לראות את העולם ב- 3D
על היכולת להיות לבד כפועל יוצא של דינמיקה משולשת
מאת עדי דוויק-בונר
"מאוד נהניתי לקרוא, העברתי גם לאשתי". כתב לי אחד החברים שלי בתגובה לפעם הראשונה שפרסמתי משהו שכתבתי. "אולי בפעם הבאה תכתבי גם על האבא? על הקשר שלו עם הילדה?" מאז חלפו חודשים רבים וגם לו נולדה בת. אני נשארתי להרהר בבקשה הזו שלו, שמבטאת משהו מאוד מהותי בעיני, חווייתו של האב כאשר הוא נותר מתבונן על הקשר הזה שנרקם בין האם (בת זוגו) והילד שלהם. לא באמת משום שהושאר בצד, אלא משום שכל כך הרבה נכתב ונאמר על הקשר הזה, שגם האבות המאוד מעורבים ומסורים של היום, אלו החולקים עם בנות זוגם את ההנאה וההתמודדות שבגידול הילדים, עדיין תוהים מה מסתתר שם. הלכה למעשה, האבות אינם המתבוננים היחידים על הקשר הורה-ילד מן הצד, גם אימהות עומדות לעיתים כצופות. בכלל, ישנו כיום מגוון רחב של סוגי משפחות, למשל הורים בני אותו מין החובקים את ילדם. בכל אחת ממגוון המשפחות המודרניות, שבהן מעורבים שני הורים, מוצא עצמו לעיתים אחד ההורים לבד, מתבונן מן הצד על אותו קשר ״זוגי״ חדש. ברצוני לשים את דגש על החוויה זו, לא על הקשר אם-ילד, שלכאורה מקודש, אלא על התנסות נוספת, אחת מיני רבות, של הישארותנו לבד.
ההורות היא וריאציה אחת מתוך רבות של דינמיקה משולשת (אבא-אימא-ילד, אבא-אבא-ילד, אימא-אימא-ילד, אימא-סבתא-ילד...). כידוע, במצב משולש אחד מהנוכחים פעמים רבות חש בצד, מחוץ לדינמיקה, ומשמש בה כמתבונן. עמדת ההתבוננות בבן הזוג שלנו, שחולק רגע אינטימי ומשמעותי עם הילד שלנו, סוחפת אותנו למחוזות רחוקים, לתחושותינו הראשוניות בילדותנו כאשר היינו, לראשונה בחיינו, חלק ממשולש שכזה. במאמר הנוכחי אעשה ניסיון לתאר את תהליך התפתחותה של היכולת להיות לבד, זו הנולדת מתוך אותו משולש אבא-אימא-ילד, ואעמוד על חשיבותה של יכולת זו תוך בחינת פרספקטיבות של תיאוריות שונות. בנוסף, אתייחס לתפקידם המכריע של ההורים בתהליך זה, המתמודדים עם אין ספור אתגרים בניסיון לאפשר לילדם לצלוח את השלב ההתפתחותי החשוב הזה.
עמדתו של המתבונן מבחוץ - מהותה של הדינמיקה המשולשת
רון (רונאלד) בריטון, פסיכואנליטיקאי וחבר במכון הפסיכואנליטי הבריטי, מציג עמדה מעניינת בנושא של יחסים משולשים. הוא מכנה אותה עמדתו של הזר The position of the outsider - ובכך מתייחס למרחב המשולש שבו אנו משמשים כמתבוננים מהצד במערכות יחסים - A triangular space where relationships can be observed. את שורשיה של עמדה זו אנו מוצאים באופן המובהק ביותר במערכת היחסים עם ההורים שלנו. במערכת יחסים זו מתקיימת אותה דינמיקה בסיסית בה אנו עדים לעובדת היות הורינו זוג, יחידה הורית, אשר מתנהלת באופן נפרד מאיתנו כילדים (Britton,1989). הפסיכואנליזה הקלאסית רואה בתהליך הזה רגע מכונן בבנייתה של האישיות שלנו ונוהגת לכנות אותו תסביך אדיפוס. אותו אדיפוס, המוכר לרובנו מסיפורי המיתולוגיה היוונית והמחזה המפורסם של סופוקלס, מקושר באופן המכריע ביותר לזיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ולשלב ההתפתחותי בו הילד (בין הגילאים 3-5) מפגין אהבה כלפי ההורה בן המין השני (הבת כלפי אבא, הבן כלפי אימא) וקנאה עוינת כלפי ההורה בן אותו מין. פתירתו של התסביך הוסברה על ידי פרויד כוויתור של הילד על הפנטזיה להתאחדות עם ההורה בשל חרדה מפני אובדן: בעוד הבן חווה חרדת סירוס (אובדן הפין) חרדה הבת מאובדן אהבתם של הוריה (Freud, 1924). כלומר, הילד או הילדה, המונעים מתוך פחד לאבד דבר מה חשוב ולהיענש על הרצונות שלהם, מוותרים על הפנטזיה להתאחד עם ההורה האהוב. הם מבינים כי פנטזיה זו מסכנת אותם, ולכן הם נמנעים מלפעול להשגתה. ההכרעה הזו גורמת להם לאמץ את ההורה בן אותו מין כמודל להזדהות, מתוך שאיפה בעתיד למצוא בן/בת זוג אשר יהיו דומים למושא אהבתם - אבא/אימא.
