באלה הידיים: התבוננות פסיכותרפויטית בעיסוי תינוקות
מאת שלומית אלישר
כאם צעירה חוויתי לידת פגית. היו לי פנטזיות על האם שקיוויתי להיות. גם לילודים ישנן ציפיות הטבועות בהם מלידה ואף קודם לכן: להיות מוכלים ומוחזקים, להיות מוזנים בחלב ובמגע נכון ואוהב. תהליך הלידה והרגעים שלאחריה משמעותיים ומכינים את האם להתקשרות עם התינוק. אך תחושת החרדה המשתקת המלווה לידת פג מטילה צל על דחף האימהות הטבעי. קופסת פלסטיק מלאת צינורות וצוות רפואי שללא ספק הציל את חייה של בתי, אך גם הכאיב לה לעתים, הם אלה שהיוו עבורה רחם חיצוני בשני חודשי חייה הראשונים, וממני נבצר במשך שבועות ארוכים להחזיק אותה עד שתצא מכלל סכנה. לא קיבלתי תמיכה רגשית מקצועית, ונוצר בלבול באינסטינקט האימהי שלי, שדחף אותי להחזיק את בתי הפגיעה ולהגן עליה מבלי שהדבר התאפשר. שהינו לצדה רוב שעות היממה, ואף שטיפלנו בה ונגענו בה ככל שהותר לנו, דרך חורי האינקובטור פיתחתי תחושת אשמה קשה על כך ש"נטשתי" אותה, תחושה שליוותה אותי במשך שנים רבות, וגם תהליך ההתקשרות שלנו היה נתון לאתגרים מאתגרים שונים. לעתים קרובות אני תוהה איך היו נראים פני הדברים לו רק הייתי לומדת אז ונעשית מודעת לרווחים הרגשיים והפיזיולוגיים העצומים שבמגע מכוונן בזמן אשפוזה ולאחר שחרורה מבית החולים.
מגע מרפא
כשש שנים לאחר מכן עקרנו לאנגליה עם שני ילדים קטנים, ובהמשך חוויתי משבר בחיי. בעקבות המלצה של חברה הגעתי לטיפול אצל פסיכותרפיסטית ביו-דינמית. הייתי מאוד סקפטית, שכן שילוב של הגוף בפסיכותרפיה נראה לי אז (לפני 15 שנה) רעיון מופרך, מה גם שחלק מהטיפול כלל עיסוי, מתוך ההבנה שבמערכת העיכול מתרחש גם עיכול רגשי, והמעי שמגיב לעיסוי נתפס כמוח הרגשי שאוצר ומעכל בתוכו מידע אשר אינו נגיש למודע. להפתעתי, כבר במפגש הטיפולי הראשון הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. הרגשתי מובנת, מוכלת ואהובה ללא תנאי, והעיסוי שקיבלתי פגש אותי בדרך שמעולם לא חוויתי קודם לכן.
כעבור שנתיים, מלאת השתאות מהחוויה העמוקה ומשנת החיים שעברתי, פניתי ללימודי פסיכותרפיה גופנית ביו-דינמית. בהמשך אספר מה הוביל אותי להפוך בנוסף לכך גם למורה לעיסוי תינוקות, שילוב המאפשר לי לתמוך בהורים ובפעוטות בתהליך ההתקשרות שלהם דרך עיסוי המשלב אלמנטים ביו-דינמיים.
