מגוף פרטי לגוף משותף: על נפרדות, סימביוזה והיכולת להיות ביחד
מאת דנה אייל
סקירת יום העיון של בית הספר פסיכוסומה ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית התייחסותית. יום העיון התקיים בתאריך 28.5.15 במלון האורחים נווה שלום.
יום העיון של בית הספר פסיכוסומה עסק בתנועה שבין גוף נפרד לגוף מחובר כתנועה מתמדת של החיים, כלומר בתנודה המתמדת שלנו בין הרצון באינדיבידואליזם ובנפרדות לבין הכמיהה שלנו להיות מחוברים ושייכים. ליום העיון היו שלושה חלקים: הרצאה שעסקה בתנועה שבין נפרדות להתמזגות ותהליכים דיסוציאטיביים, ארבע סדנאות שהתקיימו במקביל, ופאנל מסכם שכלל שלוש הרצאות. הדוברים היו מורים מבית הספר אשר מתמחים בפסיכותרפיה גופנית, וכן פאנל של אורחים שאינם מהתחום.
בבואי לכתוב את הסקירה, חשבתי לעצמי: כמה מוזר לכתוב מתוך זווית הראייה של אדם אחד, שראה וחווה את הדברים מבעד למשקפיים מסוימים. תהיתי אם אמנם אוכל לשקף את מה שהתרחש שם. האם בכלל אני אמורה לשקף את מה שהתרחש שם "באופן אובייקטיבי"? או אולי אני צריכה להציג את החוויה הפרטית שלי? עד כמה החוויות שלי הן רלוונטיות לאחרים?
כמטפלת גופנית התייחסותית, אני עובדת הרבה עם התחושות הגופניות שלי ועם הרגשות שמתעוררים בי. ברוב המקרים הם משמשים כגלאים למה שמתרחש בקרבם של המטופלים שלי או בקשר ביני לבינם. שיתוף בתחושות וברגשות הוא אינטימי ודורש תעוזה וחשיפה עצמית מול מטופליי. לעתים צפים ועולים בי קולות ביקורתיים כאשר אני בוחרת לשתף את חלקי העצמי שלי עם המטופל, אולם כאשר אני מצליחה להתחבר לעצמי, הם נרגעים. החלטתי לסקור את יום העיון בהתאם להבנה שהדברים שעליהם אוכל לדבר לעומק הם אלו שנגעו בי, מתוך אמונה כי מה שנגע בי ייגע אולי גם באחרים.
דרכים לחיות, דרכים למות, ומה שביניהן
ההרצאה המקדימה התקיימה במתכונת של דיאלוג בין שנער פנקס, מנהלת בית הספר, פסיכותרפיסטית ממוקדת גוף וביבליותרפיסטית, לבין ד"ר אסף רולף בן-שחר, ממייסדי בית הספר ופסיכותרפיסט גופני התייחסותי. ההרצאה עסקה בעבודה הקלינית עם חלקים דיסוציאטיביים של המטופלים ושלנו.
נקודת הפתיחה של הדיאלוג הייתה נושא הסימביוזה, השאוב מן התיאוריה של מרגרט מאהלר. מאהלר התייחסה לסימביוזה כאל תהליך התפתחותי ליניארי אשר במסגרתו התינוק – שנולד ממוזג עם אמו – צריך להגיע לנפרדות ולעצמאות. בספרם של מאהלר ופיין, "הלידה הפסיכולוגית של התינוק" (Mahler & Pine, 1975), נטען כי הלידה הפסיכולוגית של התינוק מתרחשת דרך מסע של כמה שלבים, שבהם התינוק נע ממצב אוטיסטי-סימביוטי לעבר תהליך של ספרציה-אינדיבידואציה.
