פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי - הקבוצה והמשפחה
מאת יואב יגאל
לכל חלקי הסדרה: "פסיכואנליזה ותרבות - בין הגלוי לסמוי"
בפרק הראשון ראינו, כי הניתוח מחדש של המיתוס על אדיפוס מלמד שעניינו העיקרי הוא בהעתקת הדומיננטיות ממה שפרויד כינה 'תהליכים ראשוניים' לתהליכים שניוניים, כלומר משליטת היצרים והדחפים לשליטת תהליכי החשיבה הגבוהים – נורמות, חוקי מוסר, כללי התנהגות וכו' (במונחים של יונג זהו מעבר מדומיננטיות של האינסטינקטים והאם הגדולה לדומיננטיות של הסדר הלוגי, ה'אני' והמרכיב הזכרי-גברי). בהקשר זה אפשר לתאר את התהליך המקביל, המתקיים בין המישור התוך-נפשי לבין המישור התרבותי, כתנועה על שני צירים אנכיים: במישור התוך-נפשי, העתקת הדומיננטיות מהרמות הראשוניות הנמוכות לרמות המאוחרות הגבוהות. במישור של התרבות, ניסיון לאכוף חוקים שנוצרו ונוסחו בידי בני אדם על כוחות/חוקים מוקדמים וראשוניים יותר שמקורם בביולוגיה ובאבולוציה.
בפרק השני, הניתוח מחדש של תסביך אדיפוס מלמד, שעיקר עניינו הוא באופי האינטראקציות בין הנשי לגברי. את התנועה בתהליך מקביל זה אפשר לתאר כתנועה המתנהלת על שני צירים אופקיים (תוך-נפשי ותרבותי). כיוון התנועה הוא משליטה של הצד הגברי ושעבוד של הצד הנשי לעבר שוויון ערך וזכויות. העובדה שגם בהקשר התוך-נפשי וגם בהקשר של ההיסטוריה האנושית ניתן לזהות שינוי כיוון ברור בשני הצירים (האנכי והאופקי) אינה מבטיחה דבר: לא רק שמדובר בתהליכים מורכבים, שהתנועה שלהם יכולה להיעצר, לסגת או להתפתל במסלולים כמו מעגליים, אלא שלצד ההישגים נוצרים גם קשיים ואיומים, שעם הזמן נעשים מסוכנים יותר.
במוקד הפרק הנוכחי יעמוד ציר מקביל, שלישי במספר, שאפשר לדמותו כציר היקפי, המתקיים בין היחיד לקבוצה. גם בהקשר זה ייבחנו הדברים על פי אותם שני מישורים: התוך-נפשי וההיסטורי-תרבותי. חשוב להיות ערים לכך, שמבחינות רבות הציר יחיד-קבוצה הוא ראשוני ובסיסי יותר משני הצירים שתוארו בפרקים הקודמים. התינוק נולד ללא זהות מגדרית וללא מובחנות פנימית, ונראה שהמין האנושי 'נולד' ממצב דומה. זאת בערך הייתה הנחת המוצא של פרויד ושל יונג בניסיונם לחזור לאחור כדי לבחון כיצד ומאילו חומרים התחילה התנועה הנפשית, שיצרה את המורכבות הנפשית הייחודית למין האנושי ולתרבותו. לכן הבדיקה מחדש של הממד ההיסטורי-תרבותי של תסביך אדיפוס צריכה גם היא לחזור אחורה ככל האפשר.
רקע
בזמן שפרויד ניסה למצוא דרכים לעזור למי שנקראו אז 'נירוטיקנים', הוא חיפש הסברים למה שהשתבש בחייהם הנפשיים: מתי החלו הקשיים, כיצד הם באו לידי ביטוי, הגורמים להם, ועוד. פרויד התמקד בתכנים, בכוחות ובאופי הדינמיקות המרכיבים את נפש היחיד. גם כאשר בחן את הגורמים הסביבתיים, הוא התעניין בהשפעתם על נפש היחיד. בהדרגה התכנסו הרעיונות להסבר, הממקם את מקור השיבושים הנפשיים במיניות ובדינמיקות התוך-נפשיות והמשפחתיות המתרחשות בתקופת הילדות. פרויד המשיג הסבר זה באמצעות המונח 'תסביך אדיפוס'. השם מסתמך אמנם על מיתוס עתיק יומין, אך לפחות בשנות הגיבוש הראשונות שלו, נקודת המבט התרבותית וההיסטורית כמעט אינה נדונה.
ככל שפרויד השתכנע שתסביך אדיפוס מהווה את הגרעין, שממנו מתהווים ומסתעפים חיי הנפש הבוגרים, כך הוא נדחף לבחון את הדברים מנקודות מבט נוספות, שיעגנו את רעיונותיו בהקשרים רחבים יותר: ספרות, שירה, פיסול, עדויות מהעולם העתיק ועוד. בהחלט ייתכן, שהצורך להתמודד ולהתעמת עם ההנחה של יונג על קיומו של רובד נפשי קולקטיבי, האיצה את האמביציה שלו להרחיב ולהחיל את נקודת המבט האדיפלית על ההיסטוריה האנושית בכללה.1 לפי נקודת מבט זו, הפנטזיות המיניות-תוקפניות של הילד הקטן והשיבושים שהן מחוללות בחיי הנפש הבוגרים הן הדרך לחקור את מקורות התרבות האנושית.
