פסיכואנליזה ותרבות - בין הגלוי לסמוי: הקיום והחיפוש אחר החוויה שלו
מאת יואב יגאל
לכל חלקי הסדרה: "פסיכואנליזה ותרבות - בין הגלוי לסמוי"
השם שפרויד העניק לספרו על החלומות – 'פירוש החלומות' – מדגיש את צורת ההתערבות המרכזית של הפסיכואנליזה: ניסיון לפענח את מה שמובלע או נמצא מאחורי התוכן הגלוי והנגיש יותר (במקרה זה התוכן הגלוי של החלומות). פרשנות לחלומות, להתנהגויות, ולטקסטים דתיים ואחרים ידועה עוד מהעולם העתיק ומן הסתם אף קודם לכן. היסודות לעיסוק בפרשנות כמתודה של חקירה, שעניינה בהבהרה ובהסברה של היגדים לשוניים קשים להבנה, הונחו רק במאה ה-17, והתחום כולו כונה 'הרמנויטיקה' (לוי, 1986).
ההבדל המכריע בין פרויד לבין ההרמנויטיקה נעוץ בכך, שפרויד הפך את הפסיכואנליזה למתודה שמחוללת שינוי במושא החקירה. הפרשנות שלו חשפה ידע סמוי וכוונה לנמען החקירה, שבעצמו היה סמוי – 'הלא מודע'. ברמה הגלויה שלו, דפוס ההתערבות של הפסיכואנליזה הוא דו-שיח בין מטפל למטופל. ברמה אחרת, סמויה יותר, זהו ניסיון של המטפל לחוש/לנחש מה מתרחש בלא-מודע/במציאות הפנימית של המטופל ולתת להם מילים. ברמה סמויה עוד יותר זהו ניסיון של המטפל לעורר דו-שיח פנימי: בין המציאות הפנימית החווייתית של המטופל לבין רבדים מילוליים שלו.
בפרק הקודם כונה נמען הדו-שיח של הפסיכואנליזה 'הגרעין הנפשי'. ההתרחשויות, הכוחות והגורמים הפועלים במציאות הפנימית מתוארים בעיקר מנקודת המבט של גרעין זה. כך, למשל, חלומות הם אחד המסלולים העומדים לרשות הגרעין הנפשי כדי לדווח על מצבה של המציאות הפנימית. הגרעין עצמו מורכב משני ממדים שונים שחשוב להבחין ביניהם: החיים, לצד היכולת שלנו לחוות ולחוש אותם. החיים הם שעומדים בבסיס פעולתם של התפקודים הנפשיים: תחושה, חשיבה, דמיון, קשב, תודעה ועוד. כל זמן שאלה פועלים סימן שיש חיים במערכת הנפשית. החוויה שלנו את החיים מסמנת את איכות החיים הנפשיים ולא את עצם קיומם בנו. חוויית החיים (או הקיום) היא יכולת אישית, שמרכז הכובד שלה הוא במציאות הפנימית (ולכן היא כונתה 'הרובד האישי'). חוויית החיים שלנו בכל רגע נתון היא שנמצאת במוקד הדיווח של הגרעין הנפשי, וככל שלגרעין זה יש יותר חופש לפעול במציאות הפנימית, כך גם איכות החוויה היא חיובית יותר.
לשני מרכיבי הגרעין הנפשי (גרעין החיים1 והרובד האישי) יש להוסיף ממד שלישי, ייחודי לאדם – המודעות. מודעות מותנית בפעילות הנפש בכללה, ובהגדרתה היא פעולה של הפניית הקשב למתרחש בה. המודעות היא שעומדת בבסיס ההבחנה בין עצם הקיום לבין חוויית הקיום. בהקשר לגרעין הנפשי זוהי היכולת להעניק מילים לתחושות, לחוויות ולאירועים המאכלסים את המציאות הפנימית. מנקודת מבט של הפסיכואנליזה, המציאות הפנימית היא המרחב החשוב ביותר להיכרות ולמפגש עם הסבל הנפשי. במרחב זה מתרחשים הניסיונות המשמעותיים ביותר של הטיפול הפסיכואנליטי להשפיע על המציאות הפנימית, ובעקיפין – על חוויית החיים.
המונח עצמו – 'מציאות נפשית' – הוא חדש יחסית ושייך ללקסיקון של התרבות המערבית המודרנית ושל הפסיכואנליזה. כך גם ההכרה שיש למקם במרחב זה את הגרעין הנפשי, את חוויית הקיום ואת הסבל הנפשי והאנושי. דפוס ההתערבות של הפסיכואנליזה (כפי שתואר והומשג בפרק קודם) מכוון להשיג חופש פעולה גדול יותר לגרעין הנפשי, בתוך המרחב של המציאות הפנימית. חופש הפעולה של גרעין זה אמור להפחית את הסבל ולהעצים את חוויית הקיום. אך לסבל הנפשי והאנושי יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר, כמו גם הניסיונות לתת לו מענה ולהסביר את סיבותיו. חשוב לבחון את מהלכם, משום שיש להם תפקיד חשוב בעיצוב התהליך המקביל המתקיים בין הנפש לתרבות.