מדוע זהו רגע מכונן ואיך הוא קשור לחיינו כמבוגרים בכלל וכהורים בפרט? השלב ההתפתחותי הזה ואופן התמודדותנו עימו מניחים את היסודות שעליהם יבנו מערכות יחסים בחיינו. למידת הפעלתן של פונקציות מרסנות לרצונות שלנו, או כמו שקרא לה פרויד – התפתחותו של הסופר אגו, היא זו שמסייעת לנו לבנות ולנהל מערכות יחסים עתידיות בחיינו. אנו למעשה לומדים כיצד לנהל את הרכושנות שלנו ועוברים ממצב של פיוז'ן (מיזוג), עם אימא או אבא, לדינמיקה של משולש אבא-אימא-ילד, בה אנו מקבלים את המציאות שאנו חולקים את אימא עם אבא (או להיפך) והם אינם רק שלנו. מעבר לכך, אנו מבינים כי ישנו איסור לקיים זוגיות עם אחד ההורים שלנו. בכך מתחיל כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כמבוגר נפרד, ללא קשר או חיבור להורה, ולהכיר בעובדת נוכחותו של השלישי. אנו מגלים שאבא ואימא מנהלים ביניהם קשר זוגי ונפרד שאין לנו חלק בו, ובאופן כללי שקיימים בעולם הסובב אותנו קשרים אשר אינם נוגעים לנו. בהרצאה בה נכחתי במכון הפסיכואנליטי בלונדון, איזבל הרננדז הולטון בחרה לקרוא למכלול התובנות הללו- Seeing the world in 3D, 'לראות את העולם בשלושה מימדים' (2012 ,Hernandez Halton). מרכיב חשוב נוסף לכינונו של שלב זו הוא ההכרה במציאות השוני בין הדורות; הילדה מכירה בכך שהיא אינה יכולה להתחתן עם אביה לא משום שהוא נשוי לאימה, אלא מפני שהיא קטנה.
בבית הזה צריך לחלוק - מלכודות יום יומיות בתוך דינמיקה משולשת
הוויתור על הקשר הזוגי עם אחד ההורים ופיתוח זהות נפרדת, מוביל אותנו, בין השאר, להקמת זוגיות משל עצמנו. עם היוולדו של הילד הראשון, נולדת הדינמיקה המשולשת. למעשה, בחוויה שלנו כהורים המתבוננים בבן הזוג שלנו, שפעם היה 'רק שלנו', חובק את התינוק שלנו ברוך ואהבה, אנו כחוזרים בזמן לאותה דינמיקה משולשת עם הורינו. לשיטתו של בריטון, האתגר הגדול כהורים בשלב זה הוא להימנע מלהתקיף את אותו קשר שמקיים בן הזוג שלנו עם הילד, אך גם לא להתרחק (Britton, 1989). זה הרגע שבו כשהילד מוחה שהוא רוצה ש"רק אימא תעשה לי אמבטיה!!!" אבא חש מיותר ולא רצוי, מקבל זאת בעלבון ומשאיר את האם והילד לבדם בחדר האמבטיה, או לחלופין כשהילדה נותנת רק לאבא לחלוק מהגלידה שלה ואימא, שחשה מעט פגועה ונעזבת, לוקחת בכוח ואומרת ש"בבית צריך ללמוד לחלוק ואם לא תחלקי - אין בכלל גלידה". אלה מלכודות קטנות בחיי היומיום שכולנו נופלים בהן, לעיתים אנו עייפים מכדי לחשוב על המשמעות של הדברים, ובפעמים אחרות אנו באמת ובתמים מתקשים רגשית להתמודד עם התגובות של ילדינו כלפינו. ללא צל של ספק כאשר המשפחה מונה שלוש נפשות צריך ללמוד לחלוק. אך האם על הילדה מוטלת האחריות לחלוק עם שני הוריה, שווה בשווה, את הגלידה שרכשו עבורה? או שאולי נדרשת כאן התערבות הורית מורכבת יותר? אני סבורה שמעבר להצבת גבול ולהעברת מסר חינוכי, מסתתר כאן נושא עדין מאוד, אשר מצריך התייחסות הורית מאפשרת יותר. בואו נמשיך ונבחן את שורשיה של אותה התנהגות רכושנית של ילדינו, וננסה להבין מדוע יש לתת עליה את הדעת טרם אנו פועלים באופן תגובתי.