בשלב הסימביוטי, התינוק חווה את עצמו ואת הדמות המטפלת בו כישות אחת ממוזגת, ללא הכרה בגבולות המפרידים ביניהם. אולם התפיסה של מאהלר בנוגע לשלב הסימביוטי השתנתה בעקבות התפתחותם של הזרמים ההתייחסותיים והאינטר-סובייקטיים. גישות אלו שמות דגש על הקשר ועל המפגש ההדדי כמוקד להבנת התפתחותו של התינוק, ומנקודת מבטן התינוק יוצר קשר כבר מרגע לידתו (Benjamin,1998). סטרן (Stern, 1985) , טען כי סדר הדברים הוא הפוך ממה שמאהלר תיארה, וכי בשלב הראשוני התינוק חווה נפרדות ורק לאחר מכן מתפתחת היכולת לחוות סימביוזה. יכולת זו לחוש התמזגות היא הישג התפתחותי של התינוק. ההסתכלות הגופנית על התפתחות הסימביוזה מוסיפה ממד אשר רואה בה תהליך מחזורי ולא תהליך ליניארי. לפיכך, אין שאיפה להגיע לנפרדות סופית מלאה, אלא התנועה היא מחזורית – מסימביוזה לנפרדות, ובחזרה לסימביוזה. תנועה זו היא תנועה של מקצבים, ומקצבים הם דבר גופני, בדומה לנשימה ולדופק. לדברי שנער ואסף, היא גם המכנה המשותף הרחב ביותר בין בני האדם.
כדי להמחיש את תפיסת הסימביוזה לפי הפסיכותרפיה הגופנית, הציג אסף את דבריה של סאבינה שפילריין, תלמידתו של יונג, על יצר המין; לדבריה, מיניות קשורה לפחד, לגועל ולאימה לא רק משום שכך לימדה אותנו התרבות במשך השנים, אלא משום שיצר המין עצמו כרוך במוות. במסגרת הדחף המיני אנו מתמזגים באופן מלא עם האחר, "transforming the I to the we" , ויוצרים יחד משהו חדש. התמזגות זו מבטאת מוות של העצמי, של האגו. מוות זה מסתיים בנפרדות שבאה לאחר מכן, אשר מבטאת גם היא את מות הביחד שלנו (Spielrein, 1912)). באותה מידה, כאשר אנו מתאהבים במישהו, התערבבות האגו שלנו באדם השני היא אישור לכך שיש לנו עצמי. כאשר האהבה כושלת, אנו נחווה תחושת הרס או מוות. תיאור זה ממחיש את תפיסת הסימביוזה לפי הפסיכותרפיה הגופנית, שכן הוא מציג מחזוריות: מעבר מהתמזגות לנפרדות כחלק מחיי היום-יום שלנו.
בהמשך טענו אסף ושנער, כי יש נטייה מוטעית לחשוב שמטרתה העיקרית של הפסיכותרפיה הגופנית היא לעזור למטופלים להיות בקשר עם הגוף שלהם. למעשה, יש מקרים שבהם תפקידנו כמטפלים הוא דווקא לעזור לאנשים שלא להיות בתוך הגוף שלהם. למשל כאשר אנו חווים כאב פיזי קשה מנשוא, או במצבים שבהם אנו מתביישים בגופנו. במצבים אלו אנו יוצרים דיסוציאציה מגופנו.
כדוגמה לכך הביא אסף את מאמרה של ד"ר שמית קדוש (2015) על הגוף הפגוע במרחב הטיפולי Somebody? Anybody? Nobody?, שבו מתארת קדוש את מורכבותם של מפגשים טיפוליים עם אנשים חולים, המלווים לעתים בפיצול ובניתוק מהגוף, הן של המטופל והן של המטפל. היא מתארת מפגש שהיה לה עם מטופל בשם מוטי שאיבד את רגלו בעקבות תאונת דרכים, ואת התהליך שעברה כמטפלת כדי לפגוש אותו באמת בכאבו. לדבריה של קדוש, "רגעים של מפגש, שבהם אנו מאפשרים לעצמנו להתמסר לכאב ולסבל ולתת לו לגעת בנו, רגעים שבהם אנו נושאים יחד עם מטופלינו את הבלתי ניתן לנשיאה, הם בעלי פוטנציאל מרפא".
דוגמה נוספת שהציג אסף לעבודה עם אי-גופניות היא מילטון אריקסון, אשר השתמש בדיסוציאציה ובהיפנוזה כדי לאפשר למטופליו ריחוק מספק מהגוף. אריקסון עבד עם חולי סרטן בשלב הגסיסה, ותיאר את הקושי הגדול של אנשים אלו, שלא בהשפעת מורפיום, להתמודד עם העולם החיצוני ולעבור תהליכי פרידה מן העולם. לטענתו, דיסוציאציה והיפנוזה מאפשרות לאנשים להיות רחוקים מספיק מן הגוף ומן הכאב, אך עדיין לשמור על קשר ועל יחסים עם אחרים.
