לגוף שפה משלו: טראומה והחלמה בראי הפסיכותרפיה הגופנית
מאת חלי טל שלם
סקירת הכנס השנתי של הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית. הכנס עסק בטראומה ובתהליכי החלמה והתקיים בתאריכים 23-22 באוקטובר 2015 בתיכונט תל אביב.
יום שישי קצר ואני מאחרת. מתנשפת, מעלה דופק, חולפת על פני השלטים המכוונים ונעצרת לרגע מול המילים הרשומות בטוש שחור מתחת לחצים של אותם שלטים: "לגלות מחדש את הגוף", ומיד מתחתיהן: "הקשבה אקטיבית לשחרור כאבים". זה נשמע כמו הבטחה גדולה מדי. עוד רגע אני נכנסת אבל פתאום שוב נעצרת. הנשימה חוזרת.
תערוכה המוצגת מחוץ לאולם מעוררת השראה בפשטותה ומושכת את תשומת לבי. תמונות גדולות, צבעוניות, המביעות תנועה, ספק ציור, ספק צילום. אני מרפרפת על הדברים שכתבה דנה טולר מייזליש, יוצרת ומטפלת, המכנה את תערוכתה "In & Out: The BodyMind Closet": "סדרת האיורים עוסקת בשאלות מי אני – בין הוויה לדימוי לחוויה גופנית-נפשית-אנרגטית. במשך השנה האחרונה, אחרי שש שנים של קלט עמוק כמטפלת, יצאתי לשנת שבתון/שמיטה כדי להיות ולבטא את מה שאני. בתהליך של עיבוד חוויות אישיות, חוויות מחדר הטיפולים, חוויות מודעות וחוויות שעברו דרך חושים אחרים, נולדה סדרת האיורים הזו". תמונה גדולה, צבעונית, ממגנטת, מהדהדת בי משהו קדום. היא נקראת Fish-Heart. אני שולפת עט וכותבת: "שני דגי זהב מתרוצצים בלבי, דג אימא ודג אני. מי יאכל את מי?".
בתמונה אחרת, המכונה Iceberg, אני מזהה מלכת קרח (אך כזו הרחוקה מלהיות אלזה, דמות האנימציה מהסרט "לשבור את הקרח"). משהו במבטה מקפיא ומחמם כאחד, לא מותיר טיפת אדישות כלפי המבע שלה. עור הפיל דק מכרגיל, אני מהרהרת בשעה שאני מביטה בתמונה הבאה של דמות אשת פיל שנראית טבעית כל כך. באחרת, מחוללת בשמלה שחורה, דמות מסקרנת. "מחול סופי שחור מחולל שינוי אמיתי?", אני כותבת לעצמי ולדנה במחברת השחורה המונחת שם לצד התערוכה. דמות נוספת, שקופה כמו ברנטגן, וגופה מבפנים עמוס כריות. מתעוררת בי תחושה שידעתי כילדה אסטמתית, והשורות כמו מעצמן נכתבות: "נוצות האווז חונקות אותי, כבדות הגוף ממעכת".
שוב אני נזכרת, כמו מתעוררת, שאני ממש מאחרת. נכנסת לקראת סיום ההרצאה של ג'ינה רוס בנושא השפעת הטראומה על הגוף והנפש, והצורך ליצור אינטגרציה ביניהם בתהליך הריפוי.
לשים את הלב
אפשר לתאר את הכנס השנתי של הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית כמו את דמותו של אמיר לייבמן שהנחה אותו: משהו במראהו נושק למזרח אך יושב היטב במערב. שיערו ארוך, זקנו מזכיר את אושו אך נקי יותר ומסוגנן. בגדיו בגוני סגול עשויים בד משובח. הליכתו שקולה וזקופה ועיניו מאירות. וכשלייבמן אומר: "אני אשמח אם כולנו נשים לב, לא למשהו מיוחד, פשוט נשים לב", מורגש חיוך בקהל, אבל לא בסגנון המוני מסחרי הגורף פרצי צחוק רמים של מבוכה. אולי כי יש משהו מרגש בבקשתו, המבטאת את מהות הכנס – לשים לב לגוף, להקשיב ולבחון אפשרות לשינוי עתידי.