ב'טוטם וטאבו' מציג פרויד תזה נועזת, הקושרת את יסודות החיים הנפשיים של היחיד עם מקורות התרבות האנושית וההיסטוריה שלה (פרויד, 2013). במרכזה של תזה זו נמצא סיפורו של אדיפוס, שבמסגרתו דינמיקות הדומות לאלו שמהדהדות ומשפיעות על חיי הנפש בבגרות עיצבו למעשה את התרבות ואת ההיסטוריה האנושית. הדיהם של אותם אירועים ראשוניים מגיעים עד להווה.
במהלך הזמן הותקפה התזה ההיסטורית של פרויד מכל כיוון אפשרי: אנתרופולוגי, היסטורי, סוציולוגי, פילוסופי ועוד. אין טעם לחזור על הדברים, אך חשוב לנסות להעריך מה כן היה בה, שהיה חשוב עד כדי כך, שפרויד המשיך להאמין בה למרות הביקורות שספגה. הניסיון לייחס התעקשות זו לנסיבות אישיות, כגון תסביך האב שלו עצמו, או היריבות עם יונג, מחזיר את הדיון לרמה האישית ומפספס את העיקר – הניסיון ליצור חיבור בין האישי לכללי (גיי, 1993). בנקודת זמן זו, למעלה ממאה שנה אחרי פרסומו של 'טוטם וטאבו', ראוי לנסות לבחון מחדש התעקשות זו בהקשרה הרחב יותר, כך שתכלול גם את התזות המרכזיות של יונג.
מעבר ליריבות האישית בין פרויד ליונג, התורות שלהם נתפסות בדרך כלל כמנוגדות זו לזו, משום ששתיהן מציעות הסבר מקיף לאותם נושאים על בסיס עקרונות שונים. אולם בחינה נוספת מלמדת, שמאחורי השוני אפשר לאתר דמיון, הנשען על הנחות מקיפות, עמוקות וכלליות יותר. גם אצל פרויד וגם אצל יונג המיקרוקוסמוס (נפש היחיד) מעידה על המקרוקוסמוס (התרבות) ולהפך. שניהם הניחו, שלא ניתן להגיע להערכה מקיפה של השינויים בהיסטוריה ובתרבות האנושית בלי להביא בחשבון את הארגון הנפשי, את הדינמיקות המתרחשות בו ואת השינויים שהוא עובר במהלך התפתחותו. אצל שניהם האונטוגנזה (התפתחות היחיד) משחזרת את הפילוגנזה (בהקשר זה התפתחות המין האנושי).
גם אם שניהם לא ניסחו זאת במפורש, ההיגיון שעומד בבסיס ניסיונות הרואיים אלה הוא פשוט וברור: התרבות האנושית היא תוצר של הנפש האנושית, ובד בבד הנפש חייבת להתאים את עצמה לנורמות תרבותיות-קבוצתיות שבה היא מתקיימת. לכן סביר להניח, ששינויים ברמת הנפש ישפיעו על התרבות ולהפך. נכון שפרטים רבים בתזות של פרויד ויונג אינם עומדים במבחן הביקורת, אבל רק הם הציעו תפיסות מקיפות ומשמעותיות לתלות ולהקבלה במסלולי השינוי וההתפתחות שבין המציאות התוך-נפשית לבין זו ההיסטורית-תרבותית. מכאן הצורך לבחון מחדש את רעיונותיהם ולנסות להציע תיקונים למה שחסר בהם.
לפי פרויד, התרבות מתחילה ברצח אב. עד לאירוע מכונן זה התנהלה הקבוצה הקדם-אנושית בדומה ללהקות הקופים שמהן התפצלה. פרויד מסתמך כאן על דרווין, שהניח שבדומה ללהקות של קופי-על, קבוצות האדם הראשונות נשלטו על ידי זכר יחיד, שמנע מכל הזכרים האחרים גישה לנקבות. מבחינת פרויד התקוממות הבנים נגד עריצותו של האב הקדמון מסמנת שינויים גם ברמה התוך-נפשית (אשמה, מצפון, פחדים) וגם ברמת התרבות (להקה שוויונית יותר, חלוקת תפקידים ועוד).
לפי יונג (ועוד יותר מכך לפי אריך נוימן, תלמידו וידידו שהרחיב והעמיק את המחקר בנושאים אלה), התרבות מתחילה כלהקה המתקיימת במעין 'שותפות מיסטית' שאין בה מובחנות ומודעות, והדומיננטיות בה היא אימהית-נשית. מצב זה מקביל לחוויית הקיום של התינוק. ככל שהמרכיבים הגבריים – הן ברמה התוך-נפשית והן ברמת היחסים בין המינים – נעשים פעילים ודומיננטיים יותר, כך מתפוררת אותה אחדות מיסטית, ונוצרת מובחנות גדולה יותר בין היחידים המרכיבים את הקבוצה, וכן מודעות גדולה יותר.
