חיפוש אחר האחים האבודים: קולם ה"נוכח-נפקד" של האחים בעולם הטיפולי
מאת דנית רחמילביץ
סקירה של יום העיון "כי אנשים אחים אנחנו – יחסי אחים בטיפול ובמשפחה", של האגודה לטיפול משפחתי. יום העיון התקיים ב-9.2.15 בגני תקווה.
"אין מצב שהיא חוזרת הביתה בצהריים ולא הולכת לצהרון", מודיעה לי בתי בנחרצות. עיניי נפערות בתדהמה. "מה זאת אומרת אין מצב? זה הבית שלה, לא?", אני משיבה. "זו זכות יסוד בסיסית שלה לחזור הביתה בצהריים". מאוחר יותר, בתי השנייה, המתבגרת, בטלפון עצבני: "מה פתאום היא חוזרת הביתה בצהריים במקום ללכת לצהרון? מאיפה בא לך הרעיון הזה? אני צריכה שקט, שקט! את מבינה? יש בתים שיש בהם שקט בצהריים, לא אחים שעושים להם רעש". בת נוספת תופסת אותי לשיחה אישית: "תקשיבי לי, אני הייתי בצהרון עד כיתה ד', והיא לא תפסיק ללכת שנה אחת קודם, אחרת זה ממש אבל ממש לא פייר, וחוץ מזה היא מפריעה לי עם החברות שלי".
יום שלישי. בתי הקטנה חוזרת הביתה בצהריים. אני מתבוננת בה, כל כך קטנה ומתוקה, מתענגת על ארוחת צהריים ביתית, זכות די נדירה לילדים בגילה בתקופתנו. הבית שקט. אחיותיה הגדולות בעיסוקיהן. אני חושבת לעצמי, מאיפה הסערה הזאת התפרצה? מאין הגיעו כל התנגדויות הללו? והקיפוחים ההיסטוריים שהועלו מהאוב? האם הייתה כאן רגרסיה משפחתית לגיל שנתיים?
נזכרתי במאמרה של ריבה אלטמן "מי בא אחריי". במאמר היא מתארת ילד שבגיל שלוש נולדה אחותו הראשונה והוא החל לגמגם, ובגיל חמש נולדה אחותו השנייה והוא החל לסבול מאילמות סלקטיבית. השאלה הראשונה ששאל בטיפול אחרי שהחל לדבר הייתה: "מי בא אחריי?", ומכאן שם המאמר. הוא היה חוזר על שאלה זו בסיום כל פגישה. אלטמן ראתה בשאלה זו ביטוי לחרדה מפני כניסה של מישהו אחר (מטופל או אח), שיגזול את מקומו ויוביל לאובדן ייחודיותו ובלעדיותו בעולם, כפי שקרה כשאחיותיו נכנסו לחייו. חשבתי לעצמי: האם אצלי בבית, הגמגום והאלימות הסלקטיבית התחלפו בצעקות ובזעקות שבר על כך שיילקח בשנית השקט, הזכות הבלעדית על הטלוויזיה ועל כל הטוב הביתי? האם הן ביטוי מאוחר לתחושת האובדן ההיסטורית של מקומן של בנותיי לנוכח לידת אחותן?
אלטמן מגדירה מחדש את תופעת ההעברה האחאית לפי שני צירים: ציר אנכי וציר אופקי. בציר האנכי רכיבי הקשר הדומיננטיים בטיפול הם רכיבים אנכיים-הוריים, אך התמה היא אחאית: חשיבות המטופל למטפל, הצורך להרגיש ייחודי, מובחן ומועדף בהשוואה לאחרים. בציר האופקי המטופל מפגין דפוסי יחסים, צרכים ומשאלות, המושתתים על שוויון מעמדי ולא על רכיבי תלות והיררכיה, כלומר המטופל מתייחס למטפל כאל דמות אח ולא כאל דמות הורה. מסקנתה של אלטמן מהטיפול בילד זה ומשכיחותה של תופעה זו בכלל הייתה שהיחס לאחים הוא נושא מובדל ומובחן בפני עצמו, שאיננו התקה או נגזרת של התסביך האדיפלי כלפי דמויות האחים (ציר אנכי), אלא ביטוי ישיר שקשור להתמודדותם המורכבת בתוך המערכת האחאית (ציר אופקי).
לאותה מסקנה הגיעו מארגני יום העיון של האגודה לטיפול משפחתי. יש כיום הבנה והסכמה שיחסי אחים הם נושא מרכזי וחשוב, אולם יש גם פער עצום בין הבנה זו לבין מיעוט הכתיבה והמחקר בנושא. התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות עדיין מתמקדות בקשר האנכי בין הורה לילד, ורואות בו את הקשר המשמעותי והמרכזי להתפתחות הנפש. פער זה בא לידי ביטוי, בין היתר, במאמץ שנדרש כדי למצוא מרצים או מטפלים שיציגו את עבודתם עם אחים בחדר הטיפולים. המשותף לכל ההרצאות היה הניסיון להבין ולהסביר "לאן הלכו האחים", ומדוע הם "נוכחים נפקדים", הן ברמת התיאוריה והן בחדר הטיפולים. ובנוסף, מדוע חשוב למצוא את האחים ולהחזירם לקדמת הבמה.
מודל אלטרנטיבי לתסביך האדיפלי: קין והבל
פרופ' הנרי אברמוביץ, פסיכואנליטיקאי יונגיאני ואנתרופולוג, מחבר הספר "Brother and sister: myth and reality", היה המרצה הראשון ביום העיון. הוא פתח את ההרצאה, שנקראה "אחים ואחיות: מיתוס ומציאות", בתרגיל של דמיון מודרך שבו ביקש מהמשתתפים לעצום את העיניים ולדמיין את האח או האחות שהיו רוצים שיהיו להם. לאחר מכן, ביקש לחשוב על האח או האחות שיש להם איתם מערכת היחסים המורכבת ביותר. בסיום התרגיל, הוא אמר שההרצאה תעסוק במרווח הכואב שבין האח האידיאלי לבין האח האמיתי, בין המיתוס האחאי למציאות.