הפסיכותרפיה הביו-דינמית פותחה על ידי הפסיכולוגית הנורווגית גרדה בויסון בשנות השישים של המאה העשרים, ועיקרה טיפול נפשי תוך כדי הנכחת חוויית הגוף. במרכז השיטה האמונה באנרגיית החיים, שהיא כוח המניע אותנו לחיות בכל הרמות: פיזית, מנטלית, רגשית ורוחנית. הטיפול הביו-דינמי מחפש את הדרך להגיע לגרעין החי של האדם, לאישיות הראשונית שהיא המהות הפנימית השלמה שלו, הפוטנציאל הקבור בתוכו בשלמותו מתחת לנוירוזה. הטיפול מכוון לגעת בחוויית האדם כולו, המורכבת ממארג של רכיבים אשר אינם ניתנים להפרדה: גוף, נפש, mind ורוח. באמצעות עבודה עם מצבי תודעה חלופיים, על ידי אופני מגע שונים, דרך טכניקת שיחה אורגנית, תנועה, נשימות ודמיון מודרך המטפל תומך באנרגיית החיים הזורמת בכל אדם, אשר לעתים קרובות הופרעה ממהלכה.
כפסיכותרפיסטית, אני מרגישה ושומעת את כאבם של מטופליי הנובע פעמים רבות מכמיהתם לָאבוד ולבלתי מושג, לנוכחות הורית מדויקת ולמגע שייגע גם בנשמתם. כשאני נוגעת במטופל, אני מכווננת לגעת בכל רכיבי הישות המורכבת והמופלאה הזו הקרויה אדם. האם הכרחי הדבר שאדם יגדל להיות מבוגר הנושא בנפשו צלקות הנובעות מנוכחות הורית בלתי שלמה? מה יקרה אם ההורה ייעשה מודע לחשיבותו של מגע מכוונן בזמן הנכון? מחשבות אלה הובילו אותי ללמוד הוראת עיסוי תינוקות.
יתרונותיו הבריאותיים של עיסוי בכלל ושל עיסוי תינוקות בפרט אינם מוטלים בספק. כיום עיסוי אינו נתפס עוד כפינוק יוקרתי בספא אלא כצורך של ממש. אך מהו עיסוי? האם הוא רק אוסף של שיטות מגע הכוללות לחיצה, ליטוף, חיכוך והחזקה של איברי גוף שונים? והאם מטרתו היא רק לעודד הירגעות, שחרור שרירים מכווצים, המרצה מטבולית ואנרגטית והקלה על סימפטומים? בקורס שבו השתתפתי, אלמנטים רבים מצאו חן בעיניי: הגישה הייתה עדינה ומכבדת כלפי התינוק, עודדו אותנו ליצור קשר עין עם התינוק ולבקש את רשותו להפשיטו ולבצע את העיסוי, תוך כדי שימת לב לרמזיו הלא מילוליים.
אחרי הלידה, התינוק, אשר רגיל להיות עטוף ומוזן בסביבה מוגנת ומכילה, נתקל בריק. לבואייה (2000), אבי לידת המים, כותב:
"בחוץ... בפנים...
הנה העולם נחלק לשניים.
בפנים – הרעב
בחוץ – החלב.
החלל –
נולד" (עמ' 17).
התינוק משלים את תהליך היווצרותו בשלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה, בתקופה הקרויה "הטרימסטר הרביעי". הוא זקוק לתחושת המשך מוכרת, מנחמת, מרגיעה, לרחם חיצוני שבו יקבל מזון ויהיה עטוף במגע, בביטחון ובאהבה, כפי שמתאר הפסיכותרפיסט הגופני ההתייחסותי אסף רולף בן-שחר בספרו "אנטומיה של טיפול" (2013): "למעשה, תינוק המגיע לעולם בסביבה בטוחה לא צריך להיות קיים. הקיימות שלו לא מאותגרת, ישנה המשכיות בין ההחזקה הרחמית להחזקה האימהית והתינוק אינו מודע לקיימות שלו" (עמ' 164).
לפי תפיסת הפסיכותרפיה הגופנית, זיכרונות מוחזקים גם בגוף ("זיכרונות סומטיים"). לפיכך, הרעיון שבעיסוי התינוק טמונה הזדמנות להטביע בגופו ובנפשו קשר משמעותי שייצור חוויות וזיכרונות של ביטחון ושל אהבה – מעורר השראה. אם התינוק יחווה מגע נכון, המגע יהיה אמצעי לפגישה עמוקה ומשמעותית. הלבבות ייגעו זה בזה דרך המגע הפיזי הפוגש.
