נבוכדנצר ודניאל
מחורבן לצמיחה נפשית דרך מרחב החלום המשותף
מאת ד"ר הדס מור אופק
הקיץ שנמוג לו אט אט מותיר השנה בפי טעם מר: בקיץ האחרון שוב חרבו ואבדו חיים, בתים, אמונות ותקוות. בחלוף כמה שבועות, עת חיי השגרה בהיסוס חוזרים להם, אני מהרהרת במעבר בין החורבן לבין הצמיחה. ההרהור לוקח אותי למסע בזמן, לחורבן הבית הראשון, אחד מהאירועים הטראומטיים בהיסטוריה של העם היהודי. מתוך שלל ההתרחשויות של חורבן הבית, צצה ועולה התרחשות אחת, שבתוכה נרקם תהליך פנימי ובין-אישי שמאפשר מעבר מחורבן לצמיחה.
חלומו של נבוכדנצר מלך בבל
חורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל היה תהליך שארך 12 שנים. בראשיתו, בשנה הראשונה למלכות, כבש נבוכדנצר את יהודה. נבוכדנצר לקח לבבל מקצת מכלי המקדש וכן כמה מבני האצולה, ביניהם את דניאל הנביא, הרי הוא גיבור ספר דניאל.
כשנה לאחר מכן מספר לנו הכתוב בספר דניאל: "וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת, וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו, וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: "חֲלוֹם חָלָמְתִּי, וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם" (דניאל ב' 1-3).
מנסים כל החכמים והיועצים לדובב את המלך לדעת את החלום כדי לפרשו, אך המילים נעתקות מפיו: "מִלְּתָא מִנִּי אַזְדָּא" (דניאל ב' 5). החלום שעורר בו סערת רגשות לא ניתן לידיעה. נבוכדנצר נסער, מבועת. בסערתו הוא לוחץ על החכמים למצוא פתרון לחלומו, מציע להם כיבודים ומאיים. שפתו נהיית קיצונית יותר ויותר: "נתחים תעשו ובתיכם אשפה יושמו" (דניאל ב' 5). כעבור זמן קצר הוא מממש את איומיו ומתחיל לטבוח ביועצים.
דניאל, שכאמור הוגלה לבבל וגדל בחצרו של נבוכדנצר, מצוי בסכנה, בין שאר חכמי נבוכדנצר. הוא מבקש מנבוכדנצר שינתן לו זמן. נבוכדנצר נענה ודניאל פונה אל חבריו שהוגלו עמו – חנניה, מישאל ועזריה – שיבקשו עמו רחמים מאלהי השמים. תפילותיהם מתקבלות ובחזון הלילה נגלה לו חלום.
הוא מספר לנבוכדנצר את חלומו. בתחילת החלום מופיע צלם כביר ומלא הוד, שראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף, מעיו וירכיו נחושת, שוקיו ברזל ורגליו ברזל וחרס. בהמשך, אבן, שלא נחצבה בידי אדם, מכה ברגלי הצלם וגורמת להתפוררותו. החלום מסתיים בכך שהאבן הופכת להר גדול שממלא את כל הארץ.
לאחר שדניאל מספר לנבוכדנצר את החלום, הוא מוסיף לו פירוש. מלכותו של נבוכדנצר היא ראש הזהב, ולאחריה תקום מלכות שפלה ממנה, שנמשלת לכסף, לאחריה תמלוך מלכות נמוכה אף יותר, כנחושת, והמלכות הרביעית, שתקום אחר כך, לברזל נמשלה. מלכויות אלו תתפוררנה ותכלנה, ולאחריהן יקים אלוהי השמים מלכות שתעמוד לעולמים (דניאל ב' 31-45).
נבוכדנצר השומע את החלום ואת פתרונו נופל על פניו, מכיר באלוהותו של אלוהי דניאל, נותן לו מתנות וממנהו לראש כל החכמים (דניאל ב' 46-48).
החלום שנחלם וקיבל פירוש יוצר שינוי, טרנספורמציה נפשית ותפקודית אצל נבוכדנצר. לאחר ששמע את דניאל, חוזר נבוכדנצר לתפקוד כמלך של ממלכה גדולה, לאחר זמן בו היה נתון בסערה רגשית קיצונית. תהליך החלום מהווה מרחב בו מתאפשר שינוי, מעבר, ממצב שאי אפשר לשאת, אל מצב שיש בו אפשרות לחיים.