אברמוביץ תהה מה היה קורה אם יונג ופרויד היו קוראים את התנ"ך ולא את המיתולוגיה היוונית לשם קבלת השראה לפיתוח התיאוריות שלהם. לדבריו, המיתולוגיה היוונית מלאה קונפליקטים רב-דוריים אינטנסיביים בין הורים לילדים. לדוגמה, קרונוס שבלע את הילדים שלו, או אדיפוס שהרג את אבא שלו שנטש אותו בתור ילד. לעומת זאת, בתנ"ך יש מעט מאוד קונפליקטים בין-דוריים, והדינמיקות הרגשיות המשמעותיות ביותר מתרחשות בין אחים ואחיות.
אברמוביץ מייחס את ההתעלמות מדינמיקות האחים בפסיכולוגיית המעמקים לסדר ההולדה של פרויד ויונג. לטענתו, לעובדה ששניהם אחים בכורים יש השפעה על התפתחות התיאוריות שלהם: לשניהם היה מקום בטוח בתוך משפחתם, והם לא היו מוטרדים מהאחים הקטנים שלהם. אברמוביץ מביא דוגמאות לכך שפרויד קיבל יחס מועדף מאמו: הוא היה היחיד שקיבל חדר משלו ומנורה. כאשר פרויד התלונן שהנגינה של אחותו בפסנתר מפריעה לו ללמוד, שיעורי הנגינה של אחותו הופסקו.
יונג היה במשך תשע שנים בן יחיד עד שנולדה אחותו, והיא מעולם לא קיבלה תפקיד משמעותי בחייו. הוא מתאר את היחסים עימה כך: "היא תמיד הייתה כזרה עבורי אבל היה לי כבוד רב אליה". לדבריו של אברמוביץ, תיאור זה מתאים לחוויה של אחים שיש ביניהם פער של יותר משבע או שמונה שנים. פער זה עשוי לייצר גבול לממד הליבידינלי של יחסי הקרבה האחאיים. אחים שמרחק הגיל ביניהם גדול אינם חווים יחד את השלבים ההתפתחותיים שלהם ואינם חולקים אותן התנסויות רגשיות בסיסיות. פעמים רבות הם גדלים כאחים "זרים".
אברמוביץ ניסה להציג מודל אלטרנטיבי לתסביך האדיפלי, שבו הזירה המרכזית היא לא "ההורים במיטה", אלא יחסי האחים. הוא כינה מודל זה "התסביך של קין והבל". הוא ניתח את סיפור היחסים של קין והבל כבסיס להבנה הפסיכודינמית של יחסי אחים. הוא מתחיל את הניתוח בציון העובדה שקין קיבל שם בתנ"ך ולא כונה הבן של חווה ואדם. עובדה זו ממקמת אותו כאדם העומד בזכות עצמו. בהמשך הסיפור חווה מכריזה "קיבלתי גבר" ולא "קיבלתי ילד". המשמעות היא שחווה לא רואה את הילד שנולד לה אלא את הגבר שהוא יתפתח להיות. לדעת אברמוביץ, הטקסט משקף את תפיסת האם את בנה הראשון כקדוש, כנס, שכל ההשלכות והפנטזיות הרב-דוריות מושלכות עליו. לכן, באופן סימבולי צריך לעשות פדיון הבן כדי לשחררו מהשלכות אדיפליות אלו. לדבריו, לבכורים יש יתרון, והם נוטים להיות מוצלחים ואמינים הלוקחים על עצמם תפקידי מנהיגות. אולם לייחודיות הזאת יש מחיר. פעמים רבות ילדים בכורים צריכים למלא צרכים של אחרים, להיות מוצלחים, לדאוג לאחים הקטנים שלהם ולשמש מודל, כאשר מתחת לפני השטח הם אוגרים זעם וטינה מוסתרים.
הבל נולד כאח של קין. לדעת אברמוביץ, היעדר הסבר לשמו הוא הוכחה לכך שהוא פחות חשוב, כי שמו עליו פחות תקוות והשלכות הוריות. הבל נולד לתוך עולם של אחים. עולם האחים נשמע כך: "מי אני?", שואל הבכור ועונים לו: "אתה הראשון". "ומי אני?", שואל השני. "אתה הוא אחיו". "ומיהו האחר?" שואל הבכור. "הוא אח שלך".
הארכיטיפ של האח האבוד
כיאה לאח בכור, פנה קין למקצוע המשפחתי והפך לעובד אדמה. הבן השני יכול ללכת בעקבות הבן הבכור או לבחור במקצוע אחר. הבל בחר להיות רועה צאן. כאן נכנס המושג "Polarized Identity" (זהות קוטבית) שמנסה להסביר את השונות הגדולה בין האחים אף שהם חולקים אותה גנטיקה וסביבה. אברמוביץ שואב את ההסברים לכך מהביולוגיה האבולוציונית, המתארת את ההתפתחות של "אקולוגיית הנישות". הבכור יכול לבחור כל נישה שהוא רוצה, לאח השני יש פחות בחירה, וכן הלאה. במשפחות תחרותיות פעמים רבות הנישה היא אקסקלוסיבית. כלומר, משפחות כאלו לא תאפשרנה כניסה של אח אחד לנישה של אח אחר. כך מתפתחת זהות קוטבית, שבאה לידי ביטוי בשונות גדולה בין האחים: אחד מצחיק, השני חכם. אחד ספורטיבי, השני גאון מחשבים. תופעה זו נוטה להתפתח כאשר יש קרבת גיל בין האחים וכאשר הם בני אותו מין, משום שעובדות אלה מצריכות מהם מאמץ גדול יותר לייצר זהות נפרדת. כל אח נוצר כ"צל" של אחיו: "אני לא מי שאתה".
לאחר מכן הציג אברמוביץ את המונח "Dethronement" (הדחה), מצב שבו האח הצעיר תופס את מקומו של האח המבוגר יותר כאח הנבחר, כפי שקרה לקין כאשר אלוהים העדיף את המנחה של הבל על המנחה שלו. תהליך זה יכול לייצר פגיעה והשפלה שאין להמעיט בערכה. בתנ"ך אין הסבר מדוע אלוהים לא קיבל את המנחה של קין. אברמוביץ טוען שזה משקף את הפסיכולוגיה של הבכור, שצריך לוותר לאחר בלי להבין למה. זהו מעין מבחן אישיות שאלוהים העמיד בו את קין, והוא נכשל.