מחאות, כעס, עלבון וקנאה: תופעות לוואי של דינמיקה משולשת
קליין הוסיפה וחידדה את הנושא של תסביך אדיפוס. לאחר תצפיות רבות שהיא ביצעה בילדים קטנים, היא הסיקה כי זהו תהליך אשר מתחיל ומתרחש כבר בסוף שנת החיים הראשונה של התינוק ולא לקראת גיל שלוש, כפי שסבר פרויד. באופן כללי, היא טוענת, יש לנו נטייה מוקדמת מאוד להבנות את העולם סביבנו במונחים של יחסים משולשים (Klein, 1928). קליין מבקשת למעשה לומר כי אנו ניחנים מגיל מאוד צעיר ביכולת להבחין באותה דינמיקה משולשת במשפחתנו ומחוצה לה, ועל כן גם לומדים להתמודד איתה בדרכים שונות. אנו מסגלים לעצמנו מיומנויות שונות על מנת לצלוח את הקשיים שמזמן עימו ההכרח לחלוק עם אחרים את האנשים האהובים עלינו. זהו רעיון שאני בהחלט יכולה להזדהות עימו, ואף לזהותו בדינמיקה המשולשת הפרטית שלי. גם הבת שלי פצחה לאחר יום הולדת שנה ב'גיל התבגרות' קטן, וניכרת הייתה יכולת התמרון שלה ביני לבין בן זוגי בסיטואציות שונות. לא רק שהיא הייתה מודעת לעובדת היותנו שלושה סובייקטים בבית, אלא היא גם ידעה לתפעל היטב את הדינמיקה הזו. כשדברים לא מצאו חן בעיניה היא פעמים רבות האשימה את אבא ונתנה לי חיבוק חזק, גם אם זו הייתי אני שלא אפשרה כעת לצאת מהבית בלי מעיל, ואבא היה עסוק בדבר מה אחר. קליין סבורה כי התנהגות זו משקפת את נטייתו של הילד לפצל בין הרע והטוב בחייו. משום שלילד ישנה תלות גדולה באימא וצורך הישרדותי לשמר אותה עבורו (כדמות המטפלת, מזינה, מכילה וכו׳), הוא נוטה לשמר אותה במציאותו הפנימית כדמות 'טובה׳, בעוד שהקשיים, האכזבות והתסכולים מושלכים על גורם על שלישי, במקרה זה האבא (Klein, 1928). לאחר שהרוטינה הזו חזרה לא מעט בביתנו, הצלחנו יחד, בעלי ואני, שלא להיסחף בין נחשוליה המטביעים של הדינמיקה המשולשת (להיעלב, לכעוס, למחות, להכריח, לוותר, לייצר מריבות בינינו וכיוצא בזה) ולהגיב עניינית לאירוע. אם בלבישת מעיל עסקינן - זהו הנושא הנדון; אבא ואימא מספקים הסבר קצר כי בחוץ קר והמעיל ישמור עליה שיהיה לה נעים וחם. יחד הם חוזרים על הבקשה ללבוש אותו טרם היציאה מהבית. כל דיון בינינו מול הילדה מדוע נדרש כרגע המעיל, האם זו חובה, והאם אפשר אולי לוותר וללבוש אותו במעלית - הינו מיותר. בכך, אנו מנסים לסייע למרדנית הקטנטונת (והמאוד מאוד אהובה) להכיר ולקבל את מערכת היחסים המשולשת הזו, כך שתשרת אותה באופן חיובי בהמשך חייה. לעומת זאת, בנושא הגלידה, שתיארתי בפסקה הקודמת, הייתי בוחרת להגיב באופן שונה. הרצון והיכולת לחלוק היא יכולת מורכבת ונלמדת באופן הדרגתי. אם הגלידה נקנתה עבור ביתי, והיא בוחרת לתת לאבא לטעום ובכך לחלוק עימו רגע משותף, הייתי מאפשרת לה אותו ומתענגת מהצד על הקשר היפה שיש לה ולאבא שלה, קשר אשר יכול להתקיים גם בלעדיי. כדי ללמד אותה לחלוק הייתי אף מציעה לה לטעום מהגלידה שלי ומוצאת איתה חיבור משלי. על פי אותו עיקרון יכול לפעול גם האבא בנושא המקלחת; במקום לסגור את דלת חדר האמבטיה ולצפות בטלוויזיה בסלון, הוא יכול לבחור להתיישב על הרצפה בחדר הרחצה, להתענג על ההנאה שמפיק הבן שלו משעת רחצה עם בת זוגו ולספוג אל קירבו את קולות המשחק שלהם.
היכולת של אחד ההורים לחלוק רגע אינטימי ומשולל רגשות אשם עם ילדו נחשבת בעיני כהצלחה של המשולש המשפחתי כולו, ועל כן ראויה היא שיתייחסו אליה כך. בכך, אני מאמינה, מתממש האיזון העדין שעליו דיבר בריטון, כאשר כתב על בחירתו של ההורה ה״נזנח״ שלא להתקיף הקשר. יכולתנו כהורים להחזיק את ההבנה, כי קיומו של קשר בין הילד לבן הזוג שלנו הינה פועל יוצא של הצלחתנו המשותפת כהורים, משמעה הכרה בדואליות של תסביך אדיפוס. כפי שגרסו פרויד וקליין, ה׳סיטואציה המשולשת׳ (The triangual situation) מתרחשת כלפי שני ההורים באופן נגטיבי ופוזיטיבי- Positive and negative Oedipus complex. אין מדובר במובן ערכי של טוב ורע, כי אם בשני צדדים של אותו תהליך, כמו תמונה ותשליל שלה (Boswell, 2001). כלומר, הן ההורה ה׳אהוב׳ והן ההורה ה׳דחוי׳ ממלאים שניהם תפקיד חשוב ומשמעותי באותה דרמה אדיפלית, והיכולת של שניהם לאפשר את התרחשותה, על מלוא עוצמתה, הינה חשובה ומכרעת עבור הילד.