ברמה אחת מדובר בשתי תזות שונות מאוד: אצל פרויד המוקד הוא במאבק זכרי על שליטה וחלוקה שוויונית יותר של הזכות הגברית להעמיד צאצאים, ואילו אצל יונג המוקד הוא במאבק בין המינים. אולם ההסברים השונים מבליעים בתוכם מוטיב דומה: התרבות האנושית נוצרת כאשר מתחילה תנועה בתוך הקביעות המאפיינת את צורות הקיום הקדם-אנושיות.2 אצל פרויד התנועה מתחילה במרד בשלטון היחיד של האב הקדמון, ואצל יונג היא מתחילה בהשתחררות מהחיבוק העוטף והמשתק של האם הגדולה. אצל שניהם לתנועה יש אותו כיוון, הן ברמה התוך-אישית והן ברמת התרבות: לקראת מובחנות, מודעות, אינדיבידואציה, עצמאות ועוד.
אפשר להביא דוגמאות נוספות המלמדות, שמה שנראה שונה ומנוגד ברמה אחת בתורות של פרויד ויונג, מקביל ודומה ברמה אחרת, אך אין צורך בכך. הניסיון להמשיך בכיוון זה ירחיק אותנו מהעיקר ששניהם ניסו לכוון אליו: המציאות התוך-נפשית והמציאות התרבותית-קבוצתית מתנהלות במעין תהליך מקביל, המתקיים בכמה רבדים, תוך-נפשיים ותרבותיים, ומפעיל דינמיקות מורכבות בשניהם וביניהם.3 חלקים גדולים ורבים של תהליך מקביל זה נסתרים מאיתנו, ורק לפסיכואנליזה יש כלים לחשוף אותם.
שפה ואינסטינקטים
לפני כמה מיליוני שנים התפצל המין האנושי מקבוצה של כמה מינים של קופי על, שהידועים מביניהם הם השימפנזים, הגורילות והאורנגאוטנג. מבחינה גנטית הקרובים לנו ביותר הם השימפנזים, אבל מכך עדיין לא ניתן להסיק עד כמה הארגון החברתי הראשוני של המין האנושי היה דומה לשלהם. התרבות האנושית לא התחילה בשינויים בדפוסי ארגון חברתיים (כפי שהניח פרויד), אלא בהיווצרותה של יכולת ייחודית: שפת המילים והדיבור.
הגדרות השפה האנושית נוטות בדרך כלל להדגיש את ההיבט הסימבולי-תקשורתי שלה, אך השפה שכללה גם תפקודים פנימיים כגון חשיבה מופשטת, דמיון, תכנון ועוד, שהם מעל ומעבר לאלה של בעלי חיים אחרים. יכולות רבות שנוצרו בנו בזכות השפה כבר מוטמעות בתוכנו עד כדי כך, שאנו מתקשים לקשר או לייחס את מקורם לשפה: ייצור חקלאי ותעשייתי, דת, טכנולוגיה, מדע, אמנות, הגות, מערכות החוקים, צורות ארגון חברתיות ועוד ועוד. השאלה מתוך אילו כישורים קודמים נוצרה בנו יכולת כה ייחודית היא נושא בפני עצמו, שלא ניתן להרחיב עליו כאן. לעניינו מספיק אם נבחן כמה מהשינויים הדרמתיים שנוצרו במין האנושי במהלך יצירת השפה ושהיו להם השלכות על הציר 'יחיד-קבוצה'.
פרטים רבים ביחס לסדר השינויים והקצב שלהם אינם ידועים לנו, אך בשלב זה או אחר איבד המין האנושי חלק גדול מהאינסטינקטים שמכתיבים את מעגלי החיים של מינים אחרים. המוטיבים המרכזיים המרכיבים את מעגל החיים, גם אצל מינים הנחשבים למפותחים ביותר, מובנים ומוכתבים מראש: הארגון וההיררכיה של הלהקה, תפקידי הזכרים והנקבות, אזורי המחיה והנדידה, החיזור, הרבייה, גידול הצאצאים, הציד, חיפוש המזון ועוד. כל אלה מוכתבים על ידי שילוב של סיגנלים פנימיים (דחפים) וחיצוניים (מחזור היממה, עונות השנה ועוד). המכניזמים השונים, המכונים 'אינסטינקטים', הם למעשה מצבור אדיר של ידע שנאסף במהלך האבולוציה באמצעות התהליך שדרווין כינה 'ברירה טבעית'. תפקידם הוא לנהל ולכוון את מכלול הפעולות הנדרשות כדי לקיים את החיים. אלא שיכולתם של מכניזמים אלה לנהל את אורחות החיים של המין האנושי הלכה ונחלשה ככל שגדלה השפעתם של תפקודי השפה.