לדבריו, ניתן לזהות שני סוגי תסביכים מרכזיים בקרב בני האדם. "תסביך קין" הוא תסביך שבו האדם עסוק כל הזמן במה הוא קיבל לעומת אחרים. זהו אדם אשר כלוא בתוך עולם של השוואות ובתחושות שכל אחד רוצה לדחוף אותו החוצה או להזיזו ממקומו. "זהו תסביך לא קל לטיפול, וסביר להניח שהמטופל יטען שאתה מעדיף את כל המטופלים שלך על פניו, מה שלעתים נכון", צחק אברמוביץ. לעומת זאת, "תסביך הבל" הוא תסביך שבו האדם לא מסוגל באמת לקבל או להשיג משהו, משום שהוא חווה את המבט התמידי של קין שלא קיבל. אדם כזה לא יכול להתחמק מהשאלה של קין "השומר אחי אנוכי?".
אברמוביץ ניסה להבין מדוע העונש שהעניש אלוהים את קין היה להיות נע ונד וחסר בית. ההסבר שהוא נתן לעונש הוא שהאחים למעשה מספקים זה עבור זה את תחושת הביתיות. כאשר אחים הורגים זה את זה באופן סימבולי, הם למעשה מאבדים לעד את תחושת הביתיות ואת היכולת להרגיש נוח בעולם שבו הם חיים. הוא מאמין שהסצנה שבה הבל שוכב בשדה היא למעשה "הסצנה הראשונה של התנ"ך". כל אדם בכל דור הקורא את סיפור קין והבל מזדעזע וחווה את הטראומה והאשמה הקולקטיבית של הריגת אח. הריגת הבל מייצגת את הארכיטיפ של "האח האבוד". אובדן אח או אחות הוא ארכיטיפ מרכזי של כל הגיבורים בספר בראשית. כל דמות איבדה באופן קונקרטי או באופן סימבולי את אחיה. לדעתו, ההתמודדות עם אובדן אח היא שוות ערך בעוצמתה לדרמה האדיפלית. למוות של האח או לחוסר הסימבולי שלו יש השפעה מכרעת על התפתחות הנפש.
בהמשך היום, הציגה ד"ר אתי אבלין דוגמאות רבות של אחים שכולים המחזקות תפיסה זו. אחת הדוגמאות המצמררות ביותר היא של אח שכול שהשתתף בקבוצת אחים שכולים ותיקים שאמר: "אני הרגתי את אחי". אתי אמרה לו בתגובה: "דבר כזה עוד לא שמעתי. הוא נהרג במלחמת יום כיפור, לא?". האח ענה: "לא, כשהייתי בן עשר באו לבית של ההורים שלי לקרוא לאחי למלחמה. ההורים שלי לא ידעו איפה הוא. אני אמרתי להם שאני יודע ולקחתי אותם לבית שבו הוא נמצא. אחי התגייס ואחרי שבועיים נהרג במלחמה. אני הרגתי אותו".
אברמוביץ המשיך וציין, שלאחר מותו של הבל נולד לחווה בן בשם שת. שת הוא למעשה Replacement Child"" (ילד ממלא מקום), תופעה רווחת שבה נולד אח שתפקידו למלא את החסר של אחיו ולשמש "נר זיכרון". היגון הלא פתור של ההורים למעשה מושרש בתוך הנפש של הילד. אחת התוצאות של זה עשויה להיות שהאישיות של הילד תהיה מבוססת על היעדר, היעדר האח שלא הכיר. מצב זה עלול לגרום לקשיים כגון תחושת ריקנות, "אשמת הניצול", זעם על האח המת. כמו כן הוא עשוי להעלות שאלות כגון למה זה קרה לו ולא לי? האם אני אחראי למוות שלו? האם אני חי רק בזכות העובדה שהוא מת?
עם זאת, מצב זה עשוי גם להביא ליצירתיות. יוצרים רבים נולדו אחרי מות אחיהם: המלך שלמה, בטהובן, ג'יימס ברי (שכתב את פיטר פן), ועוד. מצב זה יכול להיות גם מקור לאמביציה, כפי שאמר סלבדור דאלי: "הייתי חייב כל חיי להוכיח שאני האח החי ולא האח המת". הרצון למלא את מקום האחים המתים קיים גם אצל האחים החיים ולא רק אצל הוריהם. כפי שתיארה אחת האחיות השכולות בהרצאתה של ד"ר אבלין: "אני זוכרת מהשבעה שנכנסתי לשירותים, לקחתי מספריים וגזרתי את כל השיער קצוץ קצוץ. שאלו אותי למה עשיתי את זה ואמרתי להם, 'אמרתם שאני דומה ליאיר (האח שנהרג), אז אני רוצה להיות דומה לו בכול, שתראו אותי כאילו אני יאיר' ".
חוויית האחים במצבי קיצון
שתי ההרצאות הבאות, של ד"ר אתי אבלין, מומחית לטיפול בשכול וקצינת נפגעים לשעבר, ותולי פלינט, מטפל משפחתי ומומחה לטיפול בטראומה, הורידו אותנו ממרומי האולימפוס וממחוזות האפוסים ותרבויות העמים היישר למציאות הישראלית המדממת. הרצאותיהם עסקו בחוויות האחים במשפחות במצבי קיצון, בנקודות שהשלימו זו את זו והעשירו זו את זו.
פלינט הציג טיפול בטראומה משפחתית אקוטית המתרחשת סמוך לאירוע הטראומתי, והביא דוגמאות רבות מטיפול באחים במבצע צוק איתן. הוא פתח את הרצאתו "סולמות וחבלים: יחסים בין אחים" בטענה שיחסי אחים בכלל, ושכול של אחים בפרט, הם תחומים מוזנחים למדי. כהוכחה חיה להזנחת האחים, הוא שיתף בחוויה אישית שחווה במסגרת היותו מנחה של קבוצות לאחים שכולם ותיקים ממלחמת יום הכיפורים (הקבוצות נפתחו רק לפני חמש שנים בערך): במהלך אחת הקבוצות, פנתה אליו אחות שכולה ושאלה: "נו, עכשיו נזכרתם לבוא? ארבעים שנה אחרי?".