התיאוריה ההתפתחותית הביו-דינמית
המטפלת הביו-דינמית אליס ג'קובוס (Jacobus, 1995) מתארת את שלבי ההתפתחות של התינוק לפי זרימת הליבידו. על פי התפיסה הביו-דינמית, הליבידו איננו רק יצר מין אלא רכיב יצירתי של אנרגיית החיים. בכל שלב התפתחותי מתרחשת זרימת ליבידו באזור מסוים בגוף: בשלב התוך-רחמי, שם מתרחשת הזרימה באוזן התיכונה. דרך ההקשבה לקולה של אמו מקבל העובר הזנה פסיכולוגית מהצלילים. הוא מוצא את הזיקה הפסיכולוגית הראשונה שלו שתתמוך בהתפתחותו התקשורתית כתינוק, כילד וכבוגר. מיד לאחר הלידה מגיע השלב האוקולרי, שם מתרחשת זרימת הליבידו בעיניים. לאחריו מגיע השלב האורלי, החופף לשלב האוקולרי ונמשך עד גיל 18 חודשים. לאחר מכן מגיעים שלבים התפתחותיים נוספים הנמשכים לאורך כל החיים. כאן אתמקד בשלבי ההתפתחות הרלוונטים לגיל שבו מבצעים עיסוי תינוקות, כדי לבחון את חשיבות הנוכחות ההורית המכווננת ואת תפקידה בחיי התינוק. בכל שלב התפתחותי מושלמת משימה התפתחותית. אם המשימה ההתפתחותית לא מושלמת כראוי כתוצאה מאי-הכלה נכונה של התינוק, נחלשת אצלו זרימת הליבידו, והדבר פוגע בשלבי ההתפתחות המאוחרים יותר, דבר שעשוי לפגוע בבריאותו הפיזית והנפשית.
בשבועות שלאחר הלידה, בשלב האוקולרי, האנרגיה מרוכזת סביב העיניים. התינוק מצפה לקשר עין מקבל ואוהב עם אמו, ולהרגשה שהיא מקבלת אותו ואוהבת אותו. אין הוא מודע לכך שהיא דמות נפרדת, והוא חווה את עצמו ואותה כישות אחת. המשימה ההתפתחותית היא לשרוד ולהרגיש ראוי להיות קיים.
לאחריו ובמקביל לו עד גיל 18 חודשים לערך מגיע השלב האורלי. התינוק, שהיה מקורקע על ידי חבל הטבור, ומוכל על ידי קירות הרחם, מאבד את יכולתו לקרקוע. האנרגיה מרוכזת סביב הפה אך גם מתחילה לבסס את עצמה לקראת השלב ההתפתחותי הבא – השלב האנלי – בפי הטבעת, ונעה בין שני קטבים אלה. האם משמשת כמתווכת בין האדמה לתינוק. היא הגורם המקרקע והמווסת בחייו. מגעה הנכון בזמן ההאכלה והמשחק מסייע לשני קוטבי אנרגיה אלה להתאחד (שם).
התינוק מקרקע את עצמו דרך האהבה של זה שנותן לו אהבה, דרך מגע ואחיזה (בויסון, 1981). בשלב זה הצורך שלו הוא להרגיש נתמך, אהוב ומוגן. אי לכך, מגע נכון בחיי התינוק עשוי לשחק תפקיד חיוני ברכישת כלים להתפתחות תקינה ולוויסות עצמי. ג'קובוס (1995 ,Jacobus) כותבת: "אדם שזוכה להשלים את השלב האורלי באופן מספק הוא אדם בוטח ואופטימי" (עמ' 18).