מרחב החלום, מרחב החוויה
מה הופך את מרחב החלום למרחב שיוצר שינוי כה עמוק בהתרחשות שלעיל, ובכלל? מדוע נבוכדנצר מבועת ומשתגע מאי היכולת לזכור ולמלל את חלומו?
כדי להידרש לשאלות אלו, אתייחס לתהליך החלימה כאל תהליך מנטלי הקשור ליכולת לחוות את החוויה, לחוות חיות. פרט לחלום, מרחב זה כולל בתוכו את שלל המצבים המנטליים בהם האדם יכול לשהות בתוך החוויה הרגשית שלו, בין אם באופן מודע ומכוון ובין אם באופן לא מודע. בין מצבים אלו ניתן למנות את המשחק, יצירת אומנות והתפעמות ממנה.
למרחב הזה ניתן לקרוא "חיים", במובן עליו דיבר ויניקוט. ויניקוט ידע לא מעט אודות טראומה והחלמה, בתור מי שהיה אחראי מטעם הממלכה הבריטית על הטיפול ברווחתם של הילדים שפונו מלונדון במהלך הבליץ במלחמת העולם ה- II (ברמן, 2009). ואכן חלק גדול מעבודתו הקלינית והתאורטית התמקד בשאלה איך לחיות. הוא הדגיש את ההבדל בין שרידה לבין חיים. שרידה היא אוסף הפעולות שאנו מבצעים כדי לאפשר את המשכיות תהליכי החיים הביולוגיים של האורגניזם. אין עמה התעלות, התפעמות, חווית משמעות ואנושיות. לעומת ההישרדות, החיים מורגשים ברגעים בהם יש תחושה של קיום שהוא מעבר לתהליכים הביולוגיים, ברגעים של התחברות לרגש – בין אם זו שמחה או התעלות ובין אם זה צער וגעגוע. חיים הם האפשרות להתבונן על המהלך הביולוגי של הקיום ולהרהר אודותיו, לשחק בתוכו, ליצור ממנו, להרגיש ש"יש לי חיים" (ויניקוט, 1971).
אם כל אחד מאיתנו יחשוב רגע לעצמו על רגע שבו הוא הרגיש "חי", בוודאי ניתן יהיה להבחין באיכות הטרנספורמטיבית של רגע זה. האני שלפני אותו רגע איננו האני שלאחריו. דוגמא לכך יכולה להיות בהקשבה לשיר ברדיו בזמן נסיעה לעבודה, רגע שעשוי לשנות את החוויה מתחושת בהילות ורדיפה אחר השלמת משימות, למצב רגשי מהורהר, נוכח ברגע.
היכולת לחלום, היכולת לחשוב
חלום שמצליח להיחלם הוא חלק מקיומם של חיים מנטליים, חיים שיש בהם תחושה של חיות. מהו חלום שמצליח להיחלם? האם סיוט ממנו אנחנו מתעוררים הוא חלום שנחלם? אם כך, מדוע אנחנו מתעוררים בתחושה כה קשה, שלעתים תלווה אותנו זמן ארוך? חלום שאיננו מצליח להיחלם הוא שבר בחוויית החיים המנטליים. שבר בתחושה שיש עצמי ולעצמי יש יכולת לחשוב, להרגיש, להיות נוכח.
