומתה מופיעה אלזה, שהעמדה שלה מתחילת הסרט ועד תומו היא מופת של פסיכופתולוגיה נרקיסיסיטית במלוא הדרה. היא מטילה הרס וחורבן סביבה, מתנכרת לכל מי שסביבה, כולל לאלה שדואגים לה ומנסים לסייע לה. היא מדוכאת רוב הזמן, אין לה שום מטרות ממשיות שמניעות אותה, היא אינה מגלה אכפתיות כלפי מישהו, והיא לא מצליחה לאורך הסרט להשיג שום דבר בכוחות עצמה.
התעלול של דיסני
כדאי לומר כמה מילים על הסרט. הסרט 'לשבור את הקרח' הוא עיבוד חופשי של דיסני לאגדה ידועה למדיי של הנס כריסטיאן אנדרסן בשם 'מלכת השלג'. אולפני דיסני החלו לעבוד כבר בשנות הארבעים (!) על ניסיון לעבד את האגדה הזו לסרט, אך המשימה נכשלה כמה פעמים בשנים שחלפו מאז, בעיקר בשל הקושי לעבד את הדמות של מלכת הקרח לקולנוע. באגדה המקורית, מלכת הקרח חוטפת נער בשם קאי לארמון קרח מרוחק, וגיבורת הסיפור, גרדה, נאבקת להצילו עד לסוף הטוב. הרעיון של הסרט 'לשבור את הקרח', בניגוד לניסיונות העיבוד הקודמים שנכשלו, הוא להפוך את מלכת השלג הרעה מהאגדה המקורית, לדמות אנושית שניתן להזדהות עימה – אלזה. הדבר הושג על ידי תעלול נרטיבי: הסרט מאחד בין דמויותיהן של החוטפת (מלכת הקרח) והנחטף (קאי) באגדה המקורית לדמות אחת – אלזה. מרגע שהפכה לקורבן של עצמה, היא אינה נתפסת רק כדמות רעה, ואפשר לרחוש כלפיה רגשי אמפתיה. גיבורת האגדה המקורית, גרדה, שנקראת בסרט אנה, נותרה פחות או יותר בעינה.
הסרט 'לשבור את הקרח' מגולל את סיפורן של שתי אחיות, נסיכות, שאחת מהן – אלזה – זכתה ב'כוחות קרח' קסומים: היא יכולה ליצור בידיה כפור בצורות שונות, שיכול לשמש למטרות טובות (כמו משחק ויצירה), אך גם באופן מסוכן (למשל היא יכולה להעיף חזיזי קרח על אנשים). בתקופת הילדות, אלזה פוגעת באחותה בטעות, וכמעט הורגת אותה. טרול חכם שמרפא את אחותה מזהיר אותה שעליה לשלוט בכוחות המיוחדים שלה כדי לא לפגוע באחרים. אבי הבנות דורש מאלזה להסתיר את כוחותיה המסוכנים ולשלוט בהם, וכתוצאה מכך היא מפתחת מעין דיכאון: היא מסתגרת במשך שנות ילדותה בחדרה, אינה באה במגע עם איש ואף דוחה את מאמצי ההתקרבות של אחותה אנה. מאוחר יותר, מתים הוריהן של הבנות, ואלזה הופכת למלכה. בשלב זה אין לה ברירה אלא להיראות בפומבי בטקס ההכתרה.
באותו היום אנה, ששבעה מחיי הבדידות שנגזרו עליה בחברת אחותה המסתגרת, פוגשת את נסיך חלומותיה, מתאהבת בו ומבקשת את ברכתה של אחותה המלכה. אלזה אינה מוכנה לברך את אחותה, ואז, במהלך חילופי הדברים הכעוסים ביניהן, היא מתקיפה (בטעות) את אחותה ואת כמה מאנשי המשמר בחזיזי קרח, דבר שחושף את יכולותיה לעיני הנתינים שמאוימים ממנה כמובן. לפני שמישהו מספיק לומר משהו, היא בורחת להרים ומקימה לעצמה ארמון שלג שבו היא יכולה לנהוג כרצונה ולהשתעשע ביכולותיה המיוחדות. אגב כך, היא מזמנת סופה הרסנית שפוגעת בממלכה ומטילה עליה מעין חורף קפוא שלא חולף. הסצנה שבה אלזה מגיעה להרים מלווה בשיר ‘let it go’, שבו היא חוגגת את החופש להיות מי שהיא, ואינה צריכה להעמיד פנים עוד – שיר שזכה בתשבחות רבות ואף באוסקר.