התרופפותם והיחלשותם של האינסטינקטים התרחשה במקביל להתפתחות צורות אחרות של איסוף ידע, שימורו והעברתו לדורות הבאים. צורות אלו מבוססות כולן על השפה ונגזרות מיכולותיה. איסוף ושמירה של ידע כזה יכולים להתקיים רק במסגרת קבוצתית. מה שמקובל ומוסכם על ידי הקבוצה הפך למעין מצפן שעל פיו מכוון הפרט את עצמו. 'מצפן' זה היה מורכב משורה ארוכה של ריטואלים, נוהגים, טקסים, נורמות, ערכי מוסר משותפים ועוד, שמילאו את תפקיד האינסטינקטים. דרווין אמר על כך: 'פעולות נחשבות לטובות או רעות בהתאמה לשאלה אם הן מכוונות לרווחת הקהילה או להפך' (Darwin, 2004). בהקשר זה ראוי להביא בחשבון, שבתקופות קדומות העונש של סילוק מהקבוצה (את מי שלא פעלו לרווחתה) היה כמו גזר דין מוות. לציפייה ולתביעה שפרטים יתאימו את עצמם לקבוצה ויזדהו באופן מוחלט עם נוהגיה ועם ערכיה היה משקל קיומי.
בספרו 'ההמון והכוח' ממשיך אליאס קאנטי את קו החשיבה של דרווין, וטוען שיש לתאר את אותן קבוצות ראשוניות במונחים של אישיות בעלת קווי אופי, מטרות, דפוסי פעולה, אמוציות וכו' (קאנטי, 1979). הקבוצות הראשוניות היו לא רק מוקד השייכות והזהות של הפרטים המרכיבים אותה, אלא הן פעלו כמעין אורגניזם, שהפרטים הם איבריו.4 סביר להניח, שבהיעדר אינסטינקטים מנחים, התלות של בני האדם הראשונים בקבוצה הייתה גבוהה יותר משל מיני חיות אחרות.
בהקשר זה חשוב להעיר, שאין אפשרות לדבר על קבוצה במונחים של תודעה ומודעות, אלא אם משתמשים במונחים אלה כביטוי מושאל. כשם שלקבוצה אין גוף ואיברי גוף (אלא דרך השאלה), כך גם אין לה נפש, תודעה ומודעות. הקבוצה היא נטולת מודעות. תודעה ומודעות הן יכולות נפשיות של הפרט ולא של קבוצה. אפשר לדבר במונחים של 'תודעה קבוצתית' או 'לא מודע קולקטיבי' בתנאי שאנחנו זוכרים, שמדובר במונח מושאל ולא בישות שיש לה קיום. מודעות החלה להיווצר רק כאשר פרטים מתוך הקבוצה החלו לזהות את עצמם כמובחנים ממנה. המודעות נוצרה כפועל יוצא של האינדיבידום, של היחיד. לנורמות חברתיות, לערכים משותפים, לאמונות ולדעות יש נוכחות רבה בנפש של כל יחיד – חלקם מודעים וחלקם לא. כאשר פרטים רבים מחזיקים באותם אמונות, ערכים ונוהגים, התוצאה היא מעין 'לא מודע קולקטיבי'.
הבחנה זו חשובה כדי להסביר את כיוון התנועה הנפשית-תרבותית של המין האנושי, שפרויד ויונג ניסו להמשיג: העברה הדרגתית של המשקל והערך מהקבוצה וההמון אל היחיד והאינדיבידואליות. המין האנושי 'נולד' כקבוצה. היחיד (ואיתו התודעה והמודעות) 'נולדים' (וממשיכים להיוולד) בהדרגה מתוך הקבוצה. אנחנו עדיין במקום כלשהו על ציר זה, וכדי שנוכל למקם את עצמנו עליו, יש צורך לבחון אותו במקביל בשתי הרמות: התוך-נפשית והקבוצתית-תרבותית.
המשפחה
מבחינה היסטורית, התנועה של המין האנושי על ציר הזמן התחילה מלהקה המתנהלת כמעין אורגניזם. כיוון התנועה הוא לעבר קבוצות ואוכלוסיות הטרוגניות, המורכבות מתת-קבוצות ומפרטים עם חופש פעולה הולך וגדל. כיוון תנועה זה רחוק מלהיות מובן מאליו והוא ייחודי למין האנושי. כדי להסביר את מה שעיצב כיוון תנועה זה יש להביא בחשבון תחנת ביניים, שבלעדיה הוא לא היה מתרחש – המשפחה. גם אם איננו יכולים לדעת מה הייתה צורת הארגון של הלהקה האנושית הראשונית, הרי שהתקדימים הקיימים בעולם החי לצורת ארגון משפחתית הם גרעיניים וחלקיים מאוד ביחס להיקף התפקידים של המשפחה, כפי שזו התגבשה במהלך ההיסטוריה של המין האנושי.
המשפחה כתת-קבוצה רב-דורית מובחנת, על בסיס קשר דם, המתקיימת כחלק מהקבוצה הגדולה יותר, ייחודית למין האנושי. למשפחה יש תפקיד כפול ביחס לפרטים המרכיבים אותה: כסוכן מתווך של הקבוצה הגדולה, וכמעטפת מגוננת מפניה ומפני שאר העולם. לא במקרה, אחד הדימויים הנפוצים למשפחה קושר אותה למונח הביולוגי 'תא' ('התא המשפחתי'). בתוך הקבוצה – כאורגניזם – המשפחה אכן מתפקדת כמעין תא. ללא תלות בתרבות, בגזע ובגיאוגרפיה, צורות שונות של ארגון משפחתי מתקיימות ככל הנראה בכל החברות האנושיות המוכרות לנו, כולל אלה הקדומות ביותר.