כפי שראינו קודם לכן, פירש פרויד את הוויתור על הפנטזיה להתאחדות עם ההורה האהוב כפחד מפני אובדן. קליין מסבירה את פתרון התסביך דווקא באהבה של הילד להוריו והצורך שלו בהם. היא מרחיבה את הרעיונות של פרויד ושמה דגש על רגשות הקנאה וצרות העין הכרוכים בקשר הזה, שכן הבנות מקנאות באימא כבת זוגו של אבא, והבנים מקנאים באבא כבן זוגה של אימא. בעוד פרויד ייחס את הקנאה לבנות בלבד וכינה אותה ׳קנאת הפין׳, קליין גורסת כי גם צרות העין הכרוכה בתהליך זה אינה נחלתן של הבנות גרידא, כי אם גם נחלתם של הבנים וקשורה בחוסר היכולת להיות שני המינים גם יחד: בעוד הבנות ״חומדות״ את הפין הגברי ״חומדים״ הבנים את יכולתן של הבנות להביא ילדים (Klein, 1928). ניתן לראות, כי קליין מדגישה את ההבדל בין שני סוגים של רגשות בשלב זה. בעוד שהחל מהשלב הינקותי חש התינוק צרות עין (Envy) כלפי אימו ומונע מתוך רגש של חמדנות ורצון לקחת לעצמו את השד המלא והמזין שלה, או מאוחר יותר היה רוצה לזכות גם הוא ביכולתה להביא ילדים. בשלב האדיפלי מצטרף לאותה צרות עין גם רגש של קנאה (Jealousy). קנאה זו מבוססת על רגשותיו של הילד ביחס לשני הוריו, משום שהוא חושש לאבד את מערכת היחסים הזוגית שיש לו עם אחד ההורים, בשל נוכחותו של ההורה השלישי (קליין, 2003). באופן כללי נוכל לומר, כי צרות עין קשורה במצב בו אנו רוצים עבור עצמנו דבר מה של מישהו אחר, זהו רגש שמתעורר בסיטואציה דיאדית בין שני אנשים. הקנאה, לעומת זאת, קשורה במצב בו משהו שיש ברשותנו (בדרך כלל קשר זוגי מסוג כלשהו) מאוים על- ידי אדם שלישי. על כן, זהו רגש אשר בהכרח מתעורר בסיטואציה משולשת. כאשר נפתר התסביך באופן חיובי, אם כן, הילד שלנו בוחר לזנוח את הרצון להתאחד עם ההורה האהוב עליו, מתוך האהבה שהוא רוכש לשני הוריו, ומתוך הצורך שלו בנוכחות של שניהם בחייו. הוא מבין כי ישנם שני מינים שונים המושפעים, בין היתר, מתפקידי מגדר שונים וכי כאשר יגדל יוכל לבחור לנהל את חייו כראות עיניו.
לאותו תהליך של הכרה במציאות הקשר הזוגי של ההורים קורא בריטון ׳סגירת המעגל האדיפלי׳. לשיטתו, פתרון חיובי של התסביך כרוך לא רק בהבנה כי ההורים מקיימים קשר אשר נפרד מאיתנו, אלא גם בהבנה הנעימה כי אנו כילדים שלהם מהווים חיבור מיוחד ביניהם ומהווים את הצלע השלישית והייחודית במשולש. באופן סימבולי, הוא מסביר, נוצר בתוכנו מבנה נפשי המבוסס על היכולת להסתגל למציאות כפי שהיא (Britton, 1989). אם נסתכל על האמירה הזו במובן רחב יותר מהקשר עם שני הורינו בלבד, נראה כי בשלב זה מתרחשת הכרה חשובה מאין כמוה בהיעדר יכולתנו האומניפוטנטית לשלוט על הזולת. ישנה בחוץ מציאות חיצונית שאיננו בהכרח יכולים להשפיע עליה: קשרים בין אנשים נוצרים, מפגשים מתרחשים מבלי שהוזמנו להשתתף בהם, ילדינו יבחרו לקבל החלטות עצמאיות על חייהם מבלי להתייעץ עימנו והדוגמאות עוד רבות. בריטון מוסיף, כי הכרה זו במציאות (׳היכולת לאובייקטיביות׳) מאפשרת לילד ללמוד למקם את עצמו ביחס לאחרים, לשאת את עמדת הצופה מבחוץ כמו גם קבלת העובדה שהוא נצפה על ידי אחרים ולהתבונן בעצמו באופן מפוכח יותר (Britton, 1989). כלומר, הילד מתחיל לבסס מבנה נפשי יציב, אשר מאפשר לו לאמוד את מקומו במציאות החיצונית, כמו גם להתבונן בעצמו ולהכיר את עצמו לעומק. כך מתגבשת למעשה תחושת עצמי מלוכדת. כהורים, על כן, חשוב שנזכור כי קשה ומורכב ככל שיהיה עבורנו גידולו של ילדנו בשלב כזה או אחר, הוא אוהב אותנו וזקוק לנו מאוד, וכל התנהגותו מטרתה לבטא את המצוקה, הקושי והבלבול המתחוללים בתוכו, סערה רגשית של ממש אשר מאיימת לשנות את כל עולמו. באמצעות הכרה בקשייו, הכלה של התנהגותו, התעקשות על גבולות מסוימים לצד גילויי גמישות במקרים אחרים, אנו מאפשרים לו להתמודד עם תחושותיו ולמעשה מסייעים לו בקבלתו את עצמו, על תחושותיו, תגובותיו, מינו וזהותו המגדרית, ללא קשר לזולתו.