בכנס הרצו בכירי המומחים לפסיכותרפיה גופנית בארץ ובחו"ל, והוא מאורגן בצורה מתוקתקת ומושקעת. כמו לייבמן, כך הכנס – נדמה שקיימת בו תנועה בין האקדמי-מקצועי לדרישת שלום ניו-אייג'ית. לייבמן מסב את תשומת לב הקהל בין הרצאה להרצאה ל"לוח הזמנים הדיסוציאטיבי", כלומר לשגיאת מקלדת בזמני הסדנאות, בלי להתנצל או לייצר אשמה. המזון משובח – טבעוני כמובן, של הבר קיימא – כי אם להקשיב לגוף, אז עד הסוף.
האנשים בקהל – רובם פסיכותרפיסטים גופניים, מטפלים בתנועה, אנשים סקרנים וכמה רקדנים – מתיישבים באופן ספורדי, ולא כגוש אחד, בשונה מכנסים מקצועיים אחרים. ההפסקה מוקדשת לחיבוקים של מכרים ותיקים המתבוננים זה בעיניים של זה כשהם מדברים. הבדים הצבעוניים המתנפנפים, הרדידים העוטפים גם חלק מהגברים, נראים בכל מקום. אפילו כיסויי הראש של חלק מהמשתתפות שונים בצבעם ובזרימתם עם השיער האסוף ברישול מכוון.
ברגע הראשון אפשר היה לחשוב שמדובר בפסטיבל ניו-אייג'י, אבל אז קולה הבהיר של ג'ינה רוס, חוקרת טראומה ומטפלת בטראומה למעלה מ-15 שנה, מבהיר שלא כך. רוס היא מייסדת ונשיאת המכון הבין-לאומי לריפוי טראומה בארצות הברית ובישראל, פסיכותרפיסטית בקהילה הבין-לאומית ושותפה בהקמת המרכז לטראומה בבית החולים הרצוג בירושלים. הרצאתה עסקה בכלים לרפא את הטראומה ולהעצים את האנשים ברמת הגוף-נפש, וכן באפשרות לעבד את הזיכרונות ללא הנרטיב הטראומתי.
בתשובה לשאלה מהקהל על שימוש בתרופות פסיכיאטריות בד בבד עם טיפול גופני בטראומה, היא עונה שאפשר לעבוד עם המטופל הטראומתי במקביל לתרופות, עד שהוא מגיע לאיזון גופני ואז מפסיקים את התרופות בהדרגה. "שאלה טובה", היא מחמיאה לשואלת, אך זו מתעקשת: "אבל את ממליצה לקחת?". "אני יותר בכיוון של ויטמנים שחסרים לגוף בעקבות טראומה", עונה רוס.
אפליה מתקנת לתנועה
ההרצאה הבאה הייתה של יונה שחר-לוי, מהדמויות החשובות בתחום הטיפול בתנועה בישראל. "אם ג'ינה דיברה על השפה הסנסורית, אני אדבר על השפה המשלימה, התנועתית, המורכבת משלד-שרירים", היא מסבירה ומוסיפה: "הזרקור יהיה על הגוף המתנועע". זרקור אחר באולם מסנוור אותה, והיא מתקשה לקרוא מהדפים. "אני אהיה בתנועה", היא מציעה. מלבד הערצת הקהל, ניכר שגם שחר-לוי שמחה להיות בכנס ומרגישה בבית. היא נטולת גינונים ומנהלת תקשורת ישירה וזורמת עם הקהל.
"בתוך הנושא הרחב של טראומה, פוסט-טראומה ותהליכי החלמה", היא מקדימה ואומרת, "בחרתי לא להתמקד בטראומות דרמתיות, אלא בסוג מסוים של מיקרו-טראומות. כוונתי לפגיעות חוזרות ונשנות, שכל ילד חווה בתהליך ההתפתחות מינקות עד בגרות, שבתנאים מסוימים הן יוצרות טראומה מצטברת רבת עוצמה. המנגנונים המוטוריים הבסיסיים סופגים מראשית החיים תחושות ורגשות, חוויות של הנאה וכאב, מגע ותנועה, קשר והיעדר קשר, אמפתיה הורית או רודפנות הורית, מצבי כיפוף ומצבי יישור הטעונים במשמעויות רגשיות. הם רוויים זיכרונות קדם-מילוליים של פסיביות, תלות, הישענות וגעגוע לחיבור גופני. כשעולים רגשות של עצב או פגיעות, יש נטייה להיכנס למצבי כיפוף והתכנסות. כשנכנסים למצבי כיפוף והתכנסות, במקרים רבים מתלוות לכך תחושות של עצב, פסיביות וכמיהה למעטפת הורית מכילה. לעומת זאת, היישור מכיל את טעם האינדיבידואציה וההיפרדות מחיבור גופני לגוף ההורי".