שנער הציגה דוגמה מעבודתה עם אנורקטיות: גם הן לא רוצות להיות בתוך הגוף כי הן לא רוצות להרגיש את האני שלהן. גם במקרים כאלה, לא כדאי "לקחת" מן המטופלות את הניתוק מהגוף, כדי שיוכלו להמשיך לתפקד. במקרים כאלו תפקידנו כמטפלים לתת למטופלות את הלגיטימציה להיות באי-גופניות, כדי לאפשר להן להיות בקשר בתוך חדר הטיפולים.
כיצד מנכיחים דיסוציאציה?
בהמשך הציגו אסף ושנער ארבע אסטרטגיות לעבודה קלינית. שתי האסטרטגיות הראשונות קשורות להדהוד. הדהוד הוא תופעה סוציו-ביולוגית ולא רק פסיכולוגית: שני אורגניזמים קשורים זה בזה, רגישים לסביבה. כל תנועה שמתרחשת באחד מהם מותירה רושם פנימי באחר. הרושם הוא הצורה שבה האחר חי בתוכי, בגופי. משום כך, דרך הדהוד אפשר ללמוד משהו על העצמי, על השדה של האחר ועל השדה המשותף. אם כך, השאלה שיש לשאול היא כיצד לאפשר לאחר לעבור דרכי. וכשמדובר על מוות, השאלה היא כיצד לאפשר למוות של האחר לעבור דרכי?
סוג ההדהוד הראשון הוא הדהוד מלא: כאשר אני בקשר עם מישהו שיש בו חלק מת, אני בודקת אם באופן ספונטני אני מוכנה שהמוות ייגע בי. הכוונה היא לא להיות אמפתית למצבו של המטופל, אלא לרצון פיזי להיות עם האחר, ומשום כך בהכרח להיות עם החלקים המתים שבי. זו חייבת להיות תנועה ספונטנית בתהליך של אמפליפיקציה, שבמסגרתו אני כמטפלת עובדת עם חלקים מקבילים שעולים בתוכי, אשר מוגברים בתגובה לחלקיו של המטופל, ואשר חוזרים בחזרה אל המטופל. אני חווה את המוות של האחר, וגם האחר חווה את המוות שלו דרכי. למשל מטופל שנפרד מבת זוגו וחווה אובדן קשה, במהלך ההדהוד המלא אני כמטפלת אתחבר באופן ספונטני לתחושת האובדן שחוויתי אני בפרידות קודמות מבני זוג שלי. החלקים המתים שבי הקשורים לאובדן זה יתחברו לחלקים המתים שבו. זהו תהליך של הסכמה שהמוות של האחר ייגע בנו ויעבור דרכנו, דרך חלקינו המתים.
סוג ההדהוד השני הוא הדהוד חלקי או cross modality: הדהוד כזה מתאים למצב שבו המטפל נתקל בחלקים מתים של מטופל, שבאופן אישי אינם נחווים כמתים גם אצלו. למשל, מטופלת שלי הייתה בטיפולי פוריות וחוותה מוות של עוברים. אני כמטפלת לא חוויתי מצב זה, ולכן אינני מכירה חלקים כאלה בתוכי. בעבודה איתה חיפשתי חלקים מתים בי שעשויים להיות מקבילים לחלקים המתים שלה, שבאמצעותם אוכל להזדהות איתה. השתמשתי בחלקים אלו כדי לדמיין את החוויה שלה.
ההבדל בין שני סוגי ההדהוד נעוץ בגורם המניע אותו: ההדהוד המלא הוא תנועה ספונטנית המתרחשת בתוכנו, ואילו ההדהוד החלקי הוא חיפוש גופני יזום.
שתי האסטרטגיות הבאות הן טכניקות של גילום גופני (embodiment), כלומר עבודה עם הגוף, כדי לפתוח מרחב משותף בטיפול. טכניקה אחת היא גילום תפקידים: המטפל פותח מרחב יצירתי המאפשר היכרות עם האחר ועם החוויה שלו, באמצעות אימוץ של משהו גופני מן האחר: תנועה, מחווה, אפקט, קוד התנהגות וכדומה. בדומה להדהוד מלא, אנו עושים זאת באופן ספונטני ואוטומטי. כאשר המטפל מרגיש את התנועה הספציפית בתוכו, קל לו יותר להבין מדוע המטופל עושה את התנועה המסוימת הזאת, כיצד היא נחווית בגוף, ומה הרגש המתלווה אליה. טכניקה זו מאפשרת לנו לקבל אינפורמציה על המטופל שלא הייתה נגישה לנו בדרך אחרת.