מהלכו של הסבל
במדעי האדם (היסטוריה, סוציולוגיה, מדע המדינה, אנתרופולוגיה ועוד) יש ניסיונות רבים לתחם את השתנות התרבויות האנושיות ולחלק אותן לתקופות, על בסיס רציונלים ופרמטרים שונים. התיחום שיוצע כאן אינו בהכרח חדש, וגם לא המקובל ביותר. הרציונל לו יוסבר בהמשך הפרק. פרק זה יתמקד בניסיון לעקוב אחר מהלכו של הסבל על פני שלוש תקופות באבולוציה ובהיסטוריה האנושית: (1) תקופת הציד והלקט; (2) תקופת התיישבות הקבע; (3) התרבות המערבית המודרנית. תקופות אלו שונות מאוד זו מזו במשך הזמן שלהן ובפרמטרים רבים אחרים, ובכל אחת מהן יש מיקום שונה ומשמעות אחרת לסבל ולאופיו. הרציונל הנמצא בתשתית ההשוואה הוא הקשר שבין תנאי הקיום (המשתנים מתקופה לתקופה) לבין השתנות חוויית הקיום בכלל וגורמי הסבל בפרט. לפני הדיון במהלכו של הסבל, ראוי להבהיר כמה מונחים:
תנאי קיום
מונח זה מאפיין את שלוש התקופות על פי ארבעה משתנים המהותיים לקיום בהן ולאופי הסבל המיוחד לכל אחת מהן: (1) אופי האינטראקציות וההתמודדות עם הטבע הפראי (בעלי חיים אחרים, צמחים, כוחות הטבע וכדומה); (2) צורות התארגנות, התמודדות ואינטראקציות בין בני האדם לבין עצמם (מבנים חברתיים, ממשל, שייכות, זכויות וכדומה); (3) תחושת שייכות; (4) זכויות היחיד כגון חופש ביטוי, בחירה ופעולה.
למשתנים אלה ולאינטראקציה ביניהם יש השפעה משמעותית על חוויית הקיום של כל אדם, וניתן להגדיר באמצעותם את התרבות שבה הוא חי. כפי שנראה, משמעותם משתנה מתקופה לתקופה.
חוויית הקיום והסבל
הכוונה במונח זה היא למכלול התחושות והחוויות המלוות את הקיום היום-יומי של כל אחד מאיתנו. חוויית הקיום מורכבת ממגוון של תחושות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות, ונוטה להשתנות בהשפעתם של גורמים רבים: אירועים קרובים ורחוקים, אינטראקציות עם אנשים, אופי העיסוקים שלנו, מצבנו הגופני ועוד. במובן זה חוויית הקיום היא אישית ושונה מאדם לאדם. בהקשר הנוכחי הכוונה לקשר את חוויית הקיום האישית עם התנאים המשפיעים עליה בהקשר הרחב ביותר (בהתאמה לארבעת המשתנים שהוצגו קודם): כוחות וגורמים הפועלים לאורך זמן, מעבר ליום-יום ומעבר ליחיד. הם יוצרים ומכתיבים את המסגרת הכללית, שעל הרקע שלה מתעצבת חוויית הקיום האישית והיום-יומית.
נסיבות הקיום וחוויית הקיום
היכולת לחוש ולחוות את החיים אינה ייחודית למין האנושי. יש להניח שהיא מצויה אצל כל המינים שניתן לייחס להם יכולות נפשיות (תחושות, אמוציות ועוד). הייחוד של המין האנושי הוא בממד המודעות ובכישורים הנחוצים לה. אנחנו ככל הנראה המין היחיד שיש לו יכולת לקשר את מה שהוא חש ומרגיש כלפי החיים, ולכן גם להעמיד את כל הווייתנו על החיפוש אחר האושר (כחוויה מלאה ושלמה של החיים). את החיפוש אחר האפשרות לחוות את החיים במלואם דוחף ומכוון הגרעין הנפשי. הוא שהתווה את כיוונה של האבולוציה ושל ההיסטוריה האנושית ליותר ויותר אינדיבידואציה. בהקשר זה: יותר אפשרויות ודרגות חופש ליצור את התנאים לחוות את האושר. אך מתברר שיש מרחק של ממש בין החופש לבין השגת האושר. אין שום ערובה לכך שהדורות האחרונים מאושרים יותר מהקודמים להם, אף לא באותן חברות, שבהן יש לרבים תנאים ואפשרויות שלא היו מעולם לקודמיהם.