שחר-לוי משתפת שיש לה דיאלוג רב שנים עם המושג "לצאת מהמרכז החוצה". היא נזכרת בתחושתה לפני 30 שנה כאשר השתתפה בכנס בניהולו של הגורו דיויד בוהדלה, שעסק בגוף אך לא עסק בתנועה כלל. לטענתה, החלק התנועתי של הגופנפש "מסתתר מתחת לשטיח", ואילו היא מבקשת להבליט אותו, לעשות לו "אפליה מתקנת".
"אמן היציאה מהמרכז החוצה הוא הילד", היא מכריזה ומציגה שקופית של ילדה בפרץ של שמחה, שבה אפשר לראות את התנועות היוצאות מהמרכז החוצה. את "אנרגיית הליבה של המוטוריות" היא מכנה "דחף העוצמנות". זהו הדחף הביולוגי של כל יצור חי. תהליך ההתפתחות המוטורית של כל יצור חי מלווה בהיפתחות ובהתפשטות של הגוף ושל המרחב.
עוצמנות או נמות
בהמשך יתברר כי היא חוקרת מילים טבעית, האוהבת להשתעשע בהן. המילה "עוצמנות" מכילה את המילים עוצמה, עצמי ולהתעצם/להתרומם/להתקדם, שזוהי תמצית העוצמנות בעיניה. המונח הזה מתייחס לפוטנציאל הכוח הביולוגי, האוניברסלי, שמזין את התנועה היצרית-רגשית במרחב, בחתירה לסיפוק צורכי עצמי, להתמזגות או לנפרדות, להתגוננות, לבריחה או להתקפה. שחר-לוי מתייחסת לדחף העוצמנות כאל פוטנציאל חיובי וחיוני שאין לבלבל אותו עם תוקפנות. זהו כוח ביולוגי גולמי, שמפעיל בעוצמה את המערכת המוטורית. התפתחות העוצמנות המוטורית מושפעת מאוד מהנורמות של הסביבה ומיחסם של הורים ומחנכים להתנהגות העוצמנית של ילדים ומתבגרים: האם הם רואים בה עוצמה או תוקפנות, רצון חופשי או חוצפה.
לדידה, מוטוריקה עוצמנית/רגשית נוכחת בגוף ובנפש, באופנים שונים ובדרגות שונות. פעילות מוטורית עוצמנית מכילה פוטנציאל חשוב של הנאה, של הישגיות ושל שכלול מרמת יצר ראשוני לרמות שניוניות מווסתות. הגוף המתנועע הוא גם סובייקט חווה וגם אובייקט למבטם של אחרים. הוא גם המשפיע וגם המושפע. גם ה"חולה" וגם המקור למשאבי ריפוי. לפי שחר-לוי, לתנועתיות המוטורית יש תפקיד מרכזי בהתפתחות הדחפים, הרגשות, הרצונות, היחסים, הזיכרונות והקוגניציה. היא מתפתחת בשילוב עם התפתחותן של המערכת החושית, הרגשית והקוגניטיבית. תנועתיות מוטורית "מוציאה" תהליכים תוך-גופיים מהפנים אל המרחב החיצוני העוטף את הגוף. הנראות הזאת יוצרת גשרים מוחשיים בין "העולם הפנימי של העצמי" לבין הסביבה. כתוצאה מהחיבורים הללו הגוף ותנועות הגוף מכילים סמנים פיזיים גלויים לחלקים סמויים של הנפש. הנראות של הגוף מאלצת כל אדם, בייחוד ילדים, לפתח אמצעי הסוואה והסתרה, שימנעו או ימעיטו את דליפת סודות הנפש דרך הגוף החשוף.
שחר-לוי מתפעלת: בתלמוד כתוב שעובר במעי אמו הוא כמו פנקס מקופל. ההתפתחות מתחילה בשלב המעטפת ההורית. התפתחות = היפתחות והתפשטות ממצב גרעיני ראשוני של עובר ליצור עצמאי, זקוף ופתוח. המרחב נפתח, וגם הגוף נפתח. בשבועות הראשונים לחייו התינוק עטוף ומוחזק בתוך מעטפת הורית פיזית ונפשית. זה השלב שבו אפשר לתמצת את חוויית העצמי באמצעות המושג "אני עור" (אנזיה, 2004). בשלב זה, עוצמת הגירויים המגעיים-תחושתיים חזקה בהרבה מעוצמת הגירויים המוטוריים, אך זהו שלב ראשוני בלבד. מתוכו תפציע בהדרגה התנועתיות המוטורית והחוויה של "אני שריר" או "אני תנועה".