הוא הוסיף שלמרות המודעות הגוברת בשנים האחרונות לנושא, אין כמעט אח שלא אמרו לו: "תהיה חזק בשביל אימא ואבא", משפט שאינו נותן הכרה לאובדנו של האח. פלינט סייג ואמר שהמשפט הזה הוא לא רק רע; חשוב לתת ולקבל תפקידים בזמן משבר, משום שהדבר עשוי למנוע התפתחות של פוסט-טראומה, אבל אסור שהתפקידים יהיו נוקשים. חייבים לתת גם לאחים הבכורים להיות חלשים ולאחים הצעירים לקחת על עצמם תפקידים. המטפורה שהוא השתמש בה לתיאור של משפחה במצב קיצון היא של המשחק סולמות וחבלים. כמו במשחק, במצבי קיצון האחים הם פעמים רבות סולם עבור האח האחר. הם מתגייסים ומרימים את האח הסובל למעלה. אבל פעמים רבות נוצר מצב שנמנעים מלדבר עליו, מכיוון שהוא מנוגד לנורמות ולציפיות החברתיות, שבו האח אינו מוכן להתגייס לעזרת אחיו בשל שיקוליו האישיים. מצב זה מלווה ברגשות של בושה, כאב ואשמה. במקרים אלו האח הוא החבל או הנחש שמוריד את אחיו למטה.
הוא הציג מודל עבודה בעל שמונה מדדים לטיפול במשפחה שחוותה אירוע טראומתי. כשאנו מבצעים הערכה של האחים במשפחה, עלינו להסתכל על המדדים הבאים: מרחק מהאירוע, גיל, מגדר, מעגלי תמיכה חברתיים, מיקום ותפקיד משפחתי, ניסיון קודם, ותפיסה תרבותית בנוגע ליחסי אחים. לא אתמקד בכל המדדים אלא רק במרכזיים שבהם. המדד הראשון הוא הגיל. יש הבדל בין מצב שבו האחים קטנים ומתגוררים בבית בזמן האירוע הטראומתי, לבין מצב שבו הם מבוגרים ובעלי משפחות. הוא הביא דוגמה של משפחה המונה זוג הורים וארבע אחיות מבוגרות המתגוררות ברחבי הארץ, כאשר במסגרת מבצע צוק איתן, הבן של אחת מהן נפצע פציעה קלה יחסית ואושפז. בעלה של האחות היה בחו"ל, וכל האחיות נדרשו להתייצב בבית החולים על ידי הסבתא. האחות הצעירה סירבה להתייצב מכיוון שיש לה שלושה ילדים קטנים והיא גרה בקצה השני של הארץ. האימא-סבתא ניתקה את הקשר איתה במשך חודשיים מכיוון שלא באה לעזור לאחות הגדולה. לטענתו של פלינט, התפיסות שלנו בנוגע לאחים הן מאוד שמרניות ומקובעות, כגון "אח תמיד צריך לעזור ולהתייצב". אין פתיחות למבנים שונים של אחאות וגמישות כלפי האחים שאינם עומדים בציפיות התרבותיות.
דוגמה נוספת שניתן לנתחה במסגרת "תסביך קין והבל" שהוצג לעיל היא תופעת ה-U-Turn: כאשר המשפחה חווה משבר, האח הבכור עוצר את מסלול חייו וחוזר לעזור למשפחה. הוא תיאר משפחה שבה זוג ההורים עברו תאונה קשה ולא יכלו לטפל בילדים בשל מצבם הבריאותי. האחות הגדולה הייתה מוזיקאית מחוננת. בשל מצב ההורים היא חזרה הביתה לטפל באחותה הצעירה וקטעה את הקריירה המוזיקלית שלה. האחות הצעירה עסקה גם היא במוזיקה, ובזכות העזרה של האחות הגדולה המשיכה לעסוק בתחום וזכתה להצלחה גדולה בו. למרבה הצער, במשך הזמן לא יכלה האחות הצעירה לשאת את רגשות האשמה שחשה כלפי אחותה הגדולה בשל המחיר שהיה עליה לשלם, והפסיקה לנגן. פלינט סיפר שבפגישה הטיפולית האחות הגדולה שאלה אותו: "האם אני טיוטה שאחריה באה ההצלחה?". הטיפול באחיות אלו הצריך להתמקד ברגשות הכאב, האשמה והאובדן של האחיות זו מול זו.
הממד השני הוא מרחק הזמן מהאירוע הטראומתי. בכל מה שקשור לטראומה ולפוסט-טראומה, יש חשיבות רבה למשך הזמן שעבר מאז האירוע. ישנם חלונות הזדמנויות שונים בהתאם למרחק מהאירוע. עד חודש אחרי האירוע ניתן לעבוד על הטראומה בהתהוותה, אחרי חודש כבר נוצר הנרטיב הטראומתי. המסר המרכזי של פלינט למשפחה שנמצאת במצב מצוקה אקוטי הוא: "ככל שתגיעו מוקדם יותר לטיפול, כך יקל לעזור לאחים להתמודד עם המשבר. ככל שיעבור זמן רב יותר, המשפחה עלולה להיות פוסט-טראומתית".
ההגדרה שלו למשפחה פוסט-טראומתית כוללת את כל הסימפטומים שיש בפוסט-טראומה של היחיד: מחשבות חודרניות, דיסוציאציה, הימנעות, ועוררות יתר, המושלכות על המבנה המשפחתי. זוהי משפחה שחלקים רגשיים מוכחשים בה (Structural Dissociation). הוא מכנה משפחות אלו ANF - Apparently Normal Family, אלו משפחות שלכאורה הן נורמליות, מתפקדות ונחמדות, למעט העובדה שיש להן ילד אנורקטי, ילד שלא הולך לבית הספר, וכדומה. כאשר מדברים עם חברי המשפחה, הם יטענו בתוקף שהם משפחה נורמלית לחלוטין.