דינמיקה משולשת כצוהר אל עולם הדמיון והחשיבה הסימבולית
כפי שראינו, להתמודדות עם החוויה של התבוננות מבחוץ על היחסים הזוגיים של הורינו ישנו ערך רב מאוד גם בחיינו הבוגרים. בהתבוננות על דברים מבחוץ אנו מקבלים פרספקטיבה אחרת, הקשורה ביכולתנו לפנטז ולדמיין, לחשוב באופן יצירתי ולהשלים את החסר לגבי דברים שאיננו עדים להם. כילדים המתקשים לקבל את העובדה כי ההורים פורשים בתום היום יחד, אל חדר משלהם, אנו יכולים לעיתים לנסות להיכנס אליו באופן קונקרטי ולתבוע את מקומנו במיטת ההורים ובשלב מאוחר יותר- רק לנסות לדמיין כיצד נראה החדר הזה ומה מתרחש בו, על פי ראות עינינו. בריטון משתמש במושג מפתח של 'דמיון של החדר האחר׳- 'Imagination of the other room' ומדבר על החדר של ההורים, הנפרד מזה של הילד, כסימבול למקום שאנו לא נמצאים בו, אך יכולים להחליף את הימצאותנו בו במחשבות ופנטזיות. פנטזיות אלה מסייעות לנו כבוגרים לרדוף אחר המימוש שלהן - הן יניעו אותנו למצוא בבגרותנו שותף אחר, יעצבו את מערכות היחסים שננהל בבגרותנו ואף יסייעו לנו בהתמודדות חיובית יותר עם סיטואציות משולשות נוספות שבהן נתנסה בהמשך הדרך, כמו לדוגמא, בהורות שלנו (Britton, 1989). בהתנסות זו של הדמיון כילדים, אנו לומדים להיעזר ביכולת שלנו לדמיין, לחשוב, לברוא עולם פנימי, המאפשר לנו להתמודד עם מצבים של עלבון, תסכול, קנאה, בדידות, מצוקה ועוד בבגרותנו.
לאותה התנסות במציאות משולשת ישנה גם השפעה רבה על היכולת היצירתית שלנו. התפיסה הטיפולית מתבוננת על יצירתיות לא רק כחלק מתחומי האומנות (ספרות, שירה, עיצוב וכו׳), אלא גם ככלי חשוב לחיים בריאים, המסייע בהתמודדות עם מצבים לא נעימים כמו חסר ותסכול. היכולת שלנו לחשוב באופן אסוציאטיבי וסימבולי ולקשור בין מילים ורעיונות בעולם קשורה קשר הדוק באותה יכולת יצירתית, ומשמשת אותנו בחיי היום-יום מבלי שניתן על כך את הדעת. לדידו של ביון שורשיה של כל יכולת החשיבה שלנו טמונים ביכולת ליצירתיות - אנו מחברים בראשנו אלמנטים שונים באופן אסוציאטיבי ויוצרים קשרים ביניהם. אותה חשיבה אסוציאטיבית מבנה את היכולת ליצירתיות. אותה יצירתיות גם מניעה את הרצון ללמוד ולדעת. היצירתיות הזו, אשר מאפשרת לנו לחשוב, נולדת באופן סימבולי מתוך אותו חיבור ראשוני בין ההורים שלנו: אם החוויה שלנו מהחיבור והקשר בין הורינו הייתה טובה וחיובית, היא תקיש גם לגבי חוויה חיובית מחיבור בין דברים ורעיונות באופן כללי, ותאפשר לנו להשתמש בדמיון ובפנטזיות במקומות אחרים בחיינו. אנו ניטה לרצות וללמוד דברים חדשים על העולם, נהיה סקרנים לגבי ידע ונהיה מסוגלים לחבר בין רעיונות במיינד שלנו. לעומת זאת, כאשר החיבור בין ההורים יעורר חוויה בעייתית, אנו ניטה להימנע מחיבור בין דברים, דבר אשר יקיש על היעדר חיבורים בחשיבה. ביון מכנה זאת 'התקפות על החיבורים' – Attack on linking (סימינגטון וסימינגטון, 2000). ביון מזהה, למעשה, את החיבור בין יכולות רגשיות ליכולות קוגניטיביות, ומסביר כי במידה וחוויות ילדותנו עודדו את החיבור והאינטגרציה בין הסובייקטים בבית ללא סכנה, נוכל גם לרכוש יכולות חשיבה קוהרנטית ויצירתית, וליצור לנו עולם פנימי רחב יותר.
דינמיקה משולשת כ׳תחנה׳ בדרך אל עצמי
בחנו עד כה את עמדתו של הזר של בריטון אל מול תיאוריית הדחף של פרויד, את גישת יחסי האובייקט של קליין ואת ההתבוננות הטיפולית על יכולת החשיבה וחקר האמת של ביון בנוגע להתנסויות ביחסים משולשים. כעת עולה השאלה כיצד נוכל לתת לאלו משמעות אופרטיבית בחיי היום יום? מהו תפקידם של המבוגרים בעולמו של הילד הגדל? או במילים אחרות - מהי תרומתה של הסביבה לתהליכים הפנימיים האלה?