"התנועה לא נתפסת כחיונית", טוענת שחר-לוי, "לא להתפתחות ולא להבעת רגשות ורצונות. ברוב המצבים יש העדפה ברורה והכוונה שיטתית לשימוש במילים ולא בתנועות ובמחוות גופניות. כל ילד שומע אמירות כגון, 'תפסיק להשתולל', 'אל תתפרץ', 'אל תתחצף', ועוד. בתרגום הפנימי אמירות אלה הופכות ל'רסן את גופך', 'אסור לך לקפוץ', 'אל תעיף ידיים ורגליים לכל הכיוונים' ".
היא מפנה את תשומת לבנו לכך שחלק גדול מההוראות הללו והתרגום הפנימי שלהן נוגע לפעילות של המערכת המוטורית. תנועה מוטורית בנויה ממעברים ריתמיים בין כיווץ והרפיה, פעילות ואי-פעילות. דרישה שיטתית מתמשכת להימנע ממוטוריות עוצמנית עלולה לגרום לשיבוש קשה של הריתמוסים המוטוריים. היא עלולה לחבל קשות בהתפתחות הגופנית-נפשית, בחוסן העצמי ובדימוי הגוף. הדרישות והחוקים של המעטפות הסביבתיות (ההורית, החינוכית, התרבותית) מאלצים את הילד לחסום את האיכויות המוטוריות של דחף העוצמנות הראשוני שלו, ולדכא את רצון ההתעצמות של העצמי.
לקונפליקטים הללו יש השפעה מכרעת על ההתפתחות המוטורית היצרית-רגשית, בייחוד בינקות המוקדמת. אלה הם אזורי הקונפליקט שבהם עלולות להצטבר מיקרו-טראומות סמויות. העוצמנות של הילד מתבטאת בערוצים רבים: בהתנהגות הגופנית, ברצונות, במחשבות ובאופן הדיבור. התנועתיות המוטורית – בניגוד לתחושות, למחשבות ולמשאלות – מתרחשת במרחב הבין-אישי הגלוי. היא חודרת לעולמם של אחרים ומעוררת רצון להגיב, בייחוד כאשר היא נתפסת כמאיימת על הסדר הטוב. התפקיד של הורים ומחנכים הוא לעזור לילדים לווסת ולשכלל את העוצמנות הגולמית אבל לא לחנוק אותה; להגמיש אותה, אבל לא להכחיד אותה.
כדי להדגים את ההשפעה השלילית של הסביבה על העוצמנות הטבעית הטבועה בנו, היא מספרת על נכדה אורי, שהיה מקפץ בביתה וכל רגע מצאה את עצמה אומרת לו "אורי, לא!". כששמה לב כמה פעמים היא נזקקת לאמירה הזו, חשבה לעצמה: בסוף הילד הזה יחשוב שזה השם שלו – אורי לא. לכל ה"לא" וה"אל ת" המגבילים, עוצרי העוצמנות החיובית ולעתים מפתחי השלילית, קוראת שחר-לוי "אלטע זאכען", ואני נזכרת בשירו של של סילברשטיין, "תקשיב לכל האל ת-":
תקשיב לכל האל ת-, ילד,
תקשיב ללא היום-ים,
תקשיב לזה אסור בכלל,
לאין ומה פתאום-ים
תקשיב ללא יכול להיות,
ועכשיו תשמע דבר –
הכול יכול לקרות, ילד,
גם מה שאי-אפשר.
תלכידי זיכרון
הגוף הבוגר שומר בתוכו את הזיכרונות של הגוף הינקותי במבנים ששחר-לוי מכנה "תלכידי זיכרון גופניים-נפשיים". לדידה, אלה הם גרעינים תפיסתיים מעובים, שבהם מתלכדים רשמים מוטוריים, רגשיים, התייחסותיים ותפיסתיים. התלכידים הללו מכילים תמצית של הסברים ולקחים, שחלקם ניתנו על ידי המעטפת וחלקם נוצרו על ידי העצמי. תלכידי הזיכרון הללו נשמרים בצירופים גופניים מקובעים של מתח ותנועה, וגם בדימוי הגוף, בתפיסת הזולת, בסכמות קוגניטיביות ובנרטיבים מקובעים.