פלינט הסביר שכאשר משפחה חווה אירוע טראומתי, הדבר הראשון שכדאי לעשות בשלושת הימים הראשונים אחרי האירוע הוא להחזיר את האחים לסנכרון. הוא משתמש בשיטות טיפוליות ממוקדות גוף, במטרה ליצור מצב של הדהוד בין החלקים השונים במשפחה. אחד התרגילים הוא יצירת נשימה משותפת בין האחים. הוא הציג וריאציה של פרוטוקול חירום פרטני שפותח על ידי הפסיכיאטר ד"ר גרי קווינט ויושמה על משפחות במהלך מבצע עמוד ענן. הוא הביא דוגמה למשפחה שכמה שעות אחרי נפילת טיל בקרבת ביתה לא הצליחה להישאר לבד בחדר הממוגן בשל עוצמת החרדה, והגיעה למרכז הטיפולי של ת.ל.מ. לאחר שבוצע תרגיל להרגעת כל המשפחה, ההורים ביקשו זמן לעצמם. פלינט נשאר לטפל בחמשת האחים וביקש מהם ליצור מעגל שבו הידיים מונחות זו על זו כמו מגדל, האחים מתבוננים זה לזה בעיניים ונותנים הכרה לאימה שחוו ולעובדה שהם כעת במקום מוגן. כל פעם, אח אחד בתורו מחזיק את הידיים של האחים האחרים בתחתית ובראש המגדל ומספר על הקושי שחוו כמשפחה ועל העובדה שכעת הם מוגנים. כמו כן, האחים מנסים לנשום יחדיו.
לדבריו, זו אחת השיטות שעשויה לאפשר להם להיות במצב של הקשבה ושיתוף פעולה זה עם זה. האופי ה"משחקי" של התהליך מאפשר גם הקלה במצבי לחץ. הרציונל של ההתערבות עוקב אחר התהליך הטבעי של המוח כאשר הוא עושה עיבוד מוצלח לאירוע קיצוני וטראומתי. מצד אחד יש הכרה באימה ובפחד, מצד שני הבנה שהאירוע הוא בזמן עבר. כאשר כל אחד מהאחים מספר את הצד שלו, נוצרת תמונה מלאה של האירוע אצל האחים ובני המשפחה האחרים, וכן נשברת חומת הבדידות שנוצרת עקב הפחד – כולנו היינו במצב של פחד, כולנו היינו בסכנה, וכולנו כעת בטוחים יחדיו.
שכול של אחים: יגון ללא הכרה
ההרצאה הבאה, של ד"ר אתי אבלין, הייתה בנושא שכול של אחים. אבלין הציגה את עבודתה עם שכול של אחים ותיקים שנים רבות אחרי האובדן, כאשר פעמים רבות הם אינם מייחסים את המצוקות העכשוויות שלהם לאובדן שחוו בעבר. היא שיתפה בעובדה שעד לפני שמונה שנים, אחים שכולים לא זכו להתייחסות מספקת מצד משרד הביטחון. לפני כשמונה שנים החלו לפנות אליה אחים שכולים ותיקים כדי שתעזור להם לבנות נרטיב לשכול שלהם. לדבריה, הם נשארו ללא קול לספר את סיפורם האישי, וכל עוד ההורים היו בחיים, הם התרכזו בטיפול בהם ולא התפנו לעסוק באובדן האישי שלהם. באותם ימים לא היה ידע רב בנושא, והוחלט ליזום יום עיון שנקרא "השכול השקוף: להתחיל להבין את הדרמה של האחים". הם ציפו שיגיעו כמה עשרות אחים, אך הגיעו מאות. הצורך והמצוקה של האחים, שיגונם היה בלתי נראה, היו עצומים.
הרצאתה של אבלין לוותה בתמונות של האמנית אורנה בן עמי. בן עמי שכלה את אחותה האמצעית כאשר הייתה בת שבע. עבודותיה מטלטלות ביכולתן לבטא ללא מילים את היגון ללא הכרה של האחים. באחת העבודות שלה הוצגה מודעת האבל שפורסמה מטעם בית הספר שלה. במודעת האבל ציינו את שמם של ההורים ואת שמה של האחות הבכורה. את שמה של אורנה לא ציינו. ארבעים שנה אחרי, אורנה הוסיפה למודעת האבל המקורית את החותמת עם שמה. אבלין פירשה: "לקח לאורנה ארבעים שנה לחזור למלאכת האבל, לחזור למגרש המשחקים שאיבדה כשאחותה נפטרה, לחזור ליצירה, למצוא קול ליגונה".
לטענתה, החוויה הראשונה של האחים היא שהם מאבדים את "מגרש המשחקים שלהם". אב שכול עשוי להגיד "לקחו לי את העבר, את ההווה ואת העתיד". בן שכול עשוי להגיד "לקחו לי את הכתפיים". האחים בדרך כלל מרגישים שלקחו להם את "מגרש המשחקים". לא משנה אם מגרש המשחקים היה שמח או מלא קנאה וכעס, עדיין זה היה מגרש המשחקים שלהם, והם זקוקים לו כדי לחזור למקום שבו האח נעלם.
לטענת אבלין, אחת הדרכים הטיפוליות להחזיר אחים שכולים ותיקים למגרש המשחקים היא לחזור לרגע ההודעה. זהו רגע ה"הטבעה". רגע הבשורה הוא קריטי, כפי שבא לידי ביטוי בשלושת ספריו האחרונים של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה", "נופל מחוץ לזמן" ו"סוס אחד נכנס לבר". מניסיונה, אם יש תקלה בשלב ההודעה, מתעוות הסיפור האישי של האח, והאבל עלול להיתקע. אנשים זוכרים את רגע ההודעה גם ארבעים שנה אחרי. הרצף הנרטיבי של סיפור חייהם נקטע באותו הרגע, והם מתארים את חייהם כנחלקים לשניים: עד ההודעה ואחריה. אבלין מביאה כדוגמה את התיעוד הראשון לחוויית אובדן מהתנ"ך, כאשר פרעה שואל את יעקב שבנו יוסף נפל בשבי "כמה היו שני ימי חייך". אמירה זו מסמלת את ההבנה שאם הייתה טראומה, היא מתבטאת בתפיסה של לפני האסון ואחרי האסון.