פרק זה יתמקד בניסיון להציע הסברים לשאלה המהותית לקיום שלנו כפרטים, כחברה וכמין: איך זה, שמאז היות האדם השתנו והשתפרו ללא היכר התנאים לקיום החיים, אולם ביכולת שלנו לשמוח בהם לא חל שינוי של ממש. אין צורך בדמיון ובידע רב כדי להעריך, שחברה שבה האנשים שמחים בחלקם ובחייהם תתנהל באופן שונה מכל חברה שקיימת כיום. סבל נפשי, אומללות, מרירות, פגיעות, כעס, קנאה, תסכול, אלימות, האשמה וצורך לשלוט אינם מובְנים בנו. הם תולדה של אי-היכולת שלנו לחוות את החיים. להלן אתמקד בזיקות המשתנות בין תנאי הקיום לבין החוויה שלנו אותם, ובעיקר לקביעותו של הסבל, המלווה את המין האנושי לכל אורך האבולוציה וההיסטוריה שלו.
תקופת הציד והלקט
ההערכה המקובלת כיום היא, שהמין האנושי החל להתפצל ממינים אחרים לפני כ-4.5 מיליון שנה. בשני מיליון השנים הראשונות ההשתנות שלו התבטאה בעיקר במישור הגופני-פיזיולוגי (הזדקפות והליכה על שתיים, שינויים במערך הגרון, הפה והלשון, שאפשרו את הדיבור, גידול המוח ועוד). עדויות ראשונות על יצירת כלים הם מלפני כ-2.5 מיליון שנה (תקופת האבן הראשונה). ההומוספיינס, שאליו משתייכים כל גזעי האדם הידועים כיום, הופיע לפני כ-160,000 שנה.
הידע הישיר על תקופה זו מועט למדי, ובעיקר ניתן להסיק עליו בעקיפין ממחקר שבטים פראיים בני ימינו. בתקופה זו החברות האנושיות היו תלויות כמעט לחלוטין בכוחות הטבע הפראי. בדומה למיני חיים אחרים, הן התקיימו ממה שהיו יכולות לצוד או ללקט. לחברות אלו הייתה יכולה להיות תרבות מגוונת ועשירה מאוד, אך הקיום שלהן המשיך להיות מותנה במה שמצאו בסביבתן. משמעות אורח חיים כזה היא, שחוויית הקיום בתקופה זו הושפעה בעיקר מנסיבות סביבתיות. בדומה למיני חיים אחרים, נסיבות הקיום הן שהכתיבו את חוויית הקיום.
איננו יודעים בבירור עד כמה תרבויות אלו היו מודעות לתלות שבין חוויית הקיום לבין נסיבות הקיום. לפחות לפי החומר שבידינו, נושא זה איננו מה שהעסיק את תרבויות הפראים המוכרות לנו. ניתוח מיתוסים רבים של עמים פראים בדרום אמריקה, וכן מיתוסים מאזורים אחרים בעולם, הוביל את האנתרופולוג הידוע קלוד לוי-שטראוס להניח, שהנושא הנמצא בתשתית התרבויות של הפראים הוא הניסיון להבחין את עצמם מהטבע שסביבם. הניסיונות החוזרים ונשנים ליצור מובחנות מהטבע הפראי ולסמן את היותם אחרים – 'אנשים' ו'בני-תרבות' – יכולים ללמד אותנו בעקיפין עד כמה חוויית הקיום שלהם הייתה למעשה קרובה לזו של מיני חיות אחרות.
המאמץ ליצור מובחנות הוא בדרך כלל ביחס למה שנתפס כדומה וכקרוב. כאשר דרווין הצעיר פגש את בני שבט הפיאוגנס (Feuegians) מארץ האש הוא רשם ביומנו: 'פראים אלה משתמשים רק בכישורים הנמוכים ביותר של המוח, ובדומה לאינסטינקטים אצל החיות – הם אינם משתפרים באמצעות הניסיון. קשה לתאר ולהסכים שברואים אלה הם כמונו וחיים באותו עולם שבו אנו חיים' (Darwin, 1997). התרבות של בני שבט זה היא אולי מהפרימיטיביות ביותר שנחקרו, אך בעיקרו של דבר התלות שלהם בתנאי הקיום לא הייתה שונה מתרבויות ציד ולקט אחרות, מתוחכמות מבחינה תרבותית הרבה יותר.2 פרט לתפקידים של מנהיג ומרפא-מכשף קבוצות אלה הן הומוגניות ואין בהן חלוקת תפקידים ברורה. הגברים הם הציידים, והנשים והילדים הם הלקטים. הקבוצה פועלת כמעין אישיות אחת, המשמרת את אחדותה במגוון של מנהגים וטקסים. תחושת השייכות אליה מוחלטת, ואין בה מובחנות אינדיבידואלית.