תלכידי הזיכרון המוקדמים נוצרים בשלב הקדם-מילולי, ובדרך כלל הם אינם נגישים למודעות. עם זאת, בתנאים מסוימים כגון היפנוזה, טיפול מעמיק או אירוע טראומתי, התלכיד עשוי לעלות למודעות. אחד המאפיינים של הופעת תלכיד זיכרון הוא הצמידות בין האקלים הרגשי לבין חלק מסוים בגוף, בהתאם לחוויה המקורית. בטיפול, מסבירה שחר-לוי, אנו מנסים לראות היכן בגוף יושבת הבהלה, ולאחר מכן לעבור לתנועה, כדי להיחלץ מהתקיעות המוטורית. השחרור מתבטא בתנועות קטנות, והמטרה היא לצאת מתוך המערבולת למעגלים תנועתיים משתחררים.
לנוכח דבריה של שחר-לוי אני נזכרת בשיטה הטובה ביותר להיחלץ ממערבולת בים: לרדת לקרקעית ומשם לבעוט את עצמך החוצה. אך בדרך כלל מרוב בהלה אנשים נאבקים במערבולת ומכניסים את עצמם עמוק יותר לתוכה עד לסכנת טביעה. אני נזכרת גם בחלקי שיר שכתבתי בשם "אולי אני יכולה":
אולי אני יכולה
להתנתק מהכבלים בלי לפחד
מהבחילה
אימת גבהים של הסחרור המתמזג
רועד חסר שליטה
ומאבד
שפיות
נשאבת אל תוך מערבולת אינסוף [...]
רוצה לבעוט בקרקעית, לבקוע
אחרת מן המצולות
מים עכורים ממלאים ריאותיי
קרעי רשת מלופפים
עוצרים בי מלעלות
ולבסוף אני נזכרת גם בסיפורה הנפלא של טובה ינסון, "פיליפיונק הרי ידעה כל הזמן שיקרה אסון" (1988). פיליפיונק מתגוררת בעל כורחה בבית שירשה מסבתה, סמוך לים. היא חוששת מאוד שתפרוץ סערה, והולכת ומצטמצמת אל תוך המזווה מרוב חרדה. אך כשסוף סוף הסערה שוטפת אותה, היא משתחררת מאושרת, מוותרת על כבלי החברה, זוהרת כפי שמעולם לא הייתה.
שחר-לוי ממשיכה ומדברת על מה שהיא מכנה "האפשור הסביבתי". המעגל החסום מלכתחילה רוצה לצאת, נתקל באיסור מצד הסביבה – גינוי, ענישה, האשמה – והכול מתבלבל. הגפיים חוזרות למצב הראשוני שלהן, אבל לא באותה נעימות כמו שהייתה בשלב העוברות העטופה. בדוחות פסיכולוגיים ממעטים לתאר את תנועות הגוף, מצרה שחר-לוי. אבל הגוף שלנו זוכר. זוכר דברים שהמודעות שלנו לא. זיכרון מובלע בגוף, אבל הוא לא ידוע, לא מובן, לא מחובר למילים, לעומת זיכרונות מפורשים שאנחנו מודעים להם.
הגפיים הן ראי הנפש
הגפיים ממלאות תפקיד מכריע בחוויית המוטוריות העוצמנית, טוענת שחר-לוי. באמצעות תנועת הגפיים, מרחב המעטפת הראשונית נפתח בהדרגה, והיחסים בין הילד לסביבתו משתנים מיחסי חיבור פיזי ליחסים של נפרדות ו"מוליות" (מהמילה "מול"). בתהליך זה, תחושות ותנועות, רכות ועוצמה, חיבור ונפרדות, התכנסות והתפשטות הן חלקים משלימים של בריאות גופנית-נפשית. דחף העוצמנות שחותר להתעצמות ולנפרדות יוצר קונפליקטים רגשיים פנימיים ובין-אישיים, כי הוא מנוגד למוטיבציית ההתקשרות.
המעטפת ההורית הינקותית מכוננת את הגבולות של המרחב האישי באמצעות הגפיים: "הגוף הוא החלק הגלוי של עולמנו הפנימי", אומרת שחר-לוי. "תהליכים מוחיים עצביים וסנסוריים מתרחשים בידיים". היא מבקשת שניתן את דעתנו לידיים בביטויים כמו "בהישג יד", "שילוב ידיים", "יד חזקה", "פושט יד", "אזלת יד", "ידיים שמאליות", ועוד. לטענתה, המצבים השונים של מנח היד צופנים סודות רגשיים ותלכידי זיכרון. היא מתארת תהליך טיפולי שבו המטופלת שחזרה מצב טראומתי בגיל צעיר והתחילה להזיז את אצבעותיה בתנועה ראשונית כמו עובר. בשלב מסוים בטיפול, ציירה המטופלת את תחושת הגוף המקובעת שלה: החיבור בין הגב והגפיים נותק בעזרת קווים מודגשים לסימון ההפרדה.