השפעת העיסוי על התינוק ואמו
החוקרת טיפאני פילד (2003 ,Field), מדגישה בספרה "Touch" את הרווחים הרבים הטמונים בעיסוי תינוקות ואת ההשפעות הרבות על התפתחותם הרגשית והפיזית. בעזרת עיסוי נכון, ניתן לחזק את מערכת הנשימה, להקל על סימפטומים כגון הצטננות, כאב ראש, אי-נוחות במערכת העיכול, נדודי שינה, חוסר איזון הורמונלי ועוד. ברמה המנטלית הוא יעיל בהפחתת מתח ומעודד בהירות מחשבה. העיסוי יעיל אף בהקלת סימפטומים של התמכרות לקוקאין או קראק כשתינוק נולד מכור (שם).
הרווח הרגשי גדול אף הוא, ולא רק לתינוק. ראשית, האם והתינוק מעמיקים את היכרותם זה עם זו, וכך האם מגיבה לתינוק ביתר מהירות ודיוק. העיסוי לא רק גורם לתחושת בריאות וחיזוק הדימוי העצמי של שניהם; כשהאם מעסה את תינוקה מופרשת כמות גדולה של ההורמון אוקסיטוצין אצל שניהם, דבר שתומך בתהליך ההתקשרות ביניהם. יתרה מזו, זהו טיפול טבעי ויעיל ביותר במקרים של דיכאון לאחר לידה (שם).
בקורס העיסוי, שהתקיים באנגליה, האימהות, שניכר שעשו מאמץ גדול להגיע ללמוד, נראו לי אוהבות, מודעות ובעלות מוטיבציה, ולכן הנחתי שנושא ההתכווננות שנראה לי חיוני כל כך יהיה להן מובן מאליו. להפתעתי נוכחתי לגלות שלעתים הן שוחחו והתבדחו זו עם זו בזמן מתן העיסוי. ראשו של אחד התינוקות אף נחבט בשגגה ברצפה, בזמן שאמו התלוצצה עם שכנתה. כל גופי התכווץ ברגעים הללו ונתקפתי דחף להעיר להן. מאוחר יותר תהיתי מדוע הוחטא אלמנט ההתכווננות בקורס, האם ייתכן שלא הודגש דיו?
גם אם האימהות טומנת בחובה אושר רב, קיימים בה לעתים אלמנטים של בדידות, דיכאון, חרדה וכמיהה לחברת מבוגרים. הפסיכואנליטיקאית סו גרהרד (Gerhardt, 2004) כותבת בספרה "Why Love Matters" שאם הדמות המטפלת בתינוק אינה חשה בנוח עם רגשותיה, היא תתקשה להבחין ברגשותיו של התינוק ולסייע לו בוויסותם, דבר שיש לו השלכות על התפתחותו התקינה של מוחו. במקרים רבים אין התייחסות מספקת לתהליכים הרגשיים של האם ולתמיכה בה, ועם זאת הציפייה ממנה היא להכיל את תינוקה, להיות לו "אם טובה דיה". אני סבורה שראוי לייחד מקום נרחב וזמן ניכר בפגישה לצרכים אלה של האם ולאפשר לה סביבה שבה תוכל לעבד את רגשותיה ולהכיר דרכים לוויסות עצמי, מאחר שזהו אלמנט כה חיוני בטיפול בתינוק. אימהות אשר מודעות לרגשותיהן ומפתחות את יכולתן לוויסות עצמי, כמו גם ויסות דיאדי, הן בעלות מסוגלות גבוהה יותר לאמפתיה (שם). כתוצאה מכך חוויית האימהות שלהן תתעמק וכך יתעמק גם תהליך ההתקשרות בינן לבין התינוק.