דוגמה נוספת לרגע "הטבעה" שהתקלקל הוא סיפורו של חייל שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אבלין הביאה את הסיפור במילותיו: "אני הייתי בצבא, גם אח שלי היה בצבא. המפקדים שלי באו אליי ואמרו: 'תשמע, היום יום חמישי, אח שלך מת, לך הביתה אבל אל תספר כלום עד יום ראשון, כי רק ביום ראשון נוכל להגיע לבשר את הבשורה להורים שלך'. אני הלכתי הביתה ולא סיפרתי להם שום דבר, ורק ביום ראשון אימא שלי אמרה: 'אתה מבין מה קרה?', ואני אמרתי, 'כן, אני יודע, הם אמרו לי ביום חמישי' ". מאותו היום האימא ואלמנתו של האח כעסו עליו משום שידע ולא סיפר. לדברי אבלין, היא אמרה לו: "אתה לא ידעת ואמרו לך לא לספר". באמירה זו ניסתה לחדד לאח השכול שאין זו אשמתו, שכן הוא רק מילא פקודה "בלתי רגישה בעליל", ולא היה יכול לדעת שהחזקת הידיעה על מות אחיו תסב לו ולמשפחתו נזק ופגיעה ארוכת שנים. כששאלה אותו מה היה רוצה עכשיו, הוא ענה: "סיפרתי את הסיפור, קיבלתי לזה מילים ולא מַתִּי, עכשיו הייתי רוצה הודעה מסודרת".
חלק מהטיפול מבוסס על התפיסה של נימאייר (ויצטום, 2004), הטוען שהמוות הוא חוויה אנושית אוניברסלית, אולם המשמעות שאנו נותנים למוות היא אישית ביותר. מכאן, מטרת הטיפול היא לתקן את הנרטיב שנתקע באותו הרגע באמצעות בימוי מחדש של הסיפור מרגע ההודעה. התיקון הוא של הנרטיב שנקטע, של הרצף שנשבר. לדברי אבלין, התיקון חייב להיות מדויק לאח השכול ושזור בתוך הנרטיב האישי והפרטי שלו כבשירה של זלדה "שלומי קשור בחוט לשלומך". הקשר עם האח נתקע ברגע האסון, אבל האיחוי של הקשר יכול להיעשות שנים רבות לאחר מכן. המטרה היא "ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב, או לפחות את חלקו, את מה שניתן. שלא כל העבר יהיה ספוג בכל כך הרבה כאב. כך גם אוכל לזכור אותך יותר ולא רק לכאוב אותך, כך גם אוכל למצוא את ה'אני' החדש שלי" (קטע מההצגה "נופל מחוץ לזמן", מאת דויד גרוסמן).
אבלין טענה כי אחים שכולים מתמודדים עם שלוש דרמות מרכזיות. הראשונה היא התפרקות הבית, הביטחון והשגרה. האימא שלפני כן בישלה, הסיעה, פינקה וחיבקה, נעלמת בתוך האבל שלה, מתחילה להיעדר, כבספרו של אנדרה גרין "האם המתה", ומתקשה להתרכז בילדים החיים. מה שקורה לילדים מעבר לתחושת האובדן הפרטית הוא הצורך לשמור על תפקוד גבוה כלפי חוץ, כי אין מי שיהיה שם עבורם. עליהם להפוך את האבל שלהם לשקוף ובדרך זו לשמור על ההורים ועל המשפחה.
הדרמה השנייה היא המסר הכפול של ההורים. מצד אחד הם אומרים לאח: "צא למסיבה, מה זה קשור אליך?". האח יוצא למסיבה, שותה, נהנה, חוגג, אך כאשר הוא חוזר הביתה הוא שומע: "נפלת על השכל? אתה לא מבין שאח שלך נהרג?". האתגר של ההורים והאחים הוא לנוע בין "חיה את החיים שלך", לבין "איך אתה מעז לחיות את החיים שלך לנוכח מה שקרה?". לדבריה, חשוב לדבר על המסר הכפול, כדי לעזור לאח השכול לנוע בחופשיות בין הצורך לתמוך במשפחתו ולחוות את האובדן, לבין הצורך להמשיך בחייו.
הדרמה השלישית היא איבוד המקום בסדר המשפחתי. מניסיונה, זה הדבר הראשון שאחים מתעסקים בו אחרי ההודעה על מות אחיהם, בניגוד להורים שאיבדו ילד, ובניגוד לילד שאיבד את הוריו. היא הביאה דוגמה מטיפול שממחיש את השבר הזה: אם ובתה הקטנה הגיעו לטיפול בעקבות בעיות התנהגות של הילדה. זמן קצר לפני כן שכלה הבת את אחיה הקטן, והאם לא ייחסה לכך את בעיות ההתנהגות שלה. האם התלוננה: "אתי, היא כל הזמן זזה ממקום למקום, לא יושבת שנייה אחת באותו המקום. תקני אותה, טפלי בה, איך אפשר להיות איתה?". אבלין הסתכלה על הילדה ואמרה לה: "את עוברת ממקום למקום, את מחפשת מקום". הילדה ענתה לה: "קודם הייתי הכי קטנה בבית ולא רציתי עוד אח קטן, ואז נולד האח שלי. אמרתי בסדר, נהייתי אחת לפני הסוף, ואז הוא מת. אז מה, אני שוב הכי קטנה? ואימא עכשיו שוב בהיריון, אז עוד פעם אני אהיה אחד לפני הסוף?".
עניין של מיקום
ההרצאה הבאה, "התערבויות ביחסי אחים בחדר הטיפולים", הייתה של ד"ר זיוית אבמרסון האדלריאנית. היא זעקה את זעקתו של אדלר: "למה צריך להרחיק עד המיתולוגיה היוונית או עד התנ"ך? הסתכלו על המציאות כפי שהיא. הילד לעולם לא נמצא רק עם ההורים שלו; הוא מוקף אחים. אישיותו של אדם מושפעת ממקומו בסדר הלידה. ילד לא נולד במערך של שניים אלא בקבוצה, ובקבוצה יש חלוקת תפקידים".