במקרים רבים מיקרו-טראומות פסיכומוטוריות משתקפות בתנועתיות או בשיבוש התנועתיות של הגפיים. הידיים נפגעות במיוחד מדיכוי העוצמנות המוטורית. כאמור, ניסיונות לחסום את ביטויי העוצמנות, בעיקר בגיל הרך, עלולים לגרום נזקים כבדים לגוף ולנפש. במקרים רבים, הנזקים הללו יוצרים התנהגויות פסיכו-מוטוריות פתולוגיות. הפתולוגיה יכולה להתבטא ברפיון ובחסר או בהקצנת פעילות, בניתוק של חלקי גוף ממעגלי התנועה וממודעות לתנועה, או בהמרה של האנרגיה העוצמנית מהערוץ הפסיכו-מוטורי לערוצים פסיכו-סומטיים. את החבלות הללו מכנה שחר-לוי "מיקרו-טראומות התפתחותיות מצטברות", ומה שמאפשר להירפא מהן היא תנועתיות הנפתחת כלפי חוץ.
התנועתיות העוצמנית (גם התפקודית וגם היצרית-רגשית) חיונית והכרחית. כיווץ והרפיה, כיפוף ויישור, רכות וחוזק, רפיון ועוצמה, מעוגלות וזקיפות – אלו הן ה"מילים" הבסיסיות של הדיבור התנועתי הראשוני, גורסת שחר-לוי. "התנודות הדו-קוטביות ביניהן הן הדופק הסמוי של חיי הגוף. הן יוצרות ריתמוסים ביולוגיים של סדר וקביעות בגוף העצמי הינקותי. אלה הם מקורות ראשוניים של הנאה גופנית וגם של חוויית סדר בגוף הינקותי". אבל החתירה של ילדים לממש רצונות באמצעות עוצמנות מוטורית-רגשית נתפסת במקרים רבים כהפרעה לסביבה וכהתנהגות שיש לרסן או לחסום. היא מסבה את תשומת לבנו למילים השולטות במרחב הציבורי וההורי: "תוקפנות, התחצפות, גיל שנתיים האיום". האתגר החינוכי הגדול, טוענת שחר-לוי, הוא לחנך ילדים להכיל וגם לכבד גבולות בלי לפגוע בהתפתחותם וברוחם; "לחנך אך לא לחנוק; לווסת אך לא לדכא או לחסום כליל; מה וכמה להתיר ומה וכמה לאסור".
ואכן, שואלת משתתפת בכנס, איך מווסתים בצורה נכונה? ושחר-לוי לא מהססת לרגע כשהיא עונה: "מודעות! שהחינוך שלא יהיה חילוק" (במובן של קטיעה או ביתור). חינוך הוא תהליך ארוך הנמשך שנים. "יש כל כך הרבה שניות שבהן אפשר לנסות להקשיב לילד. אם שוגים, אפשר לעבוד עם הילד על השגיאה, לשם כך יש לנו גם קוגניציה ואפשרויות רבות לשינוי ולתיקון".
ואני יודעת שבים יש גל אחד שהוא שלי
מתוך 21 הסדנאות של הכנס בחרתי בזו של אורלי שטיינבך, פסיכותרפיסטית גופנית וחברה באיגוד האירופי והישראלי EABP. משהו בהבטחה שלה כי בסדנה נלמד על שיטתו של פיטר לוין SE) Somatic Experiencing) לשחרור סטרס וטראומה באופן מיידי עשה לי את זה. פתאום לא הייתי בטוחה. נכנסתי למעגל של נשים המשתפות מחוויויתיהן מאמש, ומשהו בער בי לצאת משם, ללכת לסדנה אחרת. באחת מהן נשמעה מוזיקה ואנשים רקדו. אולי אלך להציץ?