להלן אביא קטע קצר נוסף מתוך הספר "ידיים אוהבות" של לבואייה (2000). הוא מתאר ברגישות רבה את ההתייחסות של אותה אם אמפתית לנפשו הרעבה והצמאה של התינוק. מגעה של האם מכוון להזין לא רק את עורו של התינוק במשחה או בשמן, אלא גם את נפשו, לגעת ולהתחבר ללבו דרך המגע ונוכחותה האוהבת והמכווננת. נוכחות אמפתית כזו מוכרת לי מעולם הפסיכותרפיה הגופנית, ואני מכירה בחשיבותה ובערכה התרפויטי. לכן, שימת דגש על חשיבותה של נוכחות כזו בלימוד עיסוי לתינוקות היא רבת-ערך בעיניי.
"אה, כן. צריך לטפל בעור, בזהירות, בקפדנות.
להזין באהבה
ולא במשחות.
מגע, כן. הוא השורש
עלינו להזין את התינוקות
למלאם בחוץ
למלאם בפנים.
עלינו לדבר אל העור
לדבר אל הגב
הצמאים ורעבים
ובוכים
כמו הבטן
הנשיאה, הערסול, הליטוף והעיסוי, כל אלה
תזונה הכרחית לתינוק.
הכרחית יותר מוויטמינים, מלחים וחלבונים".
פרדריק לבואייה (2000, עמ' 24).
נוכחות הורית מכווננת
גם אם כוונת האם או המטפל אמפתית ומקבלת, ייתכן שעדיין תיווצר התנגדות למגע מצד המטופל, ובכלל זה גם התינוק. לפי רולף בן-שחר (בשיחה אישית), המטפל אינו מבצע עיסוי על מטופלים, אלא מתחבר אליהם ונמצא איתם ביחסים ובדו-שיח דרך מגע. גם בגישה הביו-דינמית מושם דגש חזק על כיבוד הגנות, על עבודה עם המטופל ולא על המטופל, על התחשבות ברצונו ובהלך רוחו, ולכן זיהוי רמזים לא מילוליים הוא מיומנות חשובה ביותר למטפלים גופניים. הם המסייעים לנו להרגיש גם בגופנו, בתהליך שנקרא "העברה סומטית", את הלך רוחו של המטופל ולפתח כלפיו אמפתיה.
לעתים אין הבדל גדול בין מטופל מבוגר לבין תינוק, מאחר שרבים מהמטופלים נמנעים מלבטא מילולית אי-שביעות רצון מאופן המגע או הנוכחות התרפויטית של המטפל, ולעתים אף מחמיאים בחוסר כנות הנובעת מסיבות שונות, בהן החשש מאיבוד היחסים עם המטפל. בו בזמן, בדומה לתינוק, הם שולחים אותות לא מילוליים הנסתרים לעתים אף מעצמם. אותות אלה מספרים את האמת על תחושתם.
כפי שאכן הוזכר בקורס, תינוקות עשויים להביע את רגשותיהם ואת הלך רוחם על ידי תנועות גוף כגון קימור גבם, הסבת מבטם מהאם, שינוי בצבע עורם, שינוי בקצב הנשימה או הפסקתה, השמעת צלילים מגוונים ועוד. אך מה שלא הודגש הוא שכשהאם מתכווננת לתינוקה ואינה נשלטת על ידי רגשות לא מווסתים או פגיעה נרקיסיסטית, היא מסוגלת להרגיש את הלך רוחו בתוכה ולהגיב לתינוקה מתוך מקום אמפתי זה ולא ממקום של הגנתיות. ככל שהיא תפתח רגישות לאותות אלה ותתאים את מגעה ואת נוכחותה לפי הלך רוח זה, עד כדי הפסקת העיסוי אם נדרש, התינוק ירגיש בטוח יותר, רגוע ומוכל, ובעיקר אהוב ללא תנאי.