אי שם בהיסטוריה של המין האנושי התחולל רה-ארגון גורף, שלא פסח על אף אחת מהקבוצות (בהחלט ייתכן שקבוצות שלא הצליחו ליצור שינוי זה בתוכן לא שרדו). לשינוי מהפכני זה בצורת הארגון הקבוצתית יש מאפיינים שניתן למצוא כמעט בכל קבוצה אנושית: גם זכרים חלשים או נחותים יכולים להביא צאצאים (בשונה ממינים אחרים, שאצלם רק החזקים מביאים צאצאים); אחריות משותפת של בני הזוג על גידול הצאצאים; שמירת קשר ארוך טווח של בני הזוג, שאינו מותנה רק בגידול הצאצאים; שמירת קשר עם הצאצאים מעבר לבגרות; דאגה של הצאצאים להוריהם המזדקנים; יצירת קבוצה משפחתית המבוססת על קשרי דם (חמולה). המשפחה אינה רק עוד תת-קבוצה, אלא כזו שיש לה תפקיד ייחודי ומשמעותי בהיסטוריה האנושית, ובלעדיה לא רק שלא ניתן להבין את כיוון התנועה מקבוצה ליחיד, אלא לא ניתן להבין את עצם אפשרות קיומו של המין האנושי.
למרות התפקיד המרכזי שיש למשפחה בעיצוב הדינמיקות התוך-נפשיות, פרויד כמעט לא נתן את דעתו להיסטוריה שלה. ב'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני' (פרויד, 2009) הוא מקדיש פסקה קצרה לשינוי עמוק זה בצורות הארגון החברתיות-קבוצתיות, ללא ניסיון להסבירו. כדי שאפשר יהיה להגיד בהמשך משהו גם על השינויים המפליגים, שאנו עדים להם היום בצורות המסורתיות של המשפחה, חשוב לחזור לאחור ולנסות להציע הסבר לעצם הצורך בה. צאצאים אפשר לגדל גם ללא משפחה, ומינים רבים של בעלי חיים עושים זאת, כך שעצם הצורך לספק הגנה ולהשקיע משאבים וזמן בתינוק האנושי אינם מהווים הסבר של ממש לקיומה. כדי להבין את התפקיד המרכזי שיש למשפחה בקיום האנושי, יש לבחון נגזרות של שפת הדיבור והמילים מזווית נוספת – היווצרות תפקודי האגו.
מכלול היכולות המכונות 'תפקודי האגו' הן תולדות של השפה: חשיבה, שיקול דעת, דמיון, יכולת לבחון דברים מנקודות מבט שונות, תכנון, הפשטה ויכולות נוספות אחרות – כולן תוצרי משנה של השפה. המשותף לכל תפקודי האגו הוא, שהם מאפשרים עכבה או השהיה בין קליטת המידע (התפיסה) לבין הפעולה (התגובה). כך למשל מנסח זאת ויקטור פרנקל (Frankl, 1961): 'בין הגירוי לתגובה יש מרחב, במרחב זה נמצא הכוח שלנו לבחור את התגובה, ובתגובה נמצאת האפשרות לגדילה ולחופש שלנו'. כדי שתפקודי האגו יוכלו לבוא לידי ביטוי, משקלם של האינסטינקטים בהכוונת ההתנהגות היה חייב להצטמצם. אינסטינקטים, על פי הגדרה, מכוונים לפעול בצורה מנוגדת לתפקודי האגו, וככל שזמן התגובה שלהם מהיר יותר ומכוון מטרה – כך הם יעילים יותר. בהיעדר הכוונה של האינסטינקטים, 'המצפן' שסימן לתפקודי האגו מה נכון, מה ראוי ומה מותר הייתה הקבוצה. באמצעות נורמות, ערכים, טקסים ריטואלים וכדומה הנחה הידע הקבוצתי את תפקודי האגו של היחידים. ידע מצטבר זה של הקבוצה נבנה והוטמע בנפש היחיד במה שפרויד כינה 'אני עליון'; המצפן הפך להיות למצפון.
מטבעו הידע הקבוצתי הוא תובעני, כוחני, כפייתי, נוקשה וקשה. הוא דורש מכולם לציית לאותם ערכים, נורמות ונוהגים. כדי שתפקודי האגו יוכלו להתפתח, הם הזדקקו לא רק להכוונה אלא גם להגנה ולתמיכה – אלה היו תפקידים שרק המשפחה הייתה יכולה למלא. שום צירוף אחר לא היה יכול לספק בו בזמן ובמקביל גם את ההגנה והתמיכה וגם את הכוונת הדחפים (המשפחה כנציגה של הקבוצה). אם למשל רק נשים היו אחראיות על גידול הילדים, הן לא היו יכולות לספק להם את ההגנה הדרושה מפני הגברים. כדי לשרוד היה על המין האנושי לשכלל ולהרחיב את תפקידי המשפחה הרבה מעבר למה שניתן היה להביא מאורחות החיים של הלהקה הראשונית. אלא שנראה, שיותר מכל היבט אחר של חיי הלהקה, הצורך להרחיב את תפקודי המשפחה כדי לתמוך בתפקודי האגו התנגש במגמת התערערות כוחם של האינסטינקטים לנהל את הדחפים, ובעיקר את זה של המיניות.