פתחתי את הדלת. סדנתו של רונן לוי, פסיכותרפיסט גופני מוסמך, מטפל, מדריך ומרצה. הסדנה עסקה בדינמיקה של הצמד מטפל-מטופל (הטראומתי), ביכולת לשאת קטבים של שתיקה והצפה המאתגרת את מרחבי האמונה של המטפל והמטופל, ומזמינה אותם להיכנס למחוזות אפלים, שבהם התקווה והייאוש נפגשים ונלחמים על מקומם כל פעם מחדש. חשבתי לעצמי: אכן, הרבה יותר בטוח לעסוק במטופליי. ביקשתי להצטרף אך לוי הניד ראשו לשלילה. הסדנה בת יומיים, והוא הבטיח לסדנאים לא להפתיע באורחים חדשים.
חזרתי נזופה לסדנה שבחרתי, שאף היא בעצם ביומה השני. המשכתי להרגיש בה אאוטסיידרית, וכשהגיע תורי שיתפתי בכך. משהו נפתח. שטיינבך סיכמה כי אתמול סקרה את שיטת SE והעמיקה את ההיכרות עם מערבולת הטראומה ומערבולת הריפוי – שפע המשאבים שברשותנו – וכיצד ניתן לגייסם לטובת ההחלמה הטבעית. המטרה הבסיסית היא להחזיר את הזרימה הטבעית בגוף, כי כשאין זרימה יש כאבים וכיווץ. להחזיר את התנועה הטבעית שבין כיווץ, כאב, מתח וטראומה, לבין רחב, נושם, נעים, החלמה, להחזיר את האיזון של מערכת העצבים האוטונומית, את האיזון בין הענף הסימפתטי לענף הפרה-סימפתטי.
התבקשתי למצוא את ה"משאבים" שלי, מקומות שבהם אני מרגישה בנוח, בבית. הראשון עלה לי בלי בעיה, הרי חלפתי לידו בדרך לסדנה. דמיינתי את הים. ראיתי אותי בתוכו כמו ברחם, אם רק הייתי יודעת איך זה מרגיש. שטיינבך ביקשה ממני להמשיך להיות שם, לבדוק בגוף היכן המקום הכי נינוח (כפות הרגליים, בהמשך משתתפת אחרת סיפרה שמעניין היה לראות איך השתנתה תנוחת הישיבה שלי כשהייתי ב"ים"), ולהעביר את התחושה באמצעות נשימה בתנועה של שמונה ("פנדולציה") – ללכת הלוך ושוב בין המקום הנושם למקום המכווץ.
המשכתי לשים לב לגוף, וכמעט צחקתי כשזיהיתי את אסטרטגיית הבריחה שלי למסיבה שווה יותר בתחילת הסדנה. המשכתי לחשוב ולחוש את הים ונזכרתי בסיטואציה של התמזגות עם הטבע בגיל 27, שבה נכנסתי לים במקום המרוחק מסוכת המציל, אחרי קריאה בספר "מסר האנשים האמיתיים" על התמזגות האבוריג'ינים עם הטבע, ולפתע מצאתי את עצמי מתנפצת עם הגלים אל הסלעים, חסרת שליטה. מרוב בהלה הנפתי יד וכל האנשים בחוף רצו לקראתי. שמעתי את המציל קרוב אליי, צועק לי משהו שלא הבנתי. הוא הגביר את קולו ומה ששמעתי הביך והרגיע כאחד: "תעמדי!", הוא שאג, "תעמדי!". נעמדתי וגיליתי שהמים מגיעים לי עד הברכיים.
בהמשך הסדנה דיברנו על מטופלים ועל תגובתם הפיזית בטיפול (הידעתם שפיהוק של מטופל לא בהכרח מעיד על שעמום, אלא ייתכן שזה סימן שמשהו בגוף נפתח?). "שחרור" (discharge) מכנה שטיינבך את המקומות בגוף המגיבים למצב הקודם שלהם כשמקשיבים להם. לפני שמקשיבים, נוצר מתח, המקום מכווץ ולא נושם, אך כשמתכווננים עם המקום הנוח בגוף ונמצאים עם המקום המקובע, נוצרת תנועה טבעית ממערכת העצבים ואז משתחרר מתח וזה צריך להרגיש נעים. זה יכול להתבטא ברעד, שיהוק, גיהוק, פיהוק, גירוד נימול ועוד.