וויניקוט (2010) מציע זווית התבוננות שונה מאלו שתוארו עד כה ומאפשר לנו לזקק משמעות אופרטיבית כהורים לילדים המצויים בשלב זה. הוא מתקשה לראות את יכולתנו להישאר לבד אך ורק כפועל יוצא של מה שמכונה ׳הסצינה הראשונית׳ (הכרתו של הילד בקשר הזוגי בין הוריו). בבואו לאתר את יסודותיה של היכולת להיות לבד, הוא חוזר אל שלב התפתחותי מוקדם הרבה יותר מגיל שלוש של פרויד ומגיל שנה של קליין, שלב אותו הוא מכנה ׳שלב התלות המוחלטת׳. מעבר לכך, הוא אף אינו בטוח כי גילוי המיניות בשלב האדיפלי היא זו העומדת בבסיס התפתחות היכולת להיות לבד, כפי שסברו רבים לפניו, כי אם דווקא אהבת ההורים, המתבטאת ביכולתם לספק את צרכיו של תינוקם. על אף המאפיינים השונים בתיאוריה שלו, אני רואה לנכון להביא את רעיונותיו המרכזיים בנושא, וזאת על מנת שנוכל לבאר מהו תפקידנו כהורים המסייעים לילידיהם לעצב תחושת עצמי מגובשת ויכולת להיות לבד. וויניקוט (2010) מסביר כי התינוק אמנם נמצא לבד בבטן אימו וגם בעת הלידה הוא יוצא אל אוויר העולם לבדו, אך בשום שלב לא ניתן להסתכל עליו כיחיד ולנתקו מהזוגיות עם אימו, זוגיות אשר נולדת מרגע היווצרותו ברחם. בשלב כלשהו, הוא מציין, אפיון מסוים של האם מופרד ומעוצב לרעיון של אב, אז מתבססים להם יחסים של שלושה גופים. אך וויניקוט אינו מייחס ליחסים אלה משקל משמעותי בביסוס היכולת להיות לבד, ומשאיר את הדגש על היחסים הזוגיים עם אחד ההורים. לשיטתו, לא תתאפשר היכולת להיות לבד ללא החוויה הבסיסית של הימצאות לבד בנוכחות ההורה. בכך מציג וויניקוט את הפרדוקס של ביחד-לבד.
וויניקוט (2010) מפרט כי היכולת להיות לבד הינה תוצר של רצף חוויות בהן הילד חש כי הוריו תמיד עומדים עבורו ולצידו. גם כאשר הוא עושה דבר מה בעצמו, הוא תמיד יכול לפנות ולהיעזר בהם. במובן זה הוא מתייחס ליכולת להיות לבד כמעט כמילה נרדפת לבשלות רגשית: כאשר הילד מכיר בקיומו המתמשך של הורה מהימן, הוא מתחיל לבסס את בשלותו להיות לבדו. כלומר, היכולת להיות לבד היא במהותה פרדוקסלית, משום שהיא צומחת מתוך ההכרה שההורה תמיד מצוי שם עבורנו. מספר רב של חוויות כאלו יביא לפיתוח היכולת של המבוגר להיות לבד, משום שהמצב של להיות לבד מתרחש תמיד במקביל להכרה שמישהו אחר מצוי שם בעבורו. לכך קורא וויניקוט ביסוס של 'סביבה פנימית'; הילד הגדל חש נוח יותר ויותר להיות לבד משום שהוא נושא בקירבו את הוריו המשמשים לו לעזר בכל עת. מבוגר אשר התברך ביכולת להיות לבדו מצביע על כך שהייתה לו ההזדמנות בילדותו, באמצעות אם או אב טובים דיים, לבנות אמונה בסביבה מיטיבה. אמונה זו נבנית דרך התנסות חוזרת בסיפוק צרכיו באופן משביע רצון, נוכחות הורית מכוונת צרכים ללא הצבת דרישות כלשהן בתמורה. כלומר היכולת להיות לבד קשורה קשר הדוק ביכולת להיות יחד ולא ניתן להתבונן בהן בנפרד. תפקידנו כמבוגרים האחראיים הוא לייצר חוויה נעימה בבית, בה שלושת הסובייקטים מקיימים פעילויות משותפות יחד, וכן מאפשרים קשרים זוגיים אשר אינם קשורים בשלישי (אם-אב, אם-ילד, אב-ילד) כך שילדינו יוכלו בעתיד לפתח את יכולתם ליהנות מהביחד כמו גם מהלבד. אני מאמינה, כי הדגש שיש לשים הוא במתן האפשרות להתנסות של הילד בווריאציות שונות בתוך הקשר המשולש, תוך הבנה שחלק מבחירותיו יכולות לעורר בנו עלבון או כעס, שכן אף אחד מאיתנו אינו אוהב להיוותר בצד. מעבר לכך, ילדינו מפיקים למידה רבה מתגובותינו שלנו בסיטואציות מעין אלה. זוהי למידה הקשורה בהבנה של רגשות וסיטואציות חברתיות וכרוכה גם בחיקוי. על כן, היא מצריכה מאיתנו משנה זהירות. לדוגמא, הילדה שלי מתבוננת בתגובה שלי כשהיא לא מאפשרת לי לטעום מהגלידה שלה ובבן זוגי כשהיא פוקדת עליו לצאת מהאמבטיה כדי שתוכל להישאר לבד עם אימא. היא מבקשת לראות האם נפגענו מתגובתה, כיצד אנו מתמודדים עם פגיעות זו, האם נגיב כלפיה בתוקפנות הודפת או שנאפשר לה לתת דרור לרצונותיה ונחגוג יחד עימה את ה׳זוגיות׳ עם ההורה השני. היא בוחנת את האופן שבו אנו נושאים את תסכולינו ומתמודדים עם אותה סיטואציה בה אנו נותרים כמתבוננים מן הצד, כך שתוכל לאמץ גם היא דרכי התמודדות משלה כאשר תתנסה היא עצמה בסיטואציה זו. לעיתים, הטריגר הספציפי של אמבטיה או גלידה מאבד מעניינו מרגע שהדינמיקה המשולשת הינה מאפשרת ולא בולמת. אז היא מבקשת את הלבד שלה כשאנו מתבוננים בה הולכת לשירותים בכוחות עצמה, משכיבה את בובותיה לישון או בונה טירת קסמים בלגו ולמעשה, חוגגים איתה את צעדיה הראשונים בדרך לעצמאות. מתוך אותה פעילות עצמאית נולדת לה הכרה חדשה בקיומו של בית מגן, מחזיק ומאפשר, הבית הפנימי שלה.