במובנים רבים זוהי נקודת השיא של הסרט, וגם האקט האמיץ היחיד של אלזה במהלכו. רגע השחרור של אלזה הוא רגע משבר לממלכה – אין מלך, ויש סופה שמשתוללת. מי שמחליט להציל את המצב זו אנה – היא יוצאת למשימה להשיב את אלזה לממלכה ולהפסיק את הסופה. היא יוצאת לדבר אל לבה של אחותה, ונתקלת בהתנכרות מצדה. אלזה משלחת כנגדה מעין ענק שלג מפחיד שפוגע בה, ולמעשה עתה חייה שוב בסכנה (שוב בגלל אחותה אלזה...). אנה וחבר שהיא פוגשת במהלך ההרפתקאות שלה – קריסטוף, מבקשים את עזרתו של הטרול החכם, שאומר שרק מעשה של אהבת אמת ירפא את הפצע בגופה של אנה. לכן אנה חוזרת לארמון לבקש את אהבתו של בן זוגה הנסיך הנס, שמתגלה כרשע ברגע האחרון, מתנכר אליה ומותיר אותה גוססת.
בינתיים, אלזה נתפסת על ידי אנשי המשמר ומבינה כמה נזק היא גרמה בממלכה ולאחותה. היא בורחת מכלאה ומנסה לחפש את אחותה. הנסיך הנס יוצא לחסל את אלזה, מוצא אותה חסרת אונים ומבולבלת בשלג, ומניף את חרבו כדי להרוג אותה, אך ברגע האחרון אנה חוסמת אותו בגופה ובכך מצילה את אלזה. בנקודה זו של הסרט, נראה כאילו אנה עומדת למות מן הפצעים שאלזה גרמה לה, אך קורה דבר מפתיע: אקט הגבורה של אנה – מעשה של אהבת אמת כלפי אחותה – מציל אותה עצמה, והיא מחלימה בנס, בהתאם לנבואתו של הטרול. בסוף הסרט אנה נישאת לקריסטוף, ואלזה חוזרת להיות מלכת ארנדל, הפעם מלכה רחומה וטובה. הנסיך הנס מגורש בבושת פנים מן הממלכה.
הנרקיסיזם של אלזה
ניתן לראות מן התקציר שלעיל, כמה אלזה מתוארת בסרט כדמות אבודה, שאין לה שום כיוון בחייה ושאינה מצליחה להשיג דבר. בדרך כלל כאשר פוגשים אנשים כאלה בחיי היום-יום, נהוג לחשוב שהדימוי העצמי שלהם נמוך, או שהם אינם מאמינים בעצמם. אבל נראה שבמקרה של אלזה, ההפך הוא הנכון. אלזה נולדה כנסיכה, יורשת עצר, יפה ונערצת, ואם כל זה לא מספיק – יש לה כוחות קסם מיוחדים. ניתן להוסיף ולומר שאלזה היא קצת כל יכולה: ברצותה היא משחררת חזיזי קרח חסלניים על אויביה, וברצותה יוצרת שעשועי קרח מענגים. אבל מתברר שאין לה שליטה מלאה על הכוחות שלה. היא מגלה שכוחות הקרח שלה עלולים להיות קטלניים כאשר היא פוגעת באחותה. היא מגיבה בעוצמה רבה לאירוע הזה, והדבר מביא אותה להסתגרות מוחלטת ולנסיגה מהחיים. מצד אחד, קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי התגובה הדיכאונית של אלזה. מצד אחר, בולטת העובדה שהיא איננה מצליחה להתגבר על המשבר הזה, והנסיגה שלה מהחיים נותרת טוטלית.