הדינמיקה העיקרית המכתיבה את חוויית הקיום (והסבל) של כל אחד מחברי הקבוצה היא יכולתה של הקבוצה, כגוף אחד, להתמודד עם נסיבות הקיום שבסביבתה: כוחות הטבע, הבטחת אמצעי הקיום והביטחון. מבחינה זו מאבקים ושיתופי פעולה עם קבוצות פראים אחרות הן חלק מאותה דינמיקה.
תקופת התיישבות הקבע
התקופה השנייה מתחילה לפני כ-25,000 שנה, ובחלקים נרחבים של העולם קווי ההיכר העיקריים שלה מתקיימים עד היום. המאפיין המרכזי שלה הוא חברות אנושיות, שמתקיימות באמצעות שינוי תנאי הסביבה והתאמתה לצורכיהם. בתקופה זו המין האנושי למד בהדרגה לייצר לעצמו את צורכי הקיום הבסיסיים הנחוצים לקיום, ותלותו במה שהיה זמין בטבע הפראי פחתה בהתאם. כדי להשיג אי-תלות יחסית בתנאי הסביבה, היה על החברות האנושיות לסגל לעצמן דפוסי ארגון שונים מאלה שאפיינו את חברות הציד והלקט: בעלות על שטחי ארץ ותיחום קפדני יותר של מה שייך למי, צבירת רכוש, חוקי קניין והתנהגות, חלוקת עבודה והתמחויות (שהובילו ליצירת מעמדות, אריסים, משרתים ועבדים), פיתוח טכנולוגיות מתאימות, גידול ואילוף בעלי חיים, בניית מבני קבע, מבני ציבור, מסחר ועוד. השינוי המהותי בצורות ההתמודדות עם הטבע (על ידי אילופו) אִפשר את יצירתן של קהילות גדלות והולכות, של ערים, נסיכויות, ממלכות ואימפריות.
דרך נוספת לאפיין את התקופה השנייה היא באמצעות קווי דמיון משותפים לתרבויות המרכיבות אותה. בתקופה זו קמו ונפלו חברות ותרבויות רבות, התחוללו שינויים רבים באורחות החיים, באמונות, בצורות הממשל, בידע, בטכנולוגיות ועוד. עם זאת, נשמרו בכולן כמה קווי היכר, המאפשרים להתייחס לחברות אלו כאל 'תרבויות מסורתיות': הן נוטות לשמר לאורך דורות את האמונות, המנהגים, המעמדות, היחס לנשים ועוד. אלו תרבויות שהמוביליות בתוכן מועטה, ויש בהן לחץ חברתי חזק לשמר דפוסים קיימים. תחושת השייכות בתרבויות אלו אינה שלמה ומלאה כמו בתקופה הראשונה, והיא נוטה להתפצל: מחויבות גדולה יותר למשפחה ולקהילה הקרובה, ומחויבות פחותה למסגרות הגדולות יותר (ערים, נסיכויות, ממלכות, אימפריות).
במישור אחר, רוחני יותר, השייכות למסגרת דתית הייתה חלק בלתי נפרד מחוויית הקיום האישית. אך שלא בדומה לחברות הציד והלקט, לא בהכרח הייתה חפיפה בין מסגרות השייכות המעשיות (עיר, ממלכה וכדומה) לבין המסגרת הדתית. חברות מסורתיות מאופיינות ברמת חופש מועטה למדי של הפרט, וכל סטייה מהמנהגים ומהמסורת נתפסת בהן כעבירה שדינה עונש.
בתקופה השנייה חוויית הקיום והסבל מושפעות בעיקר מהדינמיקות המתנהלות בתוך המין האנושי עצמו: לאיזו משפחה, מעמד וקהילה נולדים. עד כמה הצרכים והרצונות של היחיד מתיישבים עם הנהוג והמקובל. עד כמה הקהילה מסוגלת להגן על חבריה מקהילות אחרות, ועוד. אפשר לומר, שתרבויות התיישבות הקבע למדו לתת מענה לקושי המרכזי של התקופה הראשונה – למתן מאוד את השפעת פגעי הטבע ולהבטיח באופן שוטף את צורכי הקיום הבסיסי. עם זאת ההישגים בהתמודדות עם הטבע הפראי לא שינו בהרבה את רמת הסבל. זו הועתקה לדינמיקות המתרחשות בין המין האנושי לבין עצמו: מלחמות, כיבוש, עבדות, ניצול, פערי מעמדות ועוד.
לא במקרה הספרות מתקופה זו עשירה בסיפורי הרפתקאות, שגיבוריהם מתמודדים בהצלחה עם קשיים ומכשולים רבים וזוכים באושר ובעושר עד סוף חייהם. התפיסה הרווחת בתקופה זו היא שאושר ועושר כרוכים זה בזה וניתנים להשגה. כל מה שהאדם צריך הוא ליצור לעצמו עולם יציב, מקום מתאים לגור בו, נישואים טובים, משפחה, ומקורות מחיה שופעים. כאשר תנאים אלה מתקיימים, העושר כבר מבטיח את האושר. חוויית הקיום בתקופה הראשונה הייתה נגזרת של האינטראקציה בין האדם לטבע הפראי. לעומתה בתקופה השנייה היא נגזרת של האינטראקציה בין האדם לבין בני מינו: המין האנושי הוא מרחב הסבל של עצמו.