דינמיקה משולשת כמשבר התפתחותי של ההורים
׳אדיפוס המלך׳, אותו מחזה מוכר של סופוקלס (1981), נכתב על המיתוס היווני בו מוצגת הדילמה האנושית האוניברסלית של הדינמיקה המשולשת. סיפור חייו של אדיפוס נפתח בתיאור התמודדותם של הוריו, לאיוס ויוקסטה - מלך ומלכת העיר תבאי, עם היוולדם כהורים. על פי המחזה, הולדתו של אדיפוס מלווה בנבואה לפיה כשיגדל בנם של לאיוס ויוקסטה הוא יהרוג את אביו ויתחתן עם אימו. באופן סימבולי נוכל לראות כי הנבואה משקפת את התסביך האדיפלי עצמו - הולדת הבן מאלצת את האב להתחיל ולהכיר בעובדת היותו איש מבוגר, אשר ילך ויזדקן עם גדילתו של בנו עד אשר זה יחליף את מקומו. האם ״תינשא לו לאישה״ באופן סימבולי, בכך שהוא ימצא בת זוג הדומה לה, כלומר גם היא תוחלף. אם הייתה זו בת, ברגע שתמצא בן זוג, תירש היא את מקומה של אימה, בן זוג אשר יחליף את אביה. דור ההורים, ההולך ומזדקן, מפנה את מקומו לדור הצעיר, אשר מקים משפחה משלו, זוהי דרכו של עולם. אך הוויתור של ההורים על מקומם אינו עובר תמיד בקלות, וההורים חווים פעמים רבות קנאה בדור הצעיר, כמו גם קושי לוותר לילדיהם על מקומם ולאפשר להם לגדול. ההורים במחזה הטראגי של סופוקלס אינם מבינים את הנבואה באופן הסימבולי שלה ומפרשים אותה באופן קונקרטי. הם חרדים לרגע בו יגדל בנם, יהרוג את אביו ויינשא לאימו. על כן, הם מחליטים למסור אותו לאחד משומרי הארמון, אשר עליו מוטלת המשימה להוציאו מחוץ לכותלי העיר ולהרוג אותו (סופוקלס, 1981). נוכל להתבונן על מעשיהם כמסמלים דרך התמודדות איומה ונוראה, כה מזעזעת עד כי בלתי נתפסת; חרדתם העצומה מביאה אותם לרצות בהיעלמותו של בנם. המעבר לדינמיקה משולשלת עם לידתו של הילד הראשון הינה גם, אם כן, משבר התפתחותי עבור ההורים. הם מתחילים להכיר בעובדת היותם מתבגרים, מזדקנים, ונאלצים להתחיל ולהכשיר את הדור הצעיר להחליף את מקומם. זהו תהליך של אבל ופרידה, כמו גם קבלה של המציאות והתרפקות על הישגי העבר. התפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית רואה בכל תהליך גדילה של ילד את ההכרח הסימבולי של ״הרג האב״, עובדה אשר מעמיסה רגשית הן על הילד והן על אביו.
פלגי-הקר (2005), בספרה מאי- מהות לאימהות, יוצאת לחיפוש דמותה של האם בתולדות החשיבה הפסיכואנליטית. טענתה המרכזית בספר היא, כי על אף שהאם מהווה ציר מרכזי בחשיבה הפסיכואנליטית, היא איננה מובאת בה כסובייקט, אלא משמשת כאובייקט בלבד עבור הילד. לדידה, התיאוריות הפסיכואנליטיות עוסקות בתפקיד של האם בחיי הילד שלה, בצרכים שהיא ממלאת עבורו ובהשפעתה על התפתחותו, אך נעדרות מהן התייחסות לנקודת המבט הסובייקטיבית שלה כאם - חוויותיה, צרכיה, חששותיה, קשייה, רצונותיה ועוד. אני מסכימה מאוד עם דבריה של ענת פלגי- הקר וסבורה כי הדברים שהיא כותבת על היעדר דמות האם בעולם הפסיכואנליטי נכונים, במקרים מסוימים, לכלל ההורים. אנו נוטים לשים את הדגש על קשייו והתמודדותו של אדיפוס, של הילד הגדל, זאת מתוך הנחה שההורים שלו, המבוגרים האחראים, יכילו ויתגברו על קשייהם בכוחות עצמם, וכך יוכלו להיות פנויים אליו ולצרכיו. כהורים אנו לומדים על בשרנו כי המציאות היא מורכבת הרבה יותר, שכן האתגרים הכרוכים בתפקיד ההורות מזמנים לנו התמודדויות לא פשוטות, אשר לא תמיד ניתן להתגבר עליהן בקלות בכוחות עצמנו.