התשתית ההיסטורית-ריאלית לתסביך אדיפוס
שכלולה של המשפחה כמסגרת חברתית, שתיתן מענה לכישורי השפה, יכלה להתרחש רק כאשר האינסטינקטים שניהלו את קדם-האנשים החלו להיחלש. התפקיד המרכזי של האינסטינקטים אצל כל מיני החיים הוא לתעל, בעיתוי הנכון, את הדחפים למטרותיהם המדויקות. כל עוד האינסטינקטים ניהלו את מעגלי החיים, לא היה יכול להיווצר שום שינוי משמעותי בדפוסי הקיום. העובדה שבמהלך ההיסטוריה של המין האנושי נחלשה יכולתם של האינסטינקטים לנהל את ההתנהגות, אין משמעותה היחלשות הדחפים עצמם. דחפים הם הכוח המניע של החיים, ולא ניתן לוותר עליהם. התוצאה היא, שבמקביל להתמודדות עם הצורך הקיומי לעצב מחדש ולקיים תת-קבוצה שונה מכל מה שהיה קודם, היה המין האנושי צריך להתמודד גם עם ניהולם של דחפים, שהתערבבו זה בזה ואיבדו את מטרתם.
אנסה להמחיש את הדברים בעזרת כמה מצבים אפשריים משוערים: זכרים היו מכוונים להזדווג עם כל נקבה שהגיעה לבגרות מינית. אצל מיני בעלי חיים אחרים פועלים דפוסים אינסטינקטואליים שונים כדי למנוע מצב מעין זה. כאשר דפוסים אלה נעלמו או נחלשו, מה יכול היה למנוע מזכרים להזדווג עם הצאצאיות שלהם? במקביל, נקבות שהגיעו לבגרות מינית היו מכוונות להיענות לחיזוריו של זכר בריא וחזק – מדוע שזה לא יהיה אחד מהצאצאים שלהן?
אימהות ודאגה לצאצאים הוא אחד האינסטינקטים שהיטיב לשרת את מטרתו ולא פגע בצרכים החדשים של תמיכה והגנה על תפקודי האגו. לכן גם אם נחלש, הוא היה ונשאר מספיק דומיננטי בהוויה הנקבית-נשית. איך מקנים סוג של יכולת מעין זו לזכרים, שנהיו חלק הכרחי של המשפחה ונעדרו כל אינסטינקט דומה? אצל מיני בעלי חיים אחרים, זכרים ונקבות מאותו שגר נפרדים לדרכם בבגרות המינית. בהיעדר אינסטינקטים מנחים, מה יכול היה למנוע מאחים ואחיות אנושיים להזדווג ולהקים משפחה? אצל מיני בעלי חיים רבים זכרים צעירים מסלקים מהמנהיגות את הבוגרים שהזדקנו ונחלשו. מה ימנע מבן שהתבגר לסלק את אביו ולהזדווג עם 'מנהיגת הקבוצה', שהיא אולי אמו? 'הבית' הוא יצירה של המשפחה: איך מביאים גברים ונשים לשתף ביניהם פעולה, בשורה ארוכה של מצבים שכמעט אין להם תקדימים באבולוציה?
אפשר להמשיך ולשרטט מצבים נוספים מעין אלה, אך נראה שהדילמה הובהרה בעיקרה: הגנה ותמיכה בכישורים המתפתחים של האגו היו צריכים להתמודד במקביל עם ארגון מחדש וויסות של הדחפים, בעיקר אלה שפרויד כלל מאוחר יותר במושג 'מיניות'. ניתן להביא ראיות רבות לכך, שהצורך להתמודד עם מקבץ הדחפים הקשורים למיניות הוא מרכזי בכל תרבות ולבש צורות רבות מאוד.5
אם יש ממש בקו חשיבה זה, הרי שהוא מוביל לאפשרות, שבתהליך עיצובה מחדש של המשפחה כתת-קבוצה מובחנת, וההתמודדות עם הכוונה מחודשת של הדחפים, הייתה תקופה שבה לגילוי עריות היה חלק חשוב בגיבוש הקשרים התוך-משפחתיים. יצירת המשפחה הצריכה ללכד יחד דחפים שונים כגון הגנה, שיתוף פעולה, אמפתיה, משיכה, תשוקה ועוד. בהמשך התהליך היה צורך לחלק תלכיד זה מחדש כך שעוצמת הקשרים המשפחתיים תישמר כערך עליון, אך התשוקה המינית תתועל רק לקשרים שבין ההורים.