התרבות המערבית המודרנית
התקופה השלישית התהוותה רק במאות השנים האחרונות ומקיפה רק חלק מהאנושות. עם זאת, ההשפעות הישירות והעקיפות שלה על שאר האנושות הן עצומות, ללא שום השוואה להשפעתן של חברות פרימיטיביות ומסורתיות. המאפיינים העיקריים של תרבות זו הם אפשרויות ביטוי, בחירה ופעולה נרחבות יותר עבור יחידים מאשר בתקופות קודמות: בחירת בן/בת זוג, מקצוע, מקום מגורים, מוביליות חברתית גבוהה, זכויות שוות בפני החוק, ועוד. בד בבד, וככל שנוצרו יותר דרגות חופש ליחיד, התחלקה חוויית השייכות שלו בין יותר קבוצות שונות ונעשתה ארעית ורופפת. שלא במקרה, בין סימני ההיכר של תקופה זו בולטים הניכור והבדידות. חלק מהחברות המזוהות עם תקופה זו מצאו דרך לתת מענה לקשיים של התקופות הקודמות: עולם יציב ובטוח (ללא מלחמות, כלכלה מבוססת), מגורים הולמים, מוביליות חברתית, השכלה, מיגור מגפות ומחלות, אפשרויות פרנסה ועוד. כל אלה הם ברי השגה ברמה סבירה ויותר מכך. בכל זאת, גם כאן לא נראה שהסבל פחת, אלא רק העתיק את מקומו, שוב.
רק בתרבות כזו הייתה יכולה הפסיכואנליזה להיווצר. גם כיום היא יכולה להתקיים רק בחברות המצליחות הלכה למעשה לשמר ולקיים חופש ביטוי, חופש בחירה וחופש פעולה של יחידים, ובכל זאת יש בהן סבל נפשי. ההתמודדות עם דינמיקות תוך-נפשיות (מה שהפסיכואנליזה עושה) מצריכה חופש מחשבה, ביטוי עצמי ואפשרויות ליישם תובנות שהושגו. במהלך טיפולי-מחקרי שנמשך כחמישים שנה גילתה הפסיכואנליזה, שמרכיבים משמעותיים מהסבל האנושי מקורם בדינמיקות תוך-נפשיות. ועוד – שהחלקים העקשניים יותר, הקשים לשינוי בדינמיקות אלה, התהוו כבר בילדות המוקדמת. בתקופה השלישית הועתקו חוויית הקיום והסבל לתוך הנפש עצמה (למציאות הפנימית), והן נגזרות של הדינמיקות התוך-נפשיות. העתקת חוויית הקיום והסבל לתוך הנפש עצמה אין משמעה שלדינמיקות המרכזיות מתקופות קודמות אין השפעה על הקיום, אלא שהיכולות האנושיות הגיעו לדרגה כזו, שלחוסר היכולת של האדם להסתדר עם עצמו יש השלכות הרסניות גם על הדינמיקות הבין-אישיות והתרבותיות וגם על הטבע בכלל. בהיבטים רבים של הקיום, מה שמתרחש במציאות הפנימית משפיע על נסיבות הקיום ועל המציאות החיצונית יותר מכוחות ומגורמים אחרים.
נסיבות הקיום: סיכום ביניים
בלי דעת, אך מתוך אינטואיציה נכונה בעיקרה, עשה המין האנושי מסע ארוך כדי לשנות את נסיבות הקיום ובאמצעותן למתן את הסבל הכרוך בו. בחלק האחרון והעכשווי של מסע זה מתברר, שהסבל נמצא בתוך האדם. נראה שאי-השקט והסבל במרחב התוך-נפשי (המאפיינים את המציאות העכשווית) מאיימים לערער ולהרוס את כל ההישגים שנועדו להיטיב את נסיבות הקיום. אין זה אומר בהכרח שהמסע בטעות יסודו, אלא שהוא הולך ונעשה מסוכן יותר ויותר. ככל שנלמד להכיר טוב יותר את מהלכיו, ואת הכוחות שפועלים מתחת לפני השטח שלו, כך נצליח להשפיע על מסלולו.
הניסיון המתמשך של התרבויות האנושיות לשנות את נסיבות הקיום פועל בעיקרו של דבר במישור המעשי (טכנולוגי, ארגוני, התנהגותי). כדי להרחיב את התמונה יש צורך לבחון מסלול נוסף, המתנהל במישור הרוחני יותר (מיתי-סיפורי, דתי, אידיאולוגי ועוד).