אסף הציג דוגמה ממטופל שבכל פעם שהם דיברו על משהו רציני, היה עולה על פניו חיוך מסוים. בתחילה הוא חשב שמדובר בחיוך ציני, עד שהוא ניסה לחקות אותו והרגיש שהחיוך הזה בעצם כולא דמעות בגרון. כך התאפשר לו להרגיש תחושות דומות לאלו של המטופל, ובעקבות זה תגובתו הייתה שונה, וכך גם ההתערבות הטיפולית. בזמן שאסף דיבר חשבתי אני על מטופל שהיו לו פנים אטומות, נטולי רגשות, גם כשדיברנו על הדברים הכי נוגעים וקשים. בתחילה חשבתי כי התהליך הטיפולי לא נוגע בו, מה שעורר אצלי תסכול רב. כאשר ניסיתי לחקות את תנועותיו ואת הבעות פניו, הבנתי לאט לאט כמה עצב ובושה מסתתרים שם. בחרתי לשתף אותו בתחושותיי, והדבר יצר שינוי משמעותי בטיפול – הן אצל המטופל, אשר לאט לאט התיר להבעות פניו להופיע, וכמובן אצלי ביחס אליו.
טכניקה נוספת היא עבודה עם התנועה החופשית שבתוכנו, בלי התבנית הגשטלטית שלה. לדוגמה, אם אימצתי תנועה של המטופל, אנסה להגדיל או להקטין אותה, או שאנסה לצרף לה תנועה נוספת. מטרת הגילום במקרה זה איננה רק להבין את האחר אלא גם להשתמש בתנועתו כדי לפרוץ תבניות ולבדוק כיצד זה משפיע. בדרך זו אפשר למשל לעבוד על ריפוי של טקסים אובססיביים, על ידי הרחבת התנועות והטקסים הקשורים לטקס.
לאחד המטופלים שלי היה טקס קבוע בכל פעם שנכנס לחדר: הוא נהג לרוקן את כיסיו מכל תכולתם, להוריד את שעון היד ולהניחו על השולחן, ולחבר את הטלפון הסלולרי לחשמל. בשלבים מסוימים בטיפול ערכתי שינויים כדי לבדוק כיצד הם ישפיעו עליו: הזזתי חפצים בחדר כדי שהוא יצטרך לעשות שינויים בטקס הקבוע שלו, הסחתי את דעתו מן הטקס על ידי שיחה כדי לראות כיצד יתמודד עם דחיית הטקס. כך התאפשרה הגדלה של התנועה (על ידי הארכת הטקס), הקטנה של התנועה (על ידי מניעת הטקס) ושינוי של התנועה (על ידי הזזת החפצים בחדר). כאשר הסתכלנו על זה יחד, המטופל ואני, הצלחנו ללמוד על הצורך שלו בטקס יותר מאשר היינו מצליחים אם היינו רק מדברים על הטקס. למשל, ראינו שכאשר לא התאפשר לטקס להתקיים, רמת החרדה שלו עלתה, והיה לו קשה יותר להתמקד בטיפול. כאשר הוזזו חפצים בחדר הוא נטה להיות עצבני. הבנה זו אפשרה לנו להמשיך לעבוד על הצורך שלו בטקסים בחייו ועל המשמעויות שלהם, מתוך הבנה חווייתית-גופנית.
החלק השני של הכנס כלל ארבע סדנאות חווייתיות, שלצערי הרב נאלצתי לבחור אחת מהן. סדנה אחת נקראה "מוריד הגשם: התערבות טיפולית דרך התכוונות פנימית של המטופל', בהנחיית שי אפשטיין. סדנה נוספת נקראה "איש הישר בעיניו יעשה: ויטליות המטפל ככוכב הצפון במפגש הטיפולי", בהנחיית אלעד חדד. סדנה אחרת נקראה "אנא בכוח: על אגרסיביות כמאפשרת מפגש – ככוח מחבר", בהנחיית אסף רולף בן-שחר. הסדנה שאני בחרתי בה נקראה "ומה אם כלל לא הייתי: גוף חסר צורה", בהנחיית שנער פנקס.
ומה אם כלל לא הייתי?