מה מאפשר לעצמי לחשוב? להידרש לשאלה זו אביא מדבריו של ביון. ביון (1962) תאר את התהליך הבסיסי ביותר שבו נוצרת מחשבה. מחשבה נוצרת תוך התמרת הרכיבים החושיים הרגשיים לכדי חומרים מנטליים, אותם ניתן לחשוב. רכיבים תחושתיים שמוליכים לתגובה בלא שתחול בהם התמרה למחשבה, אינם הופכים לחוויה, ואינם יוצרים תחושה של עצמי, ושל חיות. ההמחשה הפשוטה ביותר של תהליך ההתמרה ותוצריה, היא דרך האינטראקציות הראשונות של תינוק עם העולם. בחיים הרחמיים, צרכיו הפיסיולוגיים של העובר מתמלאים מיידית ובצורה מוחלטת. הוא אינו חש רעב, חום גופו מווסת, גופו מוחזק באופן אחיד בתוך מי השפיר. עם הלידה, חל שינוי דרמטי. לתינוק מתגלות תחושות גופניות חדשות לא מוכרות – תחושה בקיבה שמכאיבה מאוד, חום גוף שמשתנה, רגעים בהם בגדיו מוסרים והוא חווה תחושת חשיפה, קילוף. התחושות הקשות הללו, נרשמות כרשמים גופניים, ללא כל פשר, ללא דפוס. התינוק מבטא את מצוקתו בבכי, והבכי גורר שינוי – הוא מקבל אוכל, עטיפה, ויסות חום וכן הלאה. בדרך כלל הפעולות הללו מלוות באמירה של אמא או אבא "אתה רעב" "קר לך" ועם הזמן נוצר צימוד בין התחושה הגופנית לבין השיום שלה, המשמעות שלה. צימוד זה מדגים את היכולת הבסיסית להתמיר רשמים תחושתיים-גופניים למחשבות. כמובן שעם ההתפתחות תהליך זה הופך מופשט יותר ויותר.
כאשר יש קריסה ביכולת ההתמרה הזו, האדם אינו מצליח לחשוב, הוא מופצץ בתחושות, ברשמים חושיים שאין להם פשר ואין בהם משמעות. מצב זה מייצר אימה, תחושות גופניות לא נסבלות, התנהגות אוטומטית, כמו-רובוטית, והרגשה של שיגעון. מצבו הרגשי של נבוכדנצר מדגים בצורה ברורה את הקריסה ביכולת ההתמרה.
מה עוזר לנו לא לקרוס לתוך מצבים אלו? ככל שיש לנו יותר יכולת "לעשות חשיבה על" מצבים רגשיים מגוונים, היכולת המנטלית שלנו פחות פגיעה לקריסה. בוודאי שבמצבים שגרתיים, בהם ההתרחשויות הן פחות או יותר על פי המצופה, היכולת שלנו לחשוב ללא קריסה שמורה יותר. מצבים קיצוניים יותר, מצבי טראומה או חורבן, עלולים להביא לקריסה.
התבוננות נוירו-פסיכואנליטית במשחק ובחלום כאמצעים להרחבת הקיבולת המנטלית
המשחק והחלום מציעים הזדמנות להרחיב את הקיבולת המנטלית וכך להרחיב את היכולת לחיות במצבים משתנים וגם לאחר טראומות. כאשר מתבוננים במשחק של ילדים, בו מומחזים תכנים רגשיים רלוונטיים וניתנים להם פתרונות משחקיים שונים, זה ברור למדי כי זוהי דרך להתנסות במצבים רגשיים ובין אישיים שונים, בסביבה בטוחה. תימוכין לכך מתקבלים מתחום חקר המוח מהשנים האחרונות. ממצאים שונים מצביעים על כך שמשחק וחלום משמשים כדרכים לארגון מידע באופן שמכשיר ומאמן את המוח לתגובה רגשית מתאימה לאירועי חיים עתידיים.
יאק פאנקספ הוא חוקר פורה של התנהגויות ורגשות של בעלי חיים. ממצאיו (עליהם יש הסכמה רחבה בקהילייה המדעית) מצביעים על 7 מסלולים עצביים מובחנים ל- 7 מצבים רגשיים-התנהגותיים בסיסיים (Panksepp & Biven, 2012). אחד מאותם מצבים הוא המשחק. משחק הוא פעילות משותפת לבני האדם וליונקים רבים נוספים. עולה השאלה – מדוע שמנגנון כמו משחק יהיה כל כך בסיסי בחיווט של המוח? התשובה לכך מצויה בהתבוננות בפעילות המוח בזמן משחק. משחק, יותר מכל הפעילויות האחרות, מפעיל אזורים רבים ומגוונים במוח – החל באזורים פרה-קורטיקליים "אזורים גבוהים", הקשורים ליכולת החשיבה וליכולת לעיכוב תגובות, דרך אזורים האחראים על הפעלת רגשות ועד לאזורים הפרימיטיביים ביותר במוח. כלומר בעת שאנו שרויים במשחק, במיוחד במשחק חברתי, מתפתחות רשתות מוחיות בצורה אינטגרטיבית ומוגברת, וישנה גם הפרשה מוגברת של חומרים מעודדי צמיחה סינפטית במוח (Panksepp & Biven, 2012).