מודעות האדם להתרחקותו ממגע ישיר ושלם עם חוויית החיים היא עתיקת יומין, וניתן לעקוב אחריה ככל שהרשומות מאפשרות. מעשי האדם בכלל, כמו אכילה, התקשטות וטקסים, נתפסו כחזרה לדגם מופתי, שהתקיים בראשית הימים, בזמן ההוא (in illo tempore). האזורים הפראיים והבלתי מעובדים מיוחסים לכאוס ולתוהו. הם שייכים עדיין לקיום הבלתי מובחן, חסר הצורה, שלפני בריאת האדם. התיישבות בחבל ארץ חדש, בלתי ידוע ולא מעובד, נתפסה כשוות ערך לפעולת הבריאה (אליאדה, 2000). במיתוסים של מצרים העתיקה, 'הפעם הראשונה' נתפסת כתור הזהב של השלמות המוחלטת. בתקופה אגדית זו לא היו מוות וחולי. התערבות הרוע שמה קץ לתקופה זו. אבל היא המודל ומקור כוחם של הריטואלים שנועדו להביס את הדמונים. תפקידם לשחזר את השלמות הראשונית, את ימי הבריאה והתום (אלאידה, 2002).
בבסיסם של סיפורים ונוהגים אלה נמצאים האמונה והניסיון לחזור ולשחזר את ההתחלה, את הימים ההם, שבהם האדם חווה את הקיום בשלמותו. כביכול ב'זמן ההוא', זמן בריאת האדם, הוא היה בן תרבות וחווה את הקיום באופן מלא ושלם. כל פעולה בחייו ובמעשיו של האדם בעולם העתיק נתפסו כמכוונים לחזור אל הדגם ההוא. הדתות הגדולות שקמו במערב (יהדות, נצרות ואסלאם) כבר העבירו במפורש את האחריות לסבל לאדם עצמו (החטא הקדמון, רצח בן האלוהים). במצב זה אפילו חרטה, חזרה בתשובה וחיי פרישות אינם מבטיחים את הגאולה, לפחות לא בעולם הזה. 'העולם ההוא' של התרבות העתיקה, שעדיין נתפס כניתן לשחזור, הועתק לעולם הבא. לחיים כפי שאנו מכירים אותם אין גישה אליו. החיים בשלמותם יתאפשרו רק אחרי המוות ורק לאלה שעמדו בכל הדרישות והצווים, והוכיחו שהם ראויים לחיים ללא סבל. נקודת המבט של הדתות הגדולות משמעותה, שההתרחקות מחוויית הקיום הבלתי אמצעית נתפסה כגדולה כל כך, שכבר אין אפשרות לשחזר אותה ולחזור אליה, אלא רק בחיים שלאחר המוות.
לעומתן, האמונות הגדולות של המזרח (הינדואיזים ובודהיזם) פיתחו פרקטיקות מעשיות כגון יוגה ומדיטציה, שהציעו אפשרות להגיע להארה או לנירוונה ולהשתחרר מהסבל. בשתיהן נתפס הסבל כחלק מהקיום הארצי, החומרי והמחשבתי. ההשתחררות ממנו מצריכה ויתור על כל מה שמעורר את החושים, את התחושות ואת המחשבות. בעיקרו של דבר – לנתק את הזיקות שיש לאדם בעולם ולהקדיש את עצמו לתרגול, שיכול להוביל למצב תודעה אחר, נקי ממחשבות, מצרכים, ממשאלות, מתאוות ועוד. במונחים של עבודה זו, התפיסות הגדולות של המזרח מאמינות באפשרות להגיע לחוויית חיים מלאה ושלמה, אם הקיום יוקדש כולו למטרה זו. על פי תפיסות אלו חוויית הקיום צריכה להיות מנותקת מתנאי הקיום. תפיסה מעין זו נמצאת גם ביסוד הזרמים המיסטיים, המתקיימים כחלק מהדתות המערביות הגדולות (קבלה, סופיות ועוד).
שני מישורי הקיום האנושי: סיכום ביניים
אף שתיאור המיתולוגיות, האמונות של העולם העתיק והאמונות הגדולות שהוצג כאן הוא סכמטי, די בו כדי להראות עד כמה ההתמודדות עם השאלות הגדולות של הקיום נמצאת בגרעין ובתשתית של כולן. אלה הם אותם נושאים שעימם מתמודד המסלול המעשי יותר, שהוצג קודם לכן. מה שהולך ומתברר ביחס לאופי הנושאים, שאיתם מתמודדים שניים מהמסלולים המרכזיים והמשפיעים ביותר על קיום המין האנושי הוא, שהם מנסים לתת מענה לחוויית הקיום, לא פחות מאשר לקיום עצמו. אולי לא ניתן לאתר במדויק את נקודת הזמן שבה שאלת חוויית הקיום תפסה את מקומן של שאלות הנוגעות לעצם אפשרות הקיום, אך נראה שהשינוי התרחש במהלכה של התקופה השנייה (התיישבות הקבע). כאשר גדל הביטחון באפשרות לספק באופן שוטף וקבוע את צורכי הקיום הבסיסיים (מזון, מחסה וכדומה), גילה האדם שחוויית הקיום חומקת ממנו. ויותר מכך, ככל שהוגברו והואצו המאמצים להבטיח תנאי קיום טובים יותר, כך נראה שחוויית החיים הלכה והתרחקה.