חיזוק לכך נוכל למצוא בתיאוריית המעגל הרגשי של בויסון, אשר מתואר במאמרה של הפסיכותרפיסטית הביו-דינמית קלובר סאות'וול (Southwell, 1988). בויסן טענה כי כל אירוע רגשי מתרחש במעגל סימולטני הכולל שלושה אלמנטים בלתי נפרדים: וגטטיבי (מערכת העצבים הלא רצונית), שרירי (רצוני) ופסיכולוגי. במעגל זה מתרחש גירוי ממקור חיצוני או פנימי, המעורר טעינה רגשית במערכת העצבים הסימפתטית. היא כינתה זאת "השלב העולה במעגל בצורת אנרגיה אדומה".
אנרגיה זו נוצרת בבטן, שהיא החלק התחתון של מה שהיא כינתה "תעלת הרגש" וגם תעלת האיד, ועולה למעלה לכיוון הראש, שהוא הקצה העליון של התעלה. אנרגיה זו מחפשת ביטוי בפעולה דרך הגפיים או דרך הקול. ברגע שמושג ביטוי מספק בצליל או בפעולה וביטוי זה פוגש באובייקט מקבל ולא מסרס, האירוע הרגשי נכנס לשלב היורד (Down regulation) במעגל, ובו מופעלת מערכת העצבים הפרה-סימפתטית אשר מווסתת את כל ההתרחשות הרגשית ופועלת להרגעה, לאיזון ולעיכול בשלושת האלמנטים של המעגל הרגשי בו-זמנית. בויסון תיארה שלב זה כאנרגיה כחולה.
רק כשמרגישים בטוחים ומוכלים אפשר להגיע לוויסות רגשי כזה בכל שכבות המעגל, ולשם כך דרושה נוכחות הורית מכווננת. רבים מאיתנו לא התנסו בנוכחות מיטיבה מסוג זה ולמדו לשלוט על הטעינה הרגשית בתהליך של השתריינות פיזית ורגשית. גם כבוגרים הם ממשיכים להתקשות בהשלמת התהליך הרגשי על כל שכבותיו, דבר שמוביל לקשיים רגשיים ולסימפטומים פיזיולוגיים (שם).
העיסוי הביו-דינמי, שהוא רק אחד ממרכיבי המגע המגוונים בטיפול, מביא בחשבון שכאשר המטפל נוגע בשריון הפיזי של המטופל והוא מתרכך, הוא גם נוגע בחוויה רגשית דינמית. העיסוי בכל גיל מלמד את הגוף, ודרכו גם את הנפש, בדרך לא אמצעית, להשיג ויסות בכל הרמות הללו; הוא מרגיע שרירים מתוחים ומסייע בסילוק שאריות של חומרי פסולת הנוצרים כתוצאה ממצבי לחץ ונתקעים ברקמות החיבור, ומוביל לתחושת רוגע ובריאות. במגענו השומע והרואה בחמלה אנו פוגשים את הרגש או המתח ברמת הגוף והנפש, ומזמינים את המטופל או התינוק להרפות, בלי לכפות עליו דבר. העיסוי הוא מעין דו-שיח לא מילולי עם האדם בכללותו דרך הגוף.
בויסון הורישה רפרטואר עשיר של סוגי מגע המותאמים למטופלים בעלי צרכים שונים, במטרה לפגוש אותם באשר הם: מגעים מכווני אנרגיה, מגעים מכווני נוזלי גוף, מגעים מרחיבים, מכילים, מווסתים ומרגיעים, פרובוקטיביים, ממריצים, או סתם פשוטים. המגעים יכולים להיות ברמות עומק שונות: ברמת העור, ברמת השרירים, ברמת רקמות החיבור, ברמת העצמות וברמת ההילה. היא גם הדגישה את כוונת המטפל בזמן הטיפול: ישנה כוונה "טרגית", שבה המטפל עוזר למטופל להיות בקשר עם חלק עמוק, משמעותי ולעתים כואב בתוכו, ויש כוונה סתמית, "טריוויאלית", שהיא נוכחות פשוטה בכאן ועכשיו.