שנער פתחה את הסדנה בתיאור מקרה מרתק על מטופלת בת 16 בעלת הפרעות אכילה ודיסלקציה קשה, שהייתה מוקד ללעג בקרב קבוצת השווים שלה. היא נערה יפה, אך נדמה שאיבריה לא מסתדרים זה עם זה, כאילו גופה לא נע כמקשה אחת. במהלך עבודתה עם המטופלת תהתה שנער: מה קדם למה, הדיס-אינטגרציה הפנימית או החיצונית? עבודתה עימה נעשתה כמעט ללא מילים, שכן הנוכחות הגופנית המיטיבה היא החשובה. במהלך עבודתן המשותפת, שנער הציעה לה לבנות קולאז'ים שאותם חשפה בפנינו בתחילת הסדנה. הקולאז'ים היו של נשים מעוותות. אצל חלקן הראש גדול ולא פרופורציונלי לגוף, אצל אחרות חלקי נשים שונות הרכיבו אישה אחת.
ישבתי והסתכלתי על הקולאז'ים, ותחושות גועל ובחילה עלו בי. חלקיה המעוותים והדיס-הרמוניים של המטופלת פגשו את החלקים המעוותים והדחויים שלי, והדבר לא היה קל להכלה. נפעמתי מכך שההשפעה של צורה חיצונית היא לעתים חזקה ממילים. שנער הטילה עלינו משימה דומה לזו שהטילה על המטופלת: לבנות קולאז' משל עצמנו בדמות "בובת בושה", שתייצג את החלקים המביישים והדחויים שלנו, כלומר לפרק את גופנו ליחידות קטנות ולייצג אותן בבובה שאנו מרכיבים.
העבודה נעשתה בזוגות, ללא מילים, בנוכחות בלבד. אפילו את שמה של האישה שמולי לא ידעתי. על השולחן הונחו חומרים שונים להכנת בובות, שכללו בדים, כלי תפירה, כפתורים וכדומה. בתחילה חשתי מבוכה ורצון עז לצאת מהחדר. לא התחשק לי לגעת בחומרים האלו בתוכי ובחומרים שעל השולחן. נוכחותה של האישה מולי הייתה זרה לי, לא נוחה. נשמתי עמוק והחלטתי לנסות. ניגשתי לשולחן ובררתי את החומרים. בדקתי אילו חומרים פנימיים מתחברים עם החומרים שבחוץ. לאט לאט עלתה בי תחושה ילדית קלילה, וההנאה התחילה לפעפע בגופי. אספתי חומרים בשקט, בתאווה, והתיישבתי על המזרן מול האישה הזרה, שכעת נחוותה כמנחמת וכנעימה. לאט לאט יצרתי בובה. התעקשתי כי חלקיה לא יהיו הרמוניים, כפי שאני חשה את חלקיי הפנימיים. התחושה הייתה טובה, משוחררת מן הצורך לארגן, לייפות, ליצור משהו שייראה קוהרנטי בעיני אחרים.
במהלך העבודה שנער השמיעה מוזיקה, שירים עבריים של ילדות. שירים שאני בדרך כלל אוהבת, אך הפעם באופן מוזר נחוו כלא הרמוניים, כמו הדהדו עם החלקים הלא הרמוניים שבתוכי, ודווקא משום כך ליוו היטב את עבודת היצירה. שנער ביקשה מאיתנו לתת שם לבובה שיצרנו, ולאחר מכן התבקשנו לשבת במעגל, איש איש מול בובתו, ולהתייחד איתה. בשלב הבא, התבקשנו להסתכל על הבובות אשר יצרו מעגל פנימי, ואז לעבור בובה בובה ולהתייחד איתה בדרך שנוחה לנו. השלב הזה היה קשה במיוחד עבורי; האפשרות לגעת בבובה של מישהו אחר נתפסה בעיניי כחודרנית וכאגרסיבית, כמו לגעת בחלקים פצועים ועמוקים שלו. לא הצלחתי לגעת בכל הבובות. חלקן היו קשות מדי להכלה, אולי כי לא מצאו הדהוד עם חלקי עצמי שלי, ואולי להפך, כי ההדהוד היה כה חזק.
לחלק מהבובות נמשכתי באופן מיידי, כאילו הן קראו לי לגעת בהן. ניסיתי לגעת בעדינות, כמו בתינוק שצריך תמיכה והכלה. חשבתי על הבובה שלי שמסתובבת בחדר בידי אחרים, כיצד היא נראית ונחווית? כיצד היא מוחזקת? בסופו של דבר, כל בובה חזרה אל בעליה, וגם בובתי חזרה אליי. אך כעת ההרגשה הייתה אחרת, כאילו היא כבר לא לגמרי שלי. האם נלקחה ממני רק משום שננגעה בידי אחרים?