נהוג להניח, שתודעת המוות היא אולי הידיעה הקשה ביותר לאדם, המטילה את הצל הכבד ביותר על הקיום. אלא שהמניע הנמצא ביסוד שני המסלולים שהוצגו כאן מציג שאלה אחרת - 'האם נצליח לחוות את החיים?' נראה שלשאלה זו יש השפעה שאינה פחותה מזו של תודעת המוות. הדתות הגדולות של המערב כבר בנויות על ההנחה, שלא ניתן לחזור או להגיע לחוויית חיים מלאה ושלמה, ושימי גן העדן נעלמו ללא שוב. האמונות הגדולות של המזרח אולי מצאו דרך כזו, אך היא מתאימה ליחידי סגולה.3
אינדיבידואציה וחוויית הקיום
חקירת התהליך המקביל המתקיים בין הנפש לתרבות מובילה לחשיפת כיוון התנועה של האבולוציה וההיסטוריה האנושית – האינדיבידואציה (פרקים שלישי ורביעי). לאחר מכן הובילה החקירה לחשיפת הכוח המעצב והדוחף את כיוון התנועה – ניסיונות חוזרים ונשנים למתן את הסבל הנפשי ולחזור לחוות את החיים כפי שהם יכולים להיות. תהליך האינדיבידואציה שמטרתו להביא לידי ביטוי את כישורי האגו (שהם ברשות היחיד) הגיע להישגים מופלאים בכל תחומי הקיום. לעומת זאת, אין התקדמות של ממש, ואולי ההפך, בפן שמחפש דרכים להפחית את הסבל הנפשי ולהעצים את חוויית הקיום. יש כביכול ניגוד עניינים בין העצמת כישורי האגו לבין העצמת חוויית הקיום.
הפרק האחרון והמסכם ינסה לקשור יחדיו את עיקרי הנושאים שנדונו במהלך פרקי הסדרה. את הפרק הנוכחי אסיים בניסיון להצביע על הקשר שבין מהלכים חורצי גורלות אלה לבין הפסיכואנליזה.
הפסיכואנליזה וחוויית הקיום
הפרק הקודם התמקד בדפוס ההתערבות של הפסיכואנליזה ובנמען התוך-נפשי לו – הגרעין הנפשי. נטען שם גם, שנקודת המבט של אותו גרעין היא שמכתיבה את חוויית הקיום. שני המסלולים שנדונו בפרק הנוכחי מספקים תמיכה נוספת לכך, שהגרעין הנפשי הוא זה שמניע את התהליך המקביל המתקיים בין הנפש לתרבות. בלי שהצליח להמשיג את הדברים באופן ברור, יצר פרויד שיטה שפונה לאותו גרעין הפועל הן במישור התוך-נפשי והן במישור הבין-אישי ובתרבות. אלא שההנחות העומדות בבסיס השיטה שיצר פרויד שונות מאלו הנמצאות בתשתית שני המסלולים שהוצגו בפרק זה. הפסיכואנליזה אינה מנסה לשנות את תנאי הקיום (בשונה מהעבודה הסוציאלית, משיטות התערבות התנהגותיות וכדומה) וגם לא לעצב את המישור הרוחני (כמו גישות טיפול קוגניטיביות או כאלה שנגזרות מהפילוסופיה, מהבודהיזם וכדומה). המתודה של הפסיכואנליזה מכוונת לייצג את הגרעין הנפשי, לתמוך בו ולאפשר לו ביטוי חופשי יותר במציאות הפנימית. ההנחה המובלעת בשיטה היא, שככל שלגרעין הנפשי תהיה השפעה רבה יותר על המציאות הנפשית, כך תועצם גם חוויית הקיום. עם זאת, כשיטה טיפולית מצריכה הפסיכואנליזה זמן ומשאבים רבים, ומתאימה רק לפלח אוכלוסיה קטן. יכולתה להשיג השפעה של ממש על המציאות האנושית היא שולית. במובן זה הפסיכואנליזה נמצאת היום במצב דומה לזה של שיטות טיפול רבות אחרות המכוונות להקל על הסבל הנפשי: הן עוזרות במידה מסוימת לרבים, אך השפעתן על המציאות האנושית בכללה היא שולית. המשמעות של מצב עניינים זה היא, שכוחן של השיטות הקיימות להקל על הסבל הנפשי אינו נמצא בשום יחס לכוחו של אותו סבל להכתיב את המציאות האנושית, לערער עליה ולאיים על עצם קיומה.