בויסון הדגישה גם את העונג והשמחה של המטופל והמטפל ואת חרדת העונג הקיימת בקרב רבים מאיתנו. מגע ביו-דינמי תומך לא רק במצבי מתח וחולי אלא גם מקדם את רעיון העונג והשמחה; שמחה הנובעת מזרימתה החופשית של אנרגיית החיים (הליבידו), השמחה שבלהיות חי, בקשר, בהנאה וקבלה של גופנו על כל מגבלותיו. אנו מזמינים את המטופל להיות בקשר עם כוח החיים, עם העונג ועם השמחה שלו יחד עם העונג והשמחה של המטפל.
הסיפור של שרה ובתה
עיסוי תינוקות עשוי לפתוח מרחבים טיפוליים לא צפויים, אם נרשה לעצמנו לזרום עם ההתרחשויות. אביא כאן דוגמה לשילוב טיפול מערכתי דרך עיסוי תינוקות:
שרה (שם בדוי) היא אישה יהודייה אורתודוקסית מודרנית, אשת קריירה עסוקה ומצליחה, נשואה ואם לחמישה ילדים, שהצעירה בהם בת שלושה חודשים. חודש לפני שהגעתי ללמד אותה עיסוי תינוקות, בשעה שחצתה את הכביש עם כמה מילדיה, פגעה מכונית בעוצמה רבה בה ובעגלת התינוקת, והותירה אותה שבורת רגליים ומחוסרת הכרה. בנס התינוקת יצאה ללא פגע, וילדה אחרת, בת שמונה, שצעדה מאחוריה, ניצלה והייתה עדה לכל המתרחש. שרה שהתה באשפוז ממושך, ולאחר ששוחררה, שהתה בחופשת מחלה בביתה. מטפלת דאגה לתינוקת השמחה והחייכנית וניכר שאהבה אותה מאוד.
קיימנו ארבעה מפגשים שבועיים בני שעתיים. מכיוון שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים ומגובסת ברגלה, העיסוי בוצע על שולחן פינת האוכל ולא בגובה הרצפה כמקובל.
לאחר ששיתפה אותי בהרגשתה כי המטפלת משתלטת על הטיפול בתינוקת ואינה מאפשרת לה מרחב לתפקד כאם, היא ביקשה שהמטפלת לא תהיה נוכחת בזמן השיעורים. היא נמנעה מלהעיר לה מאחר שהבינה שהיא פעלה בטוב לב, אך ניכר שהיא כמהה לכך שהמצב ישוב לקדמותו. יצרנו חזית עבודה מאוחדת.
שרה מצאה כעת תפקיד שאִפשר לה לקבוע זמנים לעיסוי והפך להיות פרק זמן שהוגדר רק לה ולתינוקת ובו היא הרגישה בעלת ערך, בעלת סמכות ומסוגלות הורית. היא הרגישה שהיא מתחברת מחדש לבתה.
באחד הביקורים סיפרה לי שבתה בת השמונה, שהייתה עדה לתאונה, "נדבקת" אליה ומנסה לעסות את רגלה. שרה התנגדה לכך, מאחר שהייתה אישה חזקה ועצמאית, מרשימה ביכולתה לטפל במצבי לחץ ומשבר וניהלה בית למופת. היה לה חשוב להיראות חזקה כדי להגן על בני משפחתה, והתרחשות כזו לא תאמה דימוי זה. הרגשתי שהיא חשה סלידה מהולה בחרדה מלהיות מטופלת ומהתלות של בתה בה. בנוסף, ידוע לי כי ליהודים אורתודוקסים רבים יש יחסים מורכבים עם מגע.
התינוקת ישנה ושרה שיתפה אותי בתחושת כאב בכתפיה. ראיתי בכך הזמנה והיא שמחה להצעתי לעסות את כתפיה. כעבור דקות אחדות של עיסוי היא נפתחה בפניי עוד יותר, וכעת יכלה להיות במגע עם הצורך שלה, קטן ככל שיהיה, להיות גם היא נזקקת לתמיכה. כעת היא יכלה להתחבר לרגשות רכים יותר, להרפות מעט מהצורך לשדר שהכול כרגיל ולא להיות גיבורה עבור כולם.