מנקודה זו, אלזה מפתחת עמדה של דחייה ביחס לחיים החברתיים. היא אינה מוכנה לחדש את הקשר עם אחותה אנה. היא אינה מגלה כל עניין בבני אדם אחרים, או במטרות חברתיות כלשהן, אף שמדובר במלכת ארנדל. מרגע שנחשפים כוחותיה המיוחדים היא בורחת להרים, ושם היא מקימה לה מעין ארמון מבודד לחלוטין, שממנו היא מפגיזה את הממלכה בכפור. לאורך כל הסרט היא אינה יוצרת שום קשר עם גבר, בניגוד לאחותה הפלרטטנית שיש לה שתי פרשיות אהבה. ארשה לעצמי לומר, שבמונחים של ליבידו, היא אינה מושקעת בשום דבר מלבדה עצמה, ומכאן העמדה הנרקיסיסטית שלה. העונג היחיד שהיא מפיקה לאורך הסרט הוא מתעלולי הקרח שאותם היא עושה בבדידות מוחלטת בארמון השלג שלה.
הנרקיסיזם של אלזה בולט עוד יותר כאשר משווים את דמותה לזו של אחותה: ראשית, הנושא של תחושת הערך – אנה מתוארת בסרט כאישה צעירה, אמנם נסיכה, אבל בן אדם רגיל. אין לה כוחות מיוחדים והיא נאבקת בסכנות ובגורל תוך כדי שימוש במשאבים הזמינים פחות או יותר לכל אדם. לעומתה אלזה היא מלכה, ובעלת כוחות על שממקמים אותה באזור שמעל לכלל בני האדם. שנית, הנכונות לשאת כאב, פגיעות, או מועקה – אנה מוכנה לשאת מועקות ומכאובים, היא נפגעת בסרט פעמים רבות, על ידי אחותה ועל ידי הנס, אך זה לא מונע ממנה להילחם עבור הדברים שיקרים לה. לעומתה אלזה אינה מוכנה לשאת כאב. בסרט יש שני רגעים שבהם מכאיבים לה – הראשון הוא הרגע שבו פגעה באחותה ואביה דורש ממנה לשלוט בכוחותיה. השני הוא הרגע שבו נחשפים כוחות הקרח שלה, ונתיני הממלכה עומדים המומים אל מול הכוחות המסוכנים שלה. בשני הרגעים הללו, היא מגיבה באותו אופן – היא 'שוברת את הכלים', כלומר נסוגה לחלוטין מן החיים החברתיים, בפעם הראשונה במעין תגובה דיכאונית של הסתגרות בחדרה, ובפעם השנייה בנסיגה לארמון השלג. שלישית, ההבדל מבחינת ההשקעה הליבידינלית – אנה מלאת עניין ומושקעות באחרים ובממלכה, ואילו אלזה אינה מתעניינת למעשה באיש, אלא רק בכוחות הקרח שלה עצמה.
בעיניי, שלושת ההבדלים הללו אינם מקריים, אלא תלויים זה בזה ומשקפים עמדה ליבידנלית: אנה משקיעה את הליבידו שלה באחרים, ומסיבה זו הם הופכים למעניינים ולמעוררי תשוקה עבורה. זה הופך אותה לפגיעה, כיוון שהיא תלויה ביחס שיעניקו לה האחרים הללו, לטוב או לרע. אך זה גם מעניק מטרה לחייה, בכיוון של שמירה על אלה שיקרים לה. לעומתה, אלזה אינה משקיעה את הליבידו שלה באובייקטים חיצוניים. הוא כמו כלוא בתוכה ואינו מצליח לצאת. העודפות הזו נחווית כנראה דרך 'כוחות הקרח' ככוח אדיר שיש בתוכה. אבל הכוח של אלזה הוא מטעה מאוד: בפועל הוא אינו מצליח להוביל לשום מטרה של ממש. ככל הנראה הסיבה לכל זה היא אי-הנכונות של אלזה להסתכן בהשקעת הליבידו שלה החוצה. היא יודעת, שאם היא תאהב אחרים ותשקיע בהם, היא תהפוך לפגיעה, בגלל התלות בהם ובמצבם, בדיוק כשם שמי שמשקיע בעסק או בבן זוג הופך תלוי בו, ולפיכך גם פגיע.