התהליך היה עמוק, והחוויה הייתה מטלטלת ונוגעת. במהלך הסדנה הבנתי כמה משחררת לפעמים התחושה של להיות ללא גוף – כאשר חלקים שבי מושלכים אל בובה נפרדת ממני. הבנתי כמה צורך יש לחלקים הפתלוגיים שבתוכי להתבטא בצורתם הגולמית, הלא מעובדת, הלא הרמונית, ועד כמה אין להם מקום בעולם ולפעמים גם לא בתוך טיפול. תהיתי: אם הבובות במעגל מייצגות אנשים, עד כמה אני מאפשרת לגופניות של מטופלים שונים לגעת בי, ובאיזו דרך?
הסדנה הסתיימה במעגל שבו שיתפו המשתתפים בתחושותיהם בנוגע לבובה שבנו: האם אהבו את הבובה? האם הרגישו בנוח לחשוף אותה מול שאר המשתתפים? איך הייתה ההרגשה לגעת בבובות האחרות? איך חשו כשהבובה שבה אליהם? האם אהבו אותה כשחזרה? האם השתנתה כתוצאה ממגעם של אחרים בה? לאחר הסדנה הייתה הפסקה קצרה, שבמהלכה משתתפי יום העיון נראו אחרת; ניכר היה שהקשב שלהם מופנה פנימה, לתהליך הפנימי שזה עתה עברו.
גוף בתוך גוף
בשלב הבא עלו לבמה חברי הפאנל המסכם, שהונחה בידי אלעד חדד, פסיכותרפיסט גופני, ודנה מור, פסיכולוגית קלינית התייחסותית, שניהם מורים בבית הספר. דנה ביקשה שבמהלך ההרצאות נשים לב למתח המתקיים בכמה צירים במערכות היחסים הבאות: (1) הציר שנע בין פנים לחוץ – בין המקום התוך-אישי למקומות בין-אישיים ותרבותיים; (2) הציר שנע בין mind לגוף; (3) הציר שנע בין המוחלט והידוע לספקנות ועמימות, הקשורות בין השאר לתכונות כגון יצירתיות; (4) הציר שנע בין שייכות, "ביחד-ness", לנפרדות ולזרות.
אלעד הציג סקירה קצרה של התפתחות הפסיכותרפיה הגופנית, כתחום שנולד מתוך שבר בין פרויד – שנטש את הגוף – לבין תלמידיו וילהלם רייך ושנדור פרנצי. בתחילה רייך ופרנצי היו מודרים מהזרם המרכזי של הפסיכואנליזה, אך בהמשך השתרשה המגמה של פסיכותרפיה גופנית בזרם ההומניסטי, ולאחר מכן חזרה להשפיע על הזרם המרכזי בעיקר בהקשר של טכניקות גופניות לטיפול בטראומה. בשנים האחרונות אפשר לראות השפעות פסיכודינמיות והתייחסותיות על הפרקטיקה של הפסיכתרפיה הגופנית, ולהפך: התייחסויות גופניות בפרקטיקה הפסיכודינמית. עדיין הממסד בארץ הוא שמרני, ומעמדה של הפסיכותרפיה הגופנית הוא של קבוצת מיעוט. וכמו בכל קבוצת מיעוט, אפשר לראות את המתח המתקיים בין הרצון להתקבל לזרם המרכזי ולקבל את אישור הממסד, לבין הרצון לשמר את הייחודיות, את הנבדלות ואת הפראיות.
הפאנל כלל שלוש דמויות עשירות ומעניינות: ד"ר עופר מאורר, גב' יעל מעיין, וד"ר ניסים אבישר. מאורר, פסיכולוג קליני, מייסד ומנהל בית הספר החדש לפסיכותרפיה, פתח בנושא המתח בין עשייה קלינית המעודדת אינדיבידואליזם לבין עשייה המעודדת שייכות ומעורבות. שני קצוות אלו נמצאים על רצף, וכל אחד מאיתנו נוטה להתמקם בנקודות שונות עליו. הוא הציע כי אנו מתמקמים על הרצף בין השאר כתוצאה ממערכות יחסים שיש לנו בין חלקי עצמי או מצבי עצמי שונים. לטענתו, בסיטואציות מסוימות חייבת להיווצר דיסוציאציה בין חלקי העצמי השונים כדי שנוכל לשרוד מבחינה פסיכולוגית. לדוגמה, במצב שבו ילד זקוק להורה שלו אך גם יודע שהוא מסוכן לו.