הפסיכואנליזה כשיטת מחקר וכתפיסת עולם
הפסיכואנליזה החלה את דרכה לא רק כשיטת טיפול אלא גם כשיטת מחקר שונה מכל מה שקדם לה. דפוס ההתערבות (הפרשנות) שהפעילה הפסיכואנליזה ככלי טיפולי היה מבחינתה גם כלי מחקרי, שבאמצעות נאספו נתונים על מה שמתרחש בנפש. הפסיכואנליזה חקרה את הכוחות הפועלים בנפש ואת התכנים הגלויים והנסתרים שמעסיקים אותה, מנקודת מבט קרובה ככל האפשר לזו של הנפש עצמה. באמצעות שיטה מחקרית ייחודית זו הצליח פרויד להגיע לתובנות רבות, שהיו אז חדשניות ושינו את תפיסת האדם על עצמו. ההנחה (הלא מנוסחת) העומדת בבסיס תפיסה זו היא, שהנפש, כמו כל המערכות החיות האחרות, מכוונת על ידי שיקולים פנימיים (מה נכון לקיומה, מה מפריע, איך לתקן וכדומה). כדי להשיג הבנה כלשהי על שיקולים פנימיים מעין אלה, יש צורך למצוא מתודות שיוכלו לעקוב אחר התהליכים הנחשבים כסובייקטיביים.
המתודה שפיתח פרויד מכוונת לחקור את הסובייקטיבי ולהגיע באמצעותו לתובנות שניתן יהיה להעריך ולבחון גם במתודות האובייקטיביות. למעלה ממאה שנה מאז, המהפכה המתודית שיצר עדיין רחוקה מלהיות מובנת ומיושמת.4 סדרת מאמרים זו לא הייתה יכולה להגיע לתובנות שהגיעה אליהן, ללא ניתוח התהליך המקביל בין הנפש לתרבות כפי שהוא פועל מבפנים: פרשנות מחודשת למיתוס על אדיפוס ולתסביך אדיפוס, הכיוון שאליו נעה התרבות (יותר חופש ליחיד), הכוח המניע (הגרעין הנפשי), ועוד. אפשר כמובן לחלוק על כל אחת מתובנות אלו, אך לפחות הן מנסות להציע תמונה מקיפה, עדכנית ועכשווית של המציאות הנפשית והאנושית.
כשם שהגרעין הנפשי זקוק להבנה, להגנה ולתמיכה כדי להשיג ביטוי חופשי יותר במציאות הפנימית ולתקן את הנפש באמצעות כוחותיה שלה, כך גם התרבות האנושית. נפש היחיד יכולה להיעזר באחרים, אך התרבות האנושית יכולה להיעזר רק בעצמה. לשם כך, ובדומה למציאות הפנימית של היחיד, עליה לדעת מה הכוחות שפועלים בה, כיצד היא מתמודדת איתם, ומה היא רוצה מעצמה. בהקשר זה יש לפסיכואנליזה כשיטה מחקרית, ולתובנות שאפשר להגיע אליהן באמצעותה, אפשרות להשפיע באופן ממשי על עיצוב המציאות. כדרך לתפוס ולפענח את המציאות, יכולה הפסיכואנליזה לתרום להפחתת הסבל הנפשי הרבה יותר מהעזרה המעשית והממשית שהיא יכולה להציע כשיטה טיפולית. נושאים אלה יורחבו ויובהרו בפרק האחרון והמסכם.
מקורות
אליאדה, מ' (2000). המיתוס של החזרה הנצחית. ירושלים: כרמל.
אליאדה, מ' (2002). תולדות האמונות והרעיונות הדתיים. תל אביב: נמרוד.
לוי, ז' (1986). הרמנויטיקה. תל אביב: ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד.
Darwin, C. The Voyage of the Beagle: Journal of Researches into the Natural History and Geology of the Countries Visited During the Voyage of HMS Beagle Round the World, Under the Command of Captain FitzRoy , RN, (1845), Wordsworth Classics reprint, London, 1997, p. 203-4.
1 החיים הם תופעה פיזיקלית-ביולוגית. מכאן הצורך להבחין בינם לבין החוויה שלנו אותם (שהיא נפשית).
2 בהיעדר מודעות אין בתרבויות הפראים הבחנה ברורה בין הקיום לבין חוויית הקיום, ובין סבל גופני לסבל נפשי.
3 לצד שני המסלולים שתוארו כאן יש להביא בחשבון גם את האמנות והמדע. הדיון בתרומתם לקיום ולחוויית הקיום לא יכול להיעשות כאן.
4 ייחודה של השיטה הפסיכואנליטית כמתודת מחקר של הסובייקטיבי, ותרומתה האפשרית לחקר האדם בכלל, הם נושאים המצריכים דיון נרחב ונפרד שאינו יכול להיעשות כאן.