סוד קסמה
אני מקווה שבשלב זה הקוראים והקוראות שותפים לתמיהה שלי, כיצד ייתכן שהנסיכה אלזה גרפה תהילה רבה כל כך בקרב ילדי ובעיקר ילדות העולם? (אני מתרשם שמבוגרים, לרוב, אינם שותפים להערצה לאלזה). מהו סוד קסמה המיוחד של אלזה?
תשובה פופולרית לשאלה הזו היא הפמיניזם שלה. רבים האשימו את דיסני שבמשך השנים יצר דמויות נשיות סטריאוטיפיות, כנועות ופסיביות, שכל מהותן הסתכמה בלהיות אובייקט של תשוקה עבור הגיבור הגברי. דוגמה מעולה לכך היא כמובן היפהפייה הנרדמת, שישנה במהלך רוב הסרט, עד שהנסיך מציל אותה. הגיבורות של 'לשבור את הקרח', ואלזה בפרט, אינן מופיעות בסרט בעמדה כזו. אלזה אינה מסכימה להיות מה שמצופה ממנה, יש לה כוחות קרח מסוכנים והיא אף מתקיפה באופן מאוד לא 'נשי' את ממלכת ארנדל. מאידך, גם הנסיכה אנה לא ממש נכנעת לתכתיבים, והעמדה שלה בסרט היא עמדה פעילה ואמיצה כפי שתואר לעיל.
עם זאת, אם מתבוננים בתמונה הכוללת, קשה לומר על דמותה של אלזה שהיא דמות חזקה ומודל פמיניסטי טוב: היא בסך הכול דמות די מבולבלת ואבודה, בוודאי בהשוואה לאחותה. במובן הזה ההסבר הפמיניסטי אינו מיטיב לדעתי לתפוס את הייחודיות של אלזה כדמות נערצת. זאת ועוד, אם נתבונן על הגיבורות הנשיות של דיסני בעשורים האחרונים, נמצא שהמודל של היפהפייה הנרדמת כבר מזמן עבר מן העולם. דיסני מייצר באופן שיטתי נסיכות לוחמות אמיצות כגון מרידה, מולאן, רפונזל (שאצל האחים גרים מופיעה כנסיכה פסיבית קלאסית, אבל אצל דיסני הפכה לדמות חזקה), טיאנה (הנסיכה והצפרדע), ובעיניי אפילו בת הים הקטנה של דיסני היא דמות עם הרבה כוח ואומץ (בניגוד לאגדה של אנדרסן). כלומר, השורה התחתונה היא שלדעתי קשה לראות באלזה דמות חזקה, בהשוואה לאחותה או לנסיכות דיסני של העשורים האחרונים.
אבל העובדה בעינה נותרת: אלזה היא הדמות הנערצת על הילדות הקטנות, יותר מכל נסיכה אחרת, ועם זה אי-אפשר להתווכח. מה אומרות כל הילדות הקטנות האלה בהערצתן את אלזה? מהו סוד קסמה בעיניהן? התשובה חייבת להיות טמונה ברגע השיא של הסרט – הרגע שבו היא שרה את שירה ‘let it go’.זה קורה מיד אחרי שהיא 'יצאה מהארון' וחשפה את כוחות הקרח שלה, וגם זכתה לתגובה מבוהלת ועוינת מצד נתיניה. היא בורחת להרים ושרה את השיר, שבמהלכו היא בונה ארמון שלג נהדר אך מבודד לחלוטין, ובו בזמן יוצרת את סופת השלג שפוגעת בממלכה. השיר הוא מעין תשובה לדבריו של אביה – היא מצטטת את הדרישות שלו:
Don't let them in / don't let them see / Be the good girl you always have to be / Conceal, don't feel / don't let them know - Well now they know.