הניסיון מלמד, שגם אחרי מאות אלפי שנים, לאחר אותה תקופה מתקשה המין האנושי ליצור הבחנה זו. כאשר פרויד מיקם את הדינמיקות הנפשיות במשפחה ובמיניות, הוא כיוון בלי דעת לתקופה קדומה זו, שבה גילוי עריות היה חלק מהריאליה, ולתקופה שבאה בעקבותיה – מאבק להפרדה מחדש של הדחפים. גם בהקשר זה הייתה פעולתה של הברירה הטבעית חדה ואכזרית: קבוצות שלא הצליחו למצוא הסדרים לתיעול התשוקה המינית פשוט נכחדו.
התפקיד המרכזי שיש למיניות ולפנטזיה של גילוי העריות ועונשה, בתיאוריה ובקליניקה של ראשית הפסיכואנליזה, היה מן הסתם מוגזם, אבל נראה שיש לו בסיס במציאות ההיסטורית. האימה מכוחם של הדחפים ומהקושי לשלוט בהם ולתעל אותם, מהדהדת לתקופה שהייתה קריטית בתרומה שלה לעיצוב המין האנושי על יכולותיו ודחפיו. אולי יותר מכל תקופה אחרת, גלגוליהם השונים של הדחפים הם היום האיום המרכזי על קיום המין האנושי, ולכן חשוב לחזור ולבחון מה ניתן לדעת עליהם.
אם פרויד הדגיש בתיאוריה שלו את תפקידם המרכזי של הדחפים המיניים, יונג הדגיש את אופני הייצוג של הדחפים בכלל (הארכיטיפים), ונוימן הדגיש את הסדר ההתפתחותי-היסטורי שלהם. מנקודת מבט אבולוציונית אין סימוכין של ממש להנחה היונגיאנית, שהמין האנושי התפצל מקופי העל והחל את דרכו הייחודית כלהקה שהנקבות הן הדומיננטיות בה. אבל אי שם במהלך ההתפתחות, צורת הארגון הראשונית הייתה חייבת להשתנות. גם מתוך הצורך לאפשר את התפתחות תפקודי האגו, וגם כדי להתמודד עם עוצמת הדחפים, שהשילו מעצמם את המכניזמים שניהלו אותם (האינסטינקטים).6
ככל הנראה מי שהוביל את המהלך המורכב הזה היה המין הנשי. הוא ניחן בכישורים מולדים מותאמים הרבה יותר מאלה של הגברים, כדי להתמודד עם המהלך הכפול של תמיכה בכישורי האגו והכוונה מחדש של הדחפים. רק שלטון נשי היה יכול להתמודד עם קונפליקט קיומי בסדר גודל כזה. בהחלט ייתכן שזיכרון אגדתי למחצה ומעורפל לשלטון המטריארכט הוא המעט שנשאר מתקופה רחוקה זו.7 הייתה זו מן הסתם אחת התקופות האכזריות והקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. קבוצות שלא הצליחו למצוא איזון מתאים בין תמיכה בהתפתחות כישורי האגו לבין שליטה והכוונת הדחפים לא שרדו. אנחנו אמנם צאצאים של קבוצות ומשפחות שצלחו את השינויים הנדרשים כדי להתקיים, אבל התנועה של הנפש האנושית לא נעצרה כאן. בפרק הבא ננסה ללמוד איך השייכות הכפולה לקבוצה ולמשפחה הצמיחה את היחיד (האינדיבידום).
מקורות
גיי, פ. (1993), פרשת חיים לזמננו, דביר, תל אביב.
גרייבס, ר. (2002) האלה הלבנה: דקדוק היסטורי של מיתוס פיוטי, אסטרולוג, הוד השרון.
פרויד, ז. [1931-2] (2000). לסוגיית השקפת עולם, בתוך: תרבות ודת, רסלינג, תל אביב.
פרויד, ז. [1921] (2009). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. רסלניג, תל אביב.
פרויד, ז. [1912-3] (2013). טוטם וטאבו, רסלינג, תל אביב.
קאנטי, א., (1979). ההמון והכוח, צ'ריקובר, תל אביב, עמ. 87-89.
Bachofen, J. J. [1861] (1967). Myth, Religion and Mother Right, Selected Writings of J. J. Bachofen, Princeton Uni. Press, Princeton.
Darwin, C. [1871] (2004). Decent of Man and Selection in Relation to Sex, Barnes & Noble, New York.
Frankl, V. (1961). The Harvard Lectures, archive reference 19612, Viktor Frankl Archives Vienna, Austria.
Neumann, E [1949] (1995). The Origin and History of Consciousness, Princeton Uni. Press, Princeton.
1 קרל גוסטב יונג (1961-1875) פסיכולוג שוויצרי. במשך כמה שנים היה תלמיד וידיד קרוב של פרויד. במהלך אותן שנים החל לפתח רעיונות שונים מאלה של פרויד וכתוצאה מכך נפרדו דרכיהם. בתיאוריה שלו הפחית יונג מחשיבותם וממרכזיותם של הדחפים המיניים והדגיש את משקלם של תכנים לא-מודעים (ארכיטיפים) אוניברסליים.
2 ב'קביעות' הכוונה שאורחות החיים של בעל חיים כמעט אינם משתנים במהלך הדורות.
3 חשוב להיות ערים לכך שהמציאות התרבותית שאנו חיים בה היא תוצר של היכולות הנפשיות בכלל ולא רק של כישורי השפה והאגו.