תנועה מסכמת: ביחד ולחוד
ביציאה מהסדנה אל הפינוקים הטבעוניים של הקייטרינג, תוך כדי לגימת מיץ אשכוליות, נשמעים ברקע אלתורי פסנתר, וכשנפנים לחפש את הפסנתרן מגלים את אריה בורשטיין, רקדן, כוריאוגרף ומורה למחול, לתנועה ולאימפרוביזציה, וחבר באגודה האירופית לתרפיית הגשטלט. הוא מכוון את המוזיקה למפגש הסיום של הכנס. שתי רקדניות אמיצות מתחילות להשתחרר לצלילי הפסנתר שהולכים ומתחלפים בלחישות ובנקישות של הביטלס כשהם מזמינים את כולם להתכנס בשיר "Come together". הרוב נענים להזמנה, וגם המתמהמהים מצטרפים בסופו של דבר למעגל האנושי שנוצר. וכשמי מהם מבקש להרחיבו ולתת מקום לאחרים, אריה מחייך ואומר: "להפך, קחו שני צעדים קדימה, כלומר בואו נצטופף". אחר כך הוא מבקש לתת ידיים, לא בשביל הביחד אלא דווקא בשביל הנפרד, כדי לחוש את המרקם השונה של כל יד ויד, והנה הגשטלט שבורשטיין עוסק בו בשנים האחרונות...
אני חשה מצד אחד כף יד חמימה ורדומה, ומהצד השני כף יד רועדת ותוססת מתרגילי החימום שמעלים חיוכים ואפילו פרצי צחוק. המעגל הופך למכונת כביסה עם כפתור הפעלה אישי של כל אחד, ובהנחייתו של בורשטיין אנחנו משתקשקים/מנקים עצמנו תנועתית כמו בתוך מכונת ניקוי רכב ענקית, אבל בלי לשבת בתוך הרכב. וזה עוזר, משהו משתחרר, מתנקה, ובעיקר מקפיץ ומניע אזורים חלודים. בורשטיין מבקש להתחלק לשלישיות, ואני מוצאת את עצמי לצד כחול עיניים ומתולתלת בגופיית חרדל עם גומה. ההנחיה של אריה היא שמי שלובש חולצה בהירה הוא המוביל, והשניים האחרים תומכים בו.
המתולתלת מעמיקה את הגומה כשהיא משתוללת לעצמה תוך כדי כך שאומרת לנו כמה היא נהנית מהניסיונות שלנו להבין איך לעזאזל אנחנו תומכים בה. איך באמת? כמה מביך זה יכול להיות. כמה זרה המילה להיתמך. עוברים אל תכול העיניים, מפלס הזיעה עולה, ואנחנו מתלבטות מה הכוונה כעת בלתמוך? "לא נעים", הוא מתוודה, "אבל אני מת להוריד חולצה". "לך על זה", אנחנו מעודדות, ולאות סולידריות מנפנפות בחולצות עליוניות תוך כדי ריקוד. האווירה הופכת ססגונית, ואני נזכרת במסיבה אחרת שנקלעתי אליה לא מזמן. כמה בדידות נכחה באוויר. אבל כאן, באור יום, אל מול חוף הים, זרימת התנועה באנשים מאדירה את שמחת היחד והלחוד.
תוך כדי ריקוד השלישייה שלנו עוברת לדבר על סלבס בתחום הריקוד וילדיהם (מתברר שיש כאלה). הזמן עובר כשנהנים, ואני זו שאמורה להיתמך עכשיו. המתולתלת נעלמת (מעניין, אני חושבת לעצמי, מסובך לה גם לתמוך, לא רק להיתמך... ומה איתי?) תכול העיניים מחקה את תנועותיי כתמיכה, וזה נעים ומצחיק. בורשטיין מבקש שנעבור להיות לבד. משהו מתנשם בי אחרת, חופשי נורא. גם האוויר שסביבי, פתאום כמו במין שיא משוחרר וטבעי. אני מבינה למה לייבמן הפציר בנו לא לפספס את התכנסות הסיום. "את מתחום הריקוד?", שאל אותי רונן לוי, אותו מנחה שהוזכר לעיל ואחד ממארגני הכנס. הנדתי ראשי לשלילה, והתאפקתי לא לענות שבאיזשהו אופן אני מתחום הטראומה. אבל אחרי הסשן של בורשטיין אני כבר לא בטוחה.
מקורות
אנזיה, ד' (2004). ה"אני עור". תל אביב: תולעת ספרים.
ינסון, ט' (1988). סיפורי משפחת החיות המוזרות. תל אביב: הדר.
סילברשטיין, ש' (1974). בקצה מדרכת הרחוב. בן שמן: מודן.
לקריאה נוספת:
שחר-לוי, י' (2004). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי: פרדיגמה תנועתית נפשית לטיפול בתנועה וניתוח התנועה הרגשית. ירושלים: הוצאה עצמית (מהדורה שנייה).