אין ספק, כי מתוקף תפקידנו כהורים עלינו להשקיע מאמץ וחשיבה כאשר אנו מלווים את ילדינו בתהליך בו הם לומדים ׳להתבונן על העולם בשלושה מימדים׳, אך מה באשר לקשיים שאנו חווים, כהורים, סביב דרישות התפקיד הזה? או במילים אחרות - כיצד נוכל להכיל את הקשיים והחרדות שלנו כהורים, כאשר אנו חווים בשנית את עצמנו כצלע השלישית (ולעיתים המיותרת) באותה דינמיקה משולשת? אני מאמינה כי בבואנו להתמודד עם הקשיים הכרוכים במשבר זה של מעבר להורות ולדינמיקה משולשת, יש להתחיל ולהתבונן ברגשותינו ובמחשבותינו סביב לידתו של הילד הזה. התבוננות מעמיקה ואמיתית, על אף שהסביבה אינה תמיד מאפשרת לנו. אנו נוטים להיבהל מתחושות שליליות שאנו חווים כלפי הילדים שלנו ועל כן להתכחש להן. הצנזור הפנימי שלנו, המשקף את הסביבה שלנו, אינו נותן לגיטימציה לתחושות כאלה. אימהות ״לא זכאיות״ להתלונן על השינוי בחייהן, ואבות מתבקשים שלא להעלות על דל שפתיהם את ״האבל״ שלהם על תקופה זוגית שהייתה ולא תחזור, ולאמץ בקלות את אורח חייהם החדש. לעיתים הם אף לא מעזים להעלות זה בפני זו את התחושות הללו. הרציונל לטאבו החברתי הזה הוא ברור – כחברה, אנו מנסים לשמור על הילדים שלנו מפני אותו מעשה מחריד שניסו לעולל הוריו של אדיפוס ומוקיעים את כל אלה אשר עלולים לפעול באופן הזה. בדרך אנו מחניקים דיאלוג חשוב מעין כמותו, אשר יכול לאפשר לנו מרחב גדול יותר בספירה ההורית שלנו.
לכן אני מציעה, באופן זהיר, להתחיל ולקיים דיאלוג פתוח לגבי תחושותינו, לעודד הומור הכרוך בקשיים עם הילדים שלנו ולבקש את עזרת הסביבה (משפחה, חברים, ייעוץ, טיפול פרטני, הדרכת הורים..) בכל הקשור להתמודדות עם המצב החדש. אני מאמינה כי דיאלוג כזה, אשר יתקיים באופן סדיר, בעיקר בין בני הזוג, יאפשר התמודדות טובה יותר בבית וירחיב את היכולת להכלה של מצבים רגשיים מורכבים אל מול הילדים. כך לדוגמא, כאשר הילדה שלי מנפנפת את ידיה הקטנות בפני ופוקדת עלי ״לכי, אבא מקריא לי סיפור עכשיו, את מפריעה לנו, אני לא אוהבת אותך!״ אני פנויה רגשית לחייך אליה בהבנה, לקרוץ לבן זוגי מאחורי גבה ולאפשר להם את הביחד שלהם, במקום להטיח בפניה את ״כפיות הטובה שלה״ ולטרוק את הדלת. השיחות הזוגיות שלנו מחדדות את הברית העמוקה בין שנינו, כאשר אנו עושים מאמץ משותף בגידול ילדה בריאה ומאושרת. לאחר ששנינו ״שחררנו קיטור״ בסלון על היום המורכב שעבר עלינו, וצחקנו יחד על כך שאתמול היה זה דווקא אבא שנשלח ל״גלות״ בסלון משום שאין לו שמלה לרקוד בה, אנו פונים להתבונן בפיה הקטנה שלנו, זו שישנה שנת ישרים במיטה הורודה שלה, ולהודות על כל רגע ברכבת ההרים המטלטלת הזאת, כהורים שלה.
מקורות
וויניקוט, ד. ו. (2010). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל- אביב: עם עובד.
סופוקלס. (1981). אדיפוס המלך. ירושלים: שוקן.
סימינגטון, ג'. וסימינגטון, נ. (2000). החשיבה הקלינית של ווילפרד ביון. תל- אביב: תולעת ספרים.
פלגי- הקר, ע. (2005). מאי- מהות לאימהות. תל- אביב: עם עובד.
קליין, מ. (2003). מסקנות תיאורטיות אחדות על- אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך: י. דורבן (עורך). מלאני קליין כתבים נבחרים. תל- אביב: תולעת ספרים.
Boswell, J. (2001). The Oedipus Complex. In: Bronstein, C. (ed.). Kleinian Theory: A Contemporary Perspective. London: Wiley- Blackwell.
Britton, R. (1989). The Missing Link: Parental Sexuality in the Oedipus Complex. In: Steiner, J. (ed.) The Oedipus Complex Today: Clinical Implications. London: Karnac.
Freud, S. (1924). The Dissolution of the Oedipus Complex. Standard Edition (Vol 19), 176-182.
Hernandez Halton, I. Introductory lectures of the Institute of Psychoanalysi s, 19/12/2012 .
Klein, M. (1928). Early Stages of the Oedipus Conflict. International Journal of Psycho- Analysis (Vol 9), 14-167.