מאחר שבתיאוריה האדלריאנית לאחים יש השפעה מכרעת על התפתחות הילד, אברמסון אמרה שהיא אינה יכולה לקבל את הזנחת האחים. היא המחישה באמצעות דוגמאות משעשעות את השונות בהתפתחות בין הילד הבכור לילד האמצעי ולבן הזקונים: על האח הבכור "מתיישבות" כל הפנטזיות ההוריות. הכול חדש ומרגש, והוא נמצא במרכז העניינים. כולם מרוכזים בו, והוא ייטה בהמשך חייו להיות מרוכז בעצמו. היא התבדחה ואמרה שכאשר הבכור ישן, ההורים מתבוננים בו בהתפעמות ובהערצה, ואילו כאשר האח הקטן ישן, ההורים מנצלים את הזמן לעשות כביסה. האח הקטן עשוי להרגיש שתמיד יש מישהו שמקדים אותו. הוא תמיד מסתכל למעלה על מישהו גדול יותר ותוהה: "אולי אני אשיג אותו?" או שהוא חי בחוויה מתמדת שהוא לא יכול.
האמצעי נוטה להרגיש מקופח ולארגן את החוויות שלו סביב קיפוח: הגדול תפס לו את המקום של "הנהדר", הקטן תפס לו את המקום של "החמוד", ולו נשאר רק לעשות בעיות. אברמסון תיארה כיצד היא משלבת את נקודת המבט האחאית בעבודה עם זוגות. לטענתה, עלינו לזהות את סדר לידתו של כל אחד מבני הזוג היושבים מולנו. למשל, אם הגבר הוא בכור והאישה היא בת הזקונים, זה עשוי להשפיע על ההתנהלות שלהם בתוך הזוגיות בלי שהם יהיו מודעים לכך. היא סיפרה שהיא נוהגת לשאול את בני הזוג: "איזה אח שונה ממך?" "איזה אח קרוב אליך?". לפי תיאור השונות אפשר ללמוד הרבה על האדם, מכיוון שהדימוי העצמי שלנו נוצר בהשוואה לאחים. לגבי משפחות, השאלות "כמה יפריע לבכור שנולד לו אח", או התפיסה של מיהו גדול או מיהו קטן, מושפעת מהמסר של ההורים. יש משפחות שבהן ילד בין שש הוא גדול, ויש משפחות שבהן הוא קטן.
בסיום ההרצאה היא ביקשה מהמשתתפים להצביע בהתאם לסדר הלידה: הבכור, האמצעי וכן הלאה. רוב הנוכחים באולם היו בכורים, והיא הסבירה שמחקרים מצאו כי שבעים אחוז מהמטפלים הם בכורים. בהרצאה היה משהו קצת כללי שלא נתן מקום לשונות הסובייקטיבית בין בני האדם, אבל היא בהחלט שכנעה אותי להתבונן ביתר קשב למיקום של האדם בתוך המשפחה ולנסות להבין את עולמו מנקודת המבט של האחאות.
אברמוביץ שהוזכר לעיל סיים את הרצאתו בתרגיל בדמיון מודרך, אשר חידד את התובנות שהציגה אברמסון. הוא ביקש מאיתנו לנסות לדמיין איך היינו חושבים ומרגישים אם היינו במיקום אחר במשפחה. לטענתו, כל מטפל צריך להכיר את החוויה הפנימית של האח הבכור, של האח האמצעי ושל האח הקטן. כשניסיתי לעשות תרגיל זה הבנתי כמה אני מקובעת ב"כיסא" של הבכורה, כמה זה טבע שני עבורי, וכמה קשה לי להסתכל על העולם מנקודת המבט של הקטנים במשפחה.
ההרצאה האחרונה צבעה את כל היום בצבעים עמוקים של רגשות, תובנות וחוויות שרק חוכמת החיים ומפגש אנושי יכולים לייצר. הרצאה זו אפשרה להפוך את השיח מ"לדבר על" ל"לדבר את" ו"להיות עם". המרצה הייתה חגית רון רבינוביץ', עיתונאית, אימא לילד אוטיסט ולעוד שלושה ילדים, ויוצרת הסרט "זה האח שלי", בשיתוף רובנשטיין אייל.
בהרצאה סיפרה רון רבינוביץ' בצורה כנה ונוגעת ללב איך זה להיות אימא לילד אוטיסט בשם עילי, ואיך זה להיות אימא לילד רגיל בשם אדם, שחווה את הקושי העצום בלהיות אח של אוטיסט. מהי החוויה של אימא שלא זוכרת דבר מהשנתיים הראשונות לחייו של אדם, כי בשנתיים אלו הייתה עסוקה במרוץ של אבחונים וטיפולים בעילי. ומהי החוויה של אדם, שאימא שלו לא זוכרת כלום מהשנתיים הראשונות לחייו. איך זה להיות אדם החי ב"תחושת דנידין" מתמדת, כדבריו, חוויה של לראות את אחיו עילי, בלי להיראות על ידיו ובלי לקבל ממנו תגובה כלשהי.
לאחר ההרצאה צפינו בַּסרט, העוסק בחוויית האחים של אנשים על הרצף האוטיסטי, ומומלץ בחום לכל מטפל לראותו. הגיבורים של הסרט הם בדרך כלל שחקני המשנה בדרמה של האוטיזם – האחים. הסרט מציג עדות אישית מארבעה אחים בגילים שונים על חוויית הגדילה לצדו של אח אוטיסט. נויה בת השמונה אומרת בסרט: "אני שמחה שאת כאן. זאת הפעם הראשונה שמישהו בא בשבילי ולא בשביל אחותי". האחים שיתפו בהתמודדות שלהם עם הבושה לנוכח ההתנהגות של האח, עם הקושי, ועם הכאב מהביקורת ומחוסר הקבלה של הסביבה את האחים, המלוות באמירות כגון: "אני מפחדת מאחותך", "אתם לא יכולים לחנך אותו" וכדומה.
הם תיארו את ההתבגרות המוקדמת שלהם ואת ההכרח לוותר על הצרכים שלהם למען אחיהם. הם דיברו על הדאגה הרבה לגורל אחיהם, על רגשות האשמה שהם נושאים משום שהם זכו לחיות חיים נורמליים – עם חברים, מסיבות, צופים וצבא – ואילו אחיהם לא. הם דיברו על האחריות שרובצת על כתפיהם לדאוג לאחיהם תמיד, על האחריות שלהם כלפי ההורים והצורך להיות בסדר גם כשהם לא בסדר, ולהחזיק על כתפיהם את כל עול הנורמליות והתקוות והציפיות שיש להורים מילד בריא.