מדעי המוח, בדומה לפסיכותרפיה גופנית, מדגישים את עקרון הוויסות העצמי וההדדי, בעיקר במקרים של טראומה. תהיתי אם בתה של שרה, אשר צפתה באמה מעסה את אחותה התינוקת, חשה את הצורך המודחק של אמה בטיפול ופנתה אליה, או שמא ביקשה באופן לא מילולי עיסוי לעצמה?
כאשר שוחחנו על הטראומה שחוותה בתה כעדה לתאונה המחרידה, ועלתה האפשרות שעקבותיה עדיין נותרו בה, ללא קשר לתפקודה של שרה כאם, נוצרה בה חמלה כלפיה. היא הבינה את הצורך של בתה בקשר. או אז היא נפתחה לרעיון החדש של ויסות הדדי דרך מגע והבינה איך המגע והקרבה שבתה הגדולה מחפשת אצלה עשויים לרפא את הטראומה של שתיהן. הדבר גרם לה לחשוב איך ליצור מרחב גם לצורך של בתה בקרבה ובמגע בלי להרגיש מאוימת.
סיכום
בחודשי חייו הראשונים זקוק התינוק להוריו לשם ויסות. תפקידם של ההורים לעזור לו להרגיש בטוח, רצוי ואהוב בעולם, ולאפשר לו מרחב שבו יוכל להתחבר לשמחה ולעונג המצויים בו באופן טבעי. העיסוי הוא אמצעי למפגש עמוק ומשמעותי, שדרכו ניתן להגיע למרחבים טיפוליים מגוונים, מרגשים ולא צפויים. הוא איננו מטרה. האם אנו חוטאים למטרה כאשר הוא מנותב לתכלית צרה, גם אם חיובית? או כשהוא מכוון לתינוק לבדו ולא גם לאם?
במאמר זה ניסיתי להציג את האפשרות להחיל את הגישה הביו-דינמית, שבה עיסוי הוא דרך להיות בקשר, על עיסוי תינוקות. עיסוי תינוקות, מתגמל ככל שיהיה, אינו מבחין תמיד בין תינוק אחד למשנהו ואינו נותן די מקום לתהליך ולחינוך הפסיכולוגי של האם. הגישה הביו-דינמית מדגישה את רעיון ההתכווננות, הוויסות וההתקשרות, מכירה ותומכת בעקרונות התפתחותיים ובריאותיים ומכבדת הגנות. אני מאמינה שיש מקום לקדם עקרונות חשובים אלו אשר יעמיקו את הקשר וההבנה בין ההורים לבין התינוק. גישה כזו נוטעת בי תקווה שכלים אלה יאפשרו להם התחלה חדשה, בריאה וטובה יותר.
מקורות
לבואייה, פ. (2000). ידיים אוהבות, מרקם, (הוצאה מקורית בצרפתית 1976).
סטרן, ד. ברושווילר-סטרן, נ. פרילנד,א. (2000). הולדתה של אם, מודן, תל אביב (הוצאה מקורית באנגלית 1998).
רולף בן- שחר,א. (2013). אנטומיה של טיפול, פסיכותרפיה גופנית, פרדס, חיפה.
Boyesen, M.L. (1981). The Infant and The Alpha, Journal of Biodynamic Psychology.
Field, T. (2001). Touch, Massachusetts Institute of Technology (MIT).
Gerhardt, S. (2004). Why Love Matters, Routledge, USA.
Jacobus, A. (1995). Phases of Libido Circulation Development.
Southwell, C. (1988). The Gerda Boyesen Method in J Rowen and W Dryden, eds, Innovetive Therapy in Britain. Open University Press, Milton Keynes, UK.