מהי העשייה הקלינית הנכונה במקרים אלו? האם כמטפלים עלינו לעודד מצב עצמי מסוים? מאורר טען כי מטפלים עלולים להסתכן בנקיטת עמדה לטובת מצב עצמי ספציפי והפקרת המצב העצמי האחר. העבודה הטיפולית ההתייחסותית תיגש לבעיה מתוך עמדה של הקשבה למצבי העצמי השונים שעולים מיחסי ההעברה וההעברה הנגדית עם המטופל. לפי גישת הסכמה תרפיה שהוא פיתח, נבקש ממצבי העצמי השונים להגיע לחדר באופן יזום (בניגוד לאפשרות שנמתין עד שמצבי העצמי יופיעו באופן ספונטני). העשייה צריכה להיות כזו שבה חלקי המטופל ינהלו דיאלוג בינם לבין עצמם, ובינם לבין המטפל. תפקיד המטפל במקרה זה הוא ליצור מקום בטוח מספיק כדי שדיאלוג כזה יוכל להתרחש.
אחריו דיבר ניסים אבישר, פסיכולוג קליני העוסק רבות בציר שבין האישי לפוליטי, בין פסיכולוגיה, פסיכותרפיה ופוליטיקה במובנה הרחב כיחסי כוח בין פרטים וקבוצות. בין השאר הוא עוסק בקשר בין גוף לפוליטיקה, מתוך התפיסה שהגוף שלנו מושפע מהחוויה החברתית-תרבותית-פוליטית שלנו. הוא ביקש לעורר חשיבה על אודות תהליכי טיפול המערבים פרט וחברה. הוא מיקם את עצמו באופן מעט שונה על הציר של שייכות-נפרדות: לטענתו, בציר הנפרדות אין נכון ולא נכון, שכן הוא יחסי. לעומת זאת בציר הפוליטיקה יש אקטיביזם וודאות. האדם יכול לנוע בין הצירים ולא חייב לבחור בציר אחד.
הוא הציע מודל תיאורטי בשם EC - Emancipatory Communication (שחרור ושותפות) שלפיו האדם ממקם את עצמו על שני צירים: ציר האמנציפציה או השחרור, שבו האדם משחרר את עצמו מדיכוי, מאי-צדק ומאפליה, לעומת ציר הקהילתיות והשיתופיות, השייכות והסולידריות. לפי המודל יש למצוא את האיזון הנכון בין שני הצירים, בין מימוש עצמי לצדק חלוקתי.
המשתתפת השלישית בפאנל הייתה כאמור יעל מעיין, דוקטורנטית החוקרת היבטים של מדיניות ביחס לגיוון אתני במרחב האקדמי. אמנם היא באה מתחום הסוציולוגיה, אך היא גם מנחת קבוצות מעורבות של יהודים וערבים, וקבוצות סכסוך בכלל. בהמשך לקו המנחה של הפאנל, היא הציגה ראייה מרתקת בנוגע להתמקמות האדם על ציר השייכות. אף שלטענתה זו הפעם הראשונה שהיא מדברת על הדברים בהקשר הגופני, היא פרשה לפנינו סוגיה גופנית מרתקת בהקשר הפוליטי.
טענתה הראשונה היא שלהיות נינוחים בגופנו, לתפוס את המרחב הנכון עבורנו, היא אחת העדויות לבריאות נפשית. הטענה השנייה היא שבנינוחות גופנית מעורבת פוליטיקה. לתפוס מקום נינוח בחלל הוא עניין של סדר חברתי. לפיו, למשל, האדם השחור בהכרח מפותח פחות מהאדם הלבן. היא הציגה את המושג "הביטוס" של פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי, הטוען כי האלימות הגופנית המבטאת שליטה הוחלפה באלימות סימבולית. יעילותה של האלימות הסימבולית מתבטאת בכך שהיא מוטמעת בגופים שלנו. הביטוס הוא מערכת של התנהגויות ושל דיספוזיציות גופניות ושפתיות שאנו מעבירים בסוציאליזציה. בורדייה מדבר על הביטוס מעמדי, שלפיו יש מחוות השייכות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, כגון צורת הישיבה של רגל על רגל אצל הנשים, המבטאת הצטמצמות. לפי ההביטוס המעמדי, הפנמת יחס השליטה מתבטא בסימנים הגופניים: אי-נוחות גופנית, הסמקה, גמגום, המנוגדים לתחושת הביטחון של השולטים.