לסיום, ציטוט המסכם את הסרט ואת מה שבאמת חסר לאחים אלה – נראות ומקום: "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את אדם, הבן שלי, אומר שהוא קיווה שהאדמה תבלע אותו בגלל אחיו. עד היום הוא לא העז להגיד לי את זה. אבל אדם, נויה, עידן ונריה, הם לא עצובים או פסימיים. המציאות המיוחדת שאליה נולדו עיצבה את אישיותם והפכה אותם למיוחדים בעצמם. הם רגישים ומלאי חמלה ואהבה כלפי האחר והשונה. ובכל זאת, בתוך כל הסערה המשפחתית המתרחשת, הם זקוקים וראויים למקום ולזמן משלהם, רק שלהם".
הרעש של האחאות
בסיומו של יום מרתק זה, הרהרתי בכך שיחסי האחים מאלצים אותנו ללמוד להתמודד עם מי שתופס את המקום השווה לנו. חשבתי לעצמי, מדוע קשה לנו להיפגש, לפגוש ולהפגיש את עצמנו עם הידיעה שאנחנו לא "הוד מעלתו התינוק", אלא עוד תינוק בסדרה של תינוקות? או עם הידיעה שהיו כאן לפנינו והסתדרו גם בלעדינו? איך אנחנו שומרים על מקומנו הבטוח ועל זהותנו הייחודית בעולם בלי להיעלם, להצטמצם, להיבהל, לכעוס ולהאשים?
במילים אחרות, איך מתמודדים עם הכאב הכרוך בקבלת המציאות שיש בה הרבה תיאוריות, והאמת היא לא בלעדית שלנו? המציאות שבה למטפלים שלנו יש הרבה מטופלים וניתן לאהוב את כולם, אבל לא כל הזמן? ז'אן ברטראן פונטאליס הציג פרדוקס זה בספרו "חלונות" (2000): "כיצד מצליחים ההורים לתת לכל אחד מילדיהם את התחושה שהוא מועדף על ידיהם? וכיצד הילדים מסתפקים בנוסחה המקובלת 'אני אוהב אתכם באותה מידה'?".
אני תוהה: איך אנחנו נעים על הרצף ומאזנים בין הבלעדיות והטוטליות שאנו כמהים לה עם החלקיות והיחסיות שהחיים מפגישים אותנו איתן, ומייצרים את הייחודיות שנדרשת לנו כדי להיות בטוחים במקומנו? איך אפשר לייצר ביטחון, ככה סתם, בלי להיות מיוחדים, ועדיין להרגיש נראים? בחדר הטיפול המשפחתי לא ניתן להתעלם מקיומם של האחים, ויש צורך להתמודד עם סוגיות מורכבות אלו תוך כדי תנועה. המטופלים בדרך כלל מגיעים בגלל או בזכות אח אחד, והתקווה היא שהם יישארו בזכות "האח האבוד" שנמצא בתוכם. אני רואה בתפקידי הזדמנות למצוא את האחים האבודים, אלה שהלכו לאיבוד בתיאוריה אך גם בנפש.
עוברים לנגד עיניי אחים על אחים כבסרט נע: האח שדיבר במקום אחיו בעל הקשיים השפתיים, האחות שמחפשת מרפא ופתרונות לכאבי הלב של אחיה, האח שחייב להצטיין כדי שכתם האובדנות לא ידבק בו, האחות שלוקחת את כל האחריות, האח ששכח לשחק, האח שמגן על אחיו ועדיין לא יודע ממה. כשהם נכנסים הם עושים הרבה רעש, לא בגלל שהם ילדים. זה הרעש של האחאות. האחים האבודים מתחרים לרגע, אחר כך הם בני ברית נגד ההורים, אחר כך הם שותפים, ואחר כך שונאים ומקופחים.
ברעש אחאות זה, גם אני כמטפלת נופלת לעתים לאשליה האדיפלית. אני רוצה את ההורים לעצמי. אחים החוצה! אבל ברגעים הרבים שאני שם, עם הפחד מעוצמת האחאות המשתוללת בחדר בשקט בשקט, אני מתחילה לחפש את האחים האבודים בנפשו של כל ילד. בכל אח ישנו האח שאבד. זהו אותו חלק שלא התפתח, או זה שנזנח או נשכח. כשהחלק הזה מתחיל להתגלות, נשמעים הקולות של האחים האבודים: "היי, אחי ה'מושלם', לא ידעתי שהיית מדוכא כשלי היה 'קשה' "; "היי, אחותי ה'לא אחראית', לא ידעתי שאת כזאת 'רצינית ואפשר לסמוך עלייך' "; "היי, 'אני צריך אותך גדול וחזק כדי שאני אשאר קטן וצודק' "; "היי, 'אני צריך אותך פחות צודק ויותר גדול' ". ככה הם האחים האבודים, נפגשים זה עם זה בתוכם וזה מול זה בחיים. וככה לאט לאט הם שורדים זה את זה, הורסים זה את זה ונהפכים לאמיתיים יותר זה עבור זה.
"שלום אחי", "הרסתי אותך". האח עונה: "שלום אחי, הרסתי אותך". "אני אוהב אותך".
מקורות
אלטמן, ר' (2013). מי בא אחרי? יחסי העברה של אחאים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. בתוך מארג כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, כרך ד, עמ' 43-68.
גרוסמן, ד' (2011). נופל מחוץ לזמן, הספריה החדשה.
ויצטום, א' (2004). נפש אבל ושכול. משרד הביטחון: הוצאה לאור. פרק ט, יצירת משמעות לאובדן – משנתו של נימאייר. עמ' 81-88.
זאן-ברטאראן פ' (2000). חלונות. תולעת ספרים.
רון רבינוביץ ח', ורובנשטיין, א' . זה אח שלי, Mako TV.
Abramovitch, H (2014), Brothers and Sisters Myth and Reality, Texas A&M University press.
Mitchell, J.(200) ,Madmen and Medusas. Reclaiming Hysteria. New York : Basic Books.
Mitchell, J.(2013) ,Sibling: sex and violence. Oxford: polity press.
Winnicott D.W.(2006),Playing and Reality, ch 6. Routledge.