4 הד למצב זה אפשר למצוא בגישות שונות של הטיפול הקבוצתי המתייחסות לקבוצה כאל ישות או אישיות אחת, ואל הפרטים המרכיבים אותה כממלאים בה תפקידים שונים.
5 המכניזם האינסטינקטיבי הוא רכיב מרכזי במה שכונה בפרק הראשון 'החוק הביולוגי'. התפוררותו ו'התערטלות' הדחפים הם שעומדים מאחורי העיוותים ב'חוק הביולוגי', כפי שאלה באים לידי ביטוי במין האנושי. הדיון בנושא זה יורחב בפרקים הבאים.
6 בהקשר זה יש לפרויד הבחנה דומה: היצר (אינסטינקט) מקובע למושא, ואילו המושא של הדחף (tribe) יכול להשתנות. הבחנה זו אין בה כדי להבהיר שהיצר חוזר להיות דחף כאשר המכניזם המנהל אותו מתערער (פרויד, 2000).
7 העבודות שמנסות לתאר את התרבויות המטריארכליות נשענות בעיקר על ניתוח מיתוסים וריטואליים עתיקים, ומטבע הדברים הן ספקולטיביות מאוד. להלן כמה מהחשובות שבהן: גרייבס, 2002; Bachofen, 1967; Neuman, 1995).
נספח
חברות מטריארכליות ומטריליניאליות
ככל הידוע יש רק חברה-ממלכה מטריארכלית אחת שיש עליה עדויות כתובות. היא התקיימה בסין בין המאה השישית למאה העשירית אחרי הספירה וידועה ברשומות הסיניות כ'ארץ הנשים'. בתקופתנו מוכרת קבוצה אחת, שהשלטון המרכזי בה הוא אמנם בשליטה גברית, אבל הארגון הקהילתי-משפחתי מתנהל על פי בית האם (תרבות מטריליניאלית). קבוצה זו מצאה דרך ייחודית לניהול ולתיעול הדחפים ולכן כדאי לומר משהו על עיקרי תרבותה.
ארץ המוסו (mosuo) שוכנת באזור הררי בדרום-מזרח סין, סמוך לגבול הטיבטי. בני המוסו מונים 40-30 אלף איש החולקים אותה שפה ומנהגים, אך רק בחלק מהכפרים המרוכזים באזור האגם לוגוLugu Lake) ) נפוצה תרבות מטריליניאלית. לבני המוסו אין כתב, והמסורת נלמדת ומועברת מדור לדור באמצעות חיקוי ובעל פה. המשפחה היא מעין חמולה הקשורה דרך נשות הבית (סבתות, האחים והאחיות שלהן, בנות, בנים, דודות, דודים וכו' – כולם מצד האם). המשפחה לא אמורה להתפצל, הרכוש משותף, מחולק שווה בשווה ועובר מדור לדור. לכל צעירה שהגיעה לבגרות מינית מוקצה חדר משלה ושם היא יכולה לקבל גברים כרצונה. הגבר יכול לישון אצל האישה אך הוא חוזר בבוקר לבית אמו-משפחתו ולשם הוא שייך.
הקשר הרומנטי-מיני מתקיים מתוך הסכמה הדדית, עד שאחד מבני הזוג או שניהם מואסים בו. הילדים מגודלים על יד האם וכל בני המשפחה, אך לא על ידי האב (שבמקרים רבים גם אינו ידוע). התוצאה היא, שאצל בני המוסו יש הפרדה ברורה בין תשוקה ומיניות לבין גידול הילדים, ניהול הבית, פרנסה ורכוש. בתפיסת עולמם אהבה ותשוקה יכולים לחלוף ולכן אין לערבב אותם עם היבטים אחרים של הקיום.
חלוקת התפקידים בין גברים לנשים גם היא ברורה: הנשים מחזיקות את הבית ואת המשק החקלאי. הגברים סוחרים בתוצרת ונמצאים במשך תקופות ארוכות בדרכים או רועים את עדרי היקים בהרים. בפועל חלק גדול מהגברים נמצא רוב חודשי השנה מחוץ ליישוב. חלוקה מעין זו מקטינה את אפשרויות החיכוך בין גברים לנשים. בנוסף, המסורת שלהם שוללת אלימות ותוקפנות מכל סוג, וכל הפרה שלה נתפסת כחולשה וכחוסר כבוד. כמעט שלא ידוע אצלם על פשעים מכל סוג.
מכלול הנוהגים של תרבות המוסו מווסת ומתעל את הדחפים באופנים שיוצרים תרבות מאוזנת והרמונית מאוד, כך שהזעזועים הפוקדים אותה מקורם אינו פנימי אלא חיצוני: כוחות טבע או פלישה של קבוצות אנושיות אחרות. חשוב להיות ערים לכך, שהאיזון וההרמוניה מותנים בכך, שליחידים בה אין שאיפות אישיות. כולם מקבלים על עצמם את נוהגי התרבות ואת אמונותיה, ופועלים לטובת המשפחה והקהילה.
יאנג ארצ'ה נאמו וכריסטין מאתייה (2005), פרידה מאימא-אגם, ידיעות אחרונות, תל אביב.