ומה לגבי חלום? השינה מורכבת משני מצבים – שינה ללא חלומות SWS (המאופיינת בגלי מוח אטיים) ושנת REM (שנת חלום, המאופיינת בפעילות מוגברת בקליפת המוח וברפיון של מערכת השרירים והשלד). בזמן שנת ה- REM פועל אזור בגזע המוח האחראי על ויסות העוררות. אזור זה ממוקם בחלק הבסיסי והפרימיטיבי ביותר במוח, שמכונה גם "המוח הזוחלי". פעולה בו זמנית זו של האזור הפרימיטיבי ביותר עם האזור המפותח ביותר, קליפת המוח, יוצרת חיבור בין מצבי רגש שונים לבין תכנים ותחושות שמוצמדים אליהם (Panksepp & Biven, 2012). כך נולד החלום, שהוא יצירה הכוללת עלילה, סיפור, נרטיב, המכיל אלמנטים תחושתיים וחשיבתיים, שנרקמים סביב מצבים משתנים של עוררות רגשית. זוהי פעולה של אינטגרציה. באופן זה ניתן להבין כי פעולת החלום היא הדרך בה אנו מכילים משמעות על תגובות רגשיות-גופניות. כך מתאפשרת הרחבה של המנעד הרגשי-חוויתי. זהו תהליך הזהה לתהליך החשיבה שתיאר ביון, אבל הוא מתרחש בשינה.
החלום המשותף – חלום במרחב ה"אני-אתה"
לאור האמור לעיל, ניתן להבין מדוע תהליך החלימה בסיפור של נבוכדנצר ודניאל היה תהליך של שינוי. אבל נותרות כמה שאלות – אצל מי התרחש שינוי? של מי היה החלום שנחלם? ובכלל, לשמע החלום ופישרו מתעצמת התמיהה – החלום מדבר על מפלתו של הצלם, של הממלכה, בחלוף 4 המלכויות ועל תקומתה של מלכות האלוהים. כיצד יתכן זה שתחזית קודרת זו עבור נבוכדנצר יוצרת את השינוי במצבו הנפשי והוא נרגע וגם נותן לדניאל כבוד ויקר?
שאלות אלו מפנות את תשומת הלב אל המרחב הבין אישי בו נרקם החלום.
אוגדן, שעוסק רבות בנושא זה, טוען, כי אדם הפונה לטיפול מבקש את עזרתו של המטפל לחלום עבורו את החלומות שלא הצליח לחלום. או במילים אחרות, המצוקה הנפשית שתוביל אדם לטיפול פסיכולוגי, היא תוצר הקריסה של האפשרות לחשוב על הדברים שקרו ושקורים לו. הטיפול הפסיכולוגי נועד להרחיב מחדש את היכולת הזו. במילותיו הפיוטיות של אוגדן: "המטופל המתעורר מסיוט הגיע לקצה היכולת שלו לחלום בכוחות עצמו. הוא זקוק לתודעה של אדם אחר, "מישהו שמכיר את היללה, שיעזור לו לחלום את ההיבט של הסיוט שלו שאותו עדיין יש לחלום" (אוגדן, 2004).
איך אדם אחר יכול לעזור לי לחלום את החלום שאינני מצליחה לחלום? מצב זה יכול להתרחש רק כאשר שנינו מצויים במרחב משותף.
אל המרחב המשותף אתייחס משתי נקודות מבט.
הראשונה מגיעה מתחום מחקר על תינוקות רכים. אחת השיטות בתחום זה, בה נעשה שימוש בשנים האחרונות, היא ה"מיקרו-אנליזה". מצלמים אינטראקציה בין התינוק לאמו ומנתחים את יחסי הגומלין ביניהם פריים אחרי פריים, כדי לראות את התהליכים הדקים של ההשפעה ההדדית. בשיטה זו עלו ממצאים רבים בדבר ההשפעה המווסתת שיש לקולה ולהבעות פניה של האם על תינוקה וכן של התינוק על אמו. כלומר, המרחב הבין אישי הוא מרחב שיכול לחולל שינוי בחוויה דרך ההתייחסות ההדדית (Beebe & Lachmann, 1988).