היא סיכמה את דבריה בכך שלדעתה, לנו כיהודים יש עבודה רבה לעשות מול העם הפלסטיני. אנו תוצר של מה שחווינו כמיעוט ועדיין אנו עושים את אותו הדבר לאחרים. אנו עושים זאת מתוך הרגל, ולא מתוך כוונה. דבריה היו מרגשים ונוגעים, והשאירו אותי ואת הקהל עם מחשבות וללא מילים.
הפאנל היה חשוב ומעניין, ואף שהיה עמוס, נתן אפשרות לטעום ולהבין את המתח השורר בין הצירים השונים. אלעד הזכיר בתחילת הפאנל את המתח הקיים בפסיכותרפיה הגופנית כקבוצת מיעוט בין הרצון להתקבל לזרם המרכזי לבין הרצון לשמר את הייחודיות שלה. אני סבורה שהבאתם של שלושת חברי הפאנל, שאינם חלק מקבוצת מיעוט זו, מבטא באופן ברור מתח זה: הרצון להביא תכנים מבפנים ומבחוץ וליצור מפגש ביניהם. ועל כך אני שמחה.
סיכום
אינני חובבת גדולה של ימי עיון. יש לי צורך בתכנים משמעותיים וממוקדים, אשר בדרך כלל הולכים לאיבוד בימים שכאלה. להפתעתי הרבה, יום העיון הנוכחי היה עשיר בתכנים משמעותיים ובחוויות. לשמחתי הצלחתי להיות נוכחת בחוויה האישית שלי, ובד בבד לא לאבד לגמרי את הקשר עם תחושת הביחד. כמו הצלחתי לשייט בין הציר של החיבור עם עצמי לבין ציר השייכות. לא דבר מובן מאליו. כמטפלת התייחסותית, וכפסיכותרפיסטית גופנית, אחת הסיבות שבגללן אני נמשכת לטיפול היא היכולת ליצור קשר. קשר אינטימי, שנוגע בנפש ובגוף. גם במקומות הקשים, בדיכאון, במוות, אני עדיין מוצאת את עצמי מתעקשת על הקשר, על החיבור. לעצמי ולמטופליי. לכן הופתעתי לגלות בעצמי גם את החלקים שלא רוצים לגעת, שמתנתקים, ואף שנהנים מהניתוק.
בתור מי שמגיעה לטיפול מתוך המפגש בין הפסיכותרפיה ה"קונבנציונלית" לפסיכותרפיה הגופנית, לעתים קרובות אני חשה כעוף מוזר, והמתח בין שני הקצוות חי בתוכי. בהקשרים של פסיכותרפיה קונבנציונלית הגוף שלי והרוח זועקים על חסרונם, ובהקשרים של פסיכתורפיה גופנית הראש שלי זועק על חסרונו. מעטים הם המקומות שבהם מתאפשר לכולם לחיות יחדיו. ברגעים כאלו, כל חלקי גופי כמו נחים במקומם וחיים ברווחה. כך הרגשתי ביום עיון זה.
מקורות
קדוש, ש. (2015]. Somebody? Anybody? Nobody?. (גרסה אלקטרונית]. נדלה ביום רביעי 21 אוקטובר 2015, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=3260
Benjamin j. (1988). The bonds of live: Psychoanalysis, feminism and the problem of domination. New york: Pantehon.
Erickson, M. H. (1965). An Introduction to the study and the application of hypnosis in pain control. In E. L. Rossi, M. O. Ryan & F. A. Sharp (Eds.), The Seminars, Workshops and Lectures of Milton H. Erickson. (Vol. I - Healing in Hypnosis, pp. 217-277). London: Free Association Books, 1992.
Mahler, M.S., Pine, F. and Bergman, A. (1975). The Psychological Birth of the Human Infant. Basic Books.
Spielrein, S. (1912). Destruction as the cause of coming into being. Journal of Analytical Psychology, 39, 2: 155-186
Stern, D. (1985). The interpresonal world of the infant. New York: Basic.