ובתשובה היא אומרת – לא עוד! זהו שיר הלל לחופש שבו אלזה מחליטה 'לטרוק את הדלת' (האימאז' של טריקת הדלת מופיע אצלה שוב ושוב, וגם בסוף השיר 'לעזוב') בפני אנשי הממלכה, ולהיות מי שהיא, כלומר לממש את כוחות הקרח שלה. היא אכן בונה במהלך השיר את ארמון הקרח הנהדר שלה ואומרת שעבורה אין יותר אסור ומותר (התרגום המדויק: right and wrong), וגם אמירות כמו 'כאן אני עומדת וכאן אשאר', 'לא תראו אותי יותר בוכה'. כלומר, מה שאלזה אומרת זה שעבורה החיים החברתיים הם בלתי נסבלים, ושהיא החליטה להיפטר מכל המועקות הללו אחת ולתמיד! היא מתנערת מהדרישות של אביה, מכל המאמץ המכביד של ההסתרה של כוחות הקרח שלה, ועכשיו היא הולכת עד הסוף עם מי שהיא.
ניתן לומר שהיא מממשת פנטזיה שהרבה אנשים חולקים – להיות אותנטית לגמרי – להיות מי שהיא בלי לשקר, לזייף או לשחק משחקים. האקט הרדיקלי הזה הוא לדעתי בו בזמן המאפיין הייחודי של אלזה, וגם סיבת ההערצה האדירה כלפיה, כיוון שניתן להניח שלכולנו, ואולי במיוחד לילדות קטנות שמצפים מהן להיות 'חמודות', נמאס 'לשחק אותה'. למי מאיתנו לא מתחשק לפעמים לשבור את הכלים ולא להתפשר עוד על כלום?! לחיות חיים שאין בהם סייג של שקר, פשרה, או ריצוי? לשים פס אחד גדול על האבא הגדול שדורש מאיתנו כל מיני אי-נעימויות מעצבנות ומעיקות.
מפגש עם הרוע ועם המיניות
אבל יש ברגע הזה, שבו אלזה 'עוזבת', עוד עניין אחד חשוב, שנסתר מן העין במבט ראשון. אלזה אומרת שהיא רוצה לעזוב ולהשתחרר מן הציוויים של אביה. אבל בדרך היא מתחילה להתקיף את הממלכה כולה, ואת אחותה בפרט. הסרט מצליח להסוות את העובדה הזו, כך שבשום רגע לא נראית השנאה של אלזה במלוא כיעורה. אבל אין לטעות בעניין הזה. אף שסיבת העזיבה המוצהרת של אלזה היא שהיא אינה מוכנה להסתיר את כוחות הקרח שלה, מה שהיא עושה מרגע שהיא עוזבת הוא לא רק להסתתר בארמון – משם היא משלחת סופה הרסנית בממלכת ארנדל, ומפלצת אדירה שכמעט הורגת את אחותה. אלזה לא מסתפקת ב'לעזוב' כמו שאומר השיר. היא רוצה שתושבי ארנדל יראו וירגישו את עוצמת כוחות הקרח שלה על בשרם. הסרט מציג את אלזה כדמות שיש בה רוע, אבל הרוע שלה מוצג דרך עדשת מצלמה מאוד רכה ועדינה.