מנקודת מבט פילוסופית, המרחב המשותף, בו יכול להתרחש השינוי, הוא המרחב בו אנו מסכימים להתייחס האחד אל השני. בלשונו של בובר (1980), במרחב ה"אני-אתה". כששניים מסכימים להימצא במקום רחב, כלומר, מכירים בחיוניות היחס ביניהם, נוצר מרחב לעבודה מנטלית משותפת. במרחב זה, מחשבותיו וחלומותיו של המטפל אינם שלו, הם גם לא החלומות של המטופל. הם תוצר של סובייקט שלישי, שהוא גם שניהם וגם לא אף אחד מהם. באזור הזה יכולים להיווצר חלומות. בנפרד, או באזור ה"אני-לז", אין יצירה משותפת. ה"אני-לז", הוא מצב של התנכרות אל האחר, שלילת היחס שיש לי עמו, החיוניות של קיומו לקיומי. פני אינן יכולות להשתקף בפניו, הוא אינו דומה לי, הוא עובר דה-הומניזציה. שם לא יכולה להיווצר פעולת חלום, פעולת חשיבה, חוויה.
מחשבות סיום על חלום משותף של תוקפן וקרבן, מחשבות על תקווה
מכאן אפשר לחזור לחלומו – חלומם – של נבוכדנצר ודניאל. זה לא החלום של דניאל, למרות שהוא זה שחזה בו, אך גם לא חלומו של נבוכדנצר. זה החלום שנרקם במרחב הביניים. זהו מרחב בו מצויים זה לצד זה התוקפן, נבוכדנצר, שהגלה את דניאל מביתו, מעמו, והקרבן, דניאל, שנאלץ כנער צעיר למצוא לו מקום חדש בארץ נוכריה. ההסכמה של שניהם להיות ביחס, נבוכדנצר להינתן לדניאל, ודניאל שמוכן להניח עצמו כלי קיבול לחלומו של נבוכדנצר, יוצרים יחדיו את האפשרות לחלום. ומה נחלם? נחלמת אפשרות למציאות אחרת, שנותנת תקווה לשניהם. פרשנות החלום מדברת על כינונה של מלכות נצח "יָקִים אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת אֲשֶׁר לְעוֹלָמִים לֹא תִּשָּׁחֵת, וּמַלְכוּתָהּ לְעַם אַחֵר לֹא תֵּעָזֵב. תָּדֵק וּתְכַלֶּה כָּל אֵלֶּה הַמַּלְכֻיּוֹת, וְהִיא תַּעֲמֹד לְעוֹלָמִים" (דניאל ב' 44). יש כאן דיוק. דניאל לא משתמש בביטוי "אלוהי ישראל", אלא "אלוהי השמים". כלומר יש כאן ביטוי לקיום אוטופי של מלכות שלא תאלץ לעבור את הטראומות שמאפיינות את המציאות של נבוכדנצר ושל דניאל – מציאות של מאבק, של כיבוש וכניעה, של גלות וחורבן. עבור נבוכדנצר, שרגשותיו הבעיתוהו בחלום שאבד, ועבור דניאל, הנתון במציאות של גלות, זהו חלום של תקווה.
ובעצם עבור כולנו.
מקורות
אוגדן ת.ה. (2004). אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו. מתוך: על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.
בובר מ. מ. (1980). בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. ירושלים: מוסד ביאליק.
ביון ו.ר. (1962) ללמוד מן הניסיון. תל אביב: תולעת ספרים, 2004.
ברמן ע. (2009). אבני דרך בחיי ויניקוט. מתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.
ויניקוט ד. ו. (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995.
ספר דניאל פרק ב'
תלמוד בבלי. מסכת גיטין דף נ"ה עמוד ב
Beebe, B. & Lachmann, F. M. (1988). The contribution of mother-infant mutual influence to the origins of self and object representations. Psychoanalytic Psychology 5(4), 305-337.
Panksepp, J. & Biven, L. (2012). A mediation on the affective neuroscientific view of human and animalian MindBrains. In: From the Couch to the Lab: Trends in Psychodynamic Neuroscience. Fotopulpu, A., Pfaff, D. & Conway, M.A. Eds. Oxford University Press.
Panksepp, J. & Biven, L. (2012). PLAYfull Dreamlike Circuits of the Brain: The ancestral sources of social joy and laughter. In: The Archaeology of Mind: Neuroevolutionary Origins of Human Emotions. New York: W.W. Norton & Company.