אנחנו לא פוגשים למשל את קורבנות הסופה שלה. כמו כן, בשום רגע לא נראה שאלזה מפיקה עונג סדיסטי מכאבם של אחרים. המעשים הרעים שלה נובעים כביכול מן הסבל שלה, ומזה ש'נמאס לה'. קל לפתח אמפתיה כלפיה גם כאשר היא פוגעת באחרים. היא גם לא ממש נענשת על מעשיה, בניגוד לנבלים האחרים של דיסני, שמוצגים כפסיכופטים מרושעים ונענשים בחומרה בסוף הסרט. במובן הזה, הסרט מאפשר, יותר מכל סרט דיסני אחר שראיתי, מפגש אינטימי עם הרוע ועם האופן שבו הוא פועל, מנקודת מבטו של התוקפן, בעיקר סביב העיוורון של אלזה לנזקים ולכאב שהיא גורמת לאחרים.
עוד דבר ייחודי שמאפיין את אלזה הוא כוחות הקרח שלה. קשה שלא לראות בכוחות הקרח הללו ייצוג של המיניות שלה: היא מרגישה בתוכה מעין אנרגיה עזה, שיכולה גם לענג, גם לפגוע, משהו שאין לה שליטה מלאה עליו, משהו שמפחיד אותה ומרגש אותה בו בזמן. גם התחושה שלה שהיא מיוחדת, שיש לה משהו שאין לאחרים, יכולה לייצג תחושות ילדיות ביחס למיניות, שנותרת סתומה ולא מובנת לכולם ולילד במיוחד. לבסוף, גם העמדה של האב, הדורש ממנה לשלוט ביצר שלה, מעלה על פני השטח את הקונפליקט בין המיניות של אלזה לבין הרצון שלה לחיות חיים חברתיים (שהאב הוא המייצג הטיפוסי שלהם).
גם השיר 'לעזוב' מובנה כתשובה לאב ולדרישותיו. במובן הזה, המיניות של אלזה מיוצגת באופן הרבה יותר פאלי מזה של יתר הנסיכות של דיסני. בדרך כלל הנסיכות הן פשוט יפות, ומכאן הן מסתבכות עם הקנאה של דמות אם רעה, בלי לדעת דבר על סיבת ההסתבכות (סינדרלה, היפהפייה הנרדמת, שלגייה), אולם לאלזה יש כוחות קרח שמסבכים אותה עם האחרים באופן שמאלץ אותה לקחת בעלות כלשהי על מה שקורה לה איתם. במובן הזה, היא נפגשת עם המיניות שלה באופן מזעזע וטראומתי יותר מהגיבורות הסטריאוטיפיות של דיסני. רוב הדמויות של דיסני פוגשות רוע חיצוני שיש להילחם בו, רוע שנחווה כשרירותי וכחסר מובן (שלגייה לא מבינה מדוע אמה החורגת רודפת אותה), ואילו אלזה פוגשת את הרוע שלה עצמה ולא יודעת מה לעשות איתו. היא מנסה להחניק ולהחביא אותו אבל זה לא הולך לה, ואז מופיע האקט של 'לעזוב'.
לסיכום, ניתן לומר שאלזה מעניקה לילדים הזדמנות להיפגש עם כמה מהבעיות האוניברסליות של החיים, במסגרת של סרט, המאפשר מרחק אסתטי מן האימה הכרוכה בבעיות הללו: הבלתי נסבלות והשקר המתמשך הכרוך בחיים החברתיים, המפגש עם הרוע שקיים בכל אחד, והמפגש עם המיניות. דרך אלזה הילדים יכולים לחוות מחדש את המועקה שהקונפליקט בין המיניות לבין הדרישות החברתיות מעורר. הם גם יכולים להזדהות עם הדרך שאלזה עושה כדי להתמודד עם הקונפליקט הזה – מהתנערות מוחלטת מדרישותיהם של האחרים ועד התפייסות מסוימת וחזרה לחיים החברתיים. בנוסף, בולטת העובדה שאלזה מצליחה להישאר עבור הילדים דמות אהובה ואנושית, על אף, ואולי בזכות, כל המעשים הרעים שהיא עושה, ובמובן הזה ההזדהות עימה יכולה לאפשר לילדים מגע יחסית מוגן ומרגיע עם כל אותן פנטזיות ודחפים פרועים ומאיימים שהם פוגשים כנראה רוב הזמן לבדם.
